אין דמוקרטיה בלי חופש ביטוי

בבואו להגדיר דמוקרטיה, הפריד רוברט א. דאהל בין שלושה דברים שונים שמדברים עליהם כשמדברים על דמוקרטיה. הראשון הוא הפרוצדורה – הבחירות. השני הוא המטרה – חירות האדם. לא זה ולא זה, אמר דאהל, הם דמוקרטיה בפני עצמם. אבל גם החיבור ביניהם אינו בדיוק הדמוקרטיה כפי שאנחנו חושבים עליה. דמוקרטיה, מבחינתו, היא דבר אחר, שלישי: היא מתקיימת כאשר ישנה הפרוצדורה, ובתנאי שמוגנות רשימה מצומצמת של זכויות אדם שהן הכרחיות כדי לפרוצדורה תהיה משמעות אמיתית. כלומר, צריכות להיות בחירות, אבל הבחירה צריכה להיות חופשית ומושכלת, היינו מבוססת על מידע ועל דיון.

לכן, בלב ליבה של הדמוקרטיה על פי דאהל נמצא לא עקרון הכרעת הרוב, אלא עקרון חופש הדיבור. הכרעת רוב ללא חופש דיבור אפשר לקיים גם בדיקטטורות. חופש דיבור — אמיתי, מלא — בהכרח יוביל, כך אני מאמין, ((הנוסח רוכך בעקבות שיחה עם הקורא גלעד. תודתי נתונה לו על כך.)) למימוש עקרון הכרעת הרוב, בו בזמן שהוא מגן על זכויות נגזרות רבות של המיעוט. כל עוד אנחנו מחייבים מתן חופש ביטוי מוחלט לכל אדם, תהיה דעתו נקלית בעינינו ככל שתהיה, הרי ששורה של זכויות אחרות שלו מוגנות מאליהן. אין הדבר, כמובן, מבטיח דמוקרטיה ליברלית מלאה – דאהל ביקש למצוא הגדרת מינימום לדמוקרטיה – אך הוא מבטיח לכל הפחות שאותן קבוצות שמרגישת שמגיעות להן זכויות נוספות תוכלנה להמשיך ולטעון זאת, להמשיך ולנסות לשכנע את הרוב לקבל את תביעותיהן.

אם האינטרנט הוא אכן הדמוקרטיזטור הגדול שאומרים שהוא, אין זה בגלל שהוא מאפשר הצבעות בקנה מידה רחב יותר מאי פעם – אלא משום שהוא מאפשר דיון בקנה מידה שלא נודע מעולם, וזרימת מידע במגוון כיוונים. פה תרומתו הגדולה לדמוקרטיה, ולא ביכולת הטכנית לאפשר לכל אזרח להצביע על כל הצעת חוק מיותרת שעולה לדיון.

נערה בבית ספר תיכון בדרום השתתפה בפעילות כיתתית שיזמה המורה: צביעת קישוטים על הקירות. המורה עודדה את התלמידים לצייר מה שירצו. הנערה, שאינה מסתירה את היותה לסבית, ציירה על הקיר את דגל הגאווה ושלושה צמדים של סמלי המין. הציור, שרחוק מלהיות פרובוקטיבי, זכה לתגובות קשות מאוד ולביטויים ששמורים בדרך כלל לפורנוגרפיה ("לא ברור למה תלמידים צריכים לראות את זה בכיתת הלימוד", טען אביה של אחת התלמידות).

1508524-5

הציור האיום

 

אך אם עד כאן מדובר בהומופוביה צפויה, גם אם מצערת, הרי שהמשך הדיווח מעיד על בעיות לא פחות חמורות:

נוכח הסערה שהתפתחה, נכנסה מנהלת בית הספר לתמונה. היא שוחחה עם התלמידים והציעה להם להגיע ביחד להסכמה. התלמידים גילו בגרות, ופעלו ברוח השיטה הדמוקרטית. כל אחד מהם רשם על דף נייר האם הוא בעד או נגד הציור. בתום ספירת הקולות התברר כי רוב התלמידים רצו שהציור יימחק, וכך אכן היה בסופו של דבר.

ממש שיעור באזרחות. ברוח השיטה הדמוקרטית הצביעו התלמידים והכריעו שאחת מהן אינה זכאית להביע את זהותה באותו האופן שהילדים האחרים יכולים. התלמידים הללו לא יכלו לקבל שיעור גרוע יותר בדמוקרטיה. מוטב היה לו המנהלת הייתה מקבלת החלטה בעצמה למחוק את הציור מסיבותיה שלה, ולא מעודדת פארסה שכזו של דמוקרטיה שבה חופש הדיבור עצמו עומד להכרעת הרוב.

בלי חופש הדיבור וחופש העיתונות אין להצבעה החופשית שלנו שום משמעות. אם לא נוכל לדעת שאנחנו יכולים לשמוע כל דעה באשר היא, ולהכריע בין כל העמדות הקיימות, אזי ההצבעה אינה אלא הנצחה של השלטון הקיים. לכן מבחנו של חופש הביטוי הוא בדיוק באותן דעות שלא נוח ולא נעים לנו לשמוע. המגבלות על חופש הביטוי חייבות להיות מצומצמות ביותר, רק במצבים בהם יש ודאות גבוהה מאוד שיגרם נזק כתוצאה מהדיבור (הדוגמא הפרוברביאלית היא אדם שצועק "שריפה!" בתאטרון עמוס) – ועל כך יש להוסיף שהנזק יגרם שלא כתוצאה מניסיון לחסום את דיבורו של הדובר. כלומר, הטענה שצריך למנוע ממישהו לומר משהו כי הדברים יכעיסו עליו אחרים ויגרום להם לפגוע בו היא טענה פסולה לגמרי.

לכן לא יכולה להיות החלטה דמוקרטית שתקבע איזה דיבור הוא לגיטימי ואיזה אינו לגיטימי. הדיבור מטרתו לשנות עמדות, ואם נגביל את הדיבור המותר רק לעמדות הקיימות, לא תהיה דרך לגיטימית לנסות ולשנות את העמדות הללו.

כמובן, בית הספר יכול להחליט, כהחלטה ניהולית, שהוא אינו מוכן לכך שדגל הגאווה יתנוסס בין כותליו. זו תהיה החלטה שאני אתנגד לה, אבל לפחות היא לא תתיימר להתקשט בנוצות של דמוקרטיה כדי להחביא את כיעורה. כפי שהוא, אופן הטיפול של המנהלת ב"בעיה" הוא כשל חינוכי ולקח איום ונורא לתלמידים. וזה עוד לפני שדיברנו על הפגיעה בתלמידה עצמה.

הערה אדמיניסטרטיבית: אמש התקבלה תרומה לבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו לחיות בדמוקרטיה ליברלית.

 

ההימור של לפיד

קרלוס מנם, אלברטו פוג'ימורי וקרלוס אנדרס פרז הם שמותיהם של שלושה נשיאים של מדינות דרום אמריקאיות שנבחרו בסוף שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90. המשותף להם, ולעוד תשעה נשיאים דרום אמריקאיים מאותה תקופה, הוא שהם התמודדו על מצע שנע בין הסוציאליסטי לפופוליסטי, אבל מיד עם הבחרם התחילו ליישם מדיניות ניאו-ליברלית קשוחה. הם הגדירו את המדיניות הזאת ככורח, כבלתי נמנעת. חלק מהם אפילו הודו בחצי פה, מאוחר יותר, שהם ידעו מראש שזו המדיניות שיישמו מיד עם הבחרם, אבל הם גם ידעו שהם לא יצליחו להבחר על מצע שכזה. במילים אחרות, הם שיקרו לבוחרים שלהם, וזכו מההפקר.

מבין השלושה, פרז כשל בהובלת כלכלת ונצואלה חזרה לשגשוג, ונענש קשות על כך: הוא הודח מנשיאותו במהלך הקדנציה, ומפלגתו ספגה מפלה קשה – מ-53% תמיכה ל-24% בלבד. אך בשני המקרים האחרים הצנע שהנהיגו נשיאי ארגנטינה ופרו הצליח לגאול את המדינות מרצף של אסונות כלכליים שפקדו את המדינות. נישאים על פני גלי תמיכה של אזרחים מרוצים – ולפעמים גם תוך פגיעה ישירה ומכוונת במוסדות הדמוקרטיים שהפכו לאויבי העם – הם הצליחו להבחר בשנית חרף הפרת ההבטחות הבוטה שלהם. ((Susan C Stokes, Constituency influence and representation, Electoral Studies, Volume 17, Issue 3, September 1998, Pages 351-367.))

במחשבה המדינית מתקיים דיון שימיו כמעט כימי הדמוקרטיה המודרנית בין אלו הרואים בנבחרי העם כנציגיו, שצריכים לפעול בהתאם לרצונו המוצהר של הציבור, לבין אלו – ואדמונד ברק הבריטי בראשם – הרואים בגישה זו החמצת המשמעות של מנהיגות. "הנציג שלכם," אמר ברק לבוחרים בבריסטול לפני למעלה ממאתיים שנה, "חב לכם לא רק את פעלתנותו, אלא אף את שיקול דעתו; והוא בוגד בכם, במקום לשרתכם, אם הוא מקריב אותה בעבור דעותיכם". המנהיג אליבא דברק הוא זה אשר פועל באופן שהוא מאמין שישרת את טובת הכלל באופן הטוב ביותר, והוא נמצא במקום המוצלח ביותר כדי שיהיה לו את מירב המידע לקבוע מהו אתו דבר שישרת את טובת הכלל. בבואנו לבחור מנהיגים, לפיכך, עלינו לבחור באלו בעלי שיקול הדעת הטוב ביותר, ולאו דווקא באלו שקרובים לעמדותנו יותר מכל (אם כי, כמובן, אנחנו לרוב נניח שמי שיש לו שיקול דעת טוב יסכים עמנו בסוגיות המרכזיות).

