[הכניסו משחק מילים על "פלוס", אולי משהו עם "מינוס"]

לפני שנה וקצת גוגל שחרורו לאוויר העולם – או שמא מוטב לומר, השליכו על המשתמשים שלהם – את נסיון הנפל לרשת חברתית שהוא "גוגל באז". אני לא חושב שגוגל סבלה בהיסטוריה שלה מאסון יח"צ גרוע יותר מאשר באז, שגרר תגובות נזעמות מצד אנשים שגילו שגוגל החליטה שכל מי שאי פעם שלחתי לו דוא"ל הוא בעצם "חבר" שלי, ואני רוצה לשתף אותו בכל מיני פרטים אישיים, כמו למשל השמות של כל שאר האנשים שאי פעם שלחתי להם דוא"ל. גם גוגל גל היה כשלון, אבל זה היה כשלון שרק משתמשים נלהבים כמוני שממש ניסו אותו היו מודעים לו – כשלון שאפשר לפחות לייחס אותו לחדשנות-יתר, לא לכשל בסיסי בהבנת קהל היעד שלהם.

בראשי אני מדמיין את אותה ישיבה בה התחילו לגבש את הרעיון למה שהיום הוא "גוגל+". המנהלים השונים ישבו ובהו בביקורות שהצטברו על באז, ושאלו את עצמם – איך נדאג שהביקורות הללו לא תחזורנה על עצמן? אני ברצינות מאמין שאף שאלה לא נחשבה כה קריטית בעת פיתוח ג+ מאשר השאלה הזו: כי מרגע שמצאו את התשובה המתבקשת לשאלה הזו, כל שאר הממשק נבנה סביב התשובה הזו.

המעגלים החברתיים שלנו – מטאפורה שקיבלה משמעות מאוד מילולית בפלוס – עומדים במרכז הממשק של הפלוס. כדי לכלול אדם בקבוצת החברים שלנו, צריך לסווג אותו לתוך מעגל כלשהו: חברים, משפחה, עבודה, לימודים, או מה שבא לכם. ממשק החלוקה הוא אינטואיטיבי למדי ((אם כי ההפרדה בין מי שנמצא בפלוס ומי שלא היא פחות מברורה במבט ראשון. גוגל מנסים כאן, ככל הנראה, ליצור מראית עין של רשת חברתית הרבה יותר גדולה משהיא באמת באמצעות אפשרות להכליל במעגלים השונים של המשתמש גם אנשים שלא פתחו חשבון ברשת, עם שימושיות מוגבלת יותר עבור משתמשים כאלו — הם יקבלו הודעות בדוא"ל על שיתופים חדשים שנשלחו למעגל שהם נכללים בו, ונגישות לעמוד סטטי עם החומר ששותף. אגב, בחלק מהביקורת הממשק תואר ככיפי, אבל אני חושב שזו קצת הפרזה – הוא פחות מעיק מהממשק המקביל בפייסבוק.)), וחשוב מכל: הוא לא סימטרי. כלומר, זה שאני מגדיר מישהו כחבר שלי לא אומר שהוא צריך להגדיר אותי כחבר שלו. העניין הוא שמשתמשים אחרים אמנם לא יכולים לדעת באיזה מעגל כללתי אותם, אבל הם יודעים אם כללתי אותם במעגל כלשהו. אחת ההערות שכבר הועלו בשעות המעטות שהשירות קיים היא שחסרה אופציה של "נודניק": יצירת מעגל של "נודניקים" שיסונן החוצה מזרם העדכונים הרגיל, אבל בלי לפגוע ברגשות שלהם. מה שאופצייה ה"החבאה" עושה בפייסבוק.

השימוש של הסיווג הזה, כמובן, הוא היכולת להפנות עדכונים מסויימים לאנשים מסויימים. לפעמים אני מפרסם קישורים בנושאי כתיבת דוקטורט שמעניינים רק את החברים הדוקטורנטים שלי; לפעמים אני מפרסם עדכונים בנושאי ישראל שמעניינים רק את החברים הישראלים שלי. אין כאן עניין של "הרשאות", אלא פעולה הרבה יותר בסיסית – באיזה מעגל חברתי אני מספר סיפור מסויים? הפונקציה הזו היא לב ליבו של הפלוס.

