על מה שישראל מוכנה לוותר עליו

אני עוקב בצער מהול בשמחה אחר הקמפיין המתמשך בנושא העובדים הזרים וילדיהם. שמחה, כי תמיד עושה לי טוב על הלב לראות קמפיין ציבורי שמיועד כל כולו להגנה על זכויות האדם של אנשים שהם, בסופו של דבר, "האחר" – קמפיין שלא נועד לסייע לתומכים בו, אלא לקבוצה מוחלשת שאין לה את הקול כדי למחות כנגד העוול שנעשה לה.

הצער הוא על הרצון העז של ישראלים רבים להפטר מהעובדים הזרים משום שהם רואים בהם נטע זר שיפגע בציבוריות הישראלית. זה חורג מסלידה סתם מהגזענות הלא-כל-כך סמויה שבבסיס הפעולות של עו"ז. עצוב לי שאותו ציבור בישראל אפילו לא מצליח להבין על איזו חוויה נפלאה הוא מוותר בכזו חדווה. חבל לי שהם לא מודעים למתנה המדהימה שמעניקים אותם ילדי עובדים זרים לישראלים שלומדים יחד איתם בכיתה.

אם לא הייתי מקבל שום דבר אחר מהשהות שלי בקנדה, זה עדיין היה שווה את זה כדי לזכות ללמוד בסביבה רב-תרבותית אמיתית, וכדי שבני יזכה לחוות את השנים הפורמטיביות שלו בסביבה כזו. ((ויש מעט דברים שמדכאים אותי כמו לראות ישראלים שהיגרו לקנדה והביאו את כל השנאה שלהם איתם – הם דוחפים את הראש עמוק בתוך התחת של הקהילה הישראלית, ומסרבים לקיים כל מגע שאינו עסקי גרידא עם מהגרים אחרים – וכשיש מגע כזה, הוא בא רק בצורה של ויכוח אלים, הפגנות וכיו"ב.)) אין לי ספק שהעובדה שבחוג החברים, המכרים והשכנים שלי יש לבנונית, סודני, פיליפינית, כמה סינים, קוריאני, ניגרי, גרמניה, איראנים, שתי טורקיות, ארמנית, בוליבאי(?), ברזילאי, מקסיקנית, מספר צרפתים, ועוד אינספור אנשים שאף פעם לא טרחתי לשאול אותם מאיפה הם, היא משהו שמשנה את התפיסה שלי לגבי לאום בכלל והלאום שלי בפרט. וכך גם בגן של הילד, בנוסף לכמה "סתם" קנדים לבנים יש גם ילדה ממשפחה מוסלמית, ילדה רומניה, ילד שאמו סינית (ואביו יהודי – אבל בואו נגיד שאם תראו אותו, תתקשו להאמין שקוראים לו דניאל רוזן), שני ילדים שחורים, גננת אחת איטלקיה, אחת יווניה, אחת מהקריביים ועוד ועוד.

זה לא שהילד לא מבחין בהבדלים בין אנשים – יום אחד הוא דיווח לי שהגננת מייוויס חומה – אלא שהוא לא מייחס להבדלים הללו חשיבות כלשהי. אין לי ספק קל שבקלים שחוויות הילדות הללו יעזרו לו לגדול ולהיות אדם טוב יותר ממני.

בדיוק אתמול חשבתי לעצמי שמה שישראל צריכה זה בדיוק ההפך מתוכנית "תגלית" (או "בירת'רייט", או איך שהם לא קוראים לתוכנית הזו שמביאה צעירים יהודים לביקור של כמה חודשים או שנה בארץ) – ישראל צריכה תוכנית שתשלח ישראלים לקנדה או אוסטרליה לשנה שנתיים, כדי שיזכו להבין מהי רב-תרבותיות ומה היא נותנת לאדם. ((לא, אני לא טוען שזה יפתור את כל בעיותינו בדיוק כמו שאני לא חושב שתוכניות למפגשי יהודים-ערבים יפתרו את הבעיות שלנו. אבל לפחות זה ישנה לנו קצת את הפרספקטיבה.))

אולי ככה הם יבינו כמה מזל יש לילדים האלו שזכו ללמוד בבית הספר ביאליק בת"א.

שלח את עמי (לעזאזל)

גם אני מצטרף לקמפיין המחאה של יוסי גורביץ כנגד דרישתו של ליברמן לחתימה על הצהרת נאמנות למדינה כדי לשמור על האזרחות הישראלית. גם אני מצהיר שאסרב לחתום על הצהרת נאמנות שכזו, ואתנגד בכל כלי אפשרי ליישום תוכנית כזו לשם שלילת אזרחותם של אזרחי ישראל הערבים. ברור לי שאני משחק כאן לידיו של הנלוז הנ"ל שבסך הכל רוצה להוציא את עצמו גבר גבר בעיני הימין הבהמי של ישראל, אבל יש דברים שאי-אפשר שיאמרו ויתקבלו בשיוויון נפש – אפילו אם איש אינו מצפה שהדברים ייושמו באמת – כפי שקורה כעת בישראל.

דברים כאלה גורמים לי לחשוב שאולי כדאי לי לחזור לרעיון של להוציא אזרחות זרה.

עוד דברים שאי אפשר לעשות כשגרים בארץ

אתמול בבוקר, חג המולד, התעוררנו בבוקר וגילינו שאין לנו מה לעשות. אז מילאנו מיכל דלק (שישים ליטר, ארבעים דולר, יעני 120 שקל), הזמנו חדר בבית מלון קטן ליד מפלי הניאגרה, והלכנו לעשות סוף שבועאת החג בארצות הברית.

לא שיש משהו מפעים במיוחד לעשות בבאפלו, אבל היה משעשע להיות מסוגלים לעשות את זה, וגם ניצלנו את הסיילים של אחרי כריסטמס כדי להשלים קצת חוסרים בארון הבגדים.

כבר מזמן אמרתי שמה שישראל צריכה זה עוד מקומות שכתוב בהם "To US By Bridge".

(ואז, כאילו, גם לבנות את הגשר).

דילמה (וגם: מה בין עובדות לדעות)

הצלחנו לארגן קצת זמן פנוי, אז אנחנו באים לביקור בארץ בפברואר. יצא שאנחנו ננחת ב-10 לפברואר, אחרי הצהריים. היום גיליתי שזה יום הבחירות, מה שמציב אותי בדילמה: האם מן הראוי שאצביע, או שמא אין זה כך? שהרי מדובר בכנסת שתתחלף, במקרה הטוב ביותר, קצת אחרי שאני אחזור לארץ, וסביר להניח שהרבה לפני.

כל זה לא היה מטריד אותי בכלל – כזכור, הרי, לא היה לי למי להצביע – אלא שאז הוצגה הרשימה של מרצ (נו, התנועה-החדשה-מרצ. תח"מ. בלאכס), ופתאום זה עשה לי חשק להצביע. גם בבחירות הקודמות הצבעתי מרצ, אבל זה היה כברירת מחדל. זה היה כי צריך להצביע למישהו, והם עשו הכי פחות צרבת. הפעם, כן, גם בגלל ניצן הורוביץ אבל לא רק, אני ממש רוצה להצביע להם. לראשונה מזה הרבה זמן הם מציגים אלטרנטיבה מעניינת, ועם הדלדלות העבודה, יש להם – ופה אולי אני כבר עובר לפנטזיות סתם – סיכוי להפוך למפלגת השמאל הגדולה. אני מאמין שהרבה קולות הולכים לדלג מקדימה למרצ בבחירות האלה, והייתי רוצה להיות שותף לזה.

אבל, כאמור, אני לא בטוח עד כמה זה לגיטימי עבורי לנהוג כך כשאני אפילו לא בטוח שאני מתכוון לחזור לארץ בסוף הדוקטורט. מה אתם חושבים?

אחד הדברים המשעשעים שעולים בעקבות השילוב של הורוביץ וטליה ששון (מחברת דו"ח המאחזים) ברשימה הוא הטוקבקים שטוענים שזו הוכחה שהתקשורת שמאלנית ושהדו"ח היה פוליטי:

טליה ששון במלוא צביעותה

עכשיו רואים שהדו"ח היה פוליטי לחלוטין

אורי

ועכשיו תגידו שדו"ח ששון לא היה פוליטי…

רוממות ה"חוק" עאלק.

אורי

(המממ… אותו אורי?)

בכל מקרה, משעשע אותי שזה נראה להם בלתי סביר בעליל שאדם יקבע את דעותיו הפוליטיות על פי העובדות בשטח ולא יפברק עובדות על סמך דעותיו הפוליטיות. זו שוב אותה בעיה שהפוליטיקה נתפסת כדבר שכל אחד יכול לעסוק בו באותה מידה של סמכותיות, כי לכל אחד יש דעה, וזה כל מה שזה, לא – דעות?

אז לא, פוליטיקה זה יותר מדעות, זה גם עובדות. וזה שאדם שחקר ומצא את העובדות הלא נעימות לגבי המאחזים בשטחים בוחר בעקבות זאת (בין השאר) בעמדה שמאלנית, זה לא צריך להפתיע אף אחד.

אה, כן, אז אני בארץ לאיזה שבוע וחצי באמצע פברואר. אם מישהו רוצה להפגש איתי ועם האשה והילד לאיזה שיפוד, אני אשמח. קחו בחשבון שבביקור האחרון שלי קבעתי להפגש עם חברי מערכת האייל ואז שכחתי לבוא. אז אני לא ממש מתחייב להגיע אלא אם אתם מתקשרים להזכיר לי באותו היום.

30 אחוז? ברצינות?

אני חייב לציין שזה נכנס לרשימת ה"באמת, לשם אתה שוקל לחזור?" שלי, מיד מתחת ל"הם הולכים להפוך את ביבי לראש ממשלה. שוב."

מתרחק והולך

די חששתי מזה, אבל אני מרגיש שזה קורה לי. זה התחיל בתקופה שלפני המבחן הגדול שהיה לי באוגוסט (עברתי, אגב – הידד!), אז לא היה לי זמן כל כך לעקוב אחרי ארועים חדשותיים בשום מקום ודי התנתקתי. אבל כשנגמר המבחן, לא התחשק לי לחזור להכל. ואז גיליתי שהטורונטו סטאר (לא בדיוק הניו-יורק טיימס המקומי, אבל גם לא הניו-יורק פוסט, מצד שני) מחולק חינם ליושבי המעונות שלנו, אז התחלתי לקחת כל יום גליון ולקרוא חדשות מקומיות ומהעולם.

גיליתי שאני נכנס לטמקא פחות ופחות – וגם כשאני נכנס, אני עובר על כותרות מדור החדשות והכלכלה ברפרוף בלבד, לעיתים רחוקות נכנס לתוך כתבה, לעיתים רחוקות עוד יותר מצליח לצלוח יותר מאשר שתיים שלוש פסקאות. את החדשות בערוץ הישראלי אני כבר בקושי רואה – לפעמים יוצא לי לראות לונדון וקירשנבאום בזמן שהילד נרדם, אבל גם אז אני לא ממש מקשיב.

אולי זה לא רק אני – פעם הייתי יכול לסמוך על הבלוגים שאני קורא כמקור לדיונים על נושאים מרכזיים בחדשות, אבל כיום שני הנושאים הפוליטיים היחידים שאני נתקל בהם בבלוגים הם הבחירות המוניציפליות בתל-אביב (גו דב!) ובירושלים (גו… אמממ… ברקת?), וגל הרציחות של ילדים. אף מילה על אולמרט וכתבי האישום המתגבשים, אף מילה על הפריימריז בקדימה. לאנשים כבר לא אכפת, עושה רושם, מהזירה הלאומית, וכולם מתמקדים עכשיו בלנסות לפחות להציל את האזור הקטן שלהם. או לפחות ככה זה נראה מהבלוגוספירה.

זה לא שאני לא חושב על ישראל, אני עדיין מפטנז לפרקים על מה הייתי אומר בראיון בטלוויזיה אילו אני הייתי שר האוצר/חינוך/בטחון או ראש הממשלה. אבל אני מרגיש מידה מסויימת של ריחוק. של חוסר אכפתיות כלפי מה שיתרחש שם, אצלכם. כן, אולי זה קצת גם היאוש, אבל מרגיש שזה יותר מזה, שזה משהו אחר. שאני הולך ומתנתק מהקבוצה הזו שמתעקשת לא להקרא "הלאום הישראלי". אני לא ממש החלטתי אם אני אוהב את זה או לא. זה רק מרגיש לי קצת מוזר. כמו הרגע הזה, בגיל 20-וקצת, שגיליתי שהבית של ההורים שלי זה כבר לא "הבית".