לחתוך כי כולם חותכים

במסגרת המחקר שאני עורך עבור אחד הפרופסורים, כפי שסיפרתי כבר, אני קורא הרבה ספרות פמיניסטית. הדגש שלי הוא על התמודדות עם המתח שבין פמיניזם לבין רב-תרבותיות. הבעיה היא פשוטה למדי: הפמיניזם היא תנועה שקראה למהפכה בתרבות המערבית כדי לשחרר את הנשים מדיכויה של הפטריכארכיה – השליטה הגברית לא רק במוקדי הכוח הפוליטיים והכלכליים, אלא בעצם ההבניה החברתית של תפקידים מגדריים. כשהפמיניזם החל להפנות את מבטו מעבר לגבולות העולם הליברלי, וחשוב מכך, כשפמיניסטיות החלו לנסות להתמודד עם קבוצות מיעוטים מתרבויות לא-מערביות שהיגרו למדינות המערב, משהו התקלקל בטיעון הפמיניסטי הבסיסי: פתאום דברים שנראו בבירור כסממנים של פטריארכיה נתקלו בהתנגדות נמרצת דווקא מצד נשים שהגדירו את עצמן כפמיניסטיות – פמיניסטיות מוסלמיות, הודיות, אפריקאיות, אבל פמיניסטיות.

היסוד האוניברסליסטי של הפמיניזם התערער: אי אפשר לדבר על "נשים" כקבוצה אחידה שיש לה אינטרס אחיד וברור. יש ריבוי קולות של נשים. אבל הפמיניזם, כך טוענות מבקרות של המגמה הזו, הלך יותר מדי רחוק, והחליף את האסנציאליזם המגדרי[1] באסנציאליזם תרבותי: האשה האפריקאית מלה את בתהּ לא משום שהיא קורבן של חיברות תחת הפטריארכיה, אלא משום שכך מכתיבה לה התרבות שלה, והתרבות שלה מגדירה אותה[2]. ברור כי מדובר ברלטיוויזם חברתי: הקביעה שאי אפשר לשפוט תרבות אחת על פי תנאיה של תרבות אחרת, ולכן כל התרבויות חייבות להיות שוות מבחינה ערכית. רק שרלטיוויזם חברתי, וכל דרישה רב-תרבותית שמתבססת עליו (ולא כולן כאלו) לוקה בפגם מהותי: הוא מקבע את התרבויות ואינו משאיר פתח לשינוי שלהן, משום שלא ניתן לטעון טענה מוסרית כנגד תרבות כלשהי שתביא לתיקונה.

בספר שאני קורא עכשיו[3], מראה הכותבת כיצד תגובת היתר הזו של הפמיניזם פוגעת דווקא בנשים החלשות מכולן, וזו בלי כל הצדקה אפילו במסגרת ההגיון הרב-תרבותי. אחד המחקרים המעניינים שהיא מדווחת עליו מראה כיצד לעיתים אנשים מסבירים את ההתנהגות שלהם באמצעות התרבות שלהם, פשוט משום שהתרבות שלהם מבנה להם צורת מחשבה שקשה מאוד לנתץ – אבל אין זה אומר שאותם אנשים מרוצים מצורת ההתנהגות הזו. המחקר שהיא מצטטת עוסק בסיפורם של כ-30 כפרים בסנגל, בהם הייתה נהוגה מילת ילדים על-ידי אמהותיהן. כשנשאלו מדוע הן עושות זאת לבנותיהן, הן הסבירו שהן יודעים שאשה שלא נימולה תתקשה למצוא חתן לכשתתבגר, והן אינן מעוניינות לפגוע כך בבנותיהן. זאת, למרות שהן כלל אינן מרוצות מעצם קיומו של הנוהג הזה.

ואז קמה יוזמה באחד הכפרים: הנשים כולן חתמו על חוזה לפיו בתאריך מסויים שנקבע תפסק מילת הבנות. המשמעות: לא תהיה פגיעה בסיכוייהן של הבנות להתחתן, כי אף בת לא תהיה נימולה. ההסדר הצליח בצורה כל כך מסחררת שתוך זמן קצר הצטרפו עוד כ-30 כפרים וחתמו על חוזים דומים. סופו של הסיפור הוא שממשלת סנגל הוציאה את מילת הנשים לחלוטין מחוץ לחוק ב-1999.

