במקור חשבתי שהפוסט הראשון שלי אחרי המעבר חזרה לקנדה, כמו בפעם הקודמת, יספר על המעבר עצמו. אבל בתזמון מופלא עם החזרה שלי לסטטוס נמושה, התפרסמה בנרג כתבה על "הישראלים היורדים ההולכים ונעלמים", ולא הותירה לי יותר מדי ברירה. הכתבה הזו היא לא רק מופת של ניתוח מופרך של המציאות והסקת מסקנות חסרת כל יסוד, אלא גם דוגמא נפלאה של העיוורון המשעשע של כל דיון ישראלי בסוגיית הזהות הלאומית היהודית. כי בזמן שהכתבה הזאת והדוברים בה רודפים אחרי הזנב של עצמם בניסיון להבין את אובדן הישראליות של היורדים, הם מפספסים את הלקח המשמעותי הרבה יותר שיש בתופעה המתוארת (הנכונה, בפני עצמה) עבור מדינת ישראל.
הכתבה, מאת צביקה קליין עוסקת בשאלת החיבור של יורדים (ובעיקר ילדי יורדים) לזהות הישראלית שלהם, והניתוק בין הקהילה הישראלית לקהילה היהודית בצפון אמריקה. שתי הקהילות הללו מנותקות לחלוטין, משלל סיבות, חלקן כלכליות (עולה הרבה כסף להיות חבר בבית כנסת יהודי בצפון אמריקה, ומצופה מחברים לתרום כסף לארגונים קהילתיים), אבל עיקרן תרבותיות. היהודים הותיקים והישראלים היורדים פשוט לא מתעניינים באותם דברים. הדבק שהופך אותם לקבוצה (ככל שאפשר לדבר על הישראלים כ"קבוצה" ולא כסתם אינדיווידואלים) הוא לא אותו דבק. מכיוון שהישראלים מנותקים מהקהילה היהודית, ילדיהם אינם הולכים לבתי ספר יהודיים, ובאופן כללי לא נחשפים יותר מדי לתרבות יהודית, לאף אחד לא אכפת יותר מדי — אבל אז, כך מאיימת הכתבה, מגיעה "נקודת השבר", כאשר הילד או הילדה מביאים, חס וחלילה, איזה גוי/ה הביתה ועוד רוצים להתחתן איתם. הם מ-ת-ב-ו-ל-ל-י-ם
נתחיל, כמו שעושה שון(?) אבן חן בכתבה, בדיסקליימר: אני לא יורד טיפוסי. אין לי שום בעיה אפריורית עם התבוללות. למעשה, אם הייתי מגיע לקנדה בגפי, סביר להניח שהייתי מתבולל בעצמי. אין לי שום העדפה אתנית לגבי חבריהם או, בעתיד, בנות הזוג של בני (או בני הזוג של בנותי, אם תהיינה כאלו). אבל הרתיעה של יורדים רבים מהתבוללות, לדעתי, אינו אלא שריד אחרון ומנוון למה שהם תופסים כזהות היהודית שלהם, שמקורו בבלבול שמדינת ישראל מעודדת בין יהודיות לישראליות. אבל דווקא חווית ההגירה לחו"ל מבהירה באופן חד את ההבדל בין זהות יהודית לזהות ישראלית. ההפרדה בין שתי הקהילות היא לא תוצר מקרי. היא מחוייבת המציאות.
במסגרת הכתבה מוצג ה"פתרון" של "מכון ראות" – "(עמותה שעוסקת בהובלת שינויים בישראל ובקהילות יהודיות בעולם במטרה להשפיע על עתידם של המדינה והעם היהודי, צ"ק)", עוד אחד משלל הארגונים הניאו-ציוניים שצצים לאחרונה, כמו המכון לאסטרטגיה ציונית – לבעיית ההתבוללות של הישראלים בדמות חיבור שתי הקהילות. אבל מה שלא מוצע שם בשום מקום הוא הבסיס ליצירת החיבור הזה. על פניו, נראה כאילו שהם מציעים לבקש נורא יפה, או לצאת במסע הסברה, או לארגן איזו סובסידיה כדי שישראלים לא יצטרכו לשלם כל כך הרבה כדי להיות חברים בבית כנסת שלא באמת מעניין אותם יותר מפעם בשנה. בקיצור, אין פה שום דבר שאפילו מזכיר משהו שנראה כמו קהילתיות.
