הסינדרלה ממעמד הביניים

[אנחה…]

ד"ר יערית בוקק-כהן מהחוג לסוציולוגיה במכללת אריאל פרסמה טור בטמקא שמקונן על כך שהישראלים, לכאורה, הפסיקו להעריך את אלו שמצליחים והתחילו, באיוולתם, להעריך דווקא את אלו שסבלו הרבה בחייהם. קטונתי, כמובן, מלבקר את איכותה האקדמית של עבודתה של בוקק-כהן — אם כי אי אפשר שלא לתהות על ד"ר לסוציולוגיה שמתחילה את הטור שלה באקזוטיזציה של "שבטים במזרח אסיה", והתמיהה עוד גוברת כשמגלים שה"שבטים האקזוטיים ממזרח אסיה" דווקא חיים באזור הרי האנדים בדרום אמריקה (ושבאופן כללי התיאור שלה בטור לא בדיוק תואם את השבטים הללו, שאינם מטריארכליים כלל).

אבל אני ארהיב עוז ואבקר את הפרשנות הנוקבת של בוקק-כהן על החברה הישראלית כפי שהיא משתקפת בתוכניות ריאליטי. כן כן, קראתם נכון. תוכניות הריאליטי – אותם תוצרים טלוויזיוניים נחותים שמהנדסים תגובות אנושיות כדי להשיג רייטינג הם, לדעתה, מראה המשקפת תמונה חדה של החברה הישראלית על חולייה. ועל מה מלינה בוקק-כהן? על כך שבתוכניות הללו מתמודדים בעלי רקע אישי קשה (מה שפעם קראו לו "באו ממצוקה") מקבלים, רחמנא ליצלן, את חמלת ואהדת הקהל, בעוד ש"ישראלים שגדלו בתנאים סוציואקונומיים מיטביים ומפגינים ביטחון עצמי, דווקא חוטפים מטח של ביקורות נוקבות ובוטות מהשופטים או מהקהל," המסכנים.

את זאת מכנה בוקק-כהן "יוקרת הסבל", והיא טוענת שתופעה זו מערערת את יסודות האתוס ההישגי של מוסר עבודה גבוה ותמורה נאותה. לא פחות. היא אפילו מאשימה את "גיבורי התרבות" הללו בכך שהם נותנים לגיטימציה ואף מעודדים תופעות עברייניות, באשר — אני יכול רק לשער, כי הדברים לא נאמרים במפורש — הצופה בבית עשוי לרצות להפוך לפושע ומסומם כדי שבבוא היום יזכה לאהדת הקהל בתוכנית ריאליטי בה יפרוש את סיפורו האישי קורע הלב.

בוקק-כהן מתעלמת לחלוטין מכך שלא מדובר פה על שני אתוסים שונים, אלא על שני חלקים של אותו האתוס. אתוס ההצלחה, או יותר נכון מיתוס ההצלחה, אינו עוסק באותם אלו שנולדו עם כפית זהב בפיהם ובעבודה קשה וסיזיפית קיבלו משרת סמנכ"ל בחברה של אבא שלהם. הוא עוסק בדיוק באותם אלו שחצבו את דרכם מהתחתית לפיסגה, מעוני לעושר, מכלום להכל. בדיוק את האנשים הללו המיתוס הזה מבקש להלל, ובדיוק על המיתוס הזה בונות תוכניות הריאליטי שבמכוון מעמידות את המועמדים הללו במרכז, מייצרים סיפורי סינדרלה בין אם הנעל מתאימה ובין אם לא.

בוקק-כהן, אם כן, מבכה — וסליחה על שאני משתמש במילה הזו כאן — את זה שהפריבילגיות שלה אינן מוחלטות. שהמוצא, ההשכלה והמצב הסוציו-אקונומי שלה מציבים אותה בעמדת נחיתות כלשהי, ואפילו תהא זו עמדת נחיתות מדומיינת, בשולי שוליו של העולם הכלכלי והחברתי, במסלול אחד זניח של מוביליות חברתית שרוב האנשים עם רקע סוציואקונומי מיטבי לא זקוקים לו כלל בין כה וכה. שיש כאן משהו שאולי עשוי להראות בעיני מישהו כאיזון, ולו קל שבקלים ומגוחך ומופרך לחלוטין במהותו, של היתרונות שלה (ושלי, יש להודות) על אלו שהיא רואה בהם כנחותים ממנה.

כי הניאו-ליברל אוהב להאמין שהשוק הוא שקובע את ערכו של האדם, אבל רק כל עוד השוק חושב שהניאו-ליברל שווה יותר מאשר כל האחרים. אחרת מתרחש "כשל שוק", "אנומיה שמובילה לאנומליה", שיש לתקן אותה מיד, כי הרי לא יתכן שהשוק יעדיף, ולו בצל צילו של קמצוץ, מישהו אחר, "אקזוטי", על פני מישהו מבני דמותה של ד"ר יערית בוקק-כהן.

לא קשור בשום צורה: יו! פרק 50 השנה של דוקטור הו! הנה טעימה קטנה ונטולת ספוילרים:

אשליית העיתונות

אני חושב שהגענו לשפל חדש בעיתונות הישראלית. אבל יכול להיות שזה פשוט בגלל שאני לא עוקב.

כלכליסט פרסמו כתבה, מאת "סוכנויות הידיעות", שמדווחת… טוב, אני אתן לכם לקרוא את המקור, כדי שלא תגידו שאני ציני:

10 תאגידי ענק שולטים בייצורם של כל מה שהעולם רוכש (כמעט), החל ממוצרים לבית, מזון לחיות וכלה בג'ינסים, כך עולה מתרשים שפורסם באתר החדשות החברתי Reddit תחת הכותרת The Illusion of Choice

מישהו העלה תמונה לרדיט. זה נושא הכתבה של כלכליסט. טוב, אני מגזים, עושה רושם שהם ליקטו גם כמה נתונים מויקיפדיה כדי לרפד את הכתבה הזו, כי בכל זאת צריך למלא במשהו את כל מכסת 240 המילים שממלאים את הטקסט הזה בכל טוב.

אבל, אתם יודעים מה, זה אפילו לא היה מפריע לי אילולא היה מדובר בתמונה שמסתובבת ברדיט כבר למעלה משנה. ולא, אין שום ערך מוסף לטקסט שאחרי התמונה.

אני לא הראשון שמתלונן על "עיתונות הפייסבוק" שנעשתה כבר נורמה במקומותינו – כתבות שמספרות לנו על משהו שמישהו כתב בפייסבוק ומרגישות קצת כמו משהו מה-Onion. אבל פה אנחנו יורדים רמה אחת למטה – זו "כתבה" עיתונאית שמשתווה ברמתה לסטטוס פייסבוק, ולא מהמוצלחים שבהם.

אבל מה לגבי המהות עצמה? האם התמונה הזו באמת מוכיחה שיש לנו רק אשליה של בחירה ולא בחירה אמיתית? מה המשמעות של ריבוי המותגים של כל אחת מהחברות הללו? לא הצלחתי למצוא אפילו הערכה מלומדת עד מספר המותגים הכולל בעולם, ובכל זאת אני יכול להעריך שיש הרבה יותר ממה שמופיע פה בתמונה, ושהאמירה ש"כמעט כל המוצרים שאנחנו רוכשים מיוצרים על ידי לא יותר מ-10 תאגידי ענק" היא פשוט שקרית. על פי המחקר המצוטט כאן, ישנם 147 תאגידים בינלאומיים ששולטים בכ-40% מההון העולמי, ו-737 תאגידים ששולטים ב-80% מההון הזה (אם כי ההגדרה של "שולטים" לא ממש ברורה כאן. "מושקעים ב" זה כנראה יותר מדויק). אבל אנחנו גם למדים שבעולם יש לא פחות מ-43,000 תאגידים בינלאומיים, וזה עוד לפני שספרנו חברות מקומיות. גם בדיקה של המותגים העולמיים המובילים לא מראה שליטה מוחלטת של אותם עשרה תאגידים גדולים, אפילו אם נגביל את עצמנו רק לתחום המזון.

אבל מה בעצם המשמעות ש"אשליית הבחירה" בהקשר של מותגים? הטענה המשתמעת היא שבכך שמציגים לנו הרבה מותגים של אותה חברה יוצרים בפנינו מצג שווא כאילו יש לנו בחירה, אבל בעצם הכל אותו דבר. זו אמירה שגויה משתי בחינות.

מבחינה אחת, זה פשוט לא נכון שבמקרים רבים אין לנו בחירה בין מוצרים של שתי חברות שונות. כמעט בכל קטגוריית מוצר נוכל למצוא לפחות שתי חברות שונות שמתחרות על כספנו, ובדרך כלל הרבה יותר. יתר על כן, עצם ריבוי המותגים של חברה אחת אינו מהווה חסם לכניסה של חברה אחרת לאותו שוק. ריבוי מותגים פשוט מאפשר לתאגיד להתחרות במקביל בכמה מתחרים פוטנציאליים – להתחרות על הלקוחות אניני הטעם באמצעות מותג יוקרה ועל הלקוחות הרגישים למחיר באמצעות מותג עממי. אין בכך אף שמץ של פסול.

כשם שלא נתלונן על כך שמסעדה שנכנסנו אליה מציעה תפריט מגוון, כך אי אפשר להתלונן שתאגיד גדול מייצר הרבה מוצרים שנבדלים אחד מהשני במאפיינים כאלו או אחרים, ואפילו אם ההבדל היחיד בין שני מוצרים הוא השיווק שלהם: זה שאין שום הבדל בין "קולה דיאט" ל"קולה זירו" חוץ מזה שהאחד מכוון לקהל הנשי והשני שחור ו"גברי" (כביכול) זה בעיה של הצרכנים שמושפעים מדברים כאלו, לא בעיה אתית של התאגיד.

האמירה שגויה גם מבחינה אחרת, משום שהיא מניחה שהחברה המייצרת היא שיקול במערך ההחלטות שלנו מה לקנות. "אני לא אקנה קוקה קולה כי אני נגד קוקה קולה, ולכן אני אקנה ספרייט". עבור רובנו, רוב הזמן, השיקול בין מוצר אחד למוצר אחר (מתחרה או "מתחרה") הוא שיקול של עלות ותועלת – מה איכות המוצר ומה המחיר שלו. אני מניח שיש מקרים מסויימים בהם זה יכול לקרות שלזהות היצרן תהיה משמעות: אנשים שמבקשים להחרים חברה מסיבה כלשהי, למשל, או אם הם רוצים להעדיף חברות מקומיות על פני זרות. אבל אז הסוגיה היא בכלל לא סוגיה של בחירה ותחרות. זו סוגיה של זמינות מידע – שהיא סוגיה חשובה, אבל אחרת. ובכל מקרה, זה מקרה שולי. לא זו הסיבה לריבוי המותגים של התאגידים הגדולים.

