תעשו מה שטוב לכם

אני חייב להודות שאני לא ממש מבין את הקטע החדש הזה של מהגרים שמנסים לשכנע ישראלים להגר. כשהתחיל הסיפור של "עולים לברלין", התווכחתי עם בן-דודי בנושא. הוא טען שאין מקום למהגרים לקרוא לישראלים אחרים להגר, ואני טענתי שזו לא המטרה של עולים לברלין, אלא לעודד ישראלים להלחם כנגד יוקר המחיה, תוך שהקריאה להגירה אינה אלא התרסה, מעין סאטירה.

ובכן, מסתבר שטעיתי. הבחור מאחורי העמוד הזה ברצינות רוצה לשכנע ישראלים להגר לברלין, ואפילו הביע אכזבה על כך שרק מעטים הגיעו להפגנה המטופשת שהוא ארגן בתל-אביב. מפה לשם, מסתבר שיש עוד אנשים שמעבירים את זמנם בניכר בעידוד ישראלים להצטרף אליהם. ואני ממש לא מבין את זה. אני, כמובן, תמיד שמח לספר על החיים שלי פה, לטובה ולרעה; אני בהחלט משתדל לעזור לאנשים שפונים אלי ומבקשים סיוע בהגירה לקנדה (לפעמים הסיוע הזה מתבטא בעיקר בריסוק תקוותיהם של אנשים שלא באמת מבינים את המשמעות של הגירה ואת הקשיים הכרוכים בכך). אבל צריך להיות, תסלחו לי, דביל מוחלט כדי להגר למדינה אחרת מהסיבות שמוצגות על ידי אותם מעודדי הגירה.

הגירה היא החלטה מאוד אישית, והיא נובעת ממכלול שלם של גורמים, שנובעים הן ממדינת המקור והן ממדינת היעד. גורמים כלכליים בהחלט מהווים חלק מהעניין, אבל זה לא יכול להתחיל ולהסתיים בכך. אני יכול להעיד על עצמי שההגירה שלי נובעת יותר מההתאהבות שלי בקנדה מאשר מאיזשהו משהו לגבי ישראל עצמה שגרם לי לרצות לעזוב. אם קנדה הייתה חסומה בפני, יש סיכוי גדול שמעולם לא הייתי עוזב את הארץ. טוב, קנדה ואנגליה.

יתר על כן, מכיוון שהגורמים שאותם מעודדי הגירה מדברים עליהם הם ארוכי טווח, יש לא פחות, אם לא יותר הגיון במאבק בתוך ישראל למען שינוי המצב, במקום השינוי הדרסטי הכרוך בהגירה שאינה מונחית על ידי שיקול רחב יותר שלוקח בחשבון גם גורמים תרבותיים ואישיים. בסופו של דבר, גם גרמניה לא בדיוק חסינה מפני קשיים כלכליים וחברתיים (דמיינו לכם שישראל הייתה מוצפת על ידי מהגרים שהמדינה מעניינת להם את העכוז, אבל רוצים לנצל את מדינת הרווחה הישראלית לרווחתם האישית בלי להתערבב בכלל באוכלוסיה המקומית).

אם אתם רוצים להגר, השקעתם בכך מחשבה ומחקר על מדינת היעד ועל ההליך וההוצאות הכרוכות בכך, למדתם את השפה המקומית ואתם חושבים שחייכם יהיו יותר טובים (לא "יותר זולים" – יותר טובים), לכו על זה. גם אם בסוף תחליטו לחזור, לחיות כמה שנים בתרבות אחרת ירחיב את אופקיכם ויתן לכם נקודת מבט חדשה על חייכם. אבל אם אתם רק מודאגים מיוקר המחיה בישראל ומהיכולת של צעירים בישראל להתקיים ולשגשג, אל תהגרו. הלחמו למען מה שאתם מאמינים בו, והפכו את ישראל למדינה טובה יותר.

במסגרת העסקתי כעוזר הוראה וירטואלי אני מתעסק לאחרונה עם טאמבלר, והחלטתי שאני די אוהב את הפלטפורמה, אז פתחתי בלוג חדש בטאמבלר בשביל קשקושים באנגלית, שהראשון בהם הוא טקסט ארוך מדי על המסרים המעמדיים של הקופסונים. חדי הזכרון מביניכם עשויים להתרעם שזה לא בדיוק הבלוג הראשון באנגלית שאני מכריז עליו מאז שחזרתי לקנדה, ושאף אחד מהבלוגים האחרים האלה לא מכיל יותר מפוסט אחד. אתם צודקים לגמרי, ויש סיכוי לא קטן שגם הבלוג הזה יגמור את חייו כך, אז קחו את ההכרזה הזו בערבון מוגבל.

לקריאה נוספת: המתבולל הסודי

זה לא הכלכלה, טמבל

אז מסתבר שערוץ 10 מריץ עכשיו סדרת כתבות שמשווקות את הירידה מהארץ או משהו כזה. ממה שיצא לי לראות, הכתב התרוצץ בין סופרמרקטים בחו"ל כדי להוכיח שיש מוצרים זולים יותר בחו"ל, ואז ראיין יורדים שסיפרו שבאמת נורא יקר בארץ ונורא זול בחו"ל.

מדובר על ז'אנר הכתבות שהתחקיר שלהן כולל יצירת קשר עם אנשים אקראיים כדי לשאול אותם אם הם מוכנים להגיד את מה שאתה צריך שמישהו יגיד, וסינון האנשים שלא מסכימים. האג'נדה של הכתב היא אותו פופוליזם צרכני שאנחנו כבר מורגלים בו. אבל יש סאבטקסט לדברים שצריך לדבר עליו: אנשים לא מהגרים ממדינה אחת לאחרת בגלל המחיר של מוצרים בסופר. כלומר, אולי יש אנשים שכן מחליטים לארוז את הכל ולעבור למדינה אחרת כי הקוטג' זול יותר שם – יכול להיות, יש הרבה אנשים מוזרים בעולם. אבל אף אחד לא ישאר במדינה אחרת בגלל זה. הניסיון הזה לדבר על הגירה במושגים של איפה יש נעליים יקרות יותר או איפה הנדל"ן זול יותר, מנותק לחלוטין מהחוויה של הגירה ומהגורמים שהמהגר שוקל אותם כשהוא מחליט להגר (או כשמי שעשה רילוקיישן מחליט להשאר בחו"ל ולא לחזור).

ביטוי המפתח שלא זכור לי ששמעתי בכתבה הראשונה בסדרה הוא "איכות חיים". איכות חיים אינה נמדדת בהכנסה ולא ביוקר המחיה. כמובן, הכנסה גבוהה ויוקר מחיה נמוך הם דרך אחת אפשרית להשגת איכות חיים גבוהה יותר, אבל זו דרך מבודדת ועגומה למדי לעשות זאת (ורלוונטית בעיקר לארה"ב). איכות חיים גבוהה היא בדרך כלל תוצר קהילתי יותר: מערכת חינוך איכותית וזמינה, שירותי בריאות איכותיים, סביבת חיים נעימה ומטופחת, כבישים מתוחזקים עם נהגים רגועים ותחבורה ציבורית יעילה. כל המסביב הזה שכשהוא מתפקד כראוי, הוא שקוף לנו לגמרי, וכשהוא לא מתפקד הוא הופך את החיים לקדחת עצבים מתמשכת.

בסיבוב הראשון שלנו בקנדה לא הרווחנו הרבה בכלל. למעשה, גם במונחים מקומיים ואפילו במונחים ישראליים הרווחנו מעט. הצלחנו להחזיק את הראש מעל המים בקושי, ומובן שלא חסכנו כלום. אבל עדיין נהנינו מהחיים. הייתה לנו איכות חיים גבוהה למרות ההכנסה הנמוכה. כשעולים במדרגות ההכנסה, כמובן, איכות החיים גם היא משתפרת. אבל נקודת המוצא עושה את ההבדל, כי לא רק מעמד הביניים, מי שחי ברווחה כלכלית, מרוצה מהחיים בסך הכל. גם המעמדות הנמוכים יותר נהנים מאיכות חיים לא רעה, והדבר משליך על הקהילה כולה.

חשוב לי להדגיש, כמובן, שאני לא חושב שאני חי בגן-עדן. זה לא שאין בעיות חברתיות, שאין פערים (אם כי יש פחות). זה לא שמי שיהגר לכאן יהיה לו טוב בהכרח. בהגירה יש ויתור שיכול להיות משמעותי מאוד עבור אנשים מסויימים, ויגרור תחושה של ירידה באיכות החיים, במקום עליה. כאמור: איכות החיים היא תוצר קהילתי, ולא כלכלי. הדבר מתקשר גם לפוסט הקודם שלי, בנושא קהילתיות ישראלית בחו"ל. מי שמחפש את הקהילתיות הזו עלול להתאכזב, ובסופו של דבר יגלה שעדיף לו לחזור לארץ, חרף הקושי הכלכלי.

אבל מי שסומך רק על הדחף הזה לקהילה ישראלית כגורם היחיד להשארת אנשים בארץ מוותר מראש על חלק משמעותי מהאוכלוסיה שמוכן לוותר באופן חלקי (שהופך יותר ויותר חלקי, עם הנגישות הדיגיטלית לרוב מוצרי התרבות) על התרבות הישראלית, בתמורה לאיכות חיים גבוהה יותר. נראה לי הגיוני יותר, אם מותר לי להטיף לכם ממקום מושבי המרוחק, ((זו הפעם האחרונה שבכוונתי להתנצל על זה. אם אתם קוראים את הבלוג שלי אני אניח שאתם רוצים לשמוע מה יש לי להגיד גם על החיים בישראל.)) להשקיע בחיי הקהילה בתוך ישראל ובאיכות החיים אצלכם. אבל בשביל זה צריך להזכר מה חשוב: לא הצרכנות, לא הכלכלה (למרות שכמובן שהיא מהווה אחד הגורמים בחבילה), אלא יצירת האיזון החברתי, מארג החיים הכולל שיאפשר לכולם חיים בכבוד הדדי. זה פחות מחיר הקוטג' בסופר ויותר הנהג שנדחף לפניך ומקלל אותך בחניון בחוץ. ואת זה אי אפשר לקנות בכסף.

