קטגוריה: יאיר לפיד

בתקופה האחרונה זכינו כמעט מדי יום לשורה של טענות מטענות שונות לגבי מרכיבי ועקרונות הממשלה המתגבשת. בתחילה עוד הגבתי לדברים עם פרסומם (בעיקר בפייסבוק), אך ככל שהסתבר שאין קשר בין הפרסומים המודלפים להסכמים המתגבשים, החלטתי לנצור את לשוני עד שהתמונה תתבהר לאשורה. כעת, עם חתימת ההסכמים הקואליציוניים, ואחרי שרפרפתי עליהם בזריזות (יש עתיד; הבית היהודי), אפשר להגיד כמה דברים.

ראשית, כאמור, רבים מהפרסומים בימים האחרונים היו שגויים, שלא לומר שקריים. הביקורת שלי על הדברים, לפיכך, הייתה נמהרת, ועל כך עלי להתנצל. (אם כי יאמר לזכותי שבשלב מסוים התחלתי לסייג את הדברים ב"אם זה נכון", אבל בכל זאת).

צריך להוריד את הכובע בפני יאיר לפיד, ואולי אפילו להניח אותו על צלחת ולפזר קצת פרמז'ן מלמעלה. שיתוף הפעולה שלו עם נפתלי בנט הוכיח את עצמו כיציב יותר ממה שציניקנים כמוני העלו על דעתם, ובזכותו הצליח לפיד להשיג מעל ומעבר למצופה, לפחות בשלב המו"מ הקואליציוני. כמובן, נראה כי הבית היהודי הרוויחו עוד יותר משיתוף הפעולה הזה, ובכל זאת מרשים לראות שלפיד התעקש על עמדותיו גם בשלב שבו פוליטיקאים משופשפים יותר היו אומרים לעצמם שמספיק. בהקשר זה, כמובן, זה פחות משנה אם העמדות האלו היו חשובות או לא – ההבדל בין ממשלה של 20 שרים לממשלה של 24 שרים הוא לא מהותי כפי שניסו לצייר זאת; אם כבר, הבעיה היא במפתח השרים השערורייתי שניסה להעביר נתניהו עבור מפלגתו, ובהבטחת הרוב בממשלה לליכוד-ביתנו, דבר שנשאר על כנו, עד כמה שהצלחתי להבין – או אם אני מסכים עם העמדות הללו או לא. מה שחשוב כעת הוא שמדובר בנושאים שעמדו בחזית קמפיין הבחירות של לפיד. כמו שהעיר ידיד שלי, מה שהכי מדאיג ביאיר לפיד זה שעושה רושם שהוא מתכוון לנסות ולקיים את הבטחות הבחירות שלו.

אני גם מכבד את לפיד על החלטתו – לא לגמרי מבחירה, כמובן – לקחת על עצמו את תיק האוצר. אין לי ספק שהוא יודע היטב מה הסכנות הגלומות בכך. בניגוד למה שהוא כתב בעמוד הפייסבוק שלו, עם זאת, כשלון שלו (מנקודת המבט של מצביעיו) אינו חייב להיות כשלון של נתניהו. מי שהצביע לנתניהו לא נרתע מהגזרות שברור היה לכולם שבוא יבואו. אבל לפיד רץ על מצע של הורדת יוקר המחיה וסיוע למעמד הביניים, ((אם כי, כמובן, לא בהכרח ברור שמה שציבור המצביעים שלו מגדיר כמעמד ביניים זה מה שלפיד חושב שהוא מעמד ביניים.)) ויישום המדיניות של נתניהו, הגם שהוא ככל הנראה תומך בה בעצמו, יציב אותו בעמדה בעייתית מול מצביעיו.

משרת שר האוצר עבור לפיד היא בחירה של הכל או כלום. זה יכול להיות התפקיד שיגמור אותו, מחד, אבל אם הוא יצליח לצלוח אותו פחות או יותר בהצלחה, אפשר להיות די בטוחים שהוא יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל. איש לא יוכל להאשים אותו בחוסר ניסיון אחרי ארבע שנים מוצלחות כשר אוצר, ושום נושא אחר, לא שיוויון בנטל ולא שינוי שיטת הממשל לא יזקף לגנותו אם לא יצא לפועל. זו, אגב, גם הסיבה שהוא לא היה יכול להסכין עם מינוי שר אוצר מקצועי והסתפקות במשרד זוטר יותר: במצב כזה, הוא היה מקבל אפס מהקרדיט במקרה של הצלחה, ומאה אחוז מהקרדיט במקרה של כשלון. לוז-לוז. כשזו החלופה, ההימור של לפיד נראה קצת יותר רציונלי.

בכל אופן, הצלחתו של יאיר לפיד (הצלחה מנקודת המבט שלנו כאזרחים, לא מנקודת מבטו) היא אינטרס של כולנו. מעולם לא הסתרתי את הסלידה שלי מלפיד ואת חוסר האמון שלי בו. אבל אני מאמין בכנות שלו. הוא מאמין שהוא רוצה לעשות טוב, גם אם אינני מסכים עם ניתוח המציאות שלו או עם נקודת המבט שלו. לפיכך אאחל לו בהצלחה, ואאחל לי שבעוד ארבע שנים אהפוך לתומך נלהב שלו.

—

הערות בקצרה על ההסכמים הקואליציוניים:

בהסכם הקואליציוני עם יש עתיד (וגם עם הבית היהודי) מסונדל נושא "השיוויון בנטל" להעברת התקציב. לא ניתן יהיה להגיש את הצעת התקציב לשנת 2013 לכנסת לפני שהממשלה אישרה הצעת חוק בנושא והעבירה אותה לכנסת. הדבר מעיד על מידה לא קטנה של חשדנות כלפי נתניהו, וחשש שהדברים ימוסמסו וימרחו. בפרסומים בתקשורת (שכאמור, אינני יודע עד כמה הם מהימנים) נטען שחלק מההסכם כולל קיצור שירות החובה לגברים לשנתיים. אם אכן כך יהיה, לפחות משהו טוב אחד יצא מכל הקשקוש הזה של השיוויון בנטל. לגבי היתר, אני אמשיך להיות סקפטי.

ואם כבר דיברנו על הבטחות בחירות, שימו לב לסעיף הזה שקיים הן בהסכם עם יש עתיד והן בזה עם הבית היהודי:

יו"ר רשות מקרקעי ישראל יהיה מר משה כחלון, והצדדים מתחייבים להעביר בכנסת את שינויי החקיקה הנדרשים לשם הצבת מר כחלון בתפקיד זה.

בסוגיה המדינית, אגב, בעוד שאצל יש עתיד כתוב שנציג הסיעה בוועדת השרים לענין תהליך השלום "ימונה על ידי יו"ר הסיעה", בבית היהודי כבר הוכרע מראש שהחברים בצוות יהיו "שרת המשפטים, שר הביטחון, שר החוץ ושר האוצר" יחד עם נתניהו ובנט.

אתם זוג ואחד מכם אינו עובד? קחו בחשבון שיאיר לפיד הולך לזמבר אתכם כהוגן בקרוב:

54. עם הגשת התקציב, יגבש שר האוצר תכנית לשילוב הדרגתי של קריטריון "מיצוי כושר השתכרות", לכל הטבה או הנחה או פטור המעניקים משרדי ממשלה.

כאשר הדבר מופיע לצד דיווחים על תמיכתו של בנט (השר לכלכלה ולמסחר, כי עבודה ותעסוקה זה למפסידנים ואין להן שום מקום בממשלה שלנו) בהחזרת תוכנית ויסקונסין, אפשר להתחיל לחשוש שאולי כאשר לפיד יחטוב חרדים, רבים אחרים יחושו את השבבים ננעצים בגופם.

סעיפים מפורטים יתר על המידה תמיד משעשעים אותי. למשל הסעיף הזה, מתוך ההסכם עם הבית היהודי:

14.1 משרד ירושלים והתפוצות לא יכלול כל יחידה הקיימת במשרד ההסברה ובכלל זה לא יכלול את לפ"מ, לע"מ ומרכז ההסברה. למשרד יועברו האחריות , התקציבים וועדות ההיגוי של הפרוייקטים תגלית, מסע, ועדת התיאום, הפורום למאבק באנטישמיות, וכן יועברו שטחי הפעלה התקציבים והתפקידים של המשרד לענייני ירושלים ובכלל זה פמ"י, והרל"י. בחוק לפיתוח ירושלים, השר לענייני ירושלים יהיה השר האחראי על הרל"י. ועדות ההיגוי השונות בנושא ירושלים יהיו באחריות המשרד. תוכנית מרום והקרן למורשת הכותל יישארו במשרד ראש הממשלה. ראש הממשלה יבחן תוך התייעצות עם יו"ר הבית היהודי האם ניתן להעביר חלקים מסויימים מתוך תוכנית מרום אל המשרד לענייני ירושלים. ראש הממשלה יהיה יו"ר וועדת השרים לענייני ירושלים. סעיפי ספר התקציב העומדים לרשות משרד התפוצות יעמדו בעינם. למען הסר ספק, אין באמור כדי לפגוע בסמכות הממשלה והכנסת לקבוע את הסכומים שיעמדו לרשות המשרד במסגרת סעיפי התקציב.

אפרופו, אני תוהה מה עומד מאחורי ההתעקשות של מישהו לכלול בשני ההסכמים סעיף שמציין דווקא את פירוקו של משרד ההסברה וסיפוח סמכויותיו (חזרה) למשרד ראש הממשלה.

אני אשמח אם מישהו יסביר לי איך הסעיף הזה אמור לעבוד, בהתחשב בסייפא שלו:

18. המשרד לשרותי הדת יהיה המשרד הממונה על השמיטה ויוענקו לו כלל הסמכויות הנגזרות מכך והתקציבים הנצרכים, וזאת מבלי לפגוע בסמכויות משרד החקלאות בנושא.

ראוי לציין לחיוב (אם כי לא צריך להפריז בחשיבות המיוחסת להם) את הסעיפים בשני ההסכמים הקובעים כי הקואליציה תפעל למיגור הגזענות בחברה הישראלית. גם סימבוליקה זה חשוב, אני מניח.

—

שימו לב לסעיפים הבאים, המופיעים תחת הכותרת "יהדות מדינה וציונות" בהסכם עם יש עתיד:

27. הממשלה תפעל להעמקת תחושת ההזדהות הציונית בקרב אזרחי ישראל בכלל ובמערכת החינוך בפרט.

…

29. הממשלה תפעל בחריפות כנגד כל תופעה של החרמה או סנקציות כלפי המדינה ו/או מוסדותיה, בארץ או בחו"ל.

30. המדינה תפעל בנחישות להגן על אנשי כוחות הביטחון ועל נציגיה הרשמיים מפני שימוש בהליכים משפטיים נגדם בחו"ל בשל פעילותם.

כמה הערות זריזות: האם גם אזרחיה הערבים של המדינה צריכים "להעמיק את תחושת ההזדהות הציונית" שלהם? האם הפעולה החריפה כנגד החרמה או סנקציות כלפי המדינה תכלול, אתם יודעים, שיפור מעמדה ותדמיתה של מדינת ישראל בעולם – נגיד, באמצעות תיקון מדיניותה המפלה כלפי המיעוט הערבי וכלפי הפלסטינים שתחת שליטתה? ולבסוף: כדאי להזכיר ללפיד ולנתניהו שהדרך הטובה ביותר להגן על אנשי כוחות הבטחון ונציגי ישראל מפני שימוש בהליכים משפטיים נגדם בחו"ל בשל פעילותם, היא לקיים מערכת משפטית אמינה במסגרת המדינה שתערוך הליכים משפטיים שכאלו כאן. קיומה של מערכת כזו הוא ערובה לכך שמערכת המשפט הבינלאומית לא תוכל לפעול כנגדם. רק שכדי שהתנאי הזה יתקיים, אסור לקבל את הנחת המוצא שכל מה שמערכת הבטחון עושה הוא נכון ומוצדק.

אפשר גם לשאול איך סעיפים 27 ו-29 לעיל עולים בקנה אחד עם סעיף אחר מההסכם הקואליציוני עם הבית היהודי – זה הקובע שהצדדים יקדמו את "חוק יסוד ישראל מדינת הלאום של העם היהודי", שהציע בזמנו אבי דיכטר על פי נוסח של המכון לאסטרטגיה ציונית – זהו חוק היסוד שמעגן את הפרשנות לפיה הנוסח "יהודית ודמוקרטית" משמעו "קודם יהודית, ובכפוף לכך, דמוקרטית". ספק עד כמה הפיכת הטקסט הזה לחוק יסוד תתרום למניעת "תופעות" של חרם וסנקציות כנגד ישראל.

אגב, עוד סעיף מעניין בהסכם עם הבית היהודי הוא זה:

40. מוסכם על הצדדים כי חוק סדרי השלטון והמשפט (ביטול החלת המשפט, השיפוט והמנהל) יעוגן בחוק יסוד הכנסת לא יאוחר מ- 90 יום לאחר כינון הממשלה.

החוק המדובר הוא זה שקובע כי מסירת שטחים שתחת שליטת ישראל תחייב אישור הכנסת ומשאל עם. משאל העם, מיותר לציין, הוא בקרב אזרחי המדינה, ולא, בטעות, בקרב תושבי השטח המיועד למסירה.

—

אבל גולת הכותרת המדוברת בהסכם עם יש עתיד, כמובן, היא נושא שינוי שיטת הממשל. ראשית כל, יש לציין שהשינויים המצויינים הם בגדר רפורמה בתוך השיטה הקיימת, ולא שינוי כולל של השיטה. אין שינוי מהותי של שיטת הבחירות, ובוודאי שאין שינוי במשטר הישראלי עצמו. על זאת, לפחות, יש לברך. אבל גם השינויים שהוחלט עליהם נעים בין המיותרים לבעיתיים.