יש מקרים בהם הסוגיה הזו נהיית משמעותית, אבל מוצרי צריכה הם בדיוק איפה שזה לא קורה. זה קורה כשאנחנו צורכים שירותים, ובעיקר כאלו שאנחנו לא יכולים לבחון את האיכות שלהם לעיתים קרובות ולשנות את דעתנו בקלות. ביטוח רכב, לדוגמא. העובדה ששני המותגים המוכרים ביותר בארץ – 9,000,000 וביטוח ישיר – הם בעצם אותה חברה עצמה, גורמת להטעייה ומנצלת לקוחות באופן בלתי הגון. אדם אחראי שיבקש להשוות מחירים לפני שיבחר בחברת הביטוח שלו עשוי להתקשר לשתי ה"חברות" מבלי לדעת שהשיחה שלו מגיעה לאותו טלפן בדיוק, לקבל הצעת מחיר קצת יותר נמוכה באחת השיחות ולהאמין שהשיג דיל טוב, כאשר למעשה הוא תומרן על ידי איי.די.איי, שמפעילה את שני המותגים, להפוך ללקוח שלה כמעט בעל כורחו. זו, הרי, המטרה של ה"תחרות" בין שני המותגים, שמתאפיינת במתקפה בלתי נפסקת של פרסום: לגרום לנו לחשוב על שני המותגים גם יחד בבואנו להשוות מחירים, ולא לזכור אף מותג אחר. כאן באה לידי ביטוי "אשליית בחירה" אמיתית. אבל היא יכולה להתקיים רק משום שאין לנו אפשרות ריאלית לבחון את איכות המוצר עד שזה מאוחר מדי, והחלפת המוצר היא לא טריוויאלית.

אבל אולי אשליית הבחירה הכי גדולה היא האשליה שאנחנו יכולים לבחור בין רשתות חברתיות עם מידע זמין, לעיס אבל מפוקפק, לבין מקורות אמינים ורציניים שמספקים מידע שנבדק ונמצא ראוי לפרסום, כשהמציאות היא שיש לנו "כתבות" על תמונה שמישהו מצא ברדיט.

זה לא הכלכלה, טמבל

אז מסתבר שערוץ 10 מריץ עכשיו סדרת כתבות שמשווקות את הירידה מהארץ או משהו כזה. ממה שיצא לי לראות, הכתב התרוצץ בין סופרמרקטים בחו"ל כדי להוכיח שיש מוצרים זולים יותר בחו"ל, ואז ראיין יורדים שסיפרו שבאמת נורא יקר בארץ ונורא זול בחו"ל.

מדובר על ז'אנר הכתבות שהתחקיר שלהן כולל יצירת קשר עם אנשים אקראיים כדי לשאול אותם אם הם מוכנים להגיד את מה שאתה צריך שמישהו יגיד, וסינון האנשים שלא מסכימים. האג'נדה של הכתב היא אותו פופוליזם צרכני שאנחנו כבר מורגלים בו. אבל יש סאבטקסט לדברים שצריך לדבר עליו: אנשים לא מהגרים ממדינה אחת לאחרת בגלל המחיר של מוצרים בסופר. כלומר, אולי יש אנשים שכן מחליטים לארוז את הכל ולעבור למדינה אחרת כי הקוטג' זול יותר שם – יכול להיות, יש הרבה אנשים מוזרים בעולם. אבל אף אחד לא ישאר במדינה אחרת בגלל זה. הניסיון הזה לדבר על הגירה במושגים של איפה יש נעליים יקרות יותר או איפה הנדל"ן זול יותר, מנותק לחלוטין מהחוויה של הגירה ומהגורמים שהמהגר שוקל אותם כשהוא מחליט להגר (או כשמי שעשה רילוקיישן מחליט להשאר בחו"ל ולא לחזור).

ביטוי המפתח שלא זכור לי ששמעתי בכתבה הראשונה בסדרה הוא "איכות חיים". איכות חיים אינה נמדדת בהכנסה ולא ביוקר המחיה. כמובן, הכנסה גבוהה ויוקר מחיה נמוך הם דרך אחת אפשרית להשגת איכות חיים גבוהה יותר, אבל זו דרך מבודדת ועגומה למדי לעשות זאת (ורלוונטית בעיקר לארה"ב). איכות חיים גבוהה היא בדרך כלל תוצר קהילתי יותר: מערכת חינוך איכותית וזמינה, שירותי בריאות איכותיים, סביבת חיים נעימה ומטופחת, כבישים מתוחזקים עם נהגים רגועים ותחבורה ציבורית יעילה. כל המסביב הזה שכשהוא מתפקד כראוי, הוא שקוף לנו לגמרי, וכשהוא לא מתפקד הוא הופך את החיים לקדחת עצבים מתמשכת.

בסיבוב הראשון שלנו בקנדה לא הרווחנו הרבה בכלל. למעשה, גם במונחים מקומיים ואפילו במונחים ישראליים הרווחנו מעט. הצלחנו להחזיק את הראש מעל המים בקושי, ומובן שלא חסכנו כלום. אבל עדיין נהנינו מהחיים. הייתה לנו איכות חיים גבוהה למרות ההכנסה הנמוכה. כשעולים במדרגות ההכנסה, כמובן, איכות החיים גם היא משתפרת. אבל נקודת המוצא עושה את ההבדל, כי לא רק מעמד הביניים, מי שחי ברווחה כלכלית, מרוצה מהחיים בסך הכל. גם המעמדות הנמוכים יותר נהנים מאיכות חיים לא רעה, והדבר משליך על הקהילה כולה.

חשוב לי להדגיש, כמובן, שאני לא חושב שאני חי בגן-עדן. זה לא שאין בעיות חברתיות, שאין פערים (אם כי יש פחות). זה לא שמי שיהגר לכאן יהיה לו טוב בהכרח. בהגירה יש ויתור שיכול להיות משמעותי מאוד עבור אנשים מסויימים, ויגרור תחושה של ירידה באיכות החיים, במקום עליה. כאמור: איכות החיים היא תוצר קהילתי, ולא כלכלי. הדבר מתקשר גם לפוסט הקודם שלי, בנושא קהילתיות ישראלית בחו"ל. מי שמחפש את הקהילתיות הזו עלול להתאכזב, ובסופו של דבר יגלה שעדיף לו לחזור לארץ, חרף הקושי הכלכלי.

אבל מי שסומך רק על הדחף הזה לקהילה ישראלית כגורם היחיד להשארת אנשים בארץ מוותר מראש על חלק משמעותי מהאוכלוסיה שמוכן לוותר באופן חלקי (שהופך יותר ויותר חלקי, עם הנגישות הדיגיטלית לרוב מוצרי התרבות) על התרבות הישראלית, בתמורה לאיכות חיים גבוהה יותר. נראה לי הגיוני יותר, אם מותר לי להטיף לכם ממקום מושבי המרוחק,1 להשקיע בחיי הקהילה בתוך ישראל ובאיכות החיים אצלכם. אבל בשביל זה צריך להזכר מה חשוב: לא הצרכנות, לא הכלכלה (למרות שכמובן שהיא מהווה אחד הגורמים בחבילה), אלא יצירת האיזון החברתי, מארג החיים הכולל שיאפשר לכולם חיים בכבוד הדדי. זה פחות מחיר הקוטג' בסופר ויותר הנהג שנדחף לפניך ומקלל אותך בחניון בחוץ. ואת זה אי אפשר לקנות בכסף.

  1. זו הפעם האחרונה שבכוונתי להתנצל על זה. אם אתם קוראים את הבלוג שלי אני אניח שאתם רוצים לשמוע מה יש לי להגיד גם על החיים בישראל. []

גרמניה: לא מסובך כמו שחשבתם

עיתון הארץ פרסם לאחרונה כתבה לקראת הבחירות שיערכו בגרמניה החודש. הכתבה כוללת הרבה רקע מעניין וצבעוני על הבחירות ועל המערכת הפוליטית הגרמנית באופן כללי, ובאמת שהייתי שמח לשבח אותה וזהו, אילולא היא הייתה נפתחת באופן תמוה לגמרי: גם הכותרת, גם כותרת המשנה, וגם הפסקאות הראשונות בכתבה, כולן מוקדשות לקביעה כי שיטת הבחירות הגרמנית היא "אחת השיטות המסובכת ביותר" – כל-כך מסובכת עד שהכתב עופר אדרת אפילו לא מנסה להסביר איך היא עובדת מעבר לכמה נפנופי ידיים כלליים. עולה הרושם, ובאמת שהייתי רוצה לתת למר אדרת להינות מהספק, אבל קשה לי לראות איך, שהבעיה המרכזית היא שאדרת עצמו לא הצליח להבין את השיטה, והשליך מעצמו על קוראיו של העיתון לאנשים חושבים.

אז מה הדבר שעורר כאלו חרדות אצל שליח הארץ לברלין? ובכן, השיטה הגרמנית, שימו לב, היא כזו שבה מספר חברי הפרלמנט (הבונדסטאג) עשוי להשתנות בין מערכת בחירות אחת למשנתה.1 כך, לדוגמא, כיום יש בבונדסטאג 622 חברים. בבחירות 2002 נבחרו אליו רק 603. מספר חברי הבונדסטאג המינימלי כיום הוא 598 (מאיחוד הגרמניות עד 1998 כולל, המספר המינימלי היה 656, לפני כן הוא היה נמוך הרבה יותר).

אוקיי, זה נראה מוזר, אני מסכים. אבל מכאן לא נובע שהשיטה היא מסובכת. בסופו של דבר, את עיקר השיטה קל מאוד להסביר. השיטה הגרמנית היא מה שמכונה "שיטה יחסית מעורבת" (Mixed Member Proportional). למעשה, גרמניה היא החלוצה בתחום של שיטות MMP, ושימשה כמודל למדינות רבות אחרות שאימצו שיטות דומות או זהות ברחבי העולם. גם בישראל רוב ההצעות לשינוי שיטת הבחירות מציעות וריאציה על השיטה הגרמנית. שיטות מעורבות הן שיטות בהן חלק מחברי הפרלמנט נבחר ישירות בבחירות אזוריות חד-נציגיות, וחלק אחר נבחר בבחירות ארציות או אזוריות רב-נציגיות.

במקרה הגרמני, 299 חברי בונדסטאג נבחרים בבחירות אזוריות חד-נציגיות. יתרת חברי הפרלמנט נבחרים בבחירות יחסיות ארציות.2 כל מצביע מקבל שני קולות: אחד למועמד ספציפי במחוז הבחירה שלו, והשני למפלגה בבחירות הארציות.3 עד כאן די פשוט. הבעיה עם השיטה הזו היא שהיא נותנת יתרון משמעותי למפלגות הגדולות: הן גם זוכות ברוב המושבים החד-נציגיים – כי המועמד עם הכי הרבה קולות לוקח את כל המחוז – וגם בחלקן היחסי מהמושבים הארציים. שזה אמנם יותר טוב מבחירות בסגנון האמריקאי או הבריטי, אבל הגרמנים רצו משהו דומה יותר לשיטה יחסית טהורה, מבלי לוותר על התועלת שבנבחרים ישירים שמייצגים אזורי בחירה מוגדרים.

