Plan Bibi: הקונספירציה של נתניהו

באייל הקורא הייתה קבוצה של קוראים שכונו "בלבניסטים". הייתה להם גישה מענינת לניתוח הפוליטיקה, לפיה אי אפשר להסביר פעולות של פוליטיקאי כ"טעויות". לא אכנס כאן לדקויות, אבל העקרון הוא שכל דבר אפשר להסביר כ"טעות", ולכן מדובר בג'וקר ולא בפרשנות אמיתית. "טעות" היא כל דבר שהפוליטיקאי עושה שלא מתאים לניתוח שלי. הגישה שלהם, לכן, הייתה לבחון כל מעשה של הפוליטיקאי כאילו הוא נעשה בכוונה, וכאילו תוצאותיו הפחות או יותר ידועות מראש היו בדיוק מה שהפוליטיקאי התכוון לעשות, ולא תוצר לוואי בלתי רצוי. מכאן קצרה הדרך לתורות קונספירציה שפירקו את המפלגות בישראל למחנות יריבים שמשתפים פעולה מעבר לקווים הגושיים הפיקטיביים, כדי להשיג מטרות שנסתרות מעיני הציבור המסומא בדיבורים על שמאל וימין.

אז בפוסט הזה אני הולך להיות קצת בלבניסט (אבל רק קצת, כי אני עדיין הולך לדבר על ימין ושמאל), והתוצאה תהיה, איך לומר, קונספירטיבית. אבל זה כיף, ואפילו נשמע טיפה הגיוני, אז רוצו איתי.

תחילתו של הפוסט הזה הוא בסטטוס שפרסמתי בפייסבוק שמעלה תהיה קונספירטיבית לגבי המהות האמיתית מאחורי מפלגת "כולנו" – כולנו הצליחה, באופן שהוא לא פחות ממדהים, לא לקחת קולות בכלל מהליכוד. זאת, למרות שלכאורה מדובר בקהל היעד המרכזי שלה. כולנו גם לא מנסה לקחת קולות מהליכוד. במקום זאת, הם מנסים למשוך קולות מיש עתיד, מש"ס ומהמחנ"צ. העובדות הללו מצביעות על האפשרות שאולי זו בדיוק הייתה הכוונה בכל הסכסוך המתוקשר עם כחלון, הפרישה מהחיים הפוליטיים והחזרה הבלתי נמנעת בראשות מפלגת מרכז חברתית: כחלון הוא הסכר שימנע מקולות לזרום מהליכוד שמאלה, והוא גם המגנט שימשוך קולות אחרים שמסתובבים במדבריות המרכז הפוליטי הישראלי, ואחרי הבחירות הוא ישים את כל הקולות הללו בקופסה יפה עם סרט ויגיש אותם לנתניהו, שבתמורה לשירותו הטוב (ובגלל "אילוצים קואליציוניים", כמובן) יתן לו את משרד האוצר שבכל מקרה הוא רצה לתת לו.

קונספירציה? בהחלט. בלתי אפשרי? לא הייתי מרחיק לכת כל כך. למעשה, זה אפילו כמעט נשמע סביר.

אבל למה לעצור פה? אפשר להמשיך ולפתח את הרעיון הזה לתאוריית קונספירציה הרבה יותר רחבה, במסגרתה נתניהו מצא את החולשות של המערכת הרב מפלגתית בישראל וניצל אותן עד תום. בואו נבחן את זה קצת יותר לעומק.

נתניהו למד הרבה מהניסיון שלו בממשלה הראשונה. הוא נאלץ להרכיב קואליציה רעועה עם כל מיני מפלגות בראשות אנשים עם אספירציות משלהם ואינטרסים מנוגדים – ובעיקר עם אינטרסים מנוגדים לשלו. הוא עוד נהנה מכנסת יחסית לא מפוצלת, אבל הוא ידע שהמפלגות הגדולות בדרך למטה, ואנחנו נכנסים לעידן של מפלגות בינוניות שמייצגות אינטרסים סקטוריאליים מובהקים. הוא גם גילה שהכריזמה שלו לא מספיקה כדי לשמור על אהדת ציבור המצביעים אחרי קדנציה שלמה של קידום העמדות הכלכליות שלו, אפילו כאשר הוא אוחז בקבלות מובהקות בנושא הבטחוני. אפשר להניח שהוא כבר ידע שסיכוייו להצליח בבחירות 1999 נמוכים, ולכן הוא התחיל לרקוח את המזימה לחזרתו לראשות הממשלה בטווח הארוך יותר.

נתניהו הבין שבמערכת רב מפלגתית מפוצלת כמו ישראל, מסרים מורכבים הולכים לאיבוד, והמצביעים מסתכלים יותר על מה שהם לא מסכימים עליו מאשר על מה הם כן מסכימים. לכן, במקום לפרק את המסר ולהציג לכל קבוצה את המסר המתאים לה, צריך לפרק את המפלגה, ולהציג לכל קבוצה את המפלגה המתאימה לה, כשכולן מפלגות לווין של נתניהו.

הצעד הראשון היה לשלוח את יד ימינו, אביגדור ליברמן, להקים מפלגה שתמשוך את הקול הרוסי. ליברמן ונתניהו גם עשו את מה שיהפוך אחר כך לסימן היכר של הקונספירציה הנתניהואית, ודיגמנו ריב ציבורי מרשים.

ישראל ביתנו הצליחה במידה לא קטנה בבחירות 1999, אבל בשל ההתפרקות של המפלגות הגדולות, ישראל בעליה לא נחלשה משמעותית עדיין. ליברמן נשלח לחזק את הדימוי הימני שלו ולהחליש יריבים פוטנציאליים מתוך המחנה לקראת חזרתו של נתניהו לראשות הממשלה, והתאחד עם האיחוד הלאומי כדי להשתלט על המפלגה מבפנים ולהפוך אותה לשותפה נאמנה, או לכל הפחות לרסק אותה.

אבל התוכניות של נתניהו סוכלו בשל החלטתו של ברק ללכת לבחירות מיוחדות לראשות הממשלה, מה שמנע ממנו להתמודד, והפך את שרון (היו"ר ה"זמני" של הליכוד) למנהיג הבלתי מעורער של המפלגה. נתניהו נאלץ לעשות עיקוף דרך ממשלת שרון וה"מורדים", אם כי בינתיים, ב-2003, הוא הצליח לסדר לעצמו את משרד האוצר, כך שהצליח להמשיך וליישם את המדיניות הכלכלית המועדפת עליו. בינתיים הוסכם בין נתניהו לליברמן שהניסוי עם האיחוד הלאומי לא צלח במיוחד, וליברמן יצא שוב לדרך עצמאית, כשהמפלגה שלו נוטשת את הדגש על הסקטור הרוסי, ומרחיבה את קהל היעד שלה כדי להתמודד ראש בראש מול האיחוד הלאומי. ב-2006 הצליח ליברמן לראשונה במשימה שהוטלה עליו, וצבר 11 מנדטים, בעוד האיחוד הלאומי והמפד"ל מדשדשות מאחור. אבל המפץ הגדול של שרון שוב מעכב את נתניהו, שנשאר בראשות הליכוד אבל עם מפלגה מדולדלת של 12 מנדטים בלבד.

אבל נתניהו יודע שעם העלמותו של שרון מהמפה, זה רק עניין של זמן עד שקדימה תעלם גם היא לתהום הנשיה. לאולמרט אין את הכריזמה או את ההיסטוריה של שרון. נתניהו רק צריך להמתין באופוזיציה עד שראשות הממשלה תיפול בידיו כפרי בשל. אבל כשהוא מביט ימינה הוא עדיין רואה את האיחוד הלאומי והמפד"ל, וזוכר את הצרות שמפלגות הימין עשו לו בסיבוב הקודם. הוא יוצא למהלך חדש כדי להפוך את הימין למגרש המשחקים שלו.

מיד אחרי הבחירות יוצר נתניהו קשר, דרך ראש לשכתו איילת שקד, עם נפתלי בנט. נתניהו יודע שבנט הוא אח: דתי עם ניחוח חילוני, הייטקיסט ושותף לעמדות הכלכליות של נתניהו. איתו יהיה עם מי לעבוד. בנט מסופח לצוות של נתניהו והם עובדים בצמידות במשך שנתיים. אחרי שנתיים בנט ושקד פורשים יחד (אחרי ריב עם נתניהו, כמובן) ויוצאים לדרך חדשה. בנט מוצא את דרכו לראשות מועצת יש"ע, והשניים מקימים את ארגון הימין העממי "ישראל שלי". בינתיים נתניהו נבחר לראשות הממשלה, ומוביל יחד עם ליברמן את הממשלה היציבה ביותר מזה עשרות שנים. אבל נתניהו עדיין נזקק למפלגות החרדיות ואפילו למפלגת העבודה (אמנם בראשות ברק, ובכל זאת) כדי להצליח וזה אומר פשרות. נתניהו לא אוהב פשרות.

הגיע הזמן להפעיל את הנשק הסודי. שנתיים אחרי שהפך למנכ"ל מועצת יש"ע, בוקע נפתלי בנט מחדש כראש הבית היהודי, כשלצידו החילונית החייכנית איילת שקד. ליברמן, שהולך ונחלש ציבורית, מסתפח חזרה לתוך הליכוד כדי לפנות לו את השטח. האיחוד הלאומי והמפד"ל סוף סוף תחת שליטתו של אנשי שלומו של נתניהו. כעת נותר רק עוד מהלך אחד: גוש המרכז.

אם נתניהו קיווה שקדימה תתאדה ושרידיה ילכו ימינה ושמאלה ויאפשרו לו סוף סוף לעבוד, הגיע יאיר לפיד ואיים לקחת את קולותיהם ולעשות לו שוב בעיות. עם לפיד אפשר יהיה להסתדר קדנציה אחת, מחליט נתניהו, אבל הגיע הזמן לשים לזה סוף. משה כחלון נבחר למשימה. מי שהיה מועמד בכיר למשרד האוצר פתאום מסתכסך עם נתניהו ופורש מהפוליטיקה ברעש גדול, רק כדי לחזור אחרי שנתיים בראשות מפלגת "מרכז". כחלון מציג מסרים דומים מאוד ללפיד, ובנוסף הוא מזרחי שגם יכול אולי לקחת קצת קולות מש"ס.

בין לבין, נתניהו פועל כדי להרוס את לפיד. בנט ונתניהו משחקים על ה"יריבות" ביניהם, ובנט משכנע את לפיד שיש להם אינטרס משותף. לפיד הופך לפטרון של בנט, ובכך מעמיד את הקרדיט הציבורי שלו בסכנה (כפי שאכן קורה בהמשך). נתניהו נותן לו את משרד האוצר ואז כופה עליו את התקציב הדו-שנתי שבין כה וכה תכנן להעביר. לפיד, שנבנה על כריזמה ואהדת הציבור, מתחיל להתמוסס ולאבד כוח אל מול ציבור זועם. הוא מתחיל לעשות קולות של התנהגות עצמאית ודורש להשפיע מהותית על התקציב. אבל נתניהו מעולם לא תכנן לאפשר לו לעשות דבר כזה. נתניהו ידע שהממשלה הזו היא זמנית, רק עד שכל חלקי הפאזל יהיו מוכנים, ואז, באיזה תירוץ עלוב, הוא הולך לבחירות. הפעם הוא מוגן מכל הכיוונים: מימינו בנט וליברמן (ששוב שוחרר אחרי, איך לא, ריב עם נתניהו) שולטים ביד רמה בימין, משמאלו כחלון סופח קולות מהמרכז והשמאל.

זו הסיבה שהליכוד לא מציג מצע וממשיך לדבר כל הזמן על הנושא הבטחוני – זה הקו עליו הם מופקדים. הבית היהודי מופקד על הקו של "ארץ ישראל השלמה". כחלון מופקד על הקו של "מדיניות חברתית". מפלגה לכל מצביע. ליברמן, במקור, תוכנן להיות מופקד על הקו של "רוב יהודי", אבל ההתפרקות של ש"ס והיווצרותה של יחד בימין הקיצוני יצרו כאב ראש קטן לנתניהו. בהתאם, הקו של ליברמן תוקן ועכשיו הוא אחראי על "אנטי-ערבים", כפי שניתן היה לראות בעימות שלו עם איימן עודה.

תוכנית העל של נתניהו הושלמה. השלטון שלו כמעט מובטח לעוד קדנציה אחת לפחות. כל עוד הציבור ימשיך להאמין שבפניו יש מגוון אפשרויות שונות, מובטחת לו שליטה מוחלטת בקואליציה שמונהגת על ידי אנשיו שלו. Plan Bibi.

