אקדמאי יקר, מדינת ישראל רוצה לתת לך זין. כזה גדול.

היום קיבלתי דוא"ל מהמדינה. זה לא קורה הרבה. באופן כללי, מאז שהפסקתי לשלם מסים לישראל, כל מערכת היחסים ביננו התדרדרה וכיום אנחנו כבר לא ממש מדברים. אבל אפילו בימים טובים ביותר המדינה לא נהגה לשלוח לי דוא"ל. מקסימום מכתבים במעטפות חומות, לפעמים אפילו עם איזה משולש מוטבע עליהם. ((לא שאני מתלונן על נטל המילואים הלא-ממש-קיים שהיה לי כשהייתי בארץ.))

אז מה קרה שהמדינה החליטה לחדש את הקשר? ובכן, כפי שאתם ודאי זוכרים, לא מזמן הגה ראש ממשלתכם הנערץ את הרעיון לפיו ישראל תבנה שואב אבק ענק ובאמצעותו תפתור את הבעיה הפלסטינית אחת ולתמיד תחזיר לארץ את כל המוחות שנזלו החוצה. אני, ציני שכמותי, העליתי בין השאר סברה שכשנתניהו דיבר על אקדמאים, הוא התכוון לאנשי מדעי הטבע והמחשב. מה רבה הייתה הפתעתי, על כן, למצוא היום קריאה נרגשת מאת "הועדה הבין משרדית להחזרת אקדמאים". הנידון: "הצטרפותך למאגר אקדמאים ישראלים החיים בחו"ל":

ממשלת ישראל החליטה לאחרונה להשקיע משאבים ומאמצים להשבת אקדמאים השוהים בחו"ל חזרה ארצה.

כחלק ממאמץ זה יזמה המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח , באמצעות משרד המדע והטכנולוגיה,הקמת מאגר נתונים של אקדמאים ישראלים החיים מחוץ לישראל.

אנו פונים אליך, האקדמאי, לקחת חלק בפרויקט רב חשיבות זה, אשר הוקם על מנת להעשיר את החברה הישראלית בידע ובניסיון שצברת במהלך תקופת שהותך בחו"ל , ולסייע לך להצטרף למעגל העבודה בישראל.

ייעודו של המאגר הוא שימת דגש על חיזוק הקשר עם אקדמאים ישראלים המתגוררים בחו"ל, שהם בעלי מקצועות ותפקידים הנדרשים לתעשייה, לאקדמיה, ולמגזר הממשלתי והציבורי בארץ וצירופם למאגר , מתוך ידיעת הצרכים הלאומיים של מדינת ישראל בחיזוק ההון האנושי ותרומתו לפיתוח הכלכלי. עם השלמת המאגר הוא יפתח למציעי המשרות לצרכי השמה באקדמיה והתעשייה הישראלית ולמגזר הממשלתי והציבורי בארץ .

הפרוייקט אפילו פתח קבוצות בפייסבוק ובלינקדאין. כמה יפה ונפלא! כלומר, קצת מטריד שהמדינה יודעת שאני עושה דוקטורט בחו"ל ((כלומר, לא ממש קשה לדעת את זה לגבי, אבל דיברתי גם עם אנשים שאין להם שום נוכחות אינטרנטית (יש כאלה!) ושגם הם קיבלו את הדוא"ל. אני מניח שהיה כאן שיתוף פעולה מצד האוניברסיטאות עצמן, או אגודות הבוגרים שלהן.)). אבל יפה מצידם לעשות מאמץ כזה כדי לאתר אותי ואת שכמותי ולהזמין אותנו לעדכן את פרטינו במאגר מידע כדי לסייע לנו במציאת עבודה באקדמיה, בתעשיה או במגזר הציבורי כשנחפוץ לחזור לארץ. ((מה זה הזמנה – אי אפשר שלא לשמור את הפרטים במאגר! "יציאה מהטופס בכל שלב, מביאה לשמירת הפרטים שנאספו עד ליציאה, לכן אינך נדרש למלא את הטופס עד סופו.")) מלא התרגשות וגאווה במדינתי, שחרף כל הביקורת שלי דווקא עשתה בסוף את הדבר הנכון ופנתה לכל האקדמאים באשר הם כדי לכלול גם אותנו במאמץ להחזרת המוחות, ניגשתי אל הטופס המקושר וביקשתי לספק את מירב האינפורמציה שאפשר.

ואז, אחרי כמה פרטים אישיים בסיסיים, הגענו לתכל'ס: "מהו התחום המקצועי שלך?" שואל הטופס, ומספק תפריט לבחירה:

  • מדעי הטבע והחיים ((אגב, אחד מה"שטחים" שאפשר לבחור תחת האופציה הזו הוא "אסטרונוממיה", כי הגהה זה למפסידנים.))
  • מחשבים ותקשורת מחשבים
  • רפואה, רוקחות, וטרינריה
  • הנדסה או אדריכלות

וזהו.

הייתי רוצה להגיד שהייתי המום, או מושפל, או לפחות מופתע. אבל אני בסך הכל הייתי משועשע. מדינת ישראל טרחה לאתר את שמי, כתובת הדוא"ל שלי ומקום לימודי, אבל לא טרחה לבדוק באיזה תחום אני, כדי שלפחות לא לשלוח לי דוא"ל שמספר לי שהמדינה חושבת שאני חרטטן חסר תועלת ושעדיף שאני אשאר איפה שאני ולא אפריע למדענים האמיתיים להפוך את המדינה למקום טוב יותר באמצעות ה"הון האנושי" שלהם, ו"תרומתו לפיתוח הכלכלי".

מדינת ישראל היקרה: הבנתי את הרמז, לי יש כזה קטן ולכם יש כזה גדול, אז אתם לא רוצים שאני אחזור, בסדר. עכשיו תסירו אותי ממאגר המידע שלכם ותפסיקו לשלוח לי תמונות של הזין שלכם בדוא"ל. תודה.

מה בין היסטוריה לנרטיב

בעקבות הפוסט האחרון שלי, חשבתי שאולי כדאי להרחיב על ההבדל בין היסטוריה לבין נרטיב, ומקומם של שניהם במחקר חברתי ובחינוך.

כפוזיטיביסט, אני מאמין שיש בנמצא אמת מוחלטת – שארועים קרו באופן מסויים ומסיבות מסוימות. גם אם לעולם לא נצליח לפענח את האמת על סמך המידע שניתן להשיג, עצם קיומה של אמת, לדידי, אינו ניתן לערעור. בכך, כמובן, אני מתנגד לעמדות פוסט-מודרניסטיות ששוללות את עצם קיומה של אמת אחת – לא רק את היכולת שלנו לגלות אותה, אלא את עצם הרעיון שיש מה לגלות. המציאות, בגישה הזו (ואינני מתיימר להיות מומחה גדול בהגות פוסט-מודרניסטית, אז תקנו אותי אם אני טועה) אינה אלא הבניה חברתית. איננו יכולים להבין את העולם אלא באמצעות שפה וקוגניציה שהם תוצאה של הבניה חברתית, ולכן איננו יכולים לדבר על "מציאות" בלי לדבר על הפריזמה החברתית דרכה אנחנו משקיפים על העולם. במידה לא מועטה, הפריזמה הופכת להיות המציאות עצמה, בעוד מה שאנחנו חושבים עליו כ"מציאות" כלל אינו קיים שם: במקום להביט דרך עדשת המצלמה על המתרחש מולה, אנחנו צופים בתמונה שמופיעה רק על העדשה הזו ולא בשום מקום אחר.

מכאן נובע שלכל אחד, או לפחות לכל קבוצה חברתית, יש תפיסה משלה של המציאות, ואין אפשרות לתעדף אחת על פני השניה. תפיסת המציאות של קבוצה חברתית היא ה"נרטיב" הידוע לשמצה. עבור הפוסט-מודרניסט, כל נרטיב עומד בפני עצמו, לצד הנרטיבים האחרים, וכולם שווי ערך, לפחות מבחינת ערך האמת שלהם (פוסטמודרניסטים רבים נוטים לתעדף את הנרטיב של המושתקים, מסיבות אסתטיות יותר מאשר מכל סיבה אחרת).

אך בהיפוך אירוני משהו, המחקר הפוזיטיביסטי נטל את מושג הנרטיב ושילב אותו לתוך עולם המושגים שלו כעובדה: אכן, לכל קבוצה חברתית יש את ההיסטוריוגרפיה שלה, את התפיסה ההיסטורית שלה. אפשר להתווכח עם הנכונות של נרטיבים שונים, אבל אי אפשר להתווכח עם עצם זה שהנרטיב קיים. אלא שמה שמהווה את סוף הדרך עבור הפוסטמודרניסט מהווה רק את תחילתה עבור הפוזיטיביסט. זה יכול ליטול את הנרטיב של קבוצה מסויימת ולהפוך אותו עצמו לאובייקט מחקר: מדוע עוצב הנרטיב באופן זה? מה מנציח את הנרטיב בצורתו הזו? (שתי השאלות הללו, כמובן, מעסיקות גם פוסטמודרניסטים) וכיצד ניתן לשנותו אם הוא אינו תואם את המציאות ההיסטורית? הנרטיב של כל קבוצה הופך לעוד פרט במערך הגורמים שמשפיעים על תהליכים היסטוריים ופוליטיים.

לכן, הדרישה ללמד את הנרטיב הפלסטיני לצד הנרטיב הציוני בבתי הספר היא פרדוקסלית: מרגע שאנחנו מלמדים נרטיב חלופי כלשהו (בהנחה שאיננו מלמדים אותו רק כדי לפסול אותו מכל וכל), אנחנו בהכרח פוסלים את הנרטיב ה"מרכזי" כ"אמת": או שיש אמת כלשהי בנרטיב החלופי (שאחרת, מדוע נלמד אותו כלל?), ואז הנרטיב המרכזי פגום; או שאין שום יתרון לנרטיב אחד על פני אחר, ובכך אנו חושפים את ערוותו של הנרטיב המרכזי כלא יותר מעוד סיפור שאפשר לספר. בדרישה לספר גם את הנרטיב הפלסטיני, אם כן, הדורשים מבקשים בעצם לערער את הנרטיב הציוני. ואם המטרה היא לערער את הנרטיב הציוני, מדוע לתת מקום של כבוד דווקא לנרטיב הפלסטיני? במקום זאת, עדיף לנסות להתעלם מהנרטיב של כל צד, וללמד את העובדות הידועות לגבי ההיסטוריה, תוך הצגת פרשנויות שונות לעובדות הללו – חלק מהפרשנויות הללו, מן הסתם, תתאמנה לכל אחד משני הנרטיבים היריבים, וחלק תהיינה מנוגדות לשניהם.

אך המציאות (!) היא שלא ניתן להשיג את המטרה הזו במסגרת בית הספר. אם הפוסטמודרניסטים צודקים במשהו, הרי הוא שלא ניתן לתפוס את המציאות מבלי שקודם תהיה פריזמה לתפוס אותה דרכה. ילדים אינם יכולים לבנות לעצמם נרטיב מתוך בליל עובדות ופרשנויות סותרות. אי אפשר באמת ללמד היסטוריה לתיכוניסטים. כל שאפשר לעשות הוא ללמד אותם נרטיב.

מכאן, שעלינו לשנות את הנרטיב הציוני, לתקן אותו, לכלול בתוכו גם את העוולות של הציונות, וזאת מבלי לפגוע בעצם הלגיטימיות של העמדה הציונית הבסיסית. הכרה בטעויות אינה סימן לחולשה, אלא דווקא לחוזק. אידאולוגיה שאינה מסוגלת להביט נכוחה ולהכיר בשגיאות ובעוולות שבוצעו בשמה, לא תוכל לשרוד לאורך זמן, שכן היא תאלץ לבצע עוד ועוד עוולות כדי שתוכל להמשיך ולהתעלם מהעוולות הקודמות, עד שתקרוס תחת העול המוסרי של עצמה.

רק אחרי שהנרטיב הציוני יכלול בתוכו את אותן עובדות היסטוריות שהושמטו ממנו אך נכללו בנרטיב הפלסטיני, יוכל המחנך הציוני להעמיד את השניים זה מול זה, להצביע על נקודות ההשקה והחפיפה, להסביר את הליקויים בנרטיב הפלסטיני, ולהצדיק את העדפת הנרטיב הציוני על בסיס עדיפות היסטוריוגרפית, ולא על בסיס עדיפות "מוסרית" התלויה בנקודת המבט של הדובר. ואם בכלל יתמזל מזלנו, יעבור הנרטיב הפלסטיני תהליך דומה בתגובה.

Ceci n'est pas un post

צפיתי די בתדהמה ובחרדה בסיפור סביב הדו"ח המעוות של "אם תרצו". לא הצלחתי להבין מה הביא את בן כספית לתת פרסום כה נרחב לדו"ח הזה, או לארגון הזה. אבל יותר מכל לא הצלחתי להבין את התפיסה הדמונית כל-כך של ה"פוסט-ציונים" בכל אמירה של חברי הארגון הזה. לא לחינם המילה שחוזרת ועולה בכל ביקורת על הארגון היא "מקארתיזם": תנועת "אם תרצו" חדורת אימה מהפוסט-ציונים, הם רואים אותם בכל מקום, הם חושדים באנשים שהם "פוסט ציונים סמויים", הם מסבירים איך אנשים תמימים נדבקים בפוסט-ציונות בלי להיות מודעים לכך (אלו הם הפוסט-ציונים המשתמעים), ואיך פוסט-ציונות יכולה גם להופיע כמעין מחלה נפשית (אז היא נקראת "פוסט ציונות מודחקת" — את כל המינוחים הללו שאבתי מתוך מאמרו מאיר העיניים של איש "אם תרצו" ארז תדמור).

אבל אני לא מתעניין בביקורת על "אם תרצו" – רבים כבר עשו זאת לפני – אלא במושג הזה, "פוסט ציונים", במקום שלו בשיח הפוליטי בישראל, ואם יסלח לי, במקום שלי ביחס אליו.

על פניו, לא לגמרי ברור מה זה "פוסט ציוני". מאוד קל להבין מה זה "אנטי-ציוני": זהו מי שמתנגד לציונות. זוהי המשמעות שמייחסים "אם תרצו" לפוסט-ציונות. הפוסט-ציונים עבורם הם כל מי שדורש מישראל לנהוג באופן המנוגד ל"ציונות" (כפי שהם מגדירים אותה). אך המילה "פוסט" אין משמעותה "אנטי". משמעותה "מעבר" או "אחרי". הפוסט-ציונים, לפיכך, אמורים להיות אלו שמציעים אם מה שבא אחרי הציונות. מעצם הגדרתם הם אינם שוללים את הציונות בזמנה, אלא חושבים שהגיע הזמן להחליפה במשהו אחר.

לפיכך, הטענות כנגד ההיסטוריונים החדשים ואחרים המצביעים על העוולות שהיו כרוכות בהקמתה של מדינת ישראל אינן קשורות בפוסט-ציונות. ההיסטוריונים החדשים יכולים להיות מוגדרים כאנטי-ציונים (אם הם חושבים שישראל לא הייתה צריכה לקום מעולם), או כציונים (אם הם חושבים שישראל צריכה לפעול לתיקון העוולות בלי לשנות את מהותה כמדינת היהודים, ובני מוריס הוא דוגמא טובה לכך). אין בעצם ההצבעה על האמת ההיסטורית הפשוטה כדי להפוך אדם לפוסט-ציוני. הניסיון של כמה מאנשי "אם תרצו" ותומכיהם לקשור בין ההיסטוריונים החדשים לבין פוסט-מודרניזם הוא מופרך בעליל: ההיסטוריונים החדשים אינם טוענים שיש איזה "נרטיב פלסטיני" שצריך להכיר גם אותו לצד הנרטיב הציוני. הם טוענים טענה מודרניסטית לחלוטין של אמת מוחלטת, שאינה נעימה לאוזניים יהודיות: שמוסדות המדינה שבדרך ואלו שבראשית שנות המדינה פעלו במכוון כדי לצמצם את מספר תושבי הארץ הערבים, כולל, במקרים מסויימים, גירוש מכוון של ערבים במהלך מלחמת העצמאות ומדיניות מכוונת של גירוש ומניעת חזרת פליטים בעשור הראשון לקיומה של המדינה. זה לא "נרטיב". זו המציאות ההיסטורית. מי שמתעקש להציג "נרטיב" הוא מי שאינו מוכן להביא את העובדות הפשוטות הללו לידיעת תלמידי בית הספר בישראל בשם חרדה קיומית של אידאולוגיה שאינה יודעת להתמודד עם העוולות שהיא עצמה ביצעה.

הפוליטיקה של ההתנצלות זכתה לפופולריות בסוף שנות ה-90 ותחילת שנות ה-2000. אפילו אהוד ברק זרק איזו התנצלות מטופשת וחסרת ערך למזרחיים. אבל התנצלות בפני עצמה אינה שווה כלום אם היא אינה מלווה בהכרה אמיתית בעוול שנעשה, וברצון אמיתי לתקן את מה שעוד אפשר לתקן ולדאוג שהטעויות שנעשו לא תחזורנה על עצמן. בכל הנוגע ליחסים שבין ישראל לפלסטינים, אנחנו רחוקים מאוד ממה שיכול להוביל להתנצלות כנה ואמיתית. ישראל פשוט אינה מסוגלת ואינה מעוניינת להתמודד עם האמת ההיסטורית. העובדה שבישראל אין שום נכונות אמיתית ללמד בבתי הספר את מה שאנחנו יודעים בוודאות הופכת את אזרחי ישראל שיוצאים ממערכת החינוך לנכים קוגניטיבית. הם (ואני בתוכם, כמובן) אינם מסוגלים לחשוב באופן מושכל על הבעיות שעומדות על הפרק, כי הם שבויים בתוך תפיסה שגויה לגבי מקורות והשתלשלות הסכסוך. אני בספק, כמובן, אם המצב במערכת החינוך הפלסטינית יותר טוב, אבל זה לא ממש משנה. כשאני קורא כיום מחקרים שעוסקים במעלליה של ישראל בשנים שלאחר מלחמת העצמאות, אני מתכווץ מכאב, אבל יותר מכל אני כועס על כך שהידע ההיסטורי הזה נמנע ממני בשם אידאולוגית מדינה שמפחדת להתמודד עם המציאות.

זה לא רק הימין שסובל מהנכות הקוגניטיבית הזו. אנשי השמאל, לא פחות מהימין, קיבלו תמונה מעוותת של ההיסטוריה של הסכסוך, ולכן הפתרונות שמוצעים בשמאל אינם טובים יותר מאלו של הימין. יהודה שנהב מצביע בספרו החדש (שטרם קראתי – אני מתבסס על הראיון שלו בהארץ) על הכשל המרכזי של השמאל במציאת פתרון לסכסוך באמונה של אנשי השמאל שמקור הבעיה היא במלחמת ששת הימים, בכיבוש של 67', כאילו ישראל לא עשתה דבר רע לפני כן. רבות אנו שומעים על ההשחתה של הנפש הישראלית בעקבות הכיבוש בן 40 השנה, כאילו הכיבוש הזה לא הגיע רק שנה אחת בלבד לאחר ביטול הממשל הצבאי על הערבים אזרחי ישראל; כאילו המושלים הצבאיים לא נהגו באדנות כלפי הערבים בגבולות הקו הירוק לפני ששלחנו ילדים לנהוג באותה אדנות כלפי הערבים מעבר לו.

"הם שאלו מדוע הם נענשים בעוצר נוסף זמן כה קצר לאחר הפשיטה לפני ימים ספורים בלבד. עניתי שמכיוון שהעוצר הוטל בשל תנועת המסתננים, הם צריכים להציע לי מה לדעתם צריך להעשות כדי למנוע אותה… בצהריים הם חזרו … ואמרו שהם מוכנים, עם תום העוצר, לדווח למשטרה על כל המסתננים שמצויים בכפר … ועל כל מסתנן חדש שיופיע בעתיד. עניתי להם שאני אביא את הצעתם לפני המושל הצבאי … ושאני מוכן לשמוע עוד הצעות פרקטיות… בארבע אחר הצהריים הם שבו וחזרו על הצעתם הקודמת. שאלתי אותם מה הם חושבים שצריך לעשות עם המסתננים שבכפר בזמן העוצר. אחרי היסוס מה הועלתה הצעה שהם יעברו מבית לבית בחיפוש אחר מסתננים ויאמרו להם להסגיר את עצמם … אם הם יסרבו, המכובדים ידווחו עליהם ועל מיקומם מיד. הדיונים הללו היו בלתי-רשמיים. אני גם שאלתי אותם מה צריך לעשות לתושבים שנתנו מחסה למסתננים, והם ענו שקנס ע"ס 5-10 לירות ילמד אותם לקח כך שלא יחזרו על העבירה.  בכל מקרה הם הדגישה שהמסתננים שבאו לשאפה עאמר אינם זרים, אלא בני משפחה של תושביו הנוכחיים של הכבר שחזרו לביתם. עניתי להם שמי שעזב את ביתו בזמנו ויתר עליו". (מתוך הדו"ח של קצין הבטחון ישראל קרסננסקי בתוך פשיטה על כפר ערבי בנובמבר 1949 לאיתור וגירוש מסתננים, כפי שהוא מצוטט בעבודת הדוקטורט של שירה נעמי רובינסון – הטקסט מתורגם חזרה לעברית מהתרגום שלה לאנגלית).

כדי שישראל תוכל להתמודד נכוחה עם הבעיות שמונחות לפתחה, היא קודם כל חייבת להתמודד עם המציאות ההיסטורית, להכיר בה, ללמוד וללמד אותה. רק מתוך הבנתה ניתן להתחיל לענות כיצד ניתן לקיים את העקרון הציוני מבלי לפגוע בעקרונות מוסריים. ((אפרופו, במאמר המקושר לעיל של ארז תדמור הוא גוער בגדי טאוב על כך שהוא מעז להציע ש"בכל מקום שבו עומדת הציונות בסתירה עם ערכיו האוניברסאליים, הציונות היא זו שעליה להתכופף". אחר כך הוא גם מוסיף שחלק מהגדרת הציונות כפי ש"אם תרצו" מקדמת אותה היא "הכרה בזכותה של מדינה זו לפעול על מנת להגן על עצמה, לקדם את עצמה ולשמור על האינטרסים של המדינה" – גם במחיר פגיעה בזכויות הפרט. למי שתהה למה כל הזמן אומרים על אם תרצו שהיא תנועה פאשיסטית, הנה התשובה.))

אז להגיד שישראל עשתה טעויות ואף ביצעה עוולות זה לא "אנטי ציוני" ולא "פוסט ציוני" (אלא אם אנחנו מוכנים להגיד שהציונות היא שלילת המציאות ההיסטורית). אין מנוס מלהגדיר קודם מהי הציונות עצמה, ורק משם לגזור מהו "פוסט-ציוני".

אבל לפני זה, סיפור קצר: כשרק הגעתי לקנדה, הרבה לפני שקיבלתי כל מיני רעיונות מוזרים והחשבתי את עצמי עדיין לציוני טוב, יצא לי לשוחח עם עמית שלי כאן, דובר צרפתית מקוויבק שגם הוא בא לטורונטו לעשות דוקטורט במדע המדינה. הנחתי שכמו כל בן תרבות, גם הוא חושב שלאומנות היא דבר דוחה, ומכאן שהוא אינו תומך במפלגה הקוויבקיסטית, שדורשת עצמאות לפרובינציה הפרנקופונית. די נדהמתי לגלות שטעיתי: הוא תומך גם תומך בעצמאות לקוויבק. אולי לא בהפיכתה למדינה נפרדת לגמרי, אבל עדיף להפרד לגמרי מקנדה מאשר לשמר את המצב הנוכחי בו התרבות הצרפתית אינה זוכה למקום שווה בקנדה, והיחודיות של קוויבק אינה מוכרת על-ידי החוקה. "אבל איך אדם משכיל כמוך יכול לתמוך בלאומיות, ברעיון המיושן כל כך, האלים כל כך הזה?" שאלתי. והוא פשוט ענה לי "ואתה לא מאמין שליהודים מגיעה מדינת לאום?"

הציונות היא תנועה לאומית. ככזו, יש רק נקודה אחת שמחברת את כל החברים בה: האמונה בכך שליהודים, כעם, יש הזכות להגדרה עצמית ולשלטון עצמי. כל שאר הערכים שאנשים אוהבים לחבר למושג "ציונות" הם גרסאות משנה של הציונות ותו לא. בדיוק כשם שהרפובליקנים בארה"ב נוהגים להפוך את הערכים האישיים שלהם ל"ערכים אמריקאיים" וכך לטעון שמתנגדיהם הם "אנטי-אמריקאיים", כך הנסיון להדביק ערכים נוספים למושג ציונות הוא פשוט מהלך לניגוח של יריבים פוליטיים. מי ששולל את זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית או לשלטון עצמי, לפיכך, הוא אנטי-ציוני. אבל מה עם מי שלא שולל את הזכות, אלא פשוט חושב שמוטב לכולם אם היהודים יוותרו על הזכות הזו או יגבילו אותה במידת מה? זו, אני חושב, המשבצת הדי צפופה שבה עומדים הפוסט-ציונים. הם כלל אינם דורשים את רעתה של ישראל או של היהודים, בניגוד לדמוניזציה של אנשים דוגמת חברי "אם תרצו". הם פועלים מתוך רצון להגיע למצב המיטבי עבור היהודים בישראל, תוך התחשבות בערכים שרבים מאיתנו אוחזים בהם – ערכים אוניברסליים של זכויות אדם וצדק – ומציעים שמדינת הלאום הריבונית היא פתרון תת-אופטימלי למצב בו אנו מצויים. לכן, דווקא מתוך ריבונותנו על גורלנו, טוענים הפוסט-ציונים (ואני בתוכם), עלינו לשנות באופן משמעותי את מהותה של מדינת ישראל.

אבל המונח "פוסט-ציוני" הוא מאוד בעייתי כאן. רבים מאוד מאותם אלו שנכנסים לרובריקה הזו דווקא תומכים בהמשך השלטון העצמי של היהודים בישראל, רק שהשלטון העצמי הזה יהיה במסגרת פדרטיבית כלשהי שתאפשר, בו בזמן, שלטון עצמי גם לפלסטינים, וזאת מבלי ליצור הפרדה טריטוריאלית מוחלטת כפי שנדרש מפתרון של שתי מדינות. זו אינה "פוסט-ציונות", מכיוון שהאנשים שנמנים על תומכי הגישה הזו אינם חושבים שעבר זמנה של הלאומיות היהודית, אלא רק מציעים פתרון אחר (ולא כל כך חדש – "הבית הלאומי" (להבדיל מ"מדינה יהודית") כמו גם המדינה הדו-לאומית של מגנס ובובר, מתאימים במדויק לסוג הפתרונות שמציעים מי שמכונים "פוסט-ציונים").

אפשר להגיד שאנחנו "ציונים פוסט-ישראלים", משום שאנחנו חושבים שישראל, במתכונתה הנוכחית, אינה יכולה עוד להוות מטרה מרכזית של התנועה הציונית. אני לא בטוח שהשם הזה מוצלח במיוחד גם הוא.

הפוסט-לאומיים טעו. בה בעת שמדינת הלאום הולכת ונחלשת כגוף ריבוני, הלאומיות עצמה עדיין חיה וקיימת. העולם נע לכיוון פתרונות חדשים-ישנים, דוגמת האיחוד האירופי, שיחליפו את מדינת הלאום בלי להזדקק להעלמותה של הלאומיות שבבסיסה. ישראל חייבת להיות בחזית ההתפתחות הזו, פשוט משום שהיא אחת המדינות הדמוקרטיות הבודדות עם מיעוט לאומי גדול ממדים בתוכה שלא נמצא שם מתוקף הגירה פרטנית (דוגמת הטורקים בגרמניה), אלא כתוצאה מהשתלטות של קבוצה לאומית אחת על שטח שבו חיה קבוצה לאומית אחרת. אלו המכונים פוסט-ציונים מבינים זאת, ומבקשים לתקן את הדרוש תיקון לפני שגלי ההיסטוריה ישטפו אותנו בכוח.

אירוני הוא שדווקא אלו המתיימרים להוות את "המהפכה הציונית השניה" הם שמנסים להתנגד בשיניים למי שמבקש לעשות שינוי – מהפכני, כן – בציונות, כדי להצילה מעצמה.

על איכותם של האיכותנים*

מכיוון שאני עוסק בימינו הרבה במתודולוגיה ובניית שיטת המחקר עבור הצעת התזה שלי, אני אציק לכם בשבועות הקרובים עם הגיגים מיותרים לגמרי שלי על מתודולוגיה. ((למעשה, ההיסטוריה מראה שאין דרך טובה יותר להבטיח שאני לא אשוב לעסוק בנושא מסויים, מאשר שאני אבטיח לדבר עליו הרבה, כך שהאמירה הזו היא לא הבטחה, אלא יותר תעודת ביטוח מפני חזרה לנושא המשמים הזה.))

מכיוון שכיוון המחקר שבחרתי לעצמי הוא איכותני, אני משתתף בימינו בקורס על שיטות איכותניות, ונתקל מחדש בכל אותם חוליים שגרמו לי לא לאהוב את השיטות הללו מלכתחילה. זה לא כל כך שיש לי משהו כנגד השיטות עצמן, כשהן מיושמות היטב, אלא נגד זה שהרבה אנשים פונים לשיטות הללו מתוך הנחה שלא צריך שום שיטה כדי לחקור את המציאות, ותחת המטריה של שיטות איכותניות הם יכולים להתעלם ממתודות שיטתיות ולהחליפן ב"מה שבא לי".

למקרה שאין לכם השכלה במדעי החברה, שיטות מחקר בתחומים הללו מתחלקות לכמותניות ואיכותניות. השיטות הכמותניות מנסות עד כמה שאפשר לדבוק בשיטה המדעית כפי שהיא מוגדרת על-ידי מדעי הטבע: לבחור משתנים שניתנים לכימות, ניסיון ליצור תיאוריות "חסכוניות" בהן מספר קטן של משתנים מסביר מספר גדול של תצפיות, מחקרים עם מספר מקרי מחקר (n) גבוה וכן הלאה. הבעיה היא שהמציאות החברתית אינה בהכרח ניתנת לספירה. לא כל תחום של החוויה האנושית ניתן לכימות, ובין כה וכה רבים מנושאי המחקר שאנחנו מעוניינים בהם במדעי החברה אינם בנמצא בכמות כזו שמאפשרת לנו מחקרים עם n גדול. יתר על כן, המציאות האנושית היא מורכבת מאוד: אין שום סיבה להניח שמספר קטן של משתנים יכול בכלל להסביר תופעות מורכבות כמו "מלחמה", "פערי שכר" או "לאומנות". יותר הגיוני שהמציאות מאופיינת לא רק בהסברים מורכבים בפני עצמם, אלא שלכל אחד מהמקרים של התופעות הללו יש מספר נתיבים שיכולים להוביל אליהם – אין שום סיבה להניח שיש רק הסבר אחד ויחיד שיכול להסביר את כל המלחמות בהיסטוריה. לבסוף, וגרוע מכל, פרוטונים וגרביטונים לא יכולים לקרוא מה שפיזיקאים כותבים עליהם ולשנות את ההתנהגות שלהם בהתאם. בני אדם יכולים ואף לעיתים קרובות קוראים את מה שמדעני חברה כותבים (או גלגול של דברים שכתבו מדעני חברה), ומשנים את ההתנהגות שלהם בהתאם. למשל, אנשים עשויים לשנות צורת התנהגות מסוימת אם יספרו להם שהיא מובילה לתוצאות שליליות; או שהם עשויים לסגל לעצמם צורת חשיבה ספציפית אם אם יאמינו שזו צורת החשיבה האופטימלית. ((סטודנטים לכלכלה נוטים לסגל לעצמם חשיבה שתואמת את הרציונל של תורת הבחירה הרציונלית, אף כי אנשים רגילים אינם נוטים לפעול בצורה כזו בתנאים נורמליים.))

המשמעות של כל זה היא שהכלים הכמותניים פשוט אינם רלוונטיים עבור חלקים נכבדים מתחומי המחקר של מדעי החברה. לשם כך פותחו שיטות מחקר איכותניות, שמנסות להפיק את אותו סוג של מסקנות והיסקים מתוך כמות מקרים קטנה יותר, וזאת באמצעות איסוף מידע מעמיק הרבה יותר על מספר מקרים קטן (לעיתים קרובות, מדובר במקרה בודד). הקיצוניים שבהם, שנציגם הבולט הוא קליפורד גירץ, ויתרו לגמרי על הניסיון לפתח הכללות מתוך המחקר שלהם, ומצהירים שמטרתם היא פרשנית: הם רוצים להבין את המקרה שהם חוקרים כמטרה בפני עצמה, לא ככלי ליצירת הכללות וניבויים על מקרים אחרים.

אך, כאמור, לעיתים קרובות מדי חוקרים צעירים שעומדים בפני הבחירה בין שיטות כמותניות לאיכותניות בוחרים באחרונות לא בגלל שהן רלוונטיות יותר לנושא המחקר המועדף עליהם, אלא מתוך דחייה פוסטמודרנית של העקרון המדעי בכללותו. מבלי לדעת, הם דוחים גם את העקרונות שבבסיס השיטות האיכותניות, בו בזמן שהם מאמצים אותן לליבם כשיטות שלכאורה אינן נטועות ב"שיח המדעי-מערבי הדכאני". המציאות היא ששיטות איכותניות הן חלק מהמערך הכללי של המחקר המדעי במדעי החברה, שהן היו שם מאז ומתמיד, גם אם באופן פחות פורמלי מאשר השיטות הכמותניות; ושמי שרוצה לערוך "מחקרים" בלי להתייחס לעקרונות הבסיסיים של חשיבה מדעית אינו יכול לקרוא לעצמו מדען חברה. חוקרת שכזו יכולה לקרוא לעצמה "תיאורטיקנית של החברה", או "מספרת סיפורים של החברה", אבל לא "מדענית חברה".

אחד הספרים החשובים בנושא מתודולוגיה איכותנית, לפחות במדע המדינה, הוא ספרם של קינג, כהן ו-ורבה (King, Keohane and Verba, להלן KKV), תחת הכותרת Designing Social Inquiry. אחת הביקורות החוזרות והנשנות על הספר הזה היא שבעוד שהכותבים טוענים שהם אינם מבדילים בין שיטות איכותניות לכמותניות מבחינה ערכית, הרי שלמעשה הם מכפיפים את השיטות האיכותניות לרציונל של שיטות כמותניות. הביקורת הזו יכולה לבוא רק ממי שמבקש להוציא את השיטות האיכותניות אל מחוץ למעגל המחקר המדעי – והרי זה בדיוק מה ש-KKV מנסים למנוע. השלושה אינם מכפיפים את השיטות האיכותניות לרציונל של שיטות כמותניות, אלא לרציונל של מחקר מדעי. בה במידה, יש בספר ביקורת (אם כי עקיפה, שכן אין זה נושא הספר) גם על כמה משיטות המחקר הכמותניות שנעשו נפוצות עם הזמן, ואינן עומדות בסטנדרטים מדעיים.

הבעיה המרכזית של מחקר מדעי, מבחינת KKV, היא שאי אפשר לבחון תאוריה באמצעות אותו המידע שבאמצעותו פיתחנו אותה. כלומר, כדי לפתח תיאוריה כלשהו, נדרש לנו איזשהו ידע על העולם. איננו יכולים לשער השערות לגבי מה גורם למה אם אין לנו לפחות איזושהי דוגמא אנקדוטלית כדי להתחיל לחשוב מתוכה. אם איננו יודעים שום דבר על מלחמות או אפילו קונפליקטים פעוטים יותר בין בני אדם, נתקשה לחשוב על הסבר כלשהו לתופעה הזו. זו הסיבה ששיטות איכותניות היו חלק ממדעי החברה מאז ומתמיד, גם אם לא באופן פורמלי: ה"מחקר" האיכותני היה הניסיון האישי של אותם חוקרים עם העולם, המידע שהם אספו בצורה לא שיטתית, ואפילו לא מכוונת, על אותם נושאים. אילולא המידע הזה, לא היו יכולים אותם מדעים לנסח שאלות מחקר רלוונטיות ולשער תאוריות בעלות משמעות. בהקשר זה טוב לזכור את אותה אמירה של המתמטיקאי ג'ון פון-ניומן שמעטרת את הבלוג של גדי אלכסנדרוביץ': אין שום טעם לדייק אם אין לנו מושג על מה אנחנו מדברים. ההתפתחות של שיטות איכותניות שיטתיות יותר, לפיכך, יכולה להעשיר את המחקר במדעי החברה, והן אף עושות זאת לעיתים קרובות.

אבל אם המחקר האיכותני שערכנו שימש אותנו כדי לנסח תיאוריה שמציעה הסבר סיבתי לאירועים שתיארנו, אי אפשר לחזור ולהשתמש במידע שאספנו כדי להוכיח את התיאוריה שלנו. הסיבה היא שקל מאוד לפתח תיאוריה שתסביר את מה שכבר ידוע לנו – לכל רצף אירועים שנתאר אפשר לבנות עשרות תיאוריות שתסברנה במלואן את כל העובדות הידועות. הדרך היחידה לברור בין התיאוריות היא באמצעות גזירת היפותזות מתוך התיאוריות, וחיפוש מידע נוסף שיאשש או יפריך אותן. בדרך כלל כשאנו חושבים על היפותזות, אנחנו חושבים על ניבויים לגבי העתיד. אם חקרנו את הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה, אנחנו יכולים לפתח תיאוריה שתנבא באיזה נסיבות תפרוץ מלחמת עולם נוספת. ברור, עם זאת, שניבוי עתידי שכזה הוא דרך די מחורבנת לבחון תיאוריה לגבי הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה, גם בגלל שאם יתמזל מזלנו לעולם לא נוכל לבחון את התיאוריה באמצעי הזה, וגם, אם לא יתמזל מזלנו, בגלל שחלק מהפואנטה של מחקר על הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה היא שאנחנו רוצים לחשוב על דרכים למנוע את פרוץ מלחמת העולם השלישית. ((כידוע, אנחנו לא יודעים באילו כלים נלחם במלחמת העולם השלישית, אבל אפשר להיות די בטוחים שאת הרביעים נלחם במקלות ואבנים…))

אבל היפותזות יכולות לדבר גם על העבר. רק משום שכבר ערכנו מחקר איכותני על הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השניה לא אומר שגילינו כל מה שיש לדעת על המלחמה. לכן, אפשר לנסות ולגזור מהתיאוריה שלנו היפותזות הנוגעות לדברים שלא בחנו עדיין לגבי אותה המלחמה, ואז לבחון האם הם אכן התקיימו או לא. אם הצלחנו לנבא נכונה את קיומו של פריט מידע שלא היו בידינו בעת גזירת הניבוי, הרי שחיזקנו את התאוריה שלנו. הכלל הוא פשוט: כל אימת שאנחנו משנים את התאוריה שלנו על סמך המידע הקיים בידינו, חובה עלינו לנסות ולחפש מידע חדש – בין אם באמצעות איתור משתנים נוספים של המקרה הנוכחי או חיפוש אותם משתנים במקרים מקבילים – כדי לאשש אותה. אחרת אנחנו לא בונים תיאוריה מדעית ובוחנים אותה, אלא סתם מספרים סיפור, וכל הסיפורים שווים בערכם זה לזה.

ההחלטה לבחור בשיטה איכותנית, לפיכך, צריכה לנבוע לא מתפיסה אפיסטמולוגית, או מתוך ביקורת על השיטה המדעית – השיטות האיכותניות הן עדיין בתוך גדרי המסורת המדעית – היא צריכה לנבוע מתוך אופיו של נושא המחקר וההנחות הסבירות ביותר לגבי אופי הקשרים בין הגורמים השונים לבין התופעה שאנו מנסים להסביר. אין מדובר כאן בהתכופפות או בתסביך נחיתות אל מול מדעי הטבע: מדובר בשיטה אחת קוהרנטית שנכונה לגבי כל תחום לגביו אנו מאמינים שאפשר לדבר במונחים של עובדות והוכחות. וכל מה שמחוץ לגדר הזה, אינו אלא דת.

(*) פוסט זה מוקדש לנדב, שבטח תכף יקרע לי את הצורה בתגובות.

בינוניות למצטיינים

במעריב ((כן, ההורים שלי משום מה עוד מנויים על היצור הגוסס הזה, מה שאפשר לי לראות את הכפולה המופלאה שלהם כנגד ה"ביביתון" – תוצר עיתונאי מופלא ללא ספק.)) התפרסמה היום ידיעה על בי"ס יסודי קשת יהונתן בבית-שאן שבו בחרו שמונה תלמידים מבטיחים במיוחד לטיפוח במטרה המוצהרת שיזכו ביום מן הימים בפרס נובל. לצורך העניין, הם מקבלים שיעורים מיוחדים בתחומים בהם ישראלים כבר זכו בפרס נובל (כי התחומים בהם ישראלים עוד לא זכו, כנראה, הם אנטישמיים), ואף ילמדו ספציפית על אותם ישראלים שכבר זכו (יש רק להניח שזה לא כולל את שמעון פרס), במטרה, כך הידיעה בעיתון, שילמדו מהם איך זוכים בפרס נובל. כן, היוזמה המבריקה הזו של מנהל בית הספר, אחד בשם אבי רווק, מניחה שאם תצעד במדוייק בצעדיהם של הזוכים בפרס נובל, תוכל גם אתה לזכות בפרס הנחשק. מקוריות זה למפסידנים.

(בהערת אגב, גדי אלכסנדרוביץ' פרסם פעם ביקורת מבריקה על הסרט הדבילי "21", שם ציין בהשתאות כיצד עיקר שיעורי ה"מתמטיקה" שהוצגו במהלך הסרט לא עסקו כלל במתמטיקה, אלא בהיסטוריה של המדע – תחום שחבל שלא מלמדים אותו קצת יותר בבתי הספר שלנו, אבל לא כתחליף ללימודי מדעים אלא כתוספת ראויה. נראה כי מנהל בית הספר שלעיל נוקט בגישה לא שונה בתכלית. אם אנחנו כבר בהערות אגב, מעניין לציין שאותו מנהל החליט לא רק להדיר את כלל זוכי פרס הנובל הגויים – כי מה כבר הם גילו שיעניין אותנו? – אלא גם את כל אותם אבק אדם יהודים שלא עלו ארצה. פלא חינוכי, ללא ספק.)

אינני יודע עד כמה זוכי פרס הנובל הישראלים מעורבים ביוזמה המטופשת, אבל אני יכול רק לקוות שאם הם יסכימו לשוחח עם אותם ה"מיועדים" (חי נפשי!) הם יציינו בפניהם שחלק מאוד מרכזי בהצלחתם לזכות בפרס נובל היא שהם פעלו כל חייהם מתוך אהבה למחקר, לא מתוך רצון אווילי לזכות בפרס נובל ביום מן הימים, מכובד ככל שיהיה. לחנך ילדים ובני נוער לאהבת הידע ולהערכת המחקר זה רעיון נפלא. לא ברור לי למה רק ה"עילויים" צריכים להנות מזה. התוצאה הפרדוקסלית של מיזם כזה תהיה שבמקום לחנך את הבינוניים לשאיפה למצויינות, יחנכו את המצטיינים לבינוניות והליכה בתלם שכבר נחרש על-ידי אחרים.

מצד שני, מה כבר אפשר לצפות ממנהל בית ספר שמצוטט שם כמי שאומר שאם בית-שאן כבר הנפיקה שחקני כדורגל(!) ומפקד סיירת דובדבן(!!), אין שום סיבה שלא תנפיק גם זוכה פרס נובל. ((רק לשם הבהרה, באמת אין סיבה שבית-שאן לא תייצר זוכה פרס נובל. זאת אומרת, חוץ מאיכותם של מנהלי בתי הספר שם…))

ואם אנחנו כבר בענייני חינוך, אז הנה כמה ציטוטים מתוך דיוני ועדת החינוך של הכנסת: "אין בסאטירה שום דבר בעל ערך"; "אין ב'ארץ נהדרת' שום מורשת, אין שום מסרים חינוכיים-תרבותיים"; "לראות מראות כאלה של נגיעות, מריחות והתערטלויות, זוהי פגיעה בציבור… מייצגים כאלה מעוררים אצלי מחשבה אולי בכל צריך צנזורה כלשהי שתייצר קווים אדומים"; "אין לי ספק שיבוא יום ומדינת ישראל תנוהל על ידי הגורמים המשפטיים הנכונים, על ידי הממשלה הנכונה ובהחלטות רטרואקטיביות האנשים האלו יועמדו לדין על אנטישמיות." (חברי הכנסת מיכאל בן-ארי, ניסים זאב, רונית תירוש, ויעקב כץ, בהתאמה, על תוכנית הטלוויזיה ארץ נהדרת.) כשאנסטסיה מיכאלי מהווה את הקול השפוי בדיון בכנסת, אני חושב שאפשר לסגור את הבאסטה. או, אם לצטט שוב את חה"כ תירוש: "הכדור נמצא כעת בידיים של חברי הכנסת, עקב חוסר המעש של חברי הרשות השנייה. יתקיימו דיונים נוספים בנושא ואם לא יגיעו להסכמה עצמאית, יהיה צורך בחקיקה."

אבק מדבר

כבוד ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו,

קראתי בעיתון שאתה מודאג מבריחת המוחות מישראל. לא, רגע, זה לא מדויק, אתה מודאג מכך שהרבה מרצים "כוכבים" באוניברסיטאות בחו"ל הם בכלל ישראלים. בין ההצעות שהעלית לפתרון הבעיה, הצעת שכר דיפרנציאלי למרצים כוכבים שכאלו. כן קבעת כי צריך להקים גופים שיהוו "שואב אבק" לחוקרים ישראלים שחיים ועובדים בחו"ל.

אני די בטוח שאתה לא כולל אנשים כמוני בתור חלק מאותו "אבק" שאתה מעוניין לשאוב חזרה לוואקום האינטלקטואלי שנוצר בישראל בשנים האחרונות, לא במעט בזכות הקיצוצים שהשתת על מערכת החינוך הישראלית. בסופו של דבר, הרי, אני בסך הכל איש מדעי החברה, שמאלן עם רעיונות פוסט-ציוניים. לא אני אביא את פרס הנובל הישראלי הבא, וגם לא את הבסיס לסטארט-אפ הגדול הבא. אני מרשה לעצמי להניח שהאנשים שאתה מעוניין למשוך חזרה לישראל הם אנשי מדעי המחשב, פיזיקאים, כימאים, אולי אפילו מתמטיקאים יכולים להכנס לרשימה שלך. אולי אני סתם לא נותן לך להנות מהספק, אבל יש לי חשד סביר שכשאתה אומר "אקדמיה" אתה חושב "תעשיה".

אז אני לא אכביד עליך בכל מיני ניתוחים של הסביבה האנטי-אינטלקטואלית שמטופחת בציבוריות הישראלית, ובטח שאני לא אגיד שום דבר על אי הנוחות שנגרמת לאנשים כמוני כשהאקדמיה הישראלית מבטלת בשמחה את החופש האקדמי של בניה עצמה בשם השמירה על הלאום. אני יודע שלא מעניינים אותך דברים כאלה, אז אין טעם לדבר עליהם. במקום זאת, הייתי שמח לתת לך כמה רעיונות שלא יהיו מנוגדים בעליל להשקפת עולמך הלאומית, אך אני חושש שאולי מבחינה כלכלית גם כן לא תאהב אותם במיוחד.

אנסח את דברי כאלגוריה בהמשך לעולם הדימויים שעשית בו שימוש: הרבה יותר קשה לשאוב את האבק אם מחכים עשר שנים בין שאיבה לשאיבה. אוניברסיטה שאינה מסוגלת לספק לתלמידיה חווית השכלה טובה, שמתקיימת באווירה שבה המדינה מבהירה לכל שהיא לא מעוניינת להשקיע במחקר, לא תגרום לאנשים לרצות להמשיך ללמוד בישראל, ואם אני כבר עוזב את המדינה שלי למינימום של חמש שנים וחושף את עצמי לכל הטוב שבאקדמיה האמריקאית (בדרך כלל זו האקדמיה האמריקאית), ויוצר קשרים ופותח דלתות, למה לעזאזל שאני אחזור למדינה שפלטה אותי החוצה?

הדבר בא לידי ביטוי בשני אופנים בדבריך שלך: הרמיזה שלך לתעדוף של "כוכבים" מצביעה על כך שאתה מתכנן אולי לתת לאקדמיה בחו"ל לטפח ולפתח חוקרים, ואז ישראל תפתה אותם לחזור לארץ. זה לא עובד ככה, מר נתניהו. לא רק שישראל תתקשה להתחרות בסוג המימון שמציעות האוניברסיטאות הטובות בעולם – כמו גם באיכות המתקנים, המעבדות, הספריות וכו' – ישראל כפי שאתה מקווה ליצור גם לא תוכל להתחרות באיכות הסטודנטים, ובעיקר באיכות הסטודנטים לתארים מתקדמים, ובאיכות המרצים הזוטרים, שמהווים נדבך חשוב בעבודתם של חוקרים רבים. זה נכון שכוכבים מושכים סטודנטים, אבל גם ההפך הוא הנכון. חוקרים בכירים יעדיפו מקום שבו יוכלו לעבוד עם הטובים שבטובים, וזה לא נמצא בתוכנית שלך. לחשוב שאתה יכול ליצור "פירמידה הפוכה" של חוקרים – מערכת אוניברסיטאית שתתקיים על הרבה חוקרים בכירים ומינימום חוקרים זוטרים, זו טעות שצריכה להיות נהירה לכל בר דעת. אין לך ברירה. אם אתה רוצה אקדמיה משגשגת, אתה צריך לתמוך בכל הרמות שלה, מהתואר הראשון ועד בכירי המרצים. אז כשמרצים בחוג שלי נאלצו להודות בפני שהספריה המרכזית של מדעי החברה באוניברסיטה העברית פשוט אינה יכול לשמש כספריה רצינית עבור חוקר בתחום, איך אפשר לצפות מחוקרים צעירים להשאר בארץ? וכשדוקטורנט צעיר יודע שעתידו האקדמי צופן לו שנים של עבודה נטולת תנאים כמרצה מן החוץ וסיכוי אפסי לזכות מסלול קביעות, למה שלא יחפש את עתידו בחו"ל? ולפני שתגיד שלא מעניינים אותך מדעי החברה – לפחות ממה ששמעתי מחברי במדעי החיים ובמדעים המדוייקים, גם שם המצב לא איי-איי-איי.

המקום השני שבו ראיתי ביטוי לזלזול שלך בחשיבות האקדמיה הוא במקור המימון שהצעת לתוכנית הלא-כל-כך גרנדיוזית שלך: "העולם היהודי". אין אמירה שמשדרת יותר מכך את החשיבות המזערית שאתה, אדוני ראש הממשלה, מייחס לאקדמיה. אתה אינך מוכן להשקיע אגורה שחוקה אחת מכספי המדינה במה שאתה טוען, לכאורה, שהוא בעיה חמורה שמצריכה פתרון. ולא אמרתי דבר על עצם העליבות שבכך שמדינה מתקדמת כמו ישראל ממשיכה להסתמך על תרבות השנור אל תוך העשור השביעי לקיומה. מדוע, אדוני, אתה חושב שתוכל לשכנע יהודים טובים בחו"ל לתרום לקרנות למען חוקרים ישראלים, אבל אינך חושב שאפשר וראוי לשכנע את הציבור הישראלי שזוהי השקעה טובה לכספי המיסים שלו? השקעה שתחזיר את עצמה הן ביוקרה שתזכה לה ישראל כמובילה בתחומי חקר שונים, והן בכסף ממש, כתוצאה מפיתוחים וגילויים שישולמו על הפיתוח שלהם מיסים ישראליים. וזאת צריך לזכור, באקדמיה כמו במקומות אחרים: כסף מושך כסף. אקדמיה מפותחת, ממומנת ובנויה היטב היא אקדמיה שיכולה להשיג מענקי מחקר מקרנות המחקר המובילות בעולם. השקעה משמעותית בטווח הקצר והבינוני לביסוס מחדש של האקדמיה הישראלית תאפשר בעתיד לצמצם את ההשקעה בלי לפגוע באיכות המחקר בישראל, בזכות הפיכתה לאבן שואבת לכספי מענקי מחקר מכל העולם.

כולי תקווה שתמצא לנכון להשקיע בטיפוח החוקרים של מחר ולא רק בחוקרים של אתמול. כי עד שהאבק ישקע על התוכנית הנוכחית שלך, ישראל תספיק לאבד עוד דור של אנשי אקדמיה, שאוניברסיטאות מובילות ברחבי העולם תשמחנה לקבל.

שלך,
חלקיק אבק

על מה שישראל מוכנה לוותר עליו

אני עוקב בצער מהול בשמחה אחר הקמפיין המתמשך בנושא העובדים הזרים וילדיהם. שמחה, כי תמיד עושה לי טוב על הלב לראות קמפיין ציבורי שמיועד כל כולו להגנה על זכויות האדם של אנשים שהם, בסופו של דבר, "האחר" – קמפיין שלא נועד לסייע לתומכים בו, אלא לקבוצה מוחלשת שאין לה את הקול כדי למחות כנגד העוול שנעשה לה.

הצער הוא על הרצון העז של ישראלים רבים להפטר מהעובדים הזרים משום שהם רואים בהם נטע זר שיפגע בציבוריות הישראלית. זה חורג מסלידה סתם מהגזענות הלא-כל-כך סמויה שבבסיס הפעולות של עו"ז. עצוב לי שאותו ציבור בישראל אפילו לא מצליח להבין על איזו חוויה נפלאה הוא מוותר בכזו חדווה. חבל לי שהם לא מודעים למתנה המדהימה שמעניקים אותם ילדי עובדים זרים לישראלים שלומדים יחד איתם בכיתה.

אם לא הייתי מקבל שום דבר אחר מהשהות שלי בקנדה, זה עדיין היה שווה את זה כדי לזכות ללמוד בסביבה רב-תרבותית אמיתית, וכדי שבני יזכה לחוות את השנים הפורמטיביות שלו בסביבה כזו. ((ויש מעט דברים שמדכאים אותי כמו לראות ישראלים שהיגרו לקנדה והביאו את כל השנאה שלהם איתם – הם דוחפים את הראש עמוק בתוך התחת של הקהילה הישראלית, ומסרבים לקיים כל מגע שאינו עסקי גרידא עם מהגרים אחרים – וכשיש מגע כזה, הוא בא רק בצורה של ויכוח אלים, הפגנות וכיו"ב.)) אין לי ספק שהעובדה שבחוג החברים, המכרים והשכנים שלי יש לבנונית, סודני, פיליפינית, כמה סינים, קוריאני, ניגרי, גרמניה, איראנים, שתי טורקיות, ארמנית, בוליבאי(?), ברזילאי, מקסיקנית, מספר צרפתים, ועוד אינספור אנשים שאף פעם לא טרחתי לשאול אותם מאיפה הם, היא משהו שמשנה את התפיסה שלי לגבי לאום בכלל והלאום שלי בפרט. וכך גם בגן של הילד, בנוסף לכמה "סתם" קנדים לבנים יש גם ילדה ממשפחה מוסלמית, ילדה רומניה, ילד שאמו סינית (ואביו יהודי – אבל בואו נגיד שאם תראו אותו, תתקשו להאמין שקוראים לו דניאל רוזן), שני ילדים שחורים, גננת אחת איטלקיה, אחת יווניה, אחת מהקריביים ועוד ועוד.

זה לא שהילד לא מבחין בהבדלים בין אנשים – יום אחד הוא דיווח לי שהגננת מייוויס חומה – אלא שהוא לא מייחס להבדלים הללו חשיבות כלשהי. אין לי ספק קל שבקלים שחוויות הילדות הללו יעזרו לו לגדול ולהיות אדם טוב יותר ממני.

בדיוק אתמול חשבתי לעצמי שמה שישראל צריכה זה בדיוק ההפך מתוכנית "תגלית" (או "בירת'רייט", או איך שהם לא קוראים לתוכנית הזו שמביאה צעירים יהודים לביקור של כמה חודשים או שנה בארץ) – ישראל צריכה תוכנית שתשלח ישראלים לקנדה או אוסטרליה לשנה שנתיים, כדי שיזכו להבין מהי רב-תרבותיות ומה היא נותנת לאדם. ((לא, אני לא טוען שזה יפתור את כל בעיותינו בדיוק כמו שאני לא חושב שתוכניות למפגשי יהודים-ערבים יפתרו את הבעיות שלנו. אבל לפחות זה ישנה לנו קצת את הפרספקטיבה.))

אולי ככה הם יבינו כמה מזל יש לילדים האלו שזכו ללמוד בבית הספר ביאליק בת"א.

קורא אדיוט יקר

אם יש טקסטים שמעלים לי את הנרווים, אלו טקסטים שמניחים שאנשים אחרים הם מטומטמים. חוק הדמוקרטיה של דובי, למשל, הוא נגזרת אחת של זה: אם הכותב חושב שאני, הקורא, מספיק דביל כדי שלא אדע מה מקור המילה דמוקרטיה (אהם, אהם), אז לי, כקורא, לא ממש אכפת מה יש לו לומר. באופן דומה, כאשר כותב נוטל טקסט שאנשים חכמים השקיעו בו את מיטב זמנם, ופוטר אותו בזלזול (אהם), זה לא ממש עושה לי חשק להתעמק במה שיש לאיש לומר. זה בעיקר עושה לי חשק לדפוק לו את הלפטופ בראש.

אני רואה את הבעיה הזו הרבה פעמים אצל סטודנטים. אומרים להם "תבקרו את הטקסט", אבל כשהם שומעים "ביקורת" הם מבינים "ביקורת שלילית", כי זו אחת המשמעויות הנפוצות של המילה. להיות ביקורתי, עבורם, משמעו להיות שלילי. אני לא מוציא את עצמי מהקבוצה הזו. במשך תקופה ארוכה מאוד אני הבנתי את המטרה של כתיבת טקסט ביקורתי כניסיון להצביע על כל הכשלים של הטקט המקורי, ולהראות שהכותב הוא טמבל. עד שאחד המרצים שלי גער בנו פעם בעקבות איזו עבודה שהגשנו: אתם צריכים לנסות קצת להסתובב עם התאוריה עליכם, לראות עד כמה היא מתאימה לכם, לראות עם מה היא מסתדרת ומה מחמיא לה. אחר כך אתם יכולים להתעסק עם איפה היא לוחצת ואיך רמת הגימור.

אפשר — צריך — להצביע על כשלים של תאוריה. אבל לכל טקסט שנראה כאילו הוא מכבד את קוראיו צריך לגשת, ראשית כל, במידה של כבוד. צריך לתת לכותב להנות מהספק, שאם הוא מתעלם ממשהו שנראה לנו מובן מאליו, אולי יש סיבה שהוא לא מתייחס לנושא; אולי אנחנו טועים? אולי ההסבר טוב גם בלי לכלול את מה שאנחנו חושבים שצריך להיות שם? בסופו של דבר, הרי, אנחנו צריכים לזכור שהכותב הטוב אינו מתייחס לקוראים כאילו הם אימבצילים, ומכוון את הטקסט לרמת ידע מסויימת. טקסט שמכוון לקורא אקדמאי יניח מספר הנחות יסוד לגבי הידע של הקורא, שלאו דווקא מתקיימות אצל הקורא ההדיוט, וזה לגמרי לגיטימי. בדיוק בגלל זה צריך ללמוד את היסוד לפני שמתחילים לקורא טקסטים מתקדמים יותר. אבל אם קרה המקרה ואתה קורא טקסט מתקדם לפני שלמדת את היסוד, אולי עדיף להאשים את עצמך ולא את הטקסט.

רק אחרי שנתנו את כל הקרדיט האפשרי, וזיהינו את התרומה של הטקסט להבנה שלנו את הנושא, והצלחנו, אולי, אפילו לחשוב על שימושים נוספים לתאוריה הזו מעבר למה שתואר בה, ועדיין נשארנו עם כשל כלשהו בתאוריה, אפשר להצביע עליו ככזה. שוב, תמיד, מתוך כבוד לכותב הטקסט. אין משפט שמרגיז אותי יותר אצל סטודנט מאשר "מה ש-X (מומחה בעל שם עולמי בתחום) לא קולט זה ש…". שלא לדבר על אלו שמקטלגים זרמים שלמים של מחשבה כמפגרים. כי כאשר אתם מזלזלים בטקסטים שאתם קוראים וכותבים ביקורת מזלזלת בהם, אתם בראש ובראשונה מזלזלים בקורא שלכם.

בפעם הבאה שאתם מתבקשים לבקר טקסט, הוסיפו נדבך נוסף לתרגיל: נסו למצוא שימוש מקורי לתאוריה המוצגת, מעבר לשימוש שהוצע על-ידי הכותב עצמו. אני, למשל, ניסיתי להראות כיצד ה"לוגיקה של הפעולה הקולקטיבית" של אולסן יכולה לשמש להסביר תופעות כמו קוד פתוח או וויקיפדיה – דוגמאות שאצל רבים יכולות דווקא לשמש ההוכחה לקוצר הראייה של אולסן. תאמינו לי, זה מרענן. ולעזאזל, תנו לי, כקורא שלכם, קצת קרדיט. אני לא כזה אהבל.

ללמד בלי פאוור-פוינט?!

ב-Chronicle of Higher Education התפרסמה כתבה על יוזמה לקידום "לימוד בעירום". הכוונה היא למתן הרצאות מבלי שהמרצה מתחבא מאחורי טכנולוגיה כלשהי דוגמת פאוור-פוינט. אני בהחלט יכול להזדהות עם ההתחבאות הזו. קשה לי מאוד להרצות בלי מצגת משמימה שמאפשרת לי לעמוד לכל אורך ההרצאה מאחורי הלפטופ. כשאני כבר בוחר להרצות בלי המצגת, המצב רק מחריף, כי אני מתחבא מאחורי הדפים שלי – אני כותב את טקסט ההרצאה בלשון דיבור ומקריא אותו במדויק מהדף, מתוך חשש שאשכח שלבים קריטיים בבניית השיעור – ואז לסטודנטים אין אפילו משהו להסתכל עליו פרט לקרחת שלי. אני לא טוב באלתור, כולל אלתור דיונים, אני לא טוב בהמצאת שאלות ספונטנית, ואני סובל מסניליות מתקדמת. בשל כל אלו, קשה לי להרצות "בערום".

אבל בואו נדמיין שיום אחד אני מתגבר על כל אלו, ומעוניין להרצות בעירום. מקדמי היוזמה אינם דוחים את השימוש בטכנולוגיה. להפך. הם טוענים שאפשר לנצל את הטכנולוגיה כדי להוציא את הקטעים המשעממים יותר של השיעור – ההרצאה הפרונטלית החד-צדדית – החוצה ממנו, ולהשאיר יותר זמן לדיון ולהתעמקות. יש, כמובן, בעיות עם זה. הרבה סטודנטים לא רוצים "לדון" בשום דבר. גם בקרב אלו שרוצים, הרבה מהם, מה לעשות, לא מבריקים במיוחד, ולפעמים הם פשוט בשלב מוקדם מדי של חייהם כדי שיוכלו באמת לנהל דיון רציני בנושאים המועלים. זה לא באשמתם – אי אפשר לנהל דיון בואקום, ולרבים מהסטודנטים עדיין אין את בסיס הידע כדי לנהל דיון. מה שאנחנו נשארים איתו הוא דיון שטחי, שעוסק יותר ברגשות ובתחושות מאשר בעובדות ובניתוח. אבל בואו נניח שאנחנו מתגברים גם על זה.

איך מוציאים את הקטעים המשעממים החוצה? הרבה שיעורים שאני זוכר התמקדו בניסיון להסביר עקרונות ותיאוריות שונים לסטודנטים. לרוב בבית היינו צריכים לקרוא טקסט מסויים, ובכיתה העקרונות שהוסברו בטקסט, או אלו שעמדו בבסיסו, נידונו ביתר הרחבה. אפשרות אחת להוצאת החלק המשעמם מההרצאה – ולקרב בין ההסבר לבין הטקסט הנקרא, היא להכין סרטונים (נניח, ביוטיוב) או פודקאסטים, ולהנחות את התלמידים להאזין להם בנקודות מסויימות בטקסט. כך למשל, במקום לקרוא טקסט של 60 עמודים ברצף, לא לזכור כלום ולהגיע לכיתה כאילו לא עשינו כלום, הם יקראו 15 עמודים, ילכו לראות את הסרטון שיעמיק קצת בנקודות קריטיות עד לשלב הזה, ויוכלו להמשיך לקרוא כשהם כבר מבינים טוב יותר את מה שקראו עד עכשיו. אני יכול לחשוב על כמה וכמה טקסטים שקראתי בתואר הראשון שהיה עוזר לי מאוד אם הייתי יכול לשמוע קצת הסברים עליהם תוך כדי הקריאה, ולא כעבור יום-יומיים בשיעור.

כל זה, כמובן, בהנחה שהסטודנטים קוראים את המאמרים. אבל אפילו אם הם רק יצפו בסרטונים בלי לקרוא את המאמר – כבר הרווחנו סטודנטים שקצת יותר מבינים על מה מדובר לפני שהם מגיעים לשיעור. בסרטונים אפשר גם לשלב שאלות מנחות שישמשו מאוחר יותר בדיון: במקום להנחית על הסטודנטים שאלה שהם לא מוכנים אליה ולחכות את אותן שניות או דקות מביכות של שקט עד שמישהו מעז להרים את היד עם תשובה שלא הושקעה בה הרבה מחשבה, אפשר להציע לסטודנטים להכין תשובה לשאלות ספציפיות, ולהתחיל משם את הדיון. כך גם סטודנטים פחות מהירי מחשבה יוכלו להיות שותפים לדיון. בשנה שעברה ניסיתי לשלוח שאלות מנחות כאלו לסטודנטים שלי בתחילת כל שבוע, וראיתי שיפור משמעותי במידת ההשתתפות שלהם בדיונים בתרגול.

היפה הוא שאפשר להשתמש בזה גם כתרגיל: לחלק את הכיתה לקבוצות קטנות ולהטיל על כל קבוצה להכין סדרה של סרטונים לגבי אחד המאמרים שתשמש ללימוד המאמר. עבודות מוצלחות במיוחד יתגלגלו עם הקורס לשנה הבאה וילמדו את הסטודנטים הבאים.

איזה עוד דרכים אתם יכולים להציע להשתמש בטכנולוגיה כדי להוציא את החלקים המשעממים מהשיעור, ואיזה עוד כלים אתם יכולים להציע כדי להפוך את השיעור עצמו למעניין ומאתגר יותר לסטודנטים?

פופ!

הנה ניסוי מעניין שאי אפשר לערוך בישראל: זוג הורים בשוודיה מגדלים את הילד/ה שלהם בלי לחשוף את מינו/ה. ההורים טוענים שמכיוון שמגדר הוא מובנה חברתית, אם הם לא יחשפו את המין של פופ (שם בדוי), הרי שהגננות וסתם אנשים (שלא זכו להחליף לפופ חיתול) לא יוכלו להתייחס לפופ על בסיס מגדרי. לפופ יש בארון הבגדים מיני מלבושים משני צידי חנויות בגדי הילדים, והוא/היא בוחר/ת את הבגדים שלה/ו לבד (הוף, אני מקווה שבשוודית זה קל יותר). גם סגנון התספורות משתנה תדיר.

בכתבה המקושרת מרואיינת פסיכולוגית (קנדית!) שמצליחה להציג את עצמה בצורה הדבילית ביותר שאפשר, לאור טיעוני ההורים. למשל, היא מציינת מחקרים שמראים עד כמה ההתנהגות של בנים ובנות שונה כבר בגיל צעיר מאוד. כמובן שכל המחקרים הללו השתתפו ילדים שגודלו מגיל אפס על בסיס מגדר ספציפי, והיחס לו זכו מהסביבה הניח לגביהם התנהגות מגדרית מתאימה. כל זה לא תופס לגבי פופ. פינקר, הפסיכולוגית, גם מאזכרת מקרה של זוג תאומים בנים שבעקבות מילה של אחד מהם נגרם לו נזק משמעותי לפין (אהם), ובעצה אחת עם הרופאים הם החליטו לבצע בו ניתוח קוסמטי ולגדל אותו כילדה. סופו של אותו ילד היה עגום – בגיל העשרה הוא התנגד לזיהוי שלו כאשה, ואז הוריו סיפרו לו את האמת. הוא דרש וקיבל ניתוח קוסמטי חוזר לשחזור הפין, אבל בסופו של דבר התאבד בגיל 38, כשהוא מכריז שהניסוי הזה כשל באופן מוחלט. מאליה עולה השאלה אם הסיפור היה טרגי כל כך אם היינו חיים בעולם שבו טרנסג'נדרים אינם מנודים דרך קבע. אבל מה שחשוב יותר בסיפור הזה הוא אלמנט השקר, שסביר להניח שהיווה מרכיב חשוב בסוף העצוב של אותו ילד.

אבל לפופ אף אחד לא משקר, ולא מסתירים ממנה/ו שום דבר. פופ יודע/ת מה מינו/ה, או לפחות מודע/ת לזה שיש או אין לו/ה בולבול. סביר להניח גם שהיא/הוא יגלו בשלב כזה או אחר את החלוקה לבנים ובנות על בסיס איבר מין (הילד שלי, עוד מעט בן שלוש, עדיין מתקשה בזה ((רק עכשיו הוא מגלה שאנשים מגיעים בכל מיני צבעים, מה שהוא לא שם לב אליו עד לפני כמה שבועות, חרף העובדה שיש בגן ילדים וגננות מכל מיני מוצאים וצבעים. אחרי שהוא ציין בפני שהגננת אייביס היא "חומה", שאלתי אותו איזה צבע אני. לאחר הרהור קצר הוא פסק "אפור!".)), לא שאנחנו עובדים על זה יותר מדי).

הטענה של פינקר כאילו ילדים קטנים נוטים "באופן טבעי" להעדיף לשחק עם בני מינם היא מופרכת לחלוטין בכל הנוגע לזאטוטים לפחות עד גיל 4-5, אם לא מאוחר יותר, וכמובן שאין שום סיבה להאמין שהנטייה הזו, כשהיא כבר מופיעה, היא לא תוצר של החברות המגדרי אלא דווקא של איזו העדפה מולדת. נכון לעכשיו, לפחות, הילד שהילד שלי הכי אוהב בגן הוא ילדה, וגם אצל ילדים אחרים שם לא ראיתי העדפה בולטת למשחק עם בני מינם.

מדובר בניסוי מרתק, גם אם כזה שלא היה עובר שום ועדת אתיקה אוניברסיטאית (וזה, אגב, חלק מהבעיה עם ועדות אתיקה אוניברסיטאיות פחות או יותר מאז הניסוי המפורסם של מילגרם). ההורים של פופ כבר בהריון עם אח/ות קטן/ה שיגודלו באותו האופן. יש רק לקוות שהם ימשיכו ויביאו עוד כמה עשרות ילדים לעולם, כדי שנוכל להפוך את זה לניסוי עם n גדול.

בהערת אגב, רציתי לציין שהתכוונתי לכתוב פוסט על הצעת החוק החדשה לברית זוגיות, כמו גם הפסיקה בבריטניה כנגד קביעת יהדותו של ילד על בסיס האם, אבל נמרוד גנב לי את המילים מהמקלדת, אז לכו לקרוא אותו במקום.