פתק הצבעה גרמני (ממחוז בוורצברג, בוואריה)4 לדוגמא – משמאל, הצבעה למועמד המחוזי; מימין, הצבעה למפלגה. מקור: וויקיפדיה.

הדרך להשיג את התוצאה הזו היא הקביעה כי כל מפלגה שמצליחה להשיג לפחות 5% מהקולות הארציים (אחוז החסימה הנודע של גרמניה) או לפחות שלושה מושבים באזורים חד-נציגיים תקבל ייצוג מהרשימה הארצית כך שסך המושבים שלה ישקף את חלקה היחסי מתוך הקולות הארציים. כלומר, מפלגה שקיבלה 5% מהקולות הארציים ולא זכתה באף מושב באזורים החד נציגיים תזכה לתוספת מנדטים בסך חמישה אחוזים מכלל המושבים בבונדסטאג (ולא רק 5% מ-299 המושבים שאינם מושבים אזוריים). כמובן, ככל שיש יותר מפלגות קטנות שלא מצליחות להשיג מושבים באזורים החד-נציגיים אבל עוברות את רף חמשת האחוזים בבחירות הארציות, כן יגדל מספר חברי הבונדסטאג הכולל. בבחירת 1994, למשל, שתי מפלגות – הירוקים והאף-דה-פה – לא השיגו אף מושב באזורים החד-נציגיים, אבל קיבלו כשבעה אחוזים כל אחת ברשימות הארציות, ולכן זכו לכ-48 מושבים כל אחת, בעוד שה-צה.דה.או (המפלגה הנוצרית) זכתה רק ל-67 מושבים עבור 34.2 אחוז מהרשימה הארצית, משום שהשיגה 177 מושבים באזורים החד נציגיים. כך, מפלגות קטנות מקבלות את חלקן היחסי בתוצאות הארציות. כדי להשיג את המטרה הזו מבלי "לפטר" אף אחד מהנציגים האזוריים, יש צורך להגדיל את הפרלמנט

או, במשפט אחד: בגרמניה כמחצית מהמושבים נבחרים בבחירות באזורים חד-נציגיים, ויתר המושבים נבחרים בבחירות יחסיות באופן שיבטיח שכלל המושבים בפרלמנט ישקפו את תוצאות ההצבעה הארצית באופן מדויק ככל האפשר, בלי קשר למידת ההטייה של חלוקת המושבים בבחירות האיזוריות.

זהו, פחות או יותר. כלומר, יש עוד סיבוכים, כמובן. שיטת סט-לאגי, למשל, היא קצת מורכבת להסבר, בדומה לבאדר-עופר. אבל זה בכל מקרה בשוליים של השוליים.

בנוסף, השיטה הגרמנית מוסיפה טוויסט מעניין לסוגיית אחוז החסימה, משום שבאופן עקרוני, הקולות שלא עוברים את אחוז החסימה לרשימות הארציות זורמים ישירות למפלגות הגדולות. את זה קצת יותר מסובך להסביר, אבל אני אנסה בכל זאת, בקווים כלליים. כפי שאמרתי מקודם, התוצאות הסופיות בנויות כך שמספר המושבים שכל מפלגה מקבלת משקף עד כמה שאפשר את אחוז הקולות שהיא קיבלה, מתוך סך הקולות הכשרים. זאת, להבדיל מהמצב בישראל, למשל, בו כל מפלגה מקבלת את חלקה היחסי מתוך סך הקולות הכשרים שניתנו למפלגות שעברו את אחוז החסימה.

המשמעות היא שבסוף כל מערכת בחירות יש אחוז מסוים של קולות שלא מתרגם למושבים. בבחירות האחרונות, למשל, היו שישה אחוזים מהקולות הארציים שהלכו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. מכיוון שמי שלא זכה למושבים באזורים מקבל ייצוג בדיוק לפי האחוז הארצי שלו, המשמעות היא שחלק מהמושבים האזוריים הופכים ל"מושבים תלויים" (overhang), שגורמים לכך שהמפלגה תזכה לייצוג יחסי שהוא גדול מהחלק היחסי האמיתי שלה בקולות הארציים. אחוז המושבים התלויים יהיה בהכרח זהה (או מאוד מאוד קרוב, בגלל עיגול מספר המושבים למספרים שלמים) לאחוז הקולות שלא עברו את אחוז החסימה, וככל שמפלגה קיבלה אחוז גבוה יותר של מושבים אזוריים ביחס לאחוז הבחירה הארצי שלה, כך היא תקבל חלק גדול יותר מהשלל העודף הזה.

אז כן, יש הרבה חישובים מסובכים ולא טריוויאלים שמובילים מההצבעה בבחירות לחלוקת המושבים (ואף למספר המושבים) בבונדסטאג. אבל מפה ועד לאמירה שמדובר בשיטה כל כך מסובכת שאי אפשר אפילו להתחיל להסביר אותה, הדרך ארוכה מאוד. את העקרון הבסיסי של השיטה אפשר להסביר במשפט אחד שהקורא האינטליגנטי יכול להבין בקלות. כל השאר זה כבר פרפראות שמעניינות רק אנשים כמוני.

ותודה ליוסי לוי, שהפנה אותי לכתבה והציע לי לכתוב את הפוסט. קרן מלגת המחיה שלי נמצאת כאן. (:

  1. משנהה? איך מטים את זה בנקבה? []
  2. עד 1989 המושבים חולקו לפי שיטת ד'הונדט, הזהה מכל בחינה פרקטית לשיטה בישראל. בין 1989 ל-2005 עברו לשימוש בשיטת העודף הגדול ביותר שהייתה נהוגה בישראל קודם לחוק באדר-עופר, ומ-2005 נהוגה שם שיטה שלישית, בשם סנט-לאגי, שדומה לשיטת באדר-עופר, אבל לא נותנת יתרון למפלגות גדולות. []
  3. בדרך מספר המועמדים יהיה נמוך ממספר המפלגות, כי לא כל מפלגה מעמידה מועמד בכל מחוז. טכנית, רשימת המפלגות היא על בסיס הלאנד (ה"סטייט" הגרמני), אבל מעשית היא כמעט זהה בין הלאנדר השונים, למעט מפלגות בודדות שמתמודדות רק בלאנד אחד. דוגמא בולטת היא ה-צה.אס.או, מפלגת האחות הבווארית של המפלגה הנוצרית הדמוקרטית, שמתמודדת רק בבוואריה, בעוד שה-צה.דה.או אינה מתמודדת שם כלל. []
  4. שימו לב להתמודדות של ה-צה.אס.או וחסרונה של ה-צה.דה.או. []

המתבולל הסודי

במקור חשבתי שהפוסט הראשון שלי אחרי המעבר חזרה לקנדה, כמו בפעם הקודמת, יספר על המעבר עצמו. אבל בתזמון מופלא עם החזרה שלי לסטטוס נמושה, התפרסמה בנרג כתבה על "הישראלים היורדים ההולכים ונעלמים", ולא הותירה לי יותר מדי ברירה. הכתבה הזו היא לא רק מופת של ניתוח מופרך של המציאות והסקת מסקנות חסרת כל יסוד, אלא גם דוגמא נפלאה של העיוורון המשעשע של כל דיון ישראלי בסוגיית הזהות הלאומית היהודית. כי בזמן שהכתבה הזאת והדוברים בה רודפים אחרי הזנב של עצמם בניסיון להבין את אובדן הישראליות של היורדים, הם מפספסים את הלקח המשמעותי הרבה יותר שיש בתופעה המתוארת (הנכונה, בפני עצמה) עבור מדינת ישראל.

הכתבה, מאת צביקה קליין1 עוסקת בשאלת החיבור של יורדים (ובעיקר ילדי יורדים) לזהות הישראלית שלהם, והניתוק בין הקהילה הישראלית לקהילה היהודית בצפון אמריקה. שתי הקהילות הללו מנותקות לחלוטין, משלל סיבות, חלקן כלכליות (עולה הרבה כסף להיות חבר בבית כנסת יהודי בצפון אמריקה, ומצופה מחברים לתרום כסף לארגונים קהילתיים), אבל עיקרן תרבותיות. היהודים הותיקים והישראלים היורדים פשוט לא מתעניינים באותם דברים. הדבק שהופך אותם לקבוצה (ככל שאפשר לדבר על הישראלים כ"קבוצה" ולא כסתם אינדיווידואלים) הוא לא אותו דבק. מכיוון שהישראלים מנותקים מהקהילה היהודית, ילדיהם אינם הולכים לבתי ספר יהודיים, ובאופן כללי לא נחשפים יותר מדי לתרבות יהודית, לאף אחד לא אכפת יותר מדי — אבל אז, כך מאיימת הכתבה, מגיעה "נקודת השבר", כאשר הילד או הילדה מביאים, חס וחלילה, איזה גוי/ה הביתה ועוד רוצים להתחתן איתם. הם מ-ת-ב-ו-ל-ל-י-ם

נתחיל, כמו שעושה שון(?) אבן חן בכתבה, בדיסקליימר: אני לא יורד טיפוסי. אין לי שום בעיה אפריורית עם התבוללות. למעשה, אם הייתי מגיע לקנדה בגפי, סביר להניח שהייתי מתבולל בעצמי. אין לי שום העדפה אתנית לגבי חבריהם או, בעתיד, בנות הזוג של בני (או בני הזוג של בנותי, אם תהיינה כאלו). אבל הרתיעה של יורדים רבים מהתבוללות, לדעתי, אינו אלא שריד אחרון ומנוון למה שהם תופסים כזהות היהודית שלהם, שמקורו בבלבול שמדינת ישראל מעודדת בין יהודיות לישראליות. אבל דווקא חווית ההגירה לחו"ל מבהירה באופן חד את ההבדל בין זהות יהודית לזהות ישראלית. ההפרדה בין שתי הקהילות היא לא תוצר מקרי. היא מחוייבת המציאות.

במסגרת הכתבה מוצג ה"פתרון" של "מכון ראות" – "(עמותה שעוסקת בהובלת שינויים בישראל ובקהילות יהודיות בעולם במטרה להשפיע על עתידם של המדינה והעם היהודי, צ"ק)", עוד אחד משלל הארגונים הניאו-ציוניים שצצים לאחרונה, כמו המכון לאסטרטגיה ציונית – לבעיית ההתבוללות של הישראלים בדמות חיבור שתי הקהילות. אבל מה שלא מוצע שם בשום מקום הוא הבסיס ליצירת החיבור הזה. על פניו, נראה כאילו שהם מציעים לבקש נורא יפה, או לצאת במסע הסברה, או לארגן איזו סובסידיה כדי שישראלים לא יצטרכו לשלם כל כך הרבה כדי להיות חברים בבית כנסת שלא באמת מעניין אותם יותר מפעם בשנה. בקיצור, אין פה שום דבר שאפילו מזכיר משהו שנראה כמו קהילתיות.

