בתקופה האחרונה זכינו כמעט מדי יום לשורה של טענות מטענות שונות לגבי מרכיבי ועקרונות הממשלה המתגבשת. בתחילה עוד הגבתי לדברים עם פרסומם (בעיקר בפייסבוק), אך ככל שהסתבר שאין קשר בין הפרסומים המודלפים להסכמים המתגבשים, החלטתי לנצור את לשוני עד שהתמונה תתבהר לאשורה. כעת, עם חתימת ההסכמים הקואליציוניים, ואחרי שרפרפתי עליהם בזריזות (יש עתיד; הבית היהודי), אפשר להגיד כמה דברים.

ראשית, כאמור, רבים מהפרסומים בימים האחרונים היו שגויים, שלא לומר שקריים. הביקורת שלי על הדברים, לפיכך, הייתה נמהרת, ועל כך עלי להתנצל. (אם כי יאמר לזכותי שבשלב מסוים התחלתי לסייג את הדברים ב"אם זה נכון", אבל בכל זאת).

צריך להוריד את הכובע בפני יאיר לפיד, ואולי אפילו להניח אותו על צלחת ולפזר קצת פרמז'ן מלמעלה. שיתוף הפעולה שלו עם נפתלי בנט הוכיח את עצמו כיציב יותר ממה שציניקנים כמוני העלו על דעתם, ובזכותו הצליח לפיד להשיג מעל ומעבר למצופה, לפחות בשלב המו"מ הקואליציוני. כמובן, נראה כי הבית היהודי הרוויחו עוד יותר משיתוף הפעולה הזה, ובכל זאת מרשים לראות שלפיד התעקש על עמדותיו גם בשלב שבו פוליטיקאים משופשפים יותר היו אומרים לעצמם שמספיק. בהקשר זה, כמובן, זה פחות משנה אם העמדות האלו היו חשובות או לא – ההבדל בין ממשלה של 20 שרים לממשלה של 24 שרים הוא לא מהותי כפי שניסו לצייר זאת; אם כבר, הבעיה היא במפתח השרים השערורייתי שניסה להעביר נתניהו עבור מפלגתו, ובהבטחת הרוב בממשלה לליכוד-ביתנו, דבר שנשאר על כנו, עד כמה שהצלחתי להבין – או אם אני מסכים עם העמדות הללו או לא. מה שחשוב כעת הוא שמדובר בנושאים שעמדו בחזית קמפיין הבחירות של לפיד. כמו שהעיר ידיד שלי, מה שהכי מדאיג ביאיר לפיד זה שעושה רושם שהוא מתכוון לנסות ולקיים את הבטחות הבחירות שלו.

אני גם מכבד את לפיד על החלטתו – לא לגמרי מבחירה, כמובן – לקחת על עצמו את תיק האוצר. אין לי ספק שהוא יודע היטב מה הסכנות הגלומות בכך. בניגוד למה שהוא כתב בעמוד הפייסבוק שלו, עם זאת, כשלון שלו (מנקודת המבט של מצביעיו) אינו חייב להיות כשלון של נתניהו. מי שהצביע לנתניהו לא נרתע מהגזרות שברור היה לכולם שבוא יבואו. אבל לפיד רץ על מצע של הורדת יוקר המחיה וסיוע למעמד הביניים, ((אם כי, כמובן, לא בהכרח ברור שמה שציבור המצביעים שלו מגדיר כמעמד ביניים זה מה שלפיד חושב שהוא מעמד ביניים.)) ויישום המדיניות של נתניהו, הגם שהוא ככל הנראה תומך בה בעצמו, יציב אותו בעמדה בעייתית מול מצביעיו.

משרת שר האוצר עבור לפיד היא בחירה של הכל או כלום. זה יכול להיות התפקיד שיגמור אותו, מחד, אבל אם הוא יצליח לצלוח אותו פחות או יותר בהצלחה, אפשר להיות די בטוחים שהוא יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל. איש לא יוכל להאשים אותו בחוסר ניסיון אחרי ארבע שנים מוצלחות כשר אוצר, ושום נושא אחר, לא שיוויון בנטל ולא שינוי שיטת הממשל לא יזקף לגנותו אם לא יצא לפועל. זו, אגב, גם הסיבה שהוא לא היה יכול להסכין עם מינוי שר אוצר מקצועי והסתפקות במשרד זוטר יותר: במצב כזה, הוא היה מקבל אפס מהקרדיט במקרה של הצלחה, ומאה אחוז מהקרדיט במקרה של כשלון. לוז-לוז. כשזו החלופה, ההימור של לפיד נראה קצת יותר רציונלי.

בכל אופן, הצלחתו של יאיר לפיד (הצלחה מנקודת המבט שלנו כאזרחים, לא מנקודת מבטו) היא אינטרס של כולנו. מעולם לא הסתרתי את הסלידה שלי מלפיד ואת חוסר האמון שלי בו. אבל אני מאמין בכנות שלו. הוא מאמין שהוא רוצה לעשות טוב, גם אם אינני מסכים עם ניתוח המציאות שלו או עם נקודת המבט שלו. לפיכך אאחל לו בהצלחה, ואאחל לי שבעוד ארבע שנים אהפוך לתומך נלהב שלו.

—

הערות בקצרה על ההסכמים הקואליציוניים:

בהסכם הקואליציוני עם יש עתיד (וגם עם הבית היהודי) מסונדל נושא "השיוויון בנטל" להעברת התקציב. לא ניתן יהיה להגיש את הצעת התקציב לשנת 2013 לכנסת לפני שהממשלה אישרה הצעת חוק בנושא והעבירה אותה לכנסת. הדבר מעיד על מידה לא קטנה של חשדנות כלפי נתניהו, וחשש שהדברים ימוסמסו וימרחו. בפרסומים בתקשורת (שכאמור, אינני יודע עד כמה הם מהימנים) נטען שחלק מההסכם כולל קיצור שירות החובה לגברים לשנתיים. אם אכן כך יהיה, לפחות משהו טוב אחד יצא מכל הקשקוש הזה של השיוויון בנטל. לגבי היתר, אני אמשיך להיות סקפטי.

ואם כבר דיברנו על הבטחות בחירות, שימו לב לסעיף הזה שקיים הן בהסכם עם יש עתיד והן בזה עם הבית היהודי:

יו"ר רשות מקרקעי ישראל יהיה מר משה כחלון, והצדדים מתחייבים להעביר בכנסת את שינויי החקיקה הנדרשים לשם הצבת מר כחלון בתפקיד זה.

בסוגיה המדינית, אגב, בעוד שאצל יש עתיד כתוב שנציג הסיעה בוועדת השרים לענין תהליך השלום "ימונה על ידי יו"ר הסיעה", בבית היהודי כבר הוכרע מראש שהחברים בצוות יהיו "שרת המשפטים, שר הביטחון, שר החוץ ושר האוצר" יחד עם נתניהו ובנט.

אתם זוג ואחד מכם אינו עובד? קחו בחשבון שיאיר לפיד הולך לזמבר אתכם כהוגן בקרוב:

54. עם הגשת התקציב, יגבש שר האוצר תכנית לשילוב הדרגתי של קריטריון "מיצוי כושר השתכרות", לכל הטבה או הנחה או פטור המעניקים משרדי ממשלה.

כאשר הדבר מופיע לצד דיווחים על תמיכתו של בנט (השר לכלכלה ולמסחר, כי עבודה ותעסוקה זה למפסידנים ואין להן שום מקום בממשלה שלנו) בהחזרת תוכנית ויסקונסין, אפשר להתחיל לחשוש שאולי כאשר לפיד יחטוב חרדים, רבים אחרים יחושו את השבבים ננעצים בגופם.

