מי, אני?

כולם מפרסמים סטטיסטיקות בתקשורת, אז הנה הסטטיסטיקות הפרטיות שלי:

משמר הכנסת

לא שומעים!

מסקנות? אין מסקנות. למשמר הכנסת יש זרם יציב אך נמוך של קוראים חרף העדכונים הדלילים. בלא שומעים, בעיקר באים כשיש פוסטים, אבל די הרבה. נו, אז? אז כלום. סתם.

קלחת החברה האזרחית (או: למה צריך גם וגם)

נושא חדש מתרגש על הבלוגיאדה הישראלית. אני נתקלתי בדיון הנוכחי לראשונה אצל הכוסית עם אובססיית השואה (יונית, מסתבר), אבל מקס הזועם מפרט קצת יותר בפוסט שלו בעניין. מה זה משנה. עיקר העניין: אנשים מיואשים מהמערכת הפוליטית, ולכן הם רוצים להשפיע. איך להשפיע? חברה אזרחית!

חברה אזרחית זה יופי של מושג. אף אחד לא באמת יודע מה זה, אבל כולם אוהבים להשתמש בו. הוא נשמע נורא טוב, הוא אזרחי, הוא חברה, הוא נקי מפוליטיקה מגעילה ומלוכלכת, והמושג האמריקאי grassroots בכלל עושה ריח של דשא שזה עתה נגזם, שזה תמיד נחמד.

יונית, באופן ספציפי, רוצה קמפיינים חברתיים-תקשורתיים. בקיצור, היא רוצה מה שמרגלית ודנקנר רצו כשהם התחילו את קמפיין "איפה הבושה" במעריב (שדעך מהר). את עמדותי לגבי מה שהם כתבו שם כבר כתבתי באייל הקורא (וגם ציטטתי בתגובה לפוסט של יונית), אז אין טעם לחזור על זה. מקס הזועם, בועט כהרגלו, כבר מציע תוכנית הרבה יותר אופרטיבית:

המטרה לא צריכה להיות הכללת ארגוני "החברה האזרחית" בתוך המערכת הפוליטית הממוסדת, אלא בניה מחדש של המערכת עצמה בצורה שתכלול את "החברה האזרחית".

באיטליה, התארגנויות קהילתיות של שכונות עניות (שהריצו פרוייקטים מרחיקי לכת בשכונותיהם ללא סיוע מהמדינה) התחילו להריץ מועמדים למועצות עירוניות. זה, לדוגמא, מקום טוב להתחיל ממנו. גם בגלל שאי אפשר לדבר על דמוקרטיזציה ברמת המדינה אם לתושב שיכון ג'הנום ד' אין את האפשרות להשפיע על תדירות פינוי הזבל ברחוב שלו.
גם בגלל שהתארגנויות פוליטיות ברמת העירייה או המינהל הקהילתי, שצומחות מ"החברה האזרחית" יכולות לשמש מודל להתארגנויות פוליטיות גם ברמת המדינה.

התארגנות פוליטית של ארגוני חברה אזרחית היא בעלת פוטנציאל נפלא ברמה המקומית. הפעילים הללו צוברים מוניטין, והפעילות שלהם, בדרך-כלל, רלוונטית מאוד עבור טווח הפעילות של השלטון המקומי, כלומר – יש סיבה טובה להצביע להם בהקשר הזה.

אבל מה עם ההקשר הארצי? יונית האשימה אותי (בדיון מתחת לפוסט שלה) שאני מיואש מהמגזר האזרחי בישראל, ולכן אני משליך את כל יהבי על הפרלמנט. אבל המצב מסובך יותר. בישראל יש מגבלה משמעותית מאוד על התאגדות פוליטית מתוך התאגדות חברתית. הנושא המרכזי עבור כל מצביע בישראל, בכל מערכת בחירות מאז שהתגבשה המערכת הפוליטית הדו-גושית שלנו, הוא הנושא הבטחוני. הנושא הזה מפצל את החברה הישראלית, וגורם לכך שגם אנשים שיסכימו שהדרך הכי טובה לפתור את כל הבעיות הפנימיות של ישראל הוא לעשות ככה וככה, לא יוכלו להביא עצמם להצביע למפלגה שהם עצמם יקימו, בגלל שהדעות שלהם בענייני חוץ ובטחון שונות. המשמעות של זה היא שגם בתוך ארגון של חברה אזרחית, פעמים רבות, יהיה פיצול מבחינת ההצבעה הפוליטית. זה דבר רע (כי זה מצמצם את יכולתם לפעול ולהשפיע מתוך המפלגות, או להקים ארגונים פוליטיים כמו שהציע מקס), אבל זה גם טוב.

למה זה טוב? משום שזה אומר שהשילוב בין הפעילות דרך המפלגות לפעילות דרך ארגוני החברה האזרחית יהיה חוצה מפלגות. דרך המפלגות בלבד, כנראה לא מי יודע מה יעבוד. דרך החברה האזרחית בלבד – אולי יעשה רעש, ויזכה לקצת מס שפתיים מהפוליטיקאים, אבל בד"כ זה לא ישיג הרבה יותר מזה. אבל תחשבו על ארגון חברה אזרחית שישלח זרועות אל תוך כמה מהמפלגות הגדולות בישראל – לא בגלל שהוא אינו בוחל באמצעים כדי להשפיע, אלא פשוט משום שחברי הארגון משתייכים למפלגות שונות בין כה וכה, והארגון דרבן אותם להתחיל לפעול גם דרכן. כמה דברים יוכל ארגון כזה להשיג, על-ידי גיוס הפוליטיקאים מתוך המפלגות לצורך המטרה המשותפת של חבריו.

רק כך ניתן יהיה להתגבר על הפילוג שיוצר הנושא הבטחוני בישראל, כדי לקדם נושאים מתחומים אחרים. זו הסיבה שייאוש מכל אחת מהמערכות הללו – הפרלמנטרית-מפלגתית, והחוץ-פרלמנטרית-אזרחית – תפגע באינטרסים שלנו, האזרחים שרוצים להשפיע ולשנות. זו הסיבה שלא מספיק להתפקד למפלגה או אפילו להיות פעיל בתוכה, אבל גם לא מספיק להצטרף לארגון חוץ-פרלמנטרי וללכת להפגנות או לחלק פליירים. צריך גם וגם.

הבלוג בהקמה

תכף אשוב

(בינתיים לכו לקרוא את משמר הכנסת, שהוא עוד בלוג שלי פה, בענייני ביקורת חקיקה. הבלוג שאתם קוראים עכשיו ישמש אותי לנושאים שאינם נוגעים לביקורת חקיקה, אבל כן נוגעים לאקטואליה או שאר דברים חשובים. לעניינים פרטיים יותר, או סתם נושאים שמשעשעים או מעניינים אותי – כן, כן, יש לי עוד בלוג, שאין לו ממש שם ברור, והוא נמצא בלייבג'ורנל, פה, והוא גם באנגלית, רוב הזמן.

כן, משעמם לי בחיים.)

(אגב, ה-URL של הבלוג הוא iods ולא סתם iod בגלל המגבלה המרגיזה של לפחות ארבעה תווים. למה הו למה לא מצאתי לעצמי כינוי בן ארבעה תווים, אני שואל את עצמי מדי יום. התלונות, יש לציין, להנרי קוטנר).