ולמה זה? כי מכון ראות מסרב להבין את מה שהיורדים קולטים באופן אינטואיטיבי: שהסיפור הזה שסיפרו לנו על הזהות היהודית של הישראלים החילונים2 הוא שקר גמור, או במקרה הטוב לא יותר מאשר משאלת לב. לישראלים יש זהות ישראלית, לא זהות יהודית. הזהות הזאת, לפחות בקרב הקבוצה היהודית-חילונית, יש בסיס מסויים ביהדות, אבל הבסיס הזה שחוק עד דק: חגים, מנהגים, רעיונות כלליים. עיקרה של הזהות הישראלית מבוסס על תרבות בת ימינו, לא על דת בת אלפי שנים: בראש ובראשונה השפה העברית, וכנגזרת ממנה, מוזיקה, סרטים, ספרות עברית ושאר יצירה תרבותית,3 היסטוריה-חדשה (אקטואליה, פוליטיקה) וכמובן, גולת הכותרת, והדבר היחיד שישראלים רבים מצליחים לזהות כמגדיר אותם זהותית – מיליטריזם. כדברי אותו שון אבן-חן – "אני לא מאמין שהממשלה הישראלית צריכה לתמוך בי – אני מי שיש לו חובות למדינה". אם יש משהו שאף יהודי אמריקאי לא יוכל להסכים איתו זה עם האמירה הזאת.

המצב הזה הוא לא חריג. הוא מאפיין את כל האומות כולן. דתות מצליחות להשתמר בסביבה זרה, אבל זהות לאומית בדרך כלל לא מחזיקה יותר מדור או שניים אחרי ההגירה. אנשים נטמעים בתרבות החדשה שלהם, ילדיהם מאבדים קשר לתרבות מהארץ הישנה, והתרבות המקומית, בעיקר במדינות מהגרים, מאמצת אותם לחיקה בלי יותר מדי בעיה. מי שמהגר ממדינת הלאום שלו ומצפה להמשיך לתחזק את הזהות התרבותית שלו על פני דורות יזכה לאכזבה. אבל רוב הזמן מי שקיבל על עצמו את הסטטוס של מהגר הוא מי שלא מספיק אכפת לו בין כה וכה.

מה שמאחד את הקהילות היהודיות זו הדת. זו הסיבה שבית הכנסת הוא המוסד הקהילתי המרכזי. אבל ישראלי שמהגר לחו"ל לא יהפוך פתאום לדתי רק כדי לשמר זהות תרבותית שמעולם לא הייתה קשורה יותר מדי לדת בין כה וכה. להפוך ליהודי דתי כדי לשמר את הזהות הישראלית זה הגיוני בערך כמו להפוך לחובב קריקט כדי לשמור על זהות אנגלית. ההצעה הזאת מבוססת על הכשל שנועה תשבי דווקא מאבחנת יפה: "אני חושבת שיש תפיסה מאוד לא נכונה בכך שיהודי בכל מקום בעולם רואה בישראל את המדינה שלו", היא מסבירה. "כשהגעתי ללוס אנג' לס, הדהים אותי שרוב היהודים בדור שלי לא היו קשורים לישראל ואפילו לא חשבו לבקר בה". ישראל, מבחינת רוב היהודים מחוץ לה, אינה מדינת היהודים. היא מדינת הישראלים. ישראלים אולי מחונכים להאמין שהיהדות כפי שהיא קיימת בישראל היא היהדות היחידה, אבל המציאות רחוקה עד מאוד מכך.

ובכל זאת, הפתרון ה"פרקטי" הזה מקודם על ידי המרואיינים בכתבה כפתרון המוצלח ביותר לבעית אובדן הזהות שבעקבות ההגירה. "הישראלים לא יודעים לחיות בגולה. היהודים יודעים. בארץ היה בית כנסת בכל רחוב בלי שהיית צריך לשלם חברות, וכולם קיבלו חינוך יהודי וישראלי בבית הספר." מסביר אבן-חן ומחמיץ שוב את ההבדל הקריטי בין ישראלי ליהודי. "הישראלים לא יודעים לחיות בגולה" זו אמירה מדהימה, לדעתי. היא תופסת את היורדים לא כמי שעשו בחירה מודעת ורצונית להטמע במקום מושבם החדש ולקבל עליהם, כפי שמוסבר בכתבה עצמה, את הזהות האמריקאית כזהות העיקרית שלהם. במקום זאת, היא רואה בישראלים כמי שחייבים לתחזק נאמנות כפולה, למדינתם החדשה ולמדינת ישראל, והדבר היחיד שמונע זאת מהם זה שהם לא יודעים איך לעשות את זה. תינוקות שנישבו. התשובה, כרגיל, היא הסברה יותר טובה. הישראלים צריכים לאמץ לעצמם זהות יהודית שלא באמת הייתה להם כסוג של מסכת אב"כ כנגד הזיהום התרבותי שסביבם. גם במכון ראות חושבים כך: "ה"יורדים" בתפוצות מנסים להמשיך לחיות את חייהם כמו יהודים שמתגוררים בישראל, אלא שהדבר לא עובר מדור לדור. "שבט הצופים בטורונטו פועל כמו בבת ים", מסביר שישון, "העתק של המודל הישראלי. הבעיה היא שאין תכנים יהודיים"." בשבט הצופים בבת ים אין תכנים יהודיים, כי ילדים שהולכים לצופים בבת ים לא מעוניינים בתכנים יהודיים, אלא לכל היותר בתכנים ישראליים. אבל כשעושים את אותו הדבר בטורונטו, לפתע זה כבר לא מספיק.

לקראת סיום הכתבה הדבר מגיע לכדי אבסורד, בדבריה של שרת הקליטה סופה לנדבר: "אני לא מאמינה בשמירה על אופי יהודי מחוץ לישראל," היא אומרת, תוך התעלמות מפעימה מאלפיים שנות קיום יהודי. האופי היהודי נשמר מצויין בחוץ לישראל, אבל רק אם הוא קיים מלכתחילה.

מה שמחזיר אותנו למה שאמרתי בתחילה: שיותר משהכתבה הזאת מעניינת בגלל מה שהיא אומרת על ישראלים בחו"ל, היא מעניינת בגלל מה שהיא מרמזת על הישראלים בארץ: שהישראלים החילוניים הם מתבוללים סודיים. שני דברים מונעים התבוללות בארץ — העובדה שכמעט כולם סביבנו יהודים, והטאבו סביב התרועעות עם ערבים – טאבו שהוא לא פחות "בטחוני" מאשר אתני-דתי, ולראיה, יש הרבה פחות רתיעה מהתבוללות עם כלות מיובאות או "סתם" עולים מברה"מ שאינם יהודים הלכתית. אבל מבחינה תרבותית הקשר בין חלק גדול מהישראלים החילונים, ובוודאי אלו מהם שמוכנים לשקול ירידה מהארץ, לבין היהדות הוא עקיף: הם ישראלים, ואותם חלקים מהזהות הישראלית שמקורם ביהדות הם חלק מהזהות שלהם, אבל אין להם עניין ישיר ביהדות עצמה.

זה לא באמת צריך להפתיע אף אחד. כל קהילה יהודית בעולם מאבד חלק לא קטן מבניה ובנותיה לסביבתה דרך התבוללות. לא כל כך רואים את זה במדינות אחרות כי אותם מתבוללים נבלעים בקבוצת הרוב ונעלמים. מי שאינו מגדיר עצמו כיהודי פשוט לא נספר יותר וזהו. אבל בארץ ה"מתבוללים" לא יכולים להטמע בקבוצת הרוב, כי היהודים הם קבוצת הרוב. אז הם נשארים שם, מרחפים בסביבה ומלקטים לעצמם חלקיקי זהות מתוך התרבות כדי לייצר זהות לאומית מקומית שאינה נסמכת על הדת שאינה מהווה עוד חלק מחייהם. זה לא תהליך שלילי. למעשה, זו ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות, ששמה לה למטרה להפוך את העם היהודי ללאום של ממש. ככה נראה לאום: מבוסס על תרבות, על כאן ועכשיו, לא על היסטוריה עתיקה. מה שהופך את היוונים ליוונים הוא לא העבר המפואר של יוון, אלא התרבות הנוכחית שלה (הקשורה במידת מה, כמובן, גם להיסטוריה הזו). מה שהופך ישראלי לישראלי היא לא הזהות היהודית שלו, אלא החיבור שלו לתרבות הישראלית.

מכאן, אולי, אפשר להמשיך גם למסקנות אופרטיביות רציניות יותר מאשר הרצון לאחד את הקהילות הישראליות והיהודיות בחו"ל. המסקנות הללו, כמו תמיד, צריכות לעסוק לא באיך לגרום לאנשים בחוץ לשמור על קשר עם ישראל ונאמנות לה, אלא איך לגרום לאנשים בתוך ישראל שלא לרצות לעזוב אותה. סעיף אחד במסקנות הללו צריך להיות להפסיק את הניסיון הנואל והמתמשך לטיפוח "זהות יהודית" בקרב הישראלים החילונים. לא יקרה. תחת זאת, מדינת ישראל צריכה להתחיל לחשוב בצורה רצינית יותר על איך מטפחים זהות ישראלית חזקה, כזו שאנשים לא ירצו לעזוב, כזו שמעוגנת בערכים בני זמננו, לא במצוות וטקסטים עתיקים. ישראל צריכה לחשוב מחדש על איך משקיעים בתרבות הישראלית ומחזקים את הקשר של הציבור לתרבות הזאת.

בסופו של התהליך הזה אפשר להפנות את התוצרים שלו גם החוצה – לטפח את הקשר של ישראלים בחו"ל עם התרבות הישראלית על-ידי עידוד הופעות של יוצרים ישראלים בחו"ל, מפגשים עם סופרים ישראלים, הקרנות של סרטים ישראלים ויצירת דיאלוג אמיתי בין קהילות של יורדים לבין התרבות הישראלית.

אבל קודם צריך להודות בפני עצמנו שבכך מדובר: בזהות ישראלית, ולא בזהות יהודית. אני לא בטוח שישראל מוכנה לזינוק הזה.

ובכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר, אז תמונת הכותרת הוחלפה מרכבת ישראל לקטיף התפוחים שהלכנו אליו בסופ"ש הראשון שלנו פה, ומי שרוצה לראות עוד תמונות מהבית החדש שלנו בפרבר צפוני של טורונטו מוזמן לעמוד הפייסבוק שלי. ראו הוזהרתם.

