זה לא הכלכלה, טמבל

אז מסתבר שערוץ 10 מריץ עכשיו סדרת כתבות שמשווקות את הירידה מהארץ או משהו כזה. ממה שיצא לי לראות, הכתב התרוצץ בין סופרמרקטים בחו"ל כדי להוכיח שיש מוצרים זולים יותר בחו"ל, ואז ראיין יורדים שסיפרו שבאמת נורא יקר בארץ ונורא זול בחו"ל.

מדובר על ז'אנר הכתבות שהתחקיר שלהן כולל יצירת קשר עם אנשים אקראיים כדי לשאול אותם אם הם מוכנים להגיד את מה שאתה צריך שמישהו יגיד, וסינון האנשים שלא מסכימים. האג'נדה של הכתב היא אותו פופוליזם צרכני שאנחנו כבר מורגלים בו. אבל יש סאבטקסט לדברים שצריך לדבר עליו: אנשים לא מהגרים ממדינה אחת לאחרת בגלל המחיר של מוצרים בסופר. כלומר, אולי יש אנשים שכן מחליטים לארוז את הכל ולעבור למדינה אחרת כי הקוטג' זול יותר שם – יכול להיות, יש הרבה אנשים מוזרים בעולם. אבל אף אחד לא ישאר במדינה אחרת בגלל זה. הניסיון הזה לדבר על הגירה במושגים של איפה יש נעליים יקרות יותר או איפה הנדל"ן זול יותר, מנותק לחלוטין מהחוויה של הגירה ומהגורמים שהמהגר שוקל אותם כשהוא מחליט להגר (או כשמי שעשה רילוקיישן מחליט להשאר בחו"ל ולא לחזור).

ביטוי המפתח שלא זכור לי ששמעתי בכתבה הראשונה בסדרה הוא "איכות חיים". איכות חיים אינה נמדדת בהכנסה ולא ביוקר המחיה. כמובן, הכנסה גבוהה ויוקר מחיה נמוך הם דרך אחת אפשרית להשגת איכות חיים גבוהה יותר, אבל זו דרך מבודדת ועגומה למדי לעשות זאת (ורלוונטית בעיקר לארה"ב). איכות חיים גבוהה היא בדרך כלל תוצר קהילתי יותר: מערכת חינוך איכותית וזמינה, שירותי בריאות איכותיים, סביבת חיים נעימה ומטופחת, כבישים מתוחזקים עם נהגים רגועים ותחבורה ציבורית יעילה. כל המסביב הזה שכשהוא מתפקד כראוי, הוא שקוף לנו לגמרי, וכשהוא לא מתפקד הוא הופך את החיים לקדחת עצבים מתמשכת.

בסיבוב הראשון שלנו בקנדה לא הרווחנו הרבה בכלל. למעשה, גם במונחים מקומיים ואפילו במונחים ישראליים הרווחנו מעט. הצלחנו להחזיק את הראש מעל המים בקושי, ומובן שלא חסכנו כלום. אבל עדיין נהנינו מהחיים. הייתה לנו איכות חיים גבוהה למרות ההכנסה הנמוכה. כשעולים במדרגות ההכנסה, כמובן, איכות החיים גם היא משתפרת. אבל נקודת המוצא עושה את ההבדל, כי לא רק מעמד הביניים, מי שחי ברווחה כלכלית, מרוצה מהחיים בסך הכל. גם המעמדות הנמוכים יותר נהנים מאיכות חיים לא רעה, והדבר משליך על הקהילה כולה.

חשוב לי להדגיש, כמובן, שאני לא חושב שאני חי בגן-עדן. זה לא שאין בעיות חברתיות, שאין פערים (אם כי יש פחות). זה לא שמי שיהגר לכאן יהיה לו טוב בהכרח. בהגירה יש ויתור שיכול להיות משמעותי מאוד עבור אנשים מסויימים, ויגרור תחושה של ירידה באיכות החיים, במקום עליה. כאמור: איכות החיים היא תוצר קהילתי, ולא כלכלי. הדבר מתקשר גם לפוסט הקודם שלי, בנושא קהילתיות ישראלית בחו"ל. מי שמחפש את הקהילתיות הזו עלול להתאכזב, ובסופו של דבר יגלה שעדיף לו לחזור לארץ, חרף הקושי הכלכלי.

אבל מי שסומך רק על הדחף הזה לקהילה ישראלית כגורם היחיד להשארת אנשים בארץ מוותר מראש על חלק משמעותי מהאוכלוסיה שמוכן לוותר באופן חלקי (שהופך יותר ויותר חלקי, עם הנגישות הדיגיטלית לרוב מוצרי התרבות) על התרבות הישראלית, בתמורה לאיכות חיים גבוהה יותר. נראה לי הגיוני יותר, אם מותר לי להטיף לכם ממקום מושבי המרוחק, ((זו הפעם האחרונה שבכוונתי להתנצל על זה. אם אתם קוראים את הבלוג שלי אני אניח שאתם רוצים לשמוע מה יש לי להגיד גם על החיים בישראל.)) להשקיע בחיי הקהילה בתוך ישראל ובאיכות החיים אצלכם. אבל בשביל זה צריך להזכר מה חשוב: לא הצרכנות, לא הכלכלה (למרות שכמובן שהיא מהווה אחד הגורמים בחבילה), אלא יצירת האיזון החברתי, מארג החיים הכולל שיאפשר לכולם חיים בכבוד הדדי. זה פחות מחיר הקוטג' בסופר ויותר הנהג שנדחף לפניך ומקלל אותך בחניון בחוץ. ואת זה אי אפשר לקנות בכסף.

אוטוזנופוביה

כשהייתי בטורונטו נהגתי להתבדח לפעמים על כמה שאני "שונא את המהגרים האלו". כמו כל בדיחה, יש בה גרגר של אמת. מאוד קל לפעמים להתפס לשונות של מה שמכונה "visible minorities" – מיעוטים שקל לזהותם ככאלו בגלל צבע עורם או משהו כזה ((ישראלים, בעיקר האשכנזים שבינינו, נוטים לחשוב על עצמנו כ"לבנים". האמת היא שאנחנו לא. אחד החברים הטובים שלי בטורונטו היה חאלד, מוסלמי מסודאן. לצערי אין לי תמונה שלנו, אז תאלצו להאמין לי, אבל אנחנו דומים במידה מדאיגה. מה שאני מנסה להגיד זה שגם אני הייתי מיעוט מזוהה שם. אבל בד"כ מתייחסים בביטוי הזה לשחורים, ערבים ומזרח/דרום אסיאתים.

אפרופו, עמדתי פעם בתור לבנק ואיזה זקן מעורער קלות שניסה לברבר לכל מיני אנשים בשכל החליט להטפל אלי. אחרי שהתעלמתי ממנו והתעמקתי במופגן בספר שלי, הוא החליט להתעלק על העובדה שאני זר – כאמור, קל לזהות את זה – והתחיל לשאול אותי שאלות כמו "נו ספיקה דה אינגליש?" לא התרגשתי במיוחד, אבל די מהר הגיע המאבטח של הבנק – רוסי זקן, כמו בארץ! – וניסה להזיז אותו משם. גם הוא ספג מהאיש כל מיני קללות, ואז הגיעו עובדי בנק וסגן המנהל ולקחו אותו הצידה. כשהגעתי סוף סוף לכספרית אחד הבכירים ניגש אלי והתנצל על הארוע, ואף נתן לי כרטיס שי של טים הורטונס על תקן פיצוי. היה שווה!

יש לציין שזה הארוע החמור ביותר על רקע גזעני שהופנה כלפי בכל תקופת שהותי בקנדה.)), ולהשליך מהתנהגות של אחד מהם לקבוצה כולה. כמו שנאמר, בכל אחד מאיתנו יש גזען קטן. החוכמה בהתגברות על הגזענות היא לא שלא להרגיש את התחושה האינסטינקטיבית הזו של "האחר", אלא להיות מודע לה ולהתנגד לה באופן מודע כדי לנטרל אותה.

אבל יש ישראלים שגרים בחו"ל ושנאת המהגרים (האחרים) שלהם היא לא בדיחה, אלא מציאות עגומה. אקזיביט איי: ענת לוי, ישראלית שהיגרה לפני כמעט שלושים שנה לאיטליה והחליטה ברוב טובה לחזור לארץ ובדרך לירוק לבאר שהיא שתתה ממנה עד כה. רוב הטור של לוי מעניין לי את העכוז: כמה קשה להסתגל לארץ חדשה, ובירוקרטיה, ופקידים לא נחמדים ויאדה יאדה יאדה ((למה, בעצם, מישהי שעזבה את הארץ בגיל 22 צריכה לעשות עליה דרך הסוכנות? היא תושבת חוזרת, לא עולה חדשה. וילדיה זכאים לאזרחות מתוקף היותם ילדיה של אזרחית, לא מתוקף חוק השבות. אלא אם – המממ… – היא ויתרה על אזרחותה אי שם בעברה כדי לעקוף כל מיני מגבלות שישראל הטילה על אזרחים שחיים בחו"ל. היתכן?)). כלומר, כן, אני בטוח שהכל נכון, אבל לא שונה באופן מהותי מחוויותיו של כל מהגר אחר בעולם. לאשתי יש סיפורים הרבה יותר מוצלחים על העליה שלהם מברה"מ.

הקטע המעצבן הוא הקטע שהעורך החליט להדגיש בכותרת המשנה של הטור: "משפחת לוי עזבה את מילאנו המתאסלמת". או במילותיה של לוי עצמה:

כולנו עקבנו בהתעניינות גדולה אחרי הסדרה של צבי יחזקאלי [קישור שלי. ד.ק.] בעקבות האיסלאם באירופה. ראיתי את מילאנו וחוויתי את התחושות שהוא העביר: הפחד, השנאה, חוסר האכפתיות והנאיביות של האירופים. כל אלה החזירו אותנו למה שכולם מרגישים היום גם באיטליה. השמאל האיטלקי נתן לאיסלאם הרדיקלי לפעול ביד חופשית. אתה יכול לראות על המדרכות באזורים שונים עשרות מוסלמים מתפללים, השווקים נשלטים בידי ערבים ומהגרים, מסוכן מאוד לצאת בלילה ולנסוע בקווים מסוימים. היו אפילו מעשי אונס תוך כדי נסיעה. האיטלקים מצקצקים בלשונם וממשיכים בשגרה אירופית טיפוסית. בתי הספר וחדרי היולדות מלאים מהגרים. אחת מכל שלוש לידות באיטליה – של זרים.