עד כאן הכל נורמלי והגיוני. מכאן והלאה המתכננים של גוגל לקחו את הרעיון הזה ורצו איתו לכל מיני כיוונים שנשמעים מגניבים, אולי, אבל אני בספק אם יהיו שימושיים למשתמש הממוצע. כוונתי בעיקר ((אני חושב שזה נכון גם לחלק מהפיצ'רים הסלולריים, אבל אני אין לי סמארטפון אפילו, אז מה אני מבין.)) לפיצ'ר ה"זולה" (hangout) – האפשרות לפתוח חדר צ'ט וידאו שיהיה חשוף בפני מעגלים מסויימים בלבד. המטאפורה היא של משתמש ש"נזרק" באיזה חדר במקום ציבורי, או בבית קפה במיקום מרכזי, והחברים שעוברים בסביבה עוצרים ומקשקשים איתו. בסרטון השיווקי של גוגל רואים חבורת צעירים מגניבים עושים צחוקים ושיגועים מול מצלמות הרשת שלהם. הפער בין הדימוי הזה לבין המציאות של רוב המשתמשים הפוטנציאליים כל כך זועק לשמיים, שהוא כמעט מעצבן. זה לא שאין כאן שימושים פוטנציאליים מצויינים: קבוצות לימוד וירטואליות, למשל; אבל הסרטון השיווקי הוא כל כולו פתרון שמחפש בעיה לא קיימת. זה נראה כאילו גוגל ניסו ליצור צ'ט רולט מינוס איברי המין.

אבל אולי זה רק שאני אנטי-סוציאלי.

מה שחסר לגוגל+, ומה שאולי ימנע מהרשת הזו להשיג את המטרות הנשגבות שגוגל הציבה לעצמה, היא שחסר לה עוגן ברור. כל רשת חברתית צריכה עוגן שיגרום למסה קריטית של אנשים להצטרף אליה. אחרי שתושג המסה הקריטית הזו, הגידול כבר יהיה פחות או יותר אורגני. לפייסבוק היו הסטודנטים ((עוגן מצויין – כי כשסטודנטים מסיימים את התואר, הם יוצאים לעולם ומפיצים את שמעה של הרשת החברתית בקרב עוד אנשים, בו בזמן שסטודנטים חדשים מצטרפים לחגיגה.)). כשמייספייס ראו שהם הולכים להמחק הם ניסו לעגן את עצמם במה שהם תפסו כצד החזק שלהם – מוזיקאים. ללינקדאין היה קהל טבעי של אנשי מחשבים שכל הזמן נמצאים בחיפוש אחרי המשרה הבאה. אקדמיה.אדו מנסה (לא בהצלחה אדירה) לעגן את עצמו בקהילה האקדמית. גם מנדליי.קום מתמודדים על אותו קהל, כשלהם יש יתרון בשירות שהם נותנים לאקדמים ((כן, יש לי הרבה פרופילים בהרבה רשתות חברתיות.)). אין לי מושג מה העוגן של טוויטר, אבל היי, זה עובד. לפעמים עוגנים נוצרים במקרה, כמו ההצלחה התמוהה של אורקוט, מיזם חברתי קודם של גוגל, בדרום אמריקה, או הפופולריות של לייבג'ורנל ברוסיה.

לגוגל+ אין עוגן ברור. בהנחה שהם לא יצליחו (וגם לא רוצים) לייצר הצלחה באיזורים גיאוגרפיים ספצפיים של העולם, לא ברור מי קהל היעד הראשוני של גוגל – זה שעשוי לייצר את המסה הקריטית. נראה כאילו הקהל הזה הוא "אנשים שמשתמשים בשירותים של גוגל", ואולי אפילו "מתלהבים שינסו כל דבר שגוגל ישימו על הרשת" (אהם). אבל הקהל הזה, כפי שגוגל גילו במקרה של גוגלגל, הוא הפכפך ומאבד עניין מהר, במיוחד אם אף אחד אחר לא מצטרף. למעשה, הצרכים המאוד ספציפיים של הקהל הזה, והפידבק הספציפי שהוא נותן, עשויים להיות חרב פיפיות שינעלו את השירות במקום שממנו קשה לו מאוד להתפתח הלאה.