  1. שככל הנראה לא מבין את הפואנטה של הוספת ראשי התיבות שלו בסיום הערות בסוגריים בתוך ציטוטים, ולכן דוחף אותן לסוף כל הסבר שהוא מוסיף בסוגריים, כאילו חשבנו שמישהו אחר כתב אותו. []
  2. "ב"ראות" גילו דבר מעניין: אין דור שני או שלישי של ישראלים בגולה. "הם כולם מתבוללים", מסביר גרינשטיין, אך מסייג: "חוץ מהאורתודוקסים"." []
  3. הופעות של זמרים ישראלים בחו"ל הן אחד הדברים הבודדים שאפשר להגדיר אותי כארועים קהילתיים של הישראלים בחו"ל. []

כשגזענות היא פשוט גזענות

שלשום דיווח מעריב על תקרית שארעה למצליף המפלגה השמרנית בבריטניה, פטריק מרסר: הוא נחשף ב-BBC בהתבטאות גזענית כנגד חיילת ישראלית ("יהודיה מלוכלכת"). הדברים באו זמן קצר אחרי שנחשפה פרשיית שחיתות בה היה מעורב, ומרסר כבר הספיק לפרוש מהסיעה (אך לא מהפרלמנט).1 לצד הפרסום במעריב התפרסם גם טור של בן-דרור ימיני, תחת הכותרת "תוצאה, לא סיבה". בטורו משתמש ימיני בסיפור של מרסר כמקפצה לטרטור הסטנדרטי שלו על האנטישמיות של אירופה הנאורה.

אירופה מאבדת את הבושה. קמפיין אדיר הפך בשנים האחרונות, בעיקר בעשור האחרון, את מדינת ישראל ליורשת החוקית של הנאצים. אפשר לטעון שהאירופים היו כאלה תמיד, למעט תקופה קצרה לאחר השואה. זו טעות. תמיד היו אירופים כאלה, אבל הם היו מיעוט.

אלא שהמיעוט הזה הולך ומתרחב, משום שיותר ויותר אירופים תמימים חשופים לקמפיין שלפיו ישראל אשמה בחלק ניכר מצרות העולם, ואם רק תימחק הבעיה הישראלית-פלסטינית, אז אירופה תחזור לימי השלווה והמנוחה, ומיליוני המוסלמים ביבשת ייכנסו למצב של השתלבות ורגיעה. וזו רק ישראל, השריד לנאציזם ולקולוניאליזם, שמפריעה למנוחת השכונה.

יש רק בעיה אחת מרכזית בקישור שעושה ימיני בין מרסר לבין האנטישמיות האירופאית השמאלנית שימיני אוהב כל כך להתריע מפניה: מרסר הוא לא "אנטישמי". הוא גזען ימני טיפוסי. הוא כבר נתפס בעבר באמירות גזעניות כנגד "לא-לבנים", הוא לוחם ללא חת כנגד שיוויון זכויות לקהילת הלהט"ב, ואני מוכן להיות דמות חביבה על הקהל במשחקי הכס אם הוא לא שונא ערבים ומוסלמים לא פחות משהוא שונא יהודים.

כי גזענות רק לעיתים רחוקות מגיעה במנות קטנות. בדרך כלל, כשמישהו מוכן לשנוא קבוצה שלמה רק בגלל מוצאה, הוא לא יבחל בהפעלת אותו רציונל לגבי קבוצות אחרות של "אחרים".

יש בקרב השמאל האירופאי לא מעט אנשים תועים, שמתוך רצון טוב נופלים קורבן לפרופגנדה שמקצינה את פשעיה של ישראל הרבה מעבר למציאות, למרות שזו באמת מספיק בעייתית גם בלי להמציא סיפורים בדיוניים. אבל גם אלו, לפחות מהניסיון שלי, לא ינקטו בשפה גזענית כגון "יהודיה מלוכלכת". הם יאשימו את ישראל בכיבוש ובדיכוי, בפשעי מלחמה שעשינו וגם כאלו שלא, הם יעלילו על ממשלת ישראל תוכניות זדוניות שמתאימות יותר לחוברות קומיקס מאשר למציאות. אבל הם אינם אנטישמים. הם אינם שונאים יהודים בשל יהדותם, ואפשר, בדרך כלל, לדבר איתם ולהראות להם איפה הם טועים.

אבל את זה ימיני לא רוצה לעשות, כי בשביל להראות להם איפה הם טועים, הוא יאלץ גם להסכים איתם איפה שהם צודקים. ולזאת, הוא קצת פחות מוכן. הרבה יותר קל להגיד שהם אנטישמים ולזרוק אותם לסל אחד עם גזענים גרידא כמו מרסר. בסופו של דבר, הרי, כל האירופאים האלה אותו דבר…

 

  1. אגב, פרשיית השחיתות היא די מפעימה בעיניים ישראליות: על פי הדיווחים, מרסר קיבל כסף מחברות מסחריות כדי להציג שאילתות בפרלמנט. שאילתות. מתי בפעם האחרונה שמעתם על שאילתא שנשאלה בכנסת? למי אכפת מהשאילתות בישראל? אבל בבריטניה זה מוסד משמעותי מספיק כדי להצדיק שוחד. []

יש לך אלף שקל לסיגריה?

פעם הייתה לי קטגוריה של "קצרצרים" כשהיה לי משהו להגיד שלא הצריך אלפיים מילה, אבל בעת האחרונה, יותר מדי מהקצרצרים האלו מגיעים לפייסבוק ונותרים שם, בעוד שהבלוג נותר בודד ושומם. אז היום החלטתי להציל קצרצר אחד ראוי מהגורל הזה, והנה הוא גם פה בבלוג.

נרג ביקשו לחשב כמה יעלו לנו הגזרות החדשות והגיעו לממוצע 780 ש"ח בחודש. בואו נפרק את זה קצת. מה זה ממוצע? ובכן, קודם כל מסתבר שנרג אימצו את ההגדרות של שר האוצר. התיאור שהם נותנים הוא של ריקי כהן: זוג עם שלושה ילדים שמרוויחים 20,000 ברוטו ומוציא 15.8 אלף ש"ח בחודש. או, כמו שקוראים להם בלמ"ס: עשירון שביעי. אבל יאללה, נרוץ עם זה.
קריאה מרפרפת על רשימת העלויות הקפיצה אותי (טוב, למעשה היא הקפיצה את נדב, אבל אל תהיו קטנוניים): ייקור הסיגריות והמשקאות האלכוהוליים בעשרה אחוז צפוי להעלות את ההוצאה החודשית שלהם ב-120 ש"ח. תנו רבנן: וואט דה פאק? 1,200 ש"ח לחודש על סיגריות ואלכוהול? בממוצע? כשרק כרבע מהאוכלוסיה בכלל מעשנת, על פי נתוני משרד הבריאות? המשמעות היא שהמעשן הממוצע צריך להוציא בערך 2,400 ש"ח לחודש רק על סיגריות, ומשפחה עם שני מעשנים תגיעה קרוב ל-5,000 ש"ח לחודש רק על מקלות הסרחון האלו. שזה אחלה, אני בעד, אבל לא נשמע לי ריאלי.
אז שאלתי את ידידי הטוב הלמ"ס מה עמדתו בנושא, והוא אמר לי שההוצאה הממוצעת בכלל האוכלוסיה הישראלית על סיגריות ואלכוהול בחודש עומדת על כ-160 ש"ח לחודש. בעשירון השביעי קצת יותר: כ-196 ש"ח לחודש, או עליה של קצת פחות מעשרים ש"ח בהוצאות משק הבית כתוצאה מהעליה.

אין לי כוח לבדוק את שאר הנתונים, אבל מכיוון ש-120 ש"ח הם לבדם שישית מכלל הסכום שמעריב נוקבים בו, הרשו לי לא לתת יותר מדי אמון בנתונים הללו.

אז זה לא שאני תומך בקיצוצים המוצעים או משהו, אבל ראבק – קצת יותר קרבה למציאות יהיה נחמד.

על דברים שבזול ודברים שביוקר

א. דברים שביוקר

לא חושב שסיפרתי בבלוג, אבל רכשתי לאחרונה דירה. מדובר, כמובן, בהוצאה הגדולה ביותר שאעשה בחיים שלי, והיא מצריכה כל מיני דברים של גדולים, כמו משכנתא וכאלה. כשנה לפני שעזבנו לקנדה גם חשבנו לקנות דירה. אבל בזמנו, לשלם 600,000 ש"ח, שמתוכם לפחות 450,000 משכנתא, נראה לנו כמו התחייבות מטורפת. שזה היה מצחיק היום, אם זה לא היה כל כך מדכא.

בכל אופן, במסגרת סידורי המשכנתא היינו צריכים גם לעשות ביטוח משכנתא. אולי יצא לכם להתקל בפרסומות ברדיו (אולי גם בטלוויזיה, אין לי מושג) שלועגות למי שלוקח את ביטוח המשכנתא שמוצע דרך החברה שעובדת עם הבנק ומציעות במקום זה ללכת לחברת ביטוח שיש לה מספר טלפון זכיר במיוחד במקום. הם בהחלט צודקים בכך שכדאי לעשות השוואת מחירים, במיוחד בהוצאה כה גדולה ולטווח זמן כה גדול. אבל כל השאר הוא, איך לומר, לא ממש מדויק. אומר זאת כך: מבין כל ההצעות שקיבלתי, זאת של חברת הביטוח מהפרסומת הייתה הכי גרועה. בהפרש ניכר. מה זה הפרש ניכר? 50% יותר מאשר ההצעה שבסוף בחרתי בה, וזה אחרי הנחה שהם נתנו לי לחמש השנים הראשונות. זאת, בעוד שיתר ההצעות היו בהפרש של שקלים בודדים אחת מהשניה.

בסופו של דבר, אגב, הלכתי עם הביטוח שהוצע לי דרך הבנק.

יש משהו לא הגון בגישה של חברת הביטוח הזו – מסע פרסום אינטנסיבי, כולל הבטחה להשוות כל הצעה אחרת שתוצג בפניהם כדי לתת להם אצטלה של תחרותיות (וזה עוד לפני שמדברים על השימוש במספר מותגים תחת אותה חברת ביטוח, כדי להנות מאותם צרכנים שרוצים לעשות השוואת מחירים ומתקשרים למה שהם תופסים כשתי החברות הגדולות בשוק – שהן למעשה אותה חברה ממש). אני יודע שזה נשמע תמים לצפות להגינות מחברת ביטוח, אבל כשהדבר הראשון שהם עושים משאיר כזה טעם רע, התגובה האוטומטית שלי היא להתרחק. אני לא חושב שזה נכון, כצרכן, לתת לחברה כזו את הכסף שלי. האופטימיזציה הזו – להציע הצעה גבוהה, ולרדת בדיוק לנקודה שבה הצרכן הספציפי הזה יחשוב שהם תחרותיים, במקום להיות תחרותיים מהרגע הראשון – מרגיזה אותי.

