חסר ערך

פוסט משותף עם ד"ר יעל פלד, עמיתת מחקר בפילוסופיה פוליטית במרכז לחקר האתיקה באוניברסיטת מונטריאול.

לפני כשבוע התפרסם בבלוג של ואן דר גראף אחותך פוסט כנה ואמיץ מאוד על מה זה אומר להיות חולה (חולת) דכאון. הפוסט מתאר בבהירות שתים מהתחושות האיומות ביותר שחווים חולי דכאון. הראשונה היא חוסר תקווה ("שהעצב והאפלה הם כל מה שאי פעם היה ושאי פעם יהיה לך בחיים"). השנייה היא מה שאפשר לכנות "תחושת יתירות" (איפשהו, עמוק בתוך הראש, תמיד יש את הקול הזה שממשיך לומר לך שבעצם את לא צריכה להיות קיימת. כלומר זה לא שאת צריכה למות או משהו, פשוט לא להיות. או שלא היית אמורה להיוולד, או שהיית אמורה למות כבר מזמן, ואיכשהו המשכת לחיות, וזה די מיותר, בעצם"). דכאון, במילים אחרות, איננו רק מצב של ייאוש או חוסר תקווה, אלא גם (או אולי בעיקר) תחושה של קיום שאין לו הצדקה, ושל חוסר ערך.

למחרת פרסומו של הפוסט, הצית עצמו משה סילמן בהפגנה שנערכה בשבת האחרונה בתל-אביב. סילמן, כך עולה מהדיווחים, היה בדרכו להפוך לדייר רחוב (כלומר, הומלס) לאחר קריסה כלכלית וחובות שהלכו והסתבכו. מהמכתב המשוכפל שחילק סילמן בין משתתפי ההפגנה לפני שהצית את עצמו עולה מצב כלכלי בלתי אפשרי – הסתמכות על קצבה חודשית בלתי הגיונית בעליל בשיעור של 2,300 ש"ח (אובדן כושר עבודה של 100% בעקבות אירוע מוחי) לתשלום כל צרכי קיומו. נראה כי כוחותיו הנפשיים של סילמן, שעמד להיזרק אל הרחוב באותו שבוע, תשו. את התוצאה ראינו כולנו בחדשות. אתמול נפטר סילמן מפצעיו, אחרי שישה ימים של מלחמה על חייו.

שום גורם ממשלתי לא הצליח לסייע לסילמן להיחלץ מגזרת חיי הרחוב שהיתה אמורה להיות גורלו החל מהשבוע, מהסיבה הרגילה: אין כסף. למה אין כסף? את התשובה מספק דו"ח האגודה לזכויות האזרח שפורסם השבוע, המתאר את ייבושם השיטתי של השירותים החברתיים במדינת ישראל. עבור הניאו-ליברליזם, תפיסת העולם העומדת בבסיס מנגנון הייבוש הזה, אנשים כמו סילמן – חולים, בלתי יצרניים ובאופן כללי לא עונים על הטיפוס האידיאלי של השחקן האינדיווידואליסט והרציונלי – הם אנשים בלתי נוחים. עניים סתם השיטה דווקא אוהבת, שהרי הקפיטליזם משגשג על אי-השיוויון. עוניים של הרבים הוא שמאפשר את עושרם של המעטים. אך אלו שנופלים מחוץ למסגרת היצרנית והצרכנית, איתם השיטה אינה יודעת איך להתמודד, ולפיכך היא מתעלמת מהם עד כמה שאפשר. סלימן, ואנשים רבים – רבים מדי – כמותו, הם היום אנשים שקופים, מיותרים, חסרי ערך. אך לא די בכך, שכן הדוגלים בשיטה יודעים גם שמדי פעם בפעם אותם אנשים חסרי ערך הופכים אף לעול ממשי, כאשר הם מרימים את קולם ודורשים להנות גם הם מפירות השגשוג הכלכלי. כדי למנוע זאת יש לשכנע את הציבור – כולל אותם "חסרי ערך" עצמם – לראות את עצמם כפי שהשיטה רואה אותם: כבלתי ראויים, כחסרי ערך. הפרקטיקה של הניאו-ליברליזם, על כן, כוללת גם מאמץ לשכנוע הציבור לאימוץ התאוריה הניאו-ליברלית עצמה, ורבים – רבים מדי – מפנימים את ערכי השיטה, ומתחילים להאמין באמת שאם הם אינם מצליחים כלכלית, סימן שאינם מועילים מספיק; ואם אינם מועילים, סימן שאין להם ערך.

קו ישיר מחבר בין הפוסט האמיץ של ואן דר גראף אחותך לבין ההצתה העצמית המזעזעת של סילמן, והוא תחושת חוסר הערך שנולדת מתוך מצב נפשי שהמילה "קשה" קטנה עליו בכמה וכמה סדרי גודל. אצל ואן דר גראף אחותך, כמו אצל הרבה חולי דיכאון אחרים, התחושה הזו היא פנימית. אצל סילמן המסר הזה – "אינך שווה, אין לך הצדקה" – מגיע מבחוץ, מהשיטה הכלכלית שבה חי הוא וכולנו.