אבוי, האימה! עשרות מוסלמים מתפללים – על המדרכה! והשווקים נשלטים בידי מהגרים! והיהודים האלו עם הפאות שלהם  ששולטים בבנקים! אה, לא, סליחה, רגע.

וגם מסוכן מאד לצאת בלילה ולנסוע בקווים מסוימים! כי זה לא נכון לגבי כל עיר גדולה בעולם בלי קשר לכמות המיעוטים בה!

ובמפגן מרהיב של חוסר מודעות עצמית, מסכמת לוי את הפסקה כך:

אירופה יושבת על פצצה מתקתקת ושנאת הזרים מתגברת והולכת ולא ממש מבחינה בין גזעים ודתות.

איום ונורא. שנאת הזרים הולכת ומתגברת, והאירופים האלו אפילו לא מבינים שהם צריכים לשנוא את הערבים, אבל לא את היהודים!

קחו מדינה נורמלית, כמו ישראל. פה כולם מבינים שיהודים זה אחלה, וערבים זה פויה. ככה צריך. בגלל זה, כנראה, בחרו לוי ומשפחתה לבוא לישראל. רק כאן אנשים כמוה ירגישו בבית. באמת מזל שיש עליה לישראל ואפשר לייבא את כל גזעני העולם היהודיים לכאן. אין לנו מספיק, פשוט.

אז האם איטליה מתאסלמת? ובכן, איטליה היא אחת המדינות עם אחוז המוסלמים הקטן ביותר באירופה. בערך 2.5 אחוז מתושבי איטליה הם מוסלמים (והרבה פחות מכך אם סופרים רק אזרחים). כדי להבהיר עד כמה המספר הזה קטן: יותר מפי שניים ממנו הוא מספרם של האנשים שמגדירים עצמם "ללא דת" כלל. וזה במדינה קאתולית אדוקה למדי. ומילאנו עצמה? החל משנות ה-70 עברה מילאנו תהליך פירבור שהקטין את אוכלוסיתה בכשליש. רק בעשור האחרון גלי ההגירה פנימה הדביקו את גלי ההגירה החוצה, ומילאנו רשמה את הגידול הראשון מזה 40 שנה, של כחמישה אחוז, באוכלוסייתה. המשמעות של שני התהליכים הללו היא שמילאנו היא אחת הערים הרב-תרבותיות ביותר באיטליה, עם כ-20% מאוכלוסייתה שאינם איטלקים אתניים. הו, 20% זה באמת הרבה! מאין מגיעים כל אותם אנשים? ובכן, כ-34,000 מהם, או 14% מהזרים, הם מהפיליפינים. עוד 19,000 מסין. עוד ברשימת עשרת מדינות המוצא הגדולות: פרו, אקוודור, סרי לנקה, רומניה, אוקראינה ואלבניה. הקבוצות הללו לבדן אחראיות לקצת יותר מ-50 אחוז מהזרים במילאנו. שתי הקבוצות האחרות בעשרות הגדולים – מצרים ומרוקו – אחראיות רק לכ-15% אחוז מכלל הזרים. עוד 20% מהזרים במילאנו הם תושבי מדינות אירופיות אחרות. יתר 15 האחוזים – משאר העולם.

אז איך זה שכל לידה שלישית היא של זרים? וכן, ראשית – זרים, לאו דווקא מוסלמים. התשובה הפשוטה היא שהאיטלקיות יולדות ממש מעט. נכון ל-2006 מדובר היה בשיעור הילודה השלישי מלמטה באירופה. (אגב, מעניין לראות את שלוש המדינות בתחתית הרשימה, אולי הן תשמענה מוכרות לכם: יוון, ספרד, איטליה. מישהו שמע את שטייניץ?). עם שיעור ילודה כל-כך נמוך, כדי להשיג לידה אחת מכל שלוש עבור 20% מהאוכלוסיה צריך קצב ילודה של בערך פי שתיים מאשר רוב האוכלוסיה. שיעור הילודה האיטלקי נאמד בכ-1.33 ילדים לאשה, ומכאן שלמיעוטים צריך להיות שיעור ילודה אסטרונומי של 2.66 ילדים לאשה. כלומר, לא שונה מהותית מהחילונים בישראל. לא בדיוק תמונת ההשרצה הזדונית שלוי מנסה לצייר. (שימו לב: עדכון בתחתית הפוסט).

אז בהערכה המופרזת ביותר אפשר לדבר על קצת פחות משליש מ-20% מהאוכלוסיה, כלומר, כ-6%. עם קצב ריבוי טבעי רגוע למדי. הזוהי התאסלמותה של מילאנו, זו שגרמה למשפחת לוי לארוז את הפקלאות ולבוא למדינה עם מיעוט ערבי של למעלה מ-20% בתהליכי התחרדות מתקדמים? אני לא אוהב לדבר על איומים דמוגרפיים, אבל אם זה מה שמפחיד את גב' לוי, נראה לי שישראל היא לא בדיוק המקום לעבור אליו.

אבל זהו, שבישראל לא ממש רואים את הערבים. הם לא יעזו להתפלל על המדרכות שלנו. ישראל הבטיחה שהם ישארו בישובים שלהם, וגם אם הם כבר באים לאזורים יהודיים, הם כבר יודעים לשמור על פרופיל נמוך. בקיצור, הבעיה באיטליה היא לא קיומם של המוסלמים, אלא ששם הם לא יודעים את מקומם. בישראל אנחנו יודעים להיות גזענים נגד האנשים הנכונים. אז למה לא להגר למקום שבו מקבלים יחד עם הדרכון גם מעמד אוטומטי של עם אדונים?

המאזן הדמוגרפי שצריך לאיים עלינו יותר מכל הוא לא כמות האנשים עם הזקנים והכיפות ולא כמות הנשים עם החיג'אב. המאזן הדמוגרפי שצריך להדאיג אותנו הוא כמות הענת לויות הזנופוביות, ולא משנה מאיזה דת, עדה או מגדר הן, לעומת כמות האנשים הליברלים, ההומניסטים, הפתוחים, שרוצים לחיות במדינה נורמלית, עם חברה נורמלית, שמקבלת את האחר וחוגגת את השונה. לא על חשבון הזהות שלנו, אלא לצידה, ומתוך אמונה בחוזקה של הזהות הזאת.

עדכון: אוקיי, אז אחרי שישנתי וחשבתי קצת הגעתי למסקנה שפישלתי קצת בחישוב לגבי שיעור הילודה. 20% זרים יש במילאנו, לא בכל איטליה. בכל איטליה האחוז הוא דווקא בסביבות ה-8. הדבר, כמובן, משנה משמעותית את החישוב. אבל רגע, למה רק את הנתונים שלי צריך לבדוק מחדש? הרי גם את המספר "אחת מכל שלוש לידות" קיבלתי כתורה מסיני מפיה של מי שאין לחשוד בה בנאמנות יתרה לעובדות. אז בסיוע קורא נאמן מצאתי את הדו"ח הזה, של המוסד המרכזי לסטטיסטיקה באיטליה (יעני הלמ"ס שלהם או משהו כזה). הדו"ח הוא טכני, אז גוגל תרגם מספיק כדי למצוא בתוכו את הנתון הדרוש: 14%. זהו חלקם של הילדים שנולדו לזוגות זרים (להבדיל מילדים שנולדו להורים איטלקים – 82% – ועוד 4% שנולדו לאם זרה ואב איטלקי). לשמחתי, השילוב של שני הנתונים החדשים מחזיר אותנו לאותה נקודה בדיוק: בערך שיעור ילודה של בערך פי שתיים בקרב זרים. או כ-2.8 ילדים לאם זרה, בממוצע. סתם, כי אני לא אוהב נתונים לא מדוייקים.

חסר ערך

פוסט משותף עם ד"ר יעל פלד, עמיתת מחקר בפילוסופיה פוליטית במרכז לחקר האתיקה באוניברסיטת מונטריאול.

לפני כשבוע התפרסם בבלוג של ואן דר גראף אחותך פוסט כנה ואמיץ מאוד על מה זה אומר להיות חולה (חולת) דכאון. הפוסט מתאר בבהירות שתים מהתחושות האיומות ביותר שחווים חולי דכאון. הראשונה היא חוסר תקווה ("שהעצב והאפלה הם כל מה שאי פעם היה ושאי פעם יהיה לך בחיים"). השנייה היא מה שאפשר לכנות "תחושת יתירות" (איפשהו, עמוק בתוך הראש, תמיד יש את הקול הזה שממשיך לומר לך שבעצם את לא צריכה להיות קיימת. כלומר זה לא שאת צריכה למות או משהו, פשוט לא להיות. או שלא היית אמורה להיוולד, או שהיית אמורה למות כבר מזמן, ואיכשהו המשכת לחיות, וזה די מיותר, בעצם"). דכאון, במילים אחרות, איננו רק מצב של ייאוש או חוסר תקווה, אלא גם (או אולי בעיקר) תחושה של קיום שאין לו הצדקה, ושל חוסר ערך.

למחרת פרסומו של הפוסט, הצית עצמו משה סילמן בהפגנה שנערכה בשבת האחרונה בתל-אביב. סילמן, כך עולה מהדיווחים, היה בדרכו להפוך לדייר רחוב (כלומר, הומלס) לאחר קריסה כלכלית וחובות שהלכו והסתבכו. מהמכתב המשוכפל שחילק סילמן בין משתתפי ההפגנה לפני שהצית את עצמו עולה מצב כלכלי בלתי אפשרי – הסתמכות על קצבה חודשית בלתי הגיונית בעליל בשיעור של 2,300 ש"ח (אובדן כושר עבודה של 100% בעקבות אירוע מוחי) לתשלום כל צרכי קיומו. נראה כי כוחותיו הנפשיים של סילמן, שעמד להיזרק אל הרחוב באותו שבוע, תשו. את התוצאה ראינו כולנו בחדשות. אתמול נפטר סילמן מפצעיו, אחרי שישה ימים של מלחמה על חייו.