העובדה היא שרוב האנשים שרוצים להיות ברשת חברתית, כבר נמצאים בפייסבוק (ורוב האנשים שפייסבוק יותר מדי מיינסטרים בשביל נמצאים בטוויטר). צריך הרבה יותר מאשר ממשק קצת יותר אינטואיטיבי כדי לגרום להם לעבור, ואני ממש לא בטוח שלגוגל+ יש את המשהו הזה. אני יכול להגיד כבר עכשיו שהייתי מעדיף את גוגל+ על פני פייסבוק, אם רק היו שם אותם אנשים. אבל אני לא דוגמא – אני ניסיתי להשתמש בגוגלגל יותר משעתיים לפני שהתייאשתי.

אינסטנט כלום

גוגל השיקו שדרוג לעמוד החיפוש שלהם: גוגל אינסטנט. מה החידוש הגדול שמצריך עמידת דום מצד כל עיתון עם חצי מדור טכנולוגיה בעולם? ובכן, מעכשיו, כשתחפשו משהו בגוגל, תוצאות החיפוש תופענה תוך כדי ההקלדה, ולא רק אחרי שתלחצו על אנטר.

אני לא רוצה לזלזל בכך שגוגל חוסכים לנו עשירית השניה – אני דווקא מאוד מעריך כל פעולה שנחסכת לי בדרך למציאת מה שאני מחפש. יתר על כן, אנשים שמקלידים לאט, ויש כאלו עוד למכביר, צריכים בכלל לשמוח על כל קיצור דרך שכזה (אם כי, כמובן, מי שמקליד לאט בד"כ גם מסתכל על המקלדת בזמן שהוא מקליד, אז הוא לא ישים לב לתוצאות שצצו על המסך).

אבל כמו קפה אינסטנט, מרק אינסטנט או ג'לי אינסטנט, גם לגוגל אינסטנט קצת חסר טעם. או, אולי, מה שאני רוצה להתלונן עליו הוא דווקא על חוסר במעוף בתכנון השדרוג הזה. הרי מה עושה בסך הכל הטריק החדש? לוקח את התוצאה הראשונה של ה"גוגל סג'סט" הותיק, ומציג אותה מיד על המסך. זהו. זהו? אם גוגל היו רוצים להדהים אותי באמת, הם היו בונים אלגוריתם שמערבב תוצאות פופולריות של מספר השלמות פופולריות של מה שאני כותב. הרי כל הפואנטה היא לחסוך לי הקלדה, לא? אז למה כשאני מתחיל לכתוב "האמת", אני מקבל עמוד שלם של תוצאות על "האמת של רביבו", בלי לשלב פנימה תוצאות מתוך "האמת העירומה" ו"האמת המכוערת", שלא לדבר על סתם "האמת"?

טיפה יותר השקעה הייתה הופכת את השדרוג הקטן הזה משטות חביבה למשהו שימושי באמת עבור הגולשים.

משוגעים, תרדו מהאינטרנט!

אני לא מכיר את ירדן לוינסקי. יש לי הרגשה שפגשתי אותו פעם, אבל יכול להיות שאני מבלבל אותו עם ירדן אחר. מעולם לא נעזרתי בשירותיו כפסיכיאטר, כך שאינני יכול להמליץ על טיפול פסיכולוגי אצלו, מעבר לעובדה שאני יודע בודאות שהוא אדם טוב. מה שחשוב זה שאני מכיר את פועלולא רק), ואנחנו בבלוגוספירה אוהבים לעזור, במיוחד אחד לשני, במיוחד כשה"אוייב" הם אנשים שעושים שימוש במיני טכניקות נלוזות שאנחנו היינו מעדיפים שתעבורנה מן העולם.

אז הנה תרומתי למאבק הצודק. אתם מוזמנים להצטרף. וזכרו: זה לא גוגל בומב אם זה למטרה טובה.

(הכנס כאן התחכמות קלישאתית על המילה גל)

אז אלוהי הגוגל נענו לשוועתי, וקיבלתי סוף סוף את ההזמנה שחבר שלח לי לפני שבוע (בצירוף מקרים משעשע, נשלח אלי מכתב מארה"ב באותו היום, והגיע תוך יומיים. אבל לדוא"ל של גוגל לקח שבוע. אכן, דואר-חלזונות).