אז מה שניסיתי להגיד זה שתשוו מחירים, אל תסתפקו בחברות עם הכי הרבה פרסומות או עם מספר הטלפון הכי זכיר. ביטוח זה הרבה כסף, וזה שווה לכם להשקיע את הזמן הדרוש כדי לקבל הצעות מכמה וכמה חברות.

ב. דברים שבזול

עיתון הארץ הכריז שבקרוב יעבור למודל עסקי חדש, המזכיר את תוכנית התשלום של הניו-יורק טיימס: גישה חופשית למהדורה המקוונת תעלה כ-400 ש"ח, תתאפשר גישה חינם למספר מצומצם של כתבות בחודש, וקוראים שיגיעו דרך קישורים ברשתות החברתיות יוכלו לקרוא את הכתבות המקושרות בלי מגבלות.

אני יכול להבין את הארץ. אני לא רואה את עצמי עושה מנוי למהדורה הדיגיטלית שלהם, אבל אני יכול להבין אותם. האיזון העדין שמעולם לא ממש נשמר בין כה וכה בין הצורך של המפרסמים לבולטות לבין הצורך של קוראי האתר בסביבת קריאה נוחה ממשיך להתערער, והיכולת לכמת במדוייק את השפעתה של כל פרסומת מן הסתם מקשה על אתרי החדשות להרוויח בצורה משמעותית מפרסום. אולי באמת אין מוצא אלא לדרוש תשלום על הגישה לאתר? ושקל וקצת ליום זה באמת לא הרבה, יחסית לעלות של עיתון יומי מודפס.

העניין הוא שהעיתונות מעולם לא מומנה ישירות על ידי הקוראים. מאז ראשית ימיו של העיתון בגלגולו המוכר לנו (שהחל את דרכו עם עיתוני הפני האמריקאים במאה ה-19), העיתונות מומנה על-ידי פרסומות. העלות לקורא מהווה רק שבריר מהעלות האמיתית של תחזוקת מערכת עיתון, ולמעשה בקושי מכסה את עלויות ההדפסה עצמן. מה שעיתונים מכרו, מאז ומתמיד, זה לא חדשות לקוראים, אלא קוראים למפרסמים – או בכינוי הקצת פחות נעים "עיניים" (eyeballs).

מכיוון שאין עלויות הדפסה בעיתון מקוון, היה זה דווקא הגיוני לא לדרוש תשלום תמורת קריאת העיתון, והסתמכות מלאה על פרסום. אבל, כאמור, הרווח מפרסומות מקוונות הוא ככל הנראה נמוך יותר מאשר הרווח מפרסומות מודפסות, ולו משום שכל העסק נהיה הרבה יותר מדיד. המפרסם כבר לא צריך להסתמך על השערות כלליות לגבי מיקום המודעה וגודלה – כל הנתונים המדוייקים של כמה אנשים ראו את הפרסומת וכמה אנשים הקליקו עליה הפכו זמינים. האמת, אפשר להניח, לא מאוד מחמיאה לעיתונים כפלטפורמה מוצלחת לפרסום. גם סוג הפרסומות האפשריות באתר אינטרנט שונה מאשר בעיתון. נכסי צאן ברזל כמו עמודים מלאים בריבועים קטנים של מוצרי צריכה על מחיריהם המפתיעים לטובה (בשאיפה) פשוט לא עובדים באינטרנט.

אבל המודל שמציע "הארץ" אינו נועד להחליף את הפרסומות – 399 ש"ח לשנה מכל מנוי לא יכסו באמת את עלויות המערכת. אנחנו נותרים עם אותה תסבוכת, רק עם טוויסט חדש: עכשיו לעיתון יהיו פחות זוגות עיניים למכור למפרסמים, וכך ההכנסות מפרסום תרדנה. מאידך, להעלות את עלות המנוי לרמה כזו שתוכל להחליף לחלוטין את ההכנסה מפרסומות ככל הנראה אינו ריאלי מבחינת מספר המנויים הצפויים. גם כך קשה להעריך כמה אנשים יסכימו לשלם את המחיר שנקבע תמורת הארץ הדיגיטלי.

יש מי שמחפשים את הפתרונות במקומות אחרים. וידאו, כך מספרים לי, זה הדבר החם הנוכחי בהכנסות של עיתונים מקוונים – בתחילת כל סרטון אפשר להדביק פרסומת שאי אפשר לדלג עליה והצפיה בה מובטחת, מה שמניב רווחים נאים לעיתון. אבל על הדרך העיתון צריך להפנות יותר ויותר ממשאביו להפקת קטעי הוידאו האלו, להפסיק להיות עיתון ולהתחיל להיות קצת ערוץ טלוויזיה. שזה, כמובן, פתרון בעייתי משהו לבעיה שלפנינו.

אין לי מושג איך פותרים את הבלאגן הזה. אני מאחל בהצלחה לעיתון הארץ במיזם החדש, אבל בינתיים אני סקפטי.

באדר, עופר, העבודה, יש עתיד ו-32 מפלגות אחרות

ההודעה לפני כך וכך ימים על חתימת הסכם עודפים בין העבודה לבין "יש עתיד" העלתה לרגע אחד את הנושא הטכני של חלוקת המנדטים בישראל. כשדברים כאלו קורים, אני תמיד צריך להזכיר לעצמי שזה שאני גיק של שיטות בחירות לא אומר שלמישהו אחר אכפת. ואכן, רוב הישראלים לא מבינים עד הסוף את שיטת חלוקת המנדטים בישראל. אני לא יכול להאשים אותם: את החלק המרכזי הם מבינים, והשאר זה בשוליים אז מה זה משנה. אבל למען הסדר הטוב, ומכיוון ששאלו אותי, הנה הסבר על שיטת חלוקת המנדטים בישראל והמשמעות של הסכמי עודפים.

לישראל יש את אחת משיטות חלוקת המנדטים היחסיות ביותר בעולם. כעקרון, אחוז הקולות הכשרים שמקבלת מפלגה מקביל פחות או יותר לאחוז המושבים שלה בכנסת. אבל לאורך השנים נוספו לחלוקת המנדטים בישראל שני אלמנטים ששינו, קצת, בקצוות, את היחסיות הזו. בראשית דרכה של ישראל1 חלוקת המנדטים הייתה הפשוטה ביותר שניתן להעלות על הדעת: מספר הקולות הכשרים (של רשימות שעברו את אחוז החסימה) חולק ב-120 כדי ליצור את "המודד". כל מפלגה קיבלה מספר מושבים כמספר ה"מודדים" המלאים שהיו לה. הסייג היחיד היה שמפלגה חייבת לעמוד באחוז חסימה שעמד על אחוז אחד כדי להכנס לכנסת (לעומת 0.83% שהוא שוויו של מנדט אחד). מכיוון שרק מודדים שלמים קיבלו מושב, המשמעות היא שאחרי חלוקת המושבים נותרו כמה וכמה מושבים ריקים, ששווים למספר המודדים שנכנסים בסך העודפים של כלל הרשימות שנכנסו. שיטת החלוקה של העודפים הזו הייתה הפשוטה ביותר בנמצא, ועל פניו גם ההוגנת ביותר: מי שקיבל את העודף הכי גדול קיבל מנדט, וכך במורד הרשימה עד שנגמרים המנדטים העודפים.

השיטה הזו הכי הוגנת משום שהיא לא נותנת עדיפות לשום מפלגה. גודל העודף של מפלגה הוא, מכל בחינה מהותית, אקראי, ואינו קשור בשום צורה לגודל הכולל של המפלגה. הפיזור של העודפים הוא אחיד. בסופו של דבר, מי שהיה יותר קרוב להשלים מנדט נוסף מקבל את המנדט הנוסף הזה. אבל זה שהשיטה הזו היא הכי הוגנת זו גם הסיבה לכך שהיא לא החזיקה מעמד לאורך זמן. או, במילותיהם של חברי הכנסת באדר (גח"ל) ועופר (מערך), "שיטה זו של חלוקת המנדטים איננה צודקת".

באדר ועופר הם, כמובן, שני הח"כים ששמם יזכר לעד כאחראים על חוק באדר-עופר, הקובע את שיטת הבחירות הנהוגה בישראל מאז 1973 (וגם הופעלה ב-1949). בעולם המתורבת השיטה הזו מוכרת כהאגנבך-בישוף (או ד'הונדט, שזו שיטה שקולה מתמטית אבל עם דרך חישוב שונה). לטענתם השיטה ה"פשוטה" אינה הוגנת משום שעל פיה, מפלגות עשויות "לשלם" כמות שונה לחלוטין של קולות עבור כל מנדט שלהן. ניקח לדוגמא פרלמנט פשוט עם 10 מושבים ושתי מפלגות, ובחירות עם 10,000 מצביעים. מפלגה א' זכתה ב-8499 קולות, ומפלגה ב' ב-1501 קולות. בחלוקה הראשונית מפלגה א' קיבלה שמונה מנדטים ו-ב' קיבלה מנדט אחד. המושב העודף מוענק אז למפלגה ב', לה יש את העודף הגדול יותר. אך שוד ושבר! כעת מפלגה ב' "שילמה" רק 750.5 קולות על כל מנדט שלה, בעוד שמפלגה א' שילמה כמות בלתי נסבלת של יותר מ-1062! הלזאת יקרא הגינות?! האם דמם של מצביעי מפלגה א' אינו סמוק כדמם של מצביעי מפלגה ב'?

כדי לפתור את הבעיה החמורה הזו, שיטת האגנבך-בישוף מציעה סידור חלופי. בחלוקה הראשונית נקבע המודד על-ידי חלוקת סך הקולות הכשרים (של המפלגות שעברו את אחוז החסימה) במספר המושבים הזמינים. זהו ה"מודד הכללי". מספר הקולות של כל מפלגה מחולק במודד הכללי, וכל מפלגה מקבלת את מספר המנדטים השלמים שנותנת החלוקה הזו. (הפסקה תוקנה, ראו עדכון למטה.)

כעת מגיע שלב חלוקת העודפים. לכל מפלגה מחושב ה"מודד הפרטי" שלה, שהוא מספר הקולות שתשלם המפלגה עבור כל מנדט, אם תקבל מנדט נוסף. או, במילים אחרות: מספר הקולות שקיבלה המפלגה, חלקי מספר המנדטים שקיבלה בחלוקה הראשונית פלוס אחד. המפלגה עם המודד הפרטי הגדול ביותר זוכה במנדט העודף. כך, למשל, בדוגמא שנתתי למעלה, המודד הפרטי של מפלגה א' יהיה 944 קולות, לעומת 750.5 של מפלגה ב', ולכן מפלגה א' תקבל את המנדט העודף. (למעשה, בשיטת האגנבך-בישוף לא יהיה מנדט עודף מלכתחילה: 8499 לחלק למודד הכללי זה כבר יותר מתשע בכל מקרה). כמו שאתם יכולים לראות, עכשיו התוצאה הרבה יותר הגונה: מפלגה א' שילמה 944 קולות למנדט, ואילו מפלגה ב' שילמה 1501 קולות למנדט. הרבה יותר טוב, לא?