שום גורם ממשלתי לא הצליח לסייע לסילמן להיחלץ מגזרת חיי הרחוב שהיתה אמורה להיות גורלו החל מהשבוע, מהסיבה הרגילה: אין כסף. למה אין כסף? את התשובה מספק דו"ח האגודה לזכויות האזרח שפורסם השבוע, המתאר את ייבושם השיטתי של השירותים החברתיים במדינת ישראל. עבור הניאו-ליברליזם, תפיסת העולם העומדת בבסיס מנגנון הייבוש הזה, אנשים כמו סילמן – חולים, בלתי יצרניים ובאופן כללי לא עונים על הטיפוס האידיאלי של השחקן האינדיווידואליסט והרציונלי – הם אנשים בלתי נוחים. עניים סתם השיטה דווקא אוהבת, שהרי הקפיטליזם משגשג על אי-השיוויון. עוניים של הרבים הוא שמאפשר את עושרם של המעטים. אך אלו שנופלים מחוץ למסגרת היצרנית והצרכנית, איתם השיטה אינה יודעת איך להתמודד, ולפיכך היא מתעלמת מהם עד כמה שאפשר. סלימן, ואנשים רבים – רבים מדי – כמותו, הם היום אנשים שקופים, מיותרים, חסרי ערך. אך לא די בכך, שכן הדוגלים בשיטה יודעים גם שמדי פעם בפעם אותם אנשים חסרי ערך הופכים אף לעול ממשי, כאשר הם מרימים את קולם ודורשים להנות גם הם מפירות השגשוג הכלכלי. כדי למנוע זאת יש לשכנע את הציבור – כולל אותם "חסרי ערך" עצמם – לראות את עצמם כפי שהשיטה רואה אותם: כבלתי ראויים, כחסרי ערך. הפרקטיקה של הניאו-ליברליזם, על כן, כוללת גם מאמץ לשכנוע הציבור לאימוץ התאוריה הניאו-ליברלית עצמה, ורבים – רבים מדי – מפנימים את ערכי השיטה, ומתחילים להאמין באמת שאם הם אינם מצליחים כלכלית, סימן שאינם מועילים מספיק; ואם אינם מועילים, סימן שאין להם ערך.

קו ישיר מחבר בין הפוסט האמיץ של ואן דר גראף אחותך לבין ההצתה העצמית המזעזעת של סילמן, והוא תחושת חוסר הערך שנולדת מתוך מצב נפשי שהמילה "קשה" קטנה עליו בכמה וכמה סדרי גודל. אצל ואן דר גראף אחותך, כמו אצל הרבה חולי דיכאון אחרים, התחושה הזו היא פנימית. אצל סילמן המסר הזה – "אינך שווה, אין לך הצדקה" – מגיע מבחוץ, מהשיטה הכלכלית שבה חי הוא וכולנו.

חולי דכאון נוטים להטיח בעצמם אמירות קשות בסגנון "אני כשלון ומגיע לי". הם מלאי אשמה ובושה על חוסר היכולת שלהם לתפקד. הם מרגישים כאילו הם טורח בלתי מוצדק על סביבתם ומשאביה (נפשיים, חומריים). בטרמינולוגיה דומה מאוד משתמשת כלכלת השוק בשביל לתאר אנשים מסוגו של סילמן. במקרה הטוב היא מציעה להם (תוך איום מתמיד בענישה כלכלית) שילכו לעבוד, תוך התעלמות מהגידול המבהיל במספרם של העובדים העניים. במקרה הפחות טוב היא עוברת לכנות אותם בכינויי גנאי כגון "בטלנים", וקובעת שאם אנשים אינם מצליחים להתקדם ולשגשג, הרי שזה רק בגלל שלא התאמצו מספיק. על פי התפיסה הזו, "שיכור השוכב בביב", כפי שמצטט גדי טאוב את וויליאם גרהאם סאמנר, מאבות התפיסה הזו, "נמצא בדיוק היכן שהוא צריך להיות". לפי העיקרון הזה, מיטת בית החולים שבה אושפז סילמן היא בדיוק המיטה שהוא הציע לעצמו. ((גרסאות מעודנות קצת פחות של תפיסת העולם הזו גורסות שאין זה מוסרי לטפל בסילמן מפני ש(1) מערכת בריאות במימון ציבורי אינה צריכה לטפל במי שמביא על עצמו ביודעין בעיית בריאות; (2) אין זה מוסרי להתערב בהחלטתו של סילמן, באינדיווידואל רציונלי, להמית את עצמו; (3) אין זה מוסרי להכריח את משלם המיסים לסבסד שירותים הניתנים למישהו שאיננו תורם למימון השירות ("אין שירותים בלי מיסים, גם אם אתה לא מרוויח מספיק בשביל לשלם מיסים").))

הציטוט בפסקה הקודמת נלקח מתוך מאמר בשם "מליוני אנשים לבד" שפרסם גדי טאוב ב"הארץ" לפני כמעט עשור. אחת הטענות המרכזיות במאמר היתה שבהיעדרה של פוליטיקה ("רשות רבים", גוף מדיני) השוק הופך לזירה היחידה שבה בני אדם מתקשרים זה עם זה. צמצומה הנמשך והמכוון של הזירה האזרחית, כפי שמתואר בדו"ח של האגודה לזכויות האזרח,  הוא הגורם האחראי להשתלטותו של השוק על רשות הרבים האזרחית בשלושים השנים האחרונות. בחברת שוק מהסוג אליו מקדמת אותנו תפיסת העולם הכלכלית והאתית של נתניהו ושטייניץ, ה"מטבע" היחיד שיש לו ערך הוא המטבע הפיננסי. יש כסף? ברוך בואך. אין כסף? התייתרת. מצב תקינותו של ה"עובר ושב" האזרחי (זכויות וחובות) הופך להיות בלתי רלוונטי. ציון השירות הסדיר והמילואים במכתבו של סילמן נראה כמו סוג של תחינה נואשת להכרה בחשיבותו של החוזה האזרחי בין המדינה לאזרחיה, ובערך הנגזר ממנו, שאיננו ערך שוק. חוסר העניין של המדינה בסילמן ודומיו היא עדות לחוסר הערך של שניהם בעיניה.

אחד מעיקרי האמונה של הליברליזם (או "המשפחה הליברלית") הוא עקרון הנייטרליות, שאומר שאל לה למדינה לקבוע לשחקנים הפוליטיים מהו ה"טוב" או ה"ראוי", ואל לה לנסות לקדם את האושר הכללי בצורה כזו או אחרת. בכך היא נבדלת מתפיסות כמו זו הרפובליקנית או הקהילתנית, שמניחה את קיומו של טוב כללי ואת הציווי לדאוג לקידומו. הזווית הניאו ליברלית על עקרון הנייטרליות גורסת ששחקנים אינדיווידואלים הם פרטים רציונליים שיודעים הכי טוב כיצד לקדם את רווחתם הכלכלית, ((והנחה מובלעת בכך היא שיש "חוקי משחק" קבועים וידועים, ושמי שמבין אותם לאשורם יוכל תמיד להצליח, ואילו מי שנכשל כשל בקריאת השוק – כלומר, עדיין יש כאן "אחריות אישית" להצלחה או לכשלון, ואין שום אלמנט של מזל בהצלחה כלכלית.)) ושאם כל אחד יעשה את הטוב בשבילו אז בסופו של דבר כולם ירוויחו מכך. יש כל מיני בעיות עם המיתוס הזה (שוק בלתי משוכלל, תנאי פתיחה בלתי שווים וכו'), ורובן ראויות לדיון נפרד. בהקשר הדיון הנוכחי, מעניין במיוחד לעמוד על הקשר שבין התנערותה של המדינה ממחוייבות לשלום אזרחיה לבין חוסר יכולתה (או רצונה) לזהות כיצד מדיניותה פוגעת באופן ישיר ברווחתם הנפשית. דבר אחד הוא לומר "אל למדינה להכתיב לאזרחיה כיצד להיות מאושרים". דבר אחר הוא לומר "לא אכפת למדינה אם אתם מאושרים. אם אינכם מאושרים, זה מפני שאתם לא מוצלחים".

לפני כמה שנים התפרסם ב"העיר" ראיון שנערך עם פסיכולוג מפורסם. כשנשאל מה לדעתו הדבר החשוב ביותר שפסיכולוגים צריכים לדעת, ענה שהנפש האנושית היא דבר עדין מאוד, ולפיכך יש להתייחס אליה בזהירות רבה מפני שקל מאוד לעשות נזקים גדולים, במודע או שלא. מקבלי ההחלטות במדינת ישראל, האוחזים בתפיסת העולם הניאו-ליברלית, פועלים על-פי ההגיון שמכתיבה הגישה בה הם אוחזים. ההגיון הזה מכתיב להם להתעלם מהשפעת המדיניות שהם מנהיגים על רווחתם ובריאותם של אזרחי המדינה, שכן כל התייחסות לפגיעה שכזו תפגע בעקרון היסוד לפיה הצלחה וכשלון נגרמים רק על-ידי האינדיבידואל, ורק האינדיבידואל צריך להנות (או לסבול) מפירות הצלחתו (או מפגעי כשלונותיו). זה אולי האספקט הנכלולי ביותר של הצלחת הפרויקט ההגמוני של הניאו-ליברליזם – הפנמתם של נפגעיה העיקריים של תפיסה זו את עיקרי האמונה הניאו-ליברלית, לפיה הם אינם מצליחים משום שאינם חרוצים או מוסריים מספיק, ואם הם נכשלים הרי שמגיע להם. חולי דכאון חווים מבפנים את התחושה האיומה של חוסר תפקוד, אשמה, היעדר תחושת ערך ומיותרות. נפגעיה של השיטה הכלכלית בארץ חווים אותה פעמיים – פעם אחת מבחוץ, בגלל השיטה. ופעם שנייה, מבפנים, כשהמצב הנפשי שאליהם מביאה אותה השיטה דוחף אותם אל הדכאון.

הדכאון הזה, תולדת העוני אליו מתדדדרים חלקים גדלים והולכים של משקי הבית בישראל, אינו הכרחי. הוא תולדה של מדיניות מכוונת ויזומה הרואה בערך השוק את הערך היחידי המשמעותי לקיומה של חברה בארץ. מי שאינו מסוגל לתרגם את מאמציו ואת עמלו לערך שוק – קשישים, נכים, עולים, אמנים, חוקרים – הופך ליתיר מבחינתה. חולי דכאון יודעים היטב, כמו שואן דר גראף אחותך כותבת, שהדרך להחלמה עוברת דרך משפחה וחברים שמזכירים בכל פעם מחדש שתחושות חוסר התקווה והיעדר הערך הן סוג של "סרט רע" ולא המציאות. מה נגיד על מדיניות כלכלית מכוונת שפועלת בדיוק להיפך, בנסיונה לשכנע חלקים גדלים והולכים מאיתנו שאנחנו חסרי ערך?