כבר כתבתי באריכות מה רע בהעלאת אחוז החסימה לארבעה אחוזים. הסעיפים האחרים לא הרבה יותר טובים.

הגבלת מספר חברי הממשלה ל-18 פלוס ראש הממשלה, פלוס ארבעה סגני שרים: זה לא שיש לי משהו עקרוני נגד זה, אלא שאני פשוט חושב שזה מיותר לגמרי. בפעם הראשונה שלראש ממשלה מיועד תהיה קואליציה של 70 מנדטים (הרף שנקבע לתיקון החוק), הוא ידאג לביטולו ומינוי שרים כאוות נפשו. אבל חשוב מכך: אם יש משהו שיאיר לפיד הוכיח במו"מ הקואליציוני הנוכחי, הרי הוא שכמות השרים ההיסטורית בממשלת נתניהו היוצאת אינה נובעת מהשיטה, אלא מהאנשים. כאשר מרכיבי הקואליציה רוצים ממשלה קטנה, היא יכולה להיות קטנה בקלות. למעשה, מי שהקשה יותר מכל על הקטנת הממשלה בדיונים הנוכחיים הוא ראש הממשלה עצמו, שרצה מנה הגונה של שרים לסיעתו המצומקת.

ביטול משרת שרים בלי תיק: מעכשיו ראשי ממשלה יאלצו להיות קצת יותר יצירתיים בהמצאת שמות לתיקים בממשלות שלהם. בממשלת נתניהו החדשה, אגב, יהיה שר לענייני ירושלים והתפוצות, ושר לפיתוח הנגב והגליל. אבל העיקר שאין שרים בלי תיק.

ביטול הסנקציה של פיזור הכנסת אם התקציב לא עובר עד מרץ: מדובר על סעיף שנועד להגביר את יציבות הממשלה ולהקטין, לכאורה, את כוח הסחיטה של חברות הקואליציה. אני חושש שיש יותר סיכוי שהוא פשוט יגרום להתנצחויות להגרר עוד יותר עמוק לתוך שנת התקציב, תוך פגיעה בכלכלה הישראלית.

התפלגות סיעה אינה גוררת העברת יחידות מימון לסיעה המתפלגת: פרווה. יאללה, בסדר, שיהיה.

אי אמון קונסטרוקטיבי של 65 ח"כים: זוועה מארץ הזוועות. אני באמת שלא מבין את האובססיה הזו של משני שיטות הממשל בישראל עם הגבלת מנגנון אי האמון בישראל. המנגנון הזה הפך לפארסה מרוטה כבר בשנות ה-90, כאשר נקבע שלא ניתן להביע אי אמון אלא ברוב מוחלט של חברי הכנסת (וזאת, יש לציין, אחרי הפעם הראשונה בהיסטוריה של ישראל שממשלה נפלה בהצעת אי אמון, בתרגיל המסריח). מאז, הצעות אי אמון הפכו מעניין מהותי לשטף בלתי פוסק של הצעות הצהרתיות חסרות כל מהות או סיכוי. בהמשך, הוספת מנגנון הקונסטרוקטיביות על גבי המגבלה הזו (כלומר: הצעת אי אמון חייבת לכלול את שמו של ראש הממשלה המיועד לממשלה שתחליף את הממשלה המכהנת) הוסיפה עוד אלמנטים קומיים להצעות אי האמון המוגשות חדשות לבקרים. ((הצעות אי אמון שמגישה בל"ד, למשל, מציעות את ג'מאל זחאלקה כראש הממשלה החלופי.)) למה צריך להוסיף עוד הכבדות על הצעת אי האמון, שהפכה זה מכבר לצל צלו החיוור של איום על ממשלה מכהנת, אני לעולם לא אבין. אבל ליצור בחוק סיטואציה שתאפשר לממשלת מיעוט לכהן בניגוד לרצון הכנסת — ועוד בשם המשילות! — זה כבר חורג מטמטום ועובר לתחום האיוולת.

כדי להוסיף חטא על פשע, לסעיף הזה מתלווה גם סעיף שנותן לראש הממשלה את הסמכות לפזר את הכנסת. דמיינו לכם מצב שבו ראש הממשלה מאבד את אמונה של הכנסת, ומתגבשת קואליציה חלופית של 64 ח"כים — אבל הקואליציה הזו אינה יכולה להחליף את ראש הממשלה. תחת זאת, ראש הממשלה, בראותו את הקטסטרופה המתרגשת עליו, פונה בנון-שלנטיות לנשיא ומודיע לו על פיזור הכנסת נגד רצונה. יציבות ומשילות, כן?

תחת כותרת המשילות נכנס גם סעיף לפיו הצעת חוק עם עלות תקציבית של 50 מיליון ש"ח ומעלה תדרוש רוב מוחלט של הכנסת. זהו, לדעתי, אחד הסעיפים ההרסניים ביותר בפרק הזה. המשמעות היא נטרול מוחלט של הכנסת בכל הנוגע לפיקוח על התקציב, ומעשית – נטרול של כל חקיקה מהותית על ידי הכנסת. המפתחות עוברים באופן מוחלט לידי הממשלה. מה שהיא לא תומכת בו (למעט פרפראות בלי משמעות תקציבית), לא עובר. נקודה.

יש לחקיקה כזו, בהנחה שתעבור, משמעות עוד יותר רחבה אף מזאת: מדובר על הסרת כל אחריות מעל הכנסת, ולפיכך להסרת כל רסן. מכיוון שח"כים לא יהיו עוד אחראים בשום צורה על הצעות החוק הפרטיות שלהם (שהרי אלו לא יעברו בין כה וכה אלא אם הממשלה תתמוך בהן), הרי שהדפוס של גידול מתמשך במספר הצעות החוק הפרטיות המופרעות רק ילך ויגבר. הכנסת תמשיך ותתרוקן מתוכן, והדמוקרטיה הישראלית תמשיך ותשחק.

אפרופו, בהסכם עם הבית היהודי מצויין שחוק יסוד: הגברת המשילות ושינוי שיטת הממשל (ברצינות? זה השם?) מצורף כנספח. אצל יש עתיד לא מדובר על שום דבר כזה, אלא מפורט מתווה השינוי. עד כמה שאני יודע, ההסכם עם הבית היהודי נחתם קודם. מוזר…

—

סוגיה אחת שעדיין נותרה פתוחה היא מספר הנשים בממשלה המיועדת. יאיר לפיד יכול עוד להצדיק את התמיכה הנשית המאסיבית בו ולמנות נשים לשניים מתוך חמשת המשרדים של מפלגתו, בהמשך להקפדתו על ייצוג של 40% נשים ברשימה. יעל גרמן, ככל הנראה, קיבלה את משרד הבריאות. אולי קארין אלהרר תזכה להיות שרת הרווחה?

—

בשבוע הבא תוצג הממשלה בפני הכנסת ותתחיל את עבודתה. מיד אחרי הבחירות כבר אמרתי שהיה יכול להיות הרבה יותר גרוע. גם הממשלה, כמובן, אינה בדיוק משאת נפשי. הבטחותיו של בנט שהבית היהודי אינה "מפלגת המתנחלים" לא ממש עוזרת להפיג את החשש שלי כאשר מפלגתו מחזיקה בתיק הבינוי והשיכון מחד ובועדת הכספים מאידך; וכמובן שמבחינה כלכלית זו מאיימת להיות אחת הממשלות היותר אנטי-חברתיות בהיסטוריה של המדינה. אני שמח שמפלגת העבודה נשארה באופוזיציה, ומצפה לראות אותה נלחמת נחרצות למען עקרונותיה, למען חיזוק הכנסת ולמען כלל הציבור בישראל. לפקח על הממשלה ולבקר אותה זה תפקידה של האופוזיציה. אבל הפיקוח והביקורת צריכים להיות אחראיים, ולא לעומתיים. הם מתבססים בראש ובראשונה על הערכה הוגנת של האפשרויות העומדות בפני הממשלה והצבעה על אלטרנטיבות עדיפות כאשר הממשלה אינה בוחרת בהן.

אני מקווה, באמת, שהממשלה הזו תפתיע אותי לטובה, ואני יותר מאשמח להודות בזאת אם כך יהיה, בעוד ארבע שנים. בהצלחה.

 

היום בבוקר דווח בתקשורת (יתכן שעד שהדברים יתפרסמו זה כבר יסתבר כלא נכון, או לא מדויק או משהו. לא אכפת לי. אני כותב כאן על הסוגיה העקרונית) שבהסכם הקואליציוני של הממשלה המתגבשת תכלל התחייבות להעלות את אחוז החסימה לארבעה אחוז. אני נוהג להגיד שאם תגיד לי לכמה אתה רוצה להעלות את אחוז החסימה, אומר לך את מי אתה שונא. ארבעה אחוז, לפיכך, מציב את רף השנאה מעל הערבים (רע"ם קיבלו 3.6 אחוז) אבל מתחת לחרדים (שקיבלו הפעם קצת יותר מ-5%, אבל אפשר לדחוק אותם מתחת לזה אם רק מגדילים את אחוז ההצבעה) עם בונוס של דפיקת השמאל (4.5 אחוז למרצ, אבל בעבר הם כבר ירדו מתחת ל-4%).

אבל אנחנו בתקופה של פוליטיקה חדשה, ואף אחד לא מחרים אף אחד, אז די לציניות – יש שיקול לגמרי ענייני בהחלטה להעלות את אחוז החסימה לארבעה אחוז: למנוע את הסחטנות הקואליציונית! קחו, למשל, את המצב עכשיו עם יש עתיד: זה לא נורא, איך שהם כופים על ראש הממשלה המיועד את הרצונות שלהם כאשר הברירות היחידות שנותרו לנתניהו הן להכנע או ללכת לבחירות מחדש? נורא. ((ההבדל היחיד בין ה"סחטנות" של ש"ס לזו של יש עתיד היא שרובנו פחות או יותר מסכימים עם הדברים שיש עתיד דורשת כרגע. מה שאנחנו רוצים הוא אף פעם לא סחיטה – זוהי עמידה על העקרונות ושמירה על המחוייבות למצביעי המפלגה!))

יש מודל במדיניות ציבורית שפעם חשבתי שקוראים לו "מודל פח האשפה", והיום אין לי מושג איך קוראים לו (אם בכלל), שמתאר "מחזור" של רעיונות ישנים, בין אם פעלו ובין אם לאו, בין אם הם רלוונטיים ובין אם לאו, בסיטואציות חדשות. הגדלת אחוז החסימה הוא סוג כזה של רעיון. כל פעם מנסים אותו, אף פעם הוא לא עושה מה שחשבו שהוא יעשה, וכל פעם כולם בטוחים שהפעם זה יעבוד.

הרעיון בהגדלת אחוז החסימה הוא לצמצם את מספר המפלגות וכך להגדיל, לכאורה, את יציבות הממשלה. יש כמה בעיות עם הטענה הזו. הראשונה היא ששלוש פעמים העלו בישראל את אחוז החסימה (מכלום לאחוז אחד, אח"כ לאחוז וחצי, ואז לשני אחוזים), ומספר המפלגות נשאר אותו דבר – בין 10 ל-15. כפי שאפשר לראות מהגרף (במקור מכאן), אין שום דפוס ברור של שינוי במספר המפלגות. לפעמים ככה, לפעמים אחרת. היו 15 מפלגות בכנסות השניה, ה-11, ה-12 וה-15, והיו עשר מפלגות בכנסות ה-8, ה-10 וה-13.

מספר המפלגות שהתמודדו ומספר המפלגות שנכנסו לכנסת בכל מערכת בחירות

כדי להבין מה קרה, צריך קודם להבין את הרציונל מאחורי הטיעון בזכות העלאת אחוז החסימה. הטענה היא שכשמעלים את אחוז החסימה, הציבור יעדיף להמנע מ"לבזבז את קולו" על מפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה, ומכאן שיותר קולות יזרמו למפלגות הגדולות. לחלופין, גם אם אנשים החליטו להעביר את קולם למפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה, הרי שמנדטים שלא מצליחים להכנס לכנסת מתפזרים, הלכה למעשה, בין המפלגות שכן עברו את אחוז החסימה, באופן יחסי לגודלן. כלומר, אם תריסר מנדטים לא עברו את אחוז החסימה, אזי מפלגה שהייתה מקבלת 30 מנדטים אם אותם תריסר היו נכנסים לכנסת, תקבל במקום 33 מנדטים, ואילו מפלגה שקיבלה רק 10 מנדטים תרוויח מנדט אחד נוסף בלבד. על כן, ככל שהמפלגות הגדולות יצליחו "לנקות" יותר מלמטה, כך הן ירוויחו יותר מלמעלה.

הבעיה היא שמה שקורה במציאות מנטרל את שני היתרונות הללו (יתרונות מבחינת מהמפלגות הגדולות, כמובן): המפלגות הקטנות, שיודעות שהן חייבות להגיע לרף מסוים, מרחיבות את ה"רשת" שהן פורסות על המערכת האלקטורלית ומנסות לכסות טווח גדול יותר של הספקטרום (בין אם על-ידי תיקנון המסרים שלהן ובין אם באמצעות איחוד כוחות בין מפלגות), ואילו הציבור מעביר את קולותיו ממפלגות על סף אחוז החסימה אל מפלגות אחרות – אבל לא אל המפלגות הגדולות, אלא אל מפלגות בינוניות. התוצאה היא הרסנית עבור המפלגות הגדולות: מפלגות קטנות שקודם לכן ניקזו אליהן קולות שוליים שבכל מקרה לא היו מגיעים אל המפלגות הגדולות, ושמיקדו את המסר שלהן יותר בשימור נאמנותם של המצביעים הללו ופחות במשיכת מצביעים חדשים, מתחילות להתחרות בצורה רצינית על קולותיהן של המפלגות הגדולות.

