אני לא יודע אם אתם זוכרים, אבל אי שם מעבר לערפילי הזמן של שנה שעברה, אחד הנושאים הלוהטים על סדר יומו של מי שהפך להיות שר האוצר שלנו היה נושא הרפורמה בבגרויות. מאז הרבה מצביעים עברו בקלפי, והנושא קצת נשכח (ואולי טוב שכך), אבל שאלת הבגרויות עלתה מחדש השבוע בעקבות הבגרות בהיסטוריה. אני אגיד מראש שחרף התגובה העצבנית הראשונית שלי בפייסבוק, אני בכלל לא בטוח שלא מדובר בברווז עיתונאי – או לכל היותר בעיתונות פייסבוק במירעה. הכתב ראה כמה ילדים מתלוננים על בגרות קשה בעמוד הפייסבוק של השר פירון, קושש כמה "דעות" בנושא והעלה כתבה שמושכת אש ורייטינג.
הכתבה המעצבנת בידיעות אחרונות (צילום: דובי ממתין בתחנת רכבת)
אבל הדיון שעלה בעקבות הכתבה הוא דיון חשוב, ואולי כדאי להקדיש לו כמה מילים: מה, בעצם, מטרת הבגרויות?
יש כמה דרכים להסתכל על הבגרויות כחלק ממערכת החינוך. אני חושב שאת הגישה הנפוצה ביותר אפשר לסכם כך – הבגרויות הן התמורה שמקבל התלמיד הטוב בסוף לימודיו. הבגרויות, במידה גדולה של צדק, נתפסות כמטרה ולא כאמצעי. הן מטרה משום שהן דרושות לתלמיד שיהפוך למבוגר כדי להתקבל לאוניברסיטה או להשיג עבודה. הבעיה העיקרית עם הנוסח שאני הצעתי נעוצה, כנראה, במילה "טוב". יותר ויותר אנשים חושבים שבגרויות הן התמורה שכל תלמיד צריך לקבל בעבור לימודיו. לחלופין, יש מי שיאמרו שאין דבר כזה תלמיד לא טוב – יש מערכת שאינה עושה את תפקידה כראוי. כלומר, באופן אידאלי, לשיטתם, כל תלמיד צריך להיות מסוגל להצליח בבגרויות, ואם הוא לא הצליח, הרי שזה משום שהמערכת לא בסדר.
לפני שיקפצו עלי, אומר שאני רחוק מלחשוב שהמערכת מושלמת. בהחלט יש בעיות ולקויות הדורשות תיקון, ויש ילדים רבים שנופלים בין הכסאות בגלל חוסר גמישות של המערכת. אבל, וזה אבל חשוב, יש הרבה ילדים שלא. צריך להכיר בעובדה שלא כל הילדים נולדו עם הכישורים הדרושים כדי להצליח בלימודים עיוניים. זה לא נאמר לגנותם – מדובר על סט כישורים שאני בהחלט מעריך, אבל אלו לא הכישורים החשובים היחידים, ואנשים יכולים להפוך לבוגרים מאושרים ומועילים גם אם במקרה אין להם אותם. מסיבות היסטוריות, בתי הספר המקצועיים שהתקיימו בישראל הפכו למדגרה של אפלייה ממוסדת, וקשה לחשוב על דרך למנוע זאת לגמרי. על כן, טוב שלכל תלמיד ניתנת הזדמנות להשלים בגרות מלאה וחשוב לעשות ככל האפשר כדי לאפשר לכל תלמיד להשיג את ההישגים הגבוהים ביותר שיותר בתוך המסגרת הזאת.
אבל המעבר מכאן ועד לדרישה לאחוז בעלי תעודת בגרות גבוה הוא זינוק לוגי בעייתי מאין כמוהו. לא כל אחד צריך בגרות מלאה, מאותה סיבה שלא כל אחד צריך תואר ראשון. איכות מערכת החינוך לא צריכה להמדד באחוז בעלי הבגרות משורותיה, אלא בפיזורם בקרב האוכלוסיה.
מה שמחזיר אותנו לסוגיית ה"בגרות הקשה מדי". הטענה המרכזית שהועלתה כנגד בחינת הבגרות נגעה לניסוח של השאלות, שלכאורה דורש מהתלמידים ממש להבין את המשמעות של המילים שהם לומדים, ולא רק להיות מנוע איחזור מידע ברמת טרום-גוגל. התלמידים, כך נטען, נבחנים בהיסטוריה, ולא בהבנת הנקרא, ולכן זה לא ראוי לבחון את הבנת הנקרא שלהם. צריך, אומרים המבקרים, לבחון אך ורק את הידע שלהם בהיסטוריה.
אבל נשאלת השאלה – מהו ידע בהיסטוריה? שהרי שינון פרטים שנלמדו בשיעור אינו ידע בהיסטוריה. בחינה שבודקת אך ורק האם התלמיד זוכר את שנאמר בשיעור ונכתב בספר אינה בחינה בהיסטוריה אלא בזכרון. תוכן המידע שהתלמיד נדרש לאחזר אינה חשוב כלל להצלחה בבחינה. באותה מידה יכול התלמיד להבחן בספרות, או בתנ"ך, או בביוגרפיה של ראש הממשלה של פינלנד.