סעיפים מפורטים יתר על המידה תמיד משעשעים אותי. למשל הסעיף הזה, מתוך ההסכם עם הבית היהודי:

14.1 משרד ירושלים והתפוצות לא יכלול כל יחידה הקיימת במשרד ההסברה ובכלל זה לא יכלול את לפ"מ, לע"מ ומרכז ההסברה. למשרד יועברו האחריות , התקציבים וועדות ההיגוי של הפרוייקטים תגלית, מסע, ועדת התיאום, הפורום למאבק באנטישמיות, וכן יועברו שטחי הפעלה התקציבים והתפקידים של המשרד לענייני ירושלים ובכלל זה פמ"י, והרל"י. בחוק לפיתוח ירושלים, השר לענייני ירושלים יהיה השר האחראי על הרל"י. ועדות ההיגוי השונות בנושא ירושלים יהיו באחריות המשרד. תוכנית מרום והקרן למורשת הכותל יישארו במשרד ראש הממשלה. ראש הממשלה יבחן תוך התייעצות עם יו"ר הבית היהודי האם ניתן להעביר חלקים מסויימים מתוך תוכנית מרום אל המשרד לענייני ירושלים. ראש הממשלה יהיה יו"ר וועדת השרים לענייני ירושלים. סעיפי ספר התקציב העומדים לרשות משרד התפוצות יעמדו בעינם. למען הסר ספק, אין באמור כדי לפגוע בסמכות הממשלה והכנסת לקבוע את הסכומים שיעמדו לרשות המשרד במסגרת סעיפי התקציב.

אפרופו, אני תוהה מה עומד מאחורי ההתעקשות של מישהו לכלול בשני ההסכמים סעיף שמציין דווקא את פירוקו של משרד ההסברה וסיפוח סמכויותיו (חזרה) למשרד ראש הממשלה.

אני אשמח אם מישהו יסביר לי איך הסעיף הזה אמור לעבוד, בהתחשב בסייפא שלו:

18. המשרד לשרותי הדת יהיה המשרד הממונה על השמיטה ויוענקו לו כלל הסמכויות הנגזרות מכך והתקציבים הנצרכים, וזאת מבלי לפגוע בסמכויות משרד החקלאות בנושא.

ראוי לציין לחיוב (אם כי לא צריך להפריז בחשיבות המיוחסת להם) את הסעיפים בשני ההסכמים הקובעים כי הקואליציה תפעל למיגור הגזענות בחברה הישראלית. גם סימבוליקה זה חשוב, אני מניח.

—

שימו לב לסעיפים הבאים, המופיעים תחת הכותרת "יהדות מדינה וציונות" בהסכם עם יש עתיד:

27. הממשלה תפעל להעמקת תחושת ההזדהות הציונית בקרב אזרחי ישראל בכלל ובמערכת החינוך בפרט.

…

29. הממשלה תפעל בחריפות כנגד כל תופעה של החרמה או סנקציות כלפי המדינה ו/או מוסדותיה, בארץ או בחו"ל.

30. המדינה תפעל בנחישות להגן על אנשי כוחות הביטחון ועל נציגיה הרשמיים מפני שימוש בהליכים משפטיים נגדם בחו"ל בשל פעילותם.

כמה הערות זריזות: האם גם אזרחיה הערבים של המדינה צריכים "להעמיק את תחושת ההזדהות הציונית" שלהם? האם הפעולה החריפה כנגד החרמה או סנקציות כלפי המדינה תכלול, אתם יודעים, שיפור מעמדה ותדמיתה של מדינת ישראל בעולם – נגיד, באמצעות תיקון מדיניותה המפלה כלפי המיעוט הערבי וכלפי הפלסטינים שתחת שליטתה? ולבסוף: כדאי להזכיר ללפיד ולנתניהו שהדרך הטובה ביותר להגן על אנשי כוחות הבטחון ונציגי ישראל מפני שימוש בהליכים משפטיים נגדם בחו"ל בשל פעילותם, היא לקיים מערכת משפטית אמינה במסגרת המדינה שתערוך הליכים משפטיים שכאלו כאן. קיומה של מערכת כזו הוא ערובה לכך שמערכת המשפט הבינלאומית לא תוכל לפעול כנגדם. רק שכדי שהתנאי הזה יתקיים, אסור לקבל את הנחת המוצא שכל מה שמערכת הבטחון עושה הוא נכון ומוצדק.

אפשר גם לשאול איך סעיפים 27 ו-29 לעיל עולים בקנה אחד עם סעיף אחר מההסכם הקואליציוני עם הבית היהודי – זה הקובע שהצדדים יקדמו את "חוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי", שהציע בזמנו אבי דיכטר על פי נוסח של המכון לאסטרטגיה ציונית – זהו חוק היסוד שמעגן את הפרשנות לפיה הנוסח "יהודית ודמוקרטית" משמעו "קודם יהודית, ובכפוף לכך, דמוקרטית". ספק עד כמה הפיכת הטקסט הזה לחוק יסוד תתרום למניעת "תופעות" של חרם וסנקציות כנגד ישראל.

אגב, עוד סעיף מעניין בהסכם עם הבית היהודי הוא זה:

40. מוסכם על הצדדים כי חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמנהל) יעוגן בחוק יסוד הכנסת לא יאוחר מ- 90 יום לאחר כינון הממשלה.

החוק המדובר הוא זה שקובע כי מסירת שטחים שתחת שליטת ישראל תחייב אישור הכנסת ומשאל עם. משאל העם, מיותר לציין, הוא בקרב אזרחי המדינה, ולא, בטעות, בקרב תושבי השטח המיועד למסירה.

—

אבל גולת הכותרת המדוברת בהסכם עם יש עתיד, כמובן, היא נושא שינוי שיטת הממשל. ראשית כל, יש לציין שהשינויים המצויינים הם בגדר רפורמה בתוך השיטה הקיימת, ולא שינוי כולל של השיטה. אין שינוי מהותי של שיטת הבחירות, ובוודאי שאין שינוי במשטר הישראלי עצמו. על זאת, לפחות, יש לברך. אבל גם השינויים שהוחלט עליהם נעים בין המיותרים לבעיתיים.

כבר כתבתי באריכות מה רע בהעלאת אחוז החסימה לארבעה אחוזים. הסעיפים האחרים לא הרבה יותר טובים.

הגבלת מספר חברי הממשלה ל-18 פלוס ראש הממשלה, פלוס ארבעה סגני שרים: זה לא שיש לי משהו עקרוני נגד זה, אלא שאני פשוט חושב שזה מיותר לגמרי. בפעם הראשונה שלראש ממשלה מיועד תהיה קואליציה של 70 מנדטים (הרף שנקבע לתיקון החוק), הוא ידאג לביטולו ומינוי שרים כאוות נפשו. אבל חשוב מכך: אם יש משהו שיאיר לפיד הוכיח במו"מ הקואליציוני הנוכחי, הרי הוא שכמות השרים ההיסטורית בממשלת נתניהו היוצאת אינה נובעת מהשיטה, אלא מהאנשים. כאשר מרכיבי הקואליציה רוצים ממשלה קטנה, היא יכולה להיות קטנה בקלות. למעשה, מי שהקשה יותר מכל על הקטנת הממשלה בדיונים הנוכחיים הוא ראש הממשלה עצמו, שרצה מנה הגונה של שרים לסיעתו המצומקת.

ביטול משרת שרים בלי תיק: מעכשיו ראשי ממשלה יאלצו להיות קצת יותר יצירתיים בהמצאת שמות לתיקים בממשלות שלהם. בממשלת נתניהו החדשה, אגב, יהיה שר לענייני ירושלים והתפוצות, ושר לפיתוח הנגב והגליל. אבל העיקר שאין שרים בלי תיק.

ביטול הסנקציה של פיזור הכנסת אם התקציב לא עובר עד מרץ: מדובר על סעיף שנועד להגביר את יציבות הממשלה ולהקטין, לכאורה, את כוח הסחיטה של חברות הקואליציה. אני חושש שיש יותר סיכוי שהוא פשוט יגרום להתנצחויות להגרר עוד יותר עמוק לתוך שנת התקציב, תוך פגיעה בכלכלה הישראלית.

התפלגות סיעה אינה גוררת העברת יחידות מימון לסיעה המתפלגת: פרווה. יאללה, בסדר, שיהיה.