ביטול הסדר תורתו אומנותו

הסדר תורתו אומנותו הוא פצע פעור בחברה הישראלית, אך הפתרונות המוצעים לו נגועים כולם בשאיפה ילדותית משהו "לא לצאת פראייר". בתורת קבלת ההחלטות מוכרות שיטות של מינימקס או מקסימין תועלת (להבטיח מקסימום מינימלי או מינימום מקסימלי – או במילים אחרות, להתסכן תמורת תמורה פוטנציאלית גבוהה יותר, או ללכת על בטוח במחיר צמצום הפרס הגדול, בהתאמה), ואפילו מינימקס חרטה (לצמצם את הסיכון במקרה של חרטה, על חשבון התועלת המקסימלית האפשרית). אבל בישראל התפתחה גישה חדשה שאפשר לכנות אותה "מינימקס פראייריות" – ניסיון לצמצם עד כמה שניתן את הסיכון לצאת פראייר, אפילו במחיר פגיעה בתועלת הפוטנציאלית. אבל מינימקס פראייפריות היא גישה כושלת, שגורמת לנו לירות לעצמנו שוב ושוב ברגליים, לתפוס את הפוליטיקה בין חילונים לחרדים כמשחק סכום אפס וליפול לרטוריקה של הפרד ומשול.

נקודת הקושי המרכזית היא הגיוס לצה"ל. זו נקודת קושי מוזרה, משום שמהרבה בחינות, החילונים לא באמת רוצים את החרדים בצבא. לכולם ברור שהם יצרו יותר בעיות מאשר יביאו תועלת. אבל אף אחד לא מוכן לצאת פראייר, אז כולם דורשים "שיוויון בנשיאה בנטל", ולעזאזל ההגיון. אחרים המציאו רעיונות כמו ה"שירות הלאומי", שלא יועיל בכלום חוץ מאשר לתחושת הפראייריות של הציבור החילוני.

הציבור החילוני צריך לבלוע את הצפרדע הזו, ולאפשר מתן פטור גורף לחרדים משירות צבאי. למשל, אפשר לקבוע שמי שהיה תלמיד ישיבה שבהסדר בגיל 16, יקבל פטור משירות צבאי, מבלי תלות בהמשך לימודיו. זה רעיון מעצבן, אבל הוא כדאי לנו: חרדי שיקבל פטור משירות צבאי שלא דרך "תורתו אומנותו" (כמו אותם חצי ממקבלי פטור על סעיף נפשי) יוכל לצאת לעבוד, ואז לא יזדקק לקצבאות מהמדינה – ואפילו ישלם מיסים כשאר האזרחים. וזאת יש לזכור: יותר מששותפות בנשיאה בנטל מתבטאת בשירות צבאי, היא מתבטאת בתשלום מיסים וסיוע למימון מדינת הרווחה, כמו גם תקציב הבטחון. כלומר, הם יהפכו מהוצאה להכנסה. כבונוס, עם עזיבת החרדים את הישיבות, יחלש כוחם של ראשי הישיבות ומנהיגי הציבור החרדי ככלל, משום שהם כבר לא יאחזו בשוט של הפרשת החרדי מרישומי הישיבה, ובכך הבאתו לגיוס. (לכן, אני מתריע מראש: מהלך כזה יזכה להתנגדות דווקא מצד המנהיגות החרדית. ככה תוכלו לדעת שזה מהלך טוב לכל היתר, כולל ציבור החרדים עצמם).

את המהלך הזה יש לשלב עם דרישה חד משמעית להכללת לימודי הליבה במערכת החינוך החרדית, כדי לאפשר לאותם חרדים שלא נדרשים לשרת בצה"ל להשתלב בהצלחה בשוק העבודה הישראלי. ניתן לדרוש לימודי ליבה בתמורה להמשך הסיוע הכלכלי לישיבות, והכללתן בהסדר הפטור מצה"ל.

תחבורה ציבורית בשבת – למען החברה ולמען הסביבה

אין לי שום כוונה להפוך את הבלוג הזה לפלטפורמת פרופגנדה עבור קמפיין הבחירות שלי, אז תאלצו להאמין לי שזה שהפוסט הראשון שאני כותב אחרי ההודעה על ההתמודדות עוסק בשלי יחימוביץ זה עניין מקרי לגמרי. זה לא אשמתי שהיא יצאה בהכרזה כל כך מרגיזה שהרגשתי צורך להגיב עליה באופן פומבי.

אז ככה: ניצן הורוביץ, אילן גילאון ודב חנין הגישו הצעת חוק פרטית להפעלת תחבורה ציבורית בשבת. ((ההצעה הוגשה ונדחתה על ידי הכנסת כבר מספר פעמים בעשור האחרון, יש לציין.)) כבר כתבתי בעבר על הסלידה שלי מהצעות חוק שכאלו, שכל מטרתן היא הצהרתית: ברור לכל שהן לא תעבורנה, ולכן המטרה היא רק להשיג כותרות בעיתונים. אז לא נורא הוטרדתי מכך שחברי סיעת העבודה לא טרחו לבוא להצבעה הזו. אבל שלי יחימוביץ טרחה והבהירה שהיא לא סתם מצאה דברים חשובים יותר לעשות בזמן ההצבעה, אלא היא ממש מתנגדת לה (מה שמעלה את השאלה למה, בעצם, היא לא הופיעה למליאה כדי להביע את התנגדותה, אלא בחרה להביע אותה דווקא על גבי עמוד הפייסבוק שלה):

לא אצביע בעד חוק התחבורה בשבת של זהבה גלאון וניצן הורוביץ. הוא קיצוני, פוגעני כלפי עובדים, והופך את השבת, יום מנוחה עם ערך סוציאלי עצום – , ליום חול, על כל המשתמע מכך. החוק ממילא לא יעבור, אבל חשובה לי האמירה העקרונית. כבר היום נגזלת המנוחה מ- 600 אלף עובדים עניים, שמועסקים בעל כורחם. שבת עם תחבורה מלאה היא שבת רועשת, מזהמת, מנצלת נהגים שיהיו עובדי קבלן, ואף תביא לפתיחת מקומות עבודה נוספים, ותהיה בה פגיעה חברתית עמוקה. אני בעד אמנת גביזון מידן, ובעד תחבורה חלקית ומתונה בשבת – שאטלים לים, לגנים לאומיים, לבתי חולים ועוד הסדרים שפויים מסוג זה.

יחימוביץ צודקת: יש הרבה יותר מדי אנשים כיום שנדרשים לעבוד שבעה ימים בשבוע ולא ממש יכולים לבחור אחרת. התמריץ השלילי-לכאורה שדורש ממעביד לשלם תוספת שכר לעובד שמועסק בשבת משיגה את המטרה ההפוכה והופכת את משמרת השבת לנחשקת ביותר עבור עובדים רבים, בעוד שהרווח המוגדל של פתיחת העסק בשבת יותר ממכפר על העלות הנוספת הזאת. אינני בקיא בדיני עבודה מספיק כדי להגיד מה המצב החוקי כיום, אבל בהחלט יש מקום להבטיח יום מנוחה לכל עובד, ואף לחייב מעסיק שלפחות שבועיים בחודש (נגיד) יום העבודה הזה יקבע ליום שבת עבור כל עובד.

אבל מוזר הוא הדבר שבעוד שיחימוביץ מקבלת את המצב הזה כמעין רע הכרחי כאשר אמור הדבר בפתיחת בתי שעשועים, מסעדות ואתרי תרבות למיניהם, היא בוחרת למתוח את הקו דווקא בנושא הקריטי הרבה יותר של תחבורה ציבורית בשבת. הרבה לפני שצריך לדאוג לציבור בישראל לבידור ביום שבת ((וכדי שיהיה ברור: אני בהחלט בעד השארת מקומות בילוי פתוחים בשבת, וקצת פחות בהתלהבות אבל עדיין תומך, אני בעד השארת מרכזי מסחר פתוחים בשבת.)) צריך לדאוג שלציבור תהיה נגישות לתחבורה ציבורית. זו איוולת לקבוע שתחבורה ציבורית "לים ולגנים הלאומיים" תספיק. מה אם אני סתם רוצה לנסוע להורי לארוחת צהריים משפחתית ביום שבת? אה, לזה אני אזדקק למכונית פרטית.

ופה אנחנו מגיעים לטענה המוזרה שתחבורה ציבורית בשבת היא מזהמת. תחבורה ציבורית בשבת היא הכרח בסיסי אם ברצוננו לקדם את מערך התחבורה הציבורית בישראל בכללותו. ציבור המשתמשים בתחבורה ציבורית ישאר מוגבל לאנשים שאין להם ברירה אחרת כל עוד אחזקת רכב היא צורך בסיסי של הישראלי שאינו שומר שבת כדי להתנייד ביום המנוחה שלו. אם אנחנו רוצים שאנשים יוותרו על הנסיעה במכונית הפרטית באמצע השבוע, אנחנו חייבים להבטיח שהם יוכלו לוותר עליו גם בסוף השבוע. הסיבה היא פשוטה: תקורת אחזקת הרכב היא גבוהה, והמשמעות של כך היא שהעלות פר קילומטר יורדת באופן משמעותית ככל שמשתמשים במכונית יותר. אם אני משתמש במכונית רק לסופי שבוע, אני משלם הרבה מאוד כסף עבור כל קילומטר נסיעה. אם אני אשתמש באותה המכונית גם לנסיעה לעבודה באמצע השבוע, התועלת של המכונית ביחס לעלות התחזוקה שלה תעלה משמעותית.

כלומר, כל עוד אנחנו מכריחים אנשים להחזיק כלי רכב כדי להתנייד בשבת, אנחנו נותנים להם תמריץ ניכר להשתמש באותו כלי רכב גם באמצע השבוע, במקום להעדיף תחבורה ציבורית, גם אם היא זמינה ויעילה עבורם. אמרו מעכשיו: אי קיומה של תחבורה ציבורית בשבת גורמת להגדלת הזיהום מכלי רכב לאורך השבוע כולו.

אבל זה לא נגמר בכך. מכיוון שתחבורה ציבורית היא בין כה וכה נחלתם של אלו שאין להם אלטרנטיבה אחרת, אין מספיק תמיכה ציבורית בחיזוק מערך התחבורה הציבורית בישראל, וכך התחב"צ הופכת עוד פחות רלוונטית עבור עוד יותר אנשים, וכן הלאה וכן הלאה. מי שנפגע הכי הרבה, כמובן, הם בדיוק אותם עניים עליהם מנסה יחימוביץ לגונן בטענה שהם רוצים את יום השבת שלהם חופשי. חופשי למה? חופשי להשאר ספונים בבתיהם כי אין להם תחבורה ציבורית שתאפשר להם לצאת מדל"ת אמותיהם אלא לאותם יעדים שיחימוביץ החליטה שהם ראויים לביקור בשבת?

