שיעור גאוגרפיה

העולם לפי ישראלים

בזמנו התנהל דיון כאן ובבלוגים אחרים בנושא חינוך, וספציפית סביב שאלת לימודי האזרחות בישראל. בעקבות הדיון ההוא התחלתי לכתוב פוסט שבו אני מפרט איך לדעתי צריכים להראות לימודי האזרחות בישראל – מה צריך להיות כלול, איך ומתי, ואיך המערכת כולה, או לפחות בחלקים ניכרים ממנה, צריכה להיות בנויה כך שלימודי האזרחות לא יהיו משהו מבודד, אלא חלק ממכלול שנועד ליצור אזרחים אפקטיביים במדינה דמוקרטית. בזמנו כמעט סיימתי את הפוסט ההוא, אבל וורדפרס אכל לי את רובו, ומאז לא הצלחתי להושיב את עצמי ולכתוב מחדש את הכל, מה גם שהמבנה היפה שלי די אבד בתהומות הנשיה שאני אוהב לקרוא להם, לפעמים, "המוח שלי".

אחד הדברים שהדגשתי בפוסט האבוד ההוא הוא הצורך ללמוד על מערכות פוליטיות שאינן ישראל, ובדגש על מערכות פוליטיות שאינן ישראל פרט לארה"ב. הסיבה לכך היא שמההיכרות שלי, רוב הישראלים מכירים את הדוגמא האמריקאית במידה כזו או אחרת, או לפחות חושבים שהם מכירים את הדוגמא האמריקאית, ונוטים להשליך את הידע הזה על יתר המדינות הדמוקרטיות בעולם. מכאן קצרה הדרך להשוואה של ישראל בכל נושא לארה"ב בלבד, כאילו אמריקה היא המודל הרלוונטי היחידי שאפשר למדוד את עצמנו מולו, בלי קשר לשאלה של מה מודדים ולמה. דוגמאות יש למכביר. רק בימים האחרונים, למשל, טען המנהיג היהודי פייגלין שממשלת אחדות היא "כדור בראשה של הדמוקרטיה", וכהוכחה לדבריו אמר את הדברים הבאים:

מעולם לא היתה ממשלת אחדות בארה"ב, ובבריטניה היתה ממשלה כזו רק במלחמת העולם השנייה.

הגיוני. בואו נבחר בשתי מדינות ששיטת הבחירות שלהן דואגת לייצר כמעט תמיד רוב לאחת המפלגות, וששתי המפלגות הגדולות שלהן מהוות ביחד כמעט את כל הפרלמנט, אם לא את כולו ממש. זו השוואה רלוונטית לחלוטין למקרה הישראלי, לא? לא, נגיד, אוסטריה, שוויץ, איסלנד, רומניה, בולגריה וגרמניה – כולן מדינות בהן יש כיום "קואליציה רחבה" (כלומר, קואליציה של שתי המפלגות הגדולות בפרלמנט רב-מפלגתי).

מוריס (במלרע) כותב בפליאה על החוקה האמריקאית, וכמה טוב ונפלא לאמריקאים, ותראו את ישראל עם חוקי היסוד המעאפנים שלה, וזו הסיבה לכל תלאותינו. אז מה שלבריטניה הכבר-לא-כל-כך גדולה אין חוקה, והם מסתדרים יופי. אז מה, אפילו, שהסעיפים המפורסמים והמצוטטים ביותר בחוקה האמריקאית הם בכלל התיקונים לחוקה? אז מה שמדינה כמו קנדה מסתובבת סביב הזנב החוקתי שלה כבר עשוריים ולא ממש יודעת איך לכתוב חוקה שתהיה מוסכמת על כולם? אז מה שצרפת משכתבת את החוקה שלה כל יומיים ויוצרת "רפובליקה חדשה", כי הקודמת לא הייתה משהו? אז מה. יש אמריקה, יש להם חוקה, והם משהו משהו, אז בטח גם אנחנו צריכים כזו.

גם כל הדיון סביב שינוי שיטת המשטר מתנהל תמיד כשהמודל היחיד שלעיני כולם הוא המודל האמריקאי – אותו מודל שנוסה ונכשל אינספור פעמים בדרום אמריקה – כאילו אין בעולם מדינות דמוקרטיות מצליחות אחרות, עם שיטות קרובות יותר לשיטה הישראלית, שלא מצריכות שינוי טוטאלי של המשטר בישראל לטובת משהו שמריח מאוטוריטריזם.

כשאמריקאים מסתכלים על העולם וכל מה שהם רואים זה את עצמם, זה לא מפתיע. אפילו אלו שמבינים את הצורך בהשוואה למדינות אחרות מרשים לעצמם לפעמים להעלות השערות בהתבסס על היכרותם עם המקרה האמריקאי בלבד, כאשר מקרים אחרים בעולם מראים בבירור שאם המקרה האמריקאי אינו חריג, לפחות הוא אינו זהה לכל המדינות האחרות.

אבל הנטייה של ישראלים להסתכל כל הזמן רק על המקרה האמריקאי היא לעיתים קרובות מרתיחה ממש. איזו סיבה יש לנו להסתכל על מערכת כל כך שונה מישראל, ולהחליט שהיא ורק היא צריכה להיות המודל והבסיס להשוואה שלנו? ישראל היא מדינה אוניטרית, ארה"ב היא פדרציה של 50 מדינות. ישראל פרלמנטרית, ארה"ב נשיאותית. הלאום בישראל הוא אתני, בארה"ב אזרחי. בישראל יש 7 מיליון אזרחים, בארה"ב פי 50. לארה"ב יש שתי שכנות בלבד, שתיהן ביחסים נפלאים איתה, כולל הסכם סחר חופשי. לישראל יש ארבע שכנות, עם אחת מהן שלום קר ועם שתיים אחרות מצב של מלחמה בלתי-מוכרזת. קשה לחשוב על משהו בישראל שדומה לארה"ב, למעשה.

לכן, יש חשיבות עליונה להשמת דגש, הן במערכת החינוך, הן בדיונים בתקשורת, והן במידע שמובא בפני חברי הכנסת והממשלה, על מודלים דמוקרטיים אחרים מלבד ארה"ב. חשוב שהמפה הזו שבראש הרשומה תשתנה, שהתפיסה שלנו את העולם תפסיק לכלול רק אותנו, את האמריקאים, את הנאצים ואת הערבים. יש עוד.

הדילמה של פרס (וגם: השבץ של ישראל, ושינוי שיטת המשטר (שוב))

אז בואו נניח שתוצאות הבחירות הנוכחיות הן פחות או יותר מה שיהיה. נשיא המדינה נדרש כעת להטיל אחד מחברי הכנסת להרכיב את הממשלה. הוא אמור להתייעץ עם ראשי הסיעות, אבל בסופו של דבר זו החלטה שלו. אם נתניהו היה עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר, לא היה לפרס שום תירוץ, אבל עשה חסד עמו האל, ודווקא יש לו: אפשר להטיל את המשימה על נתניהו, שיש לו בבירור את הסיכוי הטוב ביותר להרכיב ממשלה ויזכה לתמיכה של חלק גדול יותר מחברי הכנסת, סביר להניח, ואפשר להטיל על לבני, שגם לה יש סיכוי סביר להרכיב ממשלה, אבל היא עומדת בראש המפלגה הגדולה ביותר.