אי אמון קונסטרוקטיבי של 65 ח"כים: זוועה מארץ הזוועות. אני באמת שלא מבין את האובססיה הזו של משני שיטות הממשל בישראל עם הגבלת מנגנון אי האמון בישראל. המנגנון הזה הפך לפארסה מרוטה כבר בשנות ה-90, כאשר נקבע שלא ניתן להביע אי אמון אלא ברוב מוחלט של חברי הכנסת (וזאת, יש לציין, אחרי הפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל שממשלה נפלה בהצעת אי אמון, בתרגיל המסריח). מאז, הצעות אי אמון הפכו מעניין מהותי לשטף בלתי פוסק של הצעות הצהרתיות חסרות כל מהות או סיכוי. בהמשך, הוספת מנגנון הקונסטרוקטיביות על גבי המגבלה הזו (כלומר: הצעת אי אמון חייבת לכלול את שמו של ראש הממשלה המיועד לממשלה שתחליף את הממשלה המכהנת) הוסיפה עוד אלמנטים קומיים להצעות אי האמון המוגשות חדשות לבקרים. ((הצעות אי אמון שמגישה בל"ד, למשל, מציעות את ג'מאל זחאלקה כראש הממשלה החלופי.)) למה צריך להוסיף עוד הכבדות על הצעת אי האמון, שהפכה זה מכבר לצל צלו החיוור של איום על ממשלה מכהנת, אני לעולם לא אבין. אבל ליצור בחוק סיטואציה שתאפשר לממשלת מיעוט לכהן בניגוד לרצון הכנסת — ועוד בשם המשילות! — זה כבר חורג מטמטום ועובר לתחום האיוולת.

כדי להוסיף חטא על פשע, לסעיף הזה מתלווה גם סעיף שנותן לראש הממשלה את הסמכות לפזר את הכנסת. דמיינו לכם מצב שבו ראש הממשלה מאבד את אמונה של הכנסת, ומתגבשת קואליציה חלופית של 64 ח"כים — אבל הקואליציה הזו אינה יכולה להחליף את ראש הממשלה. תחת זאת, ראש הממשלה, בראותו את הקטסטרופה המתרגשת עליו, פונה בנון-שלנטיות לנשיא ומודיע לו על פיזור הכנסת נגד רצונה. יציבות ומשילות, כן?

תחת כותרת המשילות נכנס גם סעיף לפיו הצעת חוק עם עלות תקציבית של 50 מיליון ש"ח ומעלה תדרוש רוב מוחלט של הכנסת. זהו, לדעתי, אחד הסעיפים ההרסניים ביותר בפרק הזה. המשמעות היא נטרול מוחלט של הכנסת בכל הנוגע לפיקוח על התקציב, ומעשית – נטרול של כל חקיקה מהותית על ידי הכנסת. המפתחות עוברים באופן מוחלט לידי הממשלה. מה שהיא לא תומכת בו (למעט פרפראות בלי משמעות תקציבית), לא עובר. נקודה.

יש לחקיקה כזו, בהנחה שתעבור, משמעות עוד יותר רחבה אף מזאת: מדובר על הסרת כל אחריות מעל הכנסת, ולפיכך להסרת כל רסן. מכיוון שח"כים לא יהיו עוד אחראים בשום צורה על הצעות החוק הפרטיות שלהם (שהרי אלו לא יעברו בין כה וכה אלא אם הממשלה תתמוך בהן), הרי שהדפוס של גידול מתמשך במספר הצעות החוק הפרטיות המופרעות רק ילך ויגבר. הכנסת תמשיך ותתרוקן מתוכן, והדמוקרטיה הישראלית תמשיך ותשחק.

אפרופו, בהסכם עם הבית היהודי מצויין שחוק יסוד: הגברת המשילות ושינוי שיטת הממשל (ברצינות? זה השם?) מצורף כנספח. אצל יש עתיד לא מדובר על שום דבר כזה, אלא מפורט מתווה השינוי. עד כמה שאני יודע, ההסכם עם הבית היהודי נחתם קודם. מוזר…

—

סוגיה אחת שעדיין נותרה פתוחה היא מספר הנשים בממשלה המיועדת. יאיר לפיד יכול עוד להצדיק את התמיכה הנשית המאסיבית בו ולמנות נשים לשניים מתוך חמשת המשרדים של מפלגתו, בהמשך להקפדתו על ייצוג של 40% נשים ברשימה. יעל גרמן, ככל הנראה, קיבלה את משרד הבריאות. אולי קארין אלהרר תזכה להיות שרת הרווחה?

—

בשבוע הבא תוצג הממשלה בפני הכנסת ותתחיל את עבודתה. מיד אחרי הבחירות כבר אמרתי שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. גם הממשלה, כמובן, אינה בדיוק משאת נפשי. הבטחותיו של בנט שהבית היהודי אינה "מפלגת המתנחלים" לא ממש עוזרת להפיג את החשש שלי כאשר מפלגתו מחזיקה בתיק הבינוי והשיכון מחד ובועדת הכספים מאידך; וכמובן שמבחינה כלכלית זו מאיימת להיות אחת הממשלות היותר אנטי-חברתיות בהיסטוריה של המדינה. אני שמח שמפלגת העבודה נשארה באופוזיציה, ומצפה לראות אותה נלחמת נחרצות למען עקרונותיה, למען חיזוק הכנסת ולמען כלל הציבור בישראל. לפקח על הממשלה ולבקר אותה זה תפקידה של האופוזיציה. אבל הפיקוח והביקורת צריכים להיות אחראיים, ולא לעומתיים. הם מתבססים בראש ובראשונה על הערכה הוגנת של האפשרויות העומדות בפני הממשלה והצבעה על אלטרנטיבות עדיפות כאשר הממשלה אינה בוחרת בהן.

אני מקווה, באמת, שהממשלה הזו תפתיע אותי לטובה, ואני יותר מאשמח להודות בזאת אם כך יהיה, בעוד ארבע שנים. בהצלחה.

 

אתמול פרסם סבר פלוצקר טור בידיעות אחרונות בו תיאר בתקווה את מה שהוא כינה "התוכנית לדה-חרדיזציה" של החברה הישראלית. פלוצקר שיבח את הפרויקט שלדעתו לקחו על עצמם לפיד ובנט, של "הפקעת השליטה מהממסד החרדי על חיי האישות בישראל והחלשת השפעתו על תחומים אזרחיים נוספים, משיכון ותחבורה עד חינוך, רווחה ועבודה", או בקצרה, מ"שליטתו בפועל של מיעוט חרדי, במדינה יהודית שהפקידה את ענייניו החשובים של אותו ציבור למנגנון הפוליטיקה החרדית". הספק היחיד שמנקר בליבו של פלוצקר הוא לגבי נכונותו של נתניהו להיות המהפכן שילך על מהלך כל כך מקיף וחשוב.

פלוצקר אפילו מרהיב עוז ואומר ש"עליית מפלגות מרכז חילוניות-ליברליות גדולות – כמו שינוי וקדימה – לא הייתה אפוא תופעה אופנתית חולפת, גם כשהמפלגות עצמן חלפו והחליפו שם. התנועות הללו נתנו ביטוי אותנטי לחששותיו של מעמד הביניים מפני חרדיזציה דוהרת של המדינה".

אבל פלוצקר מתעלם, אולי בכוונה, מבעיה אחת עם תיאור המצב שלו. הוא מנסה לטעון שהסיבה שהחרדים הגיעו לעמדה שהוא מתאר היא פשוט איזה היסח דעת של החילונים בישראל – הם חשבו שהם יזרקו לחיה החרדית הרעבה קצת טוטליטריזם אוטונומי, והיא תעזוב אותם בשקט, כשלפתע גילו ש"התאבון גבר עם האוכל". אבל הסיפור הוא לא כל כך פשוט או חד צדדי. החרדים סיפקו משהו למדינת ישראל שמצד אחד היא הייתה זקוקה לו, ומצד שני לא רצתה להודות בכך. במסגרת הרצון "לקיים במדינת היהודים חיי יומיום חופשיים" – משאת נפשו של הרוב הלא חרדי אליבא דפלוצקר – החרדים (יחד עם הדתיים הלאומיים, שבכל זאת חוו אי אלו רגשי נחיתות מול "חברת הלומדים" החרדית) נתנו משמעות לתיבה "יהודים".