(ראוי לציין, אגב, שההתלות של יחימוביץ באמנת גביזון-מדן היא תמוהה משהו:

6. תתאפשר תחבורה ציבורית בשבת בצורה מופחתת ומוגבלת, על מנת לאפשר תנועה לנזקקים לה, ולשמור ככל שניתן על צביונה של השבת בפרהסיה ועל הגבלת הצורך לעבוד בה. תישקל הפעלת התחבורה הציבורית בשבת בידי זכיינים מיוחדים ובאמצעות כלי רכב קטנים (כגון מיניבוסים).

וזאת בלי קשר לסעיף שמונה הקובע כי:

8. יינקטו צעדים על מנת להקל על בילוי בשבת כגון ביקור במוזיאונים, גני חיות או גנים לאומיים, או השתתפות באירועים, בצורה שאין בה חילול שבת (כגון אפשרויות לרכישת כרטיסים מוקדמת).

כלומר, האמנה רק קובעת שהתחבורה הציבורית תפעל במעין "מתכונת שבת", ובשום אופן אינה מגבילה אותה ל"שאטלים לים".)

הפתרון, לדידי, נעוץ בביזור יותר סמכויות בתחום התחבורה הציבורית לרמה המקומית, באופן שיאפשר לכל רשות מקומית לקבוע תקנות משלה בנושא, וחברות האוטובוסים המפעילות קווים בינעירוניים תתאמנה את השירות שהן מציעות לתקנות הללו. על זכויות העובדים, כאמור, יש להגן בחקיקה שעוסקת בזכויות עובדים, ולא באמצעות מניעת העסקתם בכלל.

וכל זה, כמובן, בלי להגיד שום דבר על השימוש המרגיז במילה "שפוי" שהיא מילת ההופכי בישראלית-מדוברת ל"הזוי", עליה כבר דיברתי מספיק.

איום אמין

הייתה היום, כך שמעתי, הפגנה בכיכר רבין נגד התיקון לחוק הפליטים. אין לי אלא כבוד והערכה לאנשים שהלכו להפגנה הזו, כמו גם להפגנות אחרות. הלוואי והייתי במצב להגיע ליותר מהן. אני רוצה להבהיר כבר בתחילת הפוסט שאין כאן ביקורת על המפגינים, אלא רק ניסיון לחשוב קדימה, איך לנצל את האנרגיות המצויינות הללו בצורה יותר יעילה.

העניין עם ההפגנות הללו הוא שהן מופנות כלפי האנשים הלא נכונים. המפגינים מנסים, באמצעות ההפגנה, לשנות את מדיניות הממשלה. זה לא יקרה. זה לא יקרה משום שבפוליטיקה – כמו בכל דבר שבעיקרו הוא קונפליקט בין שני צדדים או יותר – אין לשום דבר תועלת אלא אם הוא מכיל איזשהו איום אמין. והמפגינים הללו בכיכר רבין, הם לא מהווים איום אמין על אף אחת מהמפלגות שנמצאות עכשיו בממשלה.

את ההפגנה של היום היו צריכים לערוך בשכונת התקווה, לא בכיכר רבין. לא בגלל הסיבה שתומכי החקיקה היו נותנים — "נראה אתכם חיים עם כל המסתננים הללו סביבכם כל הזמן" — אלא בגלל ששם חיים האנשים שאותם צריכים לשכנע המפגינים. אם האנשים שסובלים הכי הרבה מתופעות הלוואי של כניסת הפליטים ישתכנעו שלא נכון לגרש אותם או לאסור אותם, אלא יש דרכים טובות יותר למנוע את ההשלכות הבעיתיות של המצאותם בישראל בלי למנוע מהם את ההגנה שישראל יכולה לספק להם, זה יעשה הרבה יותר למען הפליטים מאשר כל ההפגנות בכיכר רבין. ואם נוכל לשכנע אותם שבבעיות שהם חווים לא אשמים הפליטים או מהגרי העבודה או השב"חים, אלא מדיניות הממשלה, ואם נוכל לשכנע אותם לא להצביע לליכוד או לישראל ביתנו בבחירות הבאות, זה יהיה איום אמין על הממשלה. זה יגרום להם להקשיב, ולתקן. כבר כתבתי בעבר שאנחנו חייבים להעביר את הציבור מהסלון למרפסת – מצפיה במחאה על מסך הטלוויזיה להשתתפות בה ברחובות הערים ברחבי הארץ. טוב שהתל-אביבים יפגינו בתל-אביב, אבל חשוב גם שהרחובותים יפגינו ברחובות, שהנתנייתים יפגינו בנתניה, שהבאר-שבעים יפגינו בבאר-שבע והכרמיאלים יפגינו בכרמיאל. שם נמצאים האנשים שאנחנו צריכים לשכנע, לא בכיכר רבין ולא בקריית הממשלה בירושלים.

אם אנחנו רוצים שהמחאה תשפיע לטווח ארוך, אנחנו צריכים לעשות חוגי בית וחוגי רחוב שיפנו לאנשים במקומות שבהם המפלגות שמרכיבות את הקואליציה קיבלו הכי הרבה תמיכה, לא במעוזי מרצ. אנחנו צריכים לפנות לאוכלוסיות שאנחנו יודעים שמצביעות נגד האינטרסים של עצמן כי שכנעו אותם שלשנוא את האחר זו הדרך היחידה לדאוג לעצמך. אנחנו צריכים ללכת לעולים מברה"מ שמצאו את עצמם מעבר לקו הירוק כי שם היה זול לקנות בית טוב, ועכשיו חושבים שהם צריכים להצביע לליברמן כדי שלא יאבדו את כל מה שיש להם. אנחנו צריכים ללכת לתושבי הדרום ולשכנע אותם שטיפול ממשלתי נכון יכול לסייע להם יותר מכל מדיניות יד קשה כנגד הבדואים. אנחנו צריכים להפגש עם אנשים אמיתיים, לדבר איתם, להתווכח איתם פנים מול פנים, לא במטרה להוכיח להם כמה שהם טועים, אלא במטרה להראות להם שאנחנו יכולים להיות כולנו באותו צד, ושכולם ירוויחו מזה.

כי עד שאנשי השכונות לא יפגשו עם פליטים פנים מול פנים, ישמעו את סיפוריהם, יצרו קשרים איתם ויבינו שגם הם, ברובם הגדול, סובלים מהאלימות והפשיעה, וגם הם רוצים למנוע את התופעות השליליות שמתלוות לחיי העוני המרוד שהם סובלים ממנו – עד שזה יקרה, אנחנו לא נוכל להסתובב ולהגיד לנתניהו: תעשה מה שאנחנו אומרים, או שזו תהיה הקדנציה האחרונה שלך.

המוחים בקיץ סירבו להגיד בפה מלא "שנו את המדיניות, או שלא נצביע עבורכם". המפגינים היום לא יכולים לאיים מכיוון שבין כה וכה הם לא הצביעו לקואליציה הנוכחית. גם אלו וגם אלו לא יוכלו להביא לשינוי. כל אחד מאיתנו, שמאמין בערכים שהמחאה הרימה על נס, צריך לשאול את עצמו מדי יום "מה אני עשיתי היום כדי לשכנע מצביע ליכוד שלא לחזור על כך בבחירות הבאות, אלא אם תשתנה מדיניות הממשלה?" רק כך יש לנו סיכוי לייצר איום אמין על העומדים בראשה.

וחצי מילה על חוק הפליטים: פליטים הם בעיה קשה בכל רחבי העולם. החוק הבינלאומי מאוד מתקדם, אבל מעטות המדינות שמיישמות אותו באופן ראוי. ישראל אינה חריגה מאוד כאן, עד כמה שאני מבין, ומיקומה הגיאוגרפי מציב אותה בעמדה בעייתית יותר מרוב המדינות שישמחו להטיף לנו מוסר. צריך להתנגד לחקיקה החדשה, אבל אסור לנו להתעלם מהמצוקה האמיתית והבעיות הקשות שסוגיית הפליטים מעמידה בפנינו. כתבתי על כך בעבר, וחשוב שהדיון הזה יתקיים. לא כדאי שהטיעונים של הצד שלנו יתעלמו מהבעיות ויעמידו פנים שישראל מסוגלת לקיים את החוק הבינלאומי ככתבו בעת שאף מדינה אחרת לא עושה כן. חשוב שכל ניסיון של ישראל להתמודד עם המצב יעשה בשיתוף עם הקהילה הבינלאומית ותוך הטלת חלק גדול מהאחריות על מדינות אחרות, כשישראל משמשת לכל היותר תחנת מעבר לרוב הפליטים שמגיעים לגבולה.

את הפשטנות הפופוליסטית של הממשלה והימין לא צריך להעמיד מול פשטנות פופוליסטית של השמאל, אלא מול דיון מעמיק ומורכב בסוגיה הלא פשוטה הזו.

ממשלת קרטל

קשה לי לנסח במילים כמה אני כועס על החלטת ועדת השרים לחקיקה אתמול על הצעות החוק שנועדו למנוע מימון מארגוני חברה אזרחית, ספציפית – אלו מהשמאל.

כשלומדים על התפתחות המפלגות בשנה א' של מדע המדינה, לומדים איך מפלגות התחילו כארגונים אליטיסטיים, התפתחו לארגונים המוניים עם עליית מפלגות הפועלים, ואז החלו תהליך של שחיקה והדלדלות לכדי מפלגות שלד. הבעיה של מפלגות שלד, כאלו שפועלות בציבור רק סביב מערכות בחירות ושאר הזמן רדומות, היא שקשה להן למצוא מימון. כדי להתמודד עם הבעיה הזו התפתחו המפלגות למה שמכונה "מודל מפלגת הקרטל". למעשה, יותר משמדובר על מודל של מפלגה ספציפית, מדובר על מודל של מערכת מפלגתית בה המפלגות עושות יד אחד כדי לשמור על חוזקן – הן הופכות תלויות במדינה למימונן, ויוצרות מכשולים חדשים בדרכן של התארגנויות חדשות שמנסות להתמודד על מקום בפרלמנט.

בישראל אנחנו רואים משהו חדש מתרחש: ממשלת קרטל. ממשלה שמנצלת את כוחה כדי למנוע מצב שבו יהיה עליה איום אלקטורלי כלשהו, שדוחקת את מפלגות האופוזיציה ליישר איתה קו או שגם הן וארגונים הקשורים בהן יינזקו. למעשה, הממשלה אומרת שמי שאינו משרת את האינטרס של הממשלה או של בעלי ההון, אינו יכול להתקיים כלכלית. זה נכון בחוק איסור התרומות לארגונים, וזה נכון בחוק החרם.

דמוקרטיה היא מערכת שמתבססת על לגיטימיות. הלגיטימיות במערכת הדמוקרטית נובעת מההכרה בכך שהשיטה הוגנת, שהמיעוט יכול להפוך לרוב באמצעות כח השכנוע. זו, הרי, בדיוק המגבלה של אזרחי ישראל הערבים: הם לעולם לא יוכלו להפוך לרוב, ולכן כל עוד השיטה מבדילה בינם לבין היהודים על פי מוצאם, השיטה אינה יכולה לזכות ללגיטימציה מהם.

אבל עם חקיקת החוקים החדשים, מנוטרלת עוד קבוצה בדמוקרטיה הישראלית. עכשיו גם ארגוני זכויות אדם אינם רשאים לנסות ולשכנע את הציבור בעקרונותיהם. נאסר עליהם, אפקטיבית, לדבר על ליבו של הציבור, לחשוף את המציאות כפי שהם מבינים אותה, ולנסות להפוך לרוב שיתקן את המדיניות הציבורית בתחומים היקרים להם. אם בערב ישראל הייתה דמוקרטית ליהודייה ויהודית לערבייה, עכשיו היא אפילו לא זה. עכשיו היא יהודית לערבייה וימנית ליהודייה. מדינת כל ימנייה.

 

לא מדובשה ולא מעוקצה

מדינות אירופה וארה"ב צריכות להגיב בחריפות על החלטה כזו של המדינה. הן צריכות להודיע לישראל שאם הכסף שלהן מסריח בעיני ממשלת נתניהו כשהוא ניתן לארגוני חברה אזרחית, אז הוא מסריח גם כשהוא ניתן למדינה עצמה ולעסקים בה. כל סיוע כלכלי שניתן לישראל צריך להיות מושעה מיידית. הסכמי הסחר יושעו גם הם. מקומה של ישראל ב-OECD צריך להשלל ממנה. סנקציות יוטלו על מתן תרומות על-ידי גופים ואנשים פרטיים לארגונים במדינה – כך לפחות יהיה שיוויון בין ארגוני הימין לארגוני השמאל. לא מדובשה ולא מעוקצה,  יאמר העולם לישראל.

אם ישראל מחרימה את כספו של העולם, העולם צריך להחרים את ישראל. פשוט וקל. אי אפשר לשחק עוד במשחק הזה של כן-דמוקרטיה-לא-דמוקרטיה. אם ממשלת הקרטל שוללת מהאופוזיציה את הכלים הבסיסיים ביותר שיאפשרו לה להלחם על עקרונותיה באופן חוקי, לא נותרת חלופה אלא להלחם באופן בלתי חוקי. Bring it on.

(לא, לא באלימות.)

מהו עיתונאי?

אז רענן שקד כתב טור על איך שבלוגרים זה רע כי הם לוקחים לנו את העבודה ובועלים לנו את הנשים ואיך אתה היית מרגיש אם איזה בלוגר היה גונב לך את העבודה ומזיין את אחותך או משהו, ((לא, ברצינות, מישהו צריך לעשות השוואה ספרותית בין ז'אנר ה"בלוגים זה רע" לבין השיח סביב מהגרי עבודה ו/או שב"חים.)) וכל מיני אנשים נכנסו לויבראציות. אבל מה שתפס לי את העין הוא דווקא פוסט של פחדן אנונימי אצל עידוק.

פחדן אנונימי מבכה על מותו של העיתונאי האמיתי, שמת הרבה לפני שכל הבלוגרים באו. ((אל תעשו פלטפורמות פרסום נוחות באינטרנט, כל הבלוגרים יבואו? די, די, הטוויטר הזה יהרוג אותי בסוף.)) ומיהו אותו עיתונאי?

עיתונאי נבדל מאיש תוכן בזה שהוא סקרן, חריף, והמניע שלו אידאליסטי: הוא רוצה לתפוס את הבני זונות. […] עיתונאי הוא אדם לא שקט: הוא תמיד מחפש לדחוף, לחטט, להזיז, לשנות, לדעת עוד. […] עיתונאי הוא מניאק בתשלום. […] עיתונאי רוצה לשנות את העולם.

הוא רוצה לתפוס את הבני זונות. זהו המניע של העיתונאי, אליבא דפחדן אנונימי. לא, חלילה, ליידע את הציבור, לספק לו מידע חשוב על אופן התנהלות המדינה בה הוא חי, על עמדותיהם של הפוליטיקאים ביניהם הוא יידרש לבחור עוד כך וכך שנים. לא, כמובן, לתת לו תמונה מהימנה של מצב הכלכלה ושל האלטרנטיבות השונות לתיקון הבעיות. לא. עיתונאי הוא מניאק, ועוד בתשלום.

אם תשאלו אותי (ולמרבית ההפתעה, מישהו שאל אותי, ואפילו ישלמו לי כדי לספר את זה לילדים זבי חוטם!) אם אנחנו רוצים למצוא את המקור הראשוני לבעיות של הדמוקרטיה בת זמננו, הוא נמצא כאן, בפסקה הזו של הפחדן האנונימי: בתפיסה הצינית הזו של הפוליטיקה, שהופכת לתפיסה צינית של תפקיד העיתונאי, שהופכת לציניות טוטאלית של כלל הציבור כלפי הפוליטיקאים.

פעם היה טרנד קצר של אנשים ששאלו למה אין בעיתון מדור של חדשות טובות. למה תמיד רק חדשות רעות? הם שאלו. והתשובה הייתה ברורה מאליה – כי חדשות טובות הן לא חדשות בכלל. הן פרופגנדה. וזה נכון. אבל מה רע בקצת חדשות נייטרליות? איך אנחנו יכולים להתלונן על זה שהח"כים שלנו לא מופיעים לדיונים במליאת הכנסת או בועדות אם לאף אחד לא אכפת מה נאמר שם בכל מקרה? אני אספר לכם סוד: הדיונים במליאה לא משיגים כלום אם אף אחד לא יודע שום דבר עליהם. אין לכנסת שום כוח בפני עצמה, מכיוון שהיא אחוזה במלתעות הממשלה. באופן אירוני, הפעמים היחידות שבהן מראים לנו את מליאת הכנסת בטלוויזיה הן כשהיא ריקה, ומראים לנו אותה משום שהיא ריקה. אם היו מראים לנו אותה כשהיא מלאה – ולא על תקן של "חדשות טובות: מליאת הכנסת מלאה!", אלא משום שמדווחים ברצינות על תוכן הדברים שנאמרו שם והנושאים שנידונו שם – אולי היא הייתה ריקה קצת פחות.

ואני לא מנסה לטעון שהתקשורת אשמה. התקשורת היא חלק מהמכלול כאן. כן, הם ויתרו על התפקיד האזרחי החשוב שלהם כדי לפנות יותר מקום לדברים "מעניינים" כמו תמונות של צעירות משכשכות בשדה חיטה או דיווחים מהחזית על הקניות האחרונות של איזו כוכבנית ריאליטי. אבל מצד שני אנחנו, הציבור, לא אמרנו כלום כשזה קרה. לא התלוננו בפני אף אחד שכבר לא נותנים לנו את הדבר שלשמו, בעצם, אנחנו קוראים עיתונים: ידע על העולם הסובב אותנו.

אבל מה כל זה שווה אם אפילו מי שנזעק להגנתו של העיתונאי האידאלי אוחז בתפיסות מעוותות כל כך, ציניות כל כך, של תפקידו האמיתי של העיתונאי. כן, העיתונאי צריך להפוך כל אבן כדי לחשוף את האמת. אבל מה זה שווה אם כאשר האמת פשוט עומדת בפני מליאת הכנסת ונואמת בפירוט את מהותה, העיתונאי מסב את ראשו והולך לחפש אמת מעניינת יותר במזנון הכנסת?

אני מאמין שכשנותנים באנשים אמון, רוב האנשים יוכיחו עצמם כראויים לאמון הזה. קרה לכם פעם שישבתם איפשהו והייתם צריכים ללכת לדקה, אז ביקשתם ממי שיושב לידכם שישים עין על התיק שלכם? חשבתם כמה שזו בקשה מופרכת, על פי התפיסה הנפוצה? הרי – כל אנחנו צריכים לחשוב – לו אני הייתי האיש, ברגע שהמבקש היה מסתלק הייתי מתחיל לחטט בתיק, ואם יש שם משהו בעל ערך, מיד הייתי לוקח אותו ומסתלק משם. אבל אנחנו לא חושבים ככה, כי ברור לנו שאם בן-אדם יושב לידנו בספריה או בבית קפה, הוא לא נמצא שם כדי לגנוב, ואם הוא לא נמצא שם כדי לגנוב, סביר להניח שהוא באמת לא יגנוב שום דבר. אנחנו נותנים אמון באנשים. וברובם המכריע של המקרים, הם מוכיחים שהאמון הזה היה מוצדק.

אבל בפוליטיקאים אנחנו לא נותנים אמון. הם כולם עצלנים, בטלנים, שקרנים ומושחתים. ((אני יושב עכשיו על פרוטוקולים של סיעת הליכוד בזמן ממשלת רבין השניה. מצחיק כמה שהם מנסים לגייס את הסיסמא "מושחתים נמאסתם" – הסיסמא שהפילה את הליכוד – כדי להפיל את ממשלת העבודה. הם פחות או יותר אומרים במפורש שמה שצריך להראות זה ש"גם המערך מושחתים".)) תפקידם של העיתונאים, לפיכך, הוא לא לדווח לנו על מעשיהם של הפוליטיקאים באופן ענייני, אלא לגלות באיזה אופן הם רימו אותנו. ואם הם לא רימו אותנו? אז אל תגיד כלום. שלא תתפס בטעות במילה טובה (או נייטרלית) על פוליטיקאי, כי זה יחזור לנשוך אותך בתחת כש (לא "אם") הוא ימצא אשם.

אז לא, פחדן אנונימי, תפקידו של העיתונאי הוא לא להיות מניאק בתשלום. תפקידו הוא לדווח לי על כל מה שחשוב. תפקידו אינו לחשוף עוולות אלא לתת לי מידע אמין – גם לחשוף עוולות, אבל גם לספר לי סתם דברים יומיומיים כמו החוקים שנחקקים במדינה וההתנגדויות שמעלים חברי הכנסת של האופוזיציה למדיניות הממשלה. אתה יודע, השטויות האלו שהופכות דמוקרטיה למשהו שיכול ממש לתפקד.

ואם אנחנו כבר בענייני תקשורת, קצת פרפראות, אבל ממש בקצרה: מורן שריר פרסם אתמול טור בו הוא מציע את רחמיו לכוכבות מעושרות.

"מעושרות" היא תוכנית נהדרת לצפייה בעיקר כי מודגש בה ממד אירוני שלא היה קיים בתוכניות קודמות מהסוג הזה. זה לא רומן משרתות שאמור להצית בנו קנאה. להן יש כסף אבל לנו יש מודעות וכבוד עצמי. "מעושרות" היא כמו תוכנית סאטירה על הפוליטיקאים שלנו. אנחנו בזים להם, לועגים להם והיינו רוצים להחליף אותם. אבל בשום אופן לא להתחלף איתם.

לא ראיתי דקה של התוכנית הזו ואין לי כוונה לשנות את המצב הזה, אבל נראה לי, אם לשפוט רק לפי מה שקראתי עד כה, ששריר פספס את המניפולציה המרכזית של התוכנית הזו: זו תוכנית שנועדה לגרום לו לבוז וללעוג לעשירים. היא נועדה לגרום לו להרגיש טוב עם עצמו. העשירים הללו – הם כל כך דפוקים! אומר לעצמו שריר. אני עני וטוב לי. לנו יש מודעות וכבוד עצמי, הוא אומר לעצמו, וטופח לעצמו על השכם. וה"לנו" הזה מבדיל בין העשירים לעניים (או לכל הפחות, למעמד הביניים), ובמרומז נותן לנו לחשוב שכל העשירים הם כאלו – טמבלים מביכים.

like a dog lying in the corner they will bite you and never warn you

ואם הם טמבלים מביכים, אז למה שיפריע לנו שהם שם? שימשיכו להיות עשירים ומביכים, ואנחנו נמשיך להיות עניים ומודעים לעצמנו, והכל טוב ובסדר. אם פעם היו משווקים לנו את החלום האמריקאי – שאם רק נשאף ונרצה ונעבוד קשה, בסוף אולי נוכל להיות כמו העשירים והנערצים – היום, כשברור לכולם שרובנו לעולם לא נגיע לאלפית ממה שיש לאנשים באלפיון העליון בלי קשר לכמה קשה נעבוד, המסר שמשווק לנו השתנה. עכשיו אומרים לנו "עזבו אתכם, באמ'שכם. בשביל מה לכם להיות כמוהם?" להם יש כסף – אבל לכם, לכם יש מודעות עצמית!

וזה שמורן שריר אפילו לא מספיק מודע לעצמו כדי לראות שעשו לו את המניפולציה הזו? זה מה זה פאתט.

מהסלון למרפסת

הייתי בהפגנה היום – לא זו שבתל-אביב, אלא זו שבראשון לציון. חבל לי שפספסתי את החמישיה הקאמרית (איך היה?), אבל כשאני משווה בין התחושות שלי בהפגנת "המיליון" לבין ההפגנה היום, אני חושב שהרגשתי יותר משמעותי היום. לא בגלל שאחד ממאה זה יותר משמעותי מאשר אחד משלוש-מאות אלף, אלא בגלל שההפגנה שאני הייתי בה צעדה לאורך כמה קילומטרים של רחובות, ועברה לאלפי אנשים ליד הבית.

ההחלטה להתניע מחדש את המחאה באמצעות עוד הפגנה גדולה בתל-אביב, לדעתי, היא טעות. כן, היה סיכון מסויים בעצם האפשרות שיגיעו מעט מאוד אנשים, אבל זו לא הסיבה המרכזית לכך שאני רואה בהחלטה הזו שגיאה. החזרה להפגנה גדולה בתל-אביב בעצם הופכת את כלי התקשורת הממסדיים את הצינור המרכזי של המחאה. לאורך הקיץ, המאהלים שצצו ברחבי הארץ שימשו תזכורת יומיומית לתושבים בכל המדינה כי המחאה הזו אינה איזשהו סיפור מרוחק מהם, אלא משהו שנמצא אצלם בחצר האחורית. במצב הזה, ההפגנות הגדולות בסך הכל ריכזו את האנרגיות הללו.

אבל עכשיו כבר אין מאהלים בכל מקום, ויותר קל לאנשים לשכוח את מה שהיה כאן לפני חודש וחצי בלבד, ולחזור לראות בהפגנות משהו ששייך ל"מדינת תל-אביב". ממשהו שרואים ברחוב כשיוצאים מהבית, המחאה הופכת למשהו שרואים בסלון, בטלוויזיה.

ועכשיו זה הזמן הגרוע ביותר להשאיר את המחאה לטלוויזיה בלבד. שלא יהיה לכם ספק: לכלי התקשורת יש אינטרס למעוך למחאה הזו את הצורה. לא בגלל איזו קונספירציה זדונית, אלא בגלל שככה מתפקדת התקשורת בכלל ובישראל בפרט: בונים אלילים ואז מנפצים אותם. למחאה עלול לקרות מה שקורה לכל סלבריטאי מתחיל – קודם מקלסים אותו ואז מקללים אותו. לתקשורת יש צרכים משלה, שאינם חופפים לצרכים של המחאה. התקשורת צריכה קליימקסים. עוד ועוד קליימקס. לפני שבוע הבאתם חמישים אלף? עכשיו תביאו מאה אלף. לפני חודש הבאתם שלוש-מאות אלף? עכשיו תביאו חצי מיליון. ואם לא תביאו אותם, אנחנו נציג את זה כדעיכה מבישה, כפילוג, כקריסה. כי ככה זה בדיווחים בתקשורת: לא יכולה להיות התקדמות או נסיגה – יש רק נסיקה או התרסקות. זה נכון לגבי שער הדולר או הבורסה, וזה נכון באותה מידה לגבי המחאה החברתית. מעין הפרעה בי-פולארית ביי פרוקסי.

וזו הסיבה שכל כך אהבתי לצעוד ברחובות ראשון לציון עם עוד מאה ומשהו אנשים, להניף שלטים ולצעוק סיסמאות, ((אם כי לא את כל הסיסמאות אהבתי במיוחד, והייתי מעדיף אם במקום פופוליזם זול – משהו על זה שהשרים נוסעים בוולוואים ומבזבזים כספי מיסים – היו פשוט קוראים לאנשים להצטרף אלינו.)) כי האנשים קמו מהכורסא בסלון ויצאו למרפסת — כי הם הפסיקו להסתכל על המחאה בטלוויזיה, ובאו להסתכל עליה מהחלון. ואם אנשים יראו את המחאה מהחלון כל כמה זמן, מתישהו אולי הם יחליטו להפסיק לצפות מהחלון – רבים מהם תוך שהם מצטרפים לסיסמאות המוכרות – ויחליטו להצטרף אלינו.

אם היו שואלים אותי, עיקר האנרגיה של המחאה היה צריך להיות מופנה עכשיו לשני ערוצים: הראשון, סבב הפגנות. לחלק את ערי הארץ לארבע עד שש קבוצות, ובכל שבוע לארגן הפגנות בקבוצה אחת, לפי הסדר. לא לרכז כוחות בתל-אביב, אלא להוציא כמה שיותר אנשים מהסלון למרפסת, ובשאיפה, בסופו של דבר, גם לרחוב.

הערוץ השני צריך להיות בארגון ארועים מקומיים-ארציים. המודל צריך להיות דומה לרעיון "אלף השולחנות" שכבר בוצע לפני כחודש, אבל בלי המיקוד בתל-אביב. תקראו לזה "יום עיון ארצי" — או אולי "יום דיון". צריך לארגן את זה הרבה זמן מראש, להפיץ ולפרסם את זה עד כמה שאפשר, גם דרך ההפגנות. ביום הארוע, עשרות מומחים, מוחים וסתם אנשים שיש להם מה להגיד בנושאי צדק חברתי והמחאה, ידברו בפני קבוצות קטנות בכל רחבי הארץ, ויפתחו דיונים פומביים. השאיפה צריכה להיות שבכל עיר או מועצה מקומית יהיה "יום דיון" שכזה. המטרה אינה לרכז את תוצרי הדיון, אלא לייצר מעורבות, לאפשר התארגנויות מקומיות של אזרחים כדי לקחת את המחאה לכיוונים שהאנשים בכל מקום רוצים לקחת אותה, ובו בזמן לייצר עבורם רשת חברתית שתקשר אותם עם המרכז של המחאה ועם קבוצות מקומיות אחרות.

אם המחאה של הקיץ שינתה את התודעה הציבורית, עכשיו הגיע הזמן לשנות את ההוויה הציבורית. אני חושב שאפשר להגיד בבטחה שמהממשלה הנוכחית לא תצא הבשורה. המטרה, לפיכך, חייבת להיות יצירת אווירה ציבורית שתאפשר עליית כוחות חדשים, גם בדמות מפלגות חדשות וגם בדמות עליית מנהיגות חדשה במפלגות הנוכחיות. בדמיוני אני רואה את חברי מרכז הליכוד חוששים לכוחם ומעמידים בראש המפלגה מנהיגות חברתית אמיתית – או לכל הפחות כזו שתיתן לביבי פייט על המדיניות הכלכלית שלו.

אני לא נותן אמון עודף בהבטחות של האופוזיציה. לאופוזיציה — במיוחד אופוזיציה כמו קדימה — יש כל אינטרס לזרוק לציבור הבטחות חברתיות מפה עד הודעה חדשה. בימים האחרונים אני מעיין בפרוטוקולים של סיעת הליכוד משנות ממשלת רבין השניה, ולא תאמינו, אבל נתניהו עצמו מצוטט שם כשהוא קורא לתקוף את ממשלת רבין על המדיניות הכלכלית-חברתית שלה! קל להיות סוציאל-דמוקרט כשאתה באופוזיציה. יותר קשה לפעול כנגד בעלי ההון כשאתה מאחורי ההגה של הכלכלה הישראלית.