אז מה היה לנו? ציבור גדול של אנשים שמבצעים טקס מילה מיותר ומסוכן לא משום שהם מאמינים שיש בכך תועלת גופנית או רוחנית, אלא פשוט משום ש"כולם מלים", ובעייה של פעולה קולקטיבית שנפתרת באמצעות הסכמה חוזית רחבה על ידי פלחים נרחבים מהציבור, שהופכת את המשך קיום הטאבו לבלתי אפשרי.

ואצלנו מה? כשנולד בני, היה ברור לי ולאשתי שאנחנו לא מלים אותו. המשפחות התנגדו. כולם – כולם – איימו עלינו בזוועות הנוראות שיומטו על בננו בגלל שהבולבול שלו לא נגדע. אבל אם מכרינו הדתיים דיברו (קצת, כי בכל זאת הם יודעים מי אנחנו) על פגיעה במסורת ישראל ובקשר של הילד לעם היהודי, הרי שידידינו החילוניים, כולל בני משפחה, דיברו כולם על "מה יגידו אחרים". הטיעון המסורתי הוא שבמקלחות בצבא, או בבריכה, או משהו כזה, כולם יראו לו, וכולם יראו שהוא שונה, ומכאן הדרך ללעג ולחרמות קצרה.

וזה, אם תסלחו לי, נשמע כמו מה שהיה בסנגל: כולם חותכים כי כולם חותכים, ואם אנחנו לא נחתוך, אז אנחנו נהיה שונים – וזאת למרות שלאף אחד אין סיבה אמיתית לחתוך חוץ מזה שכולם חותכים. וזה, אם תסלחו לי שוב, לא נשמע לי כמו סיבה מספיק טובה להכניס תינוק בן שמונה ימים (או חודש, או כל דבר שהוא מתחת ל-18 שנים ומבחירתו שלו) לניתוח מיותר. אז אנחנו החלטנו לחתוך את הקשר הגורדי הזה פשוט על ידי זה שנתעלם, ונחנך את הילד שלנו להיות בעל חוסן נפשי מספיק גבוה כדי לדעת להשיב למי שילעג לו כגמולו[4].

אבל יש רבים, רבים מדי, בישראל שמפחדים שהילד שלהם יהיה שונה, והם מוכנים, רק בגלל הפחד הזה, למול את בניהם למרות שהם אינם רואים כל ערך דתי אמיתי בטקס. והרי ברור לחלוטין שאם רק כל האנשים שלא באמת רוצים למול את בניהם, לא היו מלים את בניהם, הייתה נפתרת הבעיה: אם כל ילד שלישי או רביעי (לפחות!) היה לא נימול בישראל, אז הערלים היו הופכים ללא יותר מיוחדים, נגיד, מג'ינג'ים: בטח לא עילה לחרמות ונידויים.

הסנגלים הצליחו להכריע מנהג נפסד בן מאות שנים לפחות. האם החילונות הישראלית תוכל למוסד ברית המילה?

[1] אסנציאליזם היא מילה שלקח לי הרבה זמן להבין בדיוק מה פשרה – פעמים רבות מדי פשוט מטיחים אותו באנשים כדרך מעודנת ומתוחכמת יותר להגיד למישהו שהוא גזען או סקסיסט או מה שלא יהיה. המשמעות שלה, כפי שאני מבין אותה, היא הנחת תכונות יחודיות וקבועות שמייחדות כל אדם ששייך לקבוצה מסויימת. למשל, הטענה ש"נשים הן אמהיות" היא אסנציאליזם של הנשים. הביקורת על האסנציאליזם – כולל זה המתכוון לטוב של זרמים פמיניסטיים מסויימים – היא שמגדר היא קטגוריה מובנה חברתית, ואין זה נכון לקבוע שנשים הן אמהיות – יש נשים שאינן אמהיות כלל – וכל אסנציאליזם בעצם כופה את עצמו על הנשים (או איזו קבוצה שלא תהיה) שאינן מתאימות לתבנית. אשה היא עדיין אשה גם אם היא לא אמהית.

[2] נמרוד כתב בפוסט מהעת האחרונה שה"הגנה מתוקף התרבות" הוצעה אפילו להגנתו של חיים רמון בפרשת הנשיקה, ומשמשת לעיתים קרובות להצדקת מגוון פלישות למרחב הפרטי של אנשים בגלל ש"ככה התרבות שלנו". התשובה שלו, שהוא מעדיף להיות "רובוט אירופאי" ולוותר על ה"אותנטיות הלוונטינית", היא בדיוק התשובה של הפמיניזם הליברלי להגנות מתוקף התרבות ששימשו אנשים החל מבעלים מכים במדינות המערב ועד רוצחים מטעמי כבוד בתרבויות מזרח-תיכוניות.

[3] Anne Phillips, Multiculturalism Without Culture. Princeton: Princeton University Press, 2007.

[4] "לך הביתה ותשאל את אבא שלך למה הוא חתך לך את הזין כשהיית בן שמונה ימים. יכול להיות שהוא קינא בגודל שלך?"

למקרה ששכחתם: סיינטולוגיה זה בולשיט

הפוסט הזה של זיו הזכיר לי שרציתי לכתוב משהו על הסיינטולוגיה. במורד הרחוב שלי, על פינת סט. מארי ויאנג, יושב אחד הסניפים של הכת הזו. אנשים נחמדים עומדים לפעמים בחוץ ומנסים לשכנע עוברים ושבים לעבור "בחינת מתח". חלון הראווה של הסניף מכיל עשרות עותקים של ספר אחד: דיאנטיקה, של ל. רון האבארד. מבט פנימה אל תוך החנות חושף עוד ועוד עותקים של אותו ספר יחיד, אינספור עותקים.

אחת לכמה זמן נאספים ממול לחנות מפגינים, נושאים שלטים ועוטים מסכות (כנראה מחשש מתביעות או הטרדות על ידי חברי הכת הנחמדים).

כשהייתי באולטינט אחד החברים שם (לא אורי תדהר, אחד אחר) נכנס לכת. אני זוכר את הויכוחים שלנו שם, את ההכחשות הנמרצות שלו לגבי כל שביב מידע שהצלחתי לדלות מרשת האינטרנט הצעירה, את הטענה שלו שהוא בכלל לא משלם להם הרבה כסף. אני זוכר שבאמת דאגתי – מדובר היה בבחור אינטליגנטי למדי, לא באיזה מטומטם. והנה, בכל זאת, הוא נפל ברשתה של כת חסרת כל הגיון. אין לי מושג איפה הוא היום, מה הוא עושה או אם הוא עדיין בכת.

אז אם גיליתם שמישהו בסביבתכם מתחיל להתקרב לסיינטולוגיה, עשו לו ולכם טובה, ותגררו אותו משם בכל הכח.

(ולא, לחזור בתשובה זה לא יותר טוב, למקרה שמישהו ישאל. אבל הסיינטולוגיה מתלבשת על אנשים בלי שהם ידעו על מה מדובר, ולכן היא יותר מסוכנת).

איך אומרים גריל באנגלית?

אריזות ביסלי גריל המשווקות לחו"ל נקראות, משום מה, ביסלי ברביקיו. לביסלי ברביקיו קוראים ביסלי סמוקי. אין לאנשים שום כבוד למותג.

שדרות ח"ן

לכבוד: השרה לבני ושאר האנשים המעצבנים שעושים את זה.

חוט שדרה הוא הדבר הזה שמעביר מסרים מהמוח לאיברי הגוף ובחזרה. באנגלית: spinal cord. עמוד שדרה (spine) הוא מקבץ החוליות שמאפשרות לאדם לעמוד זקוף ולא לקרוס לערימת איברים רופסת. הדבר הזה שאת חושבת שלאנשים צריך שיהיה? זה עמוד שדרה מוסרי.

הוף.

סקוט אדאמס לא מאמין ברסס

מסתבר שמשהו התחרפן לי בוורדפרס אחרי שניסיתי להתעסק עם קבצי הקונפיגורציה (זה מה שקורה כשמדען מדינה מתעסק עם תוכנות), וכתוצאה מכך תזן הרסס שלי הפך לג'יבריש שאפילו מחשבים לא מבינים. נדב (הנשגב באומות, שמש האדם וכיו"ב) העביר את כל המערכת לוורדפרס עברית, אז אני מקווה שהבעיות הללו לא תחזורנה. אני, מצידי, מבטיח לא להתעסק יותר בכל מיני CSSים, PHPים ומחלות אחרות.

אבל אם אני כבר מזכיר רססים, הנה פוסט שהתכוונתי לכתוב פעם ולא יצא לי.

לפני מספר שבועות הבחנתי שמשהו חסר בשגרה היומיומית שלי. שחזור של הפעולות שלי בימים הקודמים העלה את הממצא המעניין הבא: הפסקתי לקבל עדכונים בקורא הרססים שלי לגבי דילברטים חדשים. קפצתי לאתר לבדוק אם במקרה שונתה הכתובת בלי להודיע – אבל לא, היא לא שונתה, היא פשוט נמחקה. אין יותר פיד רסס רשמי של דילברט. במקום זה יש אתר מגעיל שכל מטרתו היא להקשות עלי, הקורא, לגשת בצורה נוחה אל הסטריפים השונים.

ואז נזכרתי בדבר-מה שהתרחש חודש-חודשיים לפני כן: הרסס של הדילברט-בלוג (שפעם הופיע בבלוגרול שלי וכבר לא) הפסיק לכלול את הפוסטים במלואם, ובמקום זה קיבלנו רק את פתיח הפוסט. אני לא מנסה לטעון שזה לחלוטין לא לגיטימי להשתמש בקונפיגורציה הזו, אבל אני זוכר שהסיבות שנתן אדאמס לשינוי (דמיינו קישור) מאוד הרגיזו אותי. הוא אמר, שימו לב, שהסיבה היחידה שהוא כותב את הבלוג שלו, משקיע בו זמן וטורח לעדכן אותו בצורה יומיומית בפוסטים שירגיזו את קוראיו, היא שהוא תכנן להרוויח מזה כסף. רסס מלא, הוא גילה, משמעו שאנשים לא נכנסים לבלוג עצמו אלא מסתפקים במה שמופיע להם בקורא הרסס וממשיכים הלאה. היו כמה בעיות עם הטיעונים הללו (כמות התגובות לכל רשומה, למשל, שמוכיחה שלפחות חלק מהאנשים טורחים להכנס כדי להגיב, ורבים אחרים נכנסים כדי לקרוא תגובות), אבל הצורה הפשוטה שבה הוצגו הדברים: אני כותב בלוג כדי להרוויח כסף, אתם גונבים ממני כסף בגלל שאתם קוראים הכל ברסס ולא נכנסים לבלוג, לכן אני אמנע מכם לקרוא את התכנים שלי ברסס – הייתה בעיקר מעצבנת. מעין איין-ראנדיזם ילדותי שכזה. התוצאה הישירה של המעבר לפיד חלקי הייתה שהסרתי את הבלוג מהקורא שלי, ועכשיו אני אף-פעם לא נכנס לשם. לא כפרינציפ, זה פשוט לא נוח לי ככה: במשך תקופה ארוכה הפיד ישב לו שם, צובר פוסטים שלא נקראו ופשוט אף פעם לא טרחתי להכנס אליו רק בגלל הבעסה שלא נותנים לי להחליט איך לקרוא. בסוף, כאמור, מחקתי וזהו.

גם לאתר החדש של דילברט אני לא נכנס יותר – אני סנילי מדי, ומספר האתרים שאני נכנס אליהם בקביעות מדי יום הוא מזערי. להוסיף גם את דילברט לעסק זה יותר מדי בשביל קומיקס שלא באמת תמיד מספק את הסחורה. וזה לא שאין פתרונות ביניים: אפשר הרי היה לספק פיד שייתן רק את הקישור לסטריפ החדש (כמו, נגיד, פני ארקייד), אבל גם את זה אין, בגלל התצורה של האתר המסריח החדש. אז עכשיו אני גם לא קורא את הבלוג של סקוט אדאמס וגם לא את הקומיקס שלו. הוא לעולם לא יקבל ממני קישור לאחד מהם, ואני לעולם לא אכנס לאתר שלו ואצפה בפרסומות המטופשות שמופיעות אצלו. סקוט אדאמס לא מאמין ברסס, אבל זה בסדר – גם הרסס לא מאמין בסקוט אדאמס.

הרכב מנצחת

חברת הפרסום המקוון של פיג'ו הקימה בלוג לפרסום המהלך הפרסומי המוזר החדש שלהם: הטור דה-בלוג (טוב, בסדר, blog tour. הקופירייט שלי יותר טוב). יש איזה קטע דבילי שבלוגרים יקבלו את העונג המהמם לנסוע בפיג'ו החדשה יומיים(!) ואז יכתבו על זה בבלוג שלהם משל היו איזה דני קושמרו דה-לה-שמאטע. לא משנה. מה שחשוב לי זה שבינות המאמץ שהושקע בפיתוח הרעיון ובעיצוב הבלוג, לא מצאו לנכון בבלינק-IT לזרוק איזה שקל או שניים על מגיה. אפשר לחשוב שבלוג זה מדיום טקסטואלי או משהו. וכך אנחנו מוצאים את הטקסט העילג הבא בראש הבלוג:

את הרכב יקבלו שבעה בלוגרים, שיעבירו אותה מאחד לשני – החל בצפון הרחוק ועד אילת שטופת השמש.

(הדגשה שלי).

קודם כל, "רכב" זה לא שם עצם. כלי רכב, כן; מכונית, בהחלט. "רכב"? לא[1].

אבל אם כבר החלטתם ללכת על "רכב" במקום מכונית (כי אנחנו רוצים להשתמש בשם עצם זכרי ועוצמתי, לא במכונית הנקבית והנחנחית), למה לשנות מין באמצע המשפט? והמשפט הדפוק הזה מופיע בראש כל עמוד בבלוג שלכם! לא חארם?

[1] בדיעבד עולה בי החשד שמישהו יכול לחשוב שהניסוח הזה הוא רפרנס לדמות המעצבנת מארץ נהדרת. זה לא.

ר(טי)וויזיה

מילא זה שאין לי זמן לראות את כל הסדרות החדשות, זה לא מפתיע בכלל. אבל יש פה כמות מפתיעה של סדרות שאפילו לא שמעתי עליהן, וזה כבר ממש מטריד. שלא לדבר על זה שילדותי רוויית הטלוויזיה, כנראה, בוזבזה על המון המון תוכניות שלא נכנסו לרשימת 50 הגדולים. טוב, לפחות את קוואנטום ליפ ראיתי בזמן אמת. פחות או יותר. (דרך רואה שחורות)

טורצ'ווד נגמר. מחר – דוקטור הו מתחיל. ווהו!

(איימי ויינהאוס, שתככב לצד הדוקטור בעונה החדשה)

(לא, לא באמת).

כן, לא עדכנתי כבר הרבה זמן. לא, לא נטשתי את הבלוג (מה אני, יו"ר?). אין לי זמן, וגם אין לי כל כך מה לכתוב, וחוץ מזה אני גם קצת עובד על מעבר דירה (תודה לנדב). הודעה לעיתונות תצא ברגע שאני אסיים לבחור את כל התוספים שאני רוצה לבלוג החדש שלי. אללי, יש הרבה מהם…

כמה קצרים

1.

יואל ספולסקי כותב על שרות חדש, TripIt.com שמאפשר למשתמש לשלוח אליו את כל האישורים האלקטרוניים של טיסות, מלונות וכיו"ב, והשירות מייצר עבורכם לו"ז מסודר כולל התראות ב-SMS. איכשהו, סוגיית הפרטיות כלל לא עלתה בפוסט הזה. מוזר.

2.

וואו.

[gv data="Jd3-eiid-Uw"][/gv]

(דרך)

3.

אין קישור, כי זה משהו שקראתי בספר. בקנדה לפני אי אלו לא יותר מדי שנים, מישהו נעצר על נהיגה בשכרות. השוטר שעצר אותו הקריא לו את הזכויות שלו כפי שנדרש בחוק וביצע בדיקת אלכוהול שמצאה אותו הרחק מעל הרמת המותרת. במשפט השופט קיבל את טענת הסניגור שמרשו היה כה שיכור בזמן שהקריאו לו את הזכויות שלו, שאין סיכוי שהוא הבין את מה שנאמר לו, ולכן בדיקת השכרות שבוצעה בו אינה חוקית. במילים אחרות, האיש זוכה מעבירת נהיגה בשכרות בגלל שהוא היה שיכור מדי כשתפסו אותו. מבריק.

4.

הילד שלי בשלג

ללא מילים.