לפיכך, אין זאת ש"עם האוכל בא התאבון", אלא ככל שהתרוקנה העגלה החילונית מתוכן עברי לאומי שאינו תלוי בדת, כך גדלה התלות של המדינה היהודית באלו שיכלו לצקת תוכן לתוך המילה הזו. אם דוד בן-גוריון יכול היה לנפנף בתנ"ך ולקבוע "זה הקושאן שלנו", כיום רוב החילונים בישראל לא קוראים את התנ"ך, ועם כל הכבוד לרות קלדרון ומפעלות דומים של ישיבות חילוניות, נושאים עיניהם לחרדים בכל הנוגע לסמכות על כתבי הדת היהודית. החרדים לא השתלטו לנו על המדינה בזמן שהיינו עסוקים בעבודה ושופינג. הם נכנסו בדרך המלך, כמי שאוחזים ברכיב חיוני להצדקת קיומה של המדינה.

כי הרי היינו יכולים להעלות על הדעת פתרון הרבה יותר פשוט מהשעטנז שמכינים לנו לפיד ובנט. אם כל מה שהיינו רוצים הוא מדינה דמוקרטית, כל שעלינו לעשות הוא לוותר על התיבה "יהודית", ונפתרה הבעיה. אם המדינה אינה יהודית, אין צורך לתחזק מוסדות דת ותרבות יהודיים – בכל אופן, לא יותר מאשר מוסדות דת ותרבות של כל קבוצה דתית אחרת. אבל לכך משפחת לפיד לדורותיה אינה יכולה להסכים. הם רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית: יהודית לערבייה, דמוקרטית ליהודיה, ואיכשהו, בתווך, ליברלית לחילוניה.

ומכאן נובעת מורכבותו של פרויקט ה"דה-חרדיזציה" שפלוצקר מדבר עליו. מכאן גם נובע ההסבר למהלכיו של לפיד מאז הבחירות: לברית עם הבית היהודי מחד, ולהתבטאות ה"זועביז" שלו מאידך.

הברית עם בנט נועדה לתת חותמת כשרות יהודית לפרויקט שלו. כמו מפד"ל למפא"י, כך הבית היהודי ליש עתיד. למרות שבמבט ראשון הזיווג הזה נראה מוזר, למעשה מדובר בברית די קלה, ברגע שמבינים מה נקודת המוצא ומה היעד של לפיד. בנט מוכן בשמחה לתת לחילונים "אוטונומיה תרבותית ליברלית" בתחומי המושב שלהם, בתוך מסגרת יהודית בסגנון עדות המפד"ל – כלומר, יהדות לא מציקה מדי, לא קפדנית מדי. המחיר היחיד שהוא גובה מצד ה"דמוקרטית" במשוואה הוא מחיר שהחילונים בסגנון לפיד שמחים לשלם: צמצום כוחם של הערבים בדמוקרטיה הישראלית. וכך, במעבר בין הברית ההיסטורית של מפא"י ומפד"ל לברית החדשה של לפיד ובנט, עברנו מ"בלי חרות ומק"י" ל"בלי החרדים והזועביז".

בניגוד לתיאור של פלוצקר, פרויקט הדה-חרדיזציה (תזה שבפני עצמה אני מקבל כהגיונית) אינו מהפכני, אלא להפך: ריאקציונרי ורומנטי. זהו ניסיון לחזור לימים היפים של ראשית ימי המדינה, כאשר החרדים והערבים ידעו מה מקומם, והאליטות שלטו ברמה. נכון, במודל החדש אין ברירה אלא להכיר בדתיים הלאומיים כשותפים יותר שווים בפרויקט, על כך הכרוך בכך, וגם האליטות כבר לא מה שהיו פעם. אבל זה מה שעומד במרכז החזון של לפיד: ארץ ישראל הטובה והיפה, מדינה יהודית, אבל לא יותר מדי, מדינה דמוקרטית, אבל בלי להגזים. ואנחנו, החילונים, באמצע, נהנים מהטוב שבכל העולמות. אשרי המאמין.

אינני מתיימר להיות מומחה לקהילה היהודית בארה"ב, אבל אני בספק אם הטענה של פלוצקר לפיה המודל החדש הזה בנוי על בסיסה, הוא נכון. אולי כך תופס לפיד את הקהילה היהודית שם – גזענית במידה, ליברלית כשזה נוח ((לפיד מתיימר להיות אמריקנולוג, אבל הוא כבר הוכיח באותות ובמופתים שההיכרות שלו עם התרבות האמריקאית אינה חורגת בהרבה מזו של כל ישראלי עם אנגלית ככה-ככה שצופה במספיק סדרות אמריקאיות.)) – אך התחושה שלי היא שאותם יהודים ליברלים חדשים היו רוצים לחיות במדינה שבה החירות היא על תנאי, וחופש הדת ניתן רק למי ששייך לדת הנכונה.

ההודעה לפני כך וכך ימים על חתימת הסכם עודפים בין העבודה לבין "יש עתיד" העלתה לרגע אחד את הנושא הטכני של חלוקת המנדטים בישראל. כשדברים כאלו קורים, אני תמיד צריך להזכיר לעצמי שזה שאני גיק של שיטות בחירות לא אומר שלמישהו אחר אכפת. ואכן, רוב הישראלים לא מבינים עד הסוף את שיטת חלוקת המנדטים בישראל. אני לא יכול להאשים אותם: את החלק המרכזי הם מבינים, והשאר זה בשוליים אז מה זה משנה. אבל למען הסדר הטוב, ומכיוון ששאלו אותי, הנה הסבר על שיטת חלוקת המנדטים בישראל והמשמעות של הסכמי עודפים.

לישראל יש את אחת משיטות חלוקת המנדטים היחסיות ביותר בעולם. כעקרון, אחוז הקולות הכשרים שמקבלת מפלגה מקביל פחות או יותר לאחוז המושבים שלה בכנסת. אבל לאורך השנים נוספו לחלוקת המנדטים בישראל שני אלמנטים ששינו, קצת, בקצוות, את היחסיות הזו. בראשית דרכה של ישראל ((למעשה, החל מ-1951, כי ב-1949 הייתה השיטה דומה לשיטה הקיימת היום)) חלוקת המנדטים הייתה הפשוטה ביותר שניתן להעלות על הדעת: מספר הקולות הכשרים (של רשימות שעברו את אחוז החסימה) חולק ב-120 כדי ליצור את "המודד". כל מפלגה קיבלה מספר מושבים כמספר ה"מודדים" המלאים שהיו לה. הסייג היחיד היה שמפלגה חייבת לעמוד באחוז חסימה שעמד על אחוז אחד כדי להכנס לכנסת (לעומת 0.83% שהוא שוויו של מנדט אחד). מכיוון שרק מודדים שלמים קיבלו מושב, המשמעות היא שאחרי חלוקת המושבים נותרו כמה וכמה מושבים ריקים, ששווים למספר המודדים שנכנסים בסך העודפים של כלל הרשימות שנכנסו. שיטת החלוקה של העודפים הזו הייתה הפשוטה ביותר בנמצא, ועל פניו גם ההוגנת ביותר: מי שקיבל את העודף הכי גדול קיבל מנדט, וכך במורד הרשימה עד שנגמרים המנדטים העודפים.

השיטה הזו הכי הוגנת משום שהיא לא נותנת עדיפות לשום מפלגה. גודל העודף של מפלגה הוא, מכל בחינה מהותית, אקראי, ואינו קשור בשום צורה לגודל הכולל של המפלגה. הפיזור של העודפים הוא אחיד. בסופו של דבר, מי שהיה יותר קרוב להשלים מנדט נוסף מקבל את המנדט הנוסף הזה. אבל זה שהשיטה הזו היא הכי הוגנת זו גם הסיבה לכך שהיא לא החזיקה מעמד לאורך זמן. או, במילותיהם של חברי הכנסת באדר (גח"ל) ועופר (מערך), "שיטה זו של חלוקת המנדטים איננה צודקת".