לכן המטרה חייבת להיות שינוי צורת ההתנהגות של המצביע הישראלי, כך שהאיום שהוא מציג בפני המנהיגות יהיה אמין. ואת זאת אפשר לעשות רק באמצעות התארגנויות מקומיות וממושכות. לא נוכל לעשות את זה כל עוד הציבור ממשיך לשבת על הכורסא בסלון, מול הטלוויזיה.

סופים טובים

רק כדי לסגור את הסיפור, היום קיבלתי טלפון מנציג של חנות הרהיטים האנונימית, והוא הודיע לי שלמרות שהמפעל גובה ממנו מחיר מלא על היחידה, הוא לוקח אחריות על הטעות שקרתה, וידאג שישלחו וירכיבו לנו את השידה שהזמנו כפי שהזמנו אותה.

שזה, בעצם, כל מה שרצינו. חבל שלקח להם כל כך הרבה זמן להתעשת ולעשות את הדבר הנכון מבחינה שירותית. כן, יתכן שעכשיו החנות בעצם לא תרוויח כלום מההזמנה שלנו, אבל התחושה שלי היא שהיא הפסידה הרבה יותר מהפרסום השלילי שהיא קיבלה מהסיפור הזה – לא רק פה בבלוג, אלא גם דרך הרשתות החברתיות שלי ושל ההורים שלי, שגם הם גרים באזור. אנחנו חיים בעידן שבו סיפורים כאלו מופצים הרבה יותר מהר מאשר בעבר, ויש להם גם נטייה להשאר שם לדראון עולם.

זה מחזיר אותי לאותה בעיה כל-ישראלית: הרצון לא לצאת פראייר, ואחותה התאומה – הפראנויה שכולם מנסים להוציא אותך פראייר. הגישה הזו עומדת בניגוד מוחלט ליסוד המוחלט של תודעת שירות טובה: הלקוח תמיד צודק. המשפט הזה הפך לקלישאה, וכצפוי מחברה כמו החברה הישראלית, משמעותו עוותה עד כלות. עקרון "הלקוח תמיד צודק" אין משמעו כניעה אוטומטית לכל גחמה של הלקוח. היא אינה הוראה, אלא הנחת יסוד – אפשר לערער עליה, אבל צריך סיבה טובה לעשות כן. כלומר, כאשר לקוח בא לנותן שירות בתלונה, ההנחה הבסיסית צריכה להיות שהלקוח צודק. התשובה האוטומטית צריכה להיות "אני מצטער שנתקלת בקושי, תן לי לברר מה קרה פה ואני אחזור אליך עם פתרון." ((ובאמת לחזור אל הלקוח תוך פרק זמן סביר!)) במקום זאת, התגובה שאני נתקל בה בדרך כלל בארץ היא רתיעה והתגוננות. ההנחה היא שהלקוח מנסה לדפוק אותך ולנצל אותך. זוהי הנחה הרסנית, משום שהיא מובילה לתגובות שרק מסלימות את העימות בין הלקוח לבין נותן השירות.

זה לא שאין לקוחות שינסו לנצל את בעל העסק. ישראלים שמגיעים לחו"ל ומתוודעים לקלות ההחזרה של מוצרים מיד מתחילים לתכנן תחמונים – לקנות מצלמה דיגיטלית יקרה לפני טיול ולהחזיר בסופו, לדוגמא. אבל אלו הם מקרי קיצון, ואני חושב שעד מהרה אפילו הישראלי הבלתי-נלאה ביותר יתעייף ופשוט יקנה את מה שהוא צריך וזהו. יש כאן מידה של ריגוש מהחידוש שבמדיניות החזרה ליברלית אמיתית.

הפתרון, אני חושב, הוא משהו שכבר כתבתי עליו פעם – להפסיק לפחד להיות פראיירים. לא בגלל שזה "לא נורא להיות פראייר", אלא בגלל שהפחד הזה משתק אותנו, הוא גורם לנו להיות אגרסיביים, הוא הופך כל אינטראקציה עם אדם אחר להתנגשות. יש לנו הטייה מובנית לחשוב על כל סיטואציה במונחים של האפשרות הגרועה ביותר, ובמונחים של מימד אחד של הסיטואציה (מה שדניאל כהנמן כינה "הטיית המיקוד" או "אשליית המיקוד" – כאשר אנחנו מנסים לדמיין איך נרגיש אם נאבד את מאור עינינו, אנחנו חושבים אך ורק על כל הדברים שלא נוכל לעשות בלי לראות, ובתוך כך נוטים להתעלם מכל הדברים שכן נוכל לעשות שגורמים לנו אושר. התוצאה היא הערכת חסר של האושר שנוכל להשיג במצב המדומיין). אנחנו חושבים על אותם לקוחות שינסו לרמות אותנו, ומתעלמים מכל אותם לקוחות שיהיו כל כך מרוצים מאיתנו שהם יספרו עלינו לכל חבריהם ויחזרו אלינו שוב ושוב. אנחנו חושבים על כל הכסף שנפסיד כי היינו פראיירים, ומתעלמים מכל הכסף שאנחנו יכולים להפסיד אם יצא לנו שם של נותני שירות גרוע.

המוכר בחנות הרהיטים לא יצא פראייר כשהוא הסכים, בסופו של דבר, לספק לי את השידה שהזמנתי. אבל התגובה האינסטינקטיבית שלו להניח שאני מנסה לרמות אותו גרעה משמעותית מהסיכוי שלו להרוויח ממני בעתיד כשאחפש רהיטים נוספים לרכישה, או כשאמליץ למישהו על מקום לקנות בו רהיטים. התיקון שנעשה בדיעבד שיפר את המצב, אמנם, אבל רק במעט, ובהחלט לא הביא אותו לאותה רמה בה היה אילו הייתה זו התגובה שלו מהרגע הראשון.

פעם כשהייתי נוסע בכבישי ארצנו, הייתי לעיתים מנסה לעקוף מסלולים פקוקים, למשל בירידה למחלף, ולהדחף לקראת סופם. היה לי תירוץ לכך: כולם עושים את זה, ואני לא רוצה לצאת הפראייר שעומד בתור כשכולם נכנסים לפניו. אבל זה לא נכון. לא כולם עשו את זה – הרוב, הרי, עמדו בפקק והמתינו בזמן שאנשים כמוני ניצלו אותם והפכו אותם לפראיירים בעל כורחם. העובדה היא שרוב האנשים אינם מנסים לנצל אותנו או לדפוק אותנו. רוב האנשים אינם מנסים לעקוף בתור. רוב האנשים אינם מנסים לרמות חנויות. רוב הפוליטיקאים אינם בכנסת כדי לעשות לביתם. רוב הסטודנטים אינם מנסים לסחוט ציונים שלא מגיעים להם. רוב המובטלים אינם מנסים להשיג קצבאות במרמה. רוב המורות באמת מרגישות תחושת שליחות כאשר הן עומדות מול כיתה, ולא רק הגיעו למקצוע בגלל החופשים הארוכים. כאשר אנחנו מכוונים את כל פעולותינו כדי לתפוס את אותם מעטים שמנסים לדפוק את המערכת, במקום לרכז את מאמצינו לסיוע לאותם אלו שבאמת זקוקים לעזרתנו, אנחנו פוגעים בכולם.

אין משמעות הדבר שצריך לוותר לגמרי על הניסיון להמנע מניצול על-ידי רמאים, אלא שהמניעה הזו צריכה להיות משנית למטרות הראשיות של הפעולות שלנו או הארגון שלנו.

ככל שיותר ישראלים יוותרו על הפחד הקמאי הזה מ"לצאת פראייר", כן תשתפר האווירה הציבורית בישראל, וכן ישתפרו חיינו ויכולתנו לתפקד כחברה. אבל חשובה מכך היא ההבנה של כמה שיותר אנשים שבאמת רוב האנשים סביבם לא מנסים לדפוק אותם. שרוב האנשים בישראל הם הגונים, בלתי-אלימים ושוחרי שלום. (ואחרי שנצליח בכך, אולי גם נוכל להתחיל לשכנע אנשים שאותה תובנה בדיוק תופסת גם לגבי הפלסטינים, למרות הכל.)

בלי קשר: העבודה הארכיונית שלי בימינו לוקחת אותי לאמצע שנות ה-80, ימי ההמולה התקשורתית והפוליטית סביב תופעת כהנא ומפלגת כך. אולי אני עוד אכתוב משהו יותר מפורט בהזדמנות, אבל רציתי לחלוק אתכם מסקנה אחת שהגעתי אליה בינתיים. העיתונים בשנת 85 היו מלאים בכתבות על התפשטות הכהניזם. עשרות מאמרי דעה ביכו על מותה הקרב ובא של הדמוקרטיה הישראלית. ידיעות על מיליציות שמתארגנות כדי למנוע מהערבים "להסתובב בערים שלנו ולהטריד את הנשים שלנו", התארגנויות למניעת התבוללות, להחרמת מעסיקי ערבים. ((בקרית ארבע אפילו הוחלט שכל העובדים הערבים יפוטרו לאלתר ורק יהודים יועסקו בבניית העיר ובשאר עבודות. אין לי מושג כמה זמן ההחלטה הזו שרדה לפני שהתרסקה על מצוקי המציאות.)) השוואות של ישראל לדרום אפריקה הופיעו כבר אז. האיום בהפיכת ישראל למדינה דו-לאומית היה לא פחות מאיים עבור רובו המוחלט של הציבור בישראל כבר אז. עדויות זוועה על התבטאויות גזעניות מחרידות של בני נוער עיטרו את עמודי המוספים, ואפילו כתבה על מורות שלא הסכימו ללמד את תוכנית החירום להנחלת ערכי הדמוקרטיה, כי "יש משהו במה שכהנא אומר" הגיעה אל עמודי החדשות.

בקיצור, שום דבר לא השתנה. כל הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן עכשיו, כל התפיסה שלנו של מצור על הדמוקרטיה מצד ציבור ימני מאין כמותו – הכל היה כבר אז, לפני 26 שנים. והנה שרדנו. הדמוקרטיה לא קרסה, ובכמה תחומים אפילו הצלחנו להשתפר מאז.

אז אני לא אומר שלא צריך להלחם כדי לשקם את הדמוקרטיה בישראל. אני לא אומר שלא צריך להתנגד בחריפות לגזענות ולשנאה. אני רק אומר שאין סיבה להתמלא יאוש. אפשר לשמור על תקווה.

שנה טובה.

רואים? הבטחתי לכם שאחזור להטפות מוסר!