איפה דובי?

אתמול בערב מישהו צייץ שבדרימהוסט יש מבצע מיוחד – שנה שלמה של אירוח פלוס שם מתחם בעשרה דולר בלבד. מכיוון שלא מזמן קראתי את הרשומה של איילת על כמה קל זה לעבור להוסטינג עצמאי לחלוטין, החלטתי שדי לחסות בצילו של הטוב באדם, האב המהרהר, נדב פרץ, וחשבתי שהנה ההזדמנות שלי לעמוד בזכות עצמי בעולם הבלוגים העצמאיים. מיהרתי לדרימהוסט ופתחתי חשבון, ואף בחרתי שם מתחם בהתאם למיתוג החדש שלי: דוביכאן. בשמחה הודעתי לאומת הטוויטר על המעבר המתרגש ובא, והלכתי לבצע את התהליך הפשוט להפליא של הגירה לשירות החדש.

אחרי שהצלחתי להתברבר כחצי שעה עם שטויות דביליות והתקנתי ומחקתי את הוורדפרס פעמיים-שלוש, הגעתי למבוי סתום: היבוא של וורדפרס מקבל, משום מה, קבצים בגודל של עד שבעה מגה בלבד. הארכיב שלי, כמה עצוב, עומד על שמונה וחצי מגה. אני בטוח שאפשר לחתוך את הקובץ לשתיים ולהעלות אותו בכל זאת, אבל בדיוק אז נדב שאל אותי למה בעצם אני צריך הוסטינג נפרד, ומה רע לי אצלו. ובאמת, מה רע לי? אז הלכתי לדרימהוסט ואמרתי להם שתודה, אבל בעצם אני לא רוצה הוסטינג, והם ענו – אין בעיה. אפשר לזרוק את הדומיין שלך גם? ואני, כמו אחרון המשתמשים שלא קורא מה שואלים אותו, אמרתי שכן.

פאניקה.

מזל שאפשר לעלות בצ'אט מול תומך של דרימהוסט (שתמיד יש להם שמות כל-אמריקאיים כמו שון, או בראד), ולהגיד להם שאני טמבל, ואפשר בבקשה את המתחם שלי בחזרה? תוך מספר דקות המתחם חזר לרשותי, והנפלא בנשגבים הדריך אותי באיך לגרום למתחם החדש לכוון לבלוג שלי.

כמובן שהיו עוד כמה בעיות ואני החזקתי את הנשגב בנפלאים המסכן ער עד אמצע הלילה בטכסי וודו מוזרים, אבל השורה התחתונה היא זו: מהיום, אם אתם רוצים לחפש אותי, דעו שדוביכאן.

אם אתם מנויים עלי בדוא"ל או ברסס, רוב הסיכויים שאתם לא צריכים לשנות כלום. עשויות להיות עוד בעיות קלות בשעות הקרובות בעת שאבקת הקסמים שנדב פיזר תעשה את דרכה ברחבי הצינורות של האינטרנט. אם עדיין אתם נתקלים בקשיים, תודיעו לי ואני אתחנן בפני מלך מלכי המלכים שיבדוק אם הוא יכול לסדר את זה, כי אלוהים יודע שאין לי מושג כמה חיות הוא צריך להקריב כדי שהבלוג הזה יעבוד כראוי.

אז זהו, תודה לנדב וסליחה אם יהיו תקלות כלשהן בעתיד הקרוב. וכשאני אחזור לשם, אני מקווה שגם יהיה לי זמן לכתוב אפילו איזה פוסט חדש, כאן בדוביכאן.

בלעדי! דובי קננגיסר תעשיות מדיה בעב"מ ממתגת עצמה מחדש!

חברת דובי קננגיסר תעשיות מדיה בעב"מ, מהמובילות בתחום זיוני השכל ובזבוז הזמן באינטרנט בעברית, פתחה היום בשלב השני בקמפיין המיתוג מחדש של החברה, שמרכז את כל פעילויותיה תחת שם המותג "דוביכאן".

בראיון מיוחד ל"לא שומעים" שנערך באמצעות הודעה לעיתונות, סיפרה סמנכ"לית השיווק של החברה על המותג החדש, והקמפיין המתמשך.

"התחלנו עם המותג החדש בטוויטר, שם מומחי המדיה החברתית פיתחו עבורנו זהות תאגידית יחודית ופופולרית שמציגה את כל הטוב שבמוצרי החברה, אבל בפחות תווים. המותג החדש, דוביכאן, משדר את כל אותן תכונות שאנחנו רוצים להדגיש בחברה שלנו: את המיידיות, את הקשר לכאן ועכשיו. קיבלנו בעבר לא מעט תגובות שליליות על העובדה שהחברה שלנו העתיקה את משרדיה הראשיים לקנדה מטעמי מס ועומס חום, ולכן רצינו להדגיש את המחויבות שלנו בפני הצרכן שגם כאשר אנחנו שם, אנחנו בעצם כאן."