אך ספק אם ברק כיוון את דבריו למנהיגים כמו מנם, פוג'ימורי ופרז. התנהגותם שלהם מזכירה יותר הוגה אחר – מאקיאוולי, שנודע לשמצה כמי שבספרו "הנסיך" יעץ למנהיג הצעיר לשקר ולרמות, להתעלל ולהטיל אימה – והכל בשם היציבות השלטונית שעומדת בראש מעייניו. אך הנה, במבחן התוצאה מסתבר שהבוחרים כלל אינם מענישים את מי ששיקר להם, כל עוד השקר שירת את כולם. מסתבר שכמצביעים לא ממש אכפת לנו שמשקרים לנו בפרצוף כל עוד מסתבר שטעינו בעצמנו ודווקא השקרן צדק.

זה הסיכון שיאיר לפיד נוטל כעת. מי שהצביע כמוני בבחירות ראה את השקר הזה מקילומטרים. התרענו במשך חודשים שלפיד הוא לא נציג המחאה ומפלגתו לא תעשה את מה שאנחנו דורשים. הצבענו שוב ושוב על כך שמעגל החברים של לפיד אינו מונה את בני מעמד הביניים, אלא את בני המעמד העליון. אך הציבור, או לפחות חלק גדול ממנו, הלך שבי אחר ההבטחות היפות של לפיד.

אני מודה שיש מידה של הנאה מסוג שמחה לאיד בצפיה במתקפה רבתי של תומכי לפיד לשעבר שהפכו לשונאיו במחי תקציב. אבל אני מאמין שלפיד ציפה לזה. אפילו הוא לא יכול היה לחשוב שהכריזמה שלו תספיק כדי להשכיח מליבם של תומכיו את סטירת הפנים הזו. אבל הוא מאמין שהמדיניות שהוא מקדם היום באמת תשיג את המטרות שהוא מצהיר עליהן. והוא סומך על הבוחר הישראלי, כנראה בצדק, שעוד ארבע שנים נסלח לו על שקריו אם יסתבר שהוא צדק.

אבל לפיד, כמו לפיד, בכל זאת מתקשה להתמודד עם גל השנאה הציבורי שקם כנגדו. בהודעה ששיגר לתומכיו (כי שאר הציבור הישראלי לא מעניין אותו, מסתבר. בדיוק כשם שהכנסת לא מעניינת אותו…) ניסה למרות הכל להסביר את מהלכיו ואת החלטותיו מהימים האחרונים. והאמת – הוא די משכנע. מי שיאזין רק לדבריו של לפיד ולא ינסה להתעמק יותר בפרטים שהוא מסתיר או מתעלם מהם, בהחלט יכול להתרשם שלפיד עשה כל מה שאפשר בתנאים הקיימים, ושהשיפור בוא יבוא בסיבוב הבא.

אבל יש טענה אחת מרתיחה שחושפת את השקר של לפיד: הטענה שפשוט לא היה מספיק זמן, שהיה צריך להעביר את התקציב עכשיו, ואחרי שנעביר את התקציב הזה, נוכל להתפנות בניחותא לדון ברפורמות ובתיקונים הנרחבים שדורשים זמן רב יותר כדי לנסחם. זה לגמרי נכון, כמובן. וזו בדיוק הסיבה שאסור היה לתקציב הנוכחי להיות תקציב דו שנתי. אין שום הצדקה לדבקות הזו ברעיון המיותר של נתניהו לעשות כל תקציב לשנתיים. יכול היה לפיד להגיד – חצי שנה כבר הפסדנו, שנת 2013 כבר נשרפה מבחינתנו. בואו נעשה מה שאפשר עם התקציב של 2013, ואחר כך נוכל לשבת חצי שנה של ישיבות קדחתניות כדי לדאוג שב-2014 כבר יהיה לנו תקציב חדש, ברוחי ובדמותי, תקציב של שינוי ותקווה אמיתיים.

אבל זה לא מה שהוא עשה. הוא החליט להעביר בחופזה תקציב לשנתיים – אותו תקציב שנתניהו הלך לבחירות כדי שלא יצטרך להציג אותו לציבור לפני הבחירות, ובכך הראה שמעולם לא הייתה לו שום כוונה להביא שינוי אמיתי. הוא מהמר שנתניהו צדק, שרק צריך עוד שנה-שנתיים-שלוש והכל יהיה, כדבריו, דבש. אני מקווה בשבילו שהוא צודק. לצערי, אני מאמין שהוא לא, ושלפני שנוכל להעניש אותו על כך, אנחנו נספוג עוד הרבה מלקות על גופנו שלנו.

מהומה רבה

דוד רותם הגיש את ההצעה שלו לשינוי שיטת הממשל בישראל, בתמיכת אביגדור ליברמן ותמיכה מרומזת של נתניהו, וכולם קפצו לגנות את ההצעה הבלתי דמוקרטית. אפילו יש עתיד הסתייגו בזהירות וטענו שצריך לשקול יותר לעומק כל שינוי בשיטת הממשל. מאורות גדולים של הדמוקרטיה הישראלית כמו אלי ישי יצאו במילים קשות: "הצעת החוק הייתה מתקבלת בברכה בחלק ממדינות דרום אמריקה. היא רק ממחישה את הצורך בהצעות אי אמון ואת חובת הכנסת להציע לחלק מחבריה לעבור קורסים במבוא לדמוקרטיה ואזרחות," בעוד אחרים מיהרו להשוות את ליברמן לפוטין.

קצת קשה לי להבין את ההמולה הזו, לאור העובדה שההצעה הזו הרבה פחות קשה מהרבה מאוד מהדברים שהתרוצצו פה בעבר וזכו לתמיכה מקיר אל קיר.

אחוז חסימה של 4%: לא משהו חדש. המספר הזה הופיע כבר בהסכם הקואליציוני עם יש עתיד, וחזר לעיתים קרובות בהצעות אחרות שהועלו בעבר (אם לא למעלה ממנו). כבר כתבתי שאני חושב שזה מהלך נוראי, אבל לא בגלל מה שמציעי ההצעה חושבים שהיא תעשה, אלא בגלל שהיא תשיג בדיוק את ההפך: היא תחליש עוד יותר את המפלגות הגדולות, כי למפלגות הקטנות יהיה פתאום הרבה יותר חשוב לגנוב מהן קולות. כ"בונוס" נקבל גם סיכוי להחרמה רבתי של הבחירות על ידי הציבור הערבי, שרבים בישראל אולי יחשבו שזה אחלה, אבל יגביר את הניכור בין המיעוט הערבי למדינה, ויחריף את מערכת היחסים בין הקבוצות הלאומיות בישראל; ועם קצת מזל אולי מציעי ההצעה יצליחו גם להעיף את מרצ מהכנסת. אין ספק: אלו המפלגות שגורמות לחוסר היציבות והסחטנות הקשה בפוליטיקה הישראלית.

האמת היא שהדבר העיקרי שההצעה הזאת תעשה יהיה לצמצם עוד יותר את הסיכוי של קולות חדשים להכנס לפוליטיקה. זה אמנם לא מעניין אף אחד שנמצא כבר בפנים, אבל היכולת של מפלגות חדשות להוות איום אמיתי על המפלגות המכהנות מהווה שסתום חשוב בשיטה הדמוקרטית שלנו, והפגיעה בו תגביר את חוסר האמון של הציבור בפוליטיקאים.

שלילת מימון ממפלגות שלא עברו את אחוז החסימה: אם תשאלו אותי, זה עוד יותר גרוע מהרף של 4% – המדינה יוצרת תמריץ כלכלי שלילי כדי שאנשים לא יעמידו מפלגות להתמודד בבחירות (כיום מפלגה שזוכה לאחוז אחד מהקולות מקבלת יחידת מימון). הייתי רוצה להאמין שמישהו מהמבקרים התרעם על הסעיף הזה, אבל איכשהו נראה לי שלאף אחד מהם לא אכפת.

הגבלת מספר השרים וסגני השרים: למי אכפת? בכל מקרה יתקנו את זה בפעם הראשונה שזה יפריע לראש ממשלה להרכיב את הקואליציה שלו.