באדר ועופר הם, כמובן, שני הח"כים ששמם יזכר לעד כאחראים על חוק באדר-עופר, הקובע את שיטת הבחירות הנהוגה בישראל מאז 1973 (וגם הופעלה ב-1949). בעולם המתורבת השיטה הזו מוכרת כהאגנבך-בישוף (או ד'הונדט, שזו שיטה שקולה מתמטית אבל עם דרך חישוב שונה). לטענתם השיטה ה"פשוטה" אינה הוגנת משום שעל פיה, מפלגות עשויות "לשלם" כמות שונה לחלוטין של קולות עבור כל מנדט שלהן. ניקח לדוגמא פרלמנט פשוט עם 10 מושבים ושתי מפלגות, ובחירות עם 10,000 מצביעים. מפלגה א' זכתה ב-8499 קולות, ומפלגה ב' ב-1501 קולות. בחלוקה הראשונית מפלגה א' קיבלה שמונה מנדטים ו-ב' קיבלה מנדט אחד. המושב העודף מוענק אז למפלגה ב', לה יש את העודף הגדול יותר. אך שוד ושבר! כעת מפלגה ב' "שילמה" רק 750.5 קולות על כל מנדט שלה, בעוד שמפלגה א' שילמה כמות בלתי נסבלת של יותר מ-1062! הלזאת יקרא הגינות?! האם דמם של מצביעי מפלגה א' אינו סמוק כדמם של מצביעי מפלגה ב'?

כדי לפתור את הבעיה החמורה הזו, שיטת האגנבך-בישוף מציעה סידור חלופי. בחלוקה הראשונית נקבע המודד על-ידי חלוקת סך הקולות הכשרים (של המפלגות שעברו את אחוז החסימה) במספר המושבים הזמינים. זהו ה"מודד הכללי". מספר הקולות של כל מפלגה מחולק במודד הכללי, וכל מפלגה מקבלת את מספר המנדטים השלמים שנותנת החלוקה הזו. (הפסקה תוקנה, ראו עדכון למטה.)

כעת מגיע שלב חלוקת העודפים. לכל מפלגה מחושב ה"מודד הפרטי" שלה, שהוא מספר הקולות שתשלם המפלגה עבור כל מנדט, אם תקבל מנדט נוסף. או, במילים אחרות: מספר הקולות שקיבלה המפלגה, חלקי מספר המנדטים שקיבלה בחלוקה הראשונית פלוס אחד. המפלגה עם המודד הפרטי הגדול ביותר זוכה במנדט העודף. כך, למשל, בדוגמא שנתתי למעלה, המודד הפרטי של מפלגה א' יהיה 944 קולות, לעומת 750.5 של מפלגה ב', ולכן מפלגה א' תקבל את המנדט העודף. (למעשה, בשיטת האגנבך-בישוף לא יהיה מנדט עודף מלכתחילה: 8499 לחלק למודד הכללי זה כבר יותר מתשע בכל מקרה). כמו שאתם יכולים לראות, עכשיו התוצאה הרבה יותר הגונה: מפלגה א' שילמה 944 קולות למנדט, ואילו מפלגה ב' שילמה 1501 קולות למנדט. הרבה יותר טוב, לא?

העניין הוא פשוט: מכיוון שמוסיפים אחד למכנה, הרי שככל שהמכנה קטן יותר, התוספת הזו יותר משמעותית, באופן יחסי, והעודף הדרוש כדי להשיג מודד פרטי גבוה גדול יותר. או, במילים אחרות: השיטה מעדיפה מפלגות גדולות על פני קטנות. למפלגה גדולה יש יותר סיכוי לזכות במנדט עודף מאשר מפלגה קטנה.

אבל הקסם האמיתי של שיטה זו מגיע כשיש יותר ממנדט עודף אחד: מפלגה שקיבלה מנדט עודף חוזרת לחישוב לחלוקת המנדט העודף הנוסף, ובאופן עקרוני יכולה לקבל יותר ממנדט עודף אחד תמורת עודף ששווה פחות ממנדט אחד. המקרה הבולט ביותר של תוצאה כזו היה בבחירות לאסיפה המכוננת ב-1949, אז הצטרפו כמה גורמים יחדיו: גם פרלמנט מאוד לא מאוזן עם מפלגה אחת שקיבלה 35% מהקולות והרבה מפלגות קטנות שהגדולה שבהן קיבלה פחות מחצי מכך, וגם אי קיומו של אחוז חסימה (מה שאמר שהיו הרבה יותר מנדטים עודפים כי הקולות שלהן נכללו בחישוב של המודד הכללי – וזאת לצד הקביעה שחרף זאת, הן לא תוכלנה להשתתף בחלוקת המנדטים העודפים, כלומר שבעצם מנדט אחד הפך להיות אחוז חסימה, אבל רק אחרי חישוב המודד הכללי). התוצאה הייתה שמפא"י זכתה בלא פחות משלושה(!) מנדטים עודפים בעבור עודף ששווה פחות ממנדט אחד.

יש פרטנר?

ואז נוסף לנו הסכם העודפים. הסכם העודפים קובע שצמד המפלגות שחותמות עליו (וכל מפלגה יכולה לחתום על הסכם כזה רק עם מפלגה נוספת אחת) תחשבנה כמפלגה אחת לצורך חישוב חלוקת המנדטים העודפים, ואחר כך הן תתחשבנה על המנדטים ביניהן בנפרד. הסכם עודפים, לפיכך, נותן למפלגות הזדמנות להשוות קצת את התנאים על-ידי יצירת "גושים" שיתמודדו ביחד על חלוקת המנדטים העודפים. מכיוון ששיטת החלוקה מתעדפת מפלגות גדולות יותר, המשמעות היא שמפלגות קטנות יכולות להגדיל את הסיכוי שלהן לקבל מנדט עודף.

כמה שיקולים לקחת בחשבון: אחרי חלוקת המנדטים, החלוקה הפנימית בתוך צמד מפלגות נעשה, שוב, בשיטת האגנבך-בישוף. כלומר, מחלקים את סך הקולות שזכו להם שתי המפלגות בסך המנדטים בהם זכו פלוס אחד, ונותנים לכל מפלגה מושבים על פי מספר המודדים השלמים של כל אחת, והמושב העודף, אם יש, ינתן למפלגה בעלת המודד הפרטי הגדול ביותר. כלומר, גם בתוך הסכם העודפים עצמו, למפלגה גדולה יותר יש סיכוי גדול יותר לזכות במנדט העודף. מכאן נובע שיש שני שיקולים מנוגדים: כל מפלגה רוצה להיות חלק מהסכם עודפים גדול ככל האפשר, כדי להגדיל את הסיכוי לקבל מנדט עודף, אבל כל מפלגה גם תרצה להיות כמה שפחות קטנה ביחס לשותפה שלה להסכם העודפים כדי להגדיל את הסיכוי שאותו מנדט עודף יעשה את דרכו, בסופו של דבר, אליה. בנוסף, צריך לזכור שמפלגה שחתמה על הסכם עודפים עם מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה תתמודד לבדה על חלוקת המנדטים, ולכן מפלגות שספק אם תעבורנה את הסף הזה תתקשינה למצוא פרטנריות להסכם.

כמובן, מפלגה יכולה להיות אלטרואיסטית. מרצ יכולה להחליט שמה שחשוב לה זה שגוש השמאל ירוויח מנדט עודף, גם אם זה אומר שהוא ילך לעבודה, ולכן תחתום על הסכם עודפים עם העבודה. אבל מבחינה אסטרטגית צרה יותר, למרצ הרבה יותר כדאי לחתום על הסכם כזה עם חד"ש. אבל למעשה, אותה חשיבה אלטרואיסטית צריכה הייתה דווקא לגרום למרצ לעודד את העבודה לעשות בדיוק מה שעשתה – לחתום על הסכם עודפים עם מפלגה בינונית-קטנה כמו "יש עתיד". חתימת ההסכם הזה משמעה גם סיכוי מוגדל עוד יותר להשיג מנדט עודף (כי יש עתיד גדולה יותר ממרצ, על פי הסקרים), וזאת מבלי לוותר על הסיכוי הגדול של העברת המנדט הזה לגוש השמאל (כי העבודה גדולה פי שתיים או שלוש מיש עתיד, תלוי בסקר; כמובן, הדברים הם בהנחה שהעבודה בכל זאת שייכת לגוש השמאל, בניגוד לדברי היו"רית הנערצת). למעשה, אם מישהו הוכיח חוסר הבנה במשמעות של הסכם העודפים, הרי הוא יאיר לפיד, שסיכוייו להרוויח מההסכם, בין אם ישירות ובין אם ברמה הגושית, נמוכים.