אם אתם הקורא שאני נוטה לדמיין לעצמי, זה שמעורה בנושאי אינטרנט וטכנולוגיה, ובין כה וכה קורא את חורימבה ואת הגלוב, אז באמת שאני לא חושב שאני אחדש לכם הרבה, ואם אתם אנשים שלא מתעניינים בנושאים הללו, אז זה לא יעניין אתכם בכל מקרה. בקיצור, פוסט מיותר. קצת כמו הגוגל ווייב.

אז מה זה הגוגל גל?

אליבא דגוגל, מדובר בשלב הבא באבולוציה של הדוא"ל. למעשה, זה מרגיש יותר כמו מוטציה פרנקנשטיינית בין דוא"ל, תוכנת מסרים מיידיים ומעבד תמלילים שיתופי (דוגמת גוגל דוקס). כל "גל" פותח שיחה בין מספר אנשים. בשיחה הזו כל אחד יכול להוסיף הערות בכל שלב ובכל מקום בטקסט, ואפילו לערוך טקסט שאחרים כתבו. לתוך הטקסט אפשר לשלב תמונות, סרטים, מפות וכל מה שעולה על דעתם של אנשים שיוסיפו תוספים (סטייל פיירפוקס) לסביבת הפיתוח של הג"ג.

למה זה טוב?

אמממ… בואו נחכה עם השאלה הזו, אוקיי?

אז מה הבעיה?

בואו נתחיל עם דיסקליימר: כשגוגל הוציאו לראשונה את הגוגל רידר, ניסיתי אותו ונשבעתי לא להתקרב אליו יותר. לא הייתי חובב גדול של קוראי רסס בזמנו גם ככה, אבל הרידר לקח את כל המגבלות של הקוראים שניסיתי לפני כן, והוסיף עוד כמה דברים מעצבנים בשביל הכיף. עזבתי אותו אחרי כמה ימים של התנסות, וסיפרתי לכל מי ששאל שזה דרעק של קורא. רק כעבור אי אלו חודשים ניסיתי אותו שוב בעקבות עדכון של הממשק, וגיליתי מוצר הרבה יותר טוב, והטוב ביותר שנתקלתי בו עד אז, והתחלתי להשתמש בו באינטנסיביות. יכול להיות שאותו הדבר בדיוק יקרה עם ג"ג, מה גם שגוגל אפילו לא קוראים לגרסא הנוכחית בטא אלא "פריוויו". אז יתכן שתוך מספר חודשים כל הדברים שאני אציין כאן כבר לא יתקיימו בגרסא משופרת של השירות. ובכל זאת:

הסוגיה המציקה ביותר לגבי ג"ג היא ההחלטה המוזרה שלהם להמציא את ממשק המשתמש מחדש. דוגמא בולטת הוא סרגל הגלילה שלהם, שמתפקד באופן שונה מכל סרגל גלילה אחר שאני מכיר, כאשר גלגול הגלגלת של העכבר מביא לגלילה קופצנית ואיטית עד כדי טירוף. למה זה טוב? מה הבעיה עם הגלילה שכולנו מכירים? לא ברור.

הלאה. כשמספר אנשים עורכים מסמך משותף, איך אפשר לזהות מה כתב מי? בקלות: לכל משתתף יש צבע שונה. ברור, לא? לא בג"ג. כאן, למרות שכל אחד יכול לערוך כל טקסט שכתב מישהו אחר באותו הגל, אין שום אינדיקציה איזה חלקים נכתבו על ידי הכותב המקורי ואיזה חלקים לא. הדבר היחיד שאפשר לעשות זה "להריץ מההתחלה" את הגל, ולבחון שלב שלב את התפתחות הטקסט. נשמע קצת מייגע בשביל לגלות פרט כל כך אלמנטרי? גם אני חושב.

