כשגזענות היא פשוט גזענות

שלשום דיווח מעריב על תקרית שארעה למצליף המפלגה השמרנית בבריטניה, פטריק מרסר: הוא נחשף ב-BBC בהתבטאות גזענית כנגד חיילת ישראלית ("יהודיה מלוכלכת"). הדברים באו זמן קצר אחרי שנחשפה פרשיית שחיתות בה היה מעורב, ומרסר כבר הספיק לפרוש מהסיעה (אך לא מהפרלמנט). ((אגב, פרשיית השחיתות היא די מפעימה בעיניים ישראליות: על פי הדיווחים, מרסר קיבל כסף מחברות מסחריות כדי להציג שאילתות בפרלמנט. שאילתות. מתי בפעם האחרונה שמעתם על שאילתא שנשאלה בכנסת? למי אכפת מהשאילתות בישראל? אבל בבריטניה זה מוסד משמעותי מספיק כדי להצדיק שוחד.)) לצד הפרסום במעריב התפרסם גם טור של בן-דרור ימיני, תחת הכותרת "תוצאה, לא סיבה". בטורו משתמש ימיני בסיפור של מרסר כמקפצה לטרטור הסטנדרטי שלו על האנטישמיות של אירופה הנאורה.

אירופה מאבדת את הבושה. קמפיין אדיר הפך בשנים האחרונות, בעיקר בעשור האחרון, את מדינת ישראל ליורשת החוקית של הנאצים. אפשר לטעון שהאירופים היו כאלה תמיד, למעט תקופה קצרה לאחר השואה. זו טעות. תמיד היו אירופים כאלה, אבל הם היו מיעוט.

אלא שהמיעוט הזה הולך ומתרחב, משום שיותר ויותר אירופים תמימים חשופים לקמפיין שלפיו ישראל אשמה בחלק ניכר מצרות העולם, ואם רק תימחק הבעיה הישראלית-פלסטינית, אז אירופה תחזור לימי השלווה והמנוחה, ומיליוני המוסלמים ביבשת ייכנסו למצב של השתלבות ורגיעה. וזו רק ישראל, השריד לנאציזם ולקולוניאליזם, שמפריעה למנוחת השכונה.

יש רק בעיה אחת מרכזית בקישור שעושה ימיני בין מרסר לבין האנטישמיות האירופאית השמאלנית שימיני אוהב כל כך להתריע מפניה: מרסר הוא לא "אנטישמי". הוא גזען ימני טיפוסי. הוא כבר נתפס בעבר באמירות גזעניות כנגד "לא-לבנים", הוא לוחם ללא חת כנגד שיוויון זכויות לקהילת הלהט"ב, ואני מוכן להיות דמות חביבה על הקהל במשחקי הכס אם הוא לא שונא ערבים ומוסלמים לא פחות משהוא שונא יהודים.

כי גזענות רק לעיתים רחוקות מגיעה במנות קטנות. בדרך כלל, כשמישהו מוכן לשנוא קבוצה שלמה רק בגלל מוצאה, הוא לא יבחל בהפעלת אותו רציונל לגבי קבוצות אחרות של "אחרים".

יש בקרב השמאל האירופאי לא מעט אנשים תועים, שמתוך רצון טוב נופלים קורבן לפרופגנדה שמקצינה את פשעיה של ישראל הרבה מעבר למציאות, למרות שזו באמת מספיק בעייתית גם בלי להמציא סיפורים בדיוניים. אבל גם אלו, לפחות מהניסיון שלי, לא ינקטו בשפה גזענית כגון "יהודיה מלוכלכת". הם יאשימו את ישראל בכיבוש ובדיכוי, בפשעי מלחמה שעשינו וגם כאלו שלא, הם יעלילו על ממשלת ישראל תוכניות זדוניות שמתאימות יותר לחוברות קומיקס מאשר למציאות. אבל הם אינם אנטישמים. הם אינם שונאים יהודים בשל יהדותם, ואפשר, בדרך כלל, לדבר איתם ולהראות להם איפה הם טועים.

אבל את זה ימיני לא רוצה לעשות, כי בשביל להראות להם איפה הם טועים, הוא יאלץ גם להסכים איתם איפה שהם צודקים. ולזאת, הוא קצת פחות מוכן. הרבה יותר קל להגיד שהם אנטישמים ולזרוק אותם לסל אחד עם גזענים גרידא כמו מרסר. בסופו של דבר, הרי, כל האירופאים האלה אותו דבר…

 

אוטוזנופוביה

כשהייתי בטורונטו נהגתי להתבדח לפעמים על כמה שאני "שונא את המהגרים האלו". כמו כל בדיחה, יש בה גרגר של אמת. מאוד קל לפעמים להתפס לשונות של מה שמכונה "visible minorities" – מיעוטים שקל לזהותם ככאלו בגלל צבע עורם או משהו כזה ((ישראלים, בעיקר האשכנזים שבינינו, נוטים לחשוב על עצמנו כ"לבנים". האמת היא שאנחנו לא. אחד החברים הטובים שלי בטורונטו היה חאלד, מוסלמי מסודאן. לצערי אין לי תמונה שלנו, אז תאלצו להאמין לי, אבל אנחנו דומים במידה מדאיגה. מה שאני מנסה להגיד זה שגם אני הייתי מיעוט מזוהה שם. אבל בד"כ מתייחסים בביטוי הזה לשחורים, ערבים ומזרח/דרום אסיאתים.

אפרופו, עמדתי פעם בתור לבנק ואיזה זקן מעורער קלות שניסה לברבר לכל מיני אנשים בשכל החליט להטפל אלי. אחרי שהתעלמתי ממנו והתעמקתי במופגן בספר שלי, הוא החליט להתעלק על העובדה שאני זר – כאמור, קל לזהות את זה – והתחיל לשאול אותי שאלות כמו "נו ספיקה דה אינגליש?" לא התרגשתי במיוחד, אבל די מהר הגיע המאבטח של הבנק – רוסי זקן, כמו בארץ! – וניסה להזיז אותו משם. גם הוא ספג מהאיש כל מיני קללות, ואז הגיעו עובדי בנק וסגן המנהל ולקחו אותו הצידה. כשהגעתי סוף סוף לכספרית אחד הבכירים ניגש אלי והתנצל על הארוע, ואף נתן לי כרטיס שי של טים הורטונס על תקן פיצוי. היה שווה!

יש לציין שזה הארוע החמור ביותר על רקע גזעני שהופנה כלפי בכל תקופת שהותי בקנדה.)), ולהשליך מהתנהגות של אחד מהם לקבוצה כולה. כמו שנאמר, בכל אחד מאיתנו יש גזען קטן. החוכמה בהתגברות על הגזענות היא לא שלא להרגיש את התחושה האינסטינקטיבית הזו של "האחר", אלא להיות מודע לה ולהתנגד לה באופן מודע כדי לנטרל אותה.

אבל יש ישראלים שגרים בחו"ל ושנאת המהגרים (האחרים) שלהם היא לא בדיחה, אלא מציאות עגומה. אקזיביט איי: ענת לוי, ישראלית שהיגרה לפני כמעט שלושים שנה לאיטליה והחליטה ברוב טובה לחזור לארץ ובדרך לירוק לבאר שהיא שתתה ממנה עד כה. רוב הטור של לוי מעניין לי את העכוז: כמה קשה להסתגל לארץ חדשה, ובירוקרטיה, ופקידים לא נחמדים ויאדה יאדה יאדה ((למה, בעצם, מישהי שעזבה את הארץ בגיל 22 צריכה לעשות עליה דרך הסוכנות? היא תושבת חוזרת, לא עולה חדשה. וילדיה זכאים לאזרחות מתוקף היותם ילדיה של אזרחית, לא מתוקף חוק השבות. אלא אם – המממ… – היא ויתרה על אזרחותה אי שם בעברה כדי לעקוף כל מיני מגבלות שישראל הטילה על אזרחים שחיים בחו"ל. היתכן?)). כלומר, כן, אני בטוח שהכל נכון, אבל לא שונה באופן מהותי מחוויותיו של כל מהגר אחר בעולם. לאשתי יש סיפורים הרבה יותר מוצלחים על העליה שלהם מברה"מ.

הקטע המעצבן הוא הקטע שהעורך החליט להדגיש בכותרת המשנה של הטור: "משפחת לוי עזבה את מילאנו המתאסלמת". או במילותיה של לוי עצמה:

כולנו עקבנו בהתעניינות גדולה אחרי הסדרה של צבי יחזקאלי [קישור שלי. ד.ק.] בעקבות האיסלאם באירופה. ראיתי את מילאנו וחוויתי את התחושות שהוא העביר: הפחד, השנאה, חוסר האכפתיות והנאיביות של האירופים. כל אלה החזירו אותנו למה שכולם מרגישים היום גם באיטליה. השמאל האיטלקי נתן לאיסלאם הרדיקלי לפעול ביד חופשית. אתה יכול לראות על המדרכות באזורים שונים עשרות מוסלמים מתפללים, השווקים נשלטים בידי ערבים ומהגרים, מסוכן מאוד לצאת בלילה ולנסוע בקווים מסוימים. היו אפילו מעשי אונס תוך כדי נסיעה. האיטלקים מצקצקים בלשונם וממשיכים בשגרה אירופית טיפוסית. בתי הספר וחדרי היולדות מלאים מהגרים. אחת מכל שלוש לידות באיטליה – של זרים.

אבוי, האימה! עשרות מוסלמים מתפללים – על המדרכה! והשווקים נשלטים בידי מהגרים! והיהודים האלו עם הפאות שלהם  ששולטים בבנקים! אה, לא, סליחה, רגע.

וגם מסוכן מאד לצאת בלילה ולנסוע בקווים מסוימים! כי זה לא נכון לגבי כל עיר גדולה בעולם בלי קשר לכמות המיעוטים בה!

ובמפגן מרהיב של חוסר מודעות עצמית, מסכמת לוי את הפסקה כך:

אירופה יושבת על פצצה מתקתקת ושנאת הזרים מתגברת והולכת ולא ממש מבחינה בין גזעים ודתות.

איום ונורא. שנאת הזרים הולכת ומתגברת, והאירופים האלו אפילו לא מבינים שהם צריכים לשנוא את הערבים, אבל לא את היהודים!

קחו מדינה נורמלית, כמו ישראל. פה כולם מבינים שיהודים זה אחלה, וערבים זה פויה. ככה צריך. בגלל זה, כנראה, בחרו לוי ומשפחתה לבוא לישראל. רק כאן אנשים כמוה ירגישו בבית. באמת מזל שיש עליה לישראל ואפשר לייבא את כל גזעני העולם היהודיים לכאן. אין לנו מספיק, פשוט.

אז האם איטליה מתאסלמת? ובכן, איטליה היא אחת המדינות עם אחוז המוסלמים הקטן ביותר באירופה. בערך 2.5 אחוז מתושבי איטליה הם מוסלמים (והרבה פחות מכך אם סופרים רק אזרחים). כדי להבהיר עד כמה המספר הזה קטן: יותר מפי שניים ממנו הוא מספרם של האנשים שמגדירים עצמם "ללא דת" כלל. וזה במדינה קאתולית אדוקה למדי. ומילאנו עצמה? החל משנות ה-70 עברה מילאנו תהליך פירבור שהקטין את אוכלוסיתה בכשליש. רק בעשור האחרון גלי ההגירה פנימה הדביקו את גלי ההגירה החוצה, ומילאנו רשמה את הגידול הראשון מזה 40 שנה, של כחמישה אחוז, באוכלוסייתה. המשמעות של שני התהליכים הללו היא שמילאנו היא אחת הערים הרב-תרבותיות ביותר באיטליה, עם כ-20% מאוכלוסייתה שאינם איטלקים אתניים. הו, 20% זה באמת הרבה! מאין מגיעים כל אותם אנשים? ובכן, כ-34,000 מהם, או 14% מהזרים, הם מהפיליפינים. עוד 19,000 מסין. עוד ברשימת עשרת מדינות המוצא הגדולות: פרו, אקוודור, סרי לנקה, רומניה, אוקראינה ואלבניה. הקבוצות הללו לבדן אחראיות לקצת יותר מ-50 אחוז מהזרים במילאנו. שתי הקבוצות האחרות בעשרות הגדולים – מצרים ומרוקו – אחראיות רק לכ-15% אחוז מכלל הזרים. עוד 20% מהזרים במילאנו הם תושבי מדינות אירופיות אחרות. יתר 15 האחוזים – משאר העולם.

אז איך זה שכל לידה שלישית היא של זרים? וכן, ראשית – זרים, לאו דווקא מוסלמים. התשובה הפשוטה היא שהאיטלקיות יולדות ממש מעט. נכון ל-2006 מדובר היה בשיעור הילודה השלישי מלמטה באירופה. (אגב, מעניין לראות את שלוש המדינות בתחתית הרשימה, אולי הן תשמענה מוכרות לכם: יוון, ספרד, איטליה. מישהו שמע את שטייניץ?). עם שיעור ילודה כל-כך נמוך, כדי להשיג לידה אחת מכל שלוש עבור 20% מהאוכלוסיה צריך קצב ילודה של בערך פי שתיים מאשר רוב האוכלוסיה. שיעור הילודה האיטלקי נאמד בכ-1.33 ילדים לאשה, ומכאן שלמיעוטים צריך להיות שיעור ילודה אסטרונומי של 2.66 ילדים לאשה. כלומר, לא שונה מהותית מהחילונים בישראל. לא בדיוק תמונת ההשרצה הזדונית שלוי מנסה לצייר. (שימו לב: עדכון בתחתית הפוסט).

אז בהערכה המופרזת ביותר אפשר לדבר על קצת פחות משליש מ-20% מהאוכלוסיה, כלומר, כ-6%. עם קצב ריבוי טבעי רגוע למדי. הזוהי התאסלמותה של מילאנו, זו שגרמה למשפחת לוי לארוז את הפקלאות ולבוא למדינה עם מיעוט ערבי של למעלה מ-20% בתהליכי התחרדות מתקדמים? אני לא אוהב לדבר על איומים דמוגרפיים, אבל אם זה מה שמפחיד את גב' לוי, נראה לי שישראל היא לא בדיוק המקום לעבור אליו.

אבל זהו, שבישראל לא ממש רואים את הערבים. הם לא יעזו להתפלל על המדרכות שלנו. ישראל הבטיחה שהם ישארו בישובים שלהם, וגם אם הם כבר באים לאזורים יהודיים, הם כבר יודעים לשמור על פרופיל נמוך. בקיצור, הבעיה באיטליה היא לא קיומם של המוסלמים, אלא ששם הם לא יודעים את מקומם. בישראל אנחנו יודעים להיות גזענים נגד האנשים הנכונים. אז למה לא להגר למקום שבו מקבלים יחד עם הדרכון גם מעמד אוטומטי של עם אדונים?

המאזן הדמוגרפי שצריך לאיים עלינו יותר מכל הוא לא כמות האנשים עם הזקנים והכיפות ולא כמות הנשים עם החיג'אב. המאזן הדמוגרפי שצריך להדאיג אותנו הוא כמות הענת לויות הזנופוביות, ולא משנה מאיזה דת, עדה או מגדר הן, לעומת כמות האנשים הליברלים, ההומניסטים, הפתוחים, שרוצים לחיות במדינה נורמלית, עם חברה נורמלית, שמקבלת את האחר וחוגגת את השונה. לא על חשבון הזהות שלנו, אלא לצידה, ומתוך אמונה בחוזקה של הזהות הזאת.

עדכון: אוקיי, אז אחרי שישנתי וחשבתי קצת הגעתי למסקנה שפישלתי קצת בחישוב לגבי שיעור הילודה. 20% זרים יש במילאנו, לא בכל איטליה. בכל איטליה האחוז הוא דווקא בסביבות ה-8. הדבר, כמובן, משנה משמעותית את החישוב. אבל רגע, למה רק את הנתונים שלי צריך לבדוק מחדש? הרי גם את המספר "אחת מכל שלוש לידות" קיבלתי כתורה מסיני מפיה של מי שאין לחשוד בה בנאמנות יתרה לעובדות. אז בסיוע קורא נאמן מצאתי את הדו"ח הזה, של המוסד המרכזי לסטטיסטיקה באיטליה (יעני הלמ"ס שלהם או משהו כזה). הדו"ח הוא טכני, אז גוגל תרגם מספיק כדי למצוא בתוכו את הנתון הדרוש: 14%. זהו חלקם של הילדים שנולדו לזוגות זרים (להבדיל מילדים שנולדו להורים איטלקים – 82% – ועוד 4% שנולדו לאם זרה ואב איטלקי). לשמחתי, השילוב של שני הנתונים החדשים מחזיר אותנו לאותה נקודה בדיוק: בערך שיעור ילודה של בערך פי שתיים בקרב זרים. או כ-2.8 ילדים לאם זרה, בממוצע. סתם, כי אני לא אוהב נתונים לא מדוייקים.

סופים טובים

רק כדי לסגור את הסיפור, היום קיבלתי טלפון מנציג של חנות הרהיטים האנונימית, והוא הודיע לי שלמרות שהמפעל גובה ממנו מחיר מלא על היחידה, הוא לוקח אחריות על הטעות שקרתה, וידאג שישלחו וירכיבו לנו את השידה שהזמנו כפי שהזמנו אותה.

שזה, בעצם, כל מה שרצינו. חבל שלקח להם כל כך הרבה זמן להתעשת ולעשות את הדבר הנכון מבחינה שירותית. כן, יתכן שעכשיו החנות בעצם לא תרוויח כלום מההזמנה שלנו, אבל התחושה שלי היא שהיא הפסידה הרבה יותר מהפרסום השלילי שהיא קיבלה מהסיפור הזה – לא רק פה בבלוג, אלא גם דרך הרשתות החברתיות שלי ושל ההורים שלי, שגם הם גרים באזור. אנחנו חיים בעידן שבו סיפורים כאלו מופצים הרבה יותר מהר מאשר בעבר, ויש להם גם נטייה להשאר שם לדראון עולם.

זה מחזיר אותי לאותה בעיה כל-ישראלית: הרצון לא לצאת פראייר, ואחותה התאומה – הפראנויה שכולם מנסים להוציא אותך פראייר. הגישה הזו עומדת בניגוד מוחלט ליסוד המוחלט של תודעת שירות טובה: הלקוח תמיד צודק. המשפט הזה הפך לקלישאה, וכצפוי מחברה כמו החברה הישראלית, משמעותו עוותה עד כלות. עקרון "הלקוח תמיד צודק" אין משמעו כניעה אוטומטית לכל גחמה של הלקוח. היא אינה הוראה, אלא הנחת יסוד – אפשר לערער עליה, אבל צריך סיבה טובה לעשות כן. כלומר, כאשר לקוח בא לנותן שירות בתלונה, ההנחה הבסיסית צריכה להיות שהלקוח צודק. התשובה האוטומטית צריכה להיות "אני מצטער שנתקלת בקושי, תן לי לברר מה קרה פה ואני אחזור אליך עם פתרון." ((ובאמת לחזור אל הלקוח תוך פרק זמן סביר!)) במקום זאת, התגובה שאני נתקל בה בדרך כלל בארץ היא רתיעה והתגוננות. ההנחה היא שהלקוח מנסה לדפוק אותך ולנצל אותך. זוהי הנחה הרסנית, משום שהיא מובילה לתגובות שרק מסלימות את העימות בין הלקוח לבין נותן השירות.

זה לא שאין לקוחות שינסו לנצל את בעל העסק. ישראלים שמגיעים לחו"ל ומתוודעים לקלות ההחזרה של מוצרים מיד מתחילים לתכנן תחמונים – לקנות מצלמה דיגיטלית יקרה לפני טיול ולהחזיר בסופו, לדוגמא. אבל אלו הם מקרי קיצון, ואני חושב שעד מהרה אפילו הישראלי הבלתי-נלאה ביותר יתעייף ופשוט יקנה את מה שהוא צריך וזהו. יש כאן מידה של ריגוש מהחידוש שבמדיניות החזרה ליברלית אמיתית.

הפתרון, אני חושב, הוא משהו שכבר כתבתי עליו פעם – להפסיק לפחד להיות פראיירים. לא בגלל שזה "לא נורא להיות פראייר", אלא בגלל שהפחד הזה משתק אותנו, הוא גורם לנו להיות אגרסיביים, הוא הופך כל אינטראקציה עם אדם אחר להתנגשות. יש לנו הטייה מובנית לחשוב על כל סיטואציה במונחים של האפשרות הגרועה ביותר, ובמונחים של מימד אחד של הסיטואציה (מה שדניאל כהנמן כינה "הטיית המיקוד" או "אשליית המיקוד" – כאשר אנחנו מנסים לדמיין איך נרגיש אם נאבד את מאור עינינו, אנחנו חושבים אך ורק על כל הדברים שלא נוכל לעשות בלי לראות, ובתוך כך נוטים להתעלם מכל הדברים שכן נוכל לעשות שגורמים לנו אושר. התוצאה היא הערכת חסר של האושר שנוכל להשיג במצב המדומיין). אנחנו חושבים על אותם לקוחות שינסו לרמות אותנו, ומתעלמים מכל אותם לקוחות שיהיו כל כך מרוצים מאיתנו שהם יספרו עלינו לכל חבריהם ויחזרו אלינו שוב ושוב. אנחנו חושבים על כל הכסף שנפסיד כי היינו פראיירים, ומתעלמים מכל הכסף שאנחנו יכולים להפסיד אם יצא לנו שם של נותני שירות גרוע.

המוכר בחנות הרהיטים לא יצא פראייר כשהוא הסכים, בסופו של דבר, לספק לי את השידה שהזמנתי. אבל התגובה האינסטינקטיבית שלו להניח שאני מנסה לרמות אותו גרעה משמעותית מהסיכוי שלו להרוויח ממני בעתיד כשאחפש רהיטים נוספים לרכישה, או כשאמליץ למישהו על מקום לקנות בו רהיטים. התיקון שנעשה בדיעבד שיפר את המצב, אמנם, אבל רק במעט, ובהחלט לא הביא אותו לאותה רמה בה היה אילו הייתה זו התגובה שלו מהרגע הראשון.

פעם כשהייתי נוסע בכבישי ארצנו, הייתי לעיתים מנסה לעקוף מסלולים פקוקים, למשל בירידה למחלף, ולהדחף לקראת סופם. היה לי תירוץ לכך: כולם עושים את זה, ואני לא רוצה לצאת הפראייר שעומד בתור כשכולם נכנסים לפניו. אבל זה לא נכון. לא כולם עשו את זה – הרוב, הרי, עמדו בפקק והמתינו בזמן שאנשים כמוני ניצלו אותם והפכו אותם לפראיירים בעל כורחם. העובדה היא שרוב האנשים אינם מנסים לנצל אותנו או לדפוק אותנו. רוב האנשים אינם מנסים לעקוף בתור. רוב האנשים אינם מנסים לרמות חנויות. רוב הפוליטיקאים אינם בכנסת כדי לעשות לביתם. רוב הסטודנטים אינם מנסים לסחוט ציונים שלא מגיעים להם. רוב המובטלים אינם מנסים להשיג קצבאות במרמה. רוב המורות באמת מרגישות תחושת שליחות כאשר הן עומדות מול כיתה, ולא רק הגיעו למקצוע בגלל החופשים הארוכים. כאשר אנחנו מכוונים את כל פעולותינו כדי לתפוס את אותם מעטים שמנסים לדפוק את המערכת, במקום לרכז את מאמצינו לסיוע לאותם אלו שבאמת זקוקים לעזרתנו, אנחנו פוגעים בכולם.

אין משמעות הדבר שצריך לוותר לגמרי על הניסיון להמנע מניצול על-ידי רמאים, אלא שהמניעה הזו צריכה להיות משנית למטרות הראשיות של הפעולות שלנו או הארגון שלנו.

ככל שיותר ישראלים יוותרו על הפחד הקמאי הזה מ"לצאת פראייר", כן תשתפר האווירה הציבורית בישראל, וכן ישתפרו חיינו ויכולתנו לתפקד כחברה. אבל חשובה מכך היא ההבנה של כמה שיותר אנשים שבאמת רוב האנשים סביבם לא מנסים לדפוק אותם. שרוב האנשים בישראל הם הגונים, בלתי-אלימים ושוחרי שלום. (ואחרי שנצליח בכך, אולי גם נוכל להתחיל לשכנע אנשים שאותה תובנה בדיוק תופסת גם לגבי הפלסטינים, למרות הכל.)

בלי קשר: העבודה הארכיונית שלי בימינו לוקחת אותי לאמצע שנות ה-80, ימי ההמולה התקשורתית והפוליטית סביב תופעת כהנא ומפלגת כך. אולי אני עוד אכתוב משהו יותר מפורט בהזדמנות, אבל רציתי לחלוק אתכם מסקנה אחת שהגעתי אליה בינתיים. העיתונים בשנת 85 היו מלאים בכתבות על התפשטות הכהניזם. עשרות מאמרי דעה ביכו על מותה הקרב ובא של הדמוקרטיה הישראלית. ידיעות על מיליציות שמתארגנות כדי למנוע מהערבים "להסתובב בערים שלנו ולהטריד את הנשים שלנו", התארגנויות למניעת התבוללות, להחרמת מעסיקי ערבים. ((בקרית ארבע אפילו הוחלט שכל העובדים הערבים יפוטרו לאלתר ורק יהודים יועסקו בבניית העיר ובשאר עבודות. אין לי מושג כמה זמן ההחלטה הזו שרדה לפני שהתרסקה על מצוקי המציאות.)) השוואות של ישראל לדרום אפריקה הופיעו כבר אז. האיום בהפיכת ישראל למדינה דו-לאומית היה לא פחות מאיים עבור רובו המוחלט של הציבור בישראל כבר אז. עדויות זוועה על התבטאויות גזעניות מחרידות של בני נוער עיטרו את עמודי המוספים, ואפילו כתבה על מורות שלא הסכימו ללמד את תוכנית החירום להנחלת ערכי הדמוקרטיה, כי "יש משהו במה שכהנא אומר" הגיעה אל עמודי החדשות.

בקיצור, שום דבר לא השתנה. כל הבעיות שאנחנו מתמודדים איתן עכשיו, כל התפיסה שלנו של מצור על הדמוקרטיה מצד ציבור ימני מאין כמותו – הכל היה כבר אז, לפני 26 שנים. והנה שרדנו. הדמוקרטיה לא קרסה, ובכמה תחומים אפילו הצלחנו להשתפר מאז.

אז אני לא אומר שלא צריך להלחם כדי לשקם את הדמוקרטיה בישראל. אני לא אומר שלא צריך להתנגד בחריפות לגזענות ולשנאה. אני רק אומר שאין סיבה להתמלא יאוש. אפשר לשמור על תקווה.

שנה טובה.

רואים? הבטחתי לכם שאחזור להטפות מוסר!

האם כל מקרי האונס בנורווגיה בוצעו על-ידי מוסלמים?

רציתי לתת לפוסט הזה את הכותרת "האוטופיה הנורווגית", אבל מטעמי SEO שיוסברו להלן, העדפתי לבחור כותרת אינפורמטיבית יותר. אז תדמיינו שקוראים לו "האוטופיה הנורווגית".

בדיון באייל הקורא הפנה אפופידס לרשומה בבלוג של יהודה בלו, רשימות מן התיבה הלבנה, תחת הכותרת המבטיחה "המוסלמים ממשיכים לאנוס בתולות נורבגיות ללא הפוגה". בפוסט מספר בלו על דו"ח של משטרת נורווגיה, שלטענתו קובע כי כל מקרי האונס של נערות נורווגיות אתנית בנורווגיה בחמש השנים האחרונות בוצעו על-ידי מוסלמים (תחת מילת הקוד "לא-מערביים" – כאן בלו מתעלם מהעובדה שהקבוצה הזו כוללת גם אפריקאים ואסיאתים, כמובן). בדיון באייל נטען שהפוסט טוען שכל מקרי האונס בנורווגיה בוצעו על-ידי מוסלמים, אך זו טעות בקריאה – בלו מייחס את הנתון רק לנערות מתחת לגיל 16.

בלו נתן קישור לדו"ח אחד, שעוסק אך ורק באוסלו. הדו"ח, כמובן, כתוב בנורווגית. למזלי, יש לי ידידה נורווגית ושאלתי אותה מה נאמר בדו"ח בסוגיה. כפי שהיא הסבירה לי, הדו"ח מצביע על כך שבשנת 2010 כל מקרי ה"אונס בתקיפה" (כלומר, אונס על-ידי זר – לא כולל "אונס דייט", אונס של קבוצות סיכון כמו זונות, אונס במשפחה וכן הלאה) באוסלו אכן בוצעו על-ידי לא-מערביים, אלא שמדובר בשישה מקרי אונס שבוצעו על ידי חמישה פרטים, בעוד שבסוגי האונס האחרים נורווגים, כמו גם לבנים אחרים, מהווים את רוב האנסים. ((לקבוצת ה"לא-מערביים" יש ייצוג יתר, ללא ספק, בנתונים הללו.))

בלו, שכמובן עומד מאחורי דבריו, אינו מאפשר תגובות בבלוג שלו. לכן נאלצתי לפנות אליו דרך טופס יצירת הקשר בבלוג שלו, והוא הגיב לדברי והדגיש שהוא דיבר על כלל מקרי האונס במדינה, אבל רק של נערות ממוצא נורווגי, ושכולם בוצעו על-ידי לא-מערביים. כשביקשתי ממנו להפנות אותי לעמוד בדו"ח שמציג את הנתון הזה, בלו טען שהוא אינו מוכן לדבר עם מי שאינו דובר נורווגית, ודרש לשוחח ישירות עם ידידתי הנורווגית. הסברתי לו שאני בר הפלוגתא שלו, ושהיא סתם סייעה לי כמתורגמנית ואין לה כל רצון או צורך לדבר איתו על הנושא, אך הוא סירב. הסברתי לו שאין כל הגיון לסרב לדבר עם דוברי עברית כאשר את הפוסט המקורי שלו הוא עצמו פרסם לקהל קוראי העברית – שברובו הגדול, אני יכול רק לשער, אינו דובר נורווגית, אך ללא הועיל. הוא גם סירב לבקשתי לפרסם את דבריו בפומבי. כשביקשתי ממנו תגובה רשמית לשאלה איפה הדו"ח אומר את מה שהוא אומר שהוא אומר, הוא מסר את הדברים הבאים:

אני שומר לעצמי את הזכות לפרסם את המקור בתרגום משובח לעברית אחרי שתטען כי אין מקור כזה. לדעתי, הדבר עשוי להיות משעשע, אם כי אשתדל לא להיראות נלהב מדי. בכל זאת, מדובר במעשי אונס חמורים.

כמובן, אני מעולם לא טענתי שאין מקור כזה, רק שאני לא יכול לבקש מהידידה שלי לקרוא את כל הדו"ח בשביל הויכוח הקטן שלי, וביקשתי הפניה לעמוד הרלוונטי. אבל בלו מסרב להתדיין עם אנשים בזויים שאינם דוברים נורווגית.

שמתי את הסיפור הזה כאן בגלל שכאמור, בלו אינו מאפשר פרסום תגובות בבלוג שלו, ורציתי שיהיה לפחות מקום אחד באינטרנט שגוגל יוביל אליו אנשים שיחפשו מידע שידגיש את הפרטים הבעיתיים בפוסט של בלו, כמו גם את חוסר נכונותו לתת מידע מלא תוך כדי ניצול יתרונו בהכרת השפה הנורווגית.

המעניין בנושא הזה הוא שבלו לא ממש מתעניין במנהגיהם המיניים של המוסלמים – מבחינתו זה שהם כולם חיות אדם ופדופילים זה כנראה הנחת יסוד ולא משהו שצריך להוכיח באותות ובמופתים. הסיבה שבלו פרסם את הרשומה שלו היא דווקא כדי להלעיז על הנורווגים עצמם. לטענתו, הנורווגים (שהם, לטענתו, נאצים ברובם — לא ניאו-נאצים, נאצים ממשאנטישמים שרואים בכל היהודים עלי אדמות סחי רע ותו לא!) ((את הטענה שהם נאצים ממש ולא סתם ניאו נאצים שמר בלו לשוודים דווקא. סליחה על הטעות, תודה לבלה לה על התיקון.)) כל כך אכולים שנאה ליהודים, עד כי ממשלתם הסתירה מהציבור הנורווגי מידע שלילי על מוסלמים רק כדי שלא יעצרו רגע לחשוב שאולי המוסלמים הרעים, ומכאן עוד יגיעו למסקנה שאם המוסלמים הם הרעים, סימן שהיהודים הם דווקא בסדר, ועוד יהפכו, רחמנא ליצלן, לציונים.

כי כל המוסלמים (ובטח שכל הערבים) הם אותו הדבר. כי כל העולם סובב אך ורק סביב שאלת היהודים, ואין לממשלת נורווגיה שום דבר לעשות חוץ מלדאוג שאזרחיה ישנאו יהודים – והיא אף תקריב את בטיחותם ואת טובתם כדי לשמור על השנאה הזו. אין לי מושג מה עשו הנורווגים לבלו, מה מקור הפסיכוזה הנוירוטית הזו שלו. אני מקווה שזה היה משהו ממש נורא, שיצדיק את השנאה היוקדת הזו. ((בלו נראה בעיני כתמונת ראי של דינה ביכל שונרא, למי שמכיר את הרטוריקה האנטי-ישראלית שלה.))

אחרי שכתבתי את הפוסט הזה, התחלתי לתהות איך זה שבקריאה הראשונה לא הבחנתי בעניין ה"נערות עד גיל 16" הזה. ובכן, מסתבר שלמרות שמר בלו האשים אותי בליקוי בהבנת הנקרא, האשם לא לגמרי בי. מר בלו שינה את הרשומה שלו בעקבות התכתובת עימי. חלילה לי מלהתלונן על אדם שמקבל ביקורת ומתקן את הראוי תיקון, אך בלו לא ציין בשום הזדמנות במהלך התכתובת עימי שהוא תיקן את הרשומה, אלא ניסה לתת את הרושם שהכל היה בסדר מלכתחילה ורק אני לא קראתי נכון את הדברים.

אבל בדיקה של המטמון של גוגל העלתה שינויים משמעותיים בין הנוסח המקורי לנוכחי. לעיונכם, הנה שתי הגרסאות, זו לצד זו. הדגשתי את הביטויים שנוספו או נעלמו בין שתי הגרסאות:

גרסה מקורית:

לפני ימים אחדים פרסמה משטרת נורבגיה דו"ח העוסק בפשיעה המינית (קובץ PDF בן 88 עמודים, ולנחפזים – כתבה אחת מיני רבות העוסקת בו) ובו נחשפו הפרטים המלאים אודות מעשי האונס שבוצעו במדינה בחמש השנים האחרונות, וביניהם רבים המהווים עדות לתאווה החולנית כלפי נערות צעירות (ניתן לשער כי אלפי מעשי אונס נוספים לא דווחו כלל לרשויות, כדרכן של קרבנות התקיפה המינית לנצור בליבן הקרוע את הסוד הכואב). כל מאות מעשי האונס שנכפו על הנערות הנורבגיות – כולם [הדגשה במקור] – בוצעו על ידי ערבים ושאר מוסלמים מאפריקה ומאסיה. במילים מכובסות הם קרויים בפי הממשלה הנורבגית "לא-מערביים", "בני דת אחרת", "גברים עם חזות כהה", "בעלי רקע מזרח-תיכוני", "דוברי שפה לא אירופית", ושאר כינויים משונים, אך הכוונה אליהם היא ברורה, מפני שהם רוב רובם המכריע של המהגרים – וכל האנסים יצאו מתוכם. כותרת ההפגנות בכיכרות היא אחת: ערבים החוצה!

גרסה מעודכנת:

בחודש האחרון פרסמה משטרת נורבגיה מספר דו"חות העוסקים בפשיעה המינית שבשטח פיקוחה (לדוגמא, קובץ PDF בן 88 עמודים הדן באוסלו בלבד מתוך 11 קבצים הדנים גם בשאר המחוזות, ולנחפזים – כתבה אחת מיני רבות העוסקת בו). בדו"חות נחשפו הפרטים המלאים אודות מאות מעשי האונס שבוצעו במדינה בחמש השנים האחרונות, בכללם מעשים שבוצעו בנשים בוגרות, אך ביניהם גם רבים המהווים עדות לתאווה החולנית כלפי נערות צעירות (ניתן לשער כי אלפי מעשי אונס נוספים לא דווחו כלל לרשויות, כדרכן של קרבנות התקיפה המינית לנצור בליבן הקרוע את הסוד הכואב). כל מעשי האונס שנכפו על הנערות הנורבגיות הנוצריות (מתחת לגיל 16) – כולם [הדגשה במקור] – בוצעו על ידי ערבים ושאר מוסלמים מאפריקה ומאסיה, ומיעוט שבמיעוט שזהותו טרם נתבררה. במילים מכובסות הם קרויים בפי הממשלה הנורבגית "לא-מערביים", "בני דת אחרת", "גברים עם חזות כהה", "בעלי רקע מזרח-תיכוני", "דוברי שפה לא אירופית", ושאר כינויים משונים, אך הכוונה אליהם היא ברורה, מפני שהם רוב רובם המכריע של המהגרים – וכל האנסים יצאו מתוכם. כותרת ההפגנות בכיכרות היא אחת: ערבים החוצה!

שימו לב במיוחד לנשירת המילה "מאות" בין הגרסה המקורית לחדשה. להכרעתכם כמה אמון אתם רוצים לתת באדם שכזה. ומר בלו, אם אתה קורא: הייתי מסתפק בהתנצלות, באמת.

(יצויין גם שהדו"ח על אוסלו, לכל הפחות, אינו מדבר כלל על דת אלא על מדינת/אזור מוצא, כך שקשה לטעון שמדובר על "מוסלמי מאפריקה ומאסיה" – יש מספיק אסיאתים ואפריקאים בנורווגיה שאינם מוסלמים.)

הרצוג לא גזען

לא מכיר את בוז'י הרצוג, לא דיברתי איתו מעודי, ואני לא יודע מה אני חושב עליו כמועמד לראשות מפלגת העבודה. אבל אני לא אוהב שמאשימים אנשים סתם ככה בגזענות. הסיפור הנוכחי, לפיו לכאורה הרצוג התלונן בפני דיפלומט אמריקאי שפרץ "מרוקאי" הוא מרגיז במיוחד דווקא משום שהדברים זמינים לכל וקריאה סבירה של הטקסט (שמצורף בקישור לעיל) מראה בבירור שבוז'י לא ניסה לדבר סרה בפרץ, אלא ניסה לתת תיאור אובייקטיבי של המערכת הפוליטית בישראל.

הרצוג מצוטט במברק כאומר שפרץ הוא "חכם", שיש לו "חוש עסקי" וכי הוא מוכשר בניהול משא ומתן. כך לא מדבר מי שהתפיסה שלו את נשוא השיחה מסתכמת ב"מרוקאי". המילה הזו מופיעה רק באותו חלק של השיחה שבו דנים השניים בסיכוייה של מפלגת העבודה בבחירות. הרצוג מסביר שהייתה נסיגה מסויימת בסקרים בגלל שפרץ נתפס בציבור כאגרסיבי וכ"מרוקאי". אני מוכן להתערב שאם הדברים אכן נאמרו, הייתה פאוזה קטנה לפני המילה "מרוקאי", אולי הרצוג אפילו סימן מרכאות-אוויר. משמע: הוא עשה שימוש מכוון בסטריאוטיפ של מרוקאי, ולא, כפי שעיתון הארץ פירש את הדברים, מאמין בסטריאוטיפ הזה כתיאור מדוייק.

אפילו מבנה המשפט, ששם המילה "מרוקאי" בסופו, מרמז על המשמעות הזו. המילים "בלתי מנוסה" ו"אגרסיבי" מופיעות ראשונות, ולא כפי שהייתי מצפים, שיופיעו אחרי המילה "מרוקאי".

ההתבטאות התמוהה היחידה בתכתובת הזו היא עניין הרשימה שכוללת (חידוש!) גם אשכנזים, כדי לאזן את פרץ. אבל זו אמירה כל כך מוזרה שאני מוכן די בקלות לשייך אותה לקצר בתקשורת, במקום להניח שהרצוג אמר משהו חסר פשר עד כדי כך.

לא ברור לי מה הארץ משיגים מהפיכת הנון-אישיו הזה לסיפור חדשותי עם מספר כתבות פולואו-אפ. אולי לחבוט בגוויה של מפלגת העבודה זה פשוט כיף מדי.

 

שיחה שהייתה באמת

ראש הממשלה: מה נשמע בעולמך, בעולם הערבים?

היועץ לענייני ערבים: נכנסתי לעבודה.

רה"מ: יש טענות למדינה?

יוע"ע: הכלכלה – טוב. אף פעם לא היה כל-כך טוב. הם טוענים שיש הפליה ציבורית של החברים וזה אמת. זו יותר בעיה סוציאלית מאשר לאומית. הציבור מפלה אותם וזו אמת. אלפים מחפשים חדר בחיפה ובתל-אביב…

יועץ כללי לרה"מ: במקום שיש בחורה בבית – לא רוצים שיפגש אתה.

יוע"ע: זאת שוב אותה הבעיה שחוזרת ונישנית.

רה"מ: אז מה טוען הממשל?

יוע"ע: הם טוענים שאחרי 17 שנה – הגיע הזמן שהאזרח הערבי לא יראה בוגד. אין שום הצדקה ואין שום סיבה שערבי בנצרת שרוצה לנסוע לבקר את אחיו בטבריה, או – כאשר נוסע הערבי לכל מקום הוא מורד והוא צריך לקבל רשיונות יציאה כשנוסעים לבקר מישהו.

י"כ: זה קורה.

יוע"ע: הם אומרים: אנו מבינים שמדינת ישראל נמצאת במצב רגיש. אנו לא מבינים מדוע צריכים יום-יום להזכיר לנו ולהרגיז אותנו – שאנו נחותי-דרגה. לזה מתווספת המציאות. … זה מאד מרגיז את האינטליגנציה ודעתי – מבחינה בטחונית אין שום הגיון בדבר.

(מתוך פרוטוקול פגישה בין רה"מ לוי אשכול ליועץ לענייני ערבים טולדנו, 19 ביולי 1965).

לאורך חצי דצמבר ישבתי בגנזך המדינה וחיפשתי חומרים עבור הדוקטורט שלי. עכשיו אני ממיין אותם ומעבד אותם. זו הסיבה שאין לי כל כך פנאי, לצערי, לעדכן את הבלוג – למרות שיש הרבה דברים להגיד. אבל מה שהכי עצוב לגלות זה כמה מעט השתנה, ועד כמה מה שהשתנה השתנה, במקרים רבים, לרעה.