ביטול מוסד אי האמון: על הסעיף הזה יצא עיקר הקצף. לקחו לח"כים את הצעצוע שלהם. איך האופוזיציה תוכל לאונן בחוסר אונים על דוכן הכנסת אם לא יאפשרו להם להגיש הצעות חסרות כל סיכוי או משמעות שכל כולן פופוליזם, והערך היחיד שלהן הוא הערך הבידורי שבהצעות שכוללות את מוחמד ברכה כמועמד החלופי לראשות הממשלה? על פי הסעיף הזה, ניתן יהיה להגיש הצעות אי אמון  רק אם אלו נחתמו מראש על ידי 61 חברי כנסת, כלומר רק אחרי שהתגבש רוב חלופי לממשלה. התגובות לסעיף הזה מעצבנות אותי בגלל שהסעיף הזה מהווה אפס שינוי מהותי לעומת המצב שקדם לו, והוא הרבה יותר טוב מחלק מההצעות שעלו בשנים האחרונות – הצעות שרצו שהצעת אי אמון תכלול גם את שמות השרים החדשים בממשלה, או, גרוע מכך, הצעות שדרשו רוב מיוחס (כלומר, תמיכה של מספר גדול מ-61 ח"כים, למשל 65, או אפילו 70) כדי להפיל ממשלה מכהנת. אלו היו הצעות עוועים שביקשו לשמר ממשלות מיעוט בכח. ההצעה הזו היא פרווה. היא שינוי קוסמטי. השינוי היחיד שהיא תגרום לו הוא שתשלל מהכנסת הזכות להתעלל בגופתו של מוסד אי האמון מדי שבוע בשבוע עם הצעות מיותרות וחסרות סיכוי או משמעות. לא זה היה מטרתו של מוסד אי האמון, ולא זה היחס שהוא זכה לו לפני שעוקר לחלוטין בשנות ה-90. אבל במקום לאפשר לו למות בשקט ובכבוד, כשגופתו הנרקבת משמשת כאיום תמידי על כל ממשלה שאולי – רק אולי – יום אחד היא תהפוך למיעוט בכנסת, ולו לזמן קצר, ואז – הו הו! – אז הוא ישלף מהארון ויביא להחלפתה; במקום זאת, גררו חברי הכנסת את הזוועה המדוללת הזאת מדי שבוע לדוכן הכנסת ונפנפו בה לכל עבר. זה מביש, זה מטופש, ואין לזה שום ערך. אז אתם יודעים מה? אני בעד התיקון המוצע בחוק. אין הצעות אי אמון. כשהאופוזיציה תתגבש לכדי רוב, אז הם יוכלו להחליף את הממשלה המכהנת בלי לפזר את הכנסת. עד שזה יקרה, שיעסקו בביקורת אמיתית ולא במציאת שמות יצירתיים להצעות אי האמון שלהם.

ישנו סעיף אחד שטרם תהיתי על קנקנו באופן מספק. הסעיף קובע שראש הממשלה יכול לפזר את הכנסת ואינו זקוק להסכמת הנשיא. מדובר בביטול של הליך פורמלי, אך הוא יכול לשמש לדברים שליליים. האפשרות הכי בולטת היא מצב שבו מתגבשת קואליציה חלופית, ובעת שזו מתכוננת להגיש הצעת אי אמון ולהחליף את ראש הממשלה, הוא ימהר ויפזר את הכנסת. פעולה ממין זה עלולה ליצור משבר חוקתי, ומוטב שתמנע מראש (למשל, על ידי מתן סמכות לכנסת לבטל את החלטת ראש הממשלה אם תחליט כך, או באמצעות קביעה שאם הצעת אי אמון עוברת תוך 30 יום מיום פיזור הכנסת על ידי ראש הממשלה, פיזור הכנסת יתבטל) – אבל באמת שהכי פשוט להשאיר את המנגנון הקיים שיאפשר לנשיא, אם יראה שימוש בעייתי בסמכות לפיזור הכנסת, לעכב אותו עד להתבהרות המצב. אני אוהב מנגנונים גמישים בדמוקרטיה.

אז האם באמת מדובר בהצעה איומה ונוראה? היא יותר טובה מהצעות אחרות שהועלו. היא בודאי מיותרת ברובה ותגרום יותר נזק ממה שתועיל, ואין ספק שהיא תשיג תוצאות הפוכות מהרבה מהמטרות המוצהרות שלה. אבל מכאן ועד חלק מהתגובות הפרועות של חלק מהמבקרים, הדרך ארוכה ותמוהה. הרפורמה הזו תפגע בדמוקרטיה הישראלית, שלא תבינו אותי לא נכון, אבל היא אינה צעד ראשון וגם לא חצי צעד לכיוון ביטולה של הדמוקרטיה הזו. זו אינה רפורמה פוטיניסטית. זו רפורמה שתהפוך את הדמוקרטיה המקולקלת של ישראל לדמוקרטיה קצת יותר מקולקלת – אבל היא לא תעשה אותה דומה בדבר ובחצי דבר למדינות דיקטטוריות.

זה לא יכול להיות אחרת

"זו לא השיטה, טמבל," עינת וילף (עם צבי ביסק), 2013, הוצאת טפר. 167 עמ'.

קוראי הבלוג יודעים שאני לא מחסידי שינוי שיטת הממשל, בלשון המעטה. אבל אל מול מתקפה מתמשכת של הצעות ושיטות — מתקפה שימיה לפחות כימי המדינה עצמה — לא רבים הם הטיעונים המסודרים כנגד עצם העיקרון של שינוי שיטת הממשל בישראל. לכן שמחתי מאוד על יציאתו של הספר "זו לא השיטה, טמבל" שכתבה ד"ר (וח"כ לשעבר) עינת וילף. ((ושמחתי עוד יותר כשאחד מקוראי הבלוג הציע לרכוש אותו עבורי בתמורה לסקירה של הספר. נסו גם אתם ותהנו!)) הספר אינו כתוב כטקסט אקדמי (אין בו מראי מקום או מחקר מקורי, למשל) אלא כטקסט פולמוסי שמטרתו להציג את הכשלים שברעיונות המנחים את מנסחי הצעות השינוי לשיטת הממשל בישראל. תרומתו המרכזית של הספר לדיון אינה בטיעונים החדשים שהוא מציג אלא בעצם העובדה שהוא מרכז אותם בצורה מסודרת, נגישה וקריאה להפליא. ב-167 עמודיו הקצרים של הספר מציגה וילף טיעון רהוט, פשוט ומשכנע (לעניות דעתי המשוכנעת מראש, לפחות).

הספר אינו מציג לעצמו למטרה לשיר שירי הלל על השיטה הקיימת; הוא מכיר בחסרונותיה וחולשותיה של השיטה הקיימת. תחת זאת, הוא מציע שלושה מסרים מרכזיים לגבי שינוי שיטת הממשל. ראשית, וילף מצביעה ומזהירה מפני ההטייה הקיימת אצל כולנו לראות את כשליו של המצב הנוכחי כמכלול, אבל לבחון רק את יתרונותיה של החלופה המוצעת, מבלי לבדוק את מכלול ההקשר החברתי בו השיטה תאלץ לפעול, והאופן שבו ההקשר הזה עלול לחתור תחת כוונותיה של השיטה המוצעת. לנטייה הזו קוראת וילף "הטיית האופטימיות". במילים אחרות, בעוד שאנו רואים כל פגם קטן בביצועה הלכה למעשה של השיטה הקיימת, מציעי החלופות נוטים לחשוב רק על התסריט הטוב ביותר עבור ישומה של השיטה שלהם ומתעלמים מכך שהמציאות לעולם אינה כה נקייה. כך, למשל, אלו שאישרו את המעבר לשיטת הבחירה הישירה בישראל חשבו-קיוו שהבוחר הישראלי יבין שאם יחליש את המפלגות הגדולות, הדבר יפגע בראש הממשלה הנבחר שלו, ולכן ההצבעה לראש ממשלה דווקא תעודד הצבעה גם למפלגה ממנה הגיע. המציאות, כידוע, הייתה שונה בעליל: המצביע ניצל את ההזדמנות שניתנה לו כדי להרחיב את טווח הדעות שהוא יכול להביע באמצעות הצבעה בבחירות, ופיצל את הצבעתו. התוצאה הייתה פגיעה אנושה במפלגות הגדולות והתפוררותה של המערכת המפלגתית בישראל.

בהקשר זה סוקרת וילף שיטות הקיימות במדינות אחרות ואת יחסו של הציבור באותן מדינות לשיטת הממשל שלו, ומתריעה בפני הקורא כי "אי שביעות רצון היא, כנראה, נורמה אוניברסאלית בקרב המשטרים הדמוקרטיים" (עמ' 23). "חוסר שביעות הרצון [הזה] משקף תודעה דמוקרטית בריאה. זהו דבר חיובי, [אך] דווקא החיפוש אחר קיצורי דרך, ובמיוחד החיפוש אחר שלמות, הם המסוכנים" (עמ' 62). "תומכי שינוי השיטה משתמשים בחוסר שביעות הרצון של אזרחי ישראל ממוסדות השלטון כהצדקה לצורך בשינוי. אבל באותה מידה, אם לא יותר, אפשר לטעון שחוסר שביעות רצון זה משקף את עוצמתה הגוברת של החברה האזרחית בישראל, ואת ביטחונם של האזרחים בשימוש בזכות המחאה, ובכך מהווה דווקא אות כבוד לשיטה הפוליטית בישראל" (עמ' 66).