חולי דכאון נוטים להטיח בעצמם אמירות קשות בסגנון "אני כשלון ומגיע לי". הם מלאי אשמה ובושה על חוסר היכולת שלהם לתפקד. הם מרגישים כאילו הם טורח בלתי מוצדק על סביבתם ומשאביה (נפשיים, חומריים). בטרמינולוגיה דומה מאוד משתמשת כלכלת השוק בשביל לתאר אנשים מסוגו של סילמן. במקרה הטוב היא מציעה להם (תוך איום מתמיד בענישה כלכלית) שילכו לעבוד, תוך התעלמות מהגידול המבהיל במספרם של העובדים העניים. במקרה הפחות טוב היא עוברת לכנות אותם בכינויי גנאי כגון "בטלנים", וקובעת שאם אנשים אינם מצליחים להתקדם ולשגשג, הרי שזה רק בגלל שלא התאמצו מספיק. על פי התפיסה הזו, "שיכור השוכב בביב", כפי שמצטט גדי טאוב את וויליאם גרהאם סאמנר, מאבות התפיסה הזו, "נמצא בדיוק היכן שהוא צריך להיות". לפי העיקרון הזה, מיטת בית החולים שבה אושפז סילמן היא בדיוק המיטה שהוא הציע לעצמו. ((גרסאות מעודנות קצת פחות של תפיסת העולם הזו גורסות שאין זה מוסרי לטפל בסילמן מפני ש(1) מערכת בריאות במימון ציבורי אינה צריכה לטפל במי שמביא על עצמו ביודעין בעיית בריאות; (2) אין זה מוסרי להתערב בהחלטתו של סילמן, באינדיווידואל רציונלי, להמית את עצמו; (3) אין זה מוסרי להכריח את משלם המיסים לסבסד שירותים הניתנים למישהו שאיננו תורם למימון השירות ("אין שירותים בלי מיסים, גם אם אתה לא מרוויח מספיק בשביל לשלם מיסים").))

הציטוט בפסקה הקודמת נלקח מתוך מאמר בשם "מליוני אנשים לבד" שפרסם גדי טאוב ב"הארץ" לפני כמעט עשור. אחת הטענות המרכזיות במאמר היתה שבהיעדרה של פוליטיקה ("רשות רבים", גוף מדיני) השוק הופך לזירה היחידה שבה בני אדם מתקשרים זה עם זה. צמצומה הנמשך והמכוון של הזירה האזרחית, כפי שמתואר בדו"ח של האגודה לזכויות האזרח,  הוא הגורם האחראי להשתלטותו של השוק על רשות הרבים האזרחית בשלושים השנים האחרונות. בחברת שוק מהסוג אליו מקדמת אותנו תפיסת העולם הכלכלית והאתית של נתניהו ושטייניץ, ה"מטבע" היחיד שיש לו ערך הוא המטבע הפיננסי. יש כסף? ברוך בואך. אין כסף? התייתרת. מצב תקינותו של ה"עובר ושב" האזרחי (זכויות וחובות) הופך להיות בלתי רלוונטי. ציון השירות הסדיר והמילואים במכתבו של סילמן נראה כמו סוג של תחינה נואשת להכרה בחשיבותו של החוזה האזרחי בין המדינה לאזרחיה, ובערך הנגזר ממנו, שאיננו ערך שוק. חוסר העניין של המדינה בסילמן ודומיו היא עדות לחוסר הערך של שניהם בעיניה.

אחד מעיקרי האמונה של הליברליזם (או "המשפחה הליברלית") הוא עקרון הנייטרליות, שאומר שאל לה למדינה לקבוע לשחקנים הפוליטיים מהו ה"טוב" או ה"ראוי", ואל לה לנסות לקדם את האושר הכללי בצורה כזו או אחרת. בכך היא נבדלת מתפיסות כמו זו הרפובליקנית או הקהילתנית, שמניחה את קיומו של טוב כללי ואת הציווי לדאוג לקידומו. הזווית הניאו ליברלית על עקרון הנייטרליות גורסת ששחקנים אינדיווידואלים הם פרטים רציונליים שיודעים הכי טוב כיצד לקדם את רווחתם הכלכלית, ((והנחה מובלעת בכך היא שיש "חוקי משחק" קבועים וידועים, ושמי שמבין אותם לאשורם יוכל תמיד להצליח, ואילו מי שנכשל כשל בקריאת השוק – כלומר, עדיין יש כאן "אחריות אישית" להצלחה או לכשלון, ואין שום אלמנט של מזל בהצלחה כלכלית.)) ושאם כל אחד יעשה את הטוב בשבילו אז בסופו של דבר כולם ירוויחו מכך. יש כל מיני בעיות עם המיתוס הזה (שוק בלתי משוכלל, תנאי פתיחה בלתי שווים וכו'), ורובן ראויות לדיון נפרד. בהקשר הדיון הנוכחי, מעניין במיוחד לעמוד על הקשר שבין התנערותה של המדינה ממחוייבות לשלום אזרחיה לבין חוסר יכולתה (או רצונה) לזהות כיצד מדיניותה פוגעת באופן ישיר ברווחתם הנפשית. דבר אחד הוא לומר "אל למדינה להכתיב לאזרחיה כיצד להיות מאושרים". דבר אחר הוא לומר "לא אכפת למדינה אם אתם מאושרים. אם אינכם מאושרים, זה מפני שאתם לא מוצלחים".