Somewhere That's Green (פוסתמונות)

"חנות קטנה ומטריפה" הסתכל על החלום הפרברי האמריקאי בעין אחת לועגת, ועין אחת אוהבת. יש כל כך הרבה מן הפאתטי בייחוליה של אודרי ל"בית מודרני" עם מיטב החידושים הטכנולוגיים, לבשל כמו בטי קרוקר ולהראות כמו דונה ריד, אבל אפשר להבין את ההאחזות שלה בדימוי הזה, שכל כולו שנות ה-50 (למרות שהסרט/מחזה מתרחש, ככל הנראה, בשנות ה-60 ונכתב בשנות ה-80), אל מול מציאות החיים העגומה של שכונת העוני האורבנית – בשאיפה לקהילתיות שקטה אל מול הניכור המדכא של המרכז האורבני. ((כמובן, החלום שלה להיות ב"מקום ירוק" מקבל תפנית מזוויעה במיוחד בסוף המקורי של הסרט, שהוחלף בגרסא שיצאה לאקרנים.))

אבל רוב היצירה התרבותית האמריקאית מאז שנות ה-90 שהתייחסה באופן ישיר לחיים הפרבריים, הפכה אותם מהחלום הכל-אמריקאי של מעמד הביניים לסיוט. אפילו הסיטקומים, שהפרבר היה מקום מושבם הקבוע לאורך עשורים רבים, הלכו וזנחו את הבתים הפרבריים הגדולים לטובת דירות עירוניות, עם סדרות כמו סיינפלד וחברים. אולי זה לא מקרה שאחד הסרטים החשובים מסוף שנות ה-90 שעוסק רבות בריקנות החיים הפרבריים, "אמריקן ביוטי", נכתב על ידי כותב סיטקומים מתוסכל. ז'אנר האימה היה הראשון לזהות את הפוטנציאל של הפרברים כמקום אידילי-לכאורה שמסתיר סודות אפלים. יצירות כמו "נשות סטפפורד" מאמצע שנות ה-70 עושות שימוש בדיוק ברעיון הזה. אבל מאז סוף שנות ה-90 בערך אימץ ז'אנר הדרמה את הפרבר כסיוט האמריקאי, והרעיון המרכזי של נשות סטפפורד – של הפרברים כמקום מזוייף מן היסוד, שנותן אשליה של מושלמות במחיר אובדן האנושיות – הפך לכמעט סטנדרטי, בעוד שדווקא העיר הגדולה זכתה לאצטלת האותנטיות.

את ארבע השנים הקודמות שלי בקנדה ביליתי בלב טורונטו – אחת הערים הגדולות בצפון אמריקה, מרכז חשוב של תרבות, כלכלה ומסחר. כמי שבילה את רוב חייו בערי לווין מנומנמות ומעולם לא חיבב במיוחד את התל-אביביות, היה משהו מהמם בחיים שם בדאונטאון. התאהבתי באורבניות, ברעיון שאפשר להגיע לכל מקום ברגל, או לכל היותר באופניים. כשחזרנו לארץ עברנו למרכז רחובות, ושם מצאתי גרסת זעיר אנפין של האורבניות שהתרגלתי אליה. בלי היומרנות המייגעת של תל-אביב, נהניתי שם מקירוב מספק של הרבה ממה שאהבתי בטורונטו. לא הכל, כמובן. אבל גם לא מעט.

אבל החיים עשו את שלהם, ועכשיו, משחזרנו שוב עם שני ילדים, האחד מהם כבר בגיל בית הספר, לא יכולנו לחזור לחיים שהיו לנו בעבר. הדירות הקטנות, בתי הספר הלא-משהו (בסטנדרטים מקומיים) והמחירים הגבוהים גרמו לנו להרחיק צפונה אל הפרברים המתפתחים של טורונטו. ספציפית – ריצ'מונד היל. שומקום במרחק שלושת-רבעי שעה נסיעה (בלי פקקים) מלב טורונטו. מקום ירוק.

2013-08-31 20.08.18

המחיר של כל הירוק הזה הוא חיים לא ירוקים בעליל. כל פעולה הכי קטנה מחייבת התנעת המכונית. השירותים המסחריים מרוכזים בפלאזות ("strip mall") לצידי הכבישים הראשיים שתוחמים כל שכונה. כדי להגיע לגן של הילד צריך מכונית (בית הספר נמצא בתוך הטווח שעבורו אין שירותי הסעות, אז גם לשם ניסע בחורף). באופן אירוני משהו, הדבר היחיד שנמצא במרחק הליכה מהבית החדש שלנו זו תחנת דלק. את הימים הראשונים שלנו כאן בילינו בנסיעות של עשרות קילומטרים כל פעם כדי להגיע לכל מיני חנויות ושירותים שונים "בסביבה".

תמונה אווירית של הגן של הקטן

החצר האחורית שלנו מחוברת לחצרות האחוריות של שאר הבתים ברחוב שלנו לרצועה צרה וארוכה של דשא. הרחוב שלנו די חדש, וברחובות ותיקים יותר חלק מהבתים גידרו את השטח שלהם לעצמם – לפעמים רק בית אחד בתוך שורה של בתים הקים לעצמו גדר, ובצע לשתיים את הרצועה הירוקה. יכול להיות שבעתיד הלא רחוק גם מי מהשכנים שלנו יבחר לעשות כן. בעיקר אם הילדים שלי ימשיכו לפלוש להם לחצר כל הזמן…

אחד הדברים שאני צריך להתסגל אליו הוא כל העיסוק בזבל. לא שלא היינו צריכים להפריד מיחזור גם בפעם הקודמת, אבל הכל היה יותר פשוט בפעם שעברה: היה זבל רגיל, היה מיחזור נייר, ומיחזור בקבוקים. זהו. מוצרי אלקטרוניקה וקרטונים גדולים היה אפשר להוריד לחדר מיוחד ליד הלובי. עכשיו הכל יותר מסובך. במבטח יש שלושה פחים: אחד לאשפה רגילה, אחד לאשפה אורגנית (שכוללת, למרבה ההפתעה והשמחה, גם חיתולים) ואחד למיחזור. בגראג' יש פח ירוק גדול עבור האשפה האורגנית, פח שחור גדול עבור האשפה הרגילה, וקופסא כחולה עבור יתר המיחזורים.

עכשיו, את הפח הירוק (Green Bin) והקופסא הכחולה (Blue Box) ((כן, כן, טארדיס, הא הא.)) אוספים פעם בשבוע. את הפח השחור אוספים פעם בשבועיים. עכשיו אתם בטח מבינים למה שמחנו נורא לגלות, כמה ימים אחרי שהתחלנו להפריד אשפה, שחיתולים הולכים לפח הירוק. המטרה היא לעודד כמה שיותר מיחזור, ולהגיע ליעד של 70% מהאשפה שהולך למיחזור או קומפוסטינג.

ויש עוד תמריץ למחזר: כשמשאית הזבל באה פעם בשבועיים לאסוף את הפח השחור, מותר עד שלושה פריטים. כלומר, אם במקרה מילאתם יותר משלושה שקים של זבל, או אם יש לכם עוד דברים שאתם צריכים לזרוק, כמו רהיטים, מזוודות מרופטות (אהם) או אלוהים יודע מה – צריך לשלם מס זבל מיוחד, ולהדביק מדבקה על כל שקית עודפת. לא הרבה, אבל קצת. יש לנו שכנים שגם הם די חדשים בקנדה שעדיין לא ממש הפנימו את העסק, וכשהם הוציאו חמש שקיות זבל שחורות והשאירו על המדרכה, משאית הזבל לקחה רק שלוש מהן, ואני ראיתי את השכן המבולבל יוצא החוצה ולא יודע מה לעשות עם שתי השקיות הנותרות, עד שלבסוף הרים אותן ולקח אותן חזרה לגראג'.

קרטונים (ואוהו, כמה שיש לנו קרטונים) צריך לקפל יפה יפה ולקשור לאריזות של 60X60X30 לכל היותר. כך יוצא שאת אחד הערבים בכל שבוע אני מבלה בארגון הזבל לקראת האיסוף מחר. אני מקווה שעם סיום פריקת האריזות והמשלוחים העסק יהיה יותר פשוט.

אוספים זבל

יש לנו גם מכסחת דשא ידנית, אבל עוד לא הספקתי להשתמש בה, אז אני לא יכול לדווח לכם על החוויה המרכזית הזו בחייו של איש הפרברים.

אבל כשלא מתעסקים בביורוקרטיה, אפשר לטייל בסביבה. יש לנו כמה וכמה אגמים במרחק הליכה תיאורטית מהבית. תיאורטית, כי לאגם אחד אין גישה מהשכונה שלנו אלא רק דרך שביל שהגישה אליו במרחק כמה קילומטרים מכאן, והשני נמצא מעברו השני של רחוב ראשי שצריך ללכת כמה מאות מטרים בכיוון ההפוך כדי להגיע למעבר חציה שחוצה אותו. מצד שני, יש כמה שלוליות חביבות להפליא, פארק רחב ידיים שבשעות הפנאי משמש גם כחצר האחורית של בית הספר(!) ויער שכונתי עם נחל חביב שזורם בו ((ואינסוף יתושים שהפכו אותו לביתם.)). אז לסיום אני אשאיר אתכם עם כמה תמונות של הדברים האלו.

אז האם הפרברים הם הסיוט הנסתר שיוצרים אמריקאים כל כך אוהבים לדבר עליו? בהחלט קל להבין איך מישהו יסתכל על המקום הזה ויחשוב "חייב להיות משהו רקוב בלב כל הירוק הזה". אני לא אומר שזה גן עדן, אבל זה בהחלט נראה כמו שאולי היינו מצפים שגן עדן יראה. אף אחד לא מתאר את גן העדן כג'ונגל אורבני, לא משנה עד כמה אנחנו אוהבים את האורבניות. אבל כמובן שהפרברים זוכים לטיפול לא ממש הוגן. כן, הם לאו דווקא חלומו של כל אחד, וזה בסדר גמור, אבל הם רחוקים מלהיות הסיוט הנחבא שעירוניים מסויימים אוהבים לדמיין. יש להם חסרונות, אבל גם לעיר הגדולה יש חסרונות. בסך הכל, אני די אוהב את החיים הפרבריים החדשים שלי.