המסר המרכזי השני הוא שלעצם החלפת השיטה יש עלויות, שאנחנו נוטים להתעלם מהן בדיון על שינוי שיטת הממשל. פוליטיקה היא מקצוע וחלק מהידע המקצועי שצובר פוליטיקאי הוא כיצד לפעול בתוך השיטה הקיימת. כאשר משנים את שיטת הממשל, המשמעות היא שגם הציבור וגם הפוליטיקאים נכנסים לתקופת הסתגלות שיכולה להמשך גם עשור שלם. לאורך התקופה הזו, כל הפוליטיקאים הם בעצם טירונים פוליטיים, והמשמעות היא שלפחות לטווח הקצר כל אותם מאפיינים שתומכי שינוי השיטה רוצים לשנות – חיזוק היציבות, המשילות, האחריותיות וההגינות, והחלשת השחיתות והבינוניות – כולם נפגעים. על כן שינוי שיטת הממשל אינו יכול להיות דבר שמתבצע כלאחר יד, או כתגובה לארוע מקומי או לתנאים זמניים. אבל בישראל השיטות המוצעות תמיד נלחמות את המלחמה שעברה, פותרות (במקרה הטוב) בעיה אחת שהטרידה את המציעים במערכת הפוליטית של השנים שקדמו להן ויוצרות אינספור בעיות חדשות שאיש לא דמיין קודם לכן.

אפשר, במאמר מוסגר, להחיל את אותו העקרון גם על הפריימריס. אחד המאפיינים המטרידים של אימוץ הבחירות המקדימות בישראל הוא חוסר היציבות המוסדית של שיטות הבחירות הללו. מדי מערכת בחירות מוחלפת או מתוקנת השיטה – בליכוד באמצעות העברת הבחירות מהמרכז למתפקדים ובחזרה, כמו גם באמצעות מנגנונים כמו שביעיות ושריונים אזוריים שמשתנים תכופות; ובעבודה באמצעות שינוי בשיטת ההצבעה, באופן פיזור או קיום השריונים השונים ובאמצעות אי יציבותה של תקופת האכשרה הנדרשת להתמודדות ולהשתתפות. ((כשהתמודדתי בפריימריס בעבודה נאמר לי שוב ושוב שאם יוקדמו הבחירות, תוותר המפלגה על לפחות חלק מדרישת תקופת האכשרה למתפקדים חדשים. בסופו של דבר מתפקדים חדשים לא הורשו להצביע, בניגוד לסבבים קודמים, בעוד שמתמודדים חדשים הורשו להצטרף למרוץ בו ביום שהתפקדו למפלגה.)) השינויים התכופים הללו הם מחויבי המציאות, הן בגלל שינויים פנימיים והן בגלל שינויים חיצוניים (כמו מספר המנדטים הריאליים שהמפלגה מצפה להם), כמו גם כדי לתקן ליקויים שממשיכים להתגלות בשיטה ככל שהפוליטיקאים מנסים להתאים את התנהגותם אליה. אך השינויים הללו גורמים לכך שכל המתמודדים במפלגות הופכים במידה מסוימת לטירונים פוליטיים. כך, במקום שהשיטה תסנן ותרומם רק את אלו שהוכיחו יכולות גבוהות בפוליטיקה, היא הופכת במקום זה למדד לאינספור תכונות אחרות, שלאו דווקא יִתרגמו לכישורים פוליטיים גבוהים. את התוצאות אנחנו רואים כבר 20 שנה בהתדרדרות המתמשכת של איכות הפוליטיקאים, ובמשבר המנהיגותי הקשה ממנו סובלות מפלגות רבות, כולל מפלגת העבודה, שחסרות עתודה מנהיגותית צעירה שיכולה להציב אלטרנטיבה אמיתית לפוליטיקאים שהוכשרו בתקופה קודמת.

שני המסרים הראשונים הם טכניים ופרקטיים במהותם. המסר השלישי של הספר הוא עקרוני יותר: הטענה כאילו יכול להיות פתרון פשוט ומהיר לבעיות יסוד של המדינה היא מצג שווא ואחיזת עיניים, והיא מסוכנת. "קבוצות מיעוט אינן נעלמות כשמשנים את השיטה," מזהירה וילף (עמ' 112), ועוד היא קובעת כי "לישראל יש בעיות יסוד עמוקות ואמיתיות, אבל בעיות אלה אינן תוצאה של בחירה מוטעית של שיטת ממשל, אלא של בחירות היסטוריות שהיו מייצרות אתגרים אדירים בכל שיטת ממשל שהיא" (עמ' 127). בדומה, בדיון על הקריאה לכתיבת חוקה לישראל כמוצא לבעיותיה, אומרת וילף כי "חוקתיות היא תפיסת עולם. היא אינה מסמך" (עמ' 120), ושהמטרה "צריכה להיות לקדם כל העת חברה אזרחית בריאה ולא שינויים טכניים של כתיבת חוקה" (עמ' 123). "הדרך היחידה קדימה היא להבטיח שהחוקים שלנו, בתי המשפט, הכללים והנוהגים בחברה הישראלית יתקרבו צעד ועוד צעד לעבר האידיאלים המצויים במגילת העצמאות. זהו הליך פחות הרואי ומרשים מכתיבת חוקה, אבל זו משימתם של דורות שלא זכו להיות שם ברגע יצירת האומה" (עמ' 124).

הטענה הבסיסית הזו עוברת כחוט השני לאורך כל הנושאים הנידונים בספר: פתרונות טכניים פותרים בעיות טכניות. בעיות מהותיות לא תפתרנה באופן זה. "אזרחים בדמוקרטיות צריכים להיזהר מגישות שיש בהן שאיפה אוטופית להנדס התנהגות אנושית ולשלוט בתוצאות" (עמ' 127), כותבת וילף. לבעיות המהותיות תהיה נטייה לצוץ ולעלות בדרכים חדשות אם ננסה להסתיר אותן באמצעות תיקון השיטה. כך, למשל, מדמה וילף את קולם של המיעוטים בחברה לזרימה של מים. אם נחסום אותם בדרך אחת, הם ימצאו דרך אחרת, או שיכרסמו במחסום עד שיקרוס. הניסיון של המרכז הישראלי למנוע מהציבור החרדי או המתנחלי גישה לכוח, או לסכור את פיו של המיעוט הערבי ולתעל את הפוליטיקה שלו דרך המפלגות הציוניות, בהכרח יכשל. בהקשר זה מזכירה וילף שאף מיעוט לא יצליח להשיג את מטרותיו אם אין לפחות תמיכה חלקית במטרות הללו בציבור. הרצון של חלקים במרכז ובשמאל הישראלי להאמין שהמתנחלים השיגו את כל שהשיגו בתחבולות ותוך התעלמות מרצונו של רוב הציבור היא היא העלמת העין הכך שרבים מההישגים של המתנחלים זוכים לתמיכה, גם אם מסוייגת, מצד רוב הציבור בישראל. השאיפות שלהם להן מתנגד נחרצות הציבור בישראל מעולם לא השיגו הצלחה משמעותית. כך הוא גם בנוגע לחרדים ומקומם בחברה הישראלית (דברים דומים כתבתי גם אני לאחרונה).

הספר מורכב מארבעה חלקים: ראשית, ניתוח הטיעונים כנגד שיטת הממשל בישראל, בו מראה וילף כי השד לא נורא כל כך, ובין כה וכה המצב אינו טוב יותר במדינות אחרות. כך, למשל, בדיון על משילות מדגישה וילף כי שיטות דמוקרטיות נבנו בכוונה כדי להגביל את המשילות, ובכך כוחן. היא מראה באמצעות בחינה אנקדוטלית של חודש אחד ב-2004 (השנה הראשונה לגבי יש נתונים זמינים בקלות) כי כמעט כל החלטות הממשלה מבוצעות, גם אם הדבר דורש לעיתים מספר שנים. יחד עם זאת היא מדגישה שטוב הדבר שרפורמות גדולות יותר אינן מתבצעות כלאחר יד רק משום שהממשלה החליטה על כך, אלא נאלצות לעבור מסכת ארוכה של בחינה ציבורית ומשפטית קודם שתיושמנה בשטח. החולשה הזו של הממשלה היא מקור כוחה של הדמוקרטיה. בלעדיה, הדמוקרטיה אינה אלא עריצות הרוב ותו לא. לא רק זאת אלא שמבין הדמוקרטיות הקיימות, השיטה הנהוגה בישראל יוצרת משילות חזקה משמעותית מאשר במדינות רבות אחרות (ובראשן, כמובן, ארה"ב, שהאשליה הנפוצה לגבי המשילות בה מובילה רבים לתמוך בשיטה הנשיאותית עבור ישראל – נושא שזוכה לדיון רחב גם אצל וילף בחלקו השני של הספר).

בדיון על יציבות מזכירה לנו וילף שאי-יציבות עומדת בליבו של העקרון הדמוקרטי: כדי לדאוג ליציבותו של המשטר הדמוקרטי עצמו, הפרלמנט בנוי כגוף בלתי יציב מטבעו (שהן הוא מתחלף מדי ארבע שנים), ואילו הממשלה יציבה עוד פחות כעניין של הכרח. הדבר נכון גם לגבי ההצעות העומדות על הפרק כיום – הצעות שבשם השמירה על יציבות הממשלה מאיימות דווקא לערער על יציבות הכנסת, משום שהן תהפוכנה את ההליכה לבחירות חדשות למוצא היחיד של רוב בכנסת שאינו יכול להפיל ממשלת מיעוט.