לפני כמה שנים התפרסם ב"העיר" ראיון שנערך עם פסיכולוג מפורסם. כשנשאל מה לדעתו הדבר החשוב ביותר שפסיכולוגים צריכים לדעת, ענה שהנפש האנושית היא דבר עדין מאוד, ולפיכך יש להתייחס אליה בזהירות רבה מפני שקל מאוד לעשות נזקים גדולים, במודע או שלא. מקבלי ההחלטות במדינת ישראל, האוחזים בתפיסת העולם הניאו-ליברלית, פועלים על-פי ההגיון שמכתיבה הגישה בה הם אוחזים. ההגיון הזה מכתיב להם להתעלם מהשפעת המדיניות שהם מנהיגים על רווחתם ובריאותם של אזרחי המדינה, שכן כל התייחסות לפגיעה שכזו תפגע בעקרון היסוד לפיה הצלחה וכשלון נגרמים רק על-ידי האינדיבידואל, ורק האינדיבידואל צריך להנות (או לסבול) מפירות הצלחתו (או מפגעי כשלונותיו). זה אולי האספקט הנכלולי ביותר של הצלחת הפרויקט ההגמוני של הניאו-ליברליזם – הפנמתם של נפגעיה העיקריים של תפיסה זו את עיקרי האמונה הניאו-ליברלית, לפיה הם אינם מצליחים משום שאינם חרוצים או מוסריים מספיק, ואם הם נכשלים הרי שמגיע להם. חולי דכאון חווים מבפנים את התחושה האיומה של חוסר תפקוד, אשמה, היעדר תחושת ערך ומיותרות. נפגעיה של השיטה הכלכלית בארץ חווים אותה פעמיים – פעם אחת מבחוץ, בגלל השיטה. ופעם שנייה, מבפנים, כשהמצב הנפשי שאליהם מביאה אותה השיטה דוחף אותם אל הדכאון.

הדכאון הזה, תולדת העוני אליו מתדדדרים חלקים גדלים והולכים של משקי הבית בישראל, אינו הכרחי. הוא תולדה של מדיניות מכוונת ויזומה הרואה בערך השוק את הערך היחידי המשמעותי לקיומה של חברה בארץ. מי שאינו מסוגל לתרגם את מאמציו ואת עמלו לערך שוק – קשישים, נכים, עולים, אמנים, חוקרים – הופך ליתיר מבחינתה. חולי דכאון יודעים היטב, כמו שואן דר גראף אחותך כותבת, שהדרך להחלמה עוברת דרך משפחה וחברים שמזכירים בכל פעם מחדש שתחושות חוסר התקווה והיעדר הערך הן סוג של "סרט רע" ולא המציאות. מה נגיד על מדיניות כלכלית מכוונת שפועלת בדיוק להיפך, בנסיונה לשכנע חלקים גדלים והולכים מאיתנו שאנחנו חסרי ערך?

האם קנגורואים חולים בשפעת חזירים?

הרבה מיסאינפורמציה מסתובבת שם בחוץ בימינו באשר לשפעת החזירים – מיסאינפורמציה שגורמת לאנשים מצד אחד להכנס לחרדות מיותרות, ומצד שני לזלזל בסכנה שקיימת. בפעם הבאה שיוצא לכם לשוחח עם מישהו על הנושא, אל תשכחו להזכיר לו את הפרטים הבאים:

א. שפעת חזירים אינה יותר קטלנית משפעת רגילה. כמו שפעת רגילה, רוב האנשים שחולים בשפעת החזירים מחלימים בקלות וממשיכים בחייהם. ישנם אנשים שרצים לבית החולים בחשש שאולי יש להם שפעת חזירים, וכשהם שומעים שהם חולים בסתם שפעת, הם נרגעים, כאילו הסיכון שהיו נתונים בו השתנה במשהו. אז לא, החשש הוא לא משפעת אלימה במיוחד. העובדה היא שרוב האנשים (כולל אותי, יש לציין) לא טורחים להתחסן מפני שפעת עונתית, ובמידה לא קטנה של צדק. אבל אם לא פחדתם עד היום משפעת רגילה, אין סיבה שתפחדו משפעת חזירים.

ב. החשש הוא דווקא מחוסר ההיכרות שלנו עם אופן ויכולת ההתפשטות של שפעת החזירים. החשש, שטרם הוברר עד תום, הוא שהשפעת הזאת פשוט תדביק הרבה יותר אנשים. בהנחה שאחוז זהה של אנשים שנדבקו במחלה ימותו כתוצאה ממנה או מסיבוכים הקשורים בה, כפי שמתים משפעת רגילה, הרי שאם מספר הנדבקים גדול משמעותית, כך גם מספר המתים יגדל.

העניין הוא שהחשש הזה הוא בדיוק זה – חשש. אנחנו פשוט לא יודעים, וכולנו פחות או יותר מחכים לבוא הסתיו, עם תחילת עונת השפעת הרגילה, לראות אם יהיו שינויים מהותיים במספר חולי השפעת.

כולנו? אז זהו, שלא. בחלק הכדור הדרומי משתולל לו בימים אלו ממש חורף כהלכתו. מי שרוצה לדעת מה צפוי לנו עוד מספר חודשים, מוטב שיסתכל לשם – ומוטב, אם אפשר, לאוסטרליה, שהיא הכי דומה למדינות האירופאיות וצפון-אמריקאיות (וגם ישראל, למעט עניין הגנים) ברוב המדדים הרלוונטיים. ((כן, כן, גם ניו-זילנד. אבל אוסטרליה זה מספיק. הייתי בודק את ניו-זילנד אם זו הייתה שפעת הכבשים.))

אז מה קורה באוסטרליה? בימים אלו ממש עברה אוסטרליה את רף 100 האנשים שמתו לאחר שאובחנו כחולים בשפעת החזירים. ודוק: הם לא בהכרח מתו מהמחלה. הם יכולים היו למות מכל מיני דברים, אבל הם אובחנו כלוקים במחלה, ואחר כך מתו. בכל מקרה, כ-100 איש. באוסטרליה מתים מדי שנה כ-2800 תושבים משפעת, כאשר, כצפוי, רובם חולים ומתים בחודשי החורף (כלומר, יוני-אוקטובר).