4 הערות על בחירות 2015

1. מי אשם? זה מצחיק שביבי מאשים את לפיד בהתפרקות הקואליציה, כי הקריסה הזו היא לגמרי, לחלוטין באשמתו. הוא בחר לשים את לפיד במקום שבו אין לו מה להפסיד. כל הקדנציה הזאת נראית כמו טרגדיה יוונית: כל מהלך רק קרב את הקטסטרופה. נתניהו חשב שהוא מאוד חכם כשהוא הציב את לפיד בתפקיד שר האוצר – זה תפקיד שקשה מאוד לצאת ממנו טוב, ולפיד הוא אדם שנבנה על אהבת הציבור. נתניהו רצה להרוס את לפיד, ועל הדרך לסנג'ר מישהו שיעשה מה שיגידו לו כי הוא לא מבין כלום.

אבל ביבי התעלם מזה שלפיד, כאמור, נבנה על אהבת הציבור, ולא הוא אדם שאי הבנת שום דבר תמנע ממנו לבנות מגדלים באוויר. אז הוא בנה אותם, ותקע את ביבי עם החשבון. כשנתניהו רצה לשים לזה סוף, ללפיד לא היו יותר מדי התלבטויות – זה בדיוק מה שהוא היה צריך: או שהוא מקבל את מה שהוא רוצה ויוצא אביר מעמד הביניים (עד שהתוצאות של התוכנית שלו יתגלו), או שהוא מפיל את הממשלה, ויוצא שוב אביר מעמד הביניים שעמד על שלו ולא נכנע ללחצים של ביבי. אין ללפיד שום אינטרס להכנע לביבי, כי הוא ראה את הסקרים וידע שהוא חייב להוכיח לציבור שהוא עשה משהו עבורם אם הוא לא רוצה שהמפלגה שלו תעלם בבחירות הבאות. ביבי נתן לו מתנה של עוד כמה מנדטים שיחליטו לא לנטוש את לפיד רק בגלל העמידה שלו על עקרונותיו.

ביבי נפל למלכודת שהוא עצמו הציב, כי הוא הניח לשיקול פוליטי קר להאפיל על טובת הציבור כפי שהוא עצמו הבין אותה.

2. אין הרבה מקום לתקווה בבחירות הללו. לפי הסקרים, המצב הולך להיות רק יותר גרוע. מבחינת יציבות המערכת הפוליטית, נמשכת ה"השתטחות" שלה: נכון לסקרים האחרונים, הרשימה הכי גדולה בכנסת הבאה הולכת לקבל בערך חמישית מהמושבים בכנסת, ושתי הגדולות ביחד לא יגיעו לנחשב לגודל סביר למפלגה גדולה אחת בשנות ה-80 ותחילת ה-90. לא רק זה, המפלגה השניה בגודלה בכנסת תהיה, ככל הנראה, מפלגה שרואה עצמה חלק מהגוש של הליכוד. כלומר: לא אלטרנטיבה שלטונית. הכוח שלה לא יכול להיות מנותב לעבודה אופוזיציונית, אלא רק לשינויים פנימיים במדיניות של מפלגת השלטון. במקרה הטוב, בנט לא רוצה להחליף את שלטון הליכוד, אלא התחלפות סטטוס בין הליכוד לבית היהודי בתור המוביל והתומך. כלומר, נוצר מצב מוזר שהמערכת מצד אחד מרוסקת לרסיסים, ומצד שני תקועה במקום. שיא מקומי של יציבות שמצריך זעזוע משמעותי כדי להגיע לנקודת שיווי משקל טובה יותר.

3. מבחינה אידאולוגית, כמובן, הממשלה הבאה הולכת להיות ימנית יותר. פירוק הליכוד ביתנו צפוי להניב כמה מנדטים נוספים לשתי המפלגות, והבית היהודי גועש ועולה על גדותיו – פיצול פנימי שם עשוי לספק לימין הקיצוני של עוצמה לישראל את המשענת שתאפשר להם לחזור לכנסת. יתר הגושים מפוררים ומסוכסכים: במרכז תתמודדנה שלוש מפלגות (ארבע, אם סופרים את קדימה, אבל מי סופר אותם?) שצפויות להכנס כולן עם מספר חד ספרתי של מנדטים, השמאל ימשיך לדשדש כהרגלו, ובאשר למפלגות הערביות, צריך להמתין ולראות אם יצלח האיחוד שנכפה עליהם, או שכל האגף הזה יעמוד בסכנת הכחדה. מפלגה בראשות משה כחלון לא תהווה כח מאזן לימין בממשלה הבאה, מכיוון שהיא בשר מבשרו. המשמעות היא הממשלה הימנית ביותר שישראל ראתה מעודה, שרובה מורכב ממפלגות דתיות.

בואו נגיד שיש סיכוי שעוד נתגעגע לימים התמימים שחוק הלאום נחשב מעורר מחלוקת.

4. התסריט האופטימי. באין מקום לאופטימיות, התסריט האופטימי הוא שילוב מקסים של משהו שהוא גם לא מאוד מלהיב, וגם די לא סביר. אבל בואו נראה מה אפשר להוציא בכל זאת.

התסריט האופטימי חייב להתחיל מאיחוד בשורות המרכז והשמאל המתון. מבחינה זו, העובדה שהרצוג עומד בראש העבודה היא די חיובית: הוא אמנם לא ממש משדר מנהיגות, פחות או יותר ההפך מכריזמטי, וגם לא ממש איש שמאל, אבל כל הדברים הללו דווקא עובדים לטובתו בבואו לפייס שורה של אגואים שיצטרכו לחסות בצילו. הוא לא מאיים כמו יחימוביץ', ולא מפלג כמוה. אם מישהו יכול להוביל איחוד של מפלגות, הרי שזה אדם אפרפר ופרווה כמו הרצוג. בניגוד ליחימוביץ' שהייתה מחוייבת למצע סוציאליסטי, הרצוג יכול להוביל לאיחוד תחת מצע "דרך שלישית" שכולם יכולים להסכים עליו. הרצוג גם לא נרתע מלהביע עמדות מתונות ומרכזיות בנושא המדיני, דבר שיחימוביץ' לא כל כך ידעה איך להתמודד איתו בלי להרחיק מעליה מצביעים. אבל להרצוג פחות אכפת לאבד את האגף השמאלי של העבודה. במקרה הגרוע הם ילכו למרצ. מה שחשוב הוא להתרכז במרכז.

(התמונה המשותפת היחידה שמצאתי של הרצוג, לבני ולפיד…)

הרצוג יכול להציע ללפיד המוכה וללבני (ולמופז, למה לא?) להתמודד ברשימה משותפת תחת מצע מוסכם עם קרוב מאוד לאפס פשרות אידאולוגיות, מה שמשאיר הרבה מקום לפשרות אישיות. לפיד יכול לקבל את משרד החוץ, או משרד החינוך. לבני יכולה להמשיך כשרת המשפטים אם תרצה, או אולי לקבל לידיה את משרד הפנים, או החוץ, אם לפיד יעדיף את החינוך. על איושו של משרד האוצר הם יוכלו להסכים במשותף, אולי מועמד מחוץ לכנסת שיהיה מוסכם על שלושתם. לא יקשה עליהם למצוא מישהו מתאים. שוב, שום דבר פה לא מלהיב או מעורר תקווה במיוחד, אבל עד כאן אני חושב שזה עדיין בתחום האפשרי.

האיום הגדול על אסטרטגיה כזו היא מפלגתו של כחלון. כבר שנים רבות שהבעיה המרכזית של הדמוקרטיה הישראלית היא שהאזרחים פשוט לא נדרשו לבחור. תמיד הייתה אופציית "באמצע". אם היה צריך לתת כותרת או סלוגן לפוליטיקה הישראלית של העשורים האחרונים, היא תהיה "why not both?"

מפלגת משה כחלון תתן לציבור את האופציה הזו שוב, וכל המאמץ של הרצוג רק יוביל עוד אזרחים שמעדיפים לא להחליט להעדיף את האופציה הזו. לכן, זהו האתגר הגדול של הרצוג. אם הוא רוצה לשבור את שיווי המשקל הנוכחי, המטרה שלו חייבת להיות לגייס את מפלגת כחלון לתוך הרשימה המאוחדת שהוא יציג. זה לא יהיה קל: כחלון, כאמור, הוא איש ימין בעמדותיו המדיניות. יהיה זה מוזר עבורו להבחר לכנסת תחת הרשימה של מפלגת העבודה (המערך ג'?). הרצוג יכול, אולי,  להציע לו את משרד האוצר. מהבחינה הזו אני חושב שזו תהיה פשרה קטנה מאוד עבור כל המעורבים – כולם, בסופו של דבר, שואפים למדיניות כלכלית ליברלית-רכה. האגף השמאל-חברתי של העבודה יזדעק וימחה, אבל זו תהיה פשרה כדאית אפילו עבורם. למעשה, לאור התדמית ה"חברתית" של כחלון, יכול להיות אפילו שהם יעדיפו להעמיד פנים שזה דווקא אחלה מינוי, לפחות עד הבחירות.

האם כחלון יסכים למהלך כזה? המשמעות שלו  היא שהוא מוותר על הסיכוי שלו להצטרף לממשלה נוספת בראשות נתניהו תמורת מחיר שמן. הוא יוותר על מקום פחות או יותר מובטח בקואליציה הבאה תמורת הסיכוי לשינוי שלא בטוח שהוא בכלל לרוחו. כחלון אמנם לא ממעריציו של נתניהו, אבל עוד פחות מכך הוא איש שמאל. האם הוא יסכים להעמיד עצמו ברשימה שהשותפה הטבעית ביותר שלה לקואליציה היא מרצ? אולי דווקא עמיר פרץ יצליח איכשהו לגשר ביניהם, לך תדע.

ובכל זאת הרצוג צריך לעשות כל מאמץ לשכנע אותו להצטרף לגוש כזה. בלעדיו, אין לו סיכוי וכבר עדיף שכל מפלגה תתמודד לבדה. איתו, הרשימת המשותפת יכולה לעשות את הבלתי יאומן ולמנוע מנתניהו קדנציה מקרטעת נוספת.

קווי יסוד: מחקר משווה באירוניה היסטורית

שמועות שהגיעו בדרך הים מספרות שיש איזשהו בלאגן אצלכם שם, אבל אחרי יותר מדי ויכוחים פוליטיים חסרי כל תועלת, החלטתי שהרבה יותר כיף להתחפר עוד קצת בחומר ארכיוני ולערוך השוואות בין טקסטים חסרי משמעות פרקטית. כמו כן, הטקסט שלהלן התחיל את דרכו כסטטוס בעמוד "מתהום הנשיה" שלי בפייסבוק, אבל הוספתי כמה בונוסים ותיקונים, אז תקראו שוב גם אם קראתם שם.

ממשלת רבין השניה היא הראשונה שיצרה "קווי יסוד", להבדיל מסתם הסכמים קואליציוניים טכניים (לפחות עד כמה שאני יודע – באתר הכנסת אין התייחסות לממשלה הזו. כל הממשלות הקודמות שכן מופיעות שם, כולל ממשלת שמיר של 1990 וממשלת האחדות תחת פרס ב-1984, כוללות קישורים אך ורק להסכמים קואליציוניים).1 קווי היסוד של ממשלת רבין כוללים בראשיתם, אחרי פסקה קצרה של רקע היסטורי, את התיאור הזה:

היעדים המרכזיים של הממשלה הם: בטחון לאומי ובטחון אישי, שלום, מניעת מלחמה, מלחמה באבטלה, על ידי יצירת מקומות עבודה שיאפשרו את קליטת העליה והגברתה, מניעת ירידה, צמיחה כלכלית, ביצור יסודות הדמוקרטית, שלטון החוק, הבטחת שיוויון מלא לכל האזרחים ושמירה על זכויות האדם.

הפסקה הקצרה הזו תשמש בסיס לקווי היסוד של כל הממשלות בעשרים השנים הבאות, ולכן מעניין לבחון את השינויים שחלו בה עם השנים. נבחן בקצרה את הרשימה הזו: סדר הדברים הוא בטחון (ושלום), נושאים חברתיים (שמקושרים לעליה) וכלכלה, ולבסוף, דמוקרטיה שוויון וזכויות אדם. אפשר לפרשן את המיקום הזה של דמוקרטיה וזכויות אדם בסוף כדחיקתם למקום שולי, אבל נראה לי הגיוני יותר, בהקשר של ממשלת רבין, לראות בזה דווקא מקום בולט יחסית, על תקן "אחרון אחרון חביב" – קצת בדומה למיקום שמות החוקרים במאמר אקדמי.

באתר הכנסת לא מופיעים קווי היסוד של ממשלת נתניהו הראשונה. במקום שמסומן כ"קווי יסוד" מופיע עוד מסמך חוזי של תקנון הקואליציה, שמתייחס לקיומם של קווי יסוד. אני אניח שזו טעות טכנית. הצלחתי לחפור ולאתר את קווי היסוד בדברי הכנסת:

הממשלה המוצגת בפני הכנסת תפעל מתוך אמונה בזכותו של העם היהודי לארץ-ישראל כזכות נצחית שאיננה ניתנת לערעור, ומתוך הכרה כי מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי, המקיימת משטר דמוקרטי ומבטיחה שוויון בין אזרחיה ושיעודה המרכזי – קיבוץ גלויות ומיזוגן.

שלמות העם, אחדותו, פעולה למען צדק חברתי, השמירה על חירות האדם והחתירה לשלום אמת עם כל שכנינו, תוך קיום הביטחון הלאומי והאישי, יעמדו בבסיס מדיניות הממשלה.

הממשלה תפעל להשגת היעדים העיקריים הבאים:
א. הרחבת מעגל השלום על כל שכנינו, תוך שמירה על הביטחון הלאומי והאישי.
ב. ביצור מעמדה של ירושלים כבירת הנצח של העם היהודי.
ג. הגברת העלייה לישראל וקליטת העולים בכל מערכות החיים.
ד. יצירת התנאים להתפתחות כלכלה חופשית, משק משגשג ורווחה חברתית.
ה. חיזוק ההתיישבות ברחבי הארץ, הרחבתה ופיתוחה.
ו. טיפוח ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ושמירה על איזון ראוי בין רצונו של הרוב לבין זכויות הפרט והמיעוטים.
ז. העמקת החינוך והגברת הזיקה למורשת ישראל ולהגשמה ציונית.

וואו. בואו נתחיל מהפתיח המפעים משהו של נתניהו, שכל כולו יהדות ויהודית ויהודים (עם משטר דמוקרטי), כולל הטענה שיעודה המרכזי של ישראל הוא קיבוץ גלויות ומיזוגן. אני חייב להודות שלא זכרתי את ממשלת נתניהו הראשונה כעד כדי כך… "יהודית". חשבתי שזה משהו שבא לו עם השנים, כולל ההתעקשות הזאת שהפלסטינים יעזרו לנו להחליט שישראל היא מדינה יהודית. אבל מסתבר שזה תמיד היה שם. אולי הדחקתי.

אם מסתכלים על הרשימה עצמה, נבחין שסדר הדברים פחות או יותר נשמר – הנושאים החברתיים והכלכליים אוחדו לפסקה אחת וסדר הדברים בין עליה וכלכלה התהפך, וכך גם שלום ובטחון שהחליפו מקומות, אבל בגדול זה עדיין בטחון-כלכלה-דמוקרטיה. אלא שלאחר כל סעיף כזה נוסף סעיף "יהודי" – ירושלים, התיישבות, חינוך למורשת ישראל וציונות. קריאת הרשימה המקוטעת הזו מרגישה כאילו מישהו יושב ומקריא את הרשימה של ממשלת רבין, ומישהו לידו צועק "ויהודית!" אחרי כל משפט. תוצר לוואי של המבנה הזה הוא שהדמוקרטיה (שהוכפפה, כמובן, ליהדות, כי לא היו מספיק סעיפים שעוסקים בזה) איבדה את המקום שלה בסוף הרשימה והפכה לעוד סעיף ברשימה, בעוד "מורשת ישראל" ו"הגשמה ציונית" הפכו לסיום הדרמטי של הסעיף. כמו כן: שיוויון בחוץ.

העובדה שהדמוקרטיה נדחקה לקרן הפינה באופן כזה עוד יותר מרשימה כשזוכרים שמדובר על שנה וקצת אחרי רצח רבין על ידי אדם קיצוני שפעל במובהק כדי למנוע הכרעה דמוקרטית. אם נבחן את קווי היסוד של ממשלת הביניים של פרס, למשל, נגלה לא רק שפסקת הפתיחה עוסקת בעיקרה במחויבות לחיזוק הדמוקרטיה, אלא שסעיף הדמוקרטיה שודרג ומצא את מקומו בין יעד הבטחון ליעד השלום(!).

אצל ברק (שויתר לגמרי על פסקת פתיחה, כנראה בזכות המוח האנליטי שלו) יש קווי יסוד שבבירור נבנו על בסיס קווי היסוד של רבין:

היעדים המרכזיים של הממשלה הם: בטחון לאומי ובטחון אישי תוך מאבק נחרץ בטרור, סיום הסכסוך הישראלי-ערבי תוך השגת שלום אמת; מניעת מלחמה ושפיכות דמים; מאבק באבטלה וטיפוח צמיחה יציבה היוצרת תעסוקה; צמצום הפערים החברתיים; עידוד העלייה וקליטתה מתוך שילוב ושותפות; יצירת תנאי חיים וסביבה שיתנו תחושת יעוד ותקוה ויעודדו עליה לארץ; ביצור הדמוקרטיה, שלטון החוק, מורשת ישראל, וזכויות האדם תוך כבוד לבתי המשפט; הבטחת שוויון הזדמנויות לכל; הצבת החינוך בראש סדר העדיפויות תוך דאגה לחינוך הדור הצעיר מגן הילדים ועד לאוניברסיטה; מאבק באלימות ובתאונות הדרכים.

מה שהכי בולט לי פה זו הנטייה לברברת מיותרת. לא סתם בטחון לאומי, אלא גם מאבק בטרור. לא סתם מניעת מלחמה, אלא גם שפיכות דמים! שריד מרכזי מקווי היסוד של נתניהו היא התוספת של "מורשת ישראל" לצד שלטון החוק וזכויות האדם. גם הניסוח של "יצירת תנאים" בסעיף הכלכלי השתמר, והפך להרבה יותר מעצבן בגרסא הברקית. וגם החינוך זוכה להשאר ברשימה, אך הפעם כסתם משהו פרקטי שכדאי להשקיע בו, כמו מאבק בתאונות דרכים. כנראה מבלי בכלל לשים לב לכך, ברק שימר גם את שלילת המקום הבולט בסוף הרשימה מהדמוקרטיה והשיוויון, ומשאיר את הרשימה עם סוף שהוא בגדר אנטיקליימקס.

קווי היסוד של שרון (שלא עברו כל שינוי בין שתי הממשלות שלו) מהווים שעטנז מבולגן של שתי הממשלות האחרונות:

* השגת בטחון לאומי ובטחון אישי לכל אזרחי המדינה.
* השגת בטחון ושלום אמת בין ישראל לבין שכנותיה על בסיס הסכמי שלום יציבים.
* יצירת התנאים להתפתחות כלכלה חופשית, משק משגשג ורווחה חברתית.
* ביצור מעמדה של ירושלים כבירת ישראל.
* העמקת החינוך והגברת הזיקה למורשת ישראל ולהגשמה ציונית.
* מאבק בעוני ובאבטלה, צמצום הפערים החברתיים, ושיפור איכות החיים בערי הפיתוח, בשכונות ובאזורי המצוקה.
* הגברת העליה לישראל וקליטתם המוצלחת של העולים בכל מערכות החיים.
* חיזוק ההתיישבות ברחבי הארץ, הרחבתה ופיתוחה.
* ביצור המשטר הדמוקרטי, זכויות האדם ושלטון החוק.
* חיזוק השוויון בחברה הישראלית בקרב כל המגזרים, העדות וקבוצות האכולוסיה השונות.

בגדול סדר הדברים נשמר: בטחון ושלום כמובן, ראשונים, אבל לשרון אין שום דבר נגד מלחמות. בהמשך הכלכלה בנוסח הנתניהוי שלה, שפוצלה לראשונה מהנושאים החברתיים והעליה שמופרדים ממנה על ידי שני סעיפים לא רלוונטיים. לאחר מכן שני סעיפים שהועתקו מנתניהו – ירושלים (שבגרסא הקודמת, כזכור, הייתה במקום השני ועכשיו נדחקה לרביעי), והחינוך למורשת ישראל וציונות שאיבד את מקומו הדרמטי בסוף הרשימה. חיזוק ההתיישבות (הבטחתי אירוניה, לא?) מוצא שוב את מקומו בין כלכלה לדמוקרטיה, ואילו זכויות האדם מסופחות לסעיף הדמוקרטיה במקום לסעיף השיוויון כפי שהיה אצל רבין, אבל שניהם יחדיו חזרו לסוף הרשימה.

ועכשיו אנחנו מגיעים לקטע החביב עלי: ממשלת אולמרט.

אולמרט המשיך את מגמת הברברת, ומרשימה של נקודות זה הפך לשורה של סעיפים שלמים ורבי מלל, אז אני לא אצטט הכל במלואו. אבל קווי היסוד של הממשלה הזו מהווים את השינוי המהותי ביותר מהמודל שהציבה ממשלת רבין.

כראוי למפלגת המפץ הגדול, הסעיף הראשון החדש עוסק באחדות בעם אותה תטפח הממשלה. שני סעיפים עוסקים במו"מ לשלום. הדמוקרטיה מסופחת לתוך הנושא הזה: "הממשלה תשאף להביא לעיצוב גבולות הקבע של המדינה, כמדינה יהודית עם רוב יהודי וכמדינה דמוקרטית". מסתבר שגם הדמוקרטיה הישראלית תלויה בהסכמה של הפלסטינים. כמו כן, אזכור של תוכנית ההתכנסות של אולמרט.

סעיף הכלכלה החופשית של נתניהו ושרון נעלם חזרה אל תהומות הנשיה, ובמקומו חזר הדיון בנושאים חברתיים למקומו מיד אחרי נושאי השלום, אבל עם טוויסט מעניין: סוגיית שיוויון ההזדמנויות, שעד כה התלוותה תמיד לסעיף ביצור הדמוקרטיה, הועברה לסוף הסעיף הזה, והפכה לשאלה כלכלית גרידא: "ותניח את היסודות למתן הזדמנות שווה לכל האזרחים בלא הבדל של גזע, דת או מין." על הדרך אולמרט מאבד כל אזכור של עליה – נו, הדבר הזה שנתניהו טען שהוא הפונקציה המרכזית של מדינת ישראל. עוד דבר שהלך לאיבוד באופן חסר תקדים הוא הבטחון הלאומי (אי אפשר להגיד שהוא לא עמד באי-ההתחייבות שלו). קווי היסוד מבטיחים מלחמה בפשיעה ובאלימות והגנה על הבטחון האישי, אבל בטחון לאומי אין. גם החינוך הוחזר לסוף הרשימה, בנוסח פרקטי שקרוב יותר לזה של ברק מאשר לאלו של נתניהו ושרון. שוויון וזכויות אדם אין.

אבל ללא שום תחרות, החידוש החביב והאירוני ביותר של אולמרט הוא צמד הסעיפים 5 ו-6, אותם אצטט במלואם כדי שגם אתם תוכלו להנות:

5. הממשלה תאבק בשחיתות ובהשחתת המידות בכל מערכות החיים במדינה ובראשן במערכות השלטון והמינהל הציבורי.

6. הממשלה מכבדת ותכבד את רשויות השלטון בישראל: את הכנסת ואת בתי המשפט ובראשם בית המשפט העליון של ישראל. הממשלה תפעל לחיזוק גורמי אכיפת החוק.

מה עוד אפשר לבקש?

קווי היסוד של ממשלת נתניהו השניה זוכים לתואר קווי היסוד הקצרים ביותר. למעשה, בעוד שבממשלות הקודמות הסעיפים שציטטתי היו רק הפרק הראשון שהציג בכלליות את יעדי הממשלה, בממשלת נתניהו השניה הרשימה הקצרה הזו היא כל מה שיש. נתניהו כנראה הפנים שאף אחד חוץ מדוקטורנטים משועממים לא יקרא את זה בחיים בכל מקרה, אז בשביל מה לטרוח?

הממשלה תפעל באופן אקטיבי כדי לבצר את הביטחון הלאומי ולהקנות ביטחון אישי לאזרחיה תוך מאבק נחרץ ונחוש באלימות ובטרור.
הממשלה תקדם את התהליך המדיני ותפעל לקידום השלום עם כל שכנינו תוך שמירת האינטרסים הביטחוניים, ההיסטוריים והלאומיים של ישראל.
הממשלה תקדם תוכנית להתמודדות עם המשבר הכלכלי ותפעל ליצירת התנאים הכלכליים שיאפשרו צמיחה בת קיימא, וכן יצירה ושמירה על מקומות העבודה במשק.
הממשלה תחתור לצדק חברתי על ידי צמצום הפערים החברתיים ומאבק בלתי מתפשר בעוני באמצעות חינוך, תעסוקה והגברת הסיוע לשכבות החלשות באוכלוסייה.
הממשלה תעמיד את נושא העלייה והקליטה בראש מעייניה ותפעל בנחרצות להגברת העלייה מכל מדינות תבל.
הממשלה תעמיד את החינוך במרכז סדר העדיפות הלאומי ותפעל לקידום רפורמות במערכת החינוך.
הממשלה תשמור על צביונה היהודי של המדינה ומורשת ישראל, וכן תכבד את הדתות והמסורות של בני הדתות במדינה בהתאם לערכי מגילת העצמאות.
הממשלה תפעל לקידום רפורמות ממשליות לשיפור היציבות והמשילות.
הממשלה תפעל לביצור שלטון החוק בישראל.
הממשלה תפעל להגנה על איכות הסביבה בישראל, לשיפור איכות החיים של תושבי המדינה ולהשתתפות ישראל בתרומה למאמץ הגלובלי בנושאי אקלים וסביבה.

אז כמובן שבטחון לאומי חזר, לצד "מאבק נחרץ ונחוש באלימות ובטרור". נתניהו גם הואיל בטובו להתייחס בקווי היסוד לסוגיות חברתיות, למרות שמחאת הצדק החברתי טרם הגיעה. גם את העלייה החזיר נתניהו לרשימה, ואפילו סעיף ירוק אחד נדחס שם בסוף.2 נתניהו גם הצליח לרסן את עצמו וריכז את כל נושאי היהדות לסעיף אחד מרוכז (ובדרך נוטש את ירושלים!), וכמובן שהוסיף סעיף על שיפור היציבות והמשילות, כי זה מה שהיה חסר בקנדציה שלו. מה אין? נכון – דמוקרטיה, שיוויון, זכויות אדם.

ולבסוף, אנחנו מגיעים לממשלת נתניהו השלישית (זהירות, מסמך PDF. לא בזין של אתר הכנסת להדפיס את הדרעק הזה. מבין אותם). מדובר במסמך העלוב והמבולגן ביותר שראיתי מימי. אם קווי היסוד של 2009 נראו כמו ניסיון לסגור את הפינה הזו כמה שיותר מהר ולהמשיך הלאה, ב-2013 זה אפילו לא מרגיש כמו מסמך. הוא מתחיל עם קטע מתוך ההקדמה של קווי היסוד של ממשלת נתניהו הראשונה על כמה שליהודים יש זכות בלתי ניתנת לבלה בלה בלה, ממשיך עם עוד כמה סעיפים מקווי היסוד של הממשלה הקודמת, ואחרי זה מה שנראה כמו קאט-אנד-פייסט של רשימת הסעיפים ששלחו לו יש עתיד והבית היהודי בלי לבטל את מעקב הגרסאות. סעיפים מבולגנים, חוזרים על עצמם בלי סדר, ואמירות פומפוזיות חסרות משמעות כמו "הגברת העליה מכל מדינות תבל". כולן? כולל טרינידד וטובאגו? גם משם תנסו להגביר את העליה?

תשמחו לשמוע שהמילה "שיוויון" חזרה באחד הסעיפים, אגב, אבל לדמוקרטיה לא נשאר מקום. שוב.

אין לנו אלא להכריז בצער כי נדמה כי ימיו של מסמך קווי היסוד הם ספורים. נתניהו עשה בו קבורת חמור, כפי שעשה עם המצע המפלגתי. אבל לאף אחד לא אכפת, ולכן אין שום סיבה להניח שראש הממשלה הבא של ישראל יטרח לכתוב משהו מהותי יותר מ"הממשלה תעשה מה שבזין שלה".

לקריאה נוספת: האבולוציה של ההסכמים הקואליציוניים

  1. את העותק שלי של קווי היסוד של ממשלת רבין מצאתי בארכיון מפלגת העבודה בבית ברל. []
  2. למעשה, כל קווי היסוד כללו התייחסות גם לנושא איכות הסביבה, תמיד בסוף המסמך, אבל עד כה הסוגיה לא נכנסה לרשימת הנושאים המרכזיים. []

שלושה חוקים ובלוג

שני קצרים:

א. פתחתי בלוג קולקטיבי חדש באנגלית עם כמה מדעני מדינה אחרים. מטרת הבלוג היא לעסוק בפוליטיקה המקומית של מדינות שונות ברחבי העולם. הבלוג הזה מגיע מעייפות מסויימת שלי מהכתיבה הפוליטית פה, ואי הנוחות שלי מהטפת המוסר מהגולה שאפיינה לא מעט מהפוסטים האחרונים שלי כאן. בבלוג החדש אני אשתדל לעסוק יותר בניתוח מנקודת מבט אקדמית. פוסט ראשון מאת ד"ר אתל טונגוהן התפרסם כבר לפני זמן מה, והפוסט הראשון שלי התפרסם אתמול, על מה שעובר על הפוליטיקה ישראל בימים אלו. אתם מוזמנים לקרוא, לשתף, ולתרום פוסטים משלכם אם בא לכם.

begin

 

ובניגוד גמור למה שאמרתי למעלה – שני הסנטים שלי על הסטטוס המדובר של חה"כ עדי קול. קול הייתה צריכה לדעת למה היא נכנסת – תמיכת יש עתיד ב"חוק המשילות" לא בדיוק הוסתרה על ידי לפיד, ויש משהו פגום בח"כ שאומר שהוא חושב שהסעיף המרכזי במצע המפלגה שהוא התמודד בה הוא רע. עם זאת, עצם האמירה שהיא נאמנה לעמדת המפלגה שלה היא לא בעייתית בפני עצמה, בניגוד למה שטל שניידר טוענת. עמדת המפלגה היא חלק לגיטימי בשיקול הדעת של ח"כ בבואו להצביע.

אבל אם אני הייתי עדי קול, הנה הסטטוס שהייתי מפרסם:

"היום אני הולכת לעשות מעשה לא פשוט. בכוונתי להצביע בניגוד לעמדת המפלגה שלי, ולהתנגד לחוק המשילות. יש לכך, כמובן, השלכות. במעשה הזה, מעשית, אני פורשת מסיעת "יש עתיד", והופכת, פחות או יותר, ללווין של מפלגת העבודה. אני בטוחה שאקבל הרבה ביקורת על זה. יגידו שאני גונבת את קולותיהם של מצביעי יש עתיד. אבל אני לא רואה זאת כך. אני מאמינה שאני דווקא מצביעה בשם נתח משמעותי של מצביעי המפלגה – אלו שאיבדו את אמונם בדרכה ובמנהיגותו של יאיר לפיד. כל אותם אנשים שעל פי הסקרים נפוצו לכל עבר חודשים ספורים אחרי הבחירות וצופים בעיניים כלות כיצד מי שנשא את תקוותיהם מכזיב מיום ליום. אינני יכולה להמשיך לפעול על פי מוצא פיו של לפיד, עלי לפעול על פי צו מצפוני, ולתת קול לכל אותם מצביעים שהתאכזבו משנתה הראשונה של המפלגה שהם האמינו בה. יאיר, אני מעריכה אותך ומכבדת אותך, אבל אני חושבת שאיפשהו, איבדת קצת את הדרך, ועשית טעויות שמצריכות חשבון נפש. היום אני נותנת קול לכל אותם מצביעים ששמו את נפשם בכפם ושמו פתק של מפלגה לא מוכרת, בהנהגת אדם שמנהיגותו מעולם לא הועמדה במבחן. כל אותם מצביעים שאתה מסרב לראות ולדבר איתם. היום אני מפסיקה להיות מריונטה. היום אני אני, עדי קול."

ביקור המבקר

מבקר המדינה פרסם את דו"ח הביקורת על הוצאות המפלגות במהלך מערכת הבחירות של שנה שעברה… טוב, בעצם, המבקר לא פרסם אותו. מרצ פרסמה אותו. למעשה, מרצ פרסמה משום מה את העותק שנשלח דווקא למפלגת העבודה. אפשר לדעת כי בתחילת הקובץ יש מכתב שממוען למפלגת העבודה. במכתב הזה, אגב, כתוב שאסור לפרסם את הדו"ח לפני קבלת אישור המבקר. הדו"ח טרם עלה באתר המבקר, ולא ראיתי אף אחד אחר מתייחס אליו, אז יכול להיות שהדו"ח טרם אושר לפרסום ומרצ עברו כאן על החוק. פניתי למבקר המדינה בנושא, אבל לא קיבלתי תשובה עדיין, אז נשאיר את זה בסימן שאלה.

אבל מה אכפת לי אני, אני בקנדה.

אז מה יש בדו"ח? במרכזו שתי טבלאות. הראשונה היא הכנסות והוצאות המפלגות במהלך תקופת הבחירות:

 

2014-01-25 01_47_15-197737352-דוח-מבקר-המדינה-על-חוק-מימון-מפלגות.pdf - Adobe Reader(מפלגות שלא נכללות בטבלה לא הגישו דו"ח למבקר – כולל ארץ חדשה ומאידך, דע"מ. למבקר אין סנקציות כנגד מפלגה שלא זכאית למימון ממשלתי ולא הגישה לדו"ח, למרות שכולן נדרשות להגיש דו"ח על פי חוק).

ראוי לציין שמותר למפלגות להכנס לגרעון – יש גבול עליון של הוצאות, ורוב המפלגות, למעט התנועה, עמדו בדרישות החוק מהבחינה הזו. התנועה חישבה את גבול ההוצאות המותרות על בסיס ההנחה שיש לה שבעה מושבים בכנסת היוצאת, אבל המבקר קבע כי ביום הקובע לתנועה היו אפס מושבים, כי עדיין לא הוקמה. מפלגת העבודה, אגב, גירדה מלמטה את הסכום המותר לה.

מה אפשר ללמוד מהטבלה? קודם כל – הליכוד הוציא כמות מדהימה של כסף במערכת הבחירות הזאת. כאמור, מותר לו, אבל עדיין – מדובר במפלגה שמצויה בגרעון גם ככה. המבקר גוער בליכוד במיוחד על ההוצאות האקסטרווגנטיות (והבלתי חוקיות בחלקן) על ארועים שכללו מופעים, ומפרט את סעיפי ההוצאות השונים של כנס פתיחת הקמפיין שלהם: "שכירות וכיבוד בסך של 207,131 ש"ח; הפקה ובימוי – 347,099 ש"ח; הופעות זמרים – 106,205 ש"ח (מתוך זה סך של כ-80,000 ש"ח שולם עבור שלושה שירים שבוצעו על ידי אחת הזמרות); פרסום: 308,170 ש"ח; צילום ווידיאו – 97,954 ש"ח; והסעות – 157,401 ש"ח". הם אולי קיוו לקבל הרבה יותר מנדטים, אבל אני בספק אם אפשר להצדיק הוצאה כל כך גדולה על קמפיין שעיקרו היה הרדמת השטח.

הבית היהודי גם היא, כנראה, בנתה על הרבה יותר מושבים. באופן כללי המבקר לא התרשם יותר מדי מהתנהלותה של המפלגה, ומבקר במיוחד את העובדה שהמפלגה הצהירה על סעיף אחד של 9.6 מיליון שקל (50% מסך הוצאותיה בבחירות) עבור "שירותים ופרסומים" מבלי שיוכלו לתת פירוט כלשהו של מהות ההוצאות הללו. גם בל"ד נפלו בסעיף של מתן פירוט מספק על 600,000 ש"ח שנרשמו תחת סעיף "פרסומים".

המבקר גם מותח ביקורת על כך שכמה מפלגות, ביניהן העבודה, הבית היהודי וש"ס, רשמו כחלק מהוצאות הבחירות שלהן תשלום קנסות לעיריות על תליית שלטים בניגוד לחוק, וגם, במקרה אחד, תשלום קנס על הפרת צו מניעה של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית בקשר להפצת חומרי תעמולה. בצדק מעיר המבקר שיש פגם משמעותי בכך שכספי ציבור משמשים לתשלום קנסות המוטלים על המפלגות, כלומר משלמי המיסים מממנים את העבירות על החוק של המפלגות. המבקר "מאיים" שלהבא, הוצאות כאלו ייחשבו הוצאות בלתי חוקיות, ויגררו קנס. המפלגה המובילה בתשלום קנסות באמצעות כספי ציבור? עוצמה לישראל, עם למעלה מ-144 אלף ש"ח בקנסות.

אבל הדבר הכי מעניין, בעיני, בטבלה שלמעלה, הם ההפרשים הקטנטנים בין סעיף המימון הממלכתי לבין סך ההכנסות. המפלגות כמעט ולא אספו תרומות. הליכוד גייס פחות מ-7000 ש"ח, הבית היהודי גייס אלפיים ש"ח שלמים, וש"ס הרימה תרומה של אלף שקלים בלבד. תופעה מעניינת: למעט קדימה (שהוציאה סכום דומה ל"יש עתיד", והשיגה עשירית מהמנדטים – אבל הייתה זכאית למימון ממלכתי שמן בגלל מספר המנדטים שלה בכנסת היוצאת), המפלגות שיצאו עם עודף הן גם המפלגות שגייסו סכומים משמעותיים בתרומות. העבודה גייסה למעלה מ-800,000 ש"ח, מרצ למעלה ממליון (אם כי המבקר מעיר שחלק משמעותי מהכסף הזה נתרם ע"י נציגי המפלגה בקלפיות, שזכאים לתשלום מהמדינה, והסבו את התשלום הזה כתרומה למפלגה. המבקר קובע כי המהלך הזה הוא חוקי, מה גם שנעשה ככל הנראה בהסכמה, אך אינו ראוי). גם חד"ש הצליחו להשיג כמעט 70,000 ש"ח בתרומות. המפלגה עם הכי הרבה תרומות בקרב הגרעוניות היא "עם שלם" של אמסלם, שאספה כמעט 50,000 ש"ח בתרומות, אבל בזבזה סכום אגדי של קרוב לשישה מיליון ש"ח, ונותרה עם גרעון של יותר מארבעה מיליון. החדשות המשמחות ביותר, אגב, הן הגרעון של עוצמה לישראל. שני מיליון שקלים פחות לעידוד הגזענות בישראל.

אפרופו תשלום לנציגי המפלגה בקלפיות – המבקר מותח ביקורת על מפלגת העצמאות (בלי לנקוב בשמה, אבל כמה סיעות של חמישה חברים היו בכנסת הקודמת ולא התמודדו בבחירות?) על כך ששלחה משקיפים מטעמה (בתשלום, כן?) לקלפיות. כי אם אפשר לחלק מאות אלפי שקלים מכספי הציבור לכל מיני חברים שלנו, למה לא?

מעניין לציין שיש עתיד, שבמהלך הבחירות התפרסם דבר הערבויות שקיבלו מעשרות בעלי הון להלוואות של קרוב לעשרה מיליון ש"ח, הצליחה לגייס רק כמאתיים אלף ש"ח מתומכיה (למעשה, מאה אלף בתרומות, ועוד מאה אלף ב"אחרות", אין לי מושג מה זה אומר). ככה זה כשמותר לגייס רק 2,300 ש"ח מתורם, אבל רוב האנשים שמוכנים לתרום לך מעדיפים להתעסק בסכומים של שש ספרות ומעלה. אפרופו, בדו"ח הזה המבקר סוגר את הפרצה הזו, וקובע שלהבא לא יאשר ערבויות שכאלו, ויתייחס אליהן כאל תרומה בלתי חוקית. אבל מה אכפת ליאיר לפיד? הוא כבר בפנים.

הטבלה החשובה השניה היא זו שמסכמת את מצבן הכלכלי הכולל של המפלגות אחרי הבחירות, מה שנותן יותר פרספקטיבה על ההתנהגות הכלכלית של המפלגות השונות.

2014-01-25 02_31_39-197737352-דוח-מבקר-המדינה-על-חוק-מימון-מפלגות.pdf - Adobe Reader

מפלגת העבודה פעלה לאורך 2012 כדי לצמצם את גרעון האימים שצברה תחת ברק, והתנהלותה המחושבת במהלך הבחירות סייעה לה להמשיך במגמה הזו. נותר לראות האם בוז'י ימשיך במגמה הזו. אבל מבט על הרשימה בהחלט מחזק את התחושה שהאדם הכי שקול בפוליטיקה הישראלית בכל הנוגע לניהול כסף היא שלי יחימוביץ' (גם מרצ מצמצמת את הגרעון שלה במהלך 2012 ותחילת 2013). הליכוד, לעומת זאת, לקח את הגרעון שלו מתחילת השנה לגבהים חדשים (אם כי המצב משתפר אם מחברים אותו עם העודף המרשים של ישראל ביתנו. טוב, שלי יחימוביץ' וליברמן). קדימה התחילה את השנה עם גרעון אדיר. המפלגה אמנם הצליחה לחסוך מעט כסף, אבל בהתחשב בכמות המימון הממלכתי שהיא זכאית לו, וכמות הגרעון שנותר גם אחרי מערכת הבחירות ותוצאותיה הלא מרשימות, קשה להתרשם יותר מדי מההחלטות הכלכליות שלה. יתר המפלגות נותרות עם גרעון יחסית קטן שתוכלנה לכסות בקלות עם כספי מימון המפלגות במהלך הקדנציה הנוכחית, אם יתנהלו בחוכמה.

 

עד הכאב

"יש עתיד מול ליברמן: לא לביטול מוסד האי-אמון". כשראיתי את הכותרת הזו בטמקא, יחד עם הכתבה שתחתיה, הדבר הראשון שעלה לי בראש היא אותה סצינה ב"נסיכה הקסומה" בה הנסיך מכריז על קרב עד המוות, ואילו ווסלי מציע במקום קרב "עד הכאב".

 

 

הכותרת מציגה את יש עתיד כאבירת הדמוקרטיה ומגינתו של מוסד אי האמון מפני ליברמן הרשע שרוצה לבטל אותו. אבל מי שמעיין בפרטים מגלה שחזרנו לאותה הצעה ישנה ונוראית  (תאמינו לי, זה שם) לפיה אמנם כל מפלגה תוכל להעלות כמה הצעות אמון שתרצה, אבל ידרשו 65 מנדטים כדי להעביר אותה. או, במילים אחרות, כדי להגן על המדינה מפני האפשרות התיאורטית שמיעוט קטן יסחט את הקואליציה וישיג הישגים כלשהם שאולי הרוב לא היה רוצה, אנחנו נבטיח שמיעוט מספיק גדול יוכל להחזיק בביצים את כל המדינה ולעשות מה שבא לו כי אי אפשר להפיל אותו. ממשלת מיעוט של 56 מנדטים שאי אפשר להפילה היא לא משהו שהדמוקרטיה הישראלית תצלח בלי זעזועים ניכרים.

החוק של יש עתיד, אם כך, מבקש להשאיר פגר צלוב  של הצבעת אי האמון כשהוא מוזן בזונדה, אימפוטנטי לחלוטין אבל עדיין שם, כדי שהממשלה המכהנת תוכל להצביע עליו ולהגיד – תראו, דמוקרטיה! אם תשאלו אותי, הגישה של ישראל ביתנו הרבה יותר הומנית. שיהרגו אותו וזהו. מספיק כבר עם העמדת הפנים הזו, מספיק עם ההצעות הבלתי נגמרות וחסרות המשמעות ל"אי אמון" שלעולם לא יצליחו לעבור את הרף שהוצב להן. אביגדור ליברמן יהיה לאי-האמון מעין ד"ר קבורקיאן, ויגאל את המוסד הזה מיסוריו. תנו לו למות בשקט.

הערה אדמיניסטרטיבית: בעקבות הפוסט האחרון התקבלו מספר תרומות לבלוג, וגם כמה "פרגונים". אני רוצה להודות לכל התורמים ולאחל לכם שלא יצלבו אתכם ויחברו אתכם לזונדה.

מס ערך נגרע

דיסקליימר: אל"כ.1 וגם הנגישות שלי לנתונים מוגבלת. יתכן בהחלט שאני טועה במשהו קריטי בניתוח שלי, ואשמח לשמוע הסברים היכן אני טועה, ואף אוסיף אותם לפוסט עצמו במקרה הצורך.

ככל הנראה, נכון לכתיבת שורות אלו, החל מהשבוע הבא אנחנו נשלם אחוז מס אחד נוסף על כמעט כל מה שאנחנו קונים. אם מישהו מחפש יציבות במערכת המס הישראלית, כדאי שלא יסתכל על המע"מ – שיעור המס הזה השתנה בממוצע אחת לשנתיים מאז תחילת שנות ה-2000. לא תמיד זה היה כך. הפעם האחרונה ששיעור המס שונה לפני 2002 הייתה ב-1993 (אז הוא ירד מ-18 ל-17 אחוזים).

מס ערך מוסף חביב על מתכנני התקציב משום שהוא מס שמגיב במהירות. היום החלטת על התיקון, מחר מתחילות לזרום ההכנסות הנוספות. אין המתנות מעצבנות ואין כל מיני בעלי הון שזועמים עליך בגלל שעכשיו שהם מרוויחים רק איקס מינוס אפסילון מיליוני שקלים, כבר אין להם יותר שום סיבה להשאיר את עסקיהם בישראל ושמישהו יחזיק אותם לפני שהם בורחים מכאן לאירלנד.

מס ערך מוסף שנוא על הציבור. ברמה הפשוטה ביותר, משום שזהו מס שאנחנו מרגישים באופן ברור, מיידי, בולט ויומיומי. אתמול משהו עלה 100 ש"ח, היום הוא עולה 101 ש"ח (למעשה, 100.9, אבל הסופר עיגל את המחיר, לנוחות הצרכן). אבל ברמה המתוחכמת יותר, כולנו גם יודעים שהמע"מ הוא מס רגרסיבי: שהוא משפיע יותר על העניים מאשר על העשירים. הסיבה לכך היא פשוטה: ככל שאתה יותר עני, כך חלק גדול יותר מהכנסתך הולך על צריכה. ככל שאת יותר עשירה, חלק גדול יותר מהכנסתך הולך לחסכון – ועל חסכון לא משלמים מע"מ.

יש, כמובן, אי דיוקים מסויימים בטענה הזו. עניים יוציאו חלק משמעותי יותר מהכנסתם על ירקות ופירות, עליהם אין מע"מ, אך אפשר להניח שההשפעה של זה היא זניחה. אבל הבעיה המרכזית עם האמירה הזו היא שהיא מניחה שהצרכנים ימשיכו לצרוך בדיוק באותה מידה אחרי העלאת המס. וכאן בדיוק טמונה ההרסנות של המע"מ. בניגוד למה שאוהבים לספר לנו בעלי ההון, מי שמייצר מקומות עבודה זה לא הם – זה אנחנו, הצרכנים. אף אחד לא פתח מפעל כי היה לו הרבה כסף. הוא פתח מפעל כי הוא חשב שיהיה מי שיקנה את המוצר שלו. אף אחד לא העסיק עובד נוסף בגלל שהרווחים שלו גדלו. הוא העסיק עובדים נוספים כי הביקוש למוצר שלו עלה על יכולת הייצור של כוח האדם הקיים.

אבל בעלי ההון עצמם לא יכולים לקנות הכל. צריך שיהיו עוד אנשים — אלו שמכונים "מעמד הביניים", בעיקר — שתהיה להם מספיק הכנסה פנויה כדי לרכוש מוצרים, כדי שבעלי ההון יצטרכו להעסיק עוד עובדים (שיוכלו להרשות לעצמם לקנות עוד מוצרים). כן, יש יצוא, אבל מדינה לא יכולה להתקיים רק על יצוא. כלומר, היא יכולה. אם היא דיקטטורה בסגנון סין. במדינה דמוקרטית הסידור הזה לא יחזיק מעמד לאורך זמן.

אז מה קורה כשמעלים את המע"מ? שלוש תגובות אפשריות. אלו שיש להם מספיק כדי לשים כסף בצד בסוף כל חודש ימשיכו לצרוך כרגיל. רווח נקי למדינה. אלו שנמצאים על הסף – גומרים את החודש, אבל עם הלשון בחוץ – יכולים להחליט להצטמצם, להקטין את הצריכה שלהם באותו שיעור של עליית המס, כדי להמנע מלהכנס לחוב או להגדיל חוב קיים. הפסד נטו לכלכלה, והמדינה לא הרוויחה גרוש. לחלופין, הם יוכלו להחליט להצטרף לקבוצה השלישית: העניים, אלו שגם ככה קוברים את עצמם באוברדרפט שהולך וגדל מדי חודש וכבר אין להם איפה לקצץ, יאלצו לקבור את עצמם בקצב קצת יותר מהיר. המדינה תקבל את ליטרת המע"מ שלה, והחברה הישראלית "תרוויח" יותר אנשים בעוני מרוד יותר.

הגידול הצפוי בהכנסות מתוספת המע"מ ינזק כתוצאה מהתהליך ההרסני שהעלאת המע"מ יוצרת: אנשים צורכים פחות, כתוצאה מכך אנשים מאבדים את מקום עבודתם, וכתוצאה מכך, אנשים צורכים עוד פחות וכן הלאה. הסיבה לכך היא שכלכלה ברמת המקרו היא לא כמו כלכלה של משק בית. במשק הבית אני מתאים את ההוצאות שלי להכנסות שלי. ברמת המקרו, ההכנסות שלי הן ההוצאות שלך, ולהפך. אם שנינו נאלצים פתאום לחסוך, החסכון של כל אחד יאיין את החסכון של השני.2

רציתי לבדוק איך נראית ההשפעה הזו במציאות, אז חיפשתי ומצאתי (בסיוע הקורא ירון דישון) את הדו"ח העדכני ביותר של מנהל הכנסות המדינה, ושאבתי משם נתונים לגבי שיעור המס והגבייה המעשית בשקלים.3 בהמשך איתרתי דרך אתר משרד האוצר את תקציב המדינה לכל השנים שהופיע בדו"ח של מנהל ההכנסות (2003-2009), ומשם הוצאתי נתונים לגבי הגידול הריאלי בגביית המס בכל אחת מהשנים הללו לעומת השנה הקודמת (למעט 2008-2009, שנתונים לגביהן מופיעים בדו"ח של מנהל ההכנסות). בבדיקה בסיסית גיליתי קורלציה די מדהימה של 0.68-. במונחים קצת יותר ברורים למי שלא הזדמן לו לעשות קורס בסטטיסטיקה (ואני ממש לא מתיימר להיות סטטיסטיקאי דגול), 45% מההסבר לשינוי בגבייה אפשר למצוא בנתון היחיד של השינוי בשיעור המס (עד כאן לא מפתיע יותר מדי) – והקשר ביניהם הוא שלילי. על פי נוסחת הרגרסיה שהוציא לי המחשב, על כל אחוז שינוי בשיעור המס4, תורגש ירידה של 0.68 אחוז בגידול הריאלי לעומת השנה הקודמת.

כדאי להבהיר בשלב זה שהתוצאות הללו אינן מובהקות לפי סטנדרטים אקדמיים מקובלים – המובהקות (p) של הרגרסיה היא רק 0.1, כאשר הרף המקובל הוא לא יותר מ-0.05. עם זאת, לאור המדגם הקטן מאוד (n=7), זו עדיין תוצאה מרשימה.5

המע"מ בישראל הוא נמוך יחסית למדינות אירופה, שם הוא נודד בסביבות ה-20% ומגיע במקרים מסויימים אפילו ל-25%. אין בכוונתי לטעון ברשומה הזו שהמע"מ הוא מקור כל בעיותיה של ישראל, או לטעון שלעולם אין להעלות את המע"מ. יש מצבים שזה יכול להיות לגיטימי, כחלק ממהלך כולל של העלאת מיסים שכוללת חלוקה מחדש של ההון בחברה – ובהחלט ישנן תקופות שבהן ראוי לעצור ולהעביר חלק מהעושר שנוצר לטובת כיסוי חובות ויצירת עודפים תקציביים שישמרו ליום סגריר. אך התקופות הללו הן תקופות השפע, בהן השוק משגשג, האבטלה נמוכה והציבור נהנה מהכנסות גבוהות. לא זו התקופה בה אנו נמצאים כיום. אנחנו גם לא נמצאים בתקופה שמצריכה התרת כל רסן ויצירת גרעונות חדשים. הפתרון הזה שמור לתקופות של מיתון של ממש. אנחנו נמצאים כרגע במצב ביניים, מצב שבו צריך לעודד את המשק מחד, אך מבלי להגדיל את גרעונות המדינה מאידך. הדרך לעשות זאת היא על-ידי חלוקה מחדש של ההון באמצעות מיסוי חברות גבוה יותר, העלאה דיפרנציאלית של מס ההכנסה (ולא העלאה שטוחה כפי שמציע לפיד), כך שעל רמות הכנסה גבוהות יותר יהיה גידול גדול יותר במס, הטלת מס עזבון וכיו"ב. המטרה היא לצמצם את כמות הכסף שהולכת לחסכון, ולהעבירו באמצעים שונים, בין אם על ידי הממשלה בדמות תשלומי העברה ובין אם על-ידי השוק באמצעות הגברת הצריכה בקרב "המעמדות החוסכים", לצריכה.

זו הסיבה שהצעדים שמתווה משרד האוצר תחת לפיד הם חצי צעד בכיוון החצי נכון. טוב שיש העלאת מיסים (למעט המע"מ) – וחבל שאין עוד – ורע שצומצמו תשלומי ההעברה למיניהם (למשל קצבת ילדים) שברובם עוברים ישירות לצריכה ומחזקים את הכלכלה. כשהכלכלה תתחזק, וחלוקת ההון בציבור תתאזן קצת, אז ניתן יהיה להעלות את המע"מ לקצץ בהוצאות מסוימות של הממשלה כדי לכסות על החובות ולהתחיל לחסוך לפעם הבאה.

כל זה, כמובן, לא רלוונטי לחלוטין לכך שיש מקומות שבהם אפשר לקצץ (תקציב הבטחון) וראוי לעשות זאת, בלי קשר למצב הכלכלי.

בעקבות הבלוג "דגל אדום" של אלון ניסר, גם אני אמליץ לכם לקרוא את הטור המאלף והמחכים של פול קרוגמן בניו יורק ריוויו אוף בוקס, שעוסק בתנועת הצנע בקרב מקבלי ההחלטות הכלכליות בעולם, ולמה הם טועים טעות נוראית. אם אין לכם כח לקרוא הכל, אלון סיפק תקציר בעברית בפוסט אצלו.

  1. אני לא כלכלן []
  2. הפתרון ברמת המקרו הוא להדפיס עוד כסף. שזה משהו שמשק בית לא בדיוק יכול לעשות. זה פתרון זמני, כמובן, כי גם יותר מדי אינפלציה זה לא בדיוק רעיון טוב, אבל אם עושים אותו נכון הוא יכול להוציא את המשק מהמשבר. []
  3. כאשר שיעור המס שונה במהלך השנה, חישבתי את שיעור המס הממוצע באופן יחסי לתאריך החלת השיעור החדש []
  4. לדוגמא, העלאת המס מ-17% ל-18% משמעה עליה של 6% בשיעור המס. []
  5. עדכון: הגרף הוסר מכיוון שהוא ריכז אליו יותר מדי תשומת לב ובין כה וכה הניתוח המספרי הזה לא נועד לחרוג מרמת האנקדוטה. אם מישהו רוצה לקחת עליו לבצע מחקר רציני יותר עם נתונים ממדינות נוספות ותוספת של שלל משתני ביקורת, אני אשמח לשתף פעולה. היי, אולי נוכל לפרסם משהו! []

ההימור של לפיד

קרלוס מנם, אלברטו פוג'ימורי וקרלוס אנדרס פרז הם שמותיהם של שלושה נשיאים של מדינות דרום אמריקאיות שנבחרו בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. המשותף להם, ולעוד תשעה נשיאים דרום אמריקאיים מאותה תקופה, הוא שהם התמודדו על מצע שנע בין הסוציאליסטי לפופוליסטי, אבל מיד עם הבחרם התחילו ליישם מדיניות ניאו-ליברלית קשוחה. הם הגדירו את המדיניות הזאת ככורח, כבלתי נמנעת. חלק מהם אפילו הודו בחצי פה, מאוחר יותר, שהם ידעו מראש שזו המדיניות שיישמו מיד עם הבחרם, אבל הם גם ידעו שהם לא יצליחו להבחר על מצע שכזה. במילים אחרות, הם שיקרו לבוחרים שלהם, וזכו מההפקר.

מבין השלושה, פרז כשל בהובלת כלכלת ונצואלה חזרה לשגשוג, ונענש קשות על כך: הוא הודח מנשיאותו במהלך הקדנציה, ומפלגתו ספגה מפלה קשה – מ-53% תמיכה ל-24% בלבד. אך בשני המקרים האחרים הצנע שהנהיגו נשיאי ארגנטינה ופרו הצליח לגאול את המדינות מרצף של אסונות כלכליים שפקדו את המדינות. נישאים על פני גלי תמיכה של אזרחים מרוצים – ולפעמים גם תוך פגיעה ישירה ומכוונת במוסדות הדמוקרטיים שהפכו לאויבי העם – הם הצליחו להבחר בשנית חרף הפרת ההבטחות הבוטה שלהם.1

במחשבה המדינית מתקיים דיון שימיו כמעט כימי הדמוקרטיה המודרנית בין אלו הרואים בנבחרי העם כנציגיו, שצריכים לפעול בהתאם לרצונו המוצהר של הציבור, לבין אלו – ואדמונד ברק הבריטי בראשם – הרואים בגישה זו החמצת המשמעות של מנהיגות. "הנציג שלכם," אמר ברק לבוחרים בבריסטול לפני למעלה ממאתיים שנה, "חב לכם לא רק את פעלתנותו, אלא אף את שיקול דעתו; והוא בוגד בכם, במקום לשרתכם, אם הוא מקריב אותה בעבור דעותיכם". המנהיג אליבא דברק הוא זה אשר פועל באופן שהוא מאמין שישרת את טובת הכלל באופן הטוב ביותר, והוא נמצא במקום המוצלח ביותר כדי שיהיה לו את מירב המידע לקבוע מהו אתו דבר שישרת את טובת הכלל. בבואנו לבחור מנהיגים, לפיכך, עלינו לבחור באלו בעלי שיקול הדעת הטוב ביותר, ולאו דווקא באלו שקרובים לעמדותנו יותר מכל (אם כי, כמובן, אנחנו לרוב נניח שמי שיש לו שיקול דעת טוב יסכים עמנו בסוגיות המרכזיות).

אך ספק אם ברק כיוון את דבריו למנהיגים כמו מנם, פוג'ימורי ופרז. התנהגותם שלהם מזכירה יותר הוגה אחר – מאקיאוולי, שנודע לשמצה כמי שבספרו "הנסיך" יעץ למנהיג הצעיר לשקר ולרמות, להתעלל ולהטיל אימה – והכל בשם היציבות השלטונית שעומדת בראש מעייניו. אך הנה, במבחן התוצאה מסתבר שהבוחרים כלל אינם מענישים את מי ששיקר להם, כל עוד השקר שירת את כולם. מסתבר שכמצביעים לא ממש אכפת לנו שמשקרים לנו בפרצוף כל עוד מסתבר שטעינו בעצמנו ודווקא השקרן צדק.

זה הסיכון שיאיר לפיד נוטל כעת. מי שהצביע כמוני בבחירות ראה את השקר הזה מקילומטרים. התרענו במשך חודשים שלפיד הוא לא נציג המחאה ומפלגתו לא תעשה את מה שאנחנו דורשים. הצבענו שוב ושוב על כך שמעגל החברים של לפיד אינו מונה את בני מעמד הביניים, אלא את בני המעמד העליון. אך הציבור, או לפחות חלק גדול ממנו, הלך שבי אחר ההבטחות היפות של לפיד.

אני מודה שיש מידה של הנאה מסוג שמחה לאיד בצפיה במתקפה רבתי של תומכי לפיד לשעבר שהפכו לשונאיו במחי תקציב. אבל אני מאמין שלפיד ציפה לזה. אפילו הוא לא יכול היה לחשוב שהכריזמה שלו תספיק כדי להשכיח מליבם של תומכיו את סטירת הפנים הזו. אבל הוא מאמין שהמדיניות שהוא מקדם היום באמת תשיג את המטרות שהוא מצהיר עליהן. והוא סומך על הבוחר הישראלי, כנראה בצדק, שעוד ארבע שנים נסלח לו על שקריו אם יסתבר שהוא צדק.

אבל לפיד, כמו לפיד, בכל זאת מתקשה להתמודד עם גל השנאה הציבורי שקם כנגדו. בהודעה ששיגר לתומכיו (כי שאר הציבור הישראלי לא מעניין אותו, מסתבר. בדיוק כשם שהכנסת לא מעניינת אותו…) ניסה למרות הכל להסביר את מהלכיו ואת החלטותיו מהימים האחרונים. והאמת – הוא די משכנע. מי שיאזין רק לדבריו של לפיד ולא ינסה להתעמק יותר בפרטים שהוא מסתיר או מתעלם מהם, בהחלט יכול להתרשם שלפיד עשה כל מה שאפשר בתנאים הקיימים, ושהשיפור בוא יבוא בסיבוב הבא.

אבל יש טענה אחת מרתיחה שחושפת את השקר של לפיד: הטענה שפשוט לא היה מספיק זמן, שהיה צריך להעביר את התקציב עכשיו, ואחרי שנעביר את התקציב הזה, נוכל להתפנות בניחותא לדון ברפורמות ובתיקונים הנרחבים שדורשים זמן רב יותר כדי לנסחם. זה לגמרי נכון, כמובן. וזו בדיוק הסיבה שאסור היה לתקציב הנוכחי להיות תקציב דו שנתי. אין שום הצדקה לדבקות הזו ברעיון המיותר של נתניהו לעשות כל תקציב לשנתיים. יכול היה לפיד להגיד – חצי שנה כבר הפסדנו, שנת 2013 כבר נשרפה מבחינתנו. בואו נעשה מה שאפשר עם התקציב של 2013, ואחר כך נוכל לשבת חצי שנה של ישיבות קדחתניות כדי לדאוג שב-2014 כבר יהיה לנו תקציב חדש, ברוחי ובדמותי, תקציב של שינוי ותקווה אמיתיים.

אבל זה לא מה שהוא עשה. הוא החליט להעביר בחופזה תקציב לשנתיים – אותו תקציב שנתניהו הלך לבחירות כדי שלא יצטרך להציג אותו לציבור לפני הבחירות, ובכך הראה שמעולם לא הייתה לו שום כוונה להביא שינוי אמיתי. הוא מהמר שנתניהו צדק, שרק צריך עוד שנה-שנתיים-שלוש והכל יהיה, כדבריו, דבש. אני מקווה בשבילו שהוא צודק. לצערי, אני מאמין שהוא לא, ושלפני שנוכל להעניש אותו על כך, אנחנו נספוג עוד הרבה מלקות על גופנו שלנו.

  1. Susan C Stokes, Constituency influence and representation, Electoral Studies, Volume 17, Issue 3, September 1998, Pages 351-367. []

יש לך אלף שקל לסיגריה?

פעם הייתה לי קטגוריה של "קצרצרים" כשהיה לי משהו להגיד שלא הצריך אלפיים מילה, אבל בעת האחרונה, יותר מדי מהקצרצרים האלו מגיעים לפייסבוק ונותרים שם, בעוד שהבלוג נותר בודד ושומם. אז היום החלטתי להציל קצרצר אחד ראוי מהגורל הזה, והנה הוא גם פה בבלוג.

נרג ביקשו לחשב כמה יעלו לנו הגזרות החדשות והגיעו לממוצע 780 ש"ח בחודש. בואו נפרק את זה קצת. מה זה ממוצע? ובכן, קודם כל מסתבר שנרג אימצו את ההגדרות של שר האוצר. התיאור שהם נותנים הוא של ריקי כהן: זוג עם שלושה ילדים שמרוויחים 20,000 ברוטו ומוציא 15.8 אלף ש"ח בחודש. או, כמו שקוראים להם בלמ"ס: עשירון שביעי. אבל יאללה, נרוץ עם זה.
קריאה מרפרפת על רשימת העלויות הקפיצה אותי (טוב, למעשה היא הקפיצה את נדב, אבל אל תהיו קטנוניים): ייקור הסיגריות והמשקאות האלכוהוליים בעשרה אחוז צפוי להעלות את ההוצאה החודשית שלהם ב-120 ש"ח. תנו רבנן: וואט דה פאק? 1,200 ש"ח לחודש על סיגריות ואלכוהול? בממוצע? כשרק כרבע מהאוכלוסיה בכלל מעשנת, על פי נתוני משרד הבריאות? המשמעות היא שהמעשן הממוצע צריך להוציא בערך 2,400 ש"ח לחודש רק על סיגריות, ומשפחה עם שני מעשנים תגיעה קרוב ל-5,000 ש"ח לחודש רק על מקלות הסרחון האלו. שזה אחלה, אני בעד, אבל לא נשמע לי ריאלי.
אז שאלתי את ידידי הטוב הלמ"ס מה עמדתו בנושא, והוא אמר לי שההוצאה הממוצעת בכלל האוכלוסיה הישראלית על סיגריות ואלכוהול בחודש עומדת על כ-160 ש"ח לחודש. בעשירון השביעי קצת יותר: כ-196 ש"ח לחודש, או עליה של קצת פחות מעשרים ש"ח בהוצאות משק הבית כתוצאה מהעליה.

אין לי כוח לבדוק את שאר הנתונים, אבל מכיוון ש-120 ש"ח הם לבדם שישית מכלל הסכום שמעריב נוקבים בו, הרשו לי לא לתת יותר מדי אמון בנתונים הללו.

אז זה לא שאני תומך בקיצוצים המוצעים או משהו, אבל ראבק – קצת יותר קרבה למציאות יהיה נחמד.

זה לא יכול להיות אחרת

"זו לא השיטה, טמבל," עינת וילף (עם צבי ביסק), 2013, הוצאת טפר. 167 עמ'.

קוראי הבלוג יודעים שאני לא מחסידי שינוי שיטת הממשל, בלשון המעטה. אבל אל מול מתקפה מתמשכת של הצעות ושיטות — מתקפה שימיה לפחות כימי המדינה עצמה — לא רבים הם הטיעונים המסודרים כנגד עצם העיקרון של שינוי שיטת הממשל בישראל. לכן שמחתי מאוד על יציאתו של הספר "זו לא השיטה, טמבל" שכתבה ד"ר (וח"כ לשעבר) עינת וילף.1 הספר אינו כתוב כטקסט אקדמי (אין בו מראי מקום או מחקר מקורי, למשל) אלא כטקסט פולמוסי שמטרתו להציג את הכשלים שברעיונות המנחים את מנסחי הצעות השינוי לשיטת הממשל בישראל. תרומתו המרכזית של הספר לדיון אינה בטיעונים החדשים שהוא מציג אלא בעצם העובדה שהוא מרכז אותם בצורה מסודרת, נגישה וקריאה להפליא. ב-167 עמודיו הקצרים של הספר מציגה וילף טיעון רהוט, פשוט ומשכנע (לעניות דעתי המשוכנעת מראש, לפחות).

הספר אינו מציג לעצמו למטרה לשיר שירי הלל על השיטה הקיימת; הוא מכיר בחסרונותיה וחולשותיה של השיטה הקיימת. תחת זאת, הוא מציע שלושה מסרים מרכזיים לגבי שינוי שיטת הממשל. ראשית, וילף מצביעה ומזהירה מפני ההטייה הקיימת אצל כולנו לראות את כשליו של המצב הנוכחי כמכלול, אבל לבחון רק את יתרונותיה של החלופה המוצעת, מבלי לבדוק את מכלול ההקשר החברתי בו השיטה תאלץ לפעול, והאופן שבו ההקשר הזה עלול לחתור תחת כוונותיה של השיטה המוצעת. לנטייה הזו קוראת וילף "הטיית האופטימיות". במילים אחרות, בעוד שאנו רואים כל פגם קטן בביצועה הלכה למעשה של השיטה הקיימת, מציעי החלופות נוטים לחשוב רק על התסריט הטוב ביותר עבור ישומה של השיטה שלהם ומתעלמים מכך שהמציאות לעולם אינה כה נקייה. כך, למשל, אלו שאישרו את המעבר לשיטת הבחירה הישירה בישראל חשבו-קיוו שהבוחר הישראלי יבין שאם יחליש את המפלגות הגדולות, הדבר יפגע בראש הממשלה הנבחר שלו, ולכן ההצבעה לראש ממשלה דווקא תעודד הצבעה גם למפלגה ממנה הגיע. המציאות, כידוע, הייתה שונה בעליל: המצביע ניצל את ההזדמנות שניתנה לו כדי להרחיב את טווח הדעות שהוא יכול להביע באמצעות הצבעה בבחירות, ופיצל את הצבעתו. התוצאה הייתה פגיעה אנושה במפלגות הגדולות והתפוררותה של המערכת המפלגתית בישראל.

בהקשר זה סוקרת וילף שיטות הקיימות במדינות אחרות ואת יחסו של הציבור באותן מדינות לשיטת הממשל שלו, ומתריעה בפני הקורא כי "אי שביעות רצון היא, כנראה, נורמה אוניברסאלית בקרב המשטרים הדמוקרטיים" (עמ' 23). "חוסר שביעות הרצון [הזה] משקף תודעה דמוקרטית בריאה. זהו דבר חיובי, [אך] דווקא החיפוש אחר קיצורי דרך, ובמיוחד החיפוש אחר שלמות, הם המסוכנים" (עמ' 62). "תומכי שינוי השיטה משתמשים בחוסר שביעות הרצון של אזרחי ישראל ממוסדות השלטון כהצדקה לצורך בשינוי. אבל באותה מידה, אם לא יותר, אפשר לטעון שחוסר שביעות רצון זה משקף את עוצמתה הגוברת של החברה האזרחית בישראל, ואת ביטחונם של האזרחים בשימוש בזכות המחאה, ובכך מהווה דווקא אות כבוד לשיטה הפוליטית בישראל" (עמ' 66).

המסר המרכזי השני הוא שלעצם החלפת השיטה יש עלויות, שאנחנו נוטים להתעלם מהן בדיון על שינוי שיטת הממשל. פוליטיקה היא מקצוע וחלק מהידע המקצועי שצובר פוליטיקאי הוא כיצד לפעול בתוך השיטה הקיימת. כאשר משנים את שיטת הממשל, המשמעות היא שגם הציבור וגם הפוליטיקאים נכנסים לתקופת הסתגלות שיכולה להמשך גם עשור שלם. לאורך התקופה הזו, כל הפוליטיקאים הם בעצם טירונים פוליטיים, והמשמעות היא שלפחות לטווח הקצר כל אותם מאפיינים שתומכי שינוי השיטה רוצים לשנות – חיזוק היציבות, המשילות, האחריותיות וההגינות, והחלשת השחיתות והבינוניות – כולם נפגעים. על כן שינוי שיטת הממשל אינו יכול להיות דבר שמתבצע כלאחר יד, או כתגובה לארוע מקומי או לתנאים זמניים. אבל בישראל השיטות המוצעות תמיד נלחמות את המלחמה שעברה, פותרות (במקרה הטוב) בעיה אחת שהטרידה את המציעים במערכת הפוליטית של השנים שקדמו להן ויוצרות אינספור בעיות חדשות שאיש לא דמיין קודם לכן.

אפשר, במאמר מוסגר, להחיל את אותו העקרון גם על הפריימריס. אחד המאפיינים המטרידים של אימוץ הבחירות המקדימות בישראל הוא חוסר היציבות המוסדית של שיטות הבחירות הללו. מדי מערכת בחירות מוחלפת או מתוקנת השיטה – בליכוד באמצעות העברת הבחירות מהמרכז למתפקדים ובחזרה, כמו גם באמצעות מנגנונים כמו שביעיות ושריונים אזוריים שמשתנים תכופות; ובעבודה באמצעות שינוי בשיטת ההצבעה, באופן פיזור או קיום השריונים השונים ובאמצעות אי יציבותה של תקופת האכשרה הנדרשת להתמודדות ולהשתתפות.2 השינויים התכופים הללו הם מחויבי המציאות, הן בגלל שינויים פנימיים והן בגלל שינויים חיצוניים (כמו מספר המנדטים הריאליים שהמפלגה מצפה להם), כמו גם כדי לתקן ליקויים שממשיכים להתגלות בשיטה ככל שהפוליטיקאים מנסים להתאים את התנהגותם אליה. אך השינויים הללו גורמים לכך שכל המתמודדים במפלגות הופכים במידה מסוימת לטירונים פוליטיים. כך, במקום שהשיטה תסנן ותרומם רק את אלו שהוכיחו יכולות גבוהות בפוליטיקה, היא הופכת במקום זה למדד לאינספור תכונות אחרות, שלאו דווקא יִתרגמו לכישורים פוליטיים גבוהים. את התוצאות אנחנו רואים כבר 20 שנה בהתדרדרות המתמשכת של איכות הפוליטיקאים, ובמשבר המנהיגותי הקשה ממנו סובלות מפלגות רבות, כולל מפלגת העבודה, שחסרות עתודה מנהיגותית צעירה שיכולה להציב אלטרנטיבה אמיתית לפוליטיקאים שהוכשרו בתקופה קודמת.

שני המסרים הראשונים הם טכניים ופרקטיים במהותם. המסר השלישי של הספר הוא עקרוני יותר: הטענה כאילו יכול להיות פתרון פשוט ומהיר לבעיות יסוד של המדינה היא מצג שווא ואחיזת עיניים, והיא מסוכנת. "קבוצות מיעוט אינן נעלמות כשמשנים את השיטה," מזהירה וילף (עמ' 112), ועוד היא קובעת כי "לישראל יש בעיות יסוד עמוקות ואמיתיות, אבל בעיות אלה אינן תוצאה של בחירה מוטעית של שיטת ממשל, אלא של בחירות היסטוריות שהיו מייצרות אתגרים אדירים בכל שיטת ממשל שהיא" (עמ' 127). בדומה, בדיון על הקריאה לכתיבת חוקה לישראל כמוצא לבעיותיה, אומרת וילף כי "חוקתיות היא תפיסת עולם. היא אינה מסמך" (עמ' 120), ושהמטרה "צריכה להיות לקדם כל העת חברה אזרחית בריאה ולא שינויים טכניים של כתיבת חוקה" (עמ' 123). "הדרך היחידה קדימה היא להבטיח שהחוקים שלנו, בתי המשפט, הכללים והנוהגים בחברה הישראלית יתקרבו צעד ועוד צעד לעבר האידיאלים המצויים במגילת העצמאות. זהו הליך פחות הרואי ומרשים מכתיבת חוקה, אבל זו משימתם של דורות שלא זכו להיות שם ברגע יצירת האומה" (עמ' 124).

הטענה הבסיסית הזו עוברת כחוט השני לאורך כל הנושאים הנידונים בספר: פתרונות טכניים פותרים בעיות טכניות. בעיות מהותיות לא תפתרנה באופן זה. "אזרחים בדמוקרטיות צריכים להיזהר מגישות שיש בהן שאיפה אוטופית להנדס התנהגות אנושית ולשלוט בתוצאות" (עמ' 127), כותבת וילף. לבעיות המהותיות תהיה נטייה לצוץ ולעלות בדרכים חדשות אם ננסה להסתיר אותן באמצעות תיקון השיטה. כך, למשל, מדמה וילף את קולם של המיעוטים בחברה לזרימה של מים. אם נחסום אותם בדרך אחת, הם ימצאו דרך אחרת, או שיכרסמו במחסום עד שיקרוס. הניסיון של המרכז הישראלי למנוע מהציבור החרדי או המתנחלי גישה לכוח, או לסכור את פיו של המיעוט הערבי ולתעל את הפוליטיקה שלו דרך המפלגות הציוניות, בהכרח יכשל. בהקשר זה מזכירה וילף שאף מיעוט לא יצליח להשיג את מטרותיו אם אין לפחות תמיכה חלקית במטרות הללו בציבור. הרצון של חלקים במרכז ובשמאל הישראלי להאמין שהמתנחלים השיגו את כל שהשיגו בתחבולות ותוך התעלמות מרצונו של רוב הציבור היא היא העלמת העין הכך שרבים מההישגים של המתנחלים זוכים לתמיכה, גם אם מסוייגת, מצד רוב הציבור בישראל. השאיפות שלהם להן מתנגד נחרצות הציבור בישראל מעולם לא השיגו הצלחה משמעותית. כך הוא גם בנוגע לחרדים ומקומם בחברה הישראלית (דברים דומים כתבתי גם אני לאחרונה).

הספר מורכב מארבעה חלקים: ראשית, ניתוח הטיעונים כנגד שיטת הממשל בישראל, בו מראה וילף כי השד לא נורא כל כך, ובין כה וכה המצב אינו טוב יותר במדינות אחרות. כך, למשל, בדיון על משילות מדגישה וילף כי שיטות דמוקרטיות נבנו בכוונה כדי להגביל את המשילות, ובכך כוחן. היא מראה באמצעות בחינה אנקדוטלית של חודש אחד ב-2004 (השנה הראשונה לגבי יש נתונים זמינים בקלות) כי כמעט כל החלטות הממשלה מבוצעות, גם אם הדבר דורש לעיתים מספר שנים. יחד עם זאת היא מדגישה שטוב הדבר שרפורמות גדולות יותר אינן מתבצעות כלאחר יד רק משום שהממשלה החליטה על כך, אלא נאלצות לעבור מסכת ארוכה של בחינה ציבורית ומשפטית קודם שתיושמנה בשטח. החולשה הזו של הממשלה היא מקור כוחה של הדמוקרטיה. בלעדיה, הדמוקרטיה אינה אלא עריצות הרוב ותו לא. לא רק זאת אלא שמבין הדמוקרטיות הקיימות, השיטה הנהוגה בישראל יוצרת משילות חזקה משמעותית מאשר במדינות רבות אחרות (ובראשן, כמובן, ארה"ב, שהאשליה הנפוצה לגבי המשילות בה מובילה רבים לתמוך בשיטה הנשיאותית עבור ישראל – נושא שזוכה לדיון רחב גם אצל וילף בחלקו השני של הספר).

בדיון על יציבות מזכירה לנו וילף שאי-יציבות עומדת בליבו של העקרון הדמוקרטי: כדי לדאוג ליציבותו של המשטר הדמוקרטי עצמו, הפרלמנט בנוי כגוף בלתי יציב מטבעו (שהן הוא מתחלף מדי ארבע שנים), ואילו הממשלה יציבה עוד פחות כעניין של הכרח. הדבר נכון גם לגבי ההצעות העומדות על הפרק כיום – הצעות שבשם השמירה על יציבות הממשלה מאיימות דווקא לערער על יציבות הכנסת, משום שהן תהפוכנה את ההליכה לבחירות חדשות למוצא היחיד של רוב בכנסת שאינו יכול להפיל ממשלת מיעוט.

חלקו השני של הספר עובר על כמה מהפתרונות הבולטים שהועלו בדיונים בשנים האחרונות (משטר נשיאותי, בחירות אזוריות, העלאת אחוז החסימה וכתיבת חוקה) ומראה מדוע הפתרונות הללו לא יפתרו את הבעיות המהותיות של ישראל, וברוב המקרים יחריפו בדיוק את אותן הבעיות שבאו לפתור. אחד הטיעונים החזקים שמצאתי כאן נוגע לכך שמי שיעביר את התיקון הם הפוליטיקאים עצמם, ולכן אפשר לסמוך עליהם שהם יפעלו כדי לעוות את השיטה המוצעת באופן שישרת את האינטרסים שלהם. וילף מעלה את הטיעון הזה בסוגית חלוקת האזורים השונים בשיטה אזורית, אבל הדבר נכון באותה מידה לגבי כל פתרון מוצע. רוב הפתרונות בנויים כמערכת מורכבת של סעיפים התלויים אלו באלו. גם הבחירה הישירה לא הייתה אלא סעיף אחד מתוך מספר חלקים בתוכנית של "חוקה לישראל" – אך זה היה הסעיף ששירת את האינטרסים של אותה קואליציה מקרית של תומכים שהעבירה את החקיקה בסופו של דבר בכנסת, ולכן הוא עבר בעוד האחרים נזנחו. התוצאות לכך ידועות לכולם. מצב דומה קיים כיום עם ההצעה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שרואה בעיניים כלות כיצד רק חלקים מהתוכנית המוצעת שלו עוברים לחקיקה, בעוד שסעיפים אחרים, שהמערכת כולה תלויה בכך שגם הם ייושמו (למשל, קביעה כי המפלגה הגדולה ביותר היא שתרכיב את הממשלה – סעיף הכרחי כדי לעודד מצביעים להתכנס למפלגות הגדולות ולא למפלגות בינוניות) נזנחים לצד הדרך.3

החלק השלישי דן בבעיות היסוד של ישראל, ומבסס את הביקורות שהועלו בשני החלקים הראשונים. כאן מראה וילף את החיכוכים והסתירות ההכרחיים בקיומה של מדינת ישראל, שבגינם שום מערכת ממשל לא תוכל למגר את בעיותיה של ישראל. כדי למגר את הבעיות הללו, טוענת וילף, ישראל תאלץ לוותר על הדמוקרטיה, על הציונות, ועל חלקה בעולם הגלובלי. כל עוד אנו רוצים לשמר איזה מהרכיבים הללו, בעיות היסוד של ישראל תוותרנה על כנן. "הרעון הנשגב של הדמוקרטיה אינו מלבב במימושו כענין של הכרח. זה לא יכול להיות אחרת" (עמ' 129).

לבסוף, בחלק הרביעי מציעה וילף פתרונות אפשריים. זהו הפרק החלש ביותר בספר, אך החולשה הזו גם חלק מהטיעון. אם בעיות היסוד של ישראל אינן פתירות, ואין אנו באמת רוצים לפתור אותן – למשל, כי חלק מה"בעיות" הללו הן מאבני היסוד של הדמוקרטיה – הרי שאין מה לעשות אלא לשפר בשוליים. "שיפורים לאיכות חייו של האזרח יבואו משינויים שאינם קשורים לשיטת הממשל והם קשים הרבה יותר לתכנון ולביצוע" (עמ' 157-158). וילף מתמקדת במגזר הציבורי ובצורף לבצע רפורמות שתחזקנה אותו ותהפוך אותו לידידותי ושימושי יותר עבור אזרחי המדינה. היא קוראת לשפר את מערכת היחסים בין השלטון המקומי לממשלה כדי שהרשויות המקומיות תוכלנה לתת שירות טוב יותר לאזרח ותהיינה אוטונומיות יותר ליזום שיתופי פעולה אזוריים. במקום אחר בספר מציינת וילף כי דווקא הלהיטות הישראלית למגר כל מראית עין של שחיתות לפעמים פוגעת בתפקוד השיטה הקיימת, למשל במניעת מינויים פוליטיים, שמאפשרים לשר להתגבר על המנגנון המקצועי שירש וליישם את המדיניות לשמה מונה לתפקיד.

שינויים קטנים כאלו נוגעים להתנהלות הפוליטיקה עצמה ונועדו להסיר חסמים קיימים על פעולתם של הפוליטיקאים ברמות השונות. הם לא מנסים להנדס את השיטה כדי להשיג תוצאות הרצויות למהנדסים, אלא סומכים על המערכת הדמוקרטית עצמה להשיג תוצאות ראויות ופועלת כדי לאפשר להן להגיע לידי ביטוי, תוך שהן עוברות דרך מלוא התהליך הארוך והמייגע-במכוון שהדמוקרטיה מצריכה כדי להבטיח את חוקתיות המשטר ואת ההגנה על זכויות הפרט.

ספרה של וילף הוא קריא, ענייני ונגיש לכל. למעט ניסיונות בודדים פה ושם להתנחמד אל הקורא כדי לשבור את אווירת ההרצאה (כך, למשל, וילף מספרת לנו שלראשונה נתקלה ברעיון שהנשיאות האמריקאית היא חלשה יחסית לראשי רשות מבצעת אחרים בעולם, בקורס שלימד איש ממשל באוניברסיטת הארוורד. כמדען מדינה מטריד אותי שהיא הייתה צריכה להגיע עד לדוקטורט כדי לגלות פרט בסיסי שכזה, אבל ניחא),4 הוא ישיר, פשוט ומכבד את קוראיו. וילף אינה גוערת בקוראים ואינה מסתפקת בנפנופי ידיים, בו בזמן שהיא אינה טובעת באקדמיות מיותרת ובמסמוך של טענותיה.

הייתי שמח אם יאיר לפיד, ממובילי הקריאה הנוכחית לשינוי שיטת הממשל, היה מקדיש מעט מזמנו (המועט בימינו, ללא ספק – אבל ערב או שניים יספיקו לקריאה מעמיקה של הספר כולו) כדי ללמוד את הטיעונים הללו ולנסות להסביר לעצמו איך והאם ההצעות שלו עומדות במבחנים שמציעה וילף. אבל אם לא יאיר לפיד, אני ממליץ לכם – תומכי שינויים כמתנגדים – לקרוא את הספר. לכל הפחות, הוא יעשה לכם סדר בהרבה נושאים חשובים שעומדים על הפרק.

הערה אדמיניסטרטיבית: מלבד התרומה לרכישת ספרה של וילף, התקבלה תרומה נוספת לאחרונה לקרן מלגת המחיה שלי. אני מודה לשני התורמים.

  1. ושמחתי עוד יותר כשאחד מקוראי הבלוג הציע לרכוש אותו עבורי בתמורה לסקירה של הספר. נסו גם אתם ותהנו! []
  2. כשהתמודדתי בפריימריס בעבודה נאמר לי שוב ושוב שאם יוקדמו הבחירות, תוותר המפלגה על לפחות חלק מדרישת תקופת האכשרה למתפקדים חדשים. בסופו של דבר מתפקדים חדשים לא הורשו להצביע, בניגוד לסבבים קודמים, בעוד שמתמודדים חדשים הורשו להצטרף למרוץ בו ביום שהתפקדו למפלגה. []
  3. יצוין שגם אם ייושם הסעיף הזה, לדעתי המערכת המוצעת לא תשיג את מטרותיה, ושוב הציבור הישראלי והפוליטיקאים הישראלים יוכיחו שהם חכמים יותר ממהנדסי ההצבעה, ושאין מערכת מחוכמת ככל שתהיה שמסוגלת להסתיר את ריבוי העמדות והזהויות בחברה הישראלית. []
  4. טעות שלי, הארוורד היה התואר הראשון שלה. עדיין הניסוח שם מעצבן קצת. []