חלקו השני של הספר עובר על כמה מהפתרונות הבולטים שהועלו בדיונים בשנים האחרונות (משטר נשיאותי, בחירות אזוריות, העלאת אחוז החסימה וכתיבת חוקה) ומראה מדוע הפתרונות הללו לא יפתרו את הבעיות המהותיות של ישראל, וברוב המקרים יחריפו בדיוק את אותן הבעיות שבאו לפתור. אחד הטיעונים החזקים שמצאתי כאן נוגע לכך שמי שיעביר את התיקון הם הפוליטיקאים עצמם, ולכן אפשר לסמוך עליהם שהם יפעלו כדי לעוות את השיטה המוצעת באופן שישרת את האינטרסים שלהם. וילף מעלה את הטיעון הזה בסוגית חלוקת האזורים השונים בשיטה אזורית, אבל הדבר נכון באותה מידה לגבי כל פתרון מוצע. רוב הפתרונות בנויים כמערכת מורכבת של סעיפים התלויים אלו באלו. גם הבחירה הישירה לא הייתה אלא סעיף אחד מתוך מספר חלקים בתוכנית של "חוקה לישראל" – אך זה היה הסעיף ששירת את האינטרסים של אותה קואליציה מקרית של תומכים שהעבירה את החקיקה בסופו של דבר בכנסת, ולכן הוא עבר בעוד האחרים נזנחו. התוצאות לכך ידועות לכולם. מצב דומה קיים כיום עם ההצעה של המכון הישראלי לדמוקרטיה, שרואה בעיניים כלות כיצד רק חלקים מהתוכנית המוצעת שלו עוברים לחקיקה, בעוד שסעיפים אחרים, שהמערכת כולה תלויה בכך שגם הם ייושמו (למשל, קביעה כי המפלגה הגדולה ביותר היא שתרכיב את הממשלה – סעיף הכרחי כדי לעודד מצביעים להתכנס למפלגות הגדולות ולא למפלגות בינוניות) נזנחים לצד הדרך. ((יצוין שגם אם ייושם הסעיף הזה, לדעתי המערכת המוצעת לא תשיג את מטרותיה, ושוב הציבור הישראלי והפוליטיקאים הישראלים יוכיחו שהם חכמים יותר ממהנדסי ההצבעה, ושאין מערכת מחוכמת ככל שתהיה שמסוגלת להסתיר את ריבוי העמדות והזהויות בחברה הישראלית.))

החלק השלישי דן בבעיות היסוד של ישראל, ומבסס את הביקורות שהועלו בשני החלקים הראשונים. כאן מראה וילף את החיכוכים והסתירות ההכרחיים בקיומה של מדינת ישראל, שבגינם שום מערכת ממשל לא תוכל למגר את בעיותיה של ישראל. כדי למגר את הבעיות הללו, טוענת וילף, ישראל תאלץ לוותר על הדמוקרטיה, על הציונות, ועל חלקה בעולם הגלובלי. כל עוד אנו רוצים לשמר איזה מהרכיבים הללו, בעיות היסוד של ישראל תוותרנה על כנן. "הרעון הנשגב של הדמוקרטיה אינו מלבב במימושו כענין של הכרח. זה לא יכול להיות אחרת" (עמ' 129).

לבסוף, בחלק הרביעי מציעה וילף פתרונות אפשריים. זהו הפרק החלש ביותר בספר, אך החולשה הזו גם חלק מהטיעון. אם בעיות היסוד של ישראל אינן פתירות, ואין אנו באמת רוצים לפתור אותן – למשל, כי חלק מה"בעיות" הללו הן מאבני היסוד של הדמוקרטיה – הרי שאין מה לעשות אלא לשפר בשוליים. "שיפורים לאיכות חייו של האזרח יבואו משינויים שאינם קשורים לשיטת הממשל והם קשים הרבה יותר לתכנון ולביצוע" (עמ' 157-158). וילף מתמקדת במגזר הציבורי ובצורף לבצע רפורמות שתחזקנה אותו ותהפוך אותו לידידותי ושימושי יותר עבור אזרחי המדינה. היא קוראת לשפר את מערכת היחסים בין השלטון המקומי לממשלה כדי שהרשויות המקומיות תוכלנה לתת שירות טוב יותר לאזרח ותהיינה אוטונומיות יותר ליזום שיתופי פעולה אזוריים. במקום אחר בספר מציינת וילף כי דווקא הלהיטות הישראלית למגר כל מראית עין של שחיתות לפעמים פוגעת בתפקוד השיטה הקיימת, למשל במניעת מינויים פוליטיים, שמאפשרים לשר להתגבר על המנגנון המקצועי שירש וליישם את המדיניות לשמה מונה לתפקיד.

שינויים קטנים כאלו נוגעים להתנהלות הפוליטיקה עצמה ונועדו להסיר חסמים קיימים על פעולתם של הפוליטיקאים ברמות השונות. הם לא מנסים להנדס את השיטה כדי להשיג תוצאות הרצויות למהנדסים, אלא סומכים על המערכת הדמוקרטית עצמה להשיג תוצאות ראויות ופועלת כדי לאפשר להן להגיע לידי ביטוי, תוך שהן עוברות דרך מלוא התהליך הארוך והמייגע-במכוון שהדמוקרטיה מצריכה כדי להבטיח את חוקתיות המשטר ואת ההגנה על זכויות הפרט.

ספרה של וילף הוא קריא, ענייני ונגיש לכל. למעט ניסיונות בודדים פה ושם להתנחמד אל הקורא כדי לשבור את אווירת ההרצאה (כך, למשל, וילף מספרת לנו שלראשונה נתקלה ברעיון שהנשיאות האמריקאית היא חלשה יחסית לראשי רשות מבצעת אחרים בעולם, בקורס שלימד איש ממשל באוניברסיטת הארוורד. כמדען מדינה מטריד אותי שהיא הייתה צריכה להגיע עד לדוקטורט כדי לגלות פרט בסיסי שכזה, אבל ניחא), ((טעות שלי, הארוורד היה התואר הראשון שלה. עדיין הניסוח שם מעצבן קצת.)) הוא ישיר, פשוט ומכבד את קוראיו. וילף אינה גוערת בקוראים ואינה מסתפקת בנפנופי ידיים, בו בזמן שהיא אינה טובעת באקדמיות מיותרת ובמסמוך של טענותיה.

הייתי שמח אם יאיר לפיד, ממובילי הקריאה הנוכחית לשינוי שיטת הממשל, היה מקדיש מעט מזמנו (המועט בימינו, ללא ספק – אבל ערב או שניים יספיקו לקריאה מעמיקה של הספר כולו) כדי ללמוד את הטיעונים הללו ולנסות להסביר לעצמו איך והאם ההצעות שלו עומדות במבחנים שמציעה וילף. אבל אם לא יאיר לפיד, אני ממליץ לכם – תומכי שינויים כמתנגדים – לקרוא את הספר. לכל הפחות, הוא יעשה לכם סדר בהרבה נושאים חשובים שעומדים על הפרק.

הערה אדמיניסטרטיבית: מלבד התרומה לרכישת ספרה של וילף, התקבלה תרומה נוספת לאחרונה לקרן מלגת המחיה שלי. אני מודה לשני התורמים.

לתת חיסון למחלה הלא נכונה אחרי שהסוסים ברחו

היום בבוקר דווח בתקשורת (יתכן שעד שהדברים יתפרסמו זה כבר יסתבר כלא נכון, או לא מדויק או משהו. לא אכפת לי. אני כותב כאן על הסוגיה העקרונית) שבהסכם הקואליציוני של הממשלה המתגבשת תכלל התחייבות להעלות את אחוז החסימה לארבעה אחוז. אני נוהג להגיד שאם תגיד לי לכמה אתה רוצה להעלות את אחוז החסימה, אומר לך את מי אתה שונא. ארבעה אחוז, לפיכך, מציב את רף השנאה מעל הערבים (רע"ם קיבלו 3.6 אחוז) אבל מתחת לחרדים (שקיבלו הפעם קצת יותר מ-5%, אבל אפשר לדחוק אותם מתחת לזה אם רק מגדילים את אחוז ההצבעה) עם בונוס של דפיקת השמאל (4.5 אחוז למרצ, אבל בעבר הם כבר ירדו מתחת ל-4%).

אבל אנחנו בתקופה של פוליטיקה חדשה, ואף אחד לא מחרים אף אחד, אז די לציניות – יש שיקול לגמרי ענייני בהחלטה להעלות את אחוז החסימה לארבעה אחוז: למנוע את הסחטנות הקואליציונית! קחו, למשל, את המצב עכשיו עם יש עתיד: זה לא נורא, איך שהם כופים על ראש הממשלה המיועד את הרצונות שלהם כאשר הברירות היחידות שנותרו לנתניהו הן להכנע או ללכת לבחירות מחדש? נורא. ((ההבדל היחיד בין ה"סחטנות" של ש"ס לזו של יש עתיד היא שרובנו פחות או יותר מסכימים עם הדברים שיש עתיד דורשת כרגע. מה שאנחנו רוצים הוא אף פעם לא סחיטה – זוהי עמידה על העקרונות ושמירה על המחוייבות למצביעי המפלגה!))

יש מודל במדיניות ציבורית שפעם חשבתי שקוראים לו "מודל פח האשפה", והיום אין לי מושג איך קוראים לו (אם בכלל), שמתאר "מחזור" של רעיונות ישנים, בין אם פעלו ובין אם לאו, בין אם הם רלוונטיים ובין אם לאו, בסיטואציות חדשות. הגדלת אחוז החסימה הוא סוג כזה של רעיון. כל פעם מנסים אותו, אף פעם הוא לא עושה מה שחשבו שהוא יעשה, וכל פעם כולם בטוחים שהפעם זה יעבוד.