בישראל, כמובן, התהליך הזה קיבל דחיפה מאסיבית משיטת הבחירה הישירה, שאיפשרה לאנשים להבטיח שהמועמד המועדף שלהם לראשות הממשלה יזכה לתמיכתם, ובכך הפכה אותם פתוחים יותר למסרים הספציפיים יותר של המפלגות הקטנות. המפלגות הגדולות הפכו בינוניות, המפלגות הקטנות הפכו בינוניות, ונשארנו עם מערכת שהיא הגרועה שבכל העולמות.

ועכשיו הקואליציה החדשה רוצה להעלות את אחוז החסימה. שוב. אלא שאם העלאת אחוז החסימה לפני התפוררות המערכת המפלגתית הייתה החיסון עבור המחלה הלא נכונה, הרי שהעלאתו עכשיו היא בגדר מתן חיסון שפעת לחולה איידס. רוב הסיכויים הם שה"תרופה" רק תחריף את הבעיה. הסיבה, ותסלחו לי שאני מערבב פה מטאפורות בלי הכרה, היא שההגדלה ההדרגתית של אחוז החסימה ויצירתה של מערכת מפלגתית מבוססת מפלגות בינוניות פיתחה חסינות לתרופה הספציפית הזאת. אם, אולי, העלאה פתאומית של אחוז החסימה מאפס לארבע בשנות ה-50 הייתה מקבעת (אולי) מערכת מפלגתית מצומצמת הרבה יותר, הרי שההעלאה עכשיו, ואפילו תהיה זו העלאה משמעותית, כבר לא תשפיע באופן מהותי — לפחות לא לכיוון הרצוי.

בואו נדמיין אחוז חסימה לא של ארבעה אחוזים, אלא של שמונה אחוזים: רק מפלגות עם עשרה מנדטים יכולות להכנס לכנסת. מה נצפה שיקרה?

המפלגות הערביות תתאחדנה או שתחרמנה את הבחירות כליל (כנראה האופציה השניה – אם לא המפלגות עצמן, הרי שמצביעיהן יחרימו בחירות שבעצם ישאירו אותם בלי שום אלטרנטיבות). ((כמובן שלכך תהיינה השלכות מרחיקות לכת על הדמוקרטיה הישראלית. אני לא אכנס כאן לסוגיה הזו, אבל היא בהחלט ראויה לדיון שעושה רושם שיש מעטים מחוץ לשמאל הישראלי שחושבים שהוא חשוב.)) בשמאל, מרצ תתאחד לתוך העבודה (23 מנדטים). במרכז, קדימה, התנועה ויש עתיד תתאחדנה (30 מנדטים), בימין הבית היהודי ישמרו על עצמאותם (13 מנדטים) והליכוד ביתנו ימשיכו ביחד (34 מנדטים), והחרדים יתאחדו (או שיהדות התורה תעלם) – 20 מנדטים (כל חישובי המנדטים מניחים שהמפלגות הערביות לא תתאחדנה, והמנדטים החסרים יתחלקו באופן יחסי בין השאר. החישוב הוא נאיבי ואינו כולל תנועת מצביעים בין המפלגות מעבר לאיחודים השונים).

אז כן, בהחלט יהיה הישג מרשים מבחינת הורדת מספר המפלגות לחמש בלבד, מהן שתיים סקטוריאליות. במצב כזה, כמובן, הרכבת הקואליציה היא לא יותר פשוטה מאשר בסיטואציה הנוכחית. למעשה, ברית בין לפיד לבית היהודי בסיטואציה כזו הייתה מציבה את הליכוד במצב עוד יותר קשה ממה שיש לו עכשיו, משום הדבר היה מעמיד אותם מול גוש גדול משמעותית מהליכוד עצמו. ((כמובן, בשינוי המוצע, של 4%, ההבדל היחיד בין תוצאות הבחירות למה שהיה לנו כבר הוא העלמותן של חד"ש, רע"מ-תע"ל, בל"ד וקדימה – שלוש הראשונות בין כה וכה לא נשקלו בשום שלב לשום קואליציה, ומן הסתם לא השפיעו בשום צורה על מהלכי הרכבת הקואליציה.))

בכל אופן, ברור מהחישוב הזה שאין שום סיבה להאמין שאפילו העלאה משמעותית הרבה יותר של אחוז החסימה תגרום ליצירת מפלגות גדולות. להפך: בשלב הנוכחי של חייה של המערכת המפלגתית בישראל, היא תגרום רק לחיזוקה של המערכת וקושי משמעותי בפירוק המפלגות הבינוניות והעברת קולותיהן לשם יצירת מפלגות גדולות. מאידך, חדירתם של קולות חדשים למערכת תעשה קשה עוד יותר, כמובן, מה ששוב יחזק את המערכת הקיימת. התוצאה תהיה מערכת מקובעת שאינה יכולה לנוע ימינה או שמאלה, כי אין לה, למעשה, מרחב נשימה כלל. המפלגות תתמקדנה בחידוד המסר למצביעיהן ופחות בניסיון למשוך קולות חדשים (משום שלא תהיינה מפלגות אחרות בגוש שיוכלו לקלוט קולות שיפרשו בשל כך), והשינויים שיהיו יגרמו יותר על-ידי דמוגרפיה מאשר על-ידי דמוקרטיה.

חשוב לזכור – מערכות שמתבססות על מספר קטן מאוד של מפלגות מתבססות בד"כ גם על שיטות שמייצרות שינויים משמעותיים בפרלמנט על בסיס שינויים קטנים בקרב המצביעים. מעבר של שניים-שלושה אחוז מצד לצד בבריטניה יכולים לגרום למהפך מכריע. לעומת זאת, שיטות דומות לישראל בדרך-כלל דינאמיות יותר מבחינת המערכת המפלגתית, אבל מפצות על כך בכך שתוצאות הבחירות לעיתים רחוקות גוררות שינוי גורף בפרק זמן קצר. מערכת שגם תשקף נאמנה שינויים חברתיים בצורה הדרגתית וגם תמנע דינאמיות של המערכת המפלגתית תגרור סטגנציה ותחריף את הייאוש וחוסר האמון בשיטה הדמוקרטית שהם מנת חלקן של כל המדינות הדמוקרטיות בעידן הנוכחי בין כה וכה.

אתמול פרסם סבר פלוצקר טור בידיעות אחרונות בו תיאר בתקווה את מה שהוא כינה "התוכנית לדה-חרדיזציה" של החברה הישראלית. פלוצקר שיבח את הפרויקט שלדעתו לקחו על עצמם לפיד ובנט, של "הפקעת השליטה מהממסד החרדי על חיי האישות בישראל והחלשת השפעתו על תחומים אזרחיים נוספים, משיכון ותחבורה עד חינוך, רווחה ועבודה", או בקצרה, מ"שליטתו בפועל של מיעוט חרדי, במדינה יהודית שהפקידה את ענייניו החשובים של אותו ציבור למנגנון הפוליטיקה החרדית". הספק היחיד שמנקר בליבו של פלוצקר הוא לגבי נכונותו של נתניהו להיות המהפכן שילך על מהלך כל כך מקיף וחשוב.

פלוצקר אפילו מרהיב עוז ואומר ש"עליית מפלגות מרכז חילוניות-ליברליות גדולות – כמו שינוי וקדימה – לא הייתה אפוא תופעה אופנתית חולפת, גם כשהמפלגות עצמן חלפו והחליפו שם. התנועות הללו נתנו ביטוי אותנטי לחששותיו של מעמד הביניים מפני חרדיזציה דוהרת של המדינה".

אבל פלוצקר מתעלם, אולי בכוונה, מבעיה אחת עם תיאור המצב שלו. הוא מנסה לטעון שהסיבה שהחרדים הגיעו לעמדה שהוא מתאר היא פשוט איזה היסח דעת של החילונים בישראל – הם חשבו שהם יזרקו לחיה החרדית הרעבה קצת טוטליטריזם אוטונומי, והיא תעזוב אותם בשקט, כשלפתע גילו ש"התאבון גבר עם האוכל". אבל הסיפור הוא לא כל כך פשוט או חד צדדי. החרדים סיפקו משהו למדינת ישראל שמצד אחד היא הייתה זקוקה לו, ומצד שני לא רצתה להודות בכך. במסגרת הרצון "לקיים במדינת היהודים חיי יומיום חופשיים" – משאת נפשו של הרוב הלא חרדי אליבא דפלוצקר – החרדים (יחד עם הדתיים הלאומיים, שבכל זאת חוו אי אלו רגשי נחיתות מול "חברת הלומדים" החרדית) נתנו משמעות לתיבה "יהודים".

לפיכך, אין זאת ש"עם האוכל בא התאבון", אלא ככל שהתרוקנה העגלה החילונית מתוכן עברי לאומי שאינו תלוי בדת, כך גדלה התלות של המדינה היהודית באלו שיכלו לצקת תוכן לתוך המילה הזו. אם דוד בן-גוריון יכול היה לנפנף בתנ"ך ולקבוע "זה הקושאן שלנו", כיום רוב החילונים בישראל לא קוראים את התנ"ך, ועם כל הכבוד לרות קלדרון ומפעלות דומים של ישיבות חילוניות, נושאים עיניהם לחרדים בכל הנוגע לסמכות על כתבי הדת היהודית. החרדים לא השתלטו לנו על המדינה בזמן שהיינו עסוקים בעבודה ושופינג. הם נכנסו בדרך המלך, כמי שאוחזים ברכיב חיוני להצדקת קיומה של המדינה.

כי הרי היינו יכולים להעלות על הדעת פתרון הרבה יותר פשוט מהשעטנז שמכינים לנו לפיד ובנט. אם כל מה שהיינו רוצים הוא מדינה דמוקרטית, כל שעלינו לעשות הוא לוותר על התיבה "יהודית", ונפתרה הבעיה. אם המדינה אינה יהודית, אין צורך לתחזק מוסדות דת ותרבות יהודיים – בכל אופן, לא יותר מאשר מוסדות דת ותרבות של כל קבוצה דתית אחרת. אבל לכך משפחת לפיד לדורותיה אינה יכולה להסכים. הם רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית: יהודית לערבייה, דמוקרטית ליהודיה, ואיכשהו, בתווך, ליברלית לחילוניה.

ומכאן נובעת מורכבותו של פרויקט ה"דה-חרדיזציה" שפלוצקר מדבר עליו. מכאן גם נובע ההסבר למהלכיו של לפיד מאז הבחירות: לברית עם הבית היהודי מחד, ולהתבטאות ה"זועביז" שלו מאידך.

הברית עם בנט נועדה לתת חותמת כשרות יהודית לפרויקט שלו. כמו מפד"ל למפא"י, כך הבית היהודי ליש עתיד. למרות שבמבט ראשון הזיווג הזה נראה מוזר, למעשה מדובר בברית די קלה, ברגע שמבינים מה נקודת המוצא ומה היעד של לפיד. בנט מוכן בשמחה לתת לחילונים "אוטונומיה תרבותית ליברלית" בתחומי המושב שלהם, בתוך מסגרת יהודית בסגנון עדות המפד"ל – כלומר, יהדות לא מציקה מדי, לא קפדנית מדי. המחיר היחיד שהוא גובה מצד ה"דמוקרטית" במשוואה הוא מחיר שהחילונים בסגנון לפיד שמחים לשלם: צמצום כוחם של הערבים בדמוקרטיה הישראלית. וכך, במעבר בין הברית ההיסטורית של מפא"י ומפד"ל לברית החדשה של לפיד ובנט, עברנו מ"בלי חרות ומק"י" ל"בלי החרדים והזועביז".

בניגוד לתיאור של פלוצקר, פרויקט הדה-חרדיזציה (תזה שבפני עצמה אני מקבל כהגיונית) אינו מהפכני, אלא להפך: ריאקציונרי ורומנטי. זהו ניסיון לחזור לימים היפים של ראשית ימי המדינה, כאשר החרדים והערבים ידעו מה מקומם, והאליטות שלטו ברמה. נכון, במודל החדש אין ברירה אלא להכיר בדתיים הלאומיים כשותפים יותר שווים בפרויקט, על כך הכרוך בכך, וגם האליטות כבר לא מה שהיו פעם. אבל זה מה שעומד במרכז החזון של לפיד: ארץ ישראל הטובה והיפה, מדינה יהודית, אבל לא יותר מדי, מדינה דמוקרטית, אבל בלי להגזים. ואנחנו, החילונים, באמצע, נהנים מהטוב שבכל העולמות. אשרי המאמין.

אינני מתיימר להיות מומחה לקהילה היהודית בארה"ב, אבל אני בספק אם הטענה של פלוצקר לפיה המודל החדש הזה בנוי על בסיסה, הוא נכון. אולי כך תופס לפיד את הקהילה היהודית שם – גזענית במידה, ליברלית כשזה נוח ((לפיד מתיימר להיות אמריקנולוג, אבל הוא כבר הוכיח באותות ובמופתים שההיכרות שלו עם התרבות האמריקאית אינה חורגת בהרבה מזו של כל ישראלי עם אנגלית ככה-ככה שצופה במספיק סדרות אמריקאיות.)) – אך התחושה שלי היא שאותם יהודים ליברלים חדשים היו רוצים לחיות במדינה שבה החירות היא על תנאי, וחופש הדת ניתן רק למי ששייך לדת הנכונה.

כולם עושים את זה אז למה לא אני?