העניין הוא פשוט: מכיוון שמוסיפים אחד למכנה, הרי שככל שהמכנה קטן יותר, התוספת הזו יותר משמעותית, באופן יחסי, והעודף הדרוש כדי להשיג מודד פרטי גבוה גדול יותר. או, במילים אחרות: השיטה מעדיפה מפלגות גדולות על פני קטנות. למפלגה גדולה יש יותר סיכוי לזכות במנדט עודף מאשר מפלגה קטנה.

אבל הקסם האמיתי של שיטה זו מגיע כשיש יותר ממנדט עודף אחד: מפלגה שקיבלה מנדט עודף חוזרת לחישוב לחלוקת המנדט העודף הנוסף, ובאופן עקרוני יכולה לקבל יותר ממנדט עודף אחד תמורת עודף ששווה פחות ממנדט אחד. המקרה הבולט ביותר של תוצאה כזו היה בבחירות לאסיפה המכוננת ב-1949, אז הצטרפו כמה גורמים יחדיו: גם פרלמנט מאוד לא מאוזן עם מפלגה אחת שקיבלה 35% מהקולות והרבה מפלגות קטנות שהגדולה שבהן קיבלה פחות מחצי מכך, וגם אי קיומו של אחוז חסימה (מה שאמר שהיו הרבה יותר מנדטים עודפים כי הקולות שלהן נכללו בחישוב של המודד הכללי – וזאת לצד הקביעה שחרף זאת, הן לא תוכלנה להשתתף בחלוקת המנדטים העודפים, כלומר שבעצם מנדט אחד הפך להיות אחוז חסימה, אבל רק אחרי חישוב המודד הכללי). התוצאה הייתה שמפא"י זכתה בלא פחות משלושה(!) מנדטים עודפים בעבור עודף ששווה פחות ממנדט אחד.

יש פרטנר?

ואז נוסף לנו הסכם העודפים. הסכם העודפים קובע שצמד המפלגות שחותמות עליו (וכל מפלגה יכולה לחתום על הסכם כזה רק עם מפלגה נוספת אחת) תחשבנה כמפלגה אחת לצורך חישוב חלוקת המנדטים העודפים, ואחר כך הן תתחשבנה על המנדטים ביניהן בנפרד. הסכם עודפים, לפיכך, נותן למפלגות הזדמנות להשוות קצת את התנאים על-ידי יצירת "גושים" שיתמודדו ביחד על חלוקת המנדטים העודפים. מכיוון ששיטת החלוקה מתעדפת מפלגות גדולות יותר, המשמעות היא שמפלגות קטנות יכולות להגדיל את הסיכוי שלהן לקבל מנדט עודף.

כמה שיקולים לקחת בחשבון: אחרי חלוקת המנדטים, החלוקה הפנימית בתוך צמד מפלגות נעשה, שוב, בשיטת האגנבך-בישוף. כלומר, מחלקים את סך הקולות שזכו להם שתי המפלגות בסך המנדטים בהם זכו פלוס אחד, ונותנים לכל מפלגה מושבים על פי מספר המודדים השלמים של כל אחת, והמושב העודף, אם יש, ינתן למפלגה בעלת המודד הפרטי הגדול ביותר. כלומר, גם בתוך הסכם העודפים עצמו, למפלגה גדולה יותר יש סיכוי גדול יותר לזכות במנדט העודף. מכאן נובע שיש שני שיקולים מנוגדים: כל מפלגה רוצה להיות חלק מהסכם עודפים גדול ככל האפשר, כדי להגדיל את הסיכוי לקבל מנדט עודף, אבל כל מפלגה גם תרצה להיות כמה שפחות קטנה ביחס לשותפה שלה להסכם העודפים כדי להגדיל את הסיכוי שאותו מנדט עודף יעשה את דרכו, בסופו של דבר, אליה. בנוסף, צריך לזכור שמפלגה שחתמה על הסכם עודפים עם מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה תתמודד לבדה על חלוקת המנדטים, ולכן מפלגות שספק אם תעבורנה את הסף הזה תתקשינה למצוא פרטנריות להסכם.

כמובן, מפלגה יכולה להיות אלטרואיסטית. מרצ יכולה להחליט שמה שחשוב לה זה שגוש השמאל ירוויח מנדט עודף, גם אם זה אומר שהוא ילך לעבודה, ולכן תחתום על הסכם עודפים עם העבודה. אבל מבחינה אסטרטגית צרה יותר, למרצ הרבה יותר כדאי לחתום על הסכם כזה עם חד"ש. אבל למעשה, אותה חשיבה אלטרואיסטית צריכה הייתה דווקא לגרום למרצ לעודד את העבודה לעשות בדיוק מה שעשתה – לחתום על הסכם עודפים עם מפלגה בינונית-קטנה כמו "יש עתיד". חתימת ההסכם הזה משמעה גם סיכוי מוגדל עוד יותר להשיג מנדט עודף (כי יש עתיד גדולה יותר ממרצ, על פי הסקרים), וזאת מבלי לוותר על הסיכוי הגדול של העברת המנדט הזה לגוש השמאל (כי העבודה גדולה פי שתיים או שלוש מיש עתיד, תלוי בסקר; כמובן, הדברים הם בהנחה שהעבודה בכל זאת שייכת לגוש השמאל, בניגוד לדברי היו"רית הנערצת). למעשה, אם מישהו הוכיח חוסר הבנה במשמעות של הסכם העודפים, הרי הוא יאיר לפיד, שסיכוייו להרוויח מההסכם, בין אם ישירות ובין אם ברמה הגושית, נמוכים.

חשיבה אסטרטגית צרה, כמובן, הייתה גם מכתיבה למפלגות הקטנות להשאיר את המפלגות הגדולות בבדידות מזהירה. את ההתעקשות שלהן בכל זאת לחבור למפלגות הגדולות אפשר להסביר רק באותו אלטרואיזם גושי עליו דובר לעיל. אבל, כאמור, אם קיימת חלופה מוצלחת יותר בדמות מפלגה קטנה-יחסית מגוש אחר שמוכנה להיות פראיירית ולחתום על הסכם עודפים עם מפלגה גדולה יותר מהגוש שלך – הרי שהמפלגה הקטנה בגוש צריכה לברך על כך, לא לתקוף זאת.

הרבה מפלגות, מעט בוחרים

אם אנחנו בענייני מפלגות ובחירות וכאלה, המכון הישראלי לדמוקרטיה פרסם גרף שמראה את השינוי במספר המפלגות המתמודדות בבחירות לאורך השנים, והשיא החדש שיקבע בבחירות הקרובות- 34 מפלגות. טל שניידר העלתה סברה בפייסבוק שאפשר לקשר בין הגידול הזה לבין הירידה באחוז ההצבעה: אולי הגידול במספר המפלגות מצביע על מבוכה גוברת בקרב המצביעים שלא יודעים למי להצביע ומחפשים עוד ועוד חלופות איזוטריות.

אני מתקשה לקבל את הסברה הזאת, מכמה סיבות. ראשית, אחד הדברים המדהימים ביותר בגרף הזה הוא עד כמה מספר המפלגות המכהנות בכנסת נותר יציב לאורך כל התקופה – בין אם מתמודדות 14 מפלגות ובין אם מתמודדות 33, מספר המפלגות שנכנסות לכנסת לא יורד מ-10 ולא עולה על 15 כבר 60 שנה. אולי המצב ישתנה אחרי הבחירות הקרובות, אבל אני בספק. מ-2003 ל-2009 חל גידול הדרגתי של שש מפלגות במספר המתמודדות, אבל מספר המכהנות דווקא ירד מ-13 ל-12. למעשה, בחינה סטטיסטית של כל התקופה אמנם מעלה קשר סטטיסטי בין מספר המפלגות המתמודדות למספר המפלגות שנבחרות בסוף, אבל הקשר הוא יחסית חלש (שונות מוסברת של כ-50%), והוא מאבד את המובהקות שלו (וגם חלק לא קטן מהכוח שלו – כלומר, לא מדובר רק על תוצאה של קיטון ב-n) אם מסתכלים רק על התקופה מאז 1973 (כלומר, תקופת המערכת המפלגתית הדו-גושית).

עוד עדות לכך שאין בהכרח קשר בין התנהגות הבוחרים לבין כמות המפלגות אפשר לראות בנתון של אחוז הקולות המבוזבזים בכל מערכת בחירות.

כפי שאפשר לצפות, כאשר מספר המפלגות שאינן מצליחות להכנס לכנסת נמוך מאוד, מספר הקולות המבוזבזים נמוך בהתאם (פעמיים היה המספר הזה פחות מאחוז אחד מכלל הקולות), אבל ברגע שהמספר הזה מזנק בכנסת השמינית (1973), אנחנו מאבדים כל קשר בין מספר המפלגות הכושלות לבין אחוז הקולות המבוזבזים. ההסבר למספר הקולות המבוזבזים עובר משאלת מספר המפלגות הכושלות לשאלות אחרות לגמרי, שקשורות יותר ליציבות המערכת הפוליטית. כך, למשל, שנות התיקו הפוליטי של 84 ו-88 הובילו למספר מזערי של קולות מבוזבזים, בעוד שהתפרקות המערכת המפלגתית מ-99' ואילך מתאפיינת גם באחוזים גבוהים של בזבוז קולות; ולשינויים בשיטת הבחירות (ב-92' הועלה אחוז החסימה מ-1 ל-1.5, ובשל חוסר הנכונות של המפלגות להתאים עצמן למציאות החדשה, אחוז הקולות המבוזבזים זינק באופן חד פעמי, וחזר למטה ב-96 אחרי הפנמת המצב החדש). אם בכלל, הירידה המשמעותית באחוז הקולות המבוזבזים בבחירות האחרונות, כמעט לרמות של שנות ה-80, מצביעה אולי על תחילת התאזנותה מחדש של המערכת המפלגתית שלנו. אם כי, כמובן, עוד יש לנו כברת דרך ללכת עד שזה יקרה.

כל התנודתיות המאסיבית הזאת עומדת אל מול יציבות אחוז ההצבעה לאורך רוב התקופה (עד 2003, למעשה). לטעון לקשר בין מספר שעובר שינויים כל כך רבים לאורך השנים לבין מספר אחר שהשינוי בו מתחולל רק בשנים האחרונות, זה טיעון בעייתי.