תחום ידע (כגון היסטוריה) מורכב מנתונים ומידע, אך לא פחות מכך, הוא מורכב גם מסט של כלים אנליטיים. המתמטיקאית נדרשת לדעת חשבון ואת המשמעות של פונקציות שונות. אבל הרבה יותר מכך, היא נדרשת לסט של כישורים שיאפשר לה לנצל את העובדות האלה כדי לחשוב על דברים חדשים, להוכיח משפטים ולפתח כלים חדשים כדי לפתור בעיות חדשות. כך גם ההיסטוריון – הוא נדרש לדעת על אירועים ושמות ותאריכים, אבל הוא גם נדרש לסט של כלים אנליטיים שיאפשרו לו להבחין בתהליכים שונים, לקשור ביניהם בצורה משכנעת ולהסבירם. אחד הכלים הבסיסיים בסט הכלים של היסטוריון (ושל כל תחום ידע, למעשה) הוא הבנת הנקרא. בחינה בתחום ידע שאיכשהו לא תושפע מיכולת הבנת הנקרא של הנבחן היא אוטומטית בחינה גרועה. היא בחינה שמיועדת למחשב, ולא לבן-אדם.
אבל הבנת הנקרא היא רק הבסיסי שבכליו של ההיסטוריון. הוא צריך גם לדעת לקשר בין עובדות שונות ולייצר נרטיבים משכנעים על פיהם. מכאן נובע שבחינת הבגרות כפי שהיא מתקיימת כיום, וכפי שמבקרי הבחינה האחרונה רוצים שתהיה, היא בחינה גרועה בעליל. זו בחינה שדורשת שהתלמיד יחזור על ההסברים והנימוקים שניתנו בכיתה ובחומר הלימוד, ותו לא. למעשה, תלמידה שתחרוג ממה שלמדה, שתנסה להתווכח עם הנימוקים שלימדו אותה, תגלה שהדבר פגע בציון שלה במקום להוסיף לו!
תלמיד שאינו מסוגל אלא לחזור על מה שנלמד בכיתה הוא תלמיד בינוני גרידא. הוא בסדר. הוא יותר טוב מתלמיד שאפילו את זה אינו מסוגל לעשות, אבל הוא גם רחוק מלהיות עילוי. תלמידה מצטיינת צריכה להיות מי שתדע להתעלות מעל מה שנלמד ישירות בכיתה, ולחשוב על נימוקים משכנעים לרעיונות מקוריים משלה. כמובן, אין לצפות מהילדים לדעת מעבר למה שלימדו אותם – ולכן הנימוקים שיתנו עלולים להיות שגויים מהיסוד בהנתן ידע נוסע שאינו נתון בידיהם, ויש לשפוט אותם אך רק במסגרת המידע שיש להם. אך בתוך המגבלה הזו, יש לעודד אותם לנסות ולהוסיף על מה שנלמד בכיתה מתוך, נו, הדבר הזה — השכל שלהם. תלמיד טוב ידע לקשר בין פרטים ורעיונות שנלמדו בחלקים שונים של חומר הלימוד ולהסיק מהם רעיונות חדשים. הוא ידע לקשר דברים שלמד במקצוע אחד אל דברים שלמד במקצוע אחר. הוא ידע לקשר נושאים אקטואליים לנושאים מתוך חומר הלימוד. האפשרויות לתשובה יצירתית הן רבות.
אין זה אומר שכל תשובה יצירתית היא טובה. טיעון גרוע הוא טיעון גרוע גם אם יש בבסיסו חשיבה יצירתית. הדבר, ללא ספק, מטיל עול לא קטן על בודקי הבחינות שצריכים לנקד תלמידים על איכות טיעוניהם, ולא על הצלחתם להתאים לאיזה צ'ק-ליסט עלום.
אם בחינת הבגרות תבחן לא רק ידע טכני אלא גם כישורים הדרושים עבור תחום הידע הרלוונטי — וזאת, כמובן, בתנאי שמערכת החינוך תעסוק גם בהקניית הכישורים הללו — היא תהיה קשה יותר. אבל תהיה לה משמעות אמיתית, ויהיה לה ערך אמיתי.
—
הערה אדמיניסטרטיבית: לאחרונה התקבלה תרומה לבלוג בדמות תו שי נאה לאמזון. אני רוצה להודות לתורמת.
, כדי שיבין למה זה לא לגמרי נכון.)) ויש קסם שקוראים לו אבולוציה, שהופך דינוזאורים לציפורים וקופים לבני אדם. ויש קסם שקוראים לו המפץ הגדול. לא, הילד לא יכול להבין אף אחד מהתאוריות הללו, וההסבר תמיד נגמר ב"כי ככה זה", אבל אני נותן לו בסיס הרבה יותר טוב להבין את העולם מאשר מי שמסביר אותו בקסמים שעשה אלוהים, ואחרי זה הילד שלו צריך להחליף את הרעיון הזה ברעיונות מדעיים, במקום רק להרחיב את ההבנה של הבסיס שכבר יש לו.