אני לא יכול לנתח את תוצאות הבחירות הללו, כי עד עכשיו אני לא מבין למה שמישהו יצביע ליאיר לפיד. זו, מבחינתי, התעלומה הכי גדולה של הבחירות הללו. ולא סתם "מישהו". "מישהו" הצביע גם למורשת אבות. ((המפלגה היחידה שקיבלה פחות קולות ממה שקיבלתי בפריימריס של העבודה…)) אבל חצי מיליון אזרחים ואזרחיות הצביעו עבור "יש עתיד", והדבר אומר דרשני.

יש מגוון הסברים שמסתובבים עכשיו לגבי ההצלחה של לפיד, ואני לא יכול לטעון שביכולתי להכריע איזה מהם הוא הנכון – כולם מתאימים. יש שאומרים שמדובר פשוט באנשים שאין להם דעה, ולפיד הוא בדיוק באמצע, אז הם הלכו עליו כברירת מחדל. יש שאומרים שאלו מצביעים שלא היו מוכנים להצביע לנתניהו, אבל גם לא סובלים את יחימוביץ', אז הם נתקעו באמצע. יש מי שמצביע על העובדה שלפיד-לבני-קדימה ביחד זה מנדט אחד פחות ממה שקיבלה קדימה בבחירות הקודמות, אז בעצם כלום לא השתנה. ((הבעיה עם הטענה הזו היא שהייתה זרימת קולות ברורה שמאלה בבחירות האלו.)) אפילו שמעתי את הטענה שיש עתיד הייתה המפלגה היחידה בשמאל-מרכז (אם לא סופרים את קדימה, ומי לעזאזל סופר את קדימה?) שלא מונהגת על-ידי אשה, אז אולי הייתה כאן הצבעה שוביניסטית או מיזוגנית או מה שלא יהיה. מאידך, יש שמצביעים על הרשימה הנשית המרשימה של לפיד, וטוענים שדווקא הנשים הביאו ללפיד את ההישג המדהים שלו.

כאמור, אין לי מושג למה שמישהו יצביע ללפיד, מה שאומר שאני כנראה לא האדם הנכון לנתח את הסיבות שבזכותן האין-מפלגה שלו זכתה ל-19 מנדטים – שמחציתם אנשים שהכריעו, ככל הנראה, ממש ברגע האחרון. ((סילברסטין ציטט בבלוג שלו סקר שנערך בתקופה בה אסור לפרסם סקרים, להעניק ללפיד 16 מנדטים. קשה לדעת אם זה זיהוי של נקודת המפנה או סתם טעות דגימה מקרית – אותו סקר העניק לבית היהודי 16 מנדטים גם כן…)) מנקודת המבט שלי מדובר על טירוף מתמשך של מדינת ישראל. אז, ברשותכם, אני לא אנסה לתת הסבר כלשהו לדברים. הלאה.

ארכיפלג

בכנסת היוצאת שתי המפלגות הגדולות ביחד מנו 55 מנדטים. לפניה, בהתאמה: 48, 57, 45, 66, ולפני כן, לפני הבחירה הישירה, למעלה מ-70. בכנסת החדשה, נכון לעכשיו, מדובר על 50 מנדטים לשתי הרשימות הגדולות, שזה אמנם לא השפל של כל הזמנים, אבל מצביע על סטגנציה מטרידה. אלא שאחת הרשימות הללו מורכבת משתי מפלגות, וליברמן כבר רמז שהוא עשוי לקחת את המנדטים שלו ולהוות סיעה עצמאית, מבלי להיות מחויב לנתניהו. שום דבר לא מונע ממנו לעשות כן – יש לו 11 חברים בסיעה של 31, שזה יותר מהשליש הדרוש לו. אם סופרים את הליכוד כמפלגה של 20 מנדטים בלבד, אנחנו בשפל של 39 מנדטים בלבד לשתי המפלגות הגדולות. המפה המפלגתית כיום, יותר מאי פעם, נראית יותר כמו ארכיפלג, עם הרבה מפלגות בינוניות ואפס מפלגות גדולות.

הצרה הכי גדולה היא שאין שום סיבה להאמין שהמצב הזה ישתפר בעתיד הנראה לעין בלי התערבות גסה בשיטת הבחירות שתגרום לעיוות רצון הבוחר. רוצה לומר: הבעיה היא לא השיטה, אלא אנחנו, הבוחרים. אם אחרי הבחירות האחרונות עוד יכולתי לקוות שקדימה והעבודה יתאחדו, או שקדימה סתם תעלם והקולות שלה יזרמו ימינה ושמאלה, הרי שעכשיו קשה לראות תהליך שכזה. יאיר לפיד הולך לממשלה עם נתניהו, כצפוי, וסביר להניח שהוא ישחק שם. אבל אחרי שהבוחר הישראלי הראה שהוא מוכן לתת חצי מיליון קולות למפלגה שכל מהותה הוא אגו טריפ של איש אחד בלי שום ניסיון, שום הכשרה בכלום ובעיה עקרונית עם אמירת משפט שלם בלי טעות, איזו סיבה יש לחשוב שבבחירות הבאות לא ימצא המשיח החדש שימליך על עצמו המרכז הקיצוני של ישראל?

התקווה היחידה, ואני משתמש במילה תקווה פה בצורה רופפת למדי, היא איחוד של הליכוד ליש עתיד. אני לא אומר שאני צופה מהלך כזה – רק שזו האופציה היחידה שאני יכול לראות כרגע ליצירת מפלגה גדולה אמיתית. לנתניהו בהחלט יש אינטרס למהלך כזה (במיוחד אם ליברמן יבריז), ללפיד עשוי להיות אינטרס שכזה, בתלות בהערכה שלו לגבי כושר השרידה הציבורי שלו בארבע שנים של, כאילו, לעשות דברים. אבל, כמובן, לפיד לא עושה רושם של אדם שעלול לחשוש שהציבור יפסיק לאהוב אותו.

מפלגת פלטפורמה

בתואר הראשון שלי לימדו אותי על התפתחות המפלגות, ממפלגות אליטה, למפלגות המון בעלות מנגנון רחב ובסיס חברים משמעותי, למפלגות שלד שנראות כלפי חוץ כמו מפלגות המון, אבל המנגנון שלהן למעשה מתפקד רק לקראת בחירות. יש הרבה ספרות שמנסה לטעון שחלה התפתחות נוספת במבנה המפלגות, אז אני מרשה לעצמי להציע טענה כזו משל עצמי. בבחירות האלו רוב המפלגות הפכו למפלגות פלטפורמה – משמע, מפלגה שכל תפקידה הוא לשאת את העומד בראשה. שאר המועמדים ברשימה אינם אלא הכרח טכני – אפילו לא קישוט, מכיוון שבין כה וכה הם אינם נחשפים כמעט במהלך הקמפיין. יאיר לפיד הוא דוגמא בולטת, כמו גם "התנועה". הבית היהודי גם היא נטלה אלמנטים של המודל החדש הזה, וכמובן שהליכוד והעבודה שניהם הריצו קמפיין שכל כולו פולחן אישיות של העומדים בראש – בליכוד, לאור תכולת הרשימה, בצדק; בעבודה, אולי החלק האדיוטי ביותר של הקמפיין. גם קדימה הפכה ל"מפלגת מופז", אבל במקרה הזה מדובר היה יותר בניסיון אחרון להציל משהו מהמפלגה, ולא מטרתה המקורית.

מפלגות פלטפורמה, כמובן, אינן דבר חדש. רפ"י הייתה מפלגת הפלטפורמה של בן-גוריון כבר בשנות ה-60. שנות ה-80 ראו כמה וכמה מפלגות פלטפורמה, ((דוגמא קיצונית, כידוע, היא מפלגתו של פלאטו שרון, שאפילו לא טרח להוסיף מועמד שני ברשימתו, אבל זכה בשני מנדטים בכל זאת.)) אבל הייתה זו הבחירה הישירה שהתחילה את תהליך הפיכת המפלגות הגדולות למפלגות פלטפורמה. אז שרון לקח את הקונספט צעד אחד קדימה והקים מפלגת פלטפורמה-שלטון, אלא שהוא לא הספיק לנצל אותה, ותוך שתי קדנציות, כצפוי, היא נשחקה ללא כלום. אבל אני חושב שבבחירות הנוכחיות הגענו לשיא חדש בהשתלטות מפלגות הפלטפורמה על המערכת. בעצם, כל המפלגות מימין למרצ היו מפלגות פלטפורמה במידה כזו או אחרת. אפילו "עוצמה לישראל" התמודדה בעיקר על אישיותם של העומדים בראשה, ופחות על רעיונות העוועים שלהם – זו הסיבה בן-ארי היה בולט יותר בתפיסה הציבורית של המפלגה מאשר אריה אלדד הפחות מתלהם.

נוצר מצב מוזר שבו בזמן שיותר ויותר אנשים קוראים לשינוי שיטת הבחירות כדי לייצר פחות מפלגות שיהיו יותר גדולות, התרבות הפוליטית בישראל דווקא הולכת ושוכחת שמאחורי ראש המפלגה יש עוד רשימה שלמה של אנשים שיהיו המחוקקים בכנסת שלנו.

יש משהו אירוני בתהליך הזה, שהלך בד בבד עם התחזקות הדרישה הציבורית ל"דמוקרטיה פנימית" של המפלגות – כלומר, פריימריס. פריימריס לראשות המפלגה, כמובן, מחזקים את מאפייני הפלטפורמה, כי הם מציבים את המנהיג במרכז, כנציגם היחיד של כלל חברי המפלגה. אך הפריימריס לרשימה נעשים תמוהים משהו כאשר המפלגה נתפסת כמפלגת מי-שעומד-בראשה, ולא כמפלגה שהמאחד אותה היא האידאולוגיה בה אוחזים כלל החברים (פחות או יותר).

אם יש משהו שהבחירות האלו צריכות ללמד את המפלגות בישראל (ואני ממש לא טוען שהן אכן ילמדו זאת), הרי שהוא כשלונה של שיטת הפריימריס. יאיר לפיד הציג רשימה מצויינת – ביחס הפוך, אפשר להגיד, לדביליותו של העומד בראשה. הרשימה שלו נותנת יצוג נאות לא רק לנשים, אלא גם תהיה המפלגה היחידה שהכניסה שניים מהקהילה האתיופית (כולל חברת הכנסת האתיופית הראשונה), וכוללת באופן כללי יצוג למגוון אוכלוסיות (למעט הערבים, דומני) ותחומים – מאנשי עסקים ועד אנשי חברה אזרחית. מעט מאוד מפורסמים יש ברשימה הזו, ואי אפשר היה להרכיב אותה דרך פריימריס. קשה לדעת איך תתפקד הסיעה הזו, עד כמה נאמנים הם יהיו למנהיג הנועז ומי, אם בכלל, יעיז לעשות לו צרות כשתגענה הפשרות ההכרחיות בין החזון המעורפל למציאות הקשה. אך כבר עכשיו אפשר לתת ללפיד קרדיט על כך שהוא הכניס לכנסת, מאחורי גבו, כמה וכמה חברי כנסת עם פוטנציאל גבוה מאוד. חבל שמקבלים איתם גם את יאיר לפיד. אם הייתי מאמין לרגע שאנשים הצביעו ליש עתיד בגלל הרשימה המצוינת, אולי הייתי יותר רגוע. אבל אני לא.

אלקטומטיקה

כאמור, שלוש מפלגות המרכז ביחד קיבלו מנדט אחד פחות מקדימה של 2009 (למעשה, אם מאחדים את כל הקולות שלהם למפלגה אחת, הם היו מקבלים 28 מנדטים לפני עודפים). אבל בכל זאת חזינו בזרימה משמעותית של קולות בבחירות הללו. המפסיד הגדול (חוץ מקדימה עצמה, כמובן), הוא הליכוד, שחרף האיחוד עם ישראל ביתנו איבד 11 מנדטים. חלקם זרמו ימינה, לבית היהודי, אבל הרוב זרם שמאלה – ליש עתיד. הליכוד דימם מצביעים מסורתיים שלא אהבו את השותפות עם ליברמן, מצד אחד, ומצד שני מצביעים מתונים שנרתעו הן מהאיחוד עם ליברמן והן מהרשימה הקיצונית של הליכוד עצמו. ((אני, כמובן, לא יכול לדעת זאת בוודאות, אבל ההשערה שלי היא שרוב מצביעי ליברמן נותרו נאמנים. המשמעות היא שגם ליברמן הפסיד לא מעט מהאיחוד עם הליכוד – בערך ארבעה מנדטים שלו הועברו לאנשי ליכוד.))

הקולות שקדימה איבדה לא באמת התחלקו רק בין יש עתיד לתנועה. זוהי אשליה אופטית: חמישה מנדטים חזרו הביתה לעבודה ולמרצ. אלו אותם מצביעים שהאמינו שאם יחזקו את לבני בבחירות הקודמות, הם יחסמו את נתניהו. מכיוון שהפעם לא הייתה לאף אחד אשליה כזו, מרצ הצליחה להכפיל את כוחה (שזה בהחלט משמח), והעבודה…

אי אפשר לתאר את התוצאה של העבודה באף מילה פרט ל"כשלון". הכשלון הזה אינו רק באשמת יחימוביץ', אבל היא בהחלט נושאת בחלק משמעותי מהאחריות. היא לא השכילה לפייס את פרץ ולהשאיר אותו במפלגה; היא בחרה להתייחס לעבודה כמפלגת פלטפורמה במקום להבליט את הרשימה (שהיא, אמנם, לא מייצגת במיוחד, אבל בכל זאת כללה לא מעט אנשים מצוינים); וההימור שלה של התרכזות רק בנושא החברתי כדרך למשוך מצביעי ימין ומרכז התברר ככושל: במגרש כל כך עמוס במפלגות מרכז, התקווה למשוך מצביעי ימין שיעברו את כל האופציות באמצע ויגיעו עד לעבודה הייתה, ככל הנראה, מופרזת. אבל ממש לא ברור שהיא הייתה יכולה לעשות משהו יותר טוב. אם הייתה מפציעה עם תוכנית מדינית מהפכנית, אולי זה היה נותן לה פוש מצד מצביעי התנועה, אבל גם זה בספק. לאלו ששלפו את הסכינים רגע אחרי ההצבעה אפשר וצריך להגיד – מה אתם הייתם עושים אחרת? אני לא ממעריציה של יחימוביץ', אבל מפלגה שמחסלת את ראשיה בכזו מהירות היא לא מפלגה שתצליח לשקם את עצמה אי פעם. העבודה צריכה ללכת לאופוזיציה ולעשות את עבודתה משם, בראשות יחימוביץ'. זו תהיה ההזדמנות שלה להוכיח את עצמה, לצבור ניסיון מנהיגותי, ולבנות את עצמה כאלטרנטיבה לביברפיד בכנסת ה-20.