מדורת השבט

ואחרי שהסברתי למה אין כאן מה להסביר, אולי בכל זאת אנסה לתת הסבר למספר המפלגות ההולך וגדל, ולמה אולי הוא כן קשור לאחוז ההצבעה היורד. הגורם המקשר בין שני המספרים הללו הוא גודלן היחסי של המפלגות הגדולות. אבל אתחיל באנלוגיה. לפני עלייתו של ערוץ 2 לגדולה, טבע חוקר התקשורת אליהוא כ"ץ את המונח "מדורת השבט". בכך תיאר כ"ץ את המצב הקיים שבו חדשות ערוץ 1 ויתר התוכניות המשודרות בו מהוות מעין קאנון פופולרי: כולם רואים את "מבט", ולכן חייבים לראות "מבט", כי אחרת נשאר היחידים שלא ראו "מבט". כ"ץ חזה שעם עלייתו של ערוץ חדשות נוסף והתפרקותה של מדורת השבט לשתי מדורות (לפחות), התוצאה תהיה ירידה בסך אחוזי הצפייה בחדשות באופן כללי. ההסבר שלו הוא שמכיוון שכבר לא יתקיים הלחץ החברתי לדעת מה שודר במהדורה ספציפית מסוימת (מכיוון שכבר לא מתקיימת ההנחה שכולם רואים את אותה מהדורה), בעצם ירד הלחץ לצפות בחדשות בטלוויזיה באופן כללי. זה לא שאנשים בהכרח יפסיקו להתעניין בחדשות, אבל לא תהיה להם שום סיבה לצפות בהן דווקא בטלוויזיה.

הסבר דומה אפשר להשליך גם על המערכת המפלגתית. כל עוד "כולם" (או כמעט כולם) הצביעו לאותן שתי מפלגות (כאשר רוב המפלגות האחרות ייצגו קבוצות אוכלוסיה יחסית מובחנות: הציונות הדתית, קיבוצי מפ"ם, חרדים, ערבים), הרי שהיה לחץ לא רק להצביע לאותה מפלגה כמו "כולם" בצד שלך, אלא גם היה לחץ משמעותי להצביע בכלל. אי הצבעה משמעה הייתה בגידה במחנה המאוד ברור ומזוהה שלך (בלי קשר לאם באמת הצבעת לו או לא). לעומת זאת, עם תחילת התפרקות המערכת המפלגתית בעקבות הבחירה הישירה, וביתר שאת עם הקמת קדימה ופירוק המערכת הדו-גושית הברורה, אבדה "מדורת השבט" המפלגתית. אמנם התפיסה שלנו היא שהפוליטיקה הפכה ליותר סקטוריאלית בשנים הללו, ובמובנים מסוימים זה נכון, אבל במובנים אחרים הייתה התפרקות של סקטורים ופתאום היה הרבה פחות ברור למי מצביע כל אחד מה"קבוצות הלא סקטוריאליות" (חילונים ומסורתיים עירוניים, בעיקר).

העלמות מדורת השבט המפלגתית פתחה פתח לשתי התנהגויות שאין ביניהן קשר ישיר בהכרח: מצד אחד, אופורטוניזם הולך וגובר בהקמת מפלגות חדשות שמקוות להנות משברי קולות צפים למיניהם, ומצד שני, נטישה רבתי של ההצבעה בכלל על ידי פלחים משמעותיים בציבור – כי אם ההצבעה שלי לא קובעת את הזהות שלי, אז בשביל מה להצביע בכלל?

כלומר, יש קשר בין עליית מספר המפלגות המתמודדות מאז 1999 ובין הירידה באחוז ההצבעה באותן שנים, אבל הוא עקיף הרבה יותר, ולמעשה משקף שתי תגובות מנוגדות לאותם תהליכים.

עדכון: מסתבר שהטעיתי טיפה את הקוראים בגלל שעת הכתיבה המאוחרת. אמנם שיטת האגנבך-בישוף דורשת שהמודד הכללי יקבע על-ידי חלוקה במספר המושבים הכולל פלוס אחד, ואכן הצעת החוק המקורית של באדר ועופר קבעה שהמודד יקבע על-ידי חלוקה ב-121, אבל מסתבר שהתיקון שהתקבל בחוק השמיט את חלקה הראשון של ההצעה, ולפיכך הוא קובע שיש לחלק ב-120, כפי שהיה בחוק הבחירות המקורי. המשמעות המרכזית של השינוי הזה עד כמה שאני מצליח לפענח בשעת בוקר מוקדמת זו היא שכמות המנדטים העודפים גדלה באופן משמעותי – אם באמצעות המודד המקורי קשה לקבל יותר ממנדט עודף אחד (בהנתן שלא כוללים בחישוב את מי שלא עבר את אחוז החסימה. האמת היא שכשניסיתי לבנות אתמול דוגמא היפותטית לא הצלחתי להגיע אפילו למנדט עודף אחד, וזה מאוד תיסכל אותי אבל הנחתי שמדובר בשעה המאוחרת שמכשילה אותי – מתטיקאים, האם זה בכלל אפשרי מתמטית במצב שבו מראש לא סופרים את מי שלא עבר את אחוז החסימה?), הרי שבשיטה הקיימת אפשר בקלות להגיע גם לחמישה ואף עשרה מנדטים עודפים בכנסת עם 15 מפלגות – ומכאן שהעדיפות למפלגות הגדולות משמעותית עוד יותר. אולי יום אחד אנבור בדיונים סביב הצעת באדר-עופר ואגלה מה הוביל לשינוי הנוסח בין הצעת החוק לבין אישורו בכנסת. יהי שם וישנה ברוך.

  1. למעשה, החל מ-1951, כי ב-1949 הייתה השיטה דומה לשיטה הקיימת היום []

מות הפרינט

(כן, כן, בחירות. שמעתי. אני אאמין אם זה עדיין יהיה נכון מחר בבוקר).

אז לרגל הקריסה של מעריב והצרות בהארץ, נעשה פופולארי במקומות מסויימים לנבא את מותו של הפרינט ולהגיד שהשד לא נורא כל כך. הטיעון הוא פשוט: אין שום דבר מיוחד בעצים מתים. העיתונות יכולה לעבור במלואה לאינטרנט ולא יקרה שום דבר. להפך: להרים עיתון באינטרנט שיהיה זמין מיד לכל העולם זה הרבה יותר זול מאשר להדפיס עיתון פיזי ולנסות להפיץ אותו בכל הארץ. למעשה, אם אנשים יתרגלו לצרוך את העיתונות שלהם באינטרנט, היא תהיה הרבה יותר שיוויונית, חופשית ופתוחה.

האמת היא שהם צודקים. אי אפשר לעצור את הקידמה, ולא יהיו לודיטים שינפצו את חוות השרתים כדי שנוכל לחזור להדפיס עיתונים במכונות דפוס עצומות לייק גוד אינטנדד.

אבל יש משהו צורם בטקסטים הללו שמשבחים את המעבר מפרינט לווב.

עתיד העיתונות הוא בדיגיטל. מעל גבי הרשת, באפליקציות לסמארטפונים ובטאבלטים.

כותב קלדרון. וגל מור מרחיב:

יש אנשים שזה עדיין נראה להם הגיוני. הצרה היא שהם חלק מאוכלוסייה שהולכת ומתבגרת וגדל דור חדש שהרגלי צריכת המדיה שלו שונים בתכלית. מספרים לנו שמשבר העיתונות אינו ייחודי לישראל ויש לו פתרון הגיוני אחד, אימוץ טכנולוגיות כמו האינטרנט והסלולר להפצת תכני העיתון וסגירת מכונות הדפוס המיושנות והמנגנון היקר שמפעיל אותן.

למקרא הדברים הללו, קשה שלא לשים לב שהאנשים שכותבים אותם מדמיינים לעצמם עולם בו כולם הם בדיוק כמותם. לכולם יש טאבלטים וסמארטפונים, כולם חיים חיים דיגיטליים למהדרין. לכל היותר, יש עוד כמה זקנים שנאחזים בכוחותיהם האחרונים בעולם הישן, אבל תכף גם הם יעלמו, ואז נשאר רק אנחנו, הומו דיגיטלוס. מה, לא?

אז זהו, שלא. כמעט רבע מבתי האב בישראל אינם מחזיקים במחשב. בתי האב, לא האוכלוסיה (וכמובן שבתי האב בעשירונים הנמוכים יותר כוללים יותר נפשות – בחמישון התחתון יש פי שתיים נפשות לבית אב מאשר בחמישון העליון). 40% מבתי האב בחמישון התחתון אינם מחזיקים במחשב, לא כל שכן בטאבלט. לשליש מבתי האב בישראל אין אינטרנט. כמה שלא תאשימו את החרדים, הם לא שליש מבתי האב בישראל – הם פחות מתשעה אחוז. הסכנה לדמוקרטיה, לפיכך, אינה נובעת מסגירתו של עיתון כזה או אחר, אלא מהאפשרות שלמגזר רחב כל כך מהאוכלוסיה בישראל לא תהיה נגישות לעיתונות חופשית.

אז האם משמעות העניין שהמדינה צריכה להציל את עיתונות הפרינט? כמובן שלא. אבל המדינה צריכה להתערב כדי להבטיח נגישות מינימלית לכל אזרח לכלי הבסיסי לצריכת חדשות. כשם שהמדינה מבטיחה שאזרחיה ידעו קרוא וכתוב, כך היא צריכה להבטיח שלכל אזרח תהיה נגישות למחשבים ולאינטרנט, לפחות ברמה הבסיסית. משמע: מתן סיוע ברכישת מחשב לבעלי הכנסה נמוכה, הצעת קורסים בסיסיים (או סבסוד של קורסים שכאלו בשוק החופשי) לשימוש במחשב ובאינטרנט, והבטחת נגישות לחיבור בסיסי לרשת במחיר זול במיוחד או אף בחינם1.

למהלך כזה תהיה גם חשיבות כלכלית אדירה: מתן נגישות לעולם המקוון לכלל האוכלוסיה תאפשר גם למשפחות מעוטות יכולת להקנות לילדיהן את הכלים הבסיסיים הדרושים להתקדמות ולהתפתחות, ותצמצם את הפער הדיגיטלי שמנציח עוני בעולם שמתפתח טכנולוגית בקצב הולך ומתקדם.

מות הפרינט הוא כנראה בלתי נמנע. אין כל הגיון בניסיון לדחות את הקץ באמצעים מלאכותיים. אך יהיה זה גם שגוי להרים ידיים ולהגיד שאם אי אפשר לשנות את כיוון ההתפתחות הזה, הרי שאין שום צורך להתערב ולמנוע את ההשלכות השליליות יותר שלו. תפקידה של המדינה ברגעי שינוי שכאלו הוא לנתח את המהלכים הצפויים ואת השלכותיהם, ולדאוג שהמעבר יתרחש באופן שימנע פגיעה בפגיעים ביותר. בעלי ההון ישרדו גם בלי חבל הצלה מכספי משלם המיסים. העשירונים התחתונים – כנראה שפחות.

 

  1. למשל, על ידי חיוב כל הספקים לאפשר בחירה בחיבור של חצי מגה בחינם לכל דורש. []