חשיבה אסטרטגית צרה, כמובן, הייתה גם מכתיבה למפלגות הקטנות להשאיר את המפלגות הגדולות בבדידות מזהירה. את ההתעקשות שלהן בכל זאת לחבור למפלגות הגדולות אפשר להסביר רק באותו אלטרואיזם גושי עליו דובר לעיל. אבל, כאמור, אם קיימת חלופה מוצלחת יותר בדמות מפלגה קטנה-יחסית מגוש אחר שמוכנה להיות פראיירית ולחתום על הסכם עודפים עם מפלגה גדולה יותר מהגוש שלך – הרי שהמפלגה הקטנה בגוש צריכה לברך על כך, לא לתקוף זאת.

הרבה מפלגות, מעט בוחרים

אם אנחנו בענייני מפלגות ובחירות וכאלה, המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם גרף שמראה את השינוי במספר המפלגות המתמודדות בבחירות לאורך השנים, והשיא החדש שיקבע בבחירות הקרובות- 34 מפלגות. טל שניידר העלתה סברה בפייסבוק שאפשר לקשר בין הגידול הזה לבין הירידה באחוז ההצבעה: אולי הגידול במספר המפלגות מצביע על מבוכה גוברת בקרב המצביעים שלא יודעים למי להצביע ומחפשים עוד ועוד חלופות איזוטריות.

אני מתקשה לקבל את הסברה הזאת, מכמה סיבות. ראשית, אחד הדברים המדהימים ביותר בגרף הזה הוא עד כמה מספר המפלגות המכהנות בכנסת נותר יציב לאורך כל התקופה – בין אם מתמודדות 14 מפלגות ובין אם מתמודדות 33, מספר המפלגות שנכנסות לכנסת לא יורד מ-10 ולא עולה על 15 כבר 60 שנה. אולי המצב ישתנה אחרי הבחירות הקרובות, אבל אני בספק. מ-2003 ל-2009 חל גידול הדרגתי של שש מפלגות במספר המתמודדות, אבל מספר המכהנות דווקא ירד מ-13 ל-12. למעשה, בחינה סטטיסטית של כל התקופה אמנם מעלה קשר סטטיסטי בין מספר המפלגות המתמודדות למספר המפלגות שנבחרות בסוף, אבל הקשר הוא יחסית חלש (שונות מוסברת של כ-50%), והוא מאבד את המובהקות שלו (וגם חלק לא קטן מהכוח שלו – כלומר, לא מדובר רק על תוצאה של קיטון ב-n) אם מסתכלים רק על התקופה מאז 1973 (כלומר, תקופת המערכת המפלגתית הדו-גושית).

עוד עדות לכך שאין בהכרח קשר בין התנהגות הבוחרים לבין כמות המפלגות אפשר לראות בנתון של אחוז הקולות המבוזבזים בכל מערכת בחירות.

כפי שאפשר לצפות, כאשר מספר המפלגות שאינן מצליחות להכנס לכנסת נמוך מאוד, מספר הקולות המבוזבזים נמוך בהתאם (פעמיים היה המספר הזה פחות מאחוז אחד מכלל הקולות), אבל ברגע שהמספר הזה מזנק בכנסת השמינית (1973), אנחנו מאבדים כל קשר בין מספר המפלגות הכושלות לבין אחוז הקולות המבוזבזים. ההסבר למספר הקולות המבוזבזים עובר משאלת מספר המפלגות הכושלות לשאלות אחרות לגמרי, שקשורות יותר ליציבות המערכת הפוליטית. כך, למשל, שנות התיקו הפוליטי של 84 ו-88 הובילו למספר מזערי של קולות מבוזבזים, בעוד שהתפרקות המערכת המפלגתית מ-99' ואילך מתאפיינת גם באחוזים גבוהים של בזבוז קולות; ולשינויים בשיטת הבחירות (ב-92' הועלה אחוז החסימה מ-1 ל-1.5, ובשל חוסר הנכונות של המפלגות להתאים עצמן למציאות החדשה, אחוז הקולות המבוזבזים זינק באופן חד פעמי, וחזר למטה ב-96 אחרי הפנמת המצב החדש). אם בכלל, הירידה המשמעותית באחוז הקולות המבוזבזים בבחירות האחרונות, כמעט לרמות של שנות ה-80, מצביעה אולי על תחילת התאזנותה מחדש של המערכת המפלגתית שלנו. אם כי, כמובן, עוד יש לנו כברת דרך ללכת עד שזה יקרה.

כל התנודתיות המאסיבית הזאת עומדת אל מול יציבות אחוז ההצבעה לאורך רוב התקופה (עד 2003, למעשה). לטעון לקשר בין מספר שעובר שינויים כל כך רבים לאורך השנים לבין מספר אחר שהשינוי בו מתחולל רק בשנים האחרונות, זה טיעון בעייתי.

מדורת השבט

ואחרי שהסברתי למה אין כאן מה להסביר, אולי בכל זאת אנסה לתת הסבר למספר המפלגות ההולך וגדל, ולמה אולי הוא כן קשור לאחוז ההצבעה היורד. הגורם המקשר בין שני המספרים הללו הוא גודלן היחסי של המפלגות הגדולות. אבל אתחיל באנלוגיה. לפני עלייתו של ערוץ 2 לגדולה, טבע חוקר התקשורת אליהוא כ"ץ את המונח "מדורת השבט". בכך תיאר כ"ץ את המצב הקיים שבו חדשות ערוץ 1 ויתר התוכניות המשודרות בו מהוות מעין קאנון פופולרי: כולם רואים את "מבט", ולכן חייבים לראות "מבט", כי אחרת נשאר היחידים שלא ראו "מבט". כ"ץ חזה שעם עלייתו של ערוץ חדשות נוסף והתפרקותה של מדורת השבט לשתי מדורות (לפחות), התוצאה תהיה ירידה בסך אחוזי הצפייה בחדשות באופן כללי. ההסבר שלו הוא שמכיוון שכבר לא יתקיים הלחץ החברתי לדעת מה שודר במהדורה ספציפית מסוימת (מכיוון שכבר לא מתקיימת ההנחה שכולם רואים את אותה מהדורה), בעצם ירד הלחץ לצפות בחדשות בטלוויזיה באופן כללי. זה לא שאנשים בהכרח יפסיקו להתעניין בחדשות, אבל לא תהיה להם שום סיבה לצפות בהן דווקא בטלוויזיה.

הסבר דומה אפשר להשליך גם על המערכת המפלגתית. כל עוד "כולם" (או כמעט כולם) הצביעו לאותן שתי מפלגות (כאשר רוב המפלגות האחרות ייצגו קבוצות אוכלוסיה יחסית מובחנות: הציונות הדתית, קיבוצי מפ"ם, חרדים, ערבים), הרי שהיה לחץ לא רק להצביע לאותה מפלגה כמו "כולם" בצד שלך, אלא גם היה לחץ משמעותי להצביע בכלל. אי הצבעה משמעה הייתה בגידה במחנה המאוד ברור ומזוהה שלך (בלי קשר לאם באמת הצבעת לו או לא). לעומת זאת, עם תחילת התפרקות המערכת המפלגתית בעקבות הבחירה הישירה, וביתר שאת עם הקמת קדימה ופירוק המערכת הדו-גושית הברורה, אבדה "מדורת השבט" המפלגתית. אמנם התפיסה שלנו היא שהפוליטיקה הפכה ליותר סקטוריאלית בשנים הללו, ובמובנים מסוימים זה נכון, אבל במובנים אחרים הייתה התפרקות של סקטורים ופתאום היה הרבה פחות ברור למי מצביע כל אחד מה"קבוצות הלא סקטוריאליות" (חילונים ומסורתיים עירוניים, בעיקר).

העלמות מדורת השבט המפלגתית פתחה פתח לשתי התנהגויות שאין ביניהן קשר ישיר בהכרח: מצד אחד, אופורטוניזם הולך וגובר בהקמת מפלגות חדשות שמקוות להנות משברי קולות צפים למיניהם, ומצד שני, נטישה רבתי של ההצבעה בכלל על ידי פלחים משמעותיים בציבור – כי אם ההצבעה שלי לא קובעת את הזהות שלי, אז בשביל מה להצביע בכלל?

כלומר, יש קשר בין עליית מספר המפלגות המתמודדות מאז 1999 ובין הירידה באחוז ההצבעה באותן שנים, אבל הוא עקיף הרבה יותר, ולמעשה משקף שתי תגובות מנוגדות לאותם תהליכים.