עוד סוגיית ממשק היא הבחירה להציג את המשתתפים בכל גל רק באמצעות תמונת המשתמש שלהם. עד כמה שאני ראיתי, אין אפשרות פשוט להציג את שמות המשתתפים כפי שהם מוצגים, נגיד, בדוא"ל שנשלח למספר אנשים. זה מאוד נחמד, כי חיווי גרפי הוא בד"כ נעים יותר מאשר טקסטואלי, אבל זה גם לא אפקטיבי במיוחד: זה תופס יותר מקום (כדי שהתמונות תהיינה גדולות מספיק), זה לגמרי לא יעיל אם הרבה אנשים לא טרחו להוסיף תמונה לפרופיל שלהם, זה לא יעיל גם אם אנשים שאתה מגלגל איתם הם אנשים שלא ראית אף פעם, כפי שאכן קרה עם כמה מהאנשים שמופיעים אצלי ברשימת הכתובות (באופן אירוני, דווקא האנשים שאני מכיר מהחיים האמיתיים משתמשים באיור ולא בתמונה של עצמם).

אבל ללא ספק הדבר שהכי יפריע לכם להשתמש בזה ממש הוא ששום דבר לא נכנס לתוך החלונית של הגל. אפילו סרגל הכלים לא מצליח להכנס במלואו לתוך חלון הגל אם פתוח אצלי גם חלון ניווט וחלון הכתובות – ואין שום אינדיקציה לכך שיש עוד כפתורים שאני לא רואה, או דרך להגיע אליהם פרט להרחבת החלונית למסך מלא.

ועכשיו עם כל הכלים:

או קחו למשל את השאלה הפשוטה: האם יש עדכונים חדשים בגל מסויים? יש אינדיקציה ברורה ונוחה ברשימת הגלים, ויש אפילו אינדיקציה סבירה בתוך כל גל – אבל אם אני רק יושב וצופה בשיחה בין שני אנשים אחרים (או אפילו מנהל שיחה עם מישהו אחר, כל עוד אני לא מקליק ספציפית על כל פריט שהוא הוסיף, הם כולם ישארו בגדר "לא קרואים". והרי לכם אחת המגבלות בשילוב שבין צ'ט לבין אימייל. נו, תגידו, אבל את יכול לסמן את הכל כקרוא בסוף, לא? כן. אבל זאת בתנאי שאני בטוח לגמרי שאי שם במעלה הפתיל לא החליט מישהו לחמוד לצון ולהוסיף כמה מילים בלי לספר לי.

זה לא שאין פתרונות לבעיות הללו בממשק, אבל הם מסובכים מדי, והם מתלבשים על ממשק שהוא בכל מקרה לא ברור, ועל פתרון לבעיה לא לגמרי ברורה.

מה שמחזיר אותנו לשאלה הקודמת: מה עושים עם זה?

לא לגמרי ברור. כתוכנת מסרים מיידיים, זה כבד, זה איטי, וזה באופן כללי לא משהו. כפלטפורה לעיבוד תמילילים שיתופי, לא ברור איזה יתרון יש לזה על גוגל דוקס, ואפשר לזהות הרבה חסרונות. ככלי דוא"ל זה חסר ערך לחלוטין – במיוחד כל עוד אין אינטגרציה של זה עם ג'ימייל, ולא ברור אם ואיך תהיה. ככולם ביחד זה פשוט עוד מקום שאני צריך לבדוק כדי לראות שלא קיבלתי משהו חדש – והרי זו בדיוק הסיבה שאני מעדיף את גוגל טוק על כל החלופות האחרות!

בהחלט יתכן שאחרים ימצאו לזה שימושים ואני פשוט חסר דמיון. מישהי כבר הספיקה לבקש ממני הזמנה בטענה שהיא חושבת שזה יוכל להיות שימושי עבורה, אם כי יש לי ספקות.

יתכן גם שהבעיה העיקרית היא שגוגל פשוט לא היו צריכים לחשוף את ג"ג בפני אנשים כמוני שאינם מפתחים, ופשוט הפעילו את השירות ורצו לדעת מה אפשר לעשות איתו מצד אחד, ומצד שני כמעט ולא מכירים אנשים שמשתמשים בזה. זו בעיה שמזינה את עצמה: בגלל שאין מה לעשות שם, אף אחד לא מפעיל את זה מעבר לכמה שעות הראשונות אחרי שקיבל גישה. בגלל שאף אחד לא מפעיל את זה, אין שום דבר לעשות שם למי שנכנס לראשונה. זה מרגיש כמו לשבת בחדר לבן ולדבר עם עצמך. ((ובהזדמנות זאת אני רוצה להודות לאבנר שסייע לי לשחק עם הצעצוע ממקום מושבו מעבר לאוקיינוס.))

אבל גוגל כבר הרבה זמן מתעקשים לחשוף את הג"ג למרות שהם יודעים שזה מוצר חצי אפוי. הם התעקשו לייצר סביבו באזז בחשיפה המקורית למרות שלא היה להם שום דבר להראות לציבור, והם מתעקשים עכשיו לחשוף את זה דווקא בפני ציבור המאמצים המוקדמים, למרות שעדיין אין כל כך מה להראות לציבור. וכגודל הציפייה שמייצרת שיטת ההזמנות כך גודל האכזבה. ולא, זה לא כמו ג'ימייל, שיכולתי מהרגע הראשון להתחיל להשתמש בשירות במקום הדוא"ל הרגיל שלי, כי פה מדובר בגן סגור שאין דרך לתקשר מתוכו עם מי שלא זכה במפתח. זה קצת מפגר בשביל כלי תקשורת.

בקיצור, הפעם הבאה שאני אכנס לגוגל גל שלי תהיה עוד שנה בערך. גוגל, אני מצפה לשיפור משמעותי עד אז.

עדכון קריטי!

יש לי גוגל וויב, ועכשיו גם אני יכול להצהיר בגאון שאין שום דבר לעשות שם! יש!

(אין אפילו אינדיקציה אם מישהו מחובר או לא. פקאקט).

אבניבי אובוהבב אבת גובוגבל?

גוגל שוב עדכנו את הממשק של גוגל רידר. הם הוסיפו כמה פיצ'רים שבאמת חסרו לי (כמו היכולת לעקוב אחרי אנשים גם בלי לעשות את טקס הוודו הדרוש כדי שיהפכו לחברים שלי בג'ימייל), שמקרבים את ג"ר עוד קצת לטוויטר, ואז עשו עוד צעד אחד ושמו קופסת טקסט בראש עמוד הפריטים ששותפו על-ידי חברים, במקום להחביא אותה בעמוד הדברים ששיתפתי בעצמי. אבל אני לא רוצה לסקור את הפיצ'רים החדשים. אני רוצה להעיר הערה לגבי פיצ'ר אחד דבילי במיוחד.

לשורת הפעולות המתארכת בתחתית כל פריט רסס בג"ר התווספה פונקציה חדשה: "like". הרעיון הוא לסמן פוסטים שאני אוהב בלי לשתף אותם עם העוקבים אחרי. אפשר לראות כאן את קו התפר שבו האישיות הסכיזופרנית של ג"ר מחברת בין הרצון להיות כמו טוויטר לרצון להיות כמו פייסבוק. גם בפייסבוק יש פיצ'ר של "אהבתי". בטוויטר, הדבר הכי דומה הוא RT – ריטוויט, כלומר לשלוח מחדש את הטוויט לכל האנשים שקוראים אותי. אבל ה-RT הוא בעצם האפשרות לשתף מחדש דברים שאחרים שיתפו. מה הפונקציה של "אהבתי"?

הסיטואציה, אני מתאר לעצמי, אמורה לעבוד בערך ככה: אני קורא לתומי את הבלוגים שאני אוהב, ורואה שמישהו סימן שהוא אהב פוסט שאני עצמי גם מאוד אהבתי. מיד אני בודק מיהו האדם, ומגלה שם של מישהו שאני בכלל לא מכיר. חיש-קל אקליק על שמו ואגלה את כל שאר השיתופים שלו, ואולי אפילו אחליט לעקוב אחריו באופן קבוע.

יש כמה בעיות בתסריט הזה. הנה אחת מהן:
Photobucket

רשימת האנשים שאהבו את אחד הסטריפים האחרונים של דילברט, דקות ספורות אחרי שפורסם (קליק על התמונה להגדלה).

שימושי, נכון? העניין הוא שהתסריט הזה לא רלוונטי עבור בלוגים פופולריים. או, במילים אחרות, הוא יאפשר לי, במקסימום, למצוא אנשים אחרים שקוראים את בלוגי הנישה שאני קורא, בתנאי שאין הרבה מהם, ובהנחה שאני כבר לא מכיר אותם מהקהילה של הבלוג עצמו. בקיצור, זה עובד רק בסיטואציות שדומות למצב בפייסבוק: כמות מוגבלת של אנשים שקוראים את החומר שמיוצר על ידי כל אדם, כשיש סיכוי לא קטן שיש קרבה או לפחות דמיון מסויים בין כלל החברים של כל אחד.

ואולי אני פשוט אשקיע יותר זמן בלקרוא פוסטים שהרבה אנשים אהבו? זה יכול להיות – אם יש מקור שמשחרר רשומות בקצב גבוה, כך שאני לא מספיק לקרוא את כולן, בהחלט יתכן שאני אעדיף לקרוא רק את אלו שהרבה אנשים אהבו. למעשה, זה אולי היה אפילו יכול להיות שימושי. רק שאת מספר האנשים שאהבו פוסט מסויים מגלים רק כאשר פותחים אותו (בהנחה שכמוני, אתם קוראים את הרידר במצב רשימה ולא במצב פתוח, כי זה הרבה יותר הגיוני), ואז צריך להקליק שוב כדי לקבל את רשימת האנשים שאהבו אותו. אז אפילו את זה אין לנו.

תסריט אפשרי אחר הוא שכבלוגר, אני אוכל לגלות כמה אנשים אהבו את הפוסט האחרון שלי (זה התסריט שהחבר'ה בגוגל עצמם הציעו). בשביל זה, כמובן, אני צריך לחזור ולבדוק את הפוסט ברידר אחת לכמה זמן (אחרי שעשיתי מנוי על הבלוג של עצמי, כמובן), כי הרידר עצמו לא מיידע אותי שאנשים אהבו את הפוסטים שלי. עצה לקוראי בלוגים: אם אתם רוצים לספר לבלוגר שמאוד נהניתם מפוסט שלו, כתבו לו תגובה. ללחוץ על "אהבתי" בגוגל רידר לא עוזר לאף אחד.

וזהו, בעצם. זו הפונקציה שזה מציע. אם היה מדובר בפרוייקט "מעבדות", הייתי מסוגל להבין. אבל בשביל זה להוסיף עוד רעש לשורות הפעולות בתחתית הפוסט? ועוד לתקוע את זה בדיוק במקום שבו פעם היה כפתור השיתוף, כדי שכל הזמן אני אקליק עליו בטעות?

Photobucket

בלעדי! דובי קננגיסר תעשיות מדיה בעב"מ ממתגת עצמה מחדש!

חברת דובי קננגיסר תעשיות מדיה בעב"מ, מהמובילות בתחום זיוני השכל ובזבוז הזמן באינטרנט בעברית, פתחה היום בשלב השני בקמפיין המיתוג מחדש של החברה, שמרכז את כל פעילויותיה תחת שם המותג "דוביכאן".

בראיון מיוחד ל"לא שומעים" שנערך באמצעות הודעה לעיתונות, סיפרה סמנכ"לית השיווק של החברה על המותג החדש, והקמפיין המתמשך.

"התחלנו עם המותג החדש בטוויטר, שם מומחי המדיה החברתית פיתחו עבורנו זהות תאגידית יחודית ופופולרית שמציגה את כל הטוב שבמוצרי החברה, אבל בפחות תווים. המותג החדש, דוביכאן, משדר את כל אותן תכונות שאנחנו רוצים להדגיש בחברה שלנו: את המיידיות, את הקשר לכאן ועכשיו. קיבלנו בעבר לא מעט תגובות שליליות על העובדה שהחברה שלנו העתיקה את משרדיה הראשיים לקנדה מטעמי מס ועומס חום, ולכן רצינו להדגיש את המחויבות שלנו בפני הצרכן שגם כאשר אנחנו שם, אנחנו בעצם כאן."

השלב השני של קמפיין המיתוג מחדש העביר את הנוכחות הגוגלית של החברה תחת המותג החדש, כולל עמוד פרופיל חדש, ועמוד פריטים משותפים חדש. הגם שכתובות הדוא"ל הקודמות של החברה עדיין זמינות ופעילות, החברה גם פתחה כתובת דוא"ל תחת שם המותג החדש. "אנחנו מעודדים את כל לקוחותינו שנהנו ממוצרי החברה עד כה לוודא כי כתובתנו החדשה מעודכנת אצלם ברשימת הקשרים, ובמיוחד ללקוחותינו שעושים שימוש בגוגל צ'ט, לוודא שהכתובת המעודכנת זמינה לצ'ט. אם אינכם מצליחים להכניס את הכתובת החדשה, אנא שלחו לנו דוא"ל (גם לכתובת הישנה, שעדיין פעילה!), ואנו נטפל בעניין בהקדם."

"יש לציין שמהלך המיתוג מחדש הצליח מעל ומעבר למשוער, ורוב הלקוחות לא יחושו כלל בהבדל, וזאת חרף הקשיים שהערימה עלינו חברת גוגל. אפשר להבין את הלחץ של גוגל לאור השינויים בדובי קננגיסר תעשיות מדיה, שמאיימת על הצלחתה של גוגל עכשיו יותר מאי פעם. אך לא ניתן לגוגל לנצל את מעמדה ככמעט מונופול כדי למנוע את עלייתה המטאורית של דובי קננגיסר תעשיות מדיה," מסרה סמנכ"לית השיווק.

את הנעשה אין להשיב

בואו נניח שאתם כותבים בלוג במשך כמה שנים, וכל מיני אנשים מנויים על הרסס שלכם, חלקם, יש להניח, באמצעות הגוגל רידר. עכשיו, בואו נניח שבחלוף מספר שנים אתם מחליטים שאחד הפוסטים שלכם — או כולם — מביך מדי, מפליל מדי, או באופן כללי הייתם מעדיפים שלא ישאר לו זכר בשום מקום. אולי אתם רוצים להכנס לפוליטיקה ומעדיפים שלא יזכרו לכם את הפעם שצילמתם את עצמכם בתחתונים, אולי אתם פוצחים בקריירה טלוויזיונית ומעדיפים שלא ישארו שרידים של כל מיני דברים שאמרתם ואנשים לא יאהבו. לגיטימי. בלוג שלכם, לא? מוחקים את הפוסטים הבעיתיים מהבלוג, וכעבור כך וכך זמן גם הגוגל קאש שוכח, והכל בא על מקומו בשלום, נכון?

אז זהו.

לא יודע אם שמתם לב, אבל הגוגל רידר מאפשר לכם לגשת לכל הפוסטים שנכנסו לתוכו, לא משנה עד כמה הם ישנים. עוד דבר שיכול להיות שנתקלתם בו הוא שאם במקרה מישהו פרסם פוסט ומחק אותו אחרי זמן מה, אחרי שהרידר כבר הספיק לקצור את הרסס שלו, אז הוא עדיין יופיע לאנשים בקוראים שלהם.

שילוב של שתי העובדות האלה ביחד אומר שאיפשהו בבטן של גוגל שמור עותק של כל פוסט בכל בלוג שמישהו מנוי עליו דרך הגוגל רידר. לעד. בלי קשר לאם כן או לא מחקתם אותו. וכל אדם שנשאר מנוי על הבלוג שלכם יכול לגשת לפוסטים הללו, בלי קשר לנגישות של אותם פוסטים דרך האתר עצמו.

סתם, שתדעו.

פיצה זה טוב לעסקים

היום היה היום עם הכי הרבה כניסות (גם יוניקים וגם עמודים נצפים ((הפיק הקודם במספר העמודים, בלי פיק מקביל במספר היוניקים, הוא תוצאה של הפסיכי מוואלהשופס שעשה ריפרש על הפוסט הזה משהו כמו 350 פעמים לאורך כשלוש שעות, אז אני לא סופר אותו.))) בהיסטוריה של הבלוג שלי, בהפרש משמעותי. לפחות 250 כניסות היו רק לפוסט על הפיצה-נאצי. הפוסט כיכב לזמן קצר בראש התוצאות בגוגל עבור שם הפיצריה, ואפילו חיפושים כמו "פיצה ש" (השם המצונזר שמופיע ב"לא רלוונטי") הגיעו לכאן.

סתם, שעשע אותי.