הבלוג השימושי בעל השם המפתיע "שפעת חזירים באוסטרליה" מספק לנו כמה נקודות מידע מעניינות. ראשית, גרף המציג את הנתונים הממוצעים עבור השנים הקודמות באשר לאבחון שפעת בבתי חולים:

צריך לציין כאן שהשנים האחרונות נטו יותר לכיוון העליון של הטווח, עם שיא של כל הזמנים ב-2007 (למעלה מ-10,000 מקרי שפעת מאובחנים לאורך השנה), ולא הרבה מתחת לזה ב-2008, כלומר שלא יהיה זה בלתי סביר להסתכל יותר על קו המקסימום מאשר על קו הממוצע. כעת, נביט בגרף עבור שנת 2009 עד כה:

אהם.

אנחנו מדברים על עלייה של משהו כמו 700 אחוזים לעומת השיא הקודם. האם אפשר להכריז על מגיפה עולמית ולברוח למערות? רגע. צריך לזכור שהנתונים הללו מדברים על מקרי שפעת שאובחנו בבתי החולים – אבל כולנו יודעים שרוב הזמן, אנשים שחולים בשפעת פשוט שוכבים במיטה כמה ימים, אולי לוקחים איזו אנטיביוטיקה (למרות שאנטיביוטיקה אינה יעילה כלל כנגד שפעת! שפעת היא וירוס, אנטיביוטיקה זה רק נגד חיידקים!), וממשיכים לתפקד כרגיל. רק המקרים הקשים מגיעים לבתי החולים. האם יתכן שרק המודעות הגבוהה והפאניקה הבלתי מוצדקת מריצים אנשים לבית החולים, כשבתנאים נורמליים הם כלל לא היו מדווחים על המחלה לאיש? יש סיבה לחשוב כך. בשנת 2007 הידועה לשמצה, מתוך 10,000 האנשים שהגיעו לבתי החולים עם שפעת, כ-2600 איש מתו ממנה או מסיבוכים קשורים. כרבע. להבדיל, בעונה הנוכחית כ-29,000 איש כבר הגיעו לבתי החולים ואובחנו כחולים בשפעת (כלשהי), מתוכם 100 בלבד מתו עד כה, ועוד כמאה מאושפזים בטיפול נמרץ. נלך על התסריט הגרוע ביותר ונניח שאנחנו ב-200 מתים. ((בשלב כלשהו מישהו ישים לב שאלו המספרים של אנשים שמתו משפעת החזירים, ולא סך האנשים שמתו משפעת עד כה. זה נכון, ולצערי אין בידי את מספר המתים משפעת בכלל באוסטרליה נכון לעכשיו, אבל מכיוון שסוכנות הבריאות האוסטרלית מדווחת כי 80%(!) מחולי השפעת השנה לוקים בנגיף החזירים, סביר להניח שהמספרים הללו אינם רחוקים מהמספר המלא.)) שני שליש האחוז, לעומת 26 אחוזים. ושוב – בהחלט יתכן שהפאניקה המריצה הרבה אנשים לבית החולים מוקדם, מה שהציל את חייהם של רבים שהיו מתים מהשפעת אילולא החשש משפעת החזירים. ובכל זאת, קשה שלא לחשוב שהמספרים הללו אינם אינדיקציה לעונה קשה במיוחד של שפעת, אלא לעונה היסטרית במיוחד. עוד כדאי לציין שאנחנו כעת ממש באמצע עונת השפעת באוסטרליה. אם מספרי המתים ימשיכו בקצב הנוכחי, זו עוד תהיה שנה טובה במיוחד במלחמה הסיזיפית כנגד הנגיף.

אז מה למדנו? למדנו בעיקר שעדיין אין לנו מספיק נתונים, אבל מה שכן יש לנו מאפשר לשמור על אופטימיות זהירה בכל הנוגע ליכולת הדבקה חריגה של הנגיף החדש. בכל אופן, אפשר להניח לחשש שרבים עדיין אוחזים בו מפני שפעת אלימה וקטלנית במיוחד. אין דבר כזה, בינתיים.

אם אתם רוצים לפחד ממשהו, תפחדו מהמדוזה בת האלמוות.

ברצינות.

"מר עורך, יש בעיה, אין פאניקה! מה עושים?"

אני צופה כעת במהדורת חדשות ערוץ 2. יקירת המערכת טטיאנה הופמן התבקשה להכין כתבה על שפעת החזירים, אז היא עשתה. הבעיה היא ששפעת החזירים היא לא סיפור מלהיב במיוחד. אנשים, כך נראה, מתעקשים שלא להתרגש יתר על המידה. כלומר, כן, במקסיקו ביטלו ארועים המוניים כדי לצמצם את הסיכון ואף שוקלים להשבית לכמה ימים את התחבורה הציבורית, אבל חוץ מזה? כלום. כרגיל.

אבל ביקשו כתבה, ובכתבה צריך להגיד דברים מעניינים. אז מה עושים? ממציאים.

"גם בקנדה כולם חובשים מסכות," אמרה הופמן.

בואו נחשוב על זה רגע. בקנדה זוהו בפעם האחרונה שבדקתי שישה מקרים של המחלה. בכל המקרים, החולים החלימו (אף כי כנראה שהם הדביקו אחרים לפני כן). ששת המקרים הופיעו בשתי פרובינציות: נובה סקושיה ובריטיש קולומביה.


View NS2BC in a larger map

משהו כמו 5000 ק"מ מפרידים בין שני המקומות הללו. כמעט כל יבשת אמריקה מצד לצד. יתרה על כן, שתי הפרובינציות ביחד מכילות בערך 5 מיליון איש, מתוך למעלה מ-30 בקנדה כולה. כלומר, גם אם נניח ששתי הפרובינציות הללו מלאות באנשים שחובשים מסכות, זה עדיין לא קרוב להיות חלק משמעותי מאוכלוסיית קנדה.

מיותר לציין שלא ראיתי ולו מסכה אחת ברחוב היום, נכון?
אבל צריך פאניקה, אז ממציאים. שיהיה.

הקלישאה החולה של אירופה

לאחרונה בדקתי משהו כמו 80 עבודות שונות שעסקו במדינות אירופאיות למיניהן. היו כמה טענות שנטו לחזור על עצמן. כל עבודה שעסקה במדינה מזרח אירופאית טענה שבמדינה הזו התחיל תהליך התפרקותה של ברית המועצות, למשל.

אבל מה שיותר הפתיע אותי הוא מספר המדינות לגביהן נטען שהן כונו "האיש החולה של אירופה". הביטוי הזה נאמר במקור לגבי האימפריה העותמאנית, וללא ספק התאים לה. אז בדקתי בוויקיפדיה, והנה הרשימה השלמה של מדינות שלגביהן נעשה שימוש בקלישאה הזו:

  • בריטניה
  • ספרד
  • אירלנד
  • פורטוגל
  • רוסיה (ומדינות מזרח אירופאיות אחרות)
  • גרמניה
  • איטליה
  • צרפת

אני חושב שהגיע הזמן להוציא את הביטוי הזה לפנסיה.

אף מילה על פוקו

הייתי היום בהרצאה מעניינת על מדיניות אאוגנית במדינות שונות ברחבי העולם. מסתבר שלא רק שמספר מדינות בתוך ארה"ב (כמו גם במקומות אחרים בעולם) אימצו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 מדיניות אאוגנית ((עיקור של גורמים שנתפסו כשליליים מבחינה גנטית, בעיקר אנשים הלוקים בנפשם)), אלא שהמדיניות הזו המשיכה להתקיים, ואנשים רבים עוקרו בהתבסס עליה, עמוק אל תוך המאה ה-20. המקום האחרון במערב בו התקיים חוק כזה היה באורגון. הוא בוטל ב-1981.

כשחזרתי הביתה סיפרתי על ההרצאה לאשתי. אחד הדברים המעניינים, אמרתי לה, הוא שבעקבות הנאציזם (כמו גם גנטיקאים שהפריכו את הטענות שביסוד הדארוויניזם החברתי) תומכי האאוגניקה לא ויתרו על המדיניות הזו, אלא רק שינו את התירוץ לקידומה. במקום לדבר על הצלת הגזע מדעיכה, השיח השתנה כדי להתאים לשיח הזכויות: עלינו כחברה להגן על זכותו של הילד הפוטנציאלי להורים ראויים, ומוטב למנוע מראש את לידתו של ילד להורים שלא יוכלו לטפל בו מפאת מחלת נפש, מאשר לחכות שיוולד ואז להוציא אותו מרשות הוריו – אז גם יהפוך לנטל על החברה וגם יחיה חיים נוראיים בתנאים נפשיים בלתי נסבלים. ((אותם אנשים שתמכו באאוגניקה, אגב, הובילו גם את המאבק לקידום השימוש באמצעי מניעה בשנות ה-60 ולקידום המדיניות הליברלית של "פרו-בחירה", היינו התרת הפלות))

ואז היא אמרה משהו שהפתיע אותי קצת: אבל זה נכון. באמת עדיף למנוע מזוג של אנשים שלא מסוגלים אפילו לטפל בעצמם, שלא לדבר על ילד, להכנס להריון – וזה עוד לפני שחושבים בכלל על הנזק הנפשי שיגרם לאישה הלוקה בנפשה כשתכנס להריון. היא דיברה מנסיון, בעבר היא עבדה בהוסטל לחולי נפש. היא סיפרה שאמנם איש אינו מעקר אותם, אך בהחלט "מעודדים" את הנשים לשים התקן תוך-רחמי שמונע מהן להכנס להריון. אמנם מדובר בתהליך הרבה יותר הפיך מאשר עיקור, ובכל זאת – עד כמה שונה המדיניות הזו מהמדיניות הבלתי-ליברלית בעליל של עיקור הלוקים בנפשם? והאם הסיבה המוצעת אינה מוצדקת?

ניסיתי למצוא תשובה לטענות שלה. טענתי שאולי קל להגיד את זה על מקרי הקצה, אבל מה קורה במקרים הגבוליים? האם לא ניתן לטעון כי יש פה יותר מדי סכנה להבנייה חברתית של הלקות הנפשית שתביא להטייה פוליטית של הפגיעה בזכויות הרבייה? אבל האמת היא שלא שכנעתי את עצמי (ובטח שלא אותה). ועכשיו אני תקוע: מצד אחד, המדיניות הזו נראית לי קרובה מדי למדיניות העיקור, ומדיניות העיקור בפירוש נראית לי בלתי מוסרית. מצד שני, אני לא יכול להסביר למה הטיעון הזה אינו מוצדק. הטענה שהאנשים שהעלו את הטיעון הזה מלכתחילה לא באמת האמינו בו ורק השתמשו בו כדי לקדם מדיניות אאוגנית אינה אלא סוג של אד-היטלרום, ואינה יכולה לשלול את הטיעון עצמו בפני עצמה.

אז מה אני מפספס? האם יכול להיות שמניעת הריון מאנשים הלוקים בנפשם היא לגיטימית? ואם כן, איפה שמים את הגבול, ומי קובע? ואם לא – מה נגיד לילדים שיוולדו ישירות לידיה של המדינה?

אין תשובות בפוסט הזה. רק שאלות.

לא יכולתי להסתפק רק בהמלצה ברידר. לכו לקרוא את המדרש של נמרוד אבישר על סיפור עקדת יצחק. מרתק ומחכים.

לחתוך כי כולם חותכים

במסגרת המחקר שאני עורך עבור אחד הפרופסורים, כפי שסיפרתי כבר, אני קורא הרבה ספרות פמיניסטית. הדגש שלי הוא על התמודדות עם המתח שבין פמיניזם לבין רב-תרבותיות. הבעיה היא פשוטה למדי: הפמיניזם היא תנועה שקראה למהפכה בתרבות המערבית כדי לשחרר את הנשים מדיכויה של הפטריכארכיה – השליטה הגברית לא רק במוקדי הכוח הפוליטיים והכלכליים, אלא בעצם ההבניה החברתית של תפקידים מגדריים. כשהפמיניזם החל להפנות את מבטו מעבר לגבולות העולם הליברלי, וחשוב מכך, כשפמיניסטיות החלו לנסות להתמודד עם קבוצות מיעוטים מתרבויות לא-מערביות שהיגרו למדינות המערב, משהו התקלקל בטיעון הפמיניסטי הבסיסי: פתאום דברים שנראו בבירור כסממנים של פטריארכיה נתקלו בהתנגדות נמרצת דווקא מצד נשים שהגדירו את עצמן כפמיניסטיות – פמיניסטיות מוסלמיות, הודיות, אפריקאיות, אבל פמיניסטיות.

היסוד האוניברסליסטי של הפמיניזם התערער: אי אפשר לדבר על "נשים" כקבוצה אחידה שיש לה אינטרס אחיד וברור. יש ריבוי קולות של נשים. אבל הפמיניזם, כך טוענות מבקרות של המגמה הזו, הלך יותר מדי רחוק, והחליף את האסנציאליזם המגדרי[1] באסנציאליזם תרבותי: האשה האפריקאית מלה את בתהּ לא משום שהיא קורבן של חיברות תחת הפטריארכיה, אלא משום שכך מכתיבה לה התרבות שלה, והתרבות שלה מגדירה אותה[2]. ברור כי מדובר ברלטיוויזם חברתי: הקביעה שאי אפשר לשפוט תרבות אחת על פי תנאיה של תרבות אחרת, ולכן כל התרבויות חייבות להיות שוות מבחינה ערכית. רק שרלטיוויזם חברתי, וכל דרישה רב-תרבותית שמתבססת עליו (ולא כולן כאלו) לוקה בפגם מהותי: הוא מקבע את התרבויות ואינו משאיר פתח לשינוי שלהן, משום שלא ניתן לטעון טענה מוסרית כנגד תרבות כלשהי שתביא לתיקונה.

בספר שאני קורא עכשיו[3], מראה הכותבת כיצד תגובת היתר הזו של הפמיניזם פוגעת דווקא בנשים החלשות מכולן, וזו בלי כל הצדקה אפילו במסגרת ההגיון הרב-תרבותי. אחד המחקרים המעניינים שהיא מדווחת עליו מראה כיצד לעיתים אנשים מסבירים את ההתנהגות שלהם באמצעות התרבות שלהם, פשוט משום שהתרבות שלהם מבנה להם צורת מחשבה שקשה מאוד לנתץ – אבל אין זה אומר שאותם אנשים מרוצים מצורת ההתנהגות הזו. המחקר שהיא מצטטת עוסק בסיפורם של כ-30 כפרים בסנגל, בהם הייתה נהוגה מילת ילדים על-ידי אמהותיהן. כשנשאלו מדוע הן עושות זאת לבנותיהן, הן הסבירו שהן יודעים שאשה שלא נימולה תתקשה למצוא חתן לכשתתבגר, והן אינן מעוניינות לפגוע כך בבנותיהן. זאת, למרות שהן כלל אינן מרוצות מעצם קיומו של הנוהג הזה.

ואז קמה יוזמה באחד הכפרים: הנשים כולן חתמו על חוזה לפיו בתאריך מסויים שנקבע תפסק מילת הבנות. המשמעות: לא תהיה פגיעה בסיכוייהן של הבנות להתחתן, כי אף בת לא תהיה נימולה. ההסדר הצליח בצורה כל כך מסחררת שתוך זמן קצר הצטרפו עוד כ-30 כפרים וחתמו על חוזים דומים. סופו של הסיפור הוא שממשלת סנגל הוציאה את מילת הנשים לחלוטין מחוץ לחוק ב-1999.

אז מה היה לנו? ציבור גדול של אנשים שמבצעים טקס מילה מיותר ומסוכן לא משום שהם מאמינים שיש בכך תועלת גופנית או רוחנית, אלא פשוט משום ש"כולם מלים", ובעייה של פעולה קולקטיבית שנפתרת באמצעות הסכמה חוזית רחבה על ידי פלחים נרחבים מהציבור, שהופכת את המשך קיום הטאבו לבלתי אפשרי.

ואצלנו מה? כשנולד בני, היה ברור לי ולאשתי שאנחנו לא מלים אותו. המשפחות התנגדו. כולם – כולם – איימו עלינו בזוועות הנוראות שיומטו על בננו בגלל שהבולבול שלו לא נגדע. אבל אם מכרינו הדתיים דיברו (קצת, כי בכל זאת הם יודעים מי אנחנו) על פגיעה במסורת ישראל ובקשר של הילד לעם היהודי, הרי שידידינו החילוניים, כולל בני משפחה, דיברו כולם על "מה יגידו אחרים". הטיעון המסורתי הוא שבמקלחות בצבא, או בבריכה, או משהו כזה, כולם יראו לו, וכולם יראו שהוא שונה, ומכאן הדרך ללעג ולחרמות קצרה.

וזה, אם תסלחו לי, נשמע כמו מה שהיה בסנגל: כולם חותכים כי כולם חותכים, ואם אנחנו לא נחתוך, אז אנחנו נהיה שונים – וזאת למרות שלאף אחד אין סיבה אמיתית לחתוך חוץ מזה שכולם חותכים. וזה, אם תסלחו לי שוב, לא נשמע לי כמו סיבה מספיק טובה להכניס תינוק בן שמונה ימים (או חודש, או כל דבר שהוא מתחת ל-18 שנים ומבחירתו שלו) לניתוח מיותר. אז אנחנו החלטנו לחתוך את הקשר הגורדי הזה פשוט על ידי זה שנתעלם, ונחנך את הילד שלנו להיות בעל חוסן נפשי מספיק גבוה כדי לדעת להשיב למי שילעג לו כגמולו[4].

אבל יש רבים, רבים מדי, בישראל שמפחדים שהילד שלהם יהיה שונה, והם מוכנים, רק בגלל הפחד הזה, למול את בניהם למרות שהם אינם רואים כל ערך דתי אמיתי בטקס. והרי ברור לחלוטין שאם רק כל האנשים שלא באמת רוצים למול את בניהם, לא היו מלים את בניהם, הייתה נפתרת הבעיה: אם כל ילד שלישי או רביעי (לפחות!) היה לא נימול בישראל, אז הערלים היו הופכים ללא יותר מיוחדים, נגיד, מג'ינג'ים: בטח לא עילה לחרמות ונידויים.

הסנגלים הצליחו להכריע מנהג נפסד בן מאות שנים לפחות. האם החילונות הישראלית תוכל למוסד ברית המילה?

[1] אסנציאליזם היא מילה שלקח לי הרבה זמן להבין בדיוק מה פשרה – פעמים רבות מדי פשוט מטיחים אותו באנשים כדרך מעודנת ומתוחכמת יותר להגיד למישהו שהוא גזען או סקסיסט או מה שלא יהיה. המשמעות שלה, כפי שאני מבין אותה, היא הנחת תכונות יחודיות וקבועות שמייחדות כל אדם ששייך לקבוצה מסויימת. למשל, הטענה ש"נשים הן אמהיות" היא אסנציאליזם של הנשים. הביקורת על האסנציאליזם – כולל זה המתכוון לטוב של זרמים פמיניסטיים מסויימים – היא שמגדר היא קטגוריה מובנה חברתית, ואין זה נכון לקבוע שנשים הן אמהיות – יש נשים שאינן אמהיות כלל – וכל אסנציאליזם בעצם כופה את עצמו על הנשים (או איזו קבוצה שלא תהיה) שאינן מתאימות לתבנית. אשה היא עדיין אשה גם אם היא לא אמהית.

[2] נמרוד כתב בפוסט מהעת האחרונה שה"הגנה מתוקף התרבות" הוצעה אפילו להגנתו של חיים רמון בפרשת הנשיקה, ומשמשת לעיתים קרובות להצדקת מגוון פלישות למרחב הפרטי של אנשים בגלל ש"ככה התרבות שלנו". התשובה שלו, שהוא מעדיף להיות "רובוט אירופאי" ולוותר על ה"אותנטיות הלוונטינית", היא בדיוק התשובה של הפמיניזם הליברלי להגנות מתוקף התרבות ששימשו אנשים החל מבעלים מכים במדינות המערב ועד רוצחים מטעמי כבוד בתרבויות מזרח-תיכוניות.

[3] Anne Phillips, Multiculturalism Without Culture. Princeton: Princeton University Press, 2007.

[4] "לך הביתה ותשאל את אבא שלך למה הוא חתך לך את הזין כשהיית בן שמונה ימים. יכול להיות שהוא קינא בגודל שלך?"

בטמקא לא יגדילו לכם את ההמבורגר

טמקא מדווחים על החלטת ועדת השרים לענייני חקיקה לתמוך בהצעת חוק דבילית משהו של אורית נוקד להטיל מגבלות על פרסומות לג'אנק פוד שמציבות את האוכל הזבלי בשורה אחת עם צריכת סיגריות ואלכוהול. הצעת החוק גם אוסרת (איכשהו) על הופעת ידוענים בפרסומות שכאלו. מעניין איך מוגדר ידוען לצרכי החוק. במדינה שבה כל דוגמנית זוטרה הופכת ל"מלכת הילדים" תוך יומיים וחצי ושמקצוע המשחק דורדר לרמה כזו שהדרישה היחידה כיום משחקן ראשי במחזמר היא סיבולת לב-ריאה גבוהה (ועמידות למנות יתר של חני נחמיאס[1]), קשה לראות איך מישהו יכול להוביל פרסומת בלי להפוך בעצמו לידוען באותו רגע.

אבל לא על החוק רציתי לדבר. טמקא מדגישים שהחוק בא להגן על הילדים(TM) מפני מגפת ההשמנה. ידוע, להווי, כי השמנה היא מחלה ויראלית העוברת באמצעות צפייה בפרסומות בטלוויזיה. אבל לא על זה רציתי לדבר.

כאילוסטרציה לכתבה, כמובן, טמקא דחפו תמונה של ילד שמן אוכל. עד כאן, שום דבר חריג. אבל טמקא החליטו, משום מה, שסתם תמונה קטנה של ילד שמן לא מדגישה את חומרת הבעיה. כדי שנוכל לחוות את בעיית ההשמנה במלוא עוצמתה, טמקא מאפשרים לנו להגדיל את תמונת האילוסטרציה של הילד השמן.

התוצאה היא זו.

הגדלת התמונה היא פריבילגיה שנשמרת למקרים מאוד ספציפיים – כשהכתבה עוסקת בידוענים (עדיף ידועניות), או בארוע שצולם והקורא עשוי לרצות לראותו באופן ברור יותר. אבל להגדיל תמונת אילוסטרציה זה, נראה לי, רעיון מקורי למדי.

עמדתי לתת את תמונות האילוסטרציה מז'אנר "איפה אבא?" למקרי אונס כדוגמא אבסורדית ליישומים אפשריים אחרים של תמונות אילוסטרציה ניתנות להגדלה. אבל, אלוהים אדירים, טמקא הקדימו אותי.

מה שיפה בסיפור הוא שבאותה כתבה, מתחת לתמונת הילד השמן, יש עוד תמונת אילוסטרציה, של המבורגר. כיאה לעיתונות אחראית ולנושא הכתבה, את ההמבורגר דווקא אי אפשר להגדיל…

[1]  דיסקלייזמר: הכותב לא צופה בתוכנית ה"ריאליטי" המרומזת לעיל. אבל כל הערוץ הישראלי מלא בפרומואים מעצבנים.

תרגש אותי, יעקב

דמיינו לעצמכם את הדברים הבאים:

מענק ביטוח בריאות. מממממ….

שילוב בתעסוקה. אההההה…

סיוע בהקמת עסק. הו, כן!!!

התרגשתם?

לא, כי משרד העליה עלה לאחרונה בקמפיין בערוץ הישראלי של צפון אמריקה בו הוא מפציר בישראלים לשעבר "לחזור הביתה", ומבטיח "חבילת הטבות מרגשת", כך ממש, לאלו שיעלו חזרה לארץ בשנת ה-60 למדינה.

טוב, נו, היה יכול להיות יותר גרוע. היו יכולים לקרוא לזה "חבילת הטבות מפתה". אז באמת הייתי נאלץ להקיא.

כבוד השר יעקב אדרי,

מענק בביטוח הבריאות? באמת? זה מה שיחזיר אותי לארץ? באמת? זה מה שיחזיר אותי לחיקכם?  אולי עדיף שתתרכזו בלטפל בדברים כאלו (סתם דוגמא), או במצב מערכת החינוך בארץ, או בכל אותם אלפי הדברים האחרים שבאמת גורמים לאנשים להעדיף שלא לחזור לארץ? ואם כבר ביטוח בריאות לאומי, אתה יודע מה יכול להיות נחמד? אם לא תדרשו מאנשים שחוזרים לארץ תשלום שישה חודשים מראש כ"פדיון" עבור תקופת המתנה לפני שיהיו זכאים לטיפול בארץ. זה רעיון יותר מוצלח מאשר להכריח אותם לשלם, ואז להחזיר להם את הסכום הזה…

החברות הסלולריות צדקו

טמקא מפרסמים היום ידיעה אודות מחקר רב-לאומי שהראה קשר בין שימוש בסלולרי לבין גידולים שפירים וממאירים בבלוטות הרוק. פסקת המפתח בידיעה היא זו:

החוקרים מצאו גם קשר בין שימוש בטלפון באזורים כפריים המאופיינים במיעוט אנטנות סלולריות לבין אזורים עירוניים בהם קיימת כמות גדולה יותר של אנטנות סלולריות. מהמחקר עולה כי קיימת שכיחות גבוהה יותר של גידולי בלוטת הרוק דווקא באזורים כפריים. באותם אזורים – מקרב האנשים ששוחחו בסלולרי באותו צד של הראש הייתה עלייה של 58% בסיכון ללקות בגידולים ככל שמספר השיחות היה גבוה יותר ועלייה של 49% בסיכון ללקות בגידולים ככל שמשך השיחה היה גבוה יותר.

כמובן שכל מי שטיפת בינה בקודקודו לא יהיה מופתע כלל מהממצא הזה: ככל שיש פחות אנטנות אנחנו אמנם נחשפים פחות לקרינה הקבועה של האנטנות עצמן, אבל אנחנו נחשפים בעוצמה הרבה יותר גבוהה לקרינה המאומצת של המכשיר הסלולרי עצמו. מכיוון שעוצמת הקרינה פוחתת ביחס לריבוע המרחק, השפעות הקרינה מהמכשיר הן הרבה יותר משמעותיות מאשר אלו של הקרינה מהאנטנה. כלומר, החברות הסלולריות שביקשו לפרוס רשת צפופה יותר של אנטנות בעלות קרינה נמוכה צדקו לגמרי.

מילא שהעובדה הפשוטה הזו לא מפריעה לטוקבקיסטים, אבל בינות התגובות הרבות שהובאו בכתבה (לרבות זו של ח"כ ד"ר אריה אלדד, הרגועה כיאות), ישנה גם תגובתו הפופוליסטית והמטומטמת להדהים של ח"כ אופיר פינס, שמוכיח בפעם המי יודע כמה שהוא מאוד נהנה לדבר בבטחון על משהו שיש לו אפס הבנה לגביו:

ח"כ אופיר פינס (העבודה), יו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה: "החברות הסלולאריות צריכות להתנצל בפני הציבור נוכח מסע ההכחשה שהן היו מעורבות בו למעלה מעשור בנושא הסכנה הבריאותית הנובעת מהקרינה הנפלטת ממכשירים. ועדת הפנים והגנת הסביבה תתכנס לדיון דחוף בנושא ותחל בהליכים מזורזים לחקיקה על מנת להגן על בריאות הציבור בדיוק כמו שעשתה הועדה בנושא האנטנות הסלולאריות". באוקטובר אישרה הוועדה את התקנות לחוק הקרינה הבלתי מייננת. התקנות קובעות שלא תותקנה אנטנות סלולאריות נוספות בבתים ועל מרפסות. כמו כן יידרשו החברות הסלולאריות להזהיר את הציבור באמצעות שילוט שיותקן ליד כל אנטנה.

האירוניה זועקת לשמיים.