השלב השני של קמפיין המיתוג מחדש העביר את הנוכחות הגוגלית של החברה תחת המותג החדש, כולל עמוד פרופיל חדש, ועמוד פריטים משותפים חדש. הגם שכתובות הדוא"ל הקודמות של החברה עדיין זמינות ופעילות, החברה גם פתחה כתובת דוא"ל תחת שם המותג החדש. "אנחנו מעודדים את כל לקוחותינו שנהנו ממוצרי החברה עד כה לוודא כי כתובתנו החדשה מעודכנת אצלם ברשימת הקשרים, ובמיוחד ללקוחותינו שעושים שימוש בגוגל צ'ט, לוודא שהכתובת המעודכנת זמינה לצ'ט. אם אינכם מצליחים להכניס את הכתובת החדשה, אנא שלחו לנו דוא"ל (גם לכתובת הישנה, שעדיין פעילה!), ואנו נטפל בעניין בהקדם."

"יש לציין שמהלך המיתוג מחדש הצליח מעל ומעבר למשוער, ורוב הלקוחות לא יחושו כלל בהבדל, וזאת חרף הקשיים שהערימה עלינו חברת גוגל. אפשר להבין את הלחץ של גוגל לאור השינויים בדובי קננגיסר תעשיות מדיה, שמאיימת על הצלחתה של גוגל עכשיו יותר מאי פעם. אך לא ניתן לגוגל לנצל את מעמדה ככמעט מונופול כדי למנוע את עלייתה המטאורית של דובי קננגיסר תעשיות מדיה," מסרה סמנכ"לית השיווק.

יאללה, נו, גם אני טרנדי

אני לא רואה עצמי כמצביע טרנדי – כן, הצבעתי פעמיים לשינוי (בשתי הפעמים שהם נכנסו לכנסת), אבל אני לא רואה בזה הצבעה טרנדית. תמכתי בשינוי מהרגע שהם הכריזו שהם מתמודדים מחוץ למרצ, ולפני זה תמכתי במרצ בעיקר בגלל ששינוי היו שם. אחר כך נתתי את קולי למרצ, יותר כברירת מחדל מאשר כל דבר אחר. בבחירות האלו, מצד אחד התלבטתי, מצד שני הגעתי למסקנה שבין כה וכה אני לא אספיק להצביע, אז מה אכפת לי.

אני עדיין לא יודע אם אני אוכל להצביע, סביר להניח שלא, אבל אם הייתי יכול להגיע לקלפי, נראה לי – שוב, אני לא בטוח, ויש סיכוי טוב שאני עוד אשנה את דעתי כמה פעמים עד שאגיע לקלפי/אחליט סופית שאני לא נוסע במיוחד להרצליה – שאני אצביע לתנועה הירוקה מימד. ותאמינו לי שזה עולה לי בדם להגיד את זה – בגלל שהם עדיין נראים לי יותר כמו טרנד מאשר כמו מפלגה; בגלל שאני ארגיש אשם אישית אם המפלגה לא תעבור את אחוז החסימה ואחוז שלם ממצביעי השמאל הפוטנציאליים ילכו לעזאזל; בגלל שאפילו אם הם יעבור את אחוז החסימה, בגלל הסכם העודפים האדיוטי שלהם עם "ישראל חזקה", זה אומר שיש סיכוי מאוד גבוה שהרבה קולות שלהם ילכו לעזאזל במקום להכניס עוד חבר כנסת לגוש השמאל; בגלל שאם לומר את האמת, לא באמת ישבתי והשוויתי וטרחתי, אלא אני מסתמך בעיקר על הבלוגוספירה – משענת קנה רצוץ מאין כמוה, במיוחד בנושאים כאלה.

אז למה כן? אולי כי החלופה היא כנראה לא להצביע בכלל – להצביע למרצ מרגיש כל כך אנמי שזה לא מצדיק את זיהום האוויר שבנסיעה במיוחד להרצליה. אולי כי נמרוד הבטיח להפסיק לעשן אם הם מגיעים לחמישה מנדטים, וזה חשוב לשמור על הבריאות של החברים שלך. אולי כי סתם כיף להוציא את הסוקרים טמבלים מערכת בחירות אחרי מערכת בחירות.

לא, אני לא חושב שהתי"מ יעשו את ההבדל בין ישראל שאפשר לחיות בה לישראל שצריכה לסגור הבאסטה וללכת הבית. לא, אני לא חושב שגורל המדינה מונח על הכף. לא, אני לא חושב שזה ישנה יותר מדי לכאן או לכאן.

אז למה אני מודיע ברבים שאני תומך בהם? וואלה, לא יודע. אולי סתם נעים לפעמים להרגיש כמו כולם.