ראוי להגיד גם כמה מילים על הקולות שלא עברו את אחוז החסימה. יש כמעט 250,000 מהם. אבל לפני שמישהו מאשים את שלושת-אלפים מצביעי דעם בגריעת מנדטים מהשמאל, בואו נזכור שרובם הגדול של הקולות הללו הלכו למפלגות ימין מובהקות: עוצמה לישראל שכמעט ונושקת לאחוז החסימה, וגרעה שני מנדטים נתעבים במיוחד מהימין; עם שלם שבהימור שלי גרפה בעיקר קולות של ליכודניקים מזרחיים מסורתיים שבחלו בש"ס ולא מצאו בית אחר; כח להשפיע החרדית; והישראלים, שקלטו את מעט מצביעי ישראל ביתנו שנטשו בעקבות האיחוד עם הליכוד. אפשר גם להניח שעלה ירוק מתחלקת חצי בחצי, בערך, בין המצביעים ה"סטלנים" כנראה נוטים לשמאל, למצביעים ניאו-ליברלים שכנראה היו מעדיפים מפלגת ימין אילולא הצביעו לעלה ירוק. ביחד מדובר על כ-170,000 מתוך רבע המיליון שלא עברו את אחוז החסימה. דעם, כאמור, עלתה לשמאל הישראלי רק כ-3,000 קולות, מה שכנראה לא הביא לאובדן מנדטים כלשהו. אבל אולי בכל זאת הגיע הזמן להסיק מסקנות, אגבריה?

אובדן הקולות המשמעותי ביותר לשמאל נמצא ב"ארץ חדשה", כנראה. אבל לא מפריע לי אובדן הקולות, כמו שמפריע לי שאנשים נפלו בפח של המפלגה הזו ולא הצליחו לראות שראשיה, שהבטיחו לפרק את השיטה, משקרים להם במצח נחושה. אם יש נחמה כלשהי, הרי היא בכך שהניסיון שלהם בכל זאת לגרד את האחוז האחד הדרוש כדי לקבל יחידת מימון מפלגות כשל, והם יאלצו לממן את הקמפיין שלהם מכספם שלהם.

הלא-הפתעת הבחירות

לפני אי אלו שנים כתבתי עבודה על המפד"ל. שאלת המחקר שלי הייתה איך אפשר להסביר את קורותיה האלקטורליים של המפלגה הזו. בשיחות עם חברים בזמן שהתחלתי לעבוד עליה מישהו זרק משפט – המפד"ל עולה כשהשמאל בשלטון ויורדת כשימין בשלטון. מבדיקת הנתונים ראיתי שיש באמירה הזו לא מעט – ב-1981, ארבע שנים אחרי המהפך הראשון, המפד"ל ירדה מרמה של 10-12 מנדטים לרמה של 4-6 מנדטים, ונשארה שם עד 1996 – הבחירות שאחרי ממשלת רבין, אז עלתה חזרה לתשעה מנדטים, וצנחה חזרה למטה בבחירות הבאות. לא הייתה שום קורלציה בין התנודות הללו לבין סדרת הפיצולים והאיחודים שעברו על המפלגה לאורך השנים, כמו גם מיקומה של המפלגה על ציר ימין-שמאל. את העבודה כתבתי לקראת בחירות 2006, ונכלל בה ניבוי: המפד"ל תתחזק שוב. הרציונל לניבוי היה שההסבר לדפוס הזה הוא בכך שמצביעי המפד"ל נוהרים חזרה "הביתה" כשהם מרגישים מאוימים, אבל יוצאים לרעות בשדות זרים כשהם מרגישים בשליטה.

ההסבר הזה תופס גם בבחירות הנוכחיות. ההצלחה של הבית היהודי הייתה צריכה להיות צפויה מרגע שליברמן נכנס לליכוד ולמעשה ביטל את האפשרות של המפד"לניק הקלאסי להצביע למפלגה שכוללת במצע המשוער שלה כל מיני דברים חילוניים מדי. מה שהיה מפתיע הוא אם בנט באמת היה מצליח להזניק את הבית היהודי אל מעבר ל-12 המנדטים, כפי שחזו הסקרים בשבועות האחרונים. הוא לא הצליח. חרף כל הפרשנויות, האמת היא שהבית היהודי לא פרצה את המחסום הסקטוריאלי. להפך: היא הפכה למבצר האחרון של הסקטור הדתי-לאומי כשלא נותר לו למי להצביע.

מי שכן הפתיעו היו יהדות התורה, שאחרי סטגנציה של כמעט עשור זינקו בכ-40,000 קולות לעומת 2009 (עליה של יותר מ-25%!), ועלו לשבעה מנדטים. הסברים ששמעתי בינתיים נסובים בעיקר סביב האיום בגיוס החרדים, שהזניקו אותם לקלפיות. מה שמעלה תהיות – שהרי הטענה המקובלת היא שאחוזי ההצבעה אצל החרדים גבוהים במיוחד בין כה וכה. בכל אופן, זה הסיפור המעניין של הבחירות.

וראוי גם לציין את אחוזי ההצבעה. לאורך כל היום נראה היה כאילו נעבור בקלות את ה-70%. בשעה 20:00 נרשמו כבר למעלה מ-63 אחוז. בשנים קודמות, השעתיים האחרונות לבדן הניבו בין 7-10 אחוזי הצבעה. אבל ההצבעה נסגרה עם שני שליש מצביעים בלבד. 66.6%. בשעתיים האחרונות רק שלושה אחוזים מהציבור יצאו להצביע. אם ננסה להסביר את זה, אולי נוכל לומר שכל מי שהיה חשוב לו להצביע יצא לעשות זאת כבר בתחילת היום, ומי שלא הצביע עד שמונה גם לא התכוון להצביע. היה מי שהציע שאולי דווקא הדיווחים על אחוזי ההצבעה הגבוהים גרמו למתעכבים להשאר בבית כדי להמנע מתורים ארוכים.

יהיה ההסבר אשר יהיה, ישראל עדיין לא הצליחה לצאת מהשפל באחוזי ההצבעה. ספק אם גם תצליח.

קוהאביטציון

אז מה הלאה? אני לא אכנס למשחקי הרכבת הקואליציה. גורלה של קדימה עוד לא לגמרי ברור (אם היא תדחק מתחת לאחוז החסימה, נכון לעכשיו המנדטים שלה עוברים לבית היהודי ולש"ס), ובסיטואציה בה אנו נמצאים כל מנדט משנה את התמונה מהותית. ככל הנראה הגרעין של הממשלה יהיה הליכוד, ישראל ביתנו ויש עתיד, פלוס (סביר להניח שהבית היהודי, אולי התנועה, אולי ש"ס ו/או יהדות התורה, אבל לא חייבים). במצב כזה, עומדות בפני יאיר לפיד כמה אופציות:

משחקי הכבוד: לפיד יכול לקחת לעצמו את תיק החוץ. זהו תיק מכובד אך ריק מתוכן – עוד מימיו של דוד לוי התיק הזה רוקן בכוונה ממשמעות ושימש כדי לסתום לכל מיני אנשים נפוחים מדי את הפה כדי ששאר השרים יוכלו לעבוד בשקט.

משחקי מלחמה: לפיד יכול לעשות פרץ ולקחת את תיק הבטחון. אני לא מאמין שהוא יעשה את זה. אפילו הוא לא עד כדי כך טמבל.

מונופול: לפיד יכול לדרוש לעצמו את תיק האוצר. זהו תיק כבד, אבל זה גם תיק שוחק. אף אחד לא יוצא פופולרי ממשרד האוצר. אולי בדיוק מה שדרוש לו הוא מישהו שהציבור אוהב, מה שייתן לו יותר קרדיט ציבורי לשרוף על הגזרות שנתניהו מכין לנו (ולפיד יתמוך בהן בשמחה, לצד כמה גזרים אנטי-חרדיים) לפני שכולם ישנאו אותו.

קוהביטציון: אם הייתי לפיד, הייתי מוותר על האפשרויות שלמעלה. הייתי בא לנתניהו ((כלומר, אני אישית לא הייתי בא לנתניהו בכל מקרה, אבל אם הייתי מישהו כמו לפיד, שזה נראה לו בסדר להכנס לממשלת נתניהו.)) ואומר לו: קח את כל התיקים הגדולים לעצמך, ובתמורה תן לי מנה הגונה יותר של תיקי פנים. בצרפת, בשנים בהן הנשיא וראש הממשלה היו משתי מפלגות שונות, היה מקובל לקיים "קוהאביטציון" – הנשיא הופקד על ענייני חוץ ובטחון, וראש הממשלה הופקד על ענייני הפנים. לפיד יכול להציע לנתניהו סידור דומה. לפיד יקבל מנה מוגדלת של משרדי פנים (חינוך לעצמו, פנים לגרמן, שיכון, תעשייה ומסחר, עבודה ורווחה ((כן, אני עדיין מתעקש שתחום התעסוקה ינותק ממשרד התמ"ס ויוחזר למשרד הרווחה, שם מקומו הראוי.)) ואולי עוד אחד או שניים) ושר האוצר ימונה מהליכוד בהתייעצות עם יש עתיד. באופן כזה יהיה לו הרבה יותר סיכוי לקיים יותר מההבטחות שלו, והרבה פחות סיכוי לשחוק את הקרדיט הציבורי שלו במשרד שהוא לא ידע להתמודד איתו.

סיכום

היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. נתניהו אמנם יהיה ראש הממשלה שוב, אבל הציבור נתן לו חתיכת כאפה והראה לו מה הוא חושב על ראש הממשלה החזק שלו. יאיר לפיד כשר חינוך זו מחשבה מדכאת, אבל פחות מצמררת מעוד קדנציה של גדעון סער או איזה אלקין. מפלגת העבודה לא הצליחה לשכנע עוד אנשים לתת בה אמון, אבל מרצ הכפילה את כוחה. ועוצמה לישראל קיבלה בעיטה הגונה בתחת — כפי שקיוויתי, הציבור פסל אותה בעצמו, ולא בית המשפט. כך נסתם מראש הגולל על האשמות על כך שהם היו בכלל מגיעים לשבעה מנדטים אם רק בית המשפט השמאלני לא היה מעיף אותם מההתמודדות. הכהניסטים היו ונותרו שני אחוז בציבור ותו לא. ויאיר לפיד, חרף כל מגרעותיו המשמעותיות, הכניס איתו לכנסת שורה מרשימה של אנשים טובים שלכל הפחות ינסו לשנות לטובה.

ואפילו הקמפיין הפולני של מופז הצליח, ככל הנראה. אז מי אמר שאין לישראלים שום חמלה למסכנים?

 

ההודעה לפני כך וכך ימים על חתימת הסכם עודפים בין העבודה לבין "יש עתיד" העלתה לרגע אחד את הנושא הטכני של חלוקת המנדטים בישראל. כשדברים כאלו קורים, אני תמיד צריך להזכיר לעצמי שזה שאני גיק של שיטות בחירות לא אומר שלמישהו אחר אכפת. ואכן, רוב הישראלים לא מבינים עד הסוף את שיטת חלוקת המנדטים בישראל. אני לא יכול להאשים אותם: את החלק המרכזי הם מבינים, והשאר זה בשוליים אז מה זה משנה. אבל למען הסדר הטוב, ומכיוון ששאלו אותי, הנה הסבר על שיטת חלוקת המנדטים בישראל והמשמעות של הסכמי עודפים.

לישראל יש את אחת משיטות חלוקת המנדטים היחסיות ביותר בעולם. כעקרון, אחוז הקולות הכשרים שמקבלת מפלגה מקביל פחות או יותר לאחוז המושבים שלה בכנסת. אבל לאורך השנים נוספו לחלוקת המנדטים בישראל שני אלמנטים ששינו, קצת, בקצוות, את היחסיות הזו. בראשית דרכה של ישראל ((למעשה, החל מ-1951, כי ב-1949 הייתה השיטה דומה לשיטה הקיימת היום)) חלוקת המנדטים הייתה הפשוטה ביותר שניתן להעלות על הדעת: מספר הקולות הכשרים (של רשימות שעברו את אחוז החסימה) חולק ב-120 כדי ליצור את "המודד". כל מפלגה קיבלה מספר מושבים כמספר ה"מודדים" המלאים שהיו לה. הסייג היחיד היה שמפלגה חייבת לעמוד באחוז חסימה שעמד על אחוז אחד כדי להכנס לכנסת (לעומת 0.83% שהוא שוויו של מנדט אחד). מכיוון שרק מודדים שלמים קיבלו מושב, המשמעות היא שאחרי חלוקת המושבים נותרו כמה וכמה מושבים ריקים, ששווים למספר המודדים שנכנסים בסך העודפים של כלל הרשימות שנכנסו. שיטת החלוקה של העודפים הזו הייתה הפשוטה ביותר בנמצא, ועל פניו גם ההוגנת ביותר: מי שקיבל את העודף הכי גדול קיבל מנדט, וכך במורד הרשימה עד שנגמרים המנדטים העודפים.

השיטה הזו הכי הוגנת משום שהיא לא נותנת עדיפות לשום מפלגה. גודל העודף של מפלגה הוא, מכל בחינה מהותית, אקראי, ואינו קשור בשום צורה לגודל הכולל של המפלגה. הפיזור של העודפים הוא אחיד. בסופו של דבר, מי שהיה יותר קרוב להשלים מנדט נוסף מקבל את המנדט הנוסף הזה. אבל זה שהשיטה הזו היא הכי הוגנת זו גם הסיבה לכך שהיא לא החזיקה מעמד לאורך זמן. או, במילותיהם של חברי הכנסת באדר (גח"ל) ועופר (מערך), "שיטה זו של חלוקת המנדטים איננה צודקת".

באדר ועופר הם, כמובן, שני הח"כים ששמם יזכר לעד כאחראים על חוק באדר-עופר, הקובע את שיטת הבחירות הנהוגה בישראל מאז 1973 (וגם הופעלה ב-1949). בעולם המתורבת השיטה הזו מוכרת כהאגנבך-בישוף (או ד'הונדט, שזו שיטה שקולה מתמטית אבל עם דרך חישוב שונה). לטענתם השיטה ה"פשוטה" אינה הוגנת משום שעל פיה, מפלגות עשויות "לשלם" כמות שונה לחלוטין של קולות עבור כל מנדט שלהן. ניקח לדוגמא פרלמנט פשוט עם 10 מושבים ושתי מפלגות, ובחירות עם 10,000 מצביעים. מפלגה א' זכתה ב-8499 קולות, ומפלגה ב' ב-1501 קולות. בחלוקה הראשונית מפלגה א' קיבלה שמונה מנדטים ו-ב' קיבלה מנדט אחד. המושב העודף מוענק אז למפלגה ב', לה יש את העודף הגדול יותר. אך שוד ושבר! כעת מפלגה ב' "שילמה" רק 750.5 קולות על כל מנדט שלה, בעוד שמפלגה א' שילמה כמות בלתי נסבלת של יותר מ-1062! הלזאת יקרא הגינות?! האם דמם של מצביעי מפלגה א' אינו סמוק כדמם של מצביעי מפלגה ב'?

כדי לפתור את הבעיה החמורה הזו, שיטת האגנבך-בישוף מציעה סידור חלופי. בחלוקה הראשונית נקבע המודד על-ידי חלוקת סך הקולות הכשרים (של המפלגות שעברו את אחוז החסימה) במספר המושבים הזמינים. זהו ה"מודד הכללי". מספר הקולות של כל מפלגה מחולק במודד הכללי, וכל מפלגה מקבלת את מספר המנדטים השלמים שנותנת החלוקה הזו. (הפסקה תוקנה, ראו עדכון למטה.)

כעת מגיע שלב חלוקת העודפים. לכל מפלגה מחושב ה"מודד הפרטי" שלה, שהוא מספר הקולות שתשלם המפלגה עבור כל מנדט, אם תקבל מנדט נוסף. או, במילים אחרות: מספר הקולות שקיבלה המפלגה, חלקי מספר המנדטים שקיבלה בחלוקה הראשונית פלוס אחד. המפלגה עם המודד הפרטי הגדול ביותר זוכה במנדט העודף. כך, למשל, בדוגמא שנתתי למעלה, המודד הפרטי של מפלגה א' יהיה 944 קולות, לעומת 750.5 של מפלגה ב', ולכן מפלגה א' תקבל את המנדט העודף. (למעשה, בשיטת האגנבך-בישוף לא יהיה מנדט עודף מלכתחילה: 8499 לחלק למודד הכללי זה כבר יותר מתשע בכל מקרה). כמו שאתם יכולים לראות, עכשיו התוצאה הרבה יותר הגונה: מפלגה א' שילמה 944 קולות למנדט, ואילו מפלגה ב' שילמה 1501 קולות למנדט. הרבה יותר טוב, לא?

העניין הוא פשוט: מכיוון שמוסיפים אחד למכנה, הרי שככל שהמכנה קטן יותר, התוספת הזו יותר משמעותית, באופן יחסי, והעודף הדרוש כדי להשיג מודד פרטי גבוה גדול יותר. או, במילים אחרות: השיטה מעדיפה מפלגות גדולות על פני קטנות. למפלגה גדולה יש יותר סיכוי לזכות במנדט עודף מאשר מפלגה קטנה.

אבל הקסם האמיתי של שיטה זו מגיע כשיש יותר ממנדט עודף אחד: מפלגה שקיבלה מנדט עודף חוזרת לחישוב לחלוקת המנדט העודף הנוסף, ובאופן עקרוני יכולה לקבל יותר ממנדט עודף אחד תמורת עודף ששווה פחות ממנדט אחד. המקרה הבולט ביותר של תוצאה כזו היה בבחירות לאסיפה המכוננת ב-1949, אז הצטרפו כמה גורמים יחדיו: גם פרלמנט מאוד לא מאוזן עם מפלגה אחת שקיבלה 35% מהקולות והרבה מפלגות קטנות שהגדולה שבהן קיבלה פחות מחצי מכך, וגם אי קיומו של אחוז חסימה (מה שאמר שהיו הרבה יותר מנדטים עודפים כי הקולות שלהן נכללו בחישוב של המודד הכללי – וזאת לצד הקביעה שחרף זאת, הן לא תוכלנה להשתתף בחלוקת המנדטים העודפים, כלומר שבעצם מנדט אחד הפך להיות אחוז חסימה, אבל רק אחרי חישוב המודד הכללי). התוצאה הייתה שמפא"י זכתה בלא פחות משלושה(!) מנדטים עודפים בעבור עודף ששווה פחות ממנדט אחד.

יש פרטנר?

ואז נוסף לנו הסכם העודפים. הסכם העודפים קובע שצמד המפלגות שחותמות עליו (וכל מפלגה יכולה לחתום על הסכם כזה רק עם מפלגה נוספת אחת) תחשבנה כמפלגה אחת לצורך חישוב חלוקת המנדטים העודפים, ואחר כך הן תתחשבנה על המנדטים ביניהן בנפרד. הסכם עודפים, לפיכך, נותן למפלגות הזדמנות להשוות קצת את התנאים על-ידי יצירת "גושים" שיתמודדו ביחד על חלוקת המנדטים העודפים. מכיוון ששיטת החלוקה מתעדפת מפלגות גדולות יותר, המשמעות היא שמפלגות קטנות יכולות להגדיל את הסיכוי שלהן לקבל מנדט עודף.

כמה שיקולים לקחת בחשבון: אחרי חלוקת המנדטים, החלוקה הפנימית בתוך צמד מפלגות נעשה, שוב, בשיטת האגנבך-בישוף. כלומר, מחלקים את סך הקולות שזכו להם שתי המפלגות בסך המנדטים בהם זכו פלוס אחד, ונותנים לכל מפלגה מושבים על פי מספר המודדים השלמים של כל אחת, והמושב העודף, אם יש, ינתן למפלגה בעלת המודד הפרטי הגדול ביותר. כלומר, גם בתוך הסכם העודפים עצמו, למפלגה גדולה יותר יש סיכוי גדול יותר לזכות במנדט העודף. מכאן נובע שיש שני שיקולים מנוגדים: כל מפלגה רוצה להיות חלק מהסכם עודפים גדול ככל האפשר, כדי להגדיל את הסיכוי לקבל מנדט עודף, אבל כל מפלגה גם תרצה להיות כמה שפחות קטנה ביחס לשותפה שלה להסכם העודפים כדי להגדיל את הסיכוי שאותו מנדט עודף יעשה את דרכו, בסופו של דבר, אליה. בנוסף, צריך לזכור שמפלגה שחתמה על הסכם עודפים עם מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה תתמודד לבדה על חלוקת המנדטים, ולכן מפלגות שספק אם תעבורנה את הסף הזה תתקשינה למצוא פרטנריות להסכם.

כמובן, מפלגה יכולה להיות אלטרואיסטית. מרצ יכולה להחליט שמה שחשוב לה זה שגוש השמאל ירוויח מנדט עודף, גם אם זה אומר שהוא ילך לעבודה, ולכן תחתום על הסכם עודפים עם העבודה. אבל מבחינה אסטרטגית צרה יותר, למרצ הרבה יותר כדאי לחתום על הסכם כזה עם חד"ש. אבל למעשה, אותה חשיבה אלטרואיסטית צריכה הייתה דווקא לגרום למרצ לעודד את העבודה לעשות בדיוק מה שעשתה – לחתום על הסכם עודפים עם מפלגה בינונית-קטנה כמו "יש עתיד". חתימת ההסכם הזה משמעה גם סיכוי מוגדל עוד יותר להשיג מנדט עודף (כי יש עתיד גדולה יותר ממרצ, על פי הסקרים), וזאת מבלי לוותר על הסיכוי הגדול של העברת המנדט הזה לגוש השמאל (כי העבודה גדולה פי שתיים או שלוש מיש עתיד, תלוי בסקר; כמובן, הדברים הם בהנחה שהעבודה בכל זאת שייכת לגוש השמאל, בניגוד לדברי היו"רית הנערצת). למעשה, אם מישהו הוכיח חוסר הבנה במשמעות של הסכם העודפים, הרי הוא יאיר לפיד, שסיכוייו להרוויח מההסכם, בין אם ישירות ובין אם ברמה הגושית, נמוכים.

חשיבה אסטרטגית צרה, כמובן, הייתה גם מכתיבה למפלגות הקטנות להשאיר את המפלגות הגדולות בבדידות מזהירה. את ההתעקשות שלהן בכל זאת לחבור למפלגות הגדולות אפשר להסביר רק באותו אלטרואיזם גושי עליו דובר לעיל. אבל, כאמור, אם קיימת חלופה מוצלחת יותר בדמות מפלגה קטנה-יחסית מגוש אחר שמוכנה להיות פראיירית ולחתום על הסכם עודפים עם מפלגה גדולה יותר מהגוש שלך – הרי שהמפלגה הקטנה בגוש צריכה לברך על כך, לא לתקוף זאת.

הרבה מפלגות, מעט בוחרים

אם אנחנו בענייני מפלגות ובחירות וכאלה, המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם גרף שמראה את השינוי במספר המפלגות המתמודדות בבחירות לאורך השנים, והשיא החדש שיקבע בבחירות הקרובות- 34 מפלגות. טל שניידר העלתה סברה בפייסבוק שאפשר לקשר בין הגידול הזה לבין הירידה באחוז ההצבעה: אולי הגידול במספר המפלגות מצביע על מבוכה גוברת בקרב המצביעים שלא יודעים למי להצביע ומחפשים עוד ועוד חלופות איזוטריות.

אני מתקשה לקבל את הסברה הזאת, מכמה סיבות. ראשית, אחד הדברים המדהימים ביותר בגרף הזה הוא עד כמה מספר המפלגות המכהנות בכנסת נותר יציב לאורך כל התקופה – בין אם מתמודדות 14 מפלגות ובין אם מתמודדות 33, מספר המפלגות שנכנסות לכנסת לא יורד מ-10 ולא עולה על 15 כבר 60 שנה. אולי המצב ישתנה אחרי הבחירות הקרובות, אבל אני בספק. מ-2003 ל-2009 חל גידול הדרגתי של שש מפלגות במספר המתמודדות, אבל מספר המכהנות דווקא ירד מ-13 ל-12. למעשה, בחינה סטטיסטית של כל התקופה אמנם מעלה קשר סטטיסטי בין מספר המפלגות המתמודדות למספר המפלגות שנבחרות בסוף, אבל הקשר הוא יחסית חלש (שונות מוסברת של כ-50%), והוא מאבד את המובהקות שלו (וגם חלק לא קטן מהכוח שלו – כלומר, לא מדובר רק על תוצאה של קיטון ב-n) אם מסתכלים רק על התקופה מאז 1973 (כלומר, תקופת המערכת המפלגתית הדו-גושית).

עוד עדות לכך שאין בהכרח קשר בין התנהגות הבוחרים לבין כמות המפלגות אפשר לראות בנתון של אחוז הקולות המבוזבזים בכל מערכת בחירות.

כפי שאפשר לצפות, כאשר מספר המפלגות שאינן מצליחות להכנס לכנסת נמוך מאוד, מספר הקולות המבוזבזים נמוך בהתאם (פעמיים היה המספר הזה פחות מאחוז אחד מכלל הקולות), אבל ברגע שהמספר הזה מזנק בכנסת השמינית (1973), אנחנו מאבדים כל קשר בין מספר המפלגות הכושלות לבין אחוז הקולות המבוזבזים. ההסבר למספר הקולות המבוזבזים עובר משאלת מספר המפלגות הכושלות לשאלות אחרות לגמרי, שקשורות יותר ליציבות המערכת הפוליטית. כך, למשל, שנות התיקו הפוליטי של 84 ו-88 הובילו למספר מזערי של קולות מבוזבזים, בעוד שהתפרקות המערכת המפלגתית מ-99' ואילך מתאפיינת גם באחוזים גבוהים של בזבוז קולות; ולשינויים בשיטת הבחירות (ב-92' הועלה אחוז החסימה מ-1 ל-1.5, ובשל חוסר הנכונות של המפלגות להתאים עצמן למציאות החדשה, אחוז הקולות המבוזבזים זינק באופן חד פעמי, וחזר למטה ב-96 אחרי הפנמת המצב החדש). אם בכלל, הירידה המשמעותית באחוז הקולות המבוזבזים בבחירות האחרונות, כמעט לרמות של שנות ה-80, מצביעה אולי על תחילת התאזנותה מחדש של המערכת המפלגתית שלנו. אם כי, כמובן, עוד יש לנו כברת דרך ללכת עד שזה יקרה.

כל התנודתיות המאסיבית הזאת עומדת אל מול יציבות אחוז ההצבעה לאורך רוב התקופה (עד 2003, למעשה). לטעון לקשר בין מספר שעובר שינויים כל כך רבים לאורך השנים לבין מספר אחר שהשינוי בו מתחולל רק בשנים האחרונות, זה טיעון בעייתי.

מדורת השבט

ואחרי שהסברתי למה אין כאן מה להסביר, אולי בכל זאת אנסה לתת הסבר למספר המפלגות ההולך וגדל, ולמה אולי הוא כן קשור לאחוז ההצבעה היורד. הגורם המקשר בין שני המספרים הללו הוא גודלן היחסי של המפלגות הגדולות. אבל אתחיל באנלוגיה. לפני עלייתו של ערוץ 2 לגדולה, טבע חוקר התקשורת אליהוא כ"ץ את המונח "מדורת השבט". בכך תיאר כ"ץ את המצב הקיים שבו חדשות ערוץ 1 ויתר התוכניות המשודרות בו מהוות מעין קאנון פופולרי: כולם רואים את "מבט", ולכן חייבים לראות "מבט", כי אחרת נשאר היחידים שלא ראו "מבט". כ"ץ חזה שעם עלייתו של ערוץ חדשות נוסף והתפרקותה של מדורת השבט לשתי מדורות (לפחות), התוצאה תהיה ירידה בסך אחוזי הצפייה בחדשות באופן כללי. ההסבר שלו הוא שמכיוון שכבר לא יתקיים הלחץ החברתי לדעת מה שודר במהדורה ספציפית מסוימת (מכיוון שכבר לא מתקיימת ההנחה שכולם רואים את אותה מהדורה), בעצם ירד הלחץ לצפות בחדשות בטלוויזיה באופן כללי. זה לא שאנשים בהכרח יפסיקו להתעניין בחדשות, אבל לא תהיה להם שום סיבה לצפות בהן דווקא בטלוויזיה.

הסבר דומה אפשר להשליך גם על המערכת המפלגתית. כל עוד "כולם" (או כמעט כולם) הצביעו לאותן שתי מפלגות (כאשר רוב המפלגות האחרות ייצגו קבוצות אוכלוסיה יחסית מובחנות: הציונות הדתית, קיבוצי מפ"ם, חרדים, ערבים), הרי שהיה לחץ לא רק להצביע לאותה מפלגה כמו "כולם" בצד שלך, אלא גם היה לחץ משמעותי להצביע בכלל. אי הצבעה משמעה הייתה בגידה במחנה המאוד ברור ומזוהה שלך (בלי קשר לאם באמת הצבעת לו או לא). לעומת זאת, עם תחילת התפרקות המערכת המפלגתית בעקבות הבחירה הישירה, וביתר שאת עם הקמת קדימה ופירוק המערכת הדו-גושית הברורה, אבדה "מדורת השבט" המפלגתית. אמנם התפיסה שלנו היא שהפוליטיקה הפכה ליותר סקטוריאלית בשנים הללו, ובמובנים מסוימים זה נכון, אבל במובנים אחרים הייתה התפרקות של סקטורים ופתאום היה הרבה פחות ברור למי מצביע כל אחד מה"קבוצות הלא סקטוריאליות" (חילונים ומסורתיים עירוניים, בעיקר).

העלמות מדורת השבט המפלגתית פתחה פתח לשתי התנהגויות שאין ביניהן קשר ישיר בהכרח: מצד אחד, אופורטוניזם הולך וגובר בהקמת מפלגות חדשות שמקוות להנות משברי קולות צפים למיניהם, ומצד שני, נטישה רבתי של ההצבעה בכלל על ידי פלחים משמעותיים בציבור – כי אם ההצבעה שלי לא קובעת את הזהות שלי, אז בשביל מה להצביע בכלל?

כלומר, יש קשר בין עליית מספר המפלגות המתמודדות מאז 1999 ובין הירידה באחוז ההצבעה באותן שנים, אבל הוא עקיף הרבה יותר, ולמעשה משקף שתי תגובות מנוגדות לאותם תהליכים.

—

עדכון: מסתבר שהטעיתי טיפה את הקוראים בגלל שעת הכתיבה המאוחרת. אמנם שיטת האגנבך-בישוף דורשת שהמודד הכללי יקבע על-ידי חלוקה במספר המושבים הכולל פלוס אחד, ואכן הצעת החוק המקורית של באדר ועופר קבעה שהמודד יקבע על-ידי חלוקה ב-121, אבל מסתבר שהתיקון שהתקבל בחוק השמיט את חלקה הראשון של ההצעה, ולפיכך הוא קובע שיש לחלק ב-120, כפי שהיה בחוק הבחירות המקורי. המשמעות המרכזית של השינוי הזה עד כמה שאני מצליח לפענח בשעת בוקר מוקדמת זו היא שכמות המנדטים העודפים גדלה באופן משמעותי – אם באמצעות המודד המקורי קשה לקבל יותר ממנדט עודף אחד (בהנתן שלא כוללים בחישוב את מי שלא עבר את אחוז החסימה. האמת היא שכשניסיתי לבנות אתמול דוגמא היפותטית לא הצלחתי להגיע אפילו למנדט עודף אחד, וזה מאוד תיסכל אותי אבל הנחתי שמדובר בשעה המאוחרת שמכשילה אותי – מתטיקאים, האם זה בכלל אפשרי מתמטית במצב שבו מראש לא סופרים את מי שלא עבר את אחוז החסימה?), הרי שבשיטה הקיימת אפשר בקלות להגיע גם לחמישה ואף עשרה מנדטים עודפים בכנסת עם 15 מפלגות – ומכאן שהעדיפות למפלגות הגדולות משמעותית עוד יותר. אולי יום אחד אנבור בדיונים סביב הצעת באדר-עופר ואגלה מה הוביל לשינוי הנוסח בין הצעת החוק לבין אישורו בכנסת. יהי שם וישנה ברוך.

באמת שאני לא רוצה להפוך את הבלוג הזה לפאקט צ'קר של פוליטיקאים ופוליטיקאים בכאילו, וזה לא כאילו שמלאכתי לא נעשית בידי אחרים, אבל לא יכולתי שלא להגיב.

יוסי גורביץ קישר לקטע מנאום של יאיר לפיד בפני כנסת הרבנים, ארגון בינלאומי של רבנים קונסרבטיבים. בקטעון לפיד מצטט כלאחר יד את ג'ורג' ברנרד שאו כמי שאמר ש"אם לא היית קומוניסט בגיל 17, אין לך לב; אם אתה עדיין קומוניסט בגיל 30, אין לך שכל". משהו לא הסתדר לי עם הציטוט הזה. קודם כל, יאיר לפיד אמר את זה, שזו חתיכת אינדיקציה לכך שכנראה יש כאן טעות. אבל חוץ מזה זה לא הסתדר לי עם מה שידעתי על הדעות הפוליטיות של שאו. בדיקה זריזה בוויקיפדיה אישרה את חשדותי: שאו היה סוציאליסט, ואף תמך במשטרו של סטאלין בשנות ה-30, כששאו עצמו היה כבר בשלהי שנות ה-70 לחייו.

חפירה מעמיקה יותר העלתה את המקור. האמירה מיוחסת פעמים רבות לוינסטון צ'רצ'יל, אבל גם זה, ככל הנראה, לא ממש נכון. מי שאמר את הדברים (הוא דיבר על גיל 20, לא 17, ועל סוציאליסטים, לא על קומוניסטים, אבל זו באמת קטנוניות) היה אחד ז'ורז' קלמנסו, ראש ממשלה צרפתי. לזכות לפיד יאמר ש"ז'ורז' קלמנסו" נשמע נורא דומה ל"ג'ורג' ברנרד שאו".

גם קלמנסו, אגב, עשה פראפראזה על אמירה מוקדמת יותר של פרנסואה גיסו, שדיבר על רפובליקנים במקום על סוציאליסטים. סתם, שתדעו.

אבל כדי שלא תגידו שאני סתם נטפל ללפיד כל הזמן, הנה גם משהו להגיד להגנתו. לפני זמן מה התפרסם התקנון של מפלגת "יש עתיד" וכולם התחילו לצחוק על לפיד בגלל שהתקנון שלו דיקטטורי וכל הסמכויות ניתנו ללפיד ואי אפשר להדיח אותו עד 2020 ויאדה יאדה יאדה. בולשיט. הרעיון שמפלגה חדשה צריכה לקיים דמוקרטיה פנימית הוא חסר כל הגיון. ללפיד אין מתפקדים. אם הוא יודיע היום על התפקדות שבסופה פריימריס לרשימת המפלגה, הוא יסתכן באופן מאוד מהותי בהתפקדות מאורגנת של כל מיני קבוצות אינטרס שבינן לבין לפיד אין דבר וחצי דבר, שיהרסו לו את המפלגה ויכניסו פנימה כל מיני אנשים שבסופו של דבר יזכו לכינוי "גמדים", אם אכן לפיד יזכה להצלחה שמנבאים לו הסקרים כיום. הרבה יותר הגיוני שלפיד, שהוא לא סתם הפנים של המפלגה אלא כל מהותה, יבחר עם פינצטה את האנשים המתאימים ביותר לדעתו עבור המפלגה שלו. גם אז, כמובן, הוא יכול לטעות (בכל זאת, יאיר לפיד), אבל לפחות אז הטעויות הללו יזקפו בצדק לגנותו. אם הוא יפתח את המפלגה שלו לבחירות פנימיות, הוא יאבד כל שליטה על יציר כפיו עוד לפני שהמפלגה הספיקה להתגבש.

—

מה שלא מצדיק, כמובן, את העובדה ש"ועדת הבחירות" של המפלגה תדרש להסכים על הכל פה אחד, ואם יהיו חילוקי דעות אז קולו של לפיד יכריע. לזה לא קוראים "פה אחד". לזה קוראים "לפיד מחליט". שזה בסדר, כאמור, אבל לא ברור בשביל מה העמדת הפנים הזו.

—

ולבסוף, משהו שבאמת היה מגיע לו פוסט משלו אבל לא מצליח לי, אז נדחוף משהו קצרצר פה. יניב כתב על תקרת הזכוכית שניצבת בפני שלי יחימוביץ. אבל אני תוהה האם מה שמסכן את יחימוביץ הוא פחות תקרת הזכוכית ויותר מה שמכונה "מצוקי הזכוכית". מצוקי הזכוכית הם אותו מכשול בלתי נראה בו נתקלות נשים אחרי שהצליחו לשבור את תקרת הזכוכית. ראיין, החוקרת שניסחה את המושג לראשונה, טוענת שקיימת דינאמיקה לפיה נשים ממונות לתפקידים בכירים בדיוק באותם רגעים בהיסטוריה של הארגון בהם הוא נמצא בסכנת קריסה. כשרבים מהארגונים הללו קורסים, זה מחזק את התדמית לפיה נשים הן מנהלות גרועות, ומכאן גורם לחיזוק תקרת הזכוכית.

ישנם מספר הסברים לדינאמיקה הזו. מבחינה ארגונית, ארגונית שעומדים בפני קריסה עשויים לרצות לנסות "משהו נועז", ולראות במינוי אשה לתפקיד בכיר כסוג של אופציה אחרונה — כמו שאדם שגוסס מסרטן ינסה כל טיפול אלטנרטיבי שיוצע לו, כי מה כבר יש לו להפסיד. מכיוון ההיצע, אפשר לשער שכאשר ארגונים עומדים בפני קריסה, גברים איכותיים פחות ישושו להציע עצמם כמועמדים, וכך יגדלו סיכויהן של נשים להשיג את המשרה הלא-כל-כך נחשקת.

כמובן, לא נאמר כאן שכל ארגון לקראת קריסה יעסיק נשים (או אפילו רק ארגון לקראת קריסה), אלא שיש יותר סיכוי שארגון לפני קריסה יעסיק נשים מאשר ארגון שאינו בסכנת קריסה, ויש יותר סיכוי שמינוי של אשה לתפקיד בכיר יהיה בארגון בסכנת קריסה מאשר בארגון שאינו בסכנת קריסה.

ומעניין לראות שהרנסנס הנשי בפוליטיקה הישראלית קרה בדיוק באותם מקומות מועדי פורענות: מרצ על ערש דווי, העבודה שנראתה, עד לא מזמן, חסרת רלוונטיות לחלוטין. אפילו קדימה מינתה אשה לראשותה כאשר נראה היה (בצדק, בדיעבד) שהיא הולכת לאבד את הסיבה היחידה לקיומה. מצוקי הזכוכית.

(זהו אין פואנטה. עכשיו אתם מבינים למה לא הצלחתי לכתוב את זה כפוסט עצמאי?)

ככל שחולף הזמן, כך נדמה לי, נחשף משהו שאפשר להגדירו רק כנכות פסיכולוגית של יאיר לפיד. מדובר בהפרעה שאפשר לכנות אותה, אולי, "טעייה פתולוגית". כמו השקרן הפתולוגי, הטועה הפתולוגי אינו מסוגל להפיק מפיו דבר אמת, אך בעוד שאצל השקרן קיימת מודעות לכך שהנאמר הוא שקר, אצל הטועה הפתולוגי הבעיה עמוקה יותר. נדמה כאילו מוחו של הטועה הפתולוגי דוחה בשאט נפש כל פריט מידע שערך האמת שלו חיובי, ומסרב לארכב אותו בזכרון כל עוד לא הוטל בו מום מהותי.

מוצג מס' 1 היום הוא נאומו של לפיד בו תיאר את חזונו עבור מערכת החינוך, נאום שברוב טובו לפיד פרסם בעמוד הפייסבוק שלו "למניעת סילופים". לזכותו של לפיד יאמר שהוא מעלה נושאים חשובים לשיחה, ומצליח לעודד דיון ציבורי סביבם – גם אם, כמו במקרה של Kony2012, לא בהכרח באופן שהוא מתכוון אליו.

הטעייה הפתולוגית של יאיר לפיד זוקפת את ראשה כבר בפסקה הראשונה של הנאום, באחת מאותן אמירות שאין בה כדי להצביע על בעיה פוטנציאלית בתפקודו העתידי של לפיד – כאלו שכל מי שמעיר עליה מיד מותקף על ידי נושאי-הלפיד כקטנוני וקנטרני – אבל ההצטברות שלהן צריכה כבר לעורר סימני שאלה רציניים. לפיד מנה דוגמאות למשרות הנחשקות ביותר בעולם, וציין, בין השאר, את מחלקת פיתוח האייפד של אפל (באמת? דווקא מחלקת פיתוח האייפד? ואצל מפתחי האייפון מחלקים סושי בן שבוע ומגבילים את הפסקות הפיפי?) ואת "אגף בינג של גוגל". בינג, כפי שמיהרו רבים להזכיר, הוא מנוע החיפוש של מיקרוסופט, ששואף להתחרות בגוגל. כפי שציין צייצן אחד, יהיה זה כמו לדבר על מוסף מעריב של ידיעות אחרונות.

אבל הבעיתיות של האמירה הזו לא נגמרת שם. הסיבה שלפיד הזכיר את המשרות הללו היא כי, לטענתו,

מעשר המשרות הכי נחשקות בעולם, אף אחת – אפילו לא אחת – לא היתה קיימת ב-2004.

ועל כך העיר צייצן אחר:

משרות פיתוח תוכנה קיימות מאז שנות החמישים. מנועי חיפוש ברשת – מאז 1993. גוגל ובינג – מאז 1998.

גם כאן, לפיד כשל במשימת אמירת עובדה נכונה. וזאת, כמובן, עוד לפני שמזכירים שכמות עובדי ההייטק בקרב כלל האוכלוסיה היא די שולית, ולפני שמזכירים שרוב האנשים העובדים עובדים בעבודות שהיו קיימות, בפורמט כזה או אחר, עוד לפני שנולדתי.

אבל זו סתם אנקדוטה, ולא משהו מהותי לטיעון של לפיד. לפיד רוצה לספר לנו עד כמה מערכת החינוך שלנו מעוותת, ולשם כך הוא נוקט בדרך הטובה ביותר שאפשר להעלות על הדעת: השוואה בינלאומית.

הילדים שלנו צריכים בגרות באנגלית, ובמתמטיקה, ובהבנת הנקרא. וזהו. כשהם יגדלו וירצו ללכת לאוניברסיטה, הם יעשו בחינת כניסה לאוניברסיטה כמו בכל מקום נורמלי בעולם.

אצל לפיד, כמו אצל ישראלים רבים, "השוואה בינלאומית" משמעו "השוואה לארה"ב". כי בארה"ב, באמת, אין מבחן סטנדרטי ארצי לסיום התיכון, וכדי להתקבל לאוניברסיטה צריך לעשות מבחן מיוחד של האוניברסיטאות. הייתי עוד יכול לסלוח על הנטייה המוזרה הזו להאמין שאפשר לדעת מה קורה ב"כל מקום נורמלי בעולם" על-ידי בדיקת המצב בארה"ב, אילולא לפיד עצמו היה כותב, שלוש פסקאות לפני כן, על בחינות הבגרות הקיימות במספר מדינות בעולם – צרפת, בריטניה, פינלנד ועוד – ומשמשות, כמובן, כמבחן הכניסה המרכזי לאוניברסיטה. בדיוק כמו בישראל.

אז רגע, אז מה שהוא כתב על צרפת ובריטניה ופינלנד זה כן נכון?

בפינלנד יש ארבע בחינות בגרות. מתמטיקה, אנגלית, הבנת הנקרא ומקצוע בחירה אחד. באנגליה יש שלוש. בצרפת ארבע. בישראל יש 265 בחינות בגרות.

בפינלנד אכן יש ארבע בחינות בגרות: אחת חובה ("שפת אם" – פינית, שוודית או סאמי), ושלוש בחירה, מתוך רשימה של 13 תחומי ידע פלוס מבחר שפות שונות.

יאיר לפיד בכובע סטודנט פיני.

במציאות הוא לא יכול לחבוש אותו. רק למי שסיים בגרות מותר.

בצרפת אין שום דבר שדומה לארבע בחינות. לתלמידי בית הספר בצרפת יש בחירה בין שלושה מסלולים שונים, כשבכל מסלול הם ידרשו להשלים כ-10 בחינות (לפחות) בתחומי ידע שונים ומגוונים.

לפני שנסתכל על המקרה הבריטי, אני רוצה רק להזכיר משהו לגבי המקרה הישראלי: לפיד טוען שבישראל יש 265 בחינות בגרות. (המספר, לפי ידיעות אחרונות, הוא 152, אבל מי סופר). המשמעות, כמובן, אינה שכל תלמיד לומד 265 (או 152) מקצועות, אלא שיש מספר מקצועות חובה (לשון, מתמטיקה, אנגלית, ספרות, תנ"ך, אזרחות, והיסטוריה), ולכך תלמידים המעוניינים בכך יכולים להוסיף מקצועות בחירה מבין אלו המוצעים בבית הספר שלהם. אפשר להתווכח האם ספּרות או בישול הם מקצועות ראויים כבגרות – דיון שייקח אותנו בלית ברירה לנושא בתי הספר המקצועיים והאפליה המבנית שהם גילמו, ולשאלה האם אפשר לבנות מערכת של בתי ספר מקצועיים שאינה מובילה לאפליה – אבל עצם העובדה שיש הרבה בחירה לתלמידים לגבי מקצועות בחירה, אני בטוח שתסכימו איתי, אינה שלילית בפני עצמה.

וכאן נכנס המקרה הבריטי. בבריטניה, בניגוד למה שאומר לפיד, אין "שלוש בחינות בגרות". כל המערכת היא קצת יותר מסובכת, אבל בגדול אפשר לדבר על שני שלבים בחינוך העל-יסודי בבריטניה: המבחנים הרגילים והמבחנים המתקדמים. המבחנים הרגילים (גילאי 15-16) אכן כוללים שלוש בחינות חובה: אנגלית (ואירית או וולשית באזורים הרלוונטיים), מתמטיקה, ומדעים. אבל בתי ספר שונים קובעים דרישות שונות. בתי ספר רבים דורשים שפה זרה בנוסף, אחרים דורשים לימודי דת, ויש רבים שדורשים לימודי "טכנולוגיות מידע". שאר מערכת השעות של התלמידים כוללת כעשרה מקצועות בחירה. התלמידים צריכים להשיג לפחות חמישה מקצועות "רגילים" ברמה גבוהה (יש גם לימודים לבחינה ברמה נמוכה, שלא נחשבים לצורך זה), כדי שיוכלו להמשיך למבחנים המתקדמים. הלימוד למבחנים המתקדמים נעשה בגילאים 17-18. רק הצלחה במבחנים המתקדמים מאפשרת כניסה לאוניברסיטה. נושאי הלימוד למבחנים המתקדמים נבחרים על-ידי התלמידים עצמם – בדרך כלל נבחרים ארבעה נושאים ללימוד לאורך השנתיים, אם כי רוב האוניברסיטאות דורשות רק שלושה מבחנים, ולכן תלמידים רבים מוותרים על נושא אחד לאורך התקופה. אין נושאי חובה, והתלמידים בוחרים מתוך רשימה ארוכה של נושאים, שכוללת, אני בטוח שלפיד ישמח לגלות, גם ריקוד, אנימציה, תיירות, כלכלת בית ואפילו משהו שנקרא "לימודי פנאי". תארו לכם מה היה אומר לפיד אם היה נקלע לבית ספר ומגלה שהתלמידים לומדים בו "לימודי פנאי". אפרופו, גם "עברית מקראית" אפשר ללמוד שם, לצד עברית מודרנית. אנטישמים.

אז לא, לפיד לא הצליח לקלוע נכון בתיאור אף אחת מהמדינות שהוא בחר להשוות את ישראל אליהן. אפילו את ישראל עצמה הוא תיאר לא נכון. טועה פתולוגי.

וכל זה לא היה יותר מאשר בדיחה עצובה אילולא לפיד היה משתמש בהררי השטויות הללו כדי לעטוף כמה דברים שהם דווקא כן נכונים – אם כי גובלים בבנאלי. כן, יש בהחלט מקום לשקול מחדש את בגרויות החובה (לא, הבגרויות הנכונות לשמור אינן "אנגלית, מתמטיקה והבנת הנקרא"); כן, צריך למצוא דרכים לגרום לתלמידים ללמוד גם בלי החרב המתהפכת של בחינת הבגרות שתקבע את עתידם (לא, להגיד להם שהדברים היחידים שחשובים הם שלושה מקצועות טכניים כל-כך זו לא הדרך לגרום להם להשקיע בלימודי הספרות או ההיסטוריה); כן, יש חשיבות גבוהה מאוד לשיקום מעמדו של המורה במערכת החינוך, מתן יותר אוטונומיה למורים וצמצום הפוקוס של המערכת על מבחנים ארציים (לא, לא צריך לבטל את תפקיד המפקחים); כן, בהחלט, יש להעביר משאבים באופן שיתעדף אוכלוסיות חלשות (לא, זה לא קשור לחוסר אמון. זה קשור לניאו-ליברליזם שלפיד תומך בו בכל פה); כן, יש לדרוש לימודי ליבה בקרב כל האוכלוסיה (לא, גם זה לא קשור לחוסר אמון. זה קשור לרצון של מנהיגי האוכלוסיה החרדית להבטיח את המשך שליטתם באוכלוסיה הזו). ((אגב, לפיד אמר בהקשר זה 'לאיזו רמה של אי אמון בעצמה צריכה היתה המדינה להגיע, כדי לומר, "אני לא יודעת להגיד אם ילד בן שבע צריך או לא צריך ללמוד אנגלית בבית הספר. זה גדול עלי."', ולא הפריע לו שבתחילת דבריו הוא דווקא הצהיר בגאווה ש'הבעיה הגדולה ביותר של החינוך היום [היא ש]חינוך עוסק בעתיד, אבל אנחנו לא יודעים מה יהיה בעתיד. … אנחנו צריכים להודות שאנחנו לא יודעים.' לאיזו רמה של אי אמון בעצמו הגיע יאיר לפיד, תגידו לי?!))

—

אחרים כתבו כבר על המופרכות של טענתו של לפיד על ההבדל שעושה השירות הצבאי. מדובר, יש להודות על האמת, בתפיסה מאוד נפוצה בישראל. יצא לי בשבועות האחרונים לשאול תיכוניסטים האם לדעתם כדאי היה לוותר על השירות הצבאי אם ניתן היה להבטיח שמירה על אותה רמת בטחון. שוב ושוב ושוב קיבלתי מתלמידים תשובות שליליות – "הצבא מבגר אנשים, מכניס אותם לפרופורציות", הם אמרו לי. לא עזר כששאלתי אותם מה קורה בכל המדינות בהן אין צבא, האם שם צעירים בשנות ה-20 לחייהם אינם בפרופורציות? אינם בוגרים? הם לא הצליחו לענות, אבל סרבו לוותר על התפיסה המיליטיריסטית שהונחלה להם. אבל הכי מייאש היה כאשר קיבלתי תשובות כאלו ממורים. המורים עצמם ויתרו על כל סיכוי לחינוך הילדים, ומטילים את יהבם על הצבא. "צה"ל יעשה בשלושה חודשים מה שאנחנו לא נוכל לעולם להשיג ב-12 שנים", אמר לי מורה אחד, וכמעט גרם לי למרוט לעצמי את השערות שאין לי. אם כבר מדברים על אובדן אמון – הטלת יהבנו על צה"ל מאפשרת לכל הרשויות האחרות לאבד כל אמון בעצמן. וזה הכי עצוב כשזה קורה במערכת החינוך, מבלי שאותם אנשי חינוך יבינו, ככל הנראה, את הנזק שהם גורמים לחברה הישראלית כאשר הם מסכינים עם מצב שבו החינוך הערכי של הצעירים נתון בידיו של גוף שהאג'נדה שלו היא אג'נדה בטחונית בלבד, בלי ראייה אזרחית, בלי בסיס דמוקרטי. לצבא, ללא ספק, יש תפקיד חשוב למלא, אבל זה לא אומר שטוב שהוא ימלא כל תפקיד חשוב.

—

ואולי בכלל מדובר פה בוישנה בקנה מידה קוסמי – מכיוון שלפיד עסוק בכל עת בלהסביר לכל מי שהוא לא הוא עצמו למה הם טועים, אולי היקום פשוט נאבק בחזרה ומונע ממנו לדייק אפילו בפרט אחד בדבריו.

—

* את הטיוטא הזו התחלתי לכתוב בשעת הצהריים. עד שהספקתי לסיים אותה ולפרסם, כל העולם ואשתו הספיקו לעשות סיבוב על התחת של לפיד, כולל יוסי גורביץ שאמר חלק מהדברים שאני אמרתי כאן, אבל החלטתי שזה שכולם הקדימו אותי לא אומר שאני לא יכול להנות גם.