ולמה זה? כי מכון ראות מסרב להבין את מה שהיורדים קולטים באופן אינטואיטיבי: שהסיפור הזה שסיפרו לנו על הזהות היהודית של הישראלים החילונים הוא שקר גמור, או במקרה הטוב לא יותר מאשר משאלת לב. לישראלים יש זהות ישראלית, לא זהות יהודית. הזהות הזאת, לפחות בקרב הקבוצה היהודית-חילונית, יש בסיס מסויים ביהדות, אבל הבסיס הזה שחוק עד דק: חגים, מנהגים, רעיונות כלליים. עיקרה של הזהות הישראלית מבוסס על תרבות בת ימינו, לא על דת בת אלפי שנים: בראש ובראשונה השפה העברית, וכנגזרת ממנה, מוזיקה, סרטים, ספרות עברית ושאר יצירה תרבותית, היסטוריה-חדשה (אקטואליה, פוליטיקה) וכמובן, גולת הכותרת, והדבר היחיד שישראלים רבים מצליחים לזהות כמגדיר אותם זהותית – מיליטריזם. כדברי אותו שון אבן-חן – "אני לא מאמין שהממשלה הישראלית צריכה לתמוך בי – אני מי שיש לו חובות למדינה". אם יש משהו שאף יהודי אמריקאי לא יוכל להסכים איתו זה עם האמירה הזאת.
המצב הזה הוא לא חריג. הוא מאפיין את כל האומות כולן. דתות מצליחות להשתמר בסביבה זרה, אבל זהות לאומית בדרך כלל לא מחזיקה יותר מדור או שניים אחרי ההגירה. אנשים נטמעים בתרבות החדשה שלהם, ילדיהם מאבדים קשר לתרבות מהארץ הישנה, והתרבות המקומית, בעיקר במדינות מהגרים, מאמצת אותם לחיקה בלי יותר מדי בעיה. מי שמהגר ממדינת הלאום שלו ומצפה להמשיך לתחזק את הזהות התרבותית שלו על פני דורות יזכה לאכזבה. אבל רוב הזמן מי שקיבל על עצמו את הסטטוס של מהגר הוא מי שלא מספיק אכפת לו בין כה וכה.
מה שמאחד את הקהילות היהודיות זו הדת. זו הסיבה שבית הכנסת הוא המוסד הקהילתי המרכזי. אבל ישראלי שמהגר לחו"ל לא יהפוך פתאום לדתי רק כדי לשמר זהות תרבותית שמעולם לא הייתה קשורה יותר מדי לדת בין כה וכה. להפוך ליהודי דתי כדי לשמר את הזהות הישראלית זה הגיוני בערך כמו להפוך לחובב קריקט כדי לשמור על זהות אנגלית. ההצעה הזאת מבוססת על הכשל שנועה תשבי דווקא מאבחנת יפה: "אני חושבת שיש תפיסה מאוד לא נכונה בכך שיהודי בכל מקום בעולם רואה בישראל את המדינה שלו", היא מסבירה. "כשהגעתי ללוס אנג' לס, הדהים אותי שרוב היהודים בדור שלי לא היו קשורים לישראל ואפילו לא חשבו לבקר בה". ישראל, מבחינת רוב היהודים מחוץ לה, אינה מדינת היהודים. היא מדינת הישראלים. ישראלים אולי מחונכים להאמין שהיהדות כפי שהיא קיימת בישראל היא היהדות היחידה, אבל המציאות רחוקה עד מאוד מכך.
ובכל זאת, הפתרון ה"פרקטי" הזה מקודם על ידי המרואיינים בכתבה כפתרון המוצלח ביותר לבעית אובדן הזהות שבעקבות ההגירה. "הישראלים לא יודעים לחיות בגולה. היהודים יודעים. בארץ היה בית כנסת בכל רחוב בלי שהיית צריך לשלם חברות, וכולם קיבלו חינוך יהודי וישראלי בבית הספר." מסביר אבן-חן ומחמיץ שוב את ההבדל הקריטי בין ישראלי ליהודי. "הישראלים לא יודעים לחיות בגולה" זו אמירה מדהימה, לדעתי. היא תופסת את היורדים לא כמי שעשו בחירה מודעת ורצונית להטמע במקום מושבם החדש ולקבל עליהם, כפי שמוסבר בכתבה עצמה, את הזהות האמריקאית כזהות העיקרית שלהם. במקום זאת, היא רואה בישראלים כמי שחייבים לתחזק נאמנות כפולה, למדינתם החדשה ולמדינת ישראל, והדבר היחיד שמונע זאת מהם זה שהם לא יודעים איך לעשות את זה. תינוקות שנישבו. התשובה, כרגיל, היא הסברה יותר טובה. הישראלים צריכים לאמץ לעצמם זהות יהודית שלא באמת הייתה להם כסוג של מסכת אב"כ כנגד הזיהום התרבותי שסביבם. גם במכון ראות חושבים כך: "ה"יורדים" בתפוצות מנסים להמשיך לחיות את חייהם כמו יהודים שמתגוררים בישראל, אלא שהדבר לא עובר מדור לדור. "שבט הצופים בטורונטו פועל כמו בבת ים", מסביר שישון, "העתק של המודל הישראלי. הבעיה היא שאין תכנים יהודיים"." בשבט הצופים בבת ים אין תכנים יהודיים, כי ילדים שהולכים לצופים בבת ים לא מעוניינים בתכנים יהודיים, אלא לכל היותר בתכנים ישראליים. אבל כשעושים את אותו הדבר בטורונטו, לפתע זה כבר לא מספיק.