מצד שני, עוד לא התחלתי לעשות commuting, אז אולי זה עוד ישתנה…

המתבולל הסודי

במקור חשבתי שהפוסט הראשון שלי אחרי המעבר חזרה לקנדה, כמו בפעם הקודמת, יספר על המעבר עצמו. אבל בתזמון מופלא עם החזרה שלי לסטטוס נמושה, התפרסמה בנרג כתבה על "הישראלים היורדים ההולכים ונעלמים", ולא הותירה לי יותר מדי ברירה. הכתבה הזו היא לא רק מופת של ניתוח מופרך של המציאות והסקת מסקנות חסרת כל יסוד, אלא גם דוגמא נפלאה של העיוורון המשעשע של כל דיון ישראלי בסוגיית הזהות הלאומית היהודית. כי בזמן שהכתבה הזאת והדוברים בה רודפים אחרי הזנב של עצמם בניסיון להבין את אובדן הישראליות של היורדים, הם מפספסים את הלקח המשמעותי הרבה יותר שיש בתופעה המתוארת (הנכונה, בפני עצמה) עבור מדינת ישראל.

הכתבה, מאת צביקה קליין ((שככל הנראה לא מבין את הפואנטה של הוספת ראשי התיבות שלו בסיום הערות בסוגריים בתוך ציטוטים, ולכן דוחף אותן לסוף כל הסבר שהוא מוסיף בסוגריים, כאילו חשבנו שמישהו אחר כתב אותו.)) עוסקת בשאלת החיבור של יורדים (ובעיקר ילדי יורדים) לזהות הישראלית שלהם, והניתוק בין הקהילה הישראלית לקהילה היהודית בצפון אמריקה. שתי הקהילות הללו מנותקות לחלוטין, משלל סיבות, חלקן כלכליות (עולה הרבה כסף להיות חבר בבית כנסת יהודי בצפון אמריקה, ומצופה מחברים לתרום כסף לארגונים קהילתיים), אבל עיקרן תרבותיות. היהודים הותיקים והישראלים היורדים פשוט לא מתעניינים באותם דברים. הדבק שהופך אותם לקבוצה (ככל שאפשר לדבר על הישראלים כ"קבוצה" ולא כסתם אינדיווידואלים) הוא לא אותו דבק. מכיוון שהישראלים מנותקים מהקהילה היהודית, ילדיהם אינם הולכים לבתי ספר יהודיים, ובאופן כללי לא נחשפים יותר מדי לתרבות יהודית, לאף אחד לא אכפת יותר מדי — אבל אז, כך מאיימת הכתבה, מגיעה "נקודת השבר", כאשר הילד או הילדה מביאים, חס וחלילה, איזה גוי/ה הביתה ועוד רוצים להתחתן איתם. הם מ-ת-ב-ו-ל-ל-י-ם

נתחיל, כמו שעושה שון(?) אבן חן בכתבה, בדיסקליימר: אני לא יורד טיפוסי. אין לי שום בעיה אפריורית עם התבוללות. למעשה, אם הייתי מגיע לקנדה בגפי, סביר להניח שהייתי מתבולל בעצמי. אין לי שום העדפה אתנית לגבי חבריהם או, בעתיד, בנות הזוג של בני (או בני הזוג של בנותי, אם תהיינה כאלו). אבל הרתיעה של יורדים רבים מהתבוללות, לדעתי, אינו אלא שריד אחרון ומנוון למה שהם תופסים כזהות היהודית שלהם, שמקורו בבלבול שמדינת ישראל מעודדת בין יהודיות לישראליות. אבל דווקא חווית ההגירה לחו"ל מבהירה באופן חד את ההבדל בין זהות יהודית לזהות ישראלית. ההפרדה בין שתי הקהילות היא לא תוצר מקרי. היא מחוייבת המציאות.

במסגרת הכתבה מוצג ה"פתרון" של "מכון ראות" – "(עמותה שעוסקת בהובלת שינויים בישראל ובקהילות יהודיות בעולם במטרה להשפיע על עתידם של המדינה והעם היהודי, צ"ק)", עוד אחד משלל הארגונים הניאו-ציוניים שצצים לאחרונה, כמו המכון לאסטרטגיה ציונית – לבעיית ההתבוללות של הישראלים בדמות חיבור שתי הקהילות. אבל מה שלא מוצע שם בשום מקום הוא הבסיס ליצירת החיבור הזה. על פניו, נראה כאילו שהם מציעים לבקש נורא יפה, או לצאת במסע הסברה, או לארגן איזו סובסידיה כדי שישראלים לא יצטרכו לשלם כל כך הרבה כדי להיות חברים בבית כנסת שלא באמת מעניין אותם יותר מפעם בשנה. בקיצור, אין פה שום דבר שאפילו מזכיר משהו שנראה כמו קהילתיות.

ולמה זה? כי מכון ראות מסרב להבין את מה שהיורדים קולטים באופן אינטואיטיבי: שהסיפור הזה שסיפרו לנו על הזהות היהודית של הישראלים החילונים (("ב"ראות" גילו דבר מעניין: אין דור שני או שלישי של ישראלים בגולה. "הם כולם מתבוללים", מסביר גרינשטיין, אך מסייג: "חוץ מהאורתודוקסים".")) הוא שקר גמור, או במקרה הטוב לא יותר מאשר משאלת לב. לישראלים יש זהות ישראלית, לא זהות יהודית. הזהות הזאת, לפחות בקרב הקבוצה היהודית-חילונית, יש בסיס מסויים ביהדות, אבל הבסיס הזה שחוק עד דק: חגים, מנהגים, רעיונות כלליים. עיקרה של הזהות הישראלית מבוסס על תרבות בת ימינו, לא על דת בת אלפי שנים: בראש ובראשונה השפה העברית, וכנגזרת ממנה, מוזיקה, סרטים, ספרות עברית ושאר יצירה תרבותית, ((הופעות של זמרים ישראלים בחו"ל הן אחד הדברים הבודדים שאפשר להגדיר אותי כארועים קהילתיים של הישראלים בחו"ל.)) היסטוריה-חדשה (אקטואליה, פוליטיקה) וכמובן, גולת הכותרת, והדבר היחיד שישראלים רבים מצליחים לזהות כמגדיר אותם זהותית – מיליטריזם. כדברי אותו שון אבן-חן – "אני לא מאמין שהממשלה הישראלית צריכה לתמוך בי – אני מי שיש לו חובות למדינה". אם יש משהו שאף יהודי אמריקאי לא יוכל להסכים איתו זה עם האמירה הזאת.

המצב הזה הוא לא חריג. הוא מאפיין את כל האומות כולן. דתות מצליחות להשתמר בסביבה זרה, אבל זהות לאומית בדרך כלל לא מחזיקה יותר מדור או שניים אחרי ההגירה. אנשים נטמעים בתרבות החדשה שלהם, ילדיהם מאבדים קשר לתרבות מהארץ הישנה, והתרבות המקומית, בעיקר במדינות מהגרים, מאמצת אותם לחיקה בלי יותר מדי בעיה. מי שמהגר ממדינת הלאום שלו ומצפה להמשיך לתחזק את הזהות התרבותית שלו על פני דורות יזכה לאכזבה. אבל רוב הזמן מי שקיבל על עצמו את הסטטוס של מהגר הוא מי שלא מספיק אכפת לו בין כה וכה.

מה שמאחד את הקהילות היהודיות זו הדת. זו הסיבה שבית הכנסת הוא המוסד הקהילתי המרכזי. אבל ישראלי שמהגר לחו"ל לא יהפוך פתאום לדתי רק כדי לשמר זהות תרבותית שמעולם לא הייתה קשורה יותר מדי לדת בין כה וכה. להפוך ליהודי דתי כדי לשמר את הזהות הישראלית זה הגיוני בערך כמו להפוך לחובב קריקט כדי לשמור על זהות אנגלית. ההצעה הזאת מבוססת על הכשל שנועה תשבי דווקא מאבחנת יפה: "אני חושבת שיש תפיסה מאוד לא נכונה בכך שיהודי בכל מקום בעולם רואה בישראל את המדינה שלו", היא מסבירה. "כשהגעתי ללוס אנג' לס, הדהים אותי שרוב היהודים בדור שלי לא היו קשורים לישראל ואפילו לא חשבו לבקר בה". ישראל, מבחינת רוב היהודים מחוץ לה, אינה מדינת היהודים. היא מדינת הישראלים. ישראלים אולי מחונכים להאמין שהיהדות כפי שהיא קיימת בישראל היא היהדות היחידה, אבל המציאות רחוקה עד מאוד מכך.

ובכל זאת, הפתרון ה"פרקטי" הזה מקודם על ידי המרואיינים בכתבה כפתרון המוצלח ביותר לבעית אובדן הזהות שבעקבות ההגירה. "הישראלים לא יודעים לחיות בגולה. היהודים יודעים. בארץ היה בית כנסת בכל רחוב בלי שהיית צריך לשלם חברות, וכולם קיבלו חינוך יהודי וישראלי בבית הספר." מסביר אבן-חן ומחמיץ שוב את ההבדל הקריטי בין ישראלי ליהודי. "הישראלים לא יודעים לחיות בגולה" זו אמירה מדהימה, לדעתי. היא תופסת את היורדים לא כמי שעשו בחירה מודעת ורצונית להטמע במקום מושבם החדש ולקבל עליהם, כפי שמוסבר בכתבה עצמה, את הזהות האמריקאית כזהות העיקרית שלהם. במקום זאת, היא רואה בישראלים כמי שחייבים לתחזק נאמנות כפולה, למדינתם החדשה ולמדינת ישראל, והדבר היחיד שמונע זאת מהם זה שהם לא יודעים איך לעשות את זה. תינוקות שנישבו. התשובה, כרגיל, היא הסברה יותר טובה. הישראלים צריכים לאמץ לעצמם זהות יהודית שלא באמת הייתה להם כסוג של מסכת אב"כ כנגד הזיהום התרבותי שסביבם. גם במכון ראות חושבים כך: "ה"יורדים" בתפוצות מנסים להמשיך לחיות את חייהם כמו יהודים שמתגוררים בישראל, אלא שהדבר לא עובר מדור לדור. "שבט הצופים בטורונטו פועל כמו בבת ים", מסביר שישון, "העתק של המודל הישראלי. הבעיה היא שאין תכנים יהודיים"." בשבט הצופים בבת ים אין תכנים יהודיים, כי ילדים שהולכים לצופים בבת ים לא מעוניינים בתכנים יהודיים, אלא לכל היותר בתכנים ישראליים. אבל כשעושים את אותו הדבר בטורונטו, לפתע זה כבר לא מספיק.