—

עדכון: מסתבר שהטעיתי טיפה את הקוראים בגלל שעת הכתיבה המאוחרת. אמנם שיטת האגנבך-בישוף דורשת שהמודד הכללי יקבע על-ידי חלוקה במספר המושבים הכולל פלוס אחד, ואכן הצעת החוק המקורית של באדר ועופר קבעה שהמודד יקבע על-ידי חלוקה ב-121, אבל מסתבר שהתיקון שהתקבל בחוק השמיט את חלקה הראשון של ההצעה, ולפיכך הוא קובע שיש לחלק ב-120, כפי שהיה בחוק הבחירות המקורי. המשמעות המרכזית של השינוי הזה עד כמה שאני מצליח לפענח בשעת בוקר מוקדמת זו היא שכמות המנדטים העודפים גדלה באופן משמעותי – אם באמצעות המודד המקורי קשה לקבל יותר ממנדט עודף אחד (בהנתן שלא כוללים בחישוב את מי שלא עבר את אחוז החסימה. האמת היא שכשניסיתי לבנות אתמול דוגמא היפותטית לא הצלחתי להגיע אפילו למנדט עודף אחד, וזה מאוד תיסכל אותי אבל הנחתי שמדובר בשעה המאוחרת שמכשילה אותי – מתטיקאים, האם זה בכלל אפשרי מתמטית במצב שבו מראש לא סופרים את מי שלא עבר את אחוז החסימה?), הרי שבשיטה הקיימת אפשר בקלות להגיע גם לחמישה ואף עשרה מנדטים עודפים בכנסת עם 15 מפלגות – ומכאן שהעדיפות למפלגות הגדולות משמעותית עוד יותר. אולי יום אחד אנבור בדיונים סביב הצעת באדר-עופר ואגלה מה הוביל לשינוי הנוסח בין הצעת החוק לבין אישורו בכנסת. יהי שם וישנה ברוך.

ככל שחולף הזמן, כך נדמה לי, נחשף משהו שאפשר להגדירו רק כנכות פסיכולוגית של יאיר לפיד. מדובר בהפרעה שאפשר לכנות אותה, אולי, "טעייה פתולוגית". כמו השקרן הפתולוגי, הטועה הפתולוגי אינו מסוגל להפיק מפיו דבר אמת, אך בעוד שאצל השקרן קיימת מודעות לכך שהנאמר הוא שקר, אצל הטועה הפתולוגי הבעיה עמוקה יותר. נדמה כאילו מוחו של הטועה הפתולוגי דוחה בשאט נפש כל פריט מידע שערך האמת שלו חיובי, ומסרב לארכב אותו בזכרון כל עוד לא הוטל בו מום מהותי.

מוצג מס' 1 היום הוא נאומו של לפיד בו תיאר את חזונו עבור מערכת החינוך, נאום שברוב טובו לפיד פרסם בעמוד הפייסבוק שלו "למניעת סילופים". לזכותו של לפיד יאמר שהוא מעלה נושאים חשובים לשיחה, ומצליח לעודד דיון ציבורי סביבם – גם אם, כמו במקרה של Kony2012, לא בהכרח באופן שהוא מתכוון אליו.

הטעייה הפתולוגית של יאיר לפיד זוקפת את ראשה כבר בפסקה הראשונה של הנאום, באחת מאותן אמירות שאין בה כדי להצביע על בעיה פוטנציאלית בתפקודו העתידי של לפיד – כאלו שכל מי שמעיר עליה מיד מותקף על ידי נושאי-הלפיד כקטנוני וקנטרני – אבל ההצטברות שלהן צריכה כבר לעורר סימני שאלה רציניים. לפיד מנה דוגמאות למשרות הנחשקות ביותר בעולם, וציין, בין השאר, את מחלקת פיתוח האייפד של אפל (באמת? דווקא מחלקת פיתוח האייפד? ואצל מפתחי האייפון מחלקים סושי בן שבוע ומגבילים את הפסקות הפיפי?) ואת "אגף בינג של גוגל". בינג, כפי שמיהרו רבים להזכיר, הוא מנוע החיפוש של מיקרוסופט, ששואף להתחרות בגוגל. כפי שציין צייצן אחד, יהיה זה כמו לדבר על מוסף מעריב של ידיעות אחרונות.

אבל הבעיתיות של האמירה הזו לא נגמרת שם. הסיבה שלפיד הזכיר את המשרות הללו היא כי, לטענתו,

מעשר המשרות הכי נחשקות בעולם, אף אחת – אפילו לא אחת – לא היתה קיימת ב-2004.

ועל כך העיר צייצן אחר:

משרות פיתוח תוכנה קיימות מאז שנות החמישים. מנועי חיפוש ברשת – מאז 1993. גוגל ובינג – מאז 1998.

גם כאן, לפיד כשל במשימת אמירת עובדה נכונה. וזאת, כמובן, עוד לפני שמזכירים שכמות עובדי ההייטק בקרב כלל האוכלוסיה היא די שולית, ולפני שמזכירים שרוב האנשים העובדים עובדים בעבודות שהיו קיימות, בפורמט כזה או אחר, עוד לפני שנולדתי.

אבל זו סתם אנקדוטה, ולא משהו מהותי לטיעון של לפיד. לפיד רוצה לספר לנו עד כמה מערכת החינוך שלנו מעוותת, ולשם כך הוא נוקט בדרך הטובה ביותר שאפשר להעלות על הדעת: השוואה בינלאומית.

הילדים שלנו צריכים בגרות באנגלית, ובמתמטיקה, ובהבנת הנקרא. וזהו. כשהם יגדלו וירצו ללכת לאוניברסיטה, הם יעשו בחינת כניסה לאוניברסיטה כמו בכל מקום נורמלי בעולם.

אצל לפיד, כמו אצל ישראלים רבים, "השוואה בינלאומית" משמעו "השוואה לארה"ב". כי בארה"ב, באמת, אין מבחן סטנדרטי ארצי לסיום התיכון, וכדי להתקבל לאוניברסיטה צריך לעשות מבחן מיוחד של האוניברסיטאות. הייתי עוד יכול לסלוח על הנטייה המוזרה הזו להאמין שאפשר לדעת מה קורה ב"כל מקום נורמלי בעולם" על-ידי בדיקת המצב בארה"ב, אילולא לפיד עצמו היה כותב, שלוש פסקאות לפני כן, על בחינות הבגרות הקיימות במספר מדינות בעולם – צרפת, בריטניה, פינלנד ועוד – ומשמשות, כמובן, כמבחן הכניסה המרכזי לאוניברסיטה. בדיוק כמו בישראל.

אז רגע, אז מה שהוא כתב על צרפת ובריטניה ופינלנד זה כן נכון?

בפינלנד יש ארבע בחינות בגרות. מתמטיקה, אנגלית, הבנת הנקרא ומקצוע בחירה אחד. באנגליה יש שלוש. בצרפת ארבע. בישראל יש 265 בחינות בגרות.

בפינלנד אכן יש ארבע בחינות בגרות: אחת חובה ("שפת אם" – פינית, שוודית או סאמי), ושלוש בחירה, מתוך רשימה של 13 תחומי ידע פלוס מבחר שפות שונות.

יאיר לפיד בכובע סטודנט פיני.

במציאות הוא לא יכול לחבוש אותו. רק למי שסיים בגרות מותר.

בצרפת אין שום דבר שדומה לארבע בחינות. לתלמידי בית הספר בצרפת יש בחירה בין שלושה מסלולים שונים, כשבכל מסלול הם ידרשו להשלים כ-10 בחינות (לפחות) בתחומי ידע שונים ומגוונים.

לפני שנסתכל על המקרה הבריטי, אני רוצה רק להזכיר משהו לגבי המקרה הישראלי: לפיד טוען שבישראל יש 265 בחינות בגרות. (המספר, לפי ידיעות אחרונות, הוא 152, אבל מי סופר). המשמעות, כמובן, אינה שכל תלמיד לומד 265 (או 152) מקצועות, אלא שיש מספר מקצועות חובה (לשון, מתמטיקה, אנגלית, ספרות, תנ"ך, אזרחות, והיסטוריה), ולכך תלמידים המעוניינים בכך יכולים להוסיף מקצועות בחירה מבין אלו המוצעים בבית הספר שלהם. אפשר להתווכח האם ספּרות או בישול הם מקצועות ראויים כבגרות – דיון שייקח אותנו בלית ברירה לנושא בתי הספר המקצועיים והאפליה המבנית שהם גילמו, ולשאלה האם אפשר לבנות מערכת של בתי ספר מקצועיים שאינה מובילה לאפליה – אבל עצם העובדה שיש הרבה בחירה לתלמידים לגבי מקצועות בחירה, אני בטוח שתסכימו איתי, אינה שלילית בפני עצמה.

וכאן נכנס המקרה הבריטי. בבריטניה, בניגוד למה שאומר לפיד, אין "שלוש בחינות בגרות". כל המערכת היא קצת יותר מסובכת, אבל בגדול אפשר לדבר על שני שלבים בחינוך העל-יסודי בבריטניה: המבחנים הרגילים והמבחנים המתקדמים. המבחנים הרגילים (גילאי 15-16) אכן כוללים שלוש בחינות חובה: אנגלית (ואירית או וולשית באזורים הרלוונטיים), מתמטיקה, ומדעים. אבל בתי ספר שונים קובעים דרישות שונות. בתי ספר רבים דורשים שפה זרה בנוסף, אחרים דורשים לימודי דת, ויש רבים שדורשים לימודי "טכנולוגיות מידע". שאר מערכת השעות של התלמידים כוללת כעשרה מקצועות בחירה. התלמידים צריכים להשיג לפחות חמישה מקצועות "רגילים" ברמה גבוהה (יש גם לימודים לבחינה ברמה נמוכה, שלא נחשבים לצורך זה), כדי שיוכלו להמשיך למבחנים המתקדמים. הלימוד למבחנים המתקדמים נעשה בגילאים 17-18. רק הצלחה במבחנים המתקדמים מאפשרת כניסה לאוניברסיטה. נושאי הלימוד למבחנים המתקדמים נבחרים על-ידי התלמידים עצמם – בדרך כלל נבחרים ארבעה נושאים ללימוד לאורך השנתיים, אם כי רוב האוניברסיטאות דורשות רק שלושה מבחנים, ולכן תלמידים רבים מוותרים על נושא אחד לאורך התקופה. אין נושאי חובה, והתלמידים בוחרים מתוך רשימה ארוכה של נושאים, שכוללת, אני בטוח שלפיד ישמח לגלות, גם ריקוד, אנימציה, תיירות, כלכלת בית ואפילו משהו שנקרא "לימודי פנאי". תארו לכם מה היה אומר לפיד אם היה נקלע לבית ספר ומגלה שהתלמידים לומדים בו "לימודי פנאי". אפרופו, גם "עברית מקראית" אפשר ללמוד שם, לצד עברית מודרנית. אנטישמים.

אז לא, לפיד לא הצליח לקלוע נכון בתיאור אף אחת מהמדינות שהוא בחר להשוות את ישראל אליהן. אפילו את ישראל עצמה הוא תיאר לא נכון. טועה פתולוגי.

וכל זה לא היה יותר מאשר בדיחה עצובה אילולא לפיד היה משתמש בהררי השטויות הללו כדי לעטוף כמה דברים שהם דווקא כן נכונים – אם כי גובלים בבנאלי. כן, יש בהחלט מקום לשקול מחדש את בגרויות החובה (לא, הבגרויות הנכונות לשמור אינן "אנגלית, מתמטיקה והבנת הנקרא"); כן, צריך למצוא דרכים לגרום לתלמידים ללמוד גם בלי החרב המתהפכת של בחינת הבגרות שתקבע את עתידם (לא, להגיד להם שהדברים היחידים שחשובים הם שלושה מקצועות טכניים כל-כך זו לא הדרך לגרום להם להשקיע בלימודי הספרות או ההיסטוריה); כן, יש חשיבות גבוהה מאוד לשיקום מעמדו של המורה במערכת החינוך, מתן יותר אוטונומיה למורים וצמצום הפוקוס של המערכת על מבחנים ארציים (לא, לא צריך לבטל את תפקיד המפקחים); כן, בהחלט, יש להעביר משאבים באופן שיתעדף אוכלוסיות חלשות (לא, זה לא קשור לחוסר אמון. זה קשור לניאו-ליברליזם שלפיד תומך בו בכל פה); כן, יש לדרוש לימודי ליבה בקרב כל האוכלוסיה (לא, גם זה לא קשור לחוסר אמון. זה קשור לרצון של מנהיגי האוכלוסיה החרדית להבטיח את המשך שליטתם באוכלוסיה הזו). ((אגב, לפיד אמר בהקשר זה 'לאיזו רמה של אי אמון בעצמה צריכה היתה המדינה להגיע, כדי לומר, "אני לא יודעת להגיד אם ילד בן שבע צריך או לא צריך ללמוד אנגלית בבית הספר. זה גדול עלי."', ולא הפריע לו שבתחילת דבריו הוא דווקא הצהיר בגאווה ש'הבעיה הגדולה ביותר של החינוך היום [היא ש]חינוך עוסק בעתיד, אבל אנחנו לא יודעים מה יהיה בעתיד. … אנחנו צריכים להודות שאנחנו לא יודעים.' לאיזו רמה של אי אמון בעצמו הגיע יאיר לפיד, תגידו לי?!))

—

אחרים כתבו כבר על המופרכות של טענתו של לפיד על ההבדל שעושה השירות הצבאי. מדובר, יש להודות על האמת, בתפיסה מאוד נפוצה בישראל. יצא לי בשבועות האחרונים לשאול תיכוניסטים האם לדעתם כדאי היה לוותר על השירות הצבאי אם ניתן היה להבטיח שמירה על אותה רמת בטחון. שוב ושוב ושוב קיבלתי מתלמידים תשובות שליליות – "הצבא מבגר אנשים, מכניס אותם לפרופורציות", הם אמרו לי. לא עזר כששאלתי אותם מה קורה בכל המדינות בהן אין צבא, האם שם צעירים בשנות ה-20 לחייהם אינם בפרופורציות? אינם בוגרים? הם לא הצליחו לענות, אבל סרבו לוותר על התפיסה המיליטיריסטית שהונחלה להם. אבל הכי מייאש היה כאשר קיבלתי תשובות כאלו ממורים. המורים עצמם ויתרו על כל סיכוי לחינוך הילדים, ומטילים את יהבם על הצבא. "צה"ל יעשה בשלושה חודשים מה שאנחנו לא נוכל לעולם להשיג ב-12 שנים", אמר לי מורה אחד, וכמעט גרם לי למרוט לעצמי את השערות שאין לי. אם כבר מדברים על אובדן אמון – הטלת יהבנו על צה"ל מאפשרת לכל הרשויות האחרות לאבד כל אמון בעצמן. וזה הכי עצוב כשזה קורה במערכת החינוך, מבלי שאותם אנשי חינוך יבינו, ככל הנראה, את הנזק שהם גורמים לחברה הישראלית כאשר הם מסכינים עם מצב שבו החינוך הערכי של הצעירים נתון בידיו של גוף שהאג'נדה שלו היא אג'נדה בטחונית בלבד, בלי ראייה אזרחית, בלי בסיס דמוקרטי. לצבא, ללא ספק, יש תפקיד חשוב למלא, אבל זה לא אומר שטוב שהוא ימלא כל תפקיד חשוב.

—

ואולי בכלל מדובר פה בוישנה בקנה מידה קוסמי – מכיוון שלפיד עסוק בכל עת בלהסביר לכל מי שהוא לא הוא עצמו למה הם טועים, אולי היקום פשוט נאבק בחזרה ומונע ממנו לדייק אפילו בפרט אחד בדבריו.

—

* את הטיוטא הזו התחלתי לכתוב בשעת הצהריים. עד שהספקתי לסיים אותה ולפרסם, כל העולם ואשתו הספיקו לעשות סיבוב על התחת של לפיד, כולל יוסי גורביץ שאמר חלק מהדברים שאני אמרתי כאן, אבל החלטתי שזה שכולם הקדימו אותי לא אומר שאני לא יכול להנות גם.