להמשיך לקרוא כמה קצרים

בטמקא לא יגדילו לכם את ההמבורגר

טמקא מדווחים על החלטת ועדת השרים לענייני חקיקה לתמוך בהצעת חוק דבילית משהו של אורית נוקד להטיל מגבלות על פרסומות לג'אנק פוד שמציבות את האוכל הזבלי בשורה אחת עם צריכת סיגריות ואלכוהול. הצעת החוק גם אוסרת (איכשהו) על הופעת ידוענים בפרסומות שכאלו. מעניין איך מוגדר ידוען לצרכי החוק. במדינה שבה כל דוגמנית זוטרה הופכת ל"מלכת הילדים" תוך יומיים וחצי ושמקצוע המשחק דורדר לרמה כזו שהדרישה היחידה כיום משחקן ראשי במחזמר היא סיבולת לב-ריאה גבוהה (ועמידות למנות יתר של חני נחמיאס[1]), קשה לראות איך מישהו יכול להוביל פרסומת בלי להפוך בעצמו לידוען באותו רגע.

אבל לא על החוק רציתי לדבר. טמקא מדגישים שהחוק בא להגן על הילדים(TM) מפני מגפת ההשמנה. ידוע, להווי, כי השמנה היא מחלה ויראלית העוברת באמצעות צפייה בפרסומות בטלוויזיה. אבל לא על זה רציתי לדבר.

כאילוסטרציה לכתבה, כמובן, טמקא דחפו תמונה של ילד שמן אוכל. עד כאן, שום דבר חריג. אבל טמקא החליטו, משום מה, שסתם תמונה קטנה של ילד שמן לא מדגישה את חומרת הבעיה. כדי שנוכל לחוות את בעיית ההשמנה במלוא עוצמתה, טמקא מאפשרים לנו להגדיל את תמונת האילוסטרציה של הילד השמן.

התוצאה היא זו.

הגדלת התמונה היא פריבילגיה שנשמרת למקרים מאוד ספציפיים – כשהכתבה עוסקת בידוענים (עדיף ידועניות), או בארוע שצולם והקורא עשוי לרצות לראותו באופן ברור יותר. אבל להגדיל תמונת אילוסטרציה זה, נראה לי, רעיון מקורי למדי.

עמדתי לתת את תמונות האילוסטרציה מז'אנר "איפה אבא?" למקרי אונס כדוגמא אבסורדית ליישומים אפשריים אחרים של תמונות אילוסטרציה ניתנות להגדלה. אבל, אלוהים אדירים, טמקא הקדימו אותי.

מה שיפה בסיפור הוא שבאותה כתבה, מתחת לתמונת הילד השמן, יש עוד תמונת אילוסטרציה, של המבורגר. כיאה לעיתונות אחראית ולנושא הכתבה, את ההמבורגר דווקא אי אפשר להגדיל…

[1]  דיסקלייזמר: הכותב לא צופה בתוכנית ה"ריאליטי" המרומזת לעיל. אבל כל הערוץ הישראלי מלא בפרומואים מעצבנים.

תרגש אותי, יעקב

דמיינו לעצמכם את הדברים הבאים:

מענק ביטוח בריאות. מממממ….

שילוב בתעסוקה. אההההה…

סיוע בהקמת עסק. הו, כן!!!

התרגשתם?

לא, כי משרד העליה עלה לאחרונה בקמפיין בערוץ הישראלי של צפון אמריקה בו הוא מפציר בישראלים לשעבר "לחזור הביתה", ומבטיח "חבילת הטבות מרגשת", כך ממש, לאלו שיעלו חזרה לארץ בשנת ה-60 למדינה.

טוב, נו, היה יכול להיות יותר גרוע. היו יכולים לקרוא לזה "חבילת הטבות מפתה". אז באמת הייתי נאלץ להקיא.

כבוד השר יעקב אדרי,

מענק בביטוח הבריאות? באמת? זה מה שיחזיר אותי לארץ? באמת? זה מה שיחזיר אותי לחיקכם?  אולי עדיף שתתרכזו בלטפל בדברים כאלו (סתם דוגמא), או במצב מערכת החינוך בארץ, או בכל אותם אלפי הדברים האחרים שבאמת גורמים לאנשים להעדיף שלא לחזור לארץ? ואם כבר ביטוח בריאות לאומי, אתה יודע מה יכול להיות נחמד? אם לא תדרשו מאנשים שחוזרים לארץ תשלום שישה חודשים מראש כ"פדיון" עבור תקופת המתנה לפני שיהיו זכאים לטיפול בארץ. זה רעיון יותר מוצלח מאשר להכריח אותם לשלם, ואז להחזיר להם את הסכום הזה…