לקראת סיום הכתבה הדבר מגיע לכדי אבסורד, בדבריה של שרת הקליטה סופה לנדבר: "אני לא מאמינה בשמירה על אופי יהודי מחוץ לישראל," היא אומרת, תוך התעלמות מפעימה מאלפיים שנות קיום יהודי. האופי היהודי נשמר מצויין בחוץ לישראל, אבל רק אם הוא קיים מלכתחילה.
מה שמחזיר אותנו למה שאמרתי בתחילה: שיותר משהכתבה הזאת מעניינת בגלל מה שהיא אומרת על ישראלים בחו"ל, היא מעניינת בגלל מה שהיא מרמזת על הישראלים בארץ: שהישראלים החילוניים הם מתבוללים סודיים. שני דברים מונעים התבוללות בארץ — העובדה שכמעט כולם סביבנו יהודים, והטאבו סביב התרועעות עם ערבים – טאבו שהוא לא פחות "בטחוני" מאשר אתני-דתי, ולראיה, יש הרבה פחות רתיעה מהתבוללות עם כלות מיובאות או "סתם" עולים מברה"מ שאינם יהודים הלכתית. אבל מבחינה תרבותית הקשר בין חלק גדול מהישראלים החילונים, ובוודאי אלו מהם שמוכנים לשקול ירידה מהארץ, לבין היהדות הוא עקיף: הם ישראלים, ואותם חלקים מהזהות הישראלית שמקורם ביהדות הם חלק מהזהות שלהם, אבל אין להם עניין ישיר ביהדות עצמה.
זה לא באמת צריך להפתיע אף אחד. כל קהילה יהודית בעולם מאבד חלק לא קטן מבניה ובנותיה לסביבתה דרך התבוללות. לא כל כך רואים את זה במדינות אחרות כי אותם מתבוללים נבלעים בקבוצת הרוב ונעלמים. מי שאינו מגדיר עצמו כיהודי פשוט לא נספר יותר וזהו. אבל בארץ ה"מתבוללים" לא יכולים להטמע בקבוצת הרוב, כי היהודים הם קבוצת הרוב. אז הם נשארים שם, מרחפים בסביבה ומלקטים לעצמם חלקיקי זהות מתוך התרבות כדי לייצר זהות לאומית מקומית שאינה נסמכת על הדת שאינה מהווה עוד חלק מחייהם. זה לא תהליך שלילי. למעשה, זו ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות, ששמה לה למטרה להפוך את העם היהודי ללאום של ממש. ככה נראה לאום: מבוסס על תרבות, על כאן ועכשיו, לא על היסטוריה עתיקה. מה שהופך את היוונים ליוונים הוא לא העבר המפואר של יוון, אלא התרבות הנוכחית שלה (הקשורה במידת מה, כמובן, גם להיסטוריה הזו). מה שהופך ישראלי לישראלי היא לא הזהות היהודית שלו, אלא החיבור שלו לתרבות הישראלית.
מכאן, אולי, אפשר להמשיך גם למסקנות אופרטיביות רציניות יותר מאשר הרצון לאחד את הקהילות הישראליות והיהודיות בחו"ל. המסקנות הללו, כמו תמיד, צריכות לעסוק לא באיך לגרום לאנשים בחוץ לשמור על קשר עם ישראל ונאמנות לה, אלא איך לגרום לאנשים בתוך ישראל שלא לרצות לעזוב אותה. סעיף אחד במסקנות הללו צריך להיות להפסיק את הניסיון הנואל והמתמשך לטיפוח "זהות יהודית" בקרב הישראלים החילונים. לא יקרה. תחת זאת, מדינת ישראל צריכה להתחיל לחשוב בצורה רצינית יותר על איך מטפחים זהות ישראלית חזקה, כזו שאנשים לא ירצו לעזוב, כזו שמעוגנת בערכים בני זמננו, לא במצוות וטקסטים עתיקים. ישראל צריכה לחשוב מחדש על איך משקיעים בתרבות הישראלית ומחזקים את הקשר של הציבור לתרבות הזאת.
בסופו של התהליך הזה אפשר להפנות את התוצרים שלו גם החוצה – לטפח את הקשר של ישראלים בחו"ל עם התרבות הישראלית על-ידי עידוד הופעות של יוצרים ישראלים בחו"ל, מפגשים עם סופרים ישראלים, הקרנות של סרטים ישראלים ויצירת דיאלוג אמיתי בין קהילות של יורדים לבין התרבות הישראלית.
אבל קודם צריך להודות בפני עצמנו שבכך מדובר: בזהות ישראלית, ולא בזהות יהודית. אני לא בטוח שישראל מוכנה לזינוק הזה.
—
ובכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר, אז תמונת הכותרת הוחלפה מרכבת ישראל לקטיף התפוחים שהלכנו אליו בסופ"ש הראשון שלנו פה, ומי שרוצה לראות עוד תמונות מהבית החדש שלנו בפרבר צפוני של טורונטו מוזמן לעמוד הפייסבוק שלי. ראו הוזהרתם.