לקראת סיום הכתבה הדבר מגיע לכדי אבסורד, בדבריה של שרת הקליטה סופה לנדבר: "אני לא מאמינה בשמירה על אופי יהודי מחוץ לישראל," היא אומרת, תוך התעלמות מפעימה מאלפיים שנות קיום יהודי. האופי היהודי נשמר מצויין בחוץ לישראל, אבל רק אם הוא קיים מלכתחילה.

מה שמחזיר אותנו למה שאמרתי בתחילה: שיותר משהכתבה הזאת מעניינת בגלל מה שהיא אומרת על ישראלים בחו"ל, היא מעניינת בגלל מה שהיא מרמזת על הישראלים בארץ: שהישראלים החילוניים הם מתבוללים סודיים. שני דברים מונעים התבוללות בארץ — העובדה שכמעט כולם סביבנו יהודים, והטאבו סביב התרועעות עם ערבים – טאבו שהוא לא פחות "בטחוני" מאשר אתני-דתי, ולראיה, יש הרבה פחות רתיעה מהתבוללות עם כלות מיובאות או "סתם" עולים מברה"מ שאינם יהודים הלכתית. אבל מבחינה תרבותית הקשר בין חלק גדול מהישראלים החילונים, ובוודאי אלו מהם שמוכנים לשקול ירידה מהארץ, לבין היהדות הוא עקיף: הם ישראלים, ואותם חלקים מהזהות הישראלית שמקורם ביהדות הם חלק מהזהות שלהם, אבל אין להם עניין ישיר ביהדות עצמה.

זה לא באמת צריך להפתיע אף אחד. כל קהילה יהודית בעולם מאבד חלק לא קטן מבניה ובנותיה לסביבתה דרך התבוללות. לא כל כך רואים את זה במדינות אחרות כי אותם מתבוללים נבלעים בקבוצת הרוב ונעלמים. מי שאינו מגדיר עצמו כיהודי פשוט לא נספר יותר וזהו. אבל בארץ ה"מתבוללים" לא יכולים להטמע בקבוצת הרוב, כי היהודים הם קבוצת הרוב. אז הם נשארים שם, מרחפים בסביבה ומלקטים לעצמם חלקיקי זהות מתוך התרבות כדי לייצר זהות לאומית מקומית שאינה נסמכת על הדת שאינה מהווה עוד חלק מחייהם. זה לא תהליך שלילי. למעשה, זו ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות, ששמה לה למטרה להפוך את העם היהודי ללאום של ממש. ככה נראה לאום: מבוסס על תרבות, על כאן ועכשיו, לא על היסטוריה עתיקה. מה שהופך את היוונים ליוונים הוא לא העבר המפואר של יוון, אלא התרבות הנוכחית שלה (הקשורה במידת מה, כמובן, גם להיסטוריה הזו). מה שהופך ישראלי לישראלי היא לא הזהות היהודית שלו, אלא החיבור שלו לתרבות הישראלית.

מכאן, אולי, אפשר להמשיך גם למסקנות אופרטיביות רציניות יותר מאשר הרצון לאחד את הקהילות הישראליות והיהודיות בחו"ל. המסקנות הללו, כמו תמיד, צריכות לעסוק לא באיך לגרום לאנשים בחוץ לשמור על קשר עם ישראל ונאמנות לה, אלא איך לגרום לאנשים בתוך ישראל שלא לרצות לעזוב אותה. סעיף אחד במסקנות הללו צריך להיות להפסיק את הניסיון הנואל והמתמשך לטיפוח "זהות יהודית" בקרב הישראלים החילונים. לא יקרה. תחת זאת, מדינת ישראל צריכה להתחיל לחשוב בצורה רצינית יותר על איך מטפחים זהות ישראלית חזקה, כזו שאנשים לא ירצו לעזוב, כזו שמעוגנת בערכים בני זמננו, לא במצוות וטקסטים עתיקים. ישראל צריכה לחשוב מחדש על איך משקיעים בתרבות הישראלית ומחזקים את הקשר של הציבור לתרבות הזאת.

בסופו של התהליך הזה אפשר להפנות את התוצרים שלו גם החוצה – לטפח את הקשר של ישראלים בחו"ל עם התרבות הישראלית על-ידי עידוד הופעות של יוצרים ישראלים בחו"ל, מפגשים עם סופרים ישראלים, הקרנות של סרטים ישראלים ויצירת דיאלוג אמיתי בין קהילות של יורדים לבין התרבות הישראלית.

אבל קודם צריך להודות בפני עצמנו שבכך מדובר: בזהות ישראלית, ולא בזהות יהודית. אני לא בטוח שישראל מוכנה לזינוק הזה.

ובכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר, אז תמונת הכותרת הוחלפה מרכבת ישראל לקטיף התפוחים שהלכנו אליו בסופ"ש הראשון שלנו פה, ומי שרוצה לראות עוד תמונות מהבית החדש שלנו בפרבר צפוני של טורונטו מוזמן לעמוד הפייסבוק שלי. ראו הוזהרתם.

נפולת של נמושות 2

רבין טבע את מטבע הלשון בראיון חגיגי ששודר בטלוויזיה הישראלית לרגל יום העצמאות בשת 1976. דבריו חולל ויכוח ציבורי בשאלת היחס ליורדים. מבקריו טענו כי במקום לעודד את הישראלים הנמצאים בחוץ לארץ לחזור הביתה, הוא פוגע בהם ומרחיק אותם עוד יותר מן המדינה. כאשר התבקש להסביר את דבריו אמר רבין בשיחה עם סטודנטים באוניברסיטת בר-אילן, ((המממ…)) כי לא היתה זו פליטת-פה. "דווקא בשעת מצוקה בחברה הישראלית אנו חייבים לקבוע תחומים ברורים יסינו אל אנשים הנוטשים את המערכה, שבעיני הם עריקים," אמר רבין. הוא הוסיף כי "הדרך להילחם בתופעת הירידה איננה בחיפושים אחרי הצדקות כיצד ובאילו תנאים מותר לרדת".

במערכת הבחירות בשנת 1977 עשה הליכוד שימוש במונח שטבע רבין. כדי לתאר את חומרת המצב החברתי והכלכלי כתב באחת המודעות בין היתר: "עכשיו, כאשר היורדים הן הארץ אינם נמושות בלבד, אלא רבים וטובים…"

על החומרה שבה ראו מנהיגים ישראלים את תופעת הירידה יעידו דבריו של אבא אבן, שאמר בראיון ברשת הטלוויזיה האמריקנית סי.בי.אס: "הירידה היא הבעיה החמורה ביותר של ישראל – אחרי הערבים".

(מתוך "לא יעלה על הדעת", מאת רפי מן.  נתראה בצד השני של האוקיינוס.)

אוטוזנופוביה

כשהייתי בטורונטו נהגתי להתבדח לפעמים על כמה שאני "שונא את המהגרים האלו". כמו כל בדיחה, יש בה גרגר של אמת. מאוד קל לפעמים להתפס לשונות של מה שמכונה "visible minorities" – מיעוטים שקל לזהותם ככאלו בגלל צבע עורם או משהו כזה ((ישראלים, בעיקר האשכנזים שבינינו, נוטים לחשוב על עצמנו כ"לבנים". האמת היא שאנחנו לא. אחד החברים הטובים שלי בטורונטו היה חאלד, מוסלמי מסודאן. לצערי אין לי תמונה שלנו, אז תאלצו להאמין לי, אבל אנחנו דומים במידה מדאיגה. מה שאני מנסה להגיד זה שגם אני הייתי מיעוט מזוהה שם. אבל בד"כ מתייחסים בביטוי הזה לשחורים, ערבים ומזרח/דרום אסיאתים.

אפרופו, עמדתי פעם בתור לבנק ואיזה זקן מעורער קלות שניסה לברבר לכל מיני אנשים בשכל החליט להטפל אלי. אחרי שהתעלמתי ממנו והתעמקתי במופגן בספר שלי, הוא החליט להתעלק על העובדה שאני זר – כאמור, קל לזהות את זה – והתחיל לשאול אותי שאלות כמו "נו ספיקה דה אינגליש?" לא התרגשתי במיוחד, אבל די מהר הגיע המאבטח של הבנק – רוסי זקן, כמו בארץ! – וניסה להזיז אותו משם. גם הוא ספג מהאיש כל מיני קללות, ואז הגיעו עובדי בנק וסגן המנהל ולקחו אותו הצידה. כשהגעתי סוף סוף לכספרית אחד הבכירים ניגש אלי והתנצל על הארוע, ואף נתן לי כרטיס שי של טים הורטונס על תקן פיצוי. היה שווה!

יש לציין שזה הארוע החמור ביותר על רקע גזעני שהופנה כלפי בכל תקופת שהותי בקנדה.)), ולהשליך מהתנהגות של אחד מהם לקבוצה כולה. כמו שנאמר, בכל אחד מאיתנו יש גזען קטן. החוכמה בהתגברות על הגזענות היא לא שלא להרגיש את התחושה האינסטינקטיבית הזו של "האחר", אלא להיות מודע לה ולהתנגד לה באופן מודע כדי לנטרל אותה.

אבל יש ישראלים שגרים בחו"ל ושנאת המהגרים (האחרים) שלהם היא לא בדיחה, אלא מציאות עגומה. אקזיביט איי: ענת לוי, ישראלית שהיגרה לפני כמעט שלושים שנה לאיטליה והחליטה ברוב טובה לחזור לארץ ובדרך לירוק לבאר שהיא שתתה ממנה עד כה. רוב הטור של לוי מעניין לי את העכוז: כמה קשה להסתגל לארץ חדשה, ובירוקרטיה, ופקידים לא נחמדים ויאדה יאדה יאדה ((למה, בעצם, מישהי שעזבה את הארץ בגיל 22 צריכה לעשות עליה דרך הסוכנות? היא תושבת חוזרת, לא עולה חדשה. וילדיה זכאים לאזרחות מתוקף היותם ילדיה של אזרחית, לא מתוקף חוק השבות. אלא אם – המממ… – היא ויתרה על אזרחותה אי שם בעברה כדי לעקוף כל מיני מגבלות שישראל הטילה על אזרחים שחיים בחו"ל. היתכן?)). כלומר, כן, אני בטוח שהכל נכון, אבל לא שונה באופן מהותי מחוויותיו של כל מהגר אחר בעולם. לאשתי יש סיפורים הרבה יותר מוצלחים על העליה שלהם מברה"מ.

הקטע המעצבן הוא הקטע שהעורך החליט להדגיש בכותרת המשנה של הטור: "משפחת לוי עזבה את מילאנו המתאסלמת". או במילותיה של לוי עצמה:

כולנו עקבנו בהתעניינות גדולה אחרי הסדרה של צבי יחזקאלי [קישור שלי. ד.ק.] בעקבות האיסלאם באירופה. ראיתי את מילאנו וחוויתי את התחושות שהוא העביר: הפחד, השנאה, חוסר האכפתיות והנאיביות של האירופים. כל אלה החזירו אותנו למה שכולם מרגישים היום גם באיטליה. השמאל האיטלקי נתן לאיסלאם הרדיקלי לפעול ביד חופשית. אתה יכול לראות על המדרכות באזורים שונים עשרות מוסלמים מתפללים, השווקים נשלטים בידי ערבים ומהגרים, מסוכן מאוד לצאת בלילה ולנסוע בקווים מסוימים. היו אפילו מעשי אונס תוך כדי נסיעה. האיטלקים מצקצקים בלשונם וממשיכים בשגרה אירופית טיפוסית. בתי הספר וחדרי היולדות מלאים מהגרים. אחת מכל שלוש לידות באיטליה – של זרים.

אבוי, האימה! עשרות מוסלמים מתפללים – על המדרכה! והשווקים נשלטים בידי מהגרים! והיהודים האלו עם הפאות שלהם  ששולטים בבנקים! אה, לא, סליחה, רגע.

וגם מסוכן מאד לצאת בלילה ולנסוע בקווים מסוימים! כי זה לא נכון לגבי כל עיר גדולה בעולם בלי קשר לכמות המיעוטים בה!

ובמפגן מרהיב של חוסר מודעות עצמית, מסכמת לוי את הפסקה כך:

אירופה יושבת על פצצה מתקתקת ושנאת הזרים מתגברת והולכת ולא ממש מבחינה בין גזעים ודתות.

איום ונורא. שנאת הזרים הולכת ומתגברת, והאירופים האלו אפילו לא מבינים שהם צריכים לשנוא את הערבים, אבל לא את היהודים!

קחו מדינה נורמלית, כמו ישראל. פה כולם מבינים שיהודים זה אחלה, וערבים זה פויה. ככה צריך. בגלל זה, כנראה, בחרו לוי ומשפחתה לבוא לישראל. רק כאן אנשים כמוה ירגישו בבית. באמת מזל שיש עליה לישראל ואפשר לייבא את כל גזעני העולם היהודיים לכאן. אין לנו מספיק, פשוט.

אז האם איטליה מתאסלמת? ובכן, איטליה היא אחת המדינות עם אחוז המוסלמים הקטן ביותר באירופה. בערך 2.5 אחוז מתושבי איטליה הם מוסלמים (והרבה פחות מכך אם סופרים רק אזרחים). כדי להבהיר עד כמה המספר הזה קטן: יותר מפי שניים ממנו הוא מספרם של האנשים שמגדירים עצמם "ללא דת" כלל. וזה במדינה קאתולית אדוקה למדי. ומילאנו עצמה? החל משנות ה-70 עברה מילאנו תהליך פירבור שהקטין את אוכלוסיתה בכשליש. רק בעשור האחרון גלי ההגירה פנימה הדביקו את גלי ההגירה החוצה, ומילאנו רשמה את הגידול הראשון מזה 40 שנה, של כחמישה אחוז, באוכלוסייתה. המשמעות של שני התהליכים הללו היא שמילאנו היא אחת הערים הרב-תרבותיות ביותר באיטליה, עם כ-20% מאוכלוסייתה שאינם איטלקים אתניים. הו, 20% זה באמת הרבה! מאין מגיעים כל אותם אנשים? ובכן, כ-34,000 מהם, או 14% מהזרים, הם מהפיליפינים. עוד 19,000 מסין. עוד ברשימת עשרת מדינות המוצא הגדולות: פרו, אקוודור, סרי לנקה, רומניה, אוקראינה ואלבניה. הקבוצות הללו לבדן אחראיות לקצת יותר מ-50 אחוז מהזרים במילאנו. שתי הקבוצות האחרות בעשרות הגדולים – מצרים ומרוקו – אחראיות רק לכ-15% אחוז מכלל הזרים. עוד 20% מהזרים במילאנו הם תושבי מדינות אירופיות אחרות. יתר 15 האחוזים – משאר העולם.

אז איך זה שכל לידה שלישית היא של זרים? וכן, ראשית – זרים, לאו דווקא מוסלמים. התשובה הפשוטה היא שהאיטלקיות יולדות ממש מעט. נכון ל-2006 מדובר היה בשיעור הילודה השלישי מלמטה באירופה. (אגב, מעניין לראות את שלוש המדינות בתחתית הרשימה, אולי הן תשמענה מוכרות לכם: יוון, ספרד, איטליה. מישהו שמע את שטייניץ?). עם שיעור ילודה כל-כך נמוך, כדי להשיג לידה אחת מכל שלוש עבור 20% מהאוכלוסיה צריך קצב ילודה של בערך פי שתיים מאשר רוב האוכלוסיה. שיעור הילודה האיטלקי נאמד בכ-1.33 ילדים לאשה, ומכאן שלמיעוטים צריך להיות שיעור ילודה אסטרונומי של 2.66 ילדים לאשה. כלומר, לא שונה מהותית מהחילונים בישראל. לא בדיוק תמונת ההשרצה הזדונית שלוי מנסה לצייר. (שימו לב: עדכון בתחתית הפוסט).

אז בהערכה המופרזת ביותר אפשר לדבר על קצת פחות משליש מ-20% מהאוכלוסיה, כלומר, כ-6%. עם קצב ריבוי טבעי רגוע למדי. הזוהי התאסלמותה של מילאנו, זו שגרמה למשפחת לוי לארוז את הפקלאות ולבוא למדינה עם מיעוט ערבי של למעלה מ-20% בתהליכי התחרדות מתקדמים? אני לא אוהב לדבר על איומים דמוגרפיים, אבל אם זה מה שמפחיד את גב' לוי, נראה לי שישראל היא לא בדיוק המקום לעבור אליו.

אבל זהו, שבישראל לא ממש רואים את הערבים. הם לא יעזו להתפלל על המדרכות שלנו. ישראל הבטיחה שהם ישארו בישובים שלהם, וגם אם הם כבר באים לאזורים יהודיים, הם כבר יודעים לשמור על פרופיל נמוך. בקיצור, הבעיה באיטליה היא לא קיומם של המוסלמים, אלא ששם הם לא יודעים את מקומם. בישראל אנחנו יודעים להיות גזענים נגד האנשים הנכונים. אז למה לא להגר למקום שבו מקבלים יחד עם הדרכון גם מעמד אוטומטי של עם אדונים?

המאזן הדמוגרפי שצריך לאיים עלינו יותר מכל הוא לא כמות האנשים עם הזקנים והכיפות ולא כמות הנשים עם החיג'אב. המאזן הדמוגרפי שצריך להדאיג אותנו הוא כמות הענת לויות הזנופוביות, ולא משנה מאיזה דת, עדה או מגדר הן, לעומת כמות האנשים הליברלים, ההומניסטים, הפתוחים, שרוצים לחיות במדינה נורמלית, עם חברה נורמלית, שמקבלת את האחר וחוגגת את השונה. לא על חשבון הזהות שלנו, אלא לצידה, ומתוך אמונה בחוזקה של הזהות הזאת.

עדכון: אוקיי, אז אחרי שישנתי וחשבתי קצת הגעתי למסקנה שפישלתי קצת בחישוב לגבי שיעור הילודה. 20% זרים יש במילאנו, לא בכל איטליה. בכל איטליה האחוז הוא דווקא בסביבות ה-8. הדבר, כמובן, משנה משמעותית את החישוב. אבל רגע, למה רק את הנתונים שלי צריך לבדוק מחדש? הרי גם את המספר "אחת מכל שלוש לידות" קיבלתי כתורה מסיני מפיה של מי שאין לחשוד בה בנאמנות יתרה לעובדות. אז בסיוע קורא נאמן מצאתי את הדו"ח הזה, של המוסד המרכזי לסטטיסטיקה באיטליה (יעני הלמ"ס שלהם או משהו כזה). הדו"ח הוא טכני, אז גוגל תרגם מספיק כדי למצוא בתוכו את הנתון הדרוש: 14%. זהו חלקם של הילדים שנולדו לזוגות זרים (להבדיל מילדים שנולדו להורים איטלקים – 82% – ועוד 4% שנולדו לאם זרה ואב איטלקי). לשמחתי, השילוב של שני הנתונים החדשים מחזיר אותנו לאותה נקודה בדיוק: בערך שיעור ילודה של בערך פי שתיים בקרב זרים. או כ-2.8 ילדים לאם זרה, בממוצע. סתם, כי אני לא אוהב נתונים לא מדוייקים.

נפולת של נמושות

שלא בטובתי נחשפתי לקמפיין החדש של משרד הקליטה שקורא לישראלים "לעזור ל[יורדים] לחזור לארץ". יניב גומס כבר ניתח כמה כשלים בסרטונים השונים בקמפיין, אבל הוא החמיץ נקודה בסיסית חשובה.

קמפיין משרד הקליטה סובל מאותה מחלה ממנה סובלת ההסברה הישראלית באופן כללי (הצעה לשם: הַסְבֶּרֶת, או בשמה הטכני: דיסוסיאציה אינפורמציונלית מופנמת). הסובלים ממחלה זו חושבים שהם מפנים מסרים חשובים לקבוצת יעד אחת (בדרך כלל חיצונית, בחו"ל), אך למעשה כל המסרים שלהם מופנים לקבוצת יעד אחרת (בדרך כלל הציבור הישראלי). הקמפיין הנוכחי, למשל, כלל אינו קמפיין שנועד להחזיר יורדים לארץ. זהו קמפיין להפחדת ישראלים פן ירדו מהארץ.

יש שתי סיבות עיקריות לכך, שמשלימות זו את זו. ראשית, מי שירד מהארץ ומעוניין לשמור על זהותו היהודית יודע, הרי, שהאיום באובדן הקשר ליהדות הוא איום ריק. כמעט בכל יעד סביר של היורד הממוצע תהיה קהילה יהודית ענפה, ולעיתים קרובות גם קהילה ישראלית לא קטנה. לא רק שהמשפחה הישראלית בחו"ל אינה מאבדת קשר עם היהדות, אלו הנוטים לכך אף עשויים לעבות את קשריהם עם הדת היהודית, להתחיל לבקר בבית כנסת (לאו דווקא אורתודוכסי, אמנם) ולציין את חגי ישראל באופן שבארץ אולי לא היו טורחים או אפילו נרתעים מלעשות.

הסיבה השניה היא שהגירה היא לא תהליך קצר או פשוט או קל, ורוב מי שביצע אותו השקיע בכך מחשבה רבה. מרבית הסיכויים שהם כבר חשבו על שאלת הזהות של הילדים, ואם לא, הם יחשבו עליה די מהר אחרי שיגיעו לשם. כן, רוב מי שיחזור לארץ יעשה זאת מטעמים סנטימנטליים (אם כי לאו דווקא אלו שמופיעים בקמפיין), אבל לא קמפיין הוא מה שיעיר את הרגשות הללו, ולא אלו שנוטים להגיב לרגשות הללו צריכים להיות היעד של קמפיין החזרה, כי הם יחזרו בכל מקרה, בלי קשר לקמפיין כזה או אחר או להטבות עלובות כאלו או אחרת שמשרד הקליטה יכול להציע להם. מי שישראל צריכה לשאוף להחזיר, אם בכלל, הם בדיוק אלו שכבר הסכינו להקרבה הזו (אלו שאינם רואים בכך כל הקרבה, סביר להניח, הם מקרה אבוד. אלא אם במקרה אשתם דווקא כן. אהם).

אותם זה לא ירתיע לגלות שהילד חושב שעכשיו כריסטמס ולא חנוכה, ((אגב, לא יודע איך זה בארה"ב, אבל בגן של הילד שלנו, לא רק הוא ידע שחנוכה עכשיו, אלא כל הילדים. אפילו צמד הליצנים שבאו לעשות להם הופעת כריסטמס קטנה שילבו במופע גם שירי חנוכה.)) ובטח לא יטריד אותם שהילד מדבר אנגלית – אחרי הכל, אם הם היגרו לחו"ל, הם רוצים להתערות בחברה המקומית, ותנאי ראשון להתערות הוא יכולת לדבר בשפה המקומית.

במיוחד מרתיח התשדיר שמתריע ש"בני הזוג לא תמיד יבינו מה זה אומר" להיות ישראלי. זהו תשדיר שכל כולו בדלנות. שימו לב שאפילו בן-זוג יהודי אינו מספיק טוב כאן עבור כותבי התשדיר, כי גם הוא לא יהיה שותף לתחושת האבל של יום הזכרון לחללי צה"ל. רק ישראלי שורשי הוא זיווג טוב מספיק לבנות ישראל הנאוות! ((את מישהו זה הפתיע שה"מתבוללת" היא אישה ולא להפך? עזרו לנו להגן על הואגינה היהודיתישראלית!)) העניין הוא שלמיטב הבנתי, בני זוג מסוגלים לדבר אחד עם השני, ולהסביר כל מיני דברים עליהם. הגישה המובעת בתשדיר הזה מציגה כל קשר זוגי בין תרבויות כבלתי אפשרי. למה רק ישראלית עם לא-ישראלי זה רע? אולי גם אשכנזי ומזרחית זה רע? אולי לא כדאי לישראלים ותיקים להכנס לקשר זוגי עם עולי ברה"מ?

בארבע שנותי בקנדה ראיתי הרבה זוגות, רבים מהם שילבו בני זוג מתרבויות שונות בעליל, ומעולם לא הבחנתי בבעיות שנבעו מההבדל הזה ביניהם. בעיות זוגיות נובעות מהבדלים בהעדפות אישיות, לא מהבדלים בחגים וימי אבל. אם בן הזוג שלך רואה אותך עצובה ביום הזכרון וחושב שאת מתכננת לילה פרוע במיטה, הבעיה היא לא בהבדלים התרבותיים ביניכם, אלא בזה שהחבר שלך הוא שמוק חסר רגישות.

כל האזהרות הללו נועדו לנגן על מיתרי ליבם של ישראלים שחושבים להגר, לא על אלו של מי שכבר עזבו את הארץ ומסתדרים עם זה.

ההטבות שישראל מציעה לתושבים חוזרים הן בדיחה. וזה בסדר – לא צריך להציע הטבות נרחבות לתושבים חוזרים, כי אף מהגר שפוי בדעתו לא יחליט לחזור לארץ בגלל שנותנים לו הטבות כלשהן. לעבור מדינה זה תמיד תהליך מייגע, יקר ומעיק. ההטבות נמצאות שם, לכל היותר, כדי לעזור למי שכן מעוניין לחזור לעשות כן מבלי להרתע מההוצאה הכספית הכרוכה, למשל, בתשלום מכס על יבוא חפציו לארץ או לחלופין רכישת תכולת דירה שלמה מאפס. ((אפרופו: ברצינות? רק שני מחשבים למשפחה? הגיע הזמן לעדכן, במיוחד אם אתם רוצים למשוך חזרה אקדמאים.))

אם ישראל רוצה להחזיר לארץ את המוחות הבורחים, צריך להשקיע יותר באקדמיה הישראלית; צריך להענות לדרישות תנועת המאהלים ולאפשר רווחה גדולה יותר למעמד הביניים; צריך להשקיע הרבה יותר בחינוכם של אותם ילדים שאתם לא רוצים שיחשבו שחנוכה זה כריטסמס – בין השאר, למשל, אפשר ללמד עוד כמה דברים חוץ מחגי ישראל, מורשת ישראל, תורת ישראל, היסטוריה של עם ישראל, תגבור לימודי יהדות, ולימודי-לאומנות-במסווה-אזרחות. בקיצור, צריך להפוך את המקום הזה למקום שגם אנשים שלא מוכנים לגור בו בכל מחיר בגלל סיבות סנטימנטליות ירצו לגור בו. כן, אני יודע, זה לא מאוד פטריוטי, ומי בכלל רוצה את המכוערים האלה, ואם לא טוב להם פה שילכו. אני מבין. אבל אם אתם עד כדי כך לא רוצים אותם, אז בבקשו אל תגידו להם לחזור למדינה שלא מוכנה לנקוף אצבע כדי שהם ירצו לגור בה.

קנדה היא מדינת הגירה. היא משקיעה תקציבים אדירים בלשכנע אנשים שאין להם שום קשר לקנדה שהם רוצים להגר לשם ולגור שם. היא מספקת סיוע כלכלי בתחילת הדרך, אבל זה לא העיקר. היא בעיקר משקיעה תקציבים נרחבים בהפיכת קנדה למקום שטוב לחיות בו, והיא עושה זאת בהצלחה לא מועטה. ההצלחה הזו מתרגמת להגירה משמעותית של בעלי מקצוע והשכלה למדינה. ישראל, לעומתה, מדגישה בקמפיין הזה ובנסיונותיה העלובים האחרים להחזיר יורדים שישראל זה מקום שרע לחיות בו, שאנשים מתים בו במלחמות, שאי אפשר למצוא בו עבודה רווחית, ושגם אם כן, קשה להתקיים ממנה בכבוד. שזה נכון, כמובן. אבל השקעה נאותה יותר של תקציב המדינה תהיה בלשנות את המציאות הזאת, לא בלהפוך אותה לבסיס זהותנו.

כבונוס, גם אלו שכבר חיים בארץ ירוויחו מזה. אבל מאיתנו אני מניח שלא אכפת לכם.

ישראל לא תייבא שמאלנים (וגם: לא כל המסריח טרול)

מעריב מדווח היום ((ותודה ליוסי גורביץ על ההפנייה.)) שיו"ר ועדת עליה וקליטה, ח"כ דני דנון, דרש "להפסיק את התקציב הממשלתי לפרוייקטים 'תגלית' ו'מסע' אם חניכיהם לא יסיירו ביהודה ושומרון". מסתבר שהצעירים היהודים שבאים לישראל כדי למצוא זיון כשרלתור את הארץ ולשקול עליה, לא ממש רוצים להכיר את האזורים שישראל כובשת באופן בלתי חוקי כבר כמעט 45 שנה. גם התורמים היהודים לסוכנות היהודים, אנטישמים שכמותם, מסרבים שכספיהם ישמשו להגדלת ישובי יהודה ושומרון המנוגדת למדיניות ממשלתם. (יש לי זכרון עמום שישנן גם מגבלות שקשורות במדיניות המס האמריקאית לגבי היכולת של הסוכנות לפעול בשטחים, אבל הספר שבו קראתי על זה לא ברשותי כרגע, ואני מעדיף לא לספר לכם שטויות כעובדות. אולי אם יצא לי לבדוק ביום שני אני אדווח כאן.)

התשובה, כאמור, היא משהו בסגנון "לכי-יא-מכוערת-מי-רוצה-אותך-בכלל?" כי מדינת ישראל, מסתבר, היא כיום "מדינת הימין", וחוק השבות, כך עולה מדרישותיו של דנון, בכלל קובע כי "כל יהודי שתומך בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל השלמה זכאי לעלות לישראל". אותו הגיון שהופעל עד כה לגבי ערביי ישראל מופעל עכשיו גם כלפי השמאלנים: אלה שפה יורשו להשאר (אבל נעודד אותם להגר החוצה), ובטח שלא נרשה לאף אחד מהם שנמצא בחוץ להכנס לארץ.

יש פה איזה היפוך טראגי של העקרון הבסיסי ביותר של הציונות – זה של קיבוץ הגלויות. בשם הציונות המעוותת של דנון וחבריו, הוא מוכן לחתור תחת הדרישה הבסיסית הזו של התנועה הציונית, לעודד כל יהודי בעולם לעלות לישראל ולהשתקע בה. מסתבר שעליה זה טוב לנאו-ציונים רק בתנאי שזו עליה ימנית, שלא רק תסכים אלא תחפוץ להשתקע באותם אזורים תחת שלטון ישראלי שאינם, טכנית, חלק מהמדינה עצמה.

הסיפור הזה גם מדגיש עד כמה התיאור "סיפוח זוחל" הוא כבר מזמן לא רלוונטי – הסיפוח לא זוחל לשום מקום, הוא כאן וזהו. חלקים נכבדים מממשלת ישראל, וכמובן שגם מהציבור הישראלי, כבר מזמן הפסיק להתייחס לשטחים כאל משהו שהוא לא חלק ממדינת ישראל פרופר. הקו הירוק נמחה ממזמן. ההבדל היחיד בין המצב כיום לבין סיפוח מלא הוא מתן אזרחות לפלסטינים בשטחים – וזו, כנראה, הסיבה היחידה שישראל לא הלכה על המהלך הזה עדיין.

אבל אי אפשר להשאיר את הסיפור הזה ברמה של "כן שטחים לא שטחים". מדובר בהרבה יותר מזה. מדובר בהמשך של המהלך המתמשך לחיסול הדמוקרטיה הישראלית, משום שהיא מפריעה ללאומנות היהודית בצורותיה הדוחות ביותר.

אסביר למה אני מתכוון: לפני כשנתיים התראיין דן מרידור להארץ, ואמר שם, פחות או יותר, שישראל חייבת לפעול להשארת פתרון שתי המדינות "על השולחן" משום שהחלופה היחידה לשיח הזה היא שיח של מדינה אחת, ומדינה אחת לשיטתו של מרידור היא בהכרח "רודזיה" (הכוונה היא, למעשה, למדינת האפארטהייד של דרום אפריקה). שימו לב: מרידור לא קרא כאן ליישום פתרון שתי המדינות, אלא לעשות בו מעשה שמיר ולגרור את הדיונים בו אד-אינפיניטום.

יאיר וולך הגיב על הדברים בזמנו כך:

אם חלוקה היא עניין אפשרי (וצריך להדגיש שאני כופר בכך) ואם האינטרס העליון הוא לשמור על מדינה דמוקרטית עם רוב יהודי, אז כל הדברים האחרים משניים .כולל גוש עציון. כולל הר הבית. וכולל אפילו ה"אתוס ההיסטורי הציוני".

בכך איתר וולך את הפגם המהותי בטענה כאילו עצם הדיבור על מדינה דו-לאומית הוא רעיון טוב, מכיוון שהוא ידרבן את הממשלה לכיוון פתרון שתי המדינות. שהרי אם באמת זו החלופה היחידה, היינו מצפים כבר מזמן לויתור על כל מה שלא נמצא בגבולות המינימליים הללו של רוב יהודי בגבולות 67'. למעשה, יש חלופה אחרת: במקום לוותר על ארץ ישראל השלמה, אפשר לוותר על הדמוקרטיה. וכך אכן קרה וקורה. כי אם היינו מוותרים על השטחים, ברור שלא היינו מעלים על דעתנו לוותר על היהודים שיכולים להשתכן בארץ – היינו עושים כל שביכולתנו כדי להעביר את המתנחלים לגבולות ישראל החדשים, והיינו ממשיכים ביתר מרץ לגייס עולים חדשים מהגולה. אבל אם מוותרים על הדמוקרטיה, אז הרוב היהודי הוא כבר לא קריטי בכל מקרה, ואפשר לוותר על אותם יהודים שעשויים לדרוש דמוקרטיה ושוויון – או לפחות את אותו הויתור שכדי להמנע ממנו ויתרנו על הדמוקרטיה עצמה.

מסתבר כי הדיון אינו עוד בין "יהודית" ל"דמוקרטית" כפי שאנחנו נוטים לחשוב מאז הופיע הביטוי הזה לראשונה בחיינו. הדיון הוא בין "דמוקרטית" ל"שלמה". וכאן אולי נעוץ הסיכוי הזערורי של תומכי הפתרון הדו-לאומי – בכך שאנחנו מספקים גשר בין שתי האופציות הללו. הבעיה, כמובן, היא שלשם כך אנחנו דורשים משני הצדדים לוותר על מה שמקשר ביניהם – ה"יהודית".

כדאי להזהר מפרשנויות פשטניות של המצב בישראל, כאלו שמציעות דיכוטומיות חדות בין שני פלגים בחברה הישראלית. המציאות הרבה יותר מורכבת, ויש מקום להרבה יותר קונסטלציות וקואליציות. מצד שני – יש במציאות המורכבת הזו הרבה יותר מקום לתקווה.

ממש בקצרה, כי זה נראה מאוד מטופש להתעסק בנושא הזה בקצה פוסט כזה: ארז רונן פרסם בחורימבה פוסט שטוען שהמחאה כנגד מנחם בן היא האכלת הטרול. יובל דרור טען שהקריאה הזו היא קריאה לפאסיביות. אני לא מסכים עם שניהם. אי האכלת טרולים היא כלל מוצלח, בסופו של דבר. אבל לא כל מי שמעצבן אותנו הוא טרול. מנחם בן אינו טרול. טרול הוא מי שמעצבן אותנו כדי לעצבן אותנו. הדברים שלו נכתבים לא כדי להשפיע על מישהו (כי טרולים אומרים דברים כל כך מופרכים שאיש אינו מסוגל לקבל אותם). אבל מנחם בן כן כותב כדי להשפיע. זה שאנחנו מתרגזים זו תופעת לוואי. העובדה היא שיש הרבה אנשים שחושבים שבן הוא אדם "חכם". הדברים שהוא אומר משפיעים על אנשים רבים, ורבים מקבלים את הטיעונים שלו כאמת. נכון, מדובר בד"כ על אנשים שבין כה וכה לא ראו הומוסקסואליות בעין יפה גם לפני כן, ובכל זאת יש כאן נזק ממשי. ולכן אסור לשתוק, וחובה להשיב לו – או, חשוב מכך, לשכנע אנשים שהוא טועה, ושהוא ממש לא "אדם חכם".

האם הקריאה לפיטוריו מוצדקת? אני לא בטוח. אני חושב שמחאה כנגד עצם הדברים היא דבר נכון. אני חושב שהחרמת העיתון בו הוא כותב היא דבר נכון. אבל קמפיין שקורא לפיטוריו נראה לי כצעד שגוי. מצד שני, בעולם נורמלי עיתון כמו רייטינג לא היה מעניק לבן במה כזו לאורך זמן. הבעיה, כרגיל, היא בכך שהרבה אנשים ממשיכים לצרוך את הזבל הזה. שהוא מספק להם, אהם, "רייטינג". אני חושב שטוב שפיטרו את בן, ורע שקראו לפיטוריו. זה הופך אותי ללא-עקבי?

פולו-אפ: זוכרים את הסיפור ההוא על הקוטג', ומה שכתבתי על הביקוש הקשיח בישראל? אז צדקתי.

אקדמאי יקר, מדינת ישראל רוצה לתת לך זין. כזה גדול.

היום קיבלתי דוא"ל מהמדינה. זה לא קורה הרבה. באופן כללי, מאז שהפסקתי לשלם מסים לישראל, כל מערכת היחסים ביננו התדרדרה וכיום אנחנו כבר לא ממש מדברים. אבל אפילו בימים טובים ביותר המדינה לא נהגה לשלוח לי דוא"ל. מקסימום מכתבים במעטפות חומות, לפעמים אפילו עם איזה משולש מוטבע עליהם. ((לא שאני מתלונן על נטל המילואים הלא-ממש-קיים שהיה לי כשהייתי בארץ.))

אז מה קרה שהמדינה החליטה לחדש את הקשר? ובכן, כפי שאתם ודאי זוכרים, לא מזמן הגה ראש ממשלתכם הנערץ את הרעיון לפיו ישראל תבנה שואב אבק ענק ובאמצעותו תפתור את הבעיה הפלסטינית אחת ולתמיד תחזיר לארץ את כל המוחות שנזלו החוצה. אני, ציני שכמותי, העליתי בין השאר סברה שכשנתניהו דיבר על אקדמאים, הוא התכוון לאנשי מדעי הטבע והמחשב. מה רבה הייתה הפתעתי, על כן, למצוא היום קריאה נרגשת מאת "הועדה הבין משרדית להחזרת אקדמאים". הנידון: "הצטרפותך למאגר אקדמאים ישראלים החיים בחו"ל":

ממשלת ישראל החליטה לאחרונה להשקיע משאבים ומאמצים להשבת אקדמאים השוהים בחו"ל חזרה ארצה.

כחלק ממאמץ זה יזמה המועצה הלאומית למחקר ולפיתוח , באמצעות משרד המדע והטכנולוגיה,הקמת מאגר נתונים של אקדמאים ישראלים החיים מחוץ לישראל.

אנו פונים אליך, האקדמאי, לקחת חלק בפרויקט רב חשיבות זה, אשר הוקם על מנת להעשיר את החברה הישראלית בידע ובניסיון שצברת במהלך תקופת שהותך בחו"ל , ולסייע לך להצטרף למעגל העבודה בישראל.

ייעודו של המאגר הוא שימת דגש על חיזוק הקשר עם אקדמאים ישראלים המתגוררים בחו"ל, שהם בעלי מקצועות ותפקידים הנדרשים לתעשייה, לאקדמיה, ולמגזר הממשלתי והציבורי בארץ וצירופם למאגר , מתוך ידיעת הצרכים הלאומיים של מדינת ישראל בחיזוק ההון האנושי ותרומתו לפיתוח הכלכלי. עם השלמת המאגר הוא יפתח למציעי המשרות לצרכי השמה באקדמיה והתעשייה הישראלית ולמגזר הממשלתי והציבורי בארץ .

הפרוייקט אפילו פתח קבוצות בפייסבוק ובלינקדאין. כמה יפה ונפלא! כלומר, קצת מטריד שהמדינה יודעת שאני עושה דוקטורט בחו"ל ((כלומר, לא ממש קשה לדעת את זה לגבי, אבל דיברתי גם עם אנשים שאין להם שום נוכחות אינטרנטית (יש כאלה!) ושגם הם קיבלו את הדוא"ל. אני מניח שהיה כאן שיתוף פעולה מצד האוניברסיטאות עצמן, או אגודות הבוגרים שלהן.)). אבל יפה מצידם לעשות מאמץ כזה כדי לאתר אותי ואת שכמותי ולהזמין אותנו לעדכן את פרטינו במאגר מידע כדי לסייע לנו במציאת עבודה באקדמיה, בתעשיה או במגזר הציבורי כשנחפוץ לחזור לארץ. ((מה זה הזמנה – אי אפשר שלא לשמור את הפרטים במאגר! "יציאה מהטופס בכל שלב, מביאה לשמירת הפרטים שנאספו עד ליציאה, לכן אינך נדרש למלא את הטופס עד סופו.")) מלא התרגשות וגאווה במדינתי, שחרף כל הביקורת שלי דווקא עשתה בסוף את הדבר הנכון ופנתה לכל האקדמאים באשר הם כדי לכלול גם אותנו במאמץ להחזרת המוחות, ניגשתי אל הטופס המקושר וביקשתי לספק את מירב האינפורמציה שאפשר.

ואז, אחרי כמה פרטים אישיים בסיסיים, הגענו לתכל'ס: "מהו התחום המקצועי שלך?" שואל הטופס, ומספק תפריט לבחירה:

  • מדעי הטבע והחיים ((אגב, אחד מה"שטחים" שאפשר לבחור תחת האופציה הזו הוא "אסטרונוממיה", כי הגהה זה למפסידנים.))
  • מחשבים ותקשורת מחשבים
  • רפואה, רוקחות, וטרינריה
  • הנדסה או אדריכלות

וזהו.

הייתי רוצה להגיד שהייתי המום, או מושפל, או לפחות מופתע. אבל אני בסך הכל הייתי משועשע. מדינת ישראל טרחה לאתר את שמי, כתובת הדוא"ל שלי ומקום לימודי, אבל לא טרחה לבדוק באיזה תחום אני, כדי שלפחות לא לשלוח לי דוא"ל שמספר לי שהמדינה חושבת שאני חרטטן חסר תועלת ושעדיף שאני אשאר איפה שאני ולא אפריע למדענים האמיתיים להפוך את המדינה למקום טוב יותר באמצעות ה"הון האנושי" שלהם, ו"תרומתו לפיתוח הכלכלי".

מדינת ישראל היקרה: הבנתי את הרמז, לי יש כזה קטן ולכם יש כזה גדול, אז אתם לא רוצים שאני אחזור, בסדר. עכשיו תסירו אותי ממאגר המידע שלכם ותפסיקו לשלוח לי תמונות של הזין שלכם בדוא"ל. תודה.

אבק מדבר

כבוד ראש הממשלה, מר בנימין נתניהו,

קראתי בעיתון שאתה מודאג מבריחת המוחות מישראל. לא, רגע, זה לא מדויק, אתה מודאג מכך שהרבה מרצים "כוכבים" באוניברסיטאות בחו"ל הם בכלל ישראלים. בין ההצעות שהעלית לפתרון הבעיה, הצעת שכר דיפרנציאלי למרצים כוכבים שכאלו. כן קבעת כי צריך להקים גופים שיהוו "שואב אבק" לחוקרים ישראלים שחיים ועובדים בחו"ל.

אני די בטוח שאתה לא כולל אנשים כמוני בתור חלק מאותו "אבק" שאתה מעוניין לשאוב חזרה לוואקום האינטלקטואלי שנוצר בישראל בשנים האחרונות, לא במעט בזכות הקיצוצים שהשתת על מערכת החינוך הישראלית. בסופו של דבר, הרי, אני בסך הכל איש מדעי החברה, שמאלן עם רעיונות פוסט-ציוניים. לא אני אביא את פרס הנובל הישראלי הבא, וגם לא את הבסיס לסטארט-אפ הגדול הבא. אני מרשה לעצמי להניח שהאנשים שאתה מעוניין למשוך חזרה לישראל הם אנשי מדעי המחשב, פיזיקאים, כימאים, אולי אפילו מתמטיקאים יכולים להכנס לרשימה שלך. אולי אני סתם לא נותן לך להנות מהספק, אבל יש לי חשד סביר שכשאתה אומר "אקדמיה" אתה חושב "תעשיה".

אז אני לא אכביד עליך בכל מיני ניתוחים של הסביבה האנטי-אינטלקטואלית שמטופחת בציבוריות הישראלית, ובטח שאני לא אגיד שום דבר על אי הנוחות שנגרמת לאנשים כמוני כשהאקדמיה הישראלית מבטלת בשמחה את החופש האקדמי של בניה עצמה בשם השמירה על הלאום. אני יודע שלא מעניינים אותך דברים כאלה, אז אין טעם לדבר עליהם. במקום זאת, הייתי שמח לתת לך כמה רעיונות שלא יהיו מנוגדים בעליל להשקפת עולמך הלאומית, אך אני חושש שאולי מבחינה כלכלית גם כן לא תאהב אותם במיוחד.

אנסח את דברי כאלגוריה בהמשך לעולם הדימויים שעשית בו שימוש: הרבה יותר קשה לשאוב את האבק אם מחכים עשר שנים בין שאיבה לשאיבה. אוניברסיטה שאינה מסוגלת לספק לתלמידיה חווית השכלה טובה, שמתקיימת באווירה שבה המדינה מבהירה לכל שהיא לא מעוניינת להשקיע במחקר, לא תגרום לאנשים לרצות להמשיך ללמוד בישראל, ואם אני כבר עוזב את המדינה שלי למינימום של חמש שנים וחושף את עצמי לכל הטוב שבאקדמיה האמריקאית (בדרך כלל זו האקדמיה האמריקאית), ויוצר קשרים ופותח דלתות, למה לעזאזל שאני אחזור למדינה שפלטה אותי החוצה?

הדבר בא לידי ביטוי בשני אופנים בדבריך שלך: הרמיזה שלך לתעדוף של "כוכבים" מצביעה על כך שאתה מתכנן אולי לתת לאקדמיה בחו"ל לטפח ולפתח חוקרים, ואז ישראל תפתה אותם לחזור לארץ. זה לא עובד ככה, מר נתניהו. לא רק שישראל תתקשה להתחרות בסוג המימון שמציעות האוניברסיטאות הטובות בעולם – כמו גם באיכות המתקנים, המעבדות, הספריות וכו' – ישראל כפי שאתה מקווה ליצור גם לא תוכל להתחרות באיכות הסטודנטים, ובעיקר באיכות הסטודנטים לתארים מתקדמים, ובאיכות המרצים הזוטרים, שמהווים נדבך חשוב בעבודתם של חוקרים רבים. זה נכון שכוכבים מושכים סטודנטים, אבל גם ההפך הוא הנכון. חוקרים בכירים יעדיפו מקום שבו יוכלו לעבוד עם הטובים שבטובים, וזה לא נמצא בתוכנית שלך. לחשוב שאתה יכול ליצור "פירמידה הפוכה" של חוקרים – מערכת אוניברסיטאית שתתקיים על הרבה חוקרים בכירים ומינימום חוקרים זוטרים, זו טעות שצריכה להיות נהירה לכל בר דעת. אין לך ברירה. אם אתה רוצה אקדמיה משגשגת, אתה צריך לתמוך בכל הרמות שלה, מהתואר הראשון ועד בכירי המרצים. אז כשמרצים בחוג שלי נאלצו להודות בפני שהספריה המרכזית של מדעי החברה באוניברסיטה העברית פשוט אינה יכול לשמש כספריה רצינית עבור חוקר בתחום, איך אפשר לצפות מחוקרים צעירים להשאר בארץ? וכשדוקטורנט צעיר יודע שעתידו האקדמי צופן לו שנים של עבודה נטולת תנאים כמרצה מן החוץ וסיכוי אפסי לזכות מסלול קביעות, למה שלא יחפש את עתידו בחו"ל? ולפני שתגיד שלא מעניינים אותך מדעי החברה – לפחות ממה ששמעתי מחברי במדעי החיים ובמדעים המדוייקים, גם שם המצב לא איי-איי-איי.

המקום השני שבו ראיתי ביטוי לזלזול שלך בחשיבות האקדמיה הוא במקור המימון שהצעת לתוכנית הלא-כל-כך גרנדיוזית שלך: "העולם היהודי". אין אמירה שמשדרת יותר מכך את החשיבות המזערית שאתה, אדוני ראש הממשלה, מייחס לאקדמיה. אתה אינך מוכן להשקיע אגורה שחוקה אחת מכספי המדינה במה שאתה טוען, לכאורה, שהוא בעיה חמורה שמצריכה פתרון. ולא אמרתי דבר על עצם העליבות שבכך שמדינה מתקדמת כמו ישראל ממשיכה להסתמך על תרבות השנור אל תוך העשור השביעי לקיומה. מדוע, אדוני, אתה חושב שתוכל לשכנע יהודים טובים בחו"ל לתרום לקרנות למען חוקרים ישראלים, אבל אינך חושב שאפשר וראוי לשכנע את הציבור הישראלי שזוהי השקעה טובה לכספי המיסים שלו? השקעה שתחזיר את עצמה הן ביוקרה שתזכה לה ישראל כמובילה בתחומי חקר שונים, והן בכסף ממש, כתוצאה מפיתוחים וגילויים שישולמו על הפיתוח שלהם מיסים ישראליים. וזאת צריך לזכור, באקדמיה כמו במקומות אחרים: כסף מושך כסף. אקדמיה מפותחת, ממומנת ובנויה היטב היא אקדמיה שיכולה להשיג מענקי מחקר מקרנות המחקר המובילות בעולם. השקעה משמעותית בטווח הקצר והבינוני לביסוס מחדש של האקדמיה הישראלית תאפשר בעתיד לצמצם את ההשקעה בלי לפגוע באיכות המחקר בישראל, בזכות הפיכתה לאבן שואבת לכספי מענקי מחקר מכל העולם.

כולי תקווה שתמצא לנכון להשקיע בטיפוח החוקרים של מחר ולא רק בחוקרים של אתמול. כי עד שהאבק ישקע על התוכנית הנוכחית שלך, ישראל תספיק לאבד עוד דור של אנשי אקדמיה, שאוניברסיטאות מובילות ברחבי העולם תשמחנה לקבל.

שלך,
חלקיק אבק