אריק שמידט, שפעם עבד כבייביסיטר אצל השכנים שלו…

טמקא מצאו לנכון לפרגן למנכ"לית החדשה של יאהו בצורה קצת מעניינת:

"לא יזיק ליאהו קצת ניהול אקטיבי", אמרה המנכ"לית הטרייה והבוטה של יאהו, קרול ברץ, שהחליפה את ג'רי יאנג הפורש. ברץ הייתה מנכ"לית Autodesk, מלצרית ומעודדת

זו כותרת המשנה של הכתבה. בתוך הכתבה מופיעה גם הפסקה הזו:

ברץ שימשה כמנכ"לית חברת Autodesk במשך 14 שנה. יאהו, אגב, גדולה פי שניים מ-Autodesk מבחינת מספר העובדים. ברץ למדה באוניברסיטת ויסקונסין, שם שימשה כמעודדת ומלצרית, עבודה שסייעה לה לממן את לימודיה.

בואו נעשה חישוב קצר. ברץ בת 60, על פי הכתבה. היא הייתה מנכ"לית אוטודסק במשך 14 שנה, מה שאומר מאז שהיא בת 46. האם בכל התקופה שקדמה לגיל 46 היא לא עשתה כלום חוץ מלמלצר ולעודד? מה, בדיוק, הרלוונטיות של העובדה שכמו כל אדם אחר בעולם, המנכ"לית החדשה של יאהו עבדה בעבודות מזדמנות כסטודנטית, והשתתפה בפעילויות אקסטרא-קוריקולריות כמו קבוצת המעודדות?

לא צריך לציין שמנכ"ל חדש לא היה זוכה לאמירה דומה. בדיוק כמו ששום סגן-נשיא של חברה גדולה לא היה זוכה להשתפכות הדוחה של גוגי דולדמן על מריסה מאייר בעת ביקורה בארץ. מה שמעלה את השאלה מה בדיוק חשבה אדר שלו כשכתבה את הדברים (או העורך שלה, אם ניתן לה להנות מהספק). הייתי יכול להבין פיסקה קצרה שתתאר אל עלייתה המטאורית של ברץ לתפקידה באוטודסק, או לפחות לציין שאת התואר הראשון שלה מאוניברסיטת וויסקונסין קיבלה בתחום מדעי המחשב. ((האמת היא שמחיפוש קצרצר ברשת (יעני, וויקיפדיה והתוצאה הראשונה של גוגל, לא עולה יותר מדי מידע על עברה של ברץ, אבל אם אין מה להגיד, כמו שהסבירו לנו בטוקינג הדס, עדיף לא להגיד כלום.)) איזו תועלת לעזאזל יש במידע הזה, פרט לניסיון נוסף להקטין אשה מצליחה, להחזיר אותה בכוח מאשה שהובילה את אוטודסק להישגים נכבדים ונבחרה בזכות ולא בחסד לנסות להציל את יאהו המדשדשת, למשהו שאנחנו יכולים להבין, כמו, נגיד, מלצרית?

ברץ היא עוד דוגמא ל"צוק הזכוכית": כאשר נשים כבר שוברות אל תקרת הזכוכית ומגיעות למשרות רמות, בדרך כלל מדובר על משרות רמות שעומדות על פי תהום, בחברות שעומדות בפני שוקת שבורה ולא יודעות איך להתקדם הלאה. ((כן, אני יכול להמשיך לערבב מטאפורות עוד כמה משפטים. רוצים?)) גם תפקידה החדש ביאהו, כמו תפקידה הקודם בראש אוטודסק, מעמיד את ברץ בסכנה גדולה מאוד של כשלון, ויש סיכוי לא קטן שאם הכשלון הזה אכן יקרה, יהיה מי שיטען שזה רק עוד הוכחה שנשים לא יודעות לנהל חברות גדולות (שימו לב, אגב, לדגש ששמה הכתבה על כך שאוטודסק הרבה יותר קטנה מיאהו). כתבות כמו זו, שמציגות את המנכ"לית החדשה של יאהו כאילו אין לה ניסיון (נו, חוץ מ-14 שנים בראש חברה שהיא עצמה הפכה להצלחה משמעותית, ועוד אי אלו שנים בתפקידים שלא טרחנו לבדוק מה הם – מה זה חשוב, היא הייתה מלצרית פור קריינג אאוט לאוד!), רק מכינות את הקרקע לטענות הללו, אם וכאשר יאהו תקרוס.

אפשר את הטלפון שלך?

בתזה שלי מוקדש חלק גדול מפרק המתודולוגיה לדיון בבעיתיות שבסקרי אינטרנט, ובסיבות שבגינן בכל זאת כדאי להשקיע בהם. כל הדיון הזה לא משנה את העובדה שהמתודולוגיה של התזה שלי היא בושה וחרפה וזוועה ושערוריה, אבל זה לא קשור. אחד הנתונים המעניינים שגיליתי כשבדקתי את הנושא הוא שיעור משקי הבית בישראל שמחזיקים בטלפון קווי. ב-2005, מסתבר, האחוז עמד על 85.1, אחרי שהשלים ירידה של כ-10 בשמונה שנים. ((אגב, עוד נתון מעניין ברמת האנקדוטה הוא שאחוז משקי הבית שהחזיקו שני קווי טלפון או יותר דווקא עלה בין 1998 ל-2002 בשיעור של שני אחוזים, ואז קרס תוך שנה אל מתחת לאחוז שהיה בתחילת העליה. הסיבה ההגיונית ביותר להתנהגות הזו היא החדירה של האינטרנט בחיוג בשנים הללו, ואז הכניסה המאסיבית של האינטרנט המהיר, שהעלימה את הצורך בקו טלפון יעודי לגלישה.))

היום ראיתי את הכתבה הזו שפרסם יוסי גורביץ לאחרונה בכלכליסט:

מספר גדל והולך של אמריקנים מוותר על הטלפון הקווי ומסתפק בטלפון סלולרי: במחצית הראשונה של 2008, 17.5% מבתי האב בארה"ב החזיקו רק בסלולרי.

בשום מקום בכתבה לא השווה יוסי את הנתונים לנתונים המקבילים בישראל, למרות שהם זמינים בקלות דרך פרסומי הלמ"ס (כיום האחוז הוא 84.3). כמובן שמיד קפצו מספר טוקבקיסטים והרעיפו עלינו מחוכמתם:

מה שמגגיל את הסיכויים שכך יהיה גם בישראל.

מייחל מגיב אנונימי.

אין סיכוי שיקרה עם מחירי הסלולרי בארץ…

אומר ס'.

לא לגמרי ברור לי מה הערך של הכתבה הזו, אבל אם כבר, היה יכול להיות לה קצת יותר ערך אם רק היו מוסיפים את ההשוואה המתבקשת לישראל. זאת, בעיקר משום שמה שיוזמי הכתבה ניסו להבהיר הוא שסקרים שמתבססים רק על דגימת טלפונים קווים הם בעיתיים מאוד – וזו טענה שאני העליתי כבר בתזה שלי, ושהיא נכונה ורלוונטית לא פחות לגבי סקרים שנערכים בישראל.

בטריה מאוויר

הצורך במציאת דרכים חסכוניות וירוקות יותר לייצר אנרגיה מוביל אנשים לרעיונות מפתיעים למדי. למשל, קחו פרוייקט שמקימים עכשיו באונטריו: בטריות מאוויר.

טוב, אולי זה שם יחצ"ני מדי, אבל הנה הרעיון הכללי (תוך התחשבות בזה שהבנה שלי בתחום היא אפסית ואני מסתמך על דיווחים עיתונאיים): אחת הבעיות הגדולות של כל משק חשמל היא שאי אפשר לשמור אנרגיה בצורה יעילה. אם תחנת כוח מייצרת 1000 קוט"ש אבל הצרכנים השתמשו רק ב-500 קוט"ש, אבדו לנו 500 קוט"ש שלא ניתן היה להציל. המקסימום שאפשר לעשות הוא לכבות תחנות חשמל לפרקי זמן קצרים, אבל זו פעולה בעייתית בפני עצמה מבחינת ניצולת אנרגיה. אנשים זקנים כמוני זוכרים בודאי את הקמפיין "ליישר את הקו", כלומר, להשתמש במכשירי חשמל זוללי חשמל כמו מכונות כביסה ומדיחי כלים עד כמה שאפשר בלילה, ולא ביום, שכן בלילה הדרישה לחשמל נמוכה הרבה יותר והרבה חשמל "הולך לאיבוד". מאידך, ככל שהדרישה לחשמל במהלך היום גבוהה יותר, כך יותר חשמל עלול להתבזבז בלילה כי חברת החשמל תאלץ להערך לספק את רמות הדרישה הגבוהות יותר.

הבעיה נעשית מסובכת עוד יותר כשרוצים להשתמש במקורות אנרגיה בלתי מתכלים כמו רוח או שמש. אפילו בארץ לא תמיד יש שמש. מערכות סולריות בדרך כלל אוצרות חלק מהחשמל שהן מייצרות בסוללות, אבל כמות האנרגיה שניתן לאצור בהן היא קטנה למדי, והפתרון הזה אינו פרקטי למשק החשמל בכללותו. אז הנה לנו מערכת שמייצרת חשמל רק לפעמים, כשכאשר היא כבר כן מייצרת חשמל, חלק גדול ממנו נאבד.

הנה פרט שנראה לגמרי לא קשור: מתחת לקרקע במקומות רבים בעולם יש חללים ריקים גדולי ממדים. אלו מקומות מהם נשאבו נפט, גז טבעי או מים, וכעת נותרו ריקים. איך זה קשור לאנרגיה?

או. תארו לעצמכם תחנת כוח מבוססת אנרגיה מתחדשת. כאשר התחנה מייצרת אנרגיה, האנרגיה הזו נשלחת לרשת החשמל. אבל אם חלק ממנה אינו נדרש באותה עת, האנרגיה הזו משתמשת במקום זאת לדחיסת אוויר לתוך אותם חללים תת-קרקעיים. מאוחר יותר, כאשר התחנה אינה מייצרת חשמל (כי אין רוח או שמש), האוויר הדחוס משוחרר באופן מבוקר לתוך מערכת שהופכת אותו חזרה לחשמל במידה הדרושה, וזה מוזרם לתוך רשת החשמל. כמובן, ניצולת האנרגיה כאן אינה אופטימלית. כמות גדולה של חשמל נאבדת בתהליך של הדחיסה וייצור החשמל מחדש – אבל, כזכור, מדובר על חשמל שמקורו באנרגיה בלתי-מתכלית, שהיה הולך לאיבוד בכל מקרה. כלומר, מדובר על רווח נטו לכולם. כשזוכרים שהחשמל המיותר שמיוצר בלילה בין כה וכה נמכר בזול יחסית לחשמל שנמכר באמצע היום, הרי שאם פרוייקט כזה מוקם באופן פרטי ומספק את השירות לחברת החשמל, יכול להיות כאן גם מקור נאה לרווח.

מה שמעלה את התהיה אם דבר כזה יכול לעבוד בארץ. האם יש בישראל חללים רלוונטיים שכאלו? או יש לנו רק בולענים שקרובים לפני הקרקע?

שאלה: בתקופה האחרונה אנחנו רואים שטף של עיתונאים ואנשי תקשורת שפונים לפוליטיקה: שלי יחימוביץ', דניאל בן-סימון, ציפי חוטובלי ועכשיו גם ניצן הורוביץ (איזו אבידה!) וגדעון רייכר (נגיד ש). האם גם בעבר התקשורת היוותה מסלול משמעותי לפוליטיקה? אני זוכר את אורי אבנרי וטומי לפיד. יש עוד אנשים משמעותיים שמתאימים להגדרה הזו?

תפוח זה סוג של מחשב, לא?

מילון אוקספורד לילדים, שמכיל כ-10,000 מילים, מצא לנכון להוציא כמה מילים מיותרות מהמהדורה החדשה. מדובר בעיקר בדברים שילדים לא עשויים להתקל בהם בימינו: בלוטים, תלתנים, ערבות, עורבים, אוכמניתיות (blackberries). אין ברירה: צריך היה לפנות מקום לכמה מילים שאף ילד בן 7 לא יכול להסתדר בלי לבדוק את משמעותן במילון: בלוג, נגן MP3, תא קולי ו – הו, האירוניה – בלקברי.

על הדרך, אגב, הם גם ניקו כמה מונחים אחרים שלא רלוונטיים לחיים המודרניים בעולם המערבי, כמו נזירה, הטבלה, קדוש או תהילים. אני ממליץ לשים את ההגדרה של "צרכנות" על הכריכה.

פריימריז וקוד פתוח (או: דובי מדבר על דברים שהוא לא מבין בהם)

אז העבודה חזרה להשתמש בפתקי הצבעה ממשהו שנקרא "נייר", והכל בא על מקומו בשלום. ובכל זאת, ספיח אחד יש לי מסיפור הפאדיחה של העבודה. בין התגובות על השימוש במערכת ממוחשבת לניהול הפריימריז היו שטענו (טוב, נו, קלינגר) שאם כבר מערכת הצבעה ממוחשבת, אז רק בקוד פתוח, כי אחרת אף אחד לא יודע מה יש בפנים.

יש לי תהיה בנושא: מה שהופך את הקוד הפתוח לחסין יותר לפרצות למיניהן הוא שכל אחד יכול לקחת את הקוד המקורי, לבדוק אותו, ואז לקמפל ולהשתמש בתוכנה. אבל תוכנת הצבעה בקוד פתוח תקומפל על ידי החברה שתנהל את ההצבעה, כלומר, על ידי אותם אנשים שאנחנו לא סמכנו עליהם עם תוכנה קניינית. איך בדיוק פרסום הקוד-לכאורה של מערכת ניהול ההצבעה עוזר לנו אם אין לנו שום שליטה על איזה קוד מקמפלים מפעילי ההצבעה? מאיפה לנו לדעת שהקוד שבדקנו וסרקנו בשמונים-אלף עיניים הוא אכן הקוד שיקומפל ויופעל על מחשבי ההצבעה, בלי תוספים ושינויים?

אשמח להסברים.

קוד פתוח, חברה אזרחית ובעיית הפעולה הקולקטיבית

בשנה שעברה כתבתי במסגרת אחד הקורסים שלי ביקורת על ספרו של מנסור אולסון הלוגיקה של פעולה קולקטיבית ((Mancur Olson, The Logic of Collective Action, 1965)) אולסון הציג בספרו טיעון משכנע למדי למגבלות על היכולת של בני אדם להתארגן למען מטרה קולקטיבית משותפת של השגת טובין ציבוריים ((טובין ציבוריים הם אותם טובין שלא ניתן לחלק אותם לחלקים דיסקרטיים או להגביל את השימוש בהם לחלקים מהחברה. אוויר נקי, למשל, הוא טובין ציבורי: ברגע שקבוצה אחת השיגה אוויר נקי, אי אפשר למנוע מכלל הציבור להנות ממנו, גם אם יתר הציבור לא השתתף במאמץ להשיג אותו.)). הוא הראה שבניגוד לאינטואיציה שלנו, זה שלאנשים יש אינטרס משותף לא אומר שהם ישתפו פעולה כדי להשיג את האינטרס הזה. הסיבה לכך היא ה-free-riders. פרשנות מקובלת אך שגויה של אולסון טוענת שה"נצלנים" הם אנוכיים. זו, כאמור, פרשנות שגויה: האינטרס, הרי, הוא משותף, ולכן פעולה אנוכית, לכאורה, עדיין הייתה צריכה לקדם את האינטרס הזה. הנצלנים של אולסון היו נוהגים באותו אופן אפילו אם כוונותיהם היו נאצלות לחלוטין: פשוט אין שום הגיון להצטרף למאמץ הקבוצתי. אם הם רוצים לעזור לזולת, זמנם וכספם יהיו יעילים יותר למטרה הזו אם הם ישקיעו אותם באפיק אחר, למשל תרומה ישירה לאדם עני.

למה אין זה הגיוני להצטרף למאמץ הקולקטיבי? כפי שהראה אולסון, בקבוצה מספיק גדולה של אנשים, תרומתו של כל פרט היא בלתי מורגשת. מכל בחינה מעשית, אם אדם אחד יחליט להשקיע את מרצו בעיסוק אחר כלשהו, לא תהיה בכך כל פגיעה במאמץ הכולל. מכיוון שכל אדם עושה את החישוב הזה בעצמו, בסופו של דבר רק מתי מעט נשארים בתוך הקבוצה – אלו שפרישתם כבר תגרום לפגיעה ברורה ומובהקת ביכולת של הקבוצה לתפקד. לפיכך, גם בחברה אלטרואיסטית, קבוצות תתנודדנה על סף ההגדרה של "קבוצה גדולה". מכיוון שקבוצות קטנות מתקשות להשיג מטרות חברתיות משמעותיות, המשמעות היא שהתארגנות חברתית כדי להשיג מטרות גדולות לעולם לא תצלח (אלא אם יסופקו תמריצים פרטניים לחברי הקבוצה – אבל לא נכנס לזה).

אחד הפרטים המעניינים שזיהיתי בניסוח של אולסון הוא שהגודל של קבוצה הוא לא מושג אבסולוטי, אלא הוא יחסי לגודל המשימה שעומדת בפניהם. קבוצה גדולה היא קבוצה שאף אחד מחבריה לא מסוגל להרים תרומה משמעותית (או לפגוע פגיעה משמעותית) לקידום המטרות שלה. קבוצה קטנה היא כזו שבה כל פרט מסוגל לבדו להשיג את המטרה המשותפת (שפירותיה נחלקים בין כל הפרטים בחברה, משום שמדובר על טובין ציבוריים). קבוצה בינונית היא זו שבה אף פרט אינו יכול להשיג את הטובין הרצוי בפני עצמו, אבל כל פרט מסוגל להרים תרומה משמעותית וניכרת – ומצד שני, כל פרישה של פרט תגרום לפגיעה מורגשת בסיכוי להשיג את הטובין הרצויים. הסיבה בגינה חשבתי שהפרט הזה מעניין במיוחד, היא שהיא פותחת פתח למניפולציות על הטובין הציבוריים הדרושים כדי להפוך קבוצות גדולות לקטנות או בינוניות.

נתחיל מדוגמא שנתתי בעבודה עצמה, ואז נעבור לפיתוח המהותי יותר שעשיתי שם כדי להסביר את קהילת הקוד הפתוח. בהמשך, אני אנסה להציג כיוון מחקר אפשרי שמיישם את הרעיון הבסיסי הזה גם על שאלת החברה האזרחית.

כאשר ארגון מבקש להתרים בציבור, אפשר לחשוב על שתי אסטרטגיות בסיסיות: לקבוע יעד קולקטיבי גבוה ולעודד אנשים לתרום כדי להגיע ליעד הזה ("אוספים מיליון שקל למען ילדים רעבים!"), או לקבוע יעד אישי נמוך, אך גבוה יחסית לתרומה הממוצעת, שיוצג כמשמעותי לקידום הטיפול בבעיה המדוברת.

את האסטרטגיה הראשונה אין צורך להסביר. כולנו מכירים אותה. הבעיה, כפי שאפשר להבין מיד מניתוח אולסוני, היא שאין לי, כפרט, שום תמריץ לתרום למטרה הזו יותר משהייתי תורם בלי ה"תמריץ". אם אני אתרום 20 שקלים במקום עשרה, זה עדיין יהיה טיפה בים לעומת הסכום הכולל שמנסים להגיע אליו.

את האסטרטגיה השניה ראיתי בפעולה בפעם הראשונה בהתרמה במסגרת "יומטוב", או אחד המשדרים הדביקים האלה שהיו פעם, אבל אז לא זיהיתי אותה ככזו. פה בקנדה היא הרבה יותר נפוצה: מתרים דופק בדלת ומבקש ממני לתרום סכום קטן למען ילדים חסרי בית באפריקה. הוא מגיש לי דף ועליו כתוב איזה סכום אני יכול לתרום, ומה משיג סכום כזה. עשרה דולר יקנו רצועת בד שתשמש לילד מחסה מפני הקור. 25 דולר ירכשו לילד מעיל חם. 200 דולר יכולים לשמש לרכישת אוהל מרווח שישמש לו כבית של ממש, וכן הלאה. בגרסא הישראלית, הצופים התבקשו לתרום, אם אני זוכר נכון, 13 שקלים שהם הסכום הדרוש למימון ארוחת חג לאדם אחד. שמתם לב מה עשו כאן? התרומה שלי הופכת מ"טיפה בים" למשהו קונקרטי שעוזר לאדם ספציפי. 13 ש"ח, אני מניח, זה לא הסכום המדוייק הדרוש להאכלת אדם אחד, אבל זה הסכום שהארגון המתרים העריך שהוא מספיק גבוה לעומת התרומה הממוצעת כדי להצדיק את הטריק, אבל גם מספיק נמוך כדי לא להרתיע תורמים. אותו הדבר עם המתרים בדלת שלי פה בקנדה: התרומות המדורגות עם המשמעות המדוייקת של כל תרומה דוחקות בי לתרום יותר משהייתי תורם אם כל מה שהייתי מקבל זה קבלה על סכום התרומה.

כלומר, באסטרטגיה השניה לקחו את המשימה הקולקטיבית הגדולה ו"פירקו" אותה להרבה משימות קטנטנות, כאלו שהופכות כל "קבוצה" שבאה לטפל בהן ל"קבוצה גדולה" – כלומר, משימות שמדרבנות אנשים בודדים לטפל בהן בעצמם, כי הם מסוגלים לעמוד במחיר של אספקת הטובין הציבורי הזה (צמצום העוני, במקרה זה) בעצמם.

אותה הלוגיקה בדיוק קיימת בקהילת הקוד הפתוח. לתכנת מערכת הפעלה מאפס זה מאוד קשה. לפתור באג אחד, לעומת זאת, או להוסיף פיצ'ר אחד, זו משימה שאדם בודד (או קבוצה מאוד קטנה של אנשים) בהחלט מסוגל להתמודד איתה. לכן צורת הארגון המקובלת בקהילה, של רשימת באגים הדורשים תיקון ורשימת פיצ'רים דרושים, כמו גם האינטרס האישי של כל מפתחת להוסיף פיצ'רים שהיא עצמה מעוניינת בהם, מעודדת השתתפות של פרטים בהשגת הטובין הציבורי המורכב של מערכת הפעלה (או דפדפן, או מה שלא יהיה), על ידי פירוק המשימה הגדולה לעשרות ומאות משימות קטנות שכל פרט בקבוצה יכול לתרום תרומה משמעותית לביצוען. כמובן שהעובדה שמדובר כאן בטובין דיגיטלי – כלומר כזה שמחיר יצירת היחידה הראשונה שלו הוא גבוה, אבל יצירת כל יחידה נוספת ממנו הוא, לצורך העניין, אפס – מאפשרת להפוך את התוצר של כל פרט בקבוצה לטובין ציבורי.

אפילו בוויקיפדיה אפשר לראות פרוייקטים שנועדו להשיג מטרה דומה – מתקפות האיכות למיניהן, כמו גם פרוייקט "בית השיטה", כולם נועדו לחלק את המשימה הבלתי נתפסת של "לכתוב אנציקלופדיה" לחתיכות קטנות שקבוצות קטנות של אנשים יכולות לבצע לבדן.

אז מה לגבי החברה האזרחית? האם אפשר להפעיל את אותו ההגיון שם? כנראה שכן. בספר של מקינטוש ולזר ((H. Lazar and T. McIntosh, How Canadians Connect, 1999)) הם טוענים שארגוני חברה אזרחית בקנדה מצליחים בעיקר כשהם עוזבים את הנושאים ה"גדולים", ומנסים לטפל במה שהם מכנים "פוליטיקה קטנה". במקום לנסות לפתור את הבעיות הגדולות בין הקבוצות הלשוניות בקוויבק ובשאר קנדה, הם הצליחו בעיקר בבואם לפתור את הבעיות בין הקהילות הלשוניות שבתוך כל פרובינציה. מאמר אחר, שאין לי את מראה המקום שלו כרגע, עוסק בתפיסה של פעילים בהתארגנויות של חברה אזרחית שמה שהם עושים הוא משמעותי כי זה "קרוב לבית" (לעומת הנושאים הגדולים יותר, עליהם הם אינם יכולים להשפיע).

מאמר שאני קורא כעת ((Sarah L. Henderson, "Selling Civil Society", Comparative Political Studies 35, 2, March 2002, 139-167)) על החברה האזרחית ברוסיה של אחרי נפילת הקומוניזם מצביע על הבעיה שביצירת חברה אזרחית יש מאין:

Developing civil society depends on the uncoordinated cooperation of many; the question then is how can people be induced to cooperate for long-term, large-scale benefit if it is not in their individual interest? (p. 145)

קל לראות שגם אם המטרה הגדולה הסופית חורגת מהאינטרס האישי של הפעילים השונים בחברה האזרחית הרוסית, ניתן להעלות על הדעת ארגון גג שיעסוק ב"פירוק" המשימה הגדולה של יצירת החברה האזרחית והטלת המשימות הקטנות שתתקבלנה על ארגוני חברה אזרחית שיכולים להתמודד עימן. האם תתכן יצירת "רשימת באגים חברתית" שכזו?

חברות אזרחיות במדינות שונות בעולם יוצרות רשתות ופדרציות ארציות, תת-ארציות ובין-לאומיות כל הזמן. אבל רשתות המידע הללו אינן משמשות לחלוקה של הבעיות, כפי שהן מוגדרות על ידי ארגוני החברה האזרחית, לחתיכות קטנות. במקום זאת, ההתארגנויות של מספר קבוצות חברה אזרחית פועלת על בסיס ההנחה שבעיות גדולות אפשר לפתור רק על ידי יצירת קבוצות גדולות יותר שתפעלנה ביחד למען הפתרון. ההגיון האולסוניאני מראה שההפך הוא הנכון: הדרך הנכונה לפתור בעיות גדולות הוא לפרק אותן לבעיות קטנות, שתפתרנה אחת אחת על ידי קבוצות קטנות ובינוניות.

חיי מדף

קפיטן עופר כתב בגנות סריקת מאמרים עבור סטודנטים. הכוונה היא לאותו מנהג של מרצים לסרוק את המאמרים הדרושים לקורס ולאפשר גישה אליהם דרך אתר האוניברסיטה, במקום לדרוש מהסטודנטים לכתת את רגליהם לספריה ולמצוא אותם בעצמם. עופר לא יצא כנגד המנהג עצמו, שנועד בסך הכל לסייע לסטודנטים, אלא כנגד ההשלכות השליליות שלו: סטודנטים שגומרים תואר מבלי שביקרו בספריה אפילו פעם אחת.

שרון, בתגובות, מברכת על הדיגיטיזציה של החומר האקדמי ומציינת עד כמה הדבר שיפר את הנגישות של טקסטים אקדמיים לסטודנטים ולחוקרים בכלל. אני מסכים עם שרון בנקודה הזו, אבל אני חושב שהיא לא רלוונטית.

בקורס שאני מתרגל השנה החליט המרצה רגע לפני תחילת השנה לשנות לגמרי את הסילבוס, כדי שרוב חומר הקריאה יהיה זמין אלקטרונית, מעבר לכמה ספרים שהסטודנטים התבקשו לרכוש במלואם. המשמעות של השינוי ברגע האחרון הזה היא שמדי שבוע אני שולח לסטודנטים את רשימת הקריאה לשבוע הבא. הרשימה כוללת לא רק את מראה המקום של המאמרים, אלא גם את הקישור הישיר אליהם. כצפוי, במקרים כאלו, חלק מהקישורים לא עובדים. חלק ממאגרי המידע יוצרים קישור יחודי לכל סשן, ועבור סטודנטים שניגשים למאגר מחוץ לאוניברסיטה, החיבור נעשה עוד יותר מסובך משום שהוא צריך לעבור דרך הפרוקסי של הספריה.

אדם נורמלי (כלומר, אני), כשהיה נתקל בבעיה כזו, פשוט היה נכנס לאתר הספריה ושולף את המאמר בעצמו דרך מאגרי המידע. והנה, בכל זאת, אף לא אחד מהסטודנטים – חבר'ה בשנה השלישית והרביעית לתואר – לא ידע איך לעשות זאת, או לכל הפחות לא טרח לעשות זאת.

דוגמא אחרת: כדי לכתוב את העבודה בקורס, הסטודנטים נדרשים למצוא בעצמם לפחות חמישה מאמרים ושלושה ספרים על הנושא שהם בחרו. לפני מספר ימים סטודנט פנה אלי ואמר שהוא רוצה לכתוב עבודה על הקרבות בבוסניה. אז הוא נכנס לאתר הספריה וחיפש ספרים עם הביטוי "מלחמת בוסניה". הוא לא מצא כלום, אז הוא פנה אלי לעזרה.

אנחנו רגילים לחשוב שבני הנוער של ימינו גדלו עם מקלדת ביד, שגוגל הוא טבע שני עבורם. אנחנו, האוריינים-טכנולוגית באזור גיל ה-30, נוטים לחשוב שמה שבא בקלות לנו קל וחומר בא בקלות להם. המציאות היא הרבה יותר עגומה. כן, הם מסוגלים לכתוב בלוג ולחפש בוויקיפדיה, ואפילו לעשות קאט-אנד-פייסט, אבל אין להם מיומנות חיפוש אלמנטרית. כשהם יוצאים מהעולם הרחב של גוגל שבו כמעט כל מילת חיפוש שיעלו על הדעת תעלה להם משהו רלוונטי, ומגיעים לעולם המוגבל יותר של חיפוש בספריה, הם לא יודעים למצוא מילות חיפוש אפקטיביות כדי להשיג הרבה תוצאות מצד אחד, אבל לצמצם את התוצאות למשהו שאפשר להתמודד איתו מצד שני. כשמדובר בחיפוש שמוגבל רק לכותרת ומילות מפתח שהוגדרו עבור כל ספר, הקושי משמעותי הרבה יותר. גרוע מכך: כשהם כבר מוצאים משהו, הם לא מכירים את השיטות האלמנטריות ביותר כדי למנף את הגילוי הזה לגילויים נוספים, בין אם באמצעות הביבליוגרפיה של הספר/מאמר, ובין אם באמצעות ניצול שיטת מיון הספרים בספריה. ובניגוד למה ששחר כתב בתגובות לעופר, זה לא משהו יחודי לישראל. זה נכון להרבה מקומות.

בתשובה שלי לסטודנט הראיתי לו מה עושים צעד צעד: עושים חיפוש על המילה הכללית ביותר שאפשר להעלות על הדעת – "בוסניה", במקרה הזה. מסתכלים על רשימת הספרים הארוכה שמתקבלת. עכשיו אפשר לזהות דפוסים חוזרים. חלק גדול מהספרים, במקרה הזה, ממויינים בין DR1600 ל-DR1700. לך לספריה ותעמוד מול המדף הזה: כל הספרים שתראה שם עוסקים בבוסניה. עכשיו תעבור על תוכן העניינים של הספרים הללו, ותמצא מה רלוונטי עבורך.

אתם יודעים מה הוא ענה לי? "וואו". אף אחד לא הסביר לו את זה עד היום, בשנתו השלישית באוניברסיטה. וכי למה שיסבירו? כל המרצים בטוחים שה"צעירים האלה" מבינים במחשבים יותר מהם, ולכן לא צריך להסביר להם איך לעשות חיפוש. אבל צריך. ככל שהמרצים מנסים להקל יותר על הסטודנטים, אפילו בדברים אלמנטריים כמו מציאת עותק של מאמר שזמין אלקטרונית, כך הסטודנטים הללו יהיה פחות מוכנים להתמודד עם משימות אקדמיות אמיתיות.

הדיגיטיזציה של טקסטים אקדמיים היא דבר נפלא. העובדה שבין גוגל פרינט לאמאזון אני יכול לקבל הצצה לתוך כמעט כל ספר שאני מחפש מבלי לטרוח ללכת לספריה היא כלי נוח להפליא שחסך לי הרבה טיולים מיותרים לספריה. ובכל זאת, אילולא כמה וכמה טיולים "מיותרים" לספריה, לא הייתי מוצא כמה מהספרים המרכזיים ביותר שהשתמשתי בהם לאורך השנים. אם לא הייתי מעדיף, אחת לכמה זמן, לקחת את הגליון הפיזי של כתב עת שיש בו מאמר חשוב עבורי, במקום פשוט להוריד אותו מהאינטרנט, לא הייתי נתקל בכמה מהמאמרים והרעיונות המעניינים ביותר שקראתי לאורך שנותי באקדמיה. סרנדיפיטי (יש לזה תרגום לעברית?) היא אחת המיומנויות החשובות ביותר לאקדמאי.

לסטודנטים שלי אני אומר שמבחינתי, חלק מהגדרת המשימה שלהם בכל עבודה שהם מקבלים היא ללכת לספריה ולעשות מחקר שם, פיזית. אי אפשר לכתוב עבודה אקדמית טובה בלי לבקר בספריה.

ספאם במקום טילים

הנה עוד סיבה שאני כל כך אוהב את קנדה: אפילו כשכבר יש איום כלכלי משמעותי על המדינה לקראת מערכת בחירות, עדיין הפוליטיקאים המובילים פה מוצאים לנכון להעמיד פנים שזו עדיין המדינה עם הפוליטיקה המשעממת ביותר ביקום. והפעם, סטיבן הארפר, ראש הממשלה המכהן העומד בראש המפלגה השמרנית שמובילה בסקרים, יוצא בהבטחה חסרת תקדים לציבור הקנדי: "אני אלחם בספאם!".

הלוואי עליכם.

רוחו של הפּוּץ (פוסתמונה)

אז קנינו מצלמה חדשה, עם כמה יתרונות כמו זום נורמלי, קצת יותר מפי שתיים פיקסלים ממה שהיה קודם וזמן המתנה של פחות משבועיים בין הלחיצה על הכפתור ועד שהשדון מתחיל לצייר. מזל טוב לנו.

בזמן ששיחקתי קצת עם הצעצוע החדש ניסיתי לצלם עצם (הילד) קרוב מדי בזום גדול מדי. זה מה שיצא:

The Ghost of Putziks Past

מפחיד, לא?