לא יודע לנצח בכבוד

עושה רושם שזכיתי במקום הראשון בתחרות הבלוגים העצמאיים הטובים ביותר בקטגוריית "בלוג אישי". זה נחמד, כי יש ברשימה כל כך הרבה בלוגים שהייתי גאה להפסיד להם, שלא לדבר על לנצח (וזה רק מהקטגוריה שלי). אבל זה קצת מעכיר את חדוות הנצחון לגלות שאותו קהל שנתן לי את המקום הראשון, נתן לזה את המקום השני.

אני יודע, אני איש מגעיל ומריר שלא מסוגל לפרגן, אבל ככה זה.

בכל אופן, תודה למי שהצביע.

תודה וסליחה

ביום חמישי היה יום כיפורים והייתי אמור לבקש סליחה מכל מיני אנשים שלא הגיע להם שאבקש מהם סליחה בריל-טיים. ביום שני חוגגים פה את חג ההודיה, ואני אמור לספר לעולם באופן כללי שטוב שהוא קיים ותודה שהוא עדיין לא נעלם לתוך חור שחור מעשה ידי אדם. ברשותכם, כחלק מהטרנד הסביבתי, אני אחסוך באלקטרונים ואשלב בין השניים, עכשיו, בדיוק באמצע בין שני הימים הללו.

מדי יום כיפור יוצאים כל האנשים שאני מכיר בהכרזות שהם שונאים את המנהג האדיוטי הזה של להגיד לאנשים "אני מבקש סליחה על מה שזה לא יהיה שאתה מדמיין לעצמך שעשיתי לך שמצריך בקשת סליחה, וזאת למרות שלא טרחתי לחשוב אם עשיתי משהו שמצריך בקשת סליחה, ואם עשיתי בטח שלא אכפת לי מה זה היה ואני בטח אעשה את זה שוב" – מסיבה שמסתתרת היטב במעמקיו הדלוחים של המשפט הזה. והם צודקים. זה מנהג בלתי נסבל. אני, כמיזנטרופ לא קטן בעצמי, פשוט לא מבקש סליחה מאף אחד. לפחות לא ביום הזה. אם הגעתי עד עכשיו ולא מצאתי לנכון לבקש סליחה על משהו, זה כנראה לא היה חשוב. וחוץ מזה, אני סנילי, אז אני לא זוכר.

אז אני לא אבקש סליחה קולקטיבית מכל קוראי. אבל אם יש משהו שאתם חושבים שאני צריך להתנצל עליו, אתם מוזמנים ליידע אותי ואני אשקול אם אני מעוניין לבקש סליחה.

אמירת תודה – זה כבר יותר קל. כלומר, כן, זה נחמד אם אומרים את זה בפנים, אבל אפשר גם לפרסם את התודות שלי בבלוג בלי לגרום עוגמת נפש לאף אחד. בדרך כלל. אז הנה רשימת התודות המקוצרת שלי (אנשים נבחרים ברשימה יזכו גם לשמוע במו אוזניהם את הדברים, ולא רק לקרוא אותם בבלוג, אבל אני לא מתחייב על הסדר):

תודה לאשתי, שנמצאת כאן איתי למרות שהגעגועים לפעמים לא נותנים לה מנוח, ומאפשרת לי להגשים את השאיפות שלי.

תודה לבני, שהוא הילד הכי טוב שאני מכיר (רוב הזמן), והוא כיף ומצחיק וצוחק כל הזמן, ובשאיפה יום אחד יפסיק למשוך לחתולה בזנב.

תודה להורים שלי שנותנים לנו גב ובזכותם אני יודע שאני אף פעם לא צריך לדאוג ושכל החלטה שלי תתקבל תמיד בהבנה, באהבה ובתמיכה.

תודה לאנשים שקוראים את הבלוג שלי, שמגיבים ושמוסיפים לי מספרים לקאונטר – בזכותכם כל פעם שאני עושה ריפרש לעמוד הסטטיסטיקות שלי ליבי מתמלא גאווה.

ותודה באופן כללי לעולם, שלא רק שעדיין לא נעלם לתוך חור שחור מעשה ידי אדם, אלא שממש מאיר אלי פנים כבר כמה שנים ברציפות ומאפשר לי, בניגוד לכל הציפיות, להיות אדם אופטימי, בסופו של דבר.

תודה, וסליחה על הדביקות.

עצמאי עאלק

אני אמנם חוסה בצילו של נדב, הנדיב באדם, איש נפלא ואלטרואיסט גדול (למרות שהוא סוציולוג, אבל נסלח לו), אבל אני חושב שאני בכל זאת נכנס לקטגוריה של בלוגים עצמאיים. אז הצגתי את מועמדותי לפרס הבלוגרים העצמאיים שמארגן אתר בלוגרים.נט. לא שאני חושב שאני אזכה, אבל אני לא יכול להגיד לא לעוד קאונטר שאני יכול לרפרש באובססיביות כדי לראות כמה אנשים אוהבים אותי.

בכל מקרה, ההצבעה התחילה היום, אז אתם מוזמנים, במילותיו האל מותיות של אריאל שרון, לצאת ולהצביע.