הנשיא, אגב, הוא פרס – ממקימי קדימה ומי שחב למפלגה הזו את מקומו. הוא גם האיש שהפסיד באופן משפיל לנתניהו בבחירות 96'. ניגוד העניינים כאן זועק לשמיים. ואני לא אומר זאת בגלל שהייתי רוצה לראות ממשלה בראשות נתניהו – ממש לא – אלא כי אני חושב שכך בחירה שפרס יעשה כעת תהיה רעה לישראל, פשוט בגלל מי שהוא ומה שהוא.

טוב שהטלת משימת הרכבת הממשלה על ח"כ מסויים היא לא תהליך אוטומטי, טוב שיש שיקול דעת, ומשרת הנשיא היא משרה הגיונית לאחוז באחריות הזו. אבל צריך להפריד את הנשיאות מהפוליטיקה המפלגתית. צריך למנוע מח"כ מכהן להבחר לנשיאות, ולקבוע "תקופת צינון" של שבע שנים (כמניין שנות כהונתו של נשיא) בין התפטרותו של ח"כ מהכנסת ועד שיוכל להתמודד כמועמד למשרה הזו. הנשיאות צריכה לחזור להיות מה שהייתה בראשית דרכה: משרה ייצוגית שמנותקת מהפוליטיקה המפלגתית.

לא הצבעתי בבחירות הללו – אחרי הטיסה הארוכה פשוט לא מצאתי את הכוח לנסוע במיוחד להרצליה רק בשביל זה, והרגשתי לא נעים להצביע בקלפי לבעלי מוגבלויות. לא שזה היה משנה, בדיעבד – המפלגה לה התכוונתי לתת את קולי (יחד עם חצי מהבלוגוספירה, עושה רושם, מה שרק מוכיח מה אנחנו שווים) לא התקרבה אפילו לאחוז החסימה. על פי אתר הכנסת נכון לעכשיו התנועה הירוקה-מימד אוחזת ב-0.8 אחוז מהקולות (בדיוק מנדט אחד!).

מבחינה אחת מסוימת, תוצאות הבחירות הן פחות מהאסון שחששתי ממנו. ליברמן עשה את המסלול ששינוי עשו ב-2003: מגידול מרשים בסקרים עד לשיא של 18 מנדטים מנובאים, הוא צנח חזרה למספר הגדול הרבה יותר מדי של 15 מנדטים לערך, אבל אני מניח שעם זה אפשר להתמודד.

מבחינות אחרות, הבחירות הללו הן די זוועה. ההצטמקות הקולקטיבית של מחנה השמאל לכלום וחצי, והעובדה שצריך לספח את קדימה לתוכו כדי שתהיה לשמאל מפלגה גדולה, היא כמובן הדבר הגרוע ביותר. אם לשפוט לפי מה שרץ לי בראש עכשיו, יש סיכוי שההשפלה של מרצ בקלפי תפעל לטובתה בבחירות הבאות. לחלופין, אולי היא תעלם סופית. כמפלגה של שלושה מנדטים, למרצ אין זכות קיום. ואולי צריך לחזור לרעיון של איחוד מרצ-העבודה. ואולי צריך למחוק סופית את שתיהן ולנסות משהו חדש לגמרי. אני חייב להודות שאני אובד עצות בכל הנוגע למפלגות השמאל בישראל. אני לא יודע אם זה אובדן הדרך שלהן, של השמאל בחברה הישראלית, או של החברה הישראלית בכללה, שפשוט איבדה את כל צד שמאל שלה. בנוירולוגיה קוראים לזה "הזנחת צד", וזו אחת מתופעות הלוואי של שבץ מוחי. אולי זה מה שישראל צריכה: לא רפורמה פוליטית, אלא אבחנה רפואית.

ב-92 לשתי המפלגות הגדולות היו יחד 76 מנדטים.

ב-96 מספר המנדטים המשותף היה 66.

ב-99 הוא היה 45.

ב-2003, עם ביטול הבחירה הישירה, הליכוד לבד קיבל 40 מנדטים (אחרי שישראל בעליה הסתפחה אליה), ובסך הכל 59 מנדטים משותפים.

ב-2006 עם הולדתה של המפלצת התלת-ראשית, ירדנו חזרה ל -48 מנדטים משותפים לשתי הגדולות, ו-60 לשלוש מפלגות השלטון ביחד.

ב-2009, אחרי ספירת 99 אחוזים מהקולות, לשתי המפלגות הגדולות יש 55 מנדטים. יותר מ-2006, פחות מ-2003. לשלוש מפלגות השלטון (אם נטה לעבודה חסד נעורים), יש כבר 68 מנדטים. האם לראות בזה חזרה למגמה של עליה בכוחן של המפלגות הגדולות אחרי השבר של הבחירה הישירה, או התייצבות? בניגוד למה שאמרו אלו שמיהרו להכריז על כשלון ביטול הבחירה הישירה כבר ב-2003, נראה כי נצטרך לחכות אפילו עד לבחירות לכנסת ה-19 כדי לדעת אם ההשפעות הרעות של שיטת הבחירה הישירה תעלמנה לחלוטין, או שלנצח נשאר עם מערכת מפלגתית גרועה אפילו יותר ממה שהיה לפניה.

העובדה שכבר קופצים החשודים הרגילים וקוראים לשינוי שיטת המשטר, עוד לפני שהחלמנו מהקודמת; העובדה ש"שינוי שיטת המשטר" היא סיסמא ריקה מתוכן, שאין תוכנית אמיתית לאף אחד, אלא אותם תומכים פשוט מנסים לגייס תמיכה ל"לעשות משהו" בלי לדעת מה – גם היא מבשרת רעות. המערכת המפלגתית בישראל צריכה להתייצב. רוצים לשפר את המשילות בישראל? אחדו את מפלגת העבודה עם קדימה מחר. זה לא ישנה את מפת הגושים, אבל זה יהפוך את המפה הפוליטית פה למשהו הרבה יותר ברור, וזה יהרוג סופית את המפלצת התלת-ראשית.

שינוי שיטת המשטר בישראל הוא תהליך שצריך להתבצע בכפפות של משי, אם בכלל. אם לא למדנו לפחות את הלקח הזה משני העשורים האחרונים, הלך עלינו.

יאללה, נו, גם אני טרנדי

אני לא רואה עצמי כמצביע טרנדי – כן, הצבעתי פעמיים לשינוי (בשתי הפעמים שהם נכנסו לכנסת), אבל אני לא רואה בזה הצבעה טרנדית. תמכתי בשינוי מהרגע שהם הכריזו שהם מתמודדים מחוץ למרצ, ולפני זה תמכתי במרצ בעיקר בגלל ששינוי היו שם. אחר כך נתתי את קולי למרצ, יותר כברירת מחדל מאשר כל דבר אחר. בבחירות האלו, מצד אחד התלבטתי, מצד שני הגעתי למסקנה שבין כה וכה אני לא אספיק להצביע, אז מה אכפת לי.

אני עדיין לא יודע אם אני אוכל להצביע, סביר להניח שלא, אבל אם הייתי יכול להגיע לקלפי, נראה לי – שוב, אני לא בטוח, ויש סיכוי טוב שאני עוד אשנה את דעתי כמה פעמים עד שאגיע לקלפי/אחליט סופית שאני לא נוסע במיוחד להרצליה – שאני אצביע לתנועה הירוקה מימד. ותאמינו לי שזה עולה לי בדם להגיד את זה – בגלל שהם עדיין נראים לי יותר כמו טרנד מאשר כמו מפלגה; בגלל שאני ארגיש אשם אישית אם המפלגה לא תעבור את אחוז החסימה ואחוז שלם ממצביעי השמאל הפוטנציאליים ילכו לעזאזל; בגלל שאפילו אם הם יעבור את אחוז החסימה, בגלל הסכם העודפים האדיוטי שלהם עם "ישראל חזקה", זה אומר שיש סיכוי מאוד גבוה שהרבה קולות שלהם ילכו לעזאזל במקום להכניס עוד חבר כנסת לגוש השמאל; בגלל שאם לומר את האמת, לא באמת ישבתי והשוויתי וטרחתי, אלא אני מסתמך בעיקר על הבלוגוספירה – משענת קנה רצוץ מאין כמוה, במיוחד בנושאים כאלה.

אז למה כן? אולי כי החלופה היא כנראה לא להצביע בכלל – להצביע למרצ מרגיש כל כך אנמי שזה לא מצדיק את זיהום האוויר שבנסיעה במיוחד להרצליה. אולי כי נמרוד הבטיח להפסיק לעשן אם הם מגיעים לחמישה מנדטים, וזה חשוב לשמור על הבריאות של החברים שלך. אולי כי סתם כיף להוציא את הסוקרים טמבלים מערכת בחירות אחרי מערכת בחירות.

לא, אני לא חושב שהתי"מ יעשו את ההבדל בין ישראל שאפשר לחיות בה לישראל שצריכה לסגור הבאסטה וללכת הבית. לא, אני לא חושב שגורל המדינה מונח על הכף. לא, אני לא חושב שזה ישנה יותר מדי לכאן או לכאן.

אז למה אני מודיע ברבים שאני תומך בהם? וואלה, לא יודע. אולי סתם נעים לפעמים להרגיש כמו כולם.

מהו שמאלני (פוסט המשך)

בתגובות לפוסט הקודם שלי הועלו כמה שאלות, וחשבתי שמן הראוי להקדיש להן פוסט נפרד – לא רק בגלל שמדובר בשאלות חשובות, אלא גם בגלל שאני נכנס פה לתחום שאני מרגיש הרבה פחות בטוח בו, ולהשאיר את ההבהרות הללו מוחבאות בתגובות נראה לי אקט פחדני יותר. אז הנה אני חושף את הדעות הקצת פחות מנומקות שלי פה בפני כלל הקוראים, ולא רק אלו שיטרחו לעקוב אחרי התגובות.

בפוסט הקודם, כזכור, טענתי שהמגיב "אני גם" (א"ג) מהפוסט הזה רואה בעצמו שמאלני אך למעשה אינו כזה, אלא הוא רק תומך במדיניות מסויימת שכרגע, במקרה, מיוצגת על-ידי מפלגות שמאלניות, אבל לא בהשקפת העולם הכוללת של המפלגות הללו. (הערה ראשונה: בפוסט הקודם השתמשתי במילה "אידאולוגיה", ואולי היה זה שימוש שגוי – מוטב "השקפת עולם").

מרק טען שא"ג פשוט תיאר את העובדות לאשורן, ושאי אפשר להדביק השקפה פוליטית על עובדות. עמיתי למדעי החברה, כמו גם היסטוריונים, יודעים מה אני עומד לענות לטענה הזו: אפילו אם נניח שהתיאור שא"ג סיפק הוא מציאותי (ואני איני חושב שזה נכון) המציאות היא מליארד דברים שונים. הבחירה לשים דגש על עובדות כאלו ולא אחרות היא בהכרח מוטה על-ידי השקפת העולם של המתאר, שרואה בעובדות הספציפיות הללו כמשמעותיות יותר להבנת המציאות, מאשר כל העובדות האחרות. הייתי יכול לטעון, למשל, שהעובדות הן שהמדינה הזו מאוכלסת ברוב של יהודים, ואלו העובדות לאשורן, ושאף מדינה אחרת בעולם אינה יכולה לטעון טענה כזו. אין ספק שהטענה שלי היא נכונה – אבל מכאן ועד להוכחת מכניזם סיבתי מהעובדה שאני מתאר לתוצאה שאני מנסה להסביר, הדרך היא ארוכה.

לעובדות, אם כן, אי אפשר להדביק השקפה פוליטית. לבחירה בעובדות מסויימות מתוך סך העובדות הקיימות – אפשר גם אפשר.

ספציפית, במקרה הזה, אין שום קשר בין הטענה שיש בקרב המיעוט הערבי כאלו שמסייעים לאויב, לבין הטענה שהקביעה שצריך לשלול אזרחות ממי שאינו מוכן להתחייב לנאמנות למדינה היא בתחום הלגיטימי. כפי שציינתי כבר, לישראל יש חוקים כנגד סיוע לאויב, ואפשר להשתמש בהם. אחת הקטגוריות הבולטות באדיוטיזם שלהן בקרב הצעות החוק שראיתי כשכתבתי את משמר הכנסת, הייתה הצעות חוק לאכיפת חוקים. לא צריך חוק שיקבע שיש לאכוף חוק, ולא צריך חוק שיקבע שצריך למלא את החוק. אם היינו צריכים כאלו חוקים, היינו בצרה צרורה, כי אז היינו צריכים גם חוק לאכיפת חוקים לאכיפת חוקים, וכן הלאה. אזרח נדרש לפעול על פי החוק במדינה מעצם היותו אזרח (למעשה, מעצם היותו על אדמת המדינה, בלי קשר לסטטוס שלו).

א"ג עצמו שאל מה בכלל אני חושב שהן הדעות שלו, ואיך הסקתי מה השקפת העולם שלו מתוך משפט וחצי שהוא כתב. ובכן, לא טענתי שאני יודע מה השקפת העולם שלו, או אם יש לו אחת,1 אבל אני יודע באיזו השקפת עולם הוא לא אוחז, וזו השקפת העולם השמאלנית.

מה שמביא אותנו לשאלה, ששאלה גם שיר-דמע – מה זה בעצם שמאלני? מה אני כולל בהגדרה הזו. ראשית, אבהיר ששמאלנות, כמו גם ימניות, אינה מונוליטית. בין כה וכה אנחנו חייבים להגביל את עצמנו למימד אחד של המפה הפוליטית, ובמקרה הזה המימד המדיני-חברתי (חברתי במובן של societal, לא במובן של כלכלה סוציאלית – נו, המימד שאינו המימד הכלכלי במצפן הפוליטי). יש יותר מהשקפת עולם אחת שנופלת תחת ההגדרה של "שמאל", ובקרב בין "חירות" ל"שיוויון" יש נציגים לשני הצדדים בחלק הזה של המפה. אבל לכל השמאלנים משותפת תפיסה אחת, ששמה את האזרחות לפני הלאום, את השיוויון הפורמלי, הבסיסי, לפני העדפת הקרובים לנו. שמאלני ישראלי, לפיכך, יפעל למען הפרדת הדת מהמדינה, יהיה בעד שיוויון זכויות מלא לכל אזרחי המדינה, ויתנגד לאפלית ערבים, הומוסקסואלים, נשים או כל קבוצה חלשה אחרת.2 אני, כמובן, מתאר את הדברים מנקודת המבט שלי כשמאלני, ולכן אני מציג את השמאלנות כדבר חיובי. ימני יתאר את אותם הדברים שאני מדבר עליהם במונחים אחרים – השמאלני מנותק מהמסורת ומהזהות הלאומית שלו, פוסל את "עניי עירך קודמים", ומעדיף לתת אמון באויבינו במקום לחזק את העם. המציאות, כמו שאמרתי, זה עניין של השקפת עולם.

אם תיארתי את השמאלני במונחים של אזרחות ליברלית, הרי שהימני חושב במונחים של אזרחות רפובליקנית: אזרח שווה זכויות הוא מי שממלא את חובותיו למדינה. ברגע שאדם אינו ממלא את חובותיו למדינה, ההבדל בין לשלול ממנו זכויות מסוימות לבין לשלול את אזרחותו כולה, הוא רק הבדל של דרגה. לכן העמדה של ליברמן היא בלתי נתפסת בעיני השמאלני, ורק "סתם" קיצונית בעיני הימני.

אלעד הגדיר את הדיכוטומיה כהבדל בין "השיח ההומניסטי והשיח הלאומני", ויש במונחים הללו לא מעט אמת – אבל, שוב, הם באים מנקודת המבט השמאלנית ("לאומנות" היא מילה שלילית, לעומת "לאומיות" שאין לה את המשמעות השלילית שמוסיפה ה"נ" הזו). אני חושב שלהבדיל בין שיח ליברלי לשיח רפובליקני זה קרוב יותר למה שאני מנסה לתאר (אם כי, ללא ספק, לא מושלם). היתרון של המילה "לאומנות" של אלעד לעומת "רפובליקניות" שלי (חוץ מזה ששלי לועזית ואין לי תרגום טוב), הוא שהיא שמה דגש על המקום של הלאומיות ביחס לאדם. המילה "רפובליקניות" במשמעותה הזו הגיעה מצרפת, שם מי שנאמן לרפובליקה הוא בן הלאום הצרפתי. בארץ, כידוע, לא זה המצב. אין לאום ישראלי, יש רק לאום יהודי ולאום ערבי, והשניים לא יכולים להתערבב. התפיסה של א"ג מושפעת מאוד מתפיסת הלאום כגוף אחד. ישנם "היהודים" וישנם "הערבים" – במילותיו של א"ג עצמו, "שני שבטים". והם "שייכים לעם שממנו העם שלך מתגונן כבר 100 שנה" (דגש שלי). בתפיסה הזו גם אין הבדל בין זכות אתנית לבין השתייכות אזרחית. ביטא זאת היטב אילן – "הבעיה הזו היא שאחוזים ניכרים מהצד שלנו – דהיינו מהישראלים – מגדירים את עצמם כחלק מהצד השני – דהיינו פלסטינאים." אצל אילן לפחות הצד "שלנו" מוגדר בצורה כוללת יותר – ישראלים, להבדיל מיהודים – אבל הזהות האתנית של הערבים הישראלים מגדירה עבורו גם את ההשתייכות האזרחית שלהם, ומכאן את הנאמנות שלהם. דומה הדבר לטענה שיהודי ארה"ב מגדירים את עצמם כיהודים, ולכן הם אינם נאמנים לארה"ב. או, אם לקחת דוגמא טעונה יותר מבחינה היסטורית, שאמריקאים ממוצא יפני מגדירים עצמם כיפנים, ולכן אינם נאמנים למדינה.

וכל זאת, כמובן, בלי להגיד מילה על העובדה שאפילו בקרב הפלסטינאים תושבי הרשות אי אפשר לדבר על מונוליט אחד של שונאי ישראל וחורשי רעתנו, בניגוד לדעתן של חלק מאיתנו.

דוגמא נוספת לשיח החרשים שיוצרות שתי השקפות העולם המנוגדות הללו אפשר למצוא בעבודה שחורה, בעקבות ה"מכתב הפתוח" של שלומית לוי לשרת החינוך. לוי קובלת על כך ששרת החינוך יצאה כנגד יוזמה להתנות סיוע של המדינה במימון לימודים גבוהים, בשירות צבאי (קרבי?). עוד טוענת לוי כי "יש לזכור כי חובות קודמות לזכויות". בכך קוממה עליה לוי כמה וכמה מקוראי הבלוג, שמיהרו להסביר ללוי שזכויות במדינה דמוקרטית אינן תלויות בחובות. נדב הזכיר לה ש"זכויות" שתלויות בדבר אינן זכויות כלל, אלא פריווילגיות. אבל בכך הרי ההבדל: הימין רואה בזכויות פריווילגיות שהמדינה מקנה למי שראוי לכך, ואילו השמאל רואה בזכויות דבר מה בסיסי ויסודי, שהמדינה עלולה למנוע מאנשים, ולכן יש לוודא שהיא תדאג לשמור עליהן.

אין סיכוי שהויכוח הזה יגיע לכדי סיום אלא אם מי מהצדדים ישנה את עצם השקפת העולם הבסיסית שלו לגבי מהי המדינה ומה תפקידיה, ומה הקשר בין הפרט (האזרח) לבינה. זוהי הסיבה שהקיצון של הימין הוא הפאשיזם (האדם צריך לשרת את המדינה, או הלאום במקרה הנאצי), ואילו הקיצון בצד השמאלני הוא האנארכיזם (המדינה לא צריכה להתקיים).3

  1. טוב, זה לא מדויק, טענתי שהוא אוחז בהשקפת עולם שמציבה אותו בבירור בצד הימני של המפה הפוליטית, אבל אני מוכן לחזור בי מהקביעה הזו []
  2. אם כי האופן שבו יעדיפו השמאלנים לפעול כדי למנוע אפליה כזו ישתנה, מאפליה מתקנת ועד "עיוורון הבדל". []
  3. הקומוניזם הוא הקיצון של השמאל הכלכלי, שאינו רלוונטי כאן. לצורך העניין, קומוניזם קרוב יותר למה שהוגדר כאן כ"ימין", משום שהפרט משועבד בו לשירות ה"כלל" (שזה, למעשה, המדינה), ולא להפך. []

מיהו שמאלני?

בתגובות לפוסט הקודם שלי כתב "אני גם" את הדברים הללו:

אני מגדיר את עצמי שמאל. שמאל מתון אבל שמאל. אתה אולי לא תגדיר אותי ככה אבל זה ממש לא מזיז לי. מבחינתי לוותר *מחר* על כל השטחים של 67, כולל מזרח ירושליים. אין לי בעיות לפנות את כל ההתנחלויות *מחר* ואני אפילו חושב שהן טעות היסטורית שלנו. לכן אני שמאל.

ולמה *מתון*? כי אני לא חי בסרט, כמוך. אני לא חי כאילו האוייב שלנו הם סקנדינביים שמזיז להם זכויות אדם או כל דבר דומה.

א"ג משקף כאן טעות נפוצה בדיון הציבורי בישראל, אבל כדי להבין את הבעיתיות בטענה שלו, כדאי אולי לעשות עיקוף דרך השוואה של אספקט מסוים של הפוליטיקה האמריקאית והאירופאית.

אחד המושגים המעניינים בספרות על הפוליטיקה האמריקאית הוא ה"הזדהות המפלגתית" (party identification), מושג שנטבע על ידי קמפבל ואחרים בספרם The American Voter משנת 1960. הזדהות מפלגתית היא מעין קשר רגשי שיש לאדם עם מפלגה מסויימת – בארץ קוראים לזה "בית פוליטי" – בלי קשר להעדפות האידאולוגיות שלו עצמן. מה שמעניין הוא שאצל האמריקאים, כאשר שואלים בסקר גם "עם איזו מפלגה אתה מזדהה" וגם "למי היית מצביע אם הבחירות היו נערכות היום", התשובה היא לא תמיד זהה. יש אמנם העדפה של המפלגה שהיא מושא ההזדהות, אבל ההזדהות הזו אינה מחייבת העדפה של מועמד המפלגה בכל רגע נתון ולכל משרה. מגוון משתנים אחרים משמשים את המצביעה בבואה לקבל החלטה: אישיותו של המועמד, המערך הפוליטי הקיים (למשל, נשיא רפובליקני חזק מדי עשוי לעודד אנשים שמזדהים באופן כללי עם הרפובליקנים לתמוך במועמד הדמוקרטי לקונגרס כדי לאזן), מידת שביעות הרצון מהממשל המכהן, אופי הסוגיות שעל סדר היום וכו'.

עוד מאפיין מעניין של ההזדהות המפלגתית הוא שהיא אינה תואמת אחד לאחד את הזיהוי העצמי של האדם על הרצף שבין ליברלי לשמרני – הרצף המרכזי בפוליטיקה האמריקאית. בקישור שלעיל, למשל, רוב האנשים מזהים את עצמם כ"מתונים" על הרצף האידאולוגי, אבל זה לא מפריע להם להחזיק בזהות פוליטית חזקה לכאן או לכאן. הסברה ההגיונית היא שאנשים ממקמים את המרכז הפוליטי איפה שהם נמצאים, אבל הסברה הזו אינה עולה מממצאים מחקריים – המצב שתיארתי ממשיך להתקיים גם כאשר מבקשים מאנשים למקם את המפלגות עצמן על הציר האידאולוגי, ואפשר לראות בבירור ששתי המפלגות אינן ממוקמות במרכז המפה מבחינת המצביעים.

גם בארץ התופעה הזו קיימת במידה מסויימת: סקרים שמבקשים אנשים להצביע על מיקומם במפה הפוליטית מראית באופן עקבי שמצביעי כמעט כל המפלגות מפוזרים (אם כי באופן שונה, כמובן) לאורך כל או רוב הציר שמאל-ימין. בין מצביעי "האיחוד הלאומי" ו"ישראל ביתנו" יש מעטים (אבל יש) שמגדירים את עצמם כשמאל, ובאותה מידה בין מצביעי מרצ וחד"ש יש מי שמגדירים עצמם כימין. אבל בארה"ב התופעה הרבה יותר מובהקת מאשר בארץ.

באירופה, לעומת ארה"ב, למושג של "הזדהות מפלגתית" אין שום משמעות עצמאית משלו. ניסיונות למדוד הזדהות מפלגתית ברחבי היבשת העלו שוב ושוב שעבור האירופאים יש זהות מוחלטת בין התשובה לשאלה "עם איזו מפלגה אתה מזדהה" לבין התשובה לשאלה "למי אתה מתכוון להצביע". מסיבות ברורות, אי אפשר לבדוק אם המשמעות של הממצא היא שהאירופאים תמיד מצביעים למי שהם מזדהים איתו, או שהם מגדירים הזדהות לפי ההעדפה הנוכחית שלהם להצבעה בבחירות. יש סיבות להאמין שהאפשרות השניה היא הנכונה: התנודתיות הגבוהה במדינות אירופאיות מסויימות מטילה ספק באפשרות לזהות משהו כמו "הזדהות" במסגרת הפוליטיקה האירופאית – הזדהות צריכה להיות יציבה לאורך זמן, ולא קופצנית כפי שקורה לעיתים, בעיקר בשנים האחרונות. מה שחשוב, עם זאת, הוא שהמצב שבו אדם מצביע למפלגה אחת אבל מרגיש הזדהות עם אחרת הם נדירים מאוד.

ובארץ מה? אני לא מכיר מחקרים שבדקו את הקשר בין הזדהות מפלגתית לבין הצבעה בבחירות. במסגרת תזה המ"א שלי חיפשתי מחקרים כאלו, ולא מצאתי. מה שכן מצאתי הוא עדויות לכך שקיימת הזדהות מפלגתית, ושהיא לפחות לא במאה אחוז קשורה בהעדפה מפלגתית על סמך נושאים ספציפיים:

Huberm Kernell and Leoni. (2003) נעזרו בנתוני מחקר הפאנל הבינלאומי Comparative Study of Electoral Systems (CSES) כדי לבחון נתונים לגבי הזדהות מפלגתית במדינות רבות בעולם. מנתוניהם עולה כי בישראל 61.5 אחוז מהמשיבים הצהירו על הזדהות מפלגתית עם מפלגה כלשהי (יותר מכל מדינה אחרת פרט לאוסטרליה), אך למעלה מרבע מהם העדיפו מפלגה אחרת על פני המפלגה איתה הם מזדהים, כאשר התבקשו לתת ציון ("ברומטר", כלומר, מדד של מידת הדחייה או האהדה) לכל אחת מהמפלגות. אין בממצאים אלו כדי להסביר כיצד משפיעה, אם בכלל, ההזדהות המפלגתית על ההצבעה בישראל, אך יש בהם כדי להצביע על כך שעבור המצביעים הישראלים הרעיון של הזדהות מפלגתית הוא נבדל מרעיון ההעדפה המפלגתית, וגורמים נוספים משוקללים על-ידי המצביעים בישראל בבואם לבחור מפלגה.

ממצא אחר, של פרופ' אברהם דיסקין מהאוניברסיטה העברית, הראה כי כאשר שואלים שאלות כלליות, הקיטוב בין מצביעי הליכוד והעבודה הוא גדול, אך כאשר שואלים שאלות קונקרטיות לגבי מדיניות כזו או אחר, ההבדלים בין המצביעים כמעט ונעלמים.

על פי דיסקין, ניתן להסביר זאת בכך "שלפחות אצל חלק ניכר מן הבוחרים קודמת ההזדהות המפלגתית לגיבוש העמדה בשאלות מדיניות: בוחר יגדיר את עצמו 'ימני' אם הוא תומך מלכתחילה במפלגה הנתפסת בציבור כ'ימנית'" (ע' 40). משמע, ההזדהות המפלגתית, ואיתה הנטייה בשאלות ה"עקרוניות", אינה נובעת מתוך העמדות הקונקרטיות של האזרחים בנוגע לנושאים שעל הפרק, אלא קודמת להן, ומאידך, ההזדהות המפלגתית של מצביע מסוים אינה בהכרח משליכה על עמדותיו בנוגע לנושאים קונקרטיים.

הממצאים הללו, יש לציין, פורסמו בשנת 1990. כפי שכתבתי למעלה, אי אפשר לקבוע קטגורית שכל מצביעי המפלגות הימניות מגדירים עצמם כימניים, אך המסקנה של דיסקין, עבור רוב המקרים לפחות, עדיין נשמעת, על פניו, נכונה.

אבל מאז כתב דיסקין את המחקר הזה, הלכה וגדלה בארץ, כמו גם בארה"ב, מגמה שזכתה לכינוי "dealignment" (התפרקות מערכתית, קראתי לזה בתזה שלי) – צעירים נכנסים לפוליטיקה ואינם מפתחים את ההזדהות המפלגתית הזו. תופעת ההתפרקות המערכתית מסבירה את הגידול המתמשך בתנודתיות המצביעים, כלומר, בנטייה של מצביעים להחליף מפלגות לעיתים קרובות.

ופה אנחנו חוזרים ל"אני גם". שני המודלים שיכלו להסביר בעבר את ההגדרה העצמית על הציר ימין-שמאל היו ההסבר האידיאולוגי הישיר (אני שמאלני כי אני תומך באידאולוגיה השמאלנית, ולכן אני תומך במפלגה שמאלנית), או ההסבר ההזדהותי-עקיף שהציע דיסקין (אני תומך במפלגה ימנית בגלל שאני מזדהה איתה, ולכן אני מגדיר את עצמי כימני, בלי קשר לעמדותי באשר לנושאים הקונקרטיים).1 א"ג מייצג מודל חדש, שהוא היפוכו המוחלט של המודל של דיסקין. המודל הזה מתחיל דווקא מהעמדות של המצביע לגבי מדיניות קונקרטית: אני בעד להוציא את צה"ל מהשטחים, או אני בעד שלילת זכויות מערבים – האידאולוגיה לא משחקת כאן תפקיד בכלל, המצביע במודל הזה בוחר את ההעדפה שלו מסיבות פרקטיות לגמרי, בלי להעריך את המשמעות הרחבה יותר של המדיניות הספציפית לסט של ערכים שאפשר לכנות אותו "אידאולוגיה" – ואני בוחר את המפלגה שמציעה את המדיניות הספציפית שהכי קרובה לעמדה שלי2. או אז מגדיר את עצמו המצביע על ציר ימין-שמאל בהתאם להגדרתו את המפלגה על הציר הזה, בלי שום קשר לעמדותי האידאולוגיות.

כך נוצרים מצבים מוזרים לכאורה, שכבר יצא לי להתקל בהם, של אנשים שמתלבטים בבחירות בין מרצ לישראל ביתנו. כך נוצר מצב שאדם כמו א"ג, שמביע עמדות שמקומן לא יימצא בשום הגדרה הגיונית של אידאולוגיה שמאלנית, יכול לחשוב שהגיוני להגדיר את עצמו כשמאלני.

אבל הגישה הזו היא בעייתית, והיא מסוכנת. בבחירות איננו מצביעים על נושא אחד, על מדיניות אחת. לא מדובר במשאל עם על חוק כזה או אחר, אלא בבחירות לכנסת. השאלה אותה אנחנו נשאלים מאחורי הפרגוד אינה "באיזו מדיניות אני תומכת יותר מכל", אלא "על מי אני סומכת יותר לניהול ענייני המדינה". המדיניות בנושאים ספציפיים, שהפכה לחזות הכל אצל בוחרים מסויימים, הייתה אמורה להיות אינדיקטור להשקפת עולם כלשהי, כזו שאנחנו מסכימים איתה או לא. כאשר תקפו מצביעי ימין את אריאל שרון על כך שהוא "בוגד באמונם" משום שהוא מיישם מדיניות שאינה תואמת את המדיניות אותה קידם לפני הבחירות, הם עשו את אותה הטעות: הם התייחסו להצבעה בבחירות כהצבעה על נושא ספציפי, ולא הצבעה על השקפת עולם שמייצגים המועמדים של המפלגה.

אז לא, "אני גם" הוא לא שמאלני. הוא אוחז בהשקפת עולם שמציבה אותו בבירור בצד הימני של המפה האידאולוגית. הוא פשוט חושב שבאופן פרקטי, כרגע, הדרך הטובה ביותר לקדם את השקפת העולם הזו היא המדיניות שמציעות מפלגות השמאל – אבל בתוך כך הוא מתעלם מהעובדה שהמדיניות הזו לא באה לבד. היא חלק ממערכת שלמה של ערכים, שהוא אינו שותף להם. לכן האכזבה שלו מהשמאל, גם אם זה יגיע לשלטון, היא צפויה מראש.

רבים מדברים על אחוז ההצבעה הנמוך שצפוי בבחירות הקרובות, על האפתיות של המצביעים. לא מדובר במשהו חריג בעולם: הציניות והיאוש מהפוליטיקה אוחזים במדינות רבות (ובמובן זה, הבחירות האחרונות בארה"ב היו המקרה יוצא הדופן, לא הממוצע שאליו אנחנו צריכים להשוות את עצמנו). אולי אחת הסיבות המובילות לכך, לדעתי, היא העלמותה של האידאולוגיה מהפוליטיקה. ברגע שהקמפיין הפוליטי מתחיל לעסוק במדיניות ספציפית במנותק מהמערכת האידאולוגית שהביאה לבחירה במדיניות הזו, הדבר מוביל לבלבול, לנתק בין המצביע לנבחריו, ולתחושה של יאוש מהפוליטיקה.

על השאלה איך מחזירים את האידאולוגיה לפוליטיקה – לצערי – אין לי תשובה.

  1. כדי להבהיר – שני המודלים מתייחסים לשני צידי המפה הפוליטית. []
  2. או, אם להיות ריאליסטיים יותר – אני מסתכל על הצעות המדיניות של המפלגות השונות ובוחר את זו שנראית לי הכי פרקטית []

זה לא גודווין אם הוא באמת פאשיסט

בהתחלה אביגדור ליבנסראום לקח את הערבים, אבל אני לא ערבי, אז שתקתי.

אחר כך הוא לקח את ההומואים, אבל אני לא הומו, אז שתקתי.

אחר כך הוא לקח את השמאלנים, אבל אני לא שמאלני, אז שתקתי.

אחר כך הוא לקח את החרדים, אבל אני לא חרדי, אז שתקתי.

ואז הוא בא לקחת אותי, אבל אז כבר לא נשאר אף אחד שירים את קולו למעני.

יש לי סיוטים לאחרונה שאני קם בבוקר אחרי הטיסה לארץ, ופותח את העיתון שעל שולחן האוכל בבית של ההורים שלי, ורואה שישראל ביתנו קיבלה יותר מ-20 מנדטים. אני יודע שזה לא מה שהסקרים מנבאים, אבל לך תשכנע את התת-מודע שלי.

שלח את עמי (לעזאזל)

גם אני מצטרף לקמפיין המחאה של יוסי גורביץ כנגד דרישתו של ליברמן לחתימה על הצהרת נאמנות למדינה כדי לשמור על האזרחות הישראלית. גם אני מצהיר שאסרב לחתום על הצהרת נאמנות שכזו, ואתנגד בכל כלי אפשרי ליישום תוכנית כזו לשם שלילת אזרחותם של אזרחי ישראל הערבים. ברור לי שאני משחק כאן לידיו של הנלוז הנ"ל שבסך הכל רוצה להוציא את עצמו גבר גבר בעיני הימין הבהמי של ישראל, אבל יש דברים שאי-אפשר שיאמרו ויתקבלו בשיוויון נפש – אפילו אם איש אינו מצפה שהדברים ייושמו באמת – כפי שקורה כעת בישראל.

דברים כאלה גורמים לי לחשוב שאולי כדאי לי לחזור לרעיון של להוציא אזרחות זרה.

הפסקה החסרה

נאום מאוד יפה נאם שלשום ראש הממשלה. הוא פנה לכל אחד מקהלי היעד החשובים: הוינוגרדים, הישראלים, החמאס, הקהילה הבינלאומית, העזתים. רק קהל יעד אחד זכה להתעלמות, ולכן, כשירות לציבור, החלטתי לכתוב פסקה נוספת לנאום של ראש הממשלה.

הפעולה בעזה זכתה לגיבוי ציבורי רחב. רוב מוחלט של אזרחי ישראל הביע תמיכה במהלכי הממשלה, ועל כך תודתי נתונה להם. אך בקרב הציבור היה גם מיעוט שהתנגד למהלכים הללו, והביע את התנגדותו בהפגנות, במכתבים ובעצומות. אני רוצה להודות גם להם. אין דמוקרטיה ללא אופוזיציה. אין חברה דמוקרטית ללא אותם אנשים שמסרבים ללכת בתלם, שמביעים ספקות והתנגדות, ומציבים מראה מול הרוב. אין שיח ציבורי שבו כולם מסכימים עם כולם, ואסור לתת את ידנו ליצירת אווירה ציבורית שמפחידה את המתנגדים ומונעת מהם להביע את עמדותיהם. אך אווירה ציבורית שכזו נוצרה בישראל בשבועות האחרונים, ואין אלא להצר על כך. על כן, מן הראוי להודות לאותם אמיצים שהרימו את נס המחאה, ולהבטיח כי ישראל תמשיך תמיד להציב כנר לרגליה את חופש הדיבור כערך עליון, כיסוד מיסודות הדמוקרטיה הישראלית.

האם מידע הוא חסר משמעות?

לתשומת לב הקוראים היושבים בציון: הפוסט שלהלן דן במציאות. ודוק: המציאות, ולא תוכנית מציאות. אני יודע שסתם המציאות כבר לא מעניינת אף אחד בימינו, אבל זה מה יש.

יוסי לוי כותב בגנות החלטת יו"ר ועדת הבחירות, השופט אליעזר ריבלין, לחייב את כלי התקשורת לפרט את חלוקת המנדטים בין המפלגות הערביות (חד"ש, בל"ד, רע"מ-תע"ל, קל"ד, צע"ב, קע"מ, רפ"ז, בר"ז, פל"ש ועוד ראשי תיבות תלת-אותיותיים רנדומליים לחלוטין מבחינתי) ולא סתם לזרוק אותם תחת הכותרת הכללית "המפלגות הערביות". לוי, איש טוב ונפלא שאמר דברים מאוד נחמדים ואדיבים על משמר הכנסת הי"ד (אני באמת מתגעגע, אבל אין זמן), ציין כי אין משמעות אמיתית לפירוט החלוקה הפנימית של קולות המפלגות הערביות, כי כל חלוקה שלא תוצע (3, 3 ,4; 4, 3, 3; 3, 4, 3…) תהיה רנדומלית לחלוטין פשוט משום שכל המפלגות הללו נמצאות בתוך טווח הטעות הסטטיסטית בין כה וכה. אינני מבקש לכפור בטענה של לוי, לא רק משום שהוא אדם כל כך נחמד ואמר עלי דברים שעשו לי נעים בגב, אלא גם משום שהם, כמובן, נכונים, סטטיסטית. יש, אמנם, מידה של התממות בדבריו כאילו הסיבה היחידה שהמפלגות הערביות, ורק הן, מופרדות כך מהעדר היא סטטיסטית בלבד. לא ראיתי שלמישהו מפריע לספר לנו אם לגמלאים יש שני מנדטים או אפס, אם הירוקים עוברים את אחוז החסימה או לא, או אפילו אם יהדות התורה תשיג הפעם חמישה מנדטים או שישה – כולן תנודות עמוק בטווח הטעות הסטטיסטית. מצד שני אין לי ספק שאם הייתי שואל אותו, הוא היה אומר שהוא חושב שזו שרלטנות לפרסם תוצאות סקר שמצביעות על מפלגה כלשהי כעוברת או לא עוברת את אחוז החסימה: הסקרים בצורתם הנוכחית פשוט לא יכולים לענות על השאלה הזו. מבחינה סטטיסטית גרידא, אין שום אפשרות לדעת אם סיכויי הירוקים טובים מסיכויי מפלגת זכויות הגבר. מבחינתנו, כל מי שהסקרים חוזים לו פחות מארבעה אחוזים הצבעה צריך להכנס לערימת "המפלגות האחרות" ולהשאר שם עד שיצבור עוד כמה מצביעים פוטנציאליים.

אבל מה שהייתי רוצה להתמודד איתו היא הטענה של יוסי ש"הסקרים משקפים את המציאות, לא מייצרים אותה".

עם חלקה הראשון של הטענה אין לי בעיה. הסקרים אכן משקפים מציאות. הם משקפים את המציאות שאם אתמול היו נערכות הבחירות, ואף אדם לא היה מחליט להחליט למי להצביע ברגע האחרון, ואנשים לא שיקרו לנו בסקר, אזי חלוקת המנדטים בכנסת הייתה כדלהלן, פלוס מינוס שני מנדטים. שזה בהחלט סוג של מציאות.

אבל האם הסקרים לא מייצרים מציאות? לשם כך עלינו לזנוח לרגע את עולם הסטטיסטיקה, ולחשוב על עולם בני-האדם. לשם מה מתפרסמים סקרים? הציניים בינינו יאמרו שהם מתפרסמים כדי למלא מקום בעיתון ולתת מצע נוח לערימות ליהוגים של פרשנים בשם עצמם, וכך לחסוך את כל הטרחה הזו של להסתובב ולחפש ידיעות לפרסום בעיתון – נו, איך קוראים לזה, עיתונאות. מבט קצת יותר חיובי, עם זאת, יעלה כי הסקרים מתפרסמים משום שהם מהווים מקור מידע על העולם. כמו שאמר יוסי: הם משקפים את המציאות. אבל אנשים לא רוצים סתם ככה לדעת על המציאות. כלומר, חלק מהאנשים כן. חלק מהאנשים רואים בבחירות סוג של מרוץ סוסים ונהנים סתם לצפות בעליות ובירידות של מפלגות שונות. אבל ישנם מצביעים שמסתכלים על הסקרים ומנסים להסיק מהמציאות בעולם שבחוץ לגבי האופן שבו הם עצמם צריכים להתנהג. הסקרים משקפים מציאות שהם אינם יכולים לשנות – איך אנשים אחרים מתכננים להצביע. אבל כל קורא עיתון יכול לחשוב בעצמו איך הוא עצמו יצביע – והמידע שהסקר מספק בהחלט משפיע על אופי ההחלטה הזו. למשל, נניח שאני מתלבט בין שתי מפלגות, כאשר במפלגה א' יש מועמד שאני מאוד רוצה לראות בכנסת במקום 13, ובמפלגה ב' יש מועמד שאני מאוד רוצה לראות בכנסת במקום 6. נניח גם, שהסקר האחרון מנבא למפלגה א' 7 מנדטים, ולמפלגה ב' 5. ההגיון אומר שאני אצביע למפלגה ב', כי יש יותר סיכוי שהקול שלי יכריע ויכניס את המועמד שאני מעוניין בו לכנסת. אותו הגיון יפעל אם מפלגה א' זוכה בסקר ל-13 מנדטים, ומפלגה ב' ל-15: עכשיו אני אעדיף להצביע למפלגה א', כי שם יש יותר סיכוי שללא הקול שלי, המפלגה תזכה רק ב-12 מנדטים, והמועמד שלי לא יכנס לכנסת; המועמד ממפלגה ב', סביר להניח, יכנס גם בלי העזרה שלי.

אז כן, למידע שמספקים הסקרים יש משמעות והוא יכול להשפיע על החלטת ההצבעה של מצביעים מתוחכמים1. איזה מידע נשלל מאיתנו כשהמפלגות הערביות נכללות בחבילה אחת? ראשית, אנחנו לא בהכרח יודעים מה כוללת החבילה הזו. אם חד"ש תעלה לשישה מנדטים בעוד רע"מ-תע"ל תעלם לגמרי (נגיד), אנחנו לא נדע זאת מהסקרים. כן, יכול להיות שהסוקרים ימצאו לנכון ליידע אותנו כשמפלגה אחת בחבילה של המפלגות הערביות תזכה פתאום לתמיכה שמוציאה אותה מתחום הטעות הסטטיסטית, אבל גם יכול להיות שלא. כל עוד הסוקרים מספרים לנו שהם חושבים שהם יודעים כמה מנדטים מקבלות המפלגות הערביות, אבל לא מספרים לנו כמה, בערך, הם חושבים שכל אחת תקבל, אנחנו לא יכולים לדעת שום דבר על החלוקה הפנימית. למעשה – הסוקרים אפילו לא באמת צריכים לסקור את האוכלוסיה הערבית, הם צריכים רק לדעת שיש כזו, מה גודלה ומה אחוז ההצבעה הרגיל בקרבה, ולתת לנו אותו מספר כל ארבעשלוש שנים. היי, זה אפילו עובד!

מכיוון שכבר הסכמנו שמידע משפיע על אופן הצבעה (עבור מצביע סביר), מספיק להראות שנפגם הידע שלנו לגבי המציאות כדי להסיק שיש בכך כדי להשפיע על הצבעתנו לעומת מצב של ידע מלא.

השאלה שנותרת, אם כן, היא האם מתן מידע שהוא מטבעו לא בהכרח נכון (כי הכל בטווח הטעות הסטטיסטית) זו תוספת מידע או לא. התשובה היא שלא זה המידע שצריך להוסיף. יוסי מודאג מ"בעיות אתיות חמורות גם מבחינה עיתונאית וגם מבחינה סטטיסטית" שיווצרו אם הסוקרים יציגו את הנתונים הסטטיסטיים הגולמיים עבור המפלגות הערביות. אני, לעומת זאת, הייתי מודאג מהבעיה האתית החמורה והמתמשכת שבעצם הצגת המידע שבסקרים כפי שהוא מוצג בישראל. סקרים תמיד מציגים, באותיות קטנות, את גודל המדגם ואת הטעות הסטטיסטית, אבל זה לא מפריע לסוקרים ולפרשנים לדוש עד עפר בכל שינוי של מנדט מסקר אחד לבא אחריו; זה לא מפריע להם לענות לחיוב או לשלילה על שאלות הנוגעות למפלגות שעל גבול אחוז החסימה (כי זה מעניין הרבה אנשים). לכן הפתרון הנכון הוא שסוקרים יקפידו שלא לעסוק כלל במפלגות הקטנות מ-4 מנדטים, עם דגש על המפלגות שלא ברור אם תעבורנה את אחוז החסימה, ושידגישו חזור והדגש בכל הפרסומים של סקריהם ששינויים של מנדט או שניים לכאן או לכאן לעומת סקרים אחרים הם בטווח הטעות הסטטיסטית, ולכן חסרי משמעות ללא מבט על המגמות ארוכות הטווח. הבעיה היא שזוהי גזירה שהציבור אינו יכול לעמוד בה. כאשר כל מנדט הוא קריטי, הציבור רוצה לדעת בדיוק כמה מנדטים יש לכל מפלגה, אם היא נחלשה היום או התחזקה, ומה הסיכוי של המפלגה חסרת הסיכוי החביבה עליהם לעבור, סוף סוף, את אחוז החסימה. יצירת מצג השווא כאילו הסוקרים יודעים את התשובה, כאילו הם יכולים להגיד לנו אם למפלגה יש אפס מנדטים או שהיא מתנדנת על אחוז החסימה (בהתאמה: אין טעם לזרוק את הקול; כל קול קריטי!), יוצרת מציאות בכך שהיא גורמת לאנשים להאמין שיש להם מידע שאין להם, ולשנות את ההתנהגות שלהם בהתאם.

אז האם הפתרון הוא לאסור פרסום סקרים וזהו? לא, כנראה שלא. אבל לטעון לחפות מוחלטת של הסוקרים מהשפעה בעייתית על תוצאות הבחירות אי אפשר גם. הסקרים, בין אם ירצו ובין אם לא, הם חלק מהמציאות, ולכן הם משפיעים עליה, לטוב ולרע.

  1. וגם על החלטת ההצבעה של מצביעים פחות מתוחכמים, למשל כאלו שסתם רוצים להצביע "כמו כולם" []

דילמה (וגם: מה בין עובדות לדעות)

הצלחנו לארגן קצת זמן פנוי, אז אנחנו באים לביקור בארץ בפברואר. יצא שאנחנו ננחת ב-10 לפברואר, אחרי הצהריים. היום גיליתי שזה יום הבחירות, מה שמציב אותי בדילמה: האם מן הראוי שאצביע, או שמא אין זה כך? שהרי מדובר בכנסת שתתחלף, במקרה הטוב ביותר, קצת אחרי שאני אחזור לארץ, וסביר להניח שהרבה לפני.

כל זה לא היה מטריד אותי בכלל – כזכור, הרי, לא היה לי למי להצביע – אלא שאז הוצגה הרשימה של מרצ (נו, התנועה-החדשה-מרצ. תח"מ. בלאכס), ופתאום זה עשה לי חשק להצביע. גם בבחירות הקודמות הצבעתי מרצ, אבל זה היה כברירת מחדל. זה היה כי צריך להצביע למישהו, והם עשו הכי פחות צרבת. הפעם, כן, גם בגלל ניצן הורוביץ אבל לא רק, אני ממש רוצה להצביע להם. לראשונה מזה הרבה זמן הם מציגים אלטרנטיבה מעניינת, ועם הדלדלות העבודה, יש להם – ופה אולי אני כבר עובר לפנטזיות סתם – סיכוי להפוך למפלגת השמאל הגדולה. אני מאמין שהרבה קולות הולכים לדלג מקדימה למרצ בבחירות האלה, והייתי רוצה להיות שותף לזה.

אבל, כאמור, אני לא בטוח עד כמה זה לגיטימי עבורי לנהוג כך כשאני אפילו לא בטוח שאני מתכוון לחזור לארץ בסוף הדוקטורט. מה אתם חושבים?

אחד הדברים המשעשעים שעולים בעקבות השילוב של הורוביץ וטליה ששון (מחברת דו"ח המאחזים) ברשימה הוא הטוקבקים שטוענים שזו הוכחה שהתקשורת שמאלנית ושהדו"ח היה פוליטי:

טליה ששון במלוא צביעותה

עכשיו רואים שהדו"ח היה פוליטי לחלוטין

אורי

ועכשיו תגידו שדו"ח ששון לא היה פוליטי…

רוממות ה"חוק" עאלק.

אורי

(המממ… אותו אורי?)

בכל מקרה, משעשע אותי שזה נראה להם בלתי סביר בעליל שאדם יקבע את דעותיו הפוליטיות על פי העובדות בשטח ולא יפברק עובדות על סמך דעותיו הפוליטיות. זו שוב אותה בעיה שהפוליטיקה נתפסת כדבר שכל אחד יכול לעסוק בו באותה מידה של סמכותיות, כי לכל אחד יש דעה, וזה כל מה שזה, לא – דעות?

אז לא, פוליטיקה זה יותר מדעות, זה גם עובדות. וזה שאדם שחקר ומצא את העובדות הלא נעימות לגבי המאחזים בשטחים בוחר בעקבות זאת (בין השאר) בעמדה שמאלנית, זה לא צריך להפתיע אף אחד.

אה, כן, אז אני בארץ לאיזה שבוע וחצי באמצע פברואר. אם מישהו רוצה להפגש איתי ועם האשה והילד לאיזה שיפוד, אני אשמח. קחו בחשבון שבביקור האחרון שלי קבעתי להפגש עם חברי מערכת האייל ואז שכחתי לבוא. אז אני לא ממש מתחייב להגיע אלא אם אתם מתקשרים להזכיר לי באותו היום.