הרעיון בהגדלת אחוז החסימה הוא לצמצם את מספר המפלגות וכך להגדיל, לכאורה, את יציבות הממשלה. יש כמה בעיות עם הטענה הזו. הראשונה היא ששלוש פעמים העלו בישראל את אחוז החסימה (מכלום לאחוז אחד, אח"כ לאחוז וחצי, ואז לשני אחוזים), ומספר המפלגות נשאר אותו דבר – בין 10 ל-15. כפי שאפשר לראות מהגרף (במקור מכאן), אין שום דפוס ברור של שינוי במספר המפלגות. לפעמים ככה, לפעמים אחרת. היו 15 מפלגות בכנסות השניה, ה-11, ה-12 וה-15, והיו עשר מפלגות בכנסות ה-8, ה-10 וה-13.

מספר המפלגות שהתמודדו ומספר המפלגות שנכנסו לכנסת בכל מערכת בחירות

כדי להבין מה קרה, צריך קודם להבין את הרציונל מאחורי הטיעון בזכות העלאת אחוז החסימה. הטענה היא שכשמעלים את אחוז החסימה, הציבור יעדיף להמנע מ"לבזבז את קולו" על מפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה, ומכאן שיותר קולות יזרמו למפלגות הגדולות. לחלופין, גם אם אנשים החליטו להעביר את קולם למפלגות שלא עוברות את אחוז החסימה, הרי שמנדטים שלא מצליחים להכנס לכנסת מתפזרים, הלכה למעשה, בין המפלגות שכן עברו את אחוז החסימה, באופן יחסי לגודלן. כלומר, אם תריסר מנדטים לא עברו את אחוז החסימה, אזי מפלגה שהייתה מקבלת 30 מנדטים אם אותם תריסר היו נכנסים לכנסת, תקבל במקום 33 מנדטים, ואילו מפלגה שקיבלה רק 10 מנדטים תרוויח מנדט אחד נוסף בלבד. על כן, ככל שהמפלגות הגדולות יצליחו "לנקות" יותר מלמטה, כך הן ירוויחו יותר מלמעלה.

הבעיה היא שמה שקורה במציאות מנטרל את שני היתרונות הללו (יתרונות מבחינת מהמפלגות הגדולות, כמובן): המפלגות הקטנות, שיודעות שהן חייבות להגיע לרף מסוים, מרחיבות את ה"רשת" שהן פורסות על המערכת האלקטורלית ומנסות לכסות טווח גדול יותר של הספקטרום (בין אם על-ידי תיקנון המסרים שלהן ובין אם באמצעות איחוד כוחות בין מפלגות), ואילו הציבור מעביר את קולותיו ממפלגות על סף אחוז החסימה אל מפלגות אחרות – אבל לא אל המפלגות הגדולות, אלא אל מפלגות בינוניות. התוצאה היא הרסנית עבור המפלגות הגדולות: מפלגות קטנות שקודם לכן ניקזו אליהן קולות שוליים שבכל מקרה לא היו מגיעים אל המפלגות הגדולות, ושמיקדו את המסר שלהן יותר בשימור נאמנותם של המצביעים הללו ופחות במשיכת מצביעים חדשים, מתחילות להתחרות בצורה רצינית על קולותיהן של המפלגות הגדולות.

בישראל, כמובן, התהליך הזה קיבל דחיפה מאסיבית משיטת הבחירה הישירה, שאיפשרה לאנשים להבטיח שהמועמד המועדף שלהם לראשות הממשלה יזכה לתמיכתם, ובכך הפכה אותם פתוחים יותר למסרים הספציפיים יותר של המפלגות הקטנות. המפלגות הגדולות הפכו בינוניות, המפלגות הקטנות הפכו בינוניות, ונשארנו עם מערכת שהיא הגרועה שבכל העולמות.

ועכשיו הקואליציה החדשה רוצה להעלות את אחוז החסימה. שוב. אלא שאם העלאת אחוז החסימה לפני התפוררות המערכת המפלגתית הייתה החיסון עבור המחלה הלא נכונה, הרי שהעלאתו עכשיו היא בגדר מתן חיסון שפעת לחולה איידס. רוב הסיכויים הם שה"תרופה" רק תחריף את הבעיה. הסיבה, ותסלחו לי שאני מערבב פה מטאפורות בלי הכרה, היא שההגדלה ההדרגתית של אחוז החסימה ויצירתה של מערכת מפלגתית מבוססת מפלגות בינוניות פיתחה חסינות לתרופה הספציפית הזאת. אם, אולי, העלאה פתאומית של אחוז החסימה מאפס לארבע בשנות ה-50 הייתה מקבעת (אולי) מערכת מפלגתית מצומצמת הרבה יותר, הרי שההעלאה עכשיו, ואפילו תהיה זו העלאה משמעותית, כבר לא תשפיע באופן מהותי — לפחות לא לכיוון הרצוי.

בואו נדמיין אחוז חסימה לא של ארבעה אחוזים, אלא של שמונה אחוזים: רק מפלגות עם עשרה מנדטים יכולות להכנס לכנסת. מה נצפה שיקרה?

המפלגות הערביות תתאחדנה או שתחרמנה את הבחירות כליל (כנראה האופציה השניה – אם לא המפלגות עצמן, הרי שמצביעיהן יחרימו בחירות שבעצם ישאירו אותם בלי שום אלטרנטיבות). ((כמובן שלכך תהיינה השלכות מרחיקות לכת על הדמוקרטיה הישראלית. אני לא אכנס כאן לסוגיה הזו, אבל היא בהחלט ראויה לדיון שעושה רושם שיש מעטים מחוץ לשמאל הישראלי שחושבים שהוא חשוב.)) בשמאל, מרצ תתאחד לתוך העבודה (23 מנדטים). במרכז, קדימה, התנועה ויש עתיד תתאחדנה (30 מנדטים), בימין הבית היהודי ישמרו על עצמאותם (13 מנדטים) והליכוד ביתנו ימשיכו ביחד (34 מנדטים), והחרדים יתאחדו (או שיהדות התורה תעלם) – 20 מנדטים (כל חישובי המנדטים מניחים שהמפלגות הערביות לא תתאחדנה, והמנדטים החסרים יתחלקו באופן יחסי בין השאר. החישוב הוא נאיבי ואינו כולל תנועת מצביעים בין המפלגות מעבר לאיחודים השונים).

אז כן, בהחלט יהיה הישג מרשים מבחינת הורדת מספר המפלגות לחמש בלבד, מהן שתיים סקטוריאליות. במצב כזה, כמובן, הרכבת הקואליציה היא לא יותר פשוטה מאשר בסיטואציה הנוכחית. למעשה, ברית בין לפיד לבית היהודי בסיטואציה כזו הייתה מציבה את הליכוד במצב עוד יותר קשה ממה שיש לו עכשיו, משום הדבר היה מעמיד אותם מול גוש גדול משמעותית מהליכוד עצמו. ((כמובן, בשינוי המוצע, של 4%, ההבדל היחיד בין תוצאות הבחירות למה שהיה לנו כבר הוא העלמותן של חד"ש, רע"מ-תע"ל, בל"ד וקדימה – שלוש הראשונות בין כה וכה לא נשקלו בשום שלב לשום קואליציה, ומן הסתם לא השפיעו בשום צורה על מהלכי הרכבת הקואליציה.))

בכל אופן, ברור מהחישוב הזה שאין שום סיבה להאמין שאפילו העלאה משמעותית הרבה יותר של אחוז החסימה תגרום ליצירת מפלגות גדולות. להפך: בשלב הנוכחי של חייה של המערכת המפלגתית בישראל, היא תגרום רק לחיזוקה של המערכת וקושי משמעותי בפירוק המפלגות הבינוניות והעברת קולותיהן לשם יצירת מפלגות גדולות. מאידך, חדירתם של קולות חדשים למערכת תעשה קשה עוד יותר, כמובן, מה ששוב יחזק את המערכת הקיימת. התוצאה תהיה מערכת מקובעת שאינה יכולה לנוע ימינה או שמאלה, כי אין לה, למעשה, מרחב נשימה כלל. המפלגות תתמקדנה בחידוד המסר למצביעיהן ופחות בניסיון למשוך קולות חדשים (משום שלא תהיינה מפלגות אחרות בגוש שיוכלו לקלוט קולות שיפרשו בשל כך), והשינויים שיהיו יגרמו יותר על-ידי דמוגרפיה מאשר על-ידי דמוקרטיה.

חשוב לזכור – מערכות שמתבססות על מספר קטן מאוד של מפלגות מתבססות בד"כ גם על שיטות שמייצרות שינויים משמעותיים בפרלמנט על בסיס שינויים קטנים בקרב המצביעים. מעבר של שניים-שלושה אחוז מצד לצד בבריטניה יכולים לגרום למהפך מכריע. לעומת זאת, שיטות דומות לישראל בדרך-כלל דינאמיות יותר מבחינת המערכת המפלגתית, אבל מפצות על כך בכך שתוצאות הבחירות לעיתים רחוקות גוררות שינוי גורף בפרק זמן קצר. מערכת שגם תשקף נאמנה שינויים חברתיים בצורה הדרגתית וגם תמנע דינאמיות של המערכת המפלגתית תגרור סטגנציה ותחריף את הייאוש וחוסר האמון בשיטה הדמוקרטית שהם מנת חלקן של כל המדינות הדמוקרטיות בעידן הנוכחי בין כה וכה.

התחוזותם של ההסכמים הקואליציוניים בישראל

כמה הערות מקדימות

בפוסט סיכום הבחירות שלי דיברתי על התגבשותו של מודל "מפלגת פלטפורמה" ש"קדימה" תחת שרון ככל הנראה הייתה הארכיטיפ שלו – זוהי מפלגה שאפילו לא מתיימרת להציע אידאולוגיה מסוימת, וההתמודדות שלה היא נטו סביב אישיותו של העומד בראשה. סממנים מקדימים של המודל הזה – החל ברפ"י של בן-גוריון וכלה בישראל ביתנו של ליברמן לפחות הציעו מצע ברור שבידל אותן מהחלופות המיידיות – אבל "קדימה" הוקמה כ"מפלגת שלטון", ואני משתמש בביטוי הזה במובנו הריק ביותר מתוכן. לא היה בה אפילו ניסיון לתוכן שהוא יותר מאשר "המפלגה שתאפשר לאריק שרון להיות ראש ממשלה כמו שהוא רוצה, בלי מטענים היסטוריים ואדמיניסטרטיביים כמו מרכז המפלגה וכל מיני טרדות שכאלו. כפי שציינתי, גם המפלגות הגדולות אימצו (או פיתחו) חלק מהסממנים הללו. אבל מפלגות המרכז היו ונותרו המקרים הברורים ביותר של מפלגות פלטפורמה — חוסר האידאולוגיה זו הסיבה שהן במרכז, הרי.

לכן אין מה להתפלא על כך שציפי לבני ניהלה את המגעים עם נתניהו וחתמה על הסכם עם הליכוד ביתנו בלי ליידע אפילו את חברי סיעתה. Le parti c'est moi, היא תוכל לומר בצדק. היא הקימה מפלגת פלטפורמה כדי להתמודד על ראשות הממשלה. עד מהרה היא הבינה שזה לא יקרה, כמובן, אבל המפלגה קיימת והיא בכנסת וצריך לעשות עם זה משהו. תפיסת ה"מרכז-שמאל" הייתה צריכה להכתיב הטמעות של "התנועה" במפלגת העבודה, או לכל הפחות ב"יש עתיד". הכיוון שבחרה בו לבני ("ניסיתי את הבחוץ, עכשיו הזמן לנסות מבפנים") מפרק את מה שעוד נשאר מהתפיסה הזו ומוכיח שאין "מרכז שמאל". גם אין באמת "מרכז ימין", חרף נסיונם של המבקרים לטעון להעדפה כזו של מפלגות המרכז.

מה שמניע את מפלגות המרכז הוא אותה התפיסה הקלוקלת שהניעה את מפלגת העבודה להכנס לקואליציות ימין בעבר: התפיסה האפוקליפטית של הימין. בתפיסה הזו, ממשלת ימין צרה לא סתם תהיה רעה, אלא היא תהיה כל כך רעה שספק אם תהיה אי פעם אפשרות לתקן את הנזק שהיא תגרום. לכן קריטי "להשפיע מבפנים", ואין טעם לחכות בחוץ ולבנות טיעון ציבורי בזכות החלפת הממשלה בממשלת שמאל בבחירות הבאות (והתפיסה הזו מתלווה לרוב לתפיסה שאי אפשר לשכנע את הציבור להצביע לשמאל בין כה וכה). ((בשמאל, אגב, ישנו גם גלגול של תפיסת "בלי חירות ומק"י" הותיקה, שדוחה את השוליים של המחנה שלה, מה שהימין כבר הוכיח שלא קיים אצלו ביחס לשוליים הקיצוניים של המחנה שלו. תפיסה כזו, כאשר מפלגת השמאל הגדולה ביותר אפילו לא מפנטזת על 25 מנדטים, היא בחירה מראש בתבוסה.)) לכך מצטרף אותו גילוי של ציפי לבני מהקדנציה האחרונה שמפלגת פלטפורמה אינה יכולה לבנות את עצמה כאלטרנטיבה מבחוץ – כלומר, גם אם הימין לא יצור ממשלה אפוקליפטית, בין כה וכה לא ניתן לבנות טיעון ציבורי בעד החלופה שהיא מציגה. מבחינה זו, הבחירה של לפיד ליצור שותפות דווקא עם הבית היהודי – שותף מובן מאליו אחר של נתניהו – ולא עם העבודה, היא מסר ברור. יש עתיד אינה מקווה להיות אלטרנטיבה לליכוד. לכל היותר, היא מקווה להיות היורשת של הליכוד שהולך ודוחק את עצמו ימינה.

דיני חוזים

קראתי את ההסכם הקואליציוני בין התנועה לליכוד, ומשהו משך את תשומת ליבי: הפורמליות של ההסכם, שהוא דמוי חוזה של ממש, כולל פסקאות מבוא שמתחילות ב"הואיל ו", וסעיפים לפיהם "המבוא הוא חלק בלתי נפרד מההסכם". זכרתי מהסכמים קואליציוניים שראיתי משנות ה-80 שהדברים היו הרבה פחות עורך-דיניים שם, ותהיתי האם מדובר בחידוש של ממש, או אולי בתהליך הִתְחוֹזוּת של ההסכמים הקואליציוניים בישראל. כל נושא ההסכמים הקואליציוניים הפומביים, הרי, הוא יחסית חדש בישראל – רק בשנות ה-90 קבע בית המשפט העליון שקיימת חובת פרסום על הסכמים קואליציוניים. אתר הכנסת מציג את נוסחי ההסכמים הקואליציוניים של כל הממשלות מאז מממשלת נתניהו הראשונה, כמו גם כמה מקרים ספורדיים מרחבי ההיסטוריה הישראלית.

אז מה בעצם הפריע לי בחוזה, סליחה, הסכם קואליציוני בין הליכוד לתנועה? הסכמים קואליציוניים מאז ומתמיד כללו שורה של סעיפים בנוגע לחלוקת תיקים והתחייבויות לתמוך ביוזמות חקיקה ספציפיות (שינוי שיטת הממשל, למשל, זה סעיף מאוד פופולרי לאורך השנים) או, לחלופין, הסכמה על חופש הצבעה של סיעה מסוימת בנושאים מסוימים (דת ומדינה, לרוב). עם זה אין לי בעיה. אז מה כן?

עצם קיומו של המבוא, למשל (אבל מסתבר שנעשה שימוש בפורמט הזה עוד קודם לכן, למשל בהסכמים עליהם חתם שמיר ב-1990. נתניהו של 1996 לא ראה בכך צורך, אבל ברק כן, ושרון של 2001 הסתפק ב-"עם בחירתו" — אבל ב-2003 ה"הואיל ו" כבר חזר); או הסעיף הפותח את המבוא, למשל, שמדגיש שהנשיא הטיל על נתניהו להקים את הממשלה (סעיף שהיה קיים בהסכמים של ממשלת נתניהו הקודמת, אבל הראשון שחשב שיש צורך לציין את זה במפורש, עד כמה שאני רואה, היה אולמרט); או סעיפים 8 -10 שקובעים כי השותפות להסכם תצבענה אמון בממשלה ובשריה (זה אולי הסעיף הכי "חוזי" פה, כי בעצם הוא מציג את הקואליציה לא כפירוט של הסכם בין שני גופים בעלי אינטרס משותף, אלא ממש כחוזה שכופה על השותפים לו לעשות דברים שאולי היו מעדיפים להמנע מהם. אבל גם פה, זכות הראשונים אינה נתונה לנתניהו, אלא דווקא לשרון).

אפשר לראות פה בבירור תהליך שהחל תחת אהוד ברק, שנתן להסכם הקואליציוני חזות של חוזה, והמשיך דרך שרון ואולמרט שמזגו לתוך הצורה הזו גם תוכן דמוי-חוזה של ממש. נתניהו של 1996 דווקא הסתפק בהסכמים קואליציוניים במודל הישן יותר, למשל בהסכם עם ש"ס. למעשה, ההסכם עם הדרך השלישית כל כך לא פורמלי שהוא אפילו נחתם על נייר עם הלוגו של המפלגה. אולי זה לא צריך להפתיע שאלו שהכניסו את התוכן החוזי הם אותם אלו שהביאו לעולם את מפלגת הפלטפורמה האולטימטיבית. שרון רצה ממשלה שסרה למרותו כפי שעובד סר למרותו של מעביד, שמולו הוא חתום על חוזה. זכורה היטב התנהלותו מול שרי האיחוד הלאומי כאשר אלו איימו להכשיל את תוכנית ההתנתקות – הוא פשוט פיטר אותם. אגב, זכר לכך אפשר למצוא בהסכם עם התנועה, בסעיפים 19-20, שמקנה ללבני את הסמכות הבלעדית להחליט על פיטוריו של שר מסיעתהף ועוד יותר מכך בסעיף 9, שקובע כי אם נודע כי בכוונת ח"כ של התנועה להפר משמעת קואליציונית בהצבעה בוועדה, על הסיעה לדאוג להחלפתו מבעוד מועד.

אבל לנתניהו בכל זאת שמור מקום בהיסטוריה של התחוזותם של ההסכמים הקואליציוניים, עם סעיף מוזר במבוא להסכם, שמציין כי לסיעת התנועה יש שישה חברי כנסת. זהו סעיף מוזר משהו, בלשון המעטה. מדוע יש צורך לציין זאת בהסכם? האם שינוי במספר חברי הכנסת של התנועה (נגיד, פיצול של שניים מהם) יגרור את ביטול ההסכם?

הסכם קואליציוני, הרי, אינו באמת ניתן לאכיפה. כפי שציינתי, הסעיף הנפוץ ביותר הוא זה שמבטיח את תמיכת הקואליציה בשינוי שיטת המשטר בישראל, ואתם יודעים כמה פעמים זה קרה (ממשלת שמיר, שדווקא כן שינתה את שיטת הבחירות, אמנם התחייבה בפני "המפלגה לקידום הרעיון הציוני" ליזום חקיקה שכזו, אבל מצד שני גם התחייבה שלא לתמוך בה אלא בהסכמת דגל התורה). למעט הנושאים הטכניים המיידיים של מי מקבל איזה שרים, למעשה אין שום ערך להסכם הקואליציוני כחוזה. ההסכמים אינם אלא הרחבה פרטנית יותר של קווי היסוד של הממשלה. כיסוי תחת אחד ארוך של כל המעורבים שיוכלו לבוא בסוף הקדנציה לבוחריהם ולהגיד להם שאמנם לא השגנו את מה שהבטחנו לכם, אבל זה לא באשמתנו – זה היה בהסכם הקואליציוני, והצד השני לא עמד בו.

אבל תהליך הפיכת ההסכמים לחוזים מעיד על השינוי במשמעות שמייחסות המפלגות השונות לקואליציה – שינוי שתחילתו, אולי, בתרגיל המסריח של 1990, או בעצם בממשלות האחדות שאפשרו אותו. הקואליציה אינה נתפסת עוד כשותפות, אלא כשדה קרב. אין דבק אמיתי שמאחד את השותפות בקואליציה – יש רק אינטרסים פוליטיים, ואותם אינטרסים פוליטיים גם מאכלים את הקואליציה בו בזמן שהם משמרים אותה. חומצה דביקה, אם תרצו. ברור שמאז ומתמיד היו אינטרסים בקואליציה, וכל ניסיון להרכיב קואליציה כלל הרבה תחמונים והתכתשויות, אבל החוזיות הזו של ההסכמים בשנים האחרונות מעידה, אולי, על חוסר אמון בין השותפות לקואליציה שחורג ממה שאפשר לראות כפוליטיקה רגילה.

הקואליציה היציבה להפליא של נתניהו בארבע שנים האחרונות לא הפיגה את החרדה הזו, את תפיסת "בעיית המשילות". אבל צריך לזכור שבעיית המשילות היא יותר בעיה פסיכולוגית מאשר בעיה מערכתית. היא קיימת בראש שלנו, ובראש של הפוליטיקאים שלנו, ולא בשיטה עצמה. הסנונית הראשונה של ההסכם הקואליציוני עם התנועה מבשרת שגם בשנים הקרובות נמשיך לדבר על בעיית המשילות, ויציבות הממשלה תשאר תחת חשד בכל עת, בלי קשר לעצם סבירותה של הפלתה.

יכול להיות יותר גרוע

כולם עושים את זה אז למה לא אני?

אני לא יכול לנתח את תוצאות הבחירות הללו, כי עד עכשיו אני לא מבין למה שמישהו יצביע ליאיר לפיד. זו, מבחינתי, התעלומה הכי גדולה של הבחירות הללו. ולא סתם "מישהו". "מישהו" הצביע גם למורשת אבות. ((המפלגה היחידה שקיבלה פחות קולות ממה שקיבלתי בפריימריס של העבודה…)) אבל חצי מיליון אזרחים ואזרחיות הצביעו עבור "יש עתיד", והדבר אומר דרשני.

יש מגוון הסברים שמסתובבים עכשיו לגבי ההצלחה של לפיד, ואני לא יכול לטעון שביכולתי להכריע איזה מהם הוא הנכון – כולם מתאימים. יש שאומרים שמדובר פשוט באנשים שאין להם דעה, ולפיד הוא בדיוק באמצע, אז הם הלכו עליו כברירת מחדל. יש שאומרים שאלו מצביעים שלא היו מוכנים להצביע לנתניהו, אבל גם לא סובלים את יחימוביץ', אז הם נתקעו באמצע. יש מי שמצביע על העובדה שלפיד-לבני-קדימה ביחד זה מנדט אחד פחות ממה שקיבלה קדימה בבחירות הקודמות, אז בעצם כלום לא השתנה. ((הבעיה עם הטענה הזו היא שהייתה זרימת קולות ברורה שמאלה בבחירות האלו.)) אפילו שמעתי את הטענה שיש עתיד הייתה המפלגה היחידה בשמאל-מרכז (אם לא סופרים את קדימה, ומי לעזאזל סופר את קדימה?) שלא מונהגת על-ידי אשה, אז אולי הייתה כאן הצבעה שוביניסטית או מיזוגנית או מה שלא יהיה. מאידך, יש שמצביעים על הרשימה הנשית המרשימה של לפיד, וטוענים שדווקא הנשים הביאו ללפיד את ההישג המדהים שלו.

כאמור, אין לי מושג למה שמישהו יצביע ללפיד, מה שאומר שאני כנראה לא האדם הנכון לנתח את הסיבות שבזכותן האין-מפלגה שלו זכתה ל-19 מנדטים – שמחציתם אנשים שהכריעו, ככל הנראה, ממש ברגע האחרון. ((סילברסטין ציטט בבלוג שלו סקר שנערך בתקופה בה אסור לפרסם סקרים, להעניק ללפיד 16 מנדטים. קשה לדעת אם זה זיהוי של נקודת המפנה או סתם טעות דגימה מקרית – אותו סקר העניק לבית היהודי 16 מנדטים גם כן…)) מנקודת המבט שלי מדובר על טירוף מתמשך של מדינת ישראל. אז, ברשותכם, אני לא אנסה לתת הסבר כלשהו לדברים. הלאה.

ארכיפלג

בכנסת היוצאת שתי המפלגות הגדולות ביחד מנו 55 מנדטים. לפניה, בהתאמה: 48, 57, 45, 66, ולפני כן, לפני הבחירה הישירה, למעלה מ-70. בכנסת החדשה, נכון לעכשיו, מדובר על 50 מנדטים לשתי הרשימות הגדולות, שזה אמנם לא השפל של כל הזמנים, אבל מצביע על סטגנציה מטרידה. אלא שאחת הרשימות הללו מורכבת משתי מפלגות, וליברמן כבר רמז שהוא עשוי לקחת את המנדטים שלו ולהוות סיעה עצמאית, מבלי להיות מחויב לנתניהו. שום דבר לא מונע ממנו לעשות כן – יש לו 11 חברים בסיעה של 31, שזה יותר מהשליש הדרוש לו. אם סופרים את הליכוד כמפלגה של 20 מנדטים בלבד, אנחנו בשפל של 39 מנדטים בלבד לשתי המפלגות הגדולות. המפה המפלגתית כיום, יותר מאי פעם, נראית יותר כמו ארכיפלג, עם הרבה מפלגות בינוניות ואפס מפלגות גדולות.

הצרה הכי גדולה היא שאין שום סיבה להאמין שהמצב הזה ישתפר בעתיד הנראה לעין בלי התערבות גסה בשיטת הבחירות שתגרום לעיוות רצון הבוחר. רוצה לומר: הבעיה היא לא השיטה, אלא אנחנו, הבוחרים. אם אחרי הבחירות האחרונות עוד יכולתי לקוות שקדימה והעבודה יתאחדו, או שקדימה סתם תעלם והקולות שלה יזרמו ימינה ושמאלה, הרי שעכשיו קשה לראות תהליך שכזה. יאיר לפיד הולך לממשלה עם נתניהו, כצפוי, וסביר להניח שהוא ישחק שם. אבל אחרי שהבוחר הישראלי הראה שהוא מוכן לתת חצי מיליון קולות למפלגה שכל מהותה הוא אגו טריפ של איש אחד בלי שום ניסיון, שום הכשרה בכלום ובעיה עקרונית עם אמירת משפט שלם בלי טעות, איזו סיבה יש לחשוב שבבחירות הבאות לא ימצא המשיח החדש שימליך על עצמו המרכז הקיצוני של ישראל?

התקווה היחידה, ואני משתמש במילה תקווה פה בצורה רופפת למדי, היא איחוד של הליכוד ליש עתיד. אני לא אומר שאני צופה מהלך כזה – רק שזו האופציה היחידה שאני יכול לראות כרגע ליצירת מפלגה גדולה אמיתית. לנתניהו בהחלט יש אינטרס למהלך כזה (במיוחד אם ליברמן יבריז), ללפיד עשוי להיות אינטרס שכזה, בתלות בהערכה שלו לגבי כושר השרידה הציבורי שלו בארבע שנים של, כאילו, לעשות דברים. אבל, כמובן, לפיד לא עושה רושם של אדם שעלול לחשוש שהציבור יפסיק לאהוב אותו.

מפלגת פלטפורמה

בתואר הראשון שלי לימדו אותי על התפתחות המפלגות, ממפלגות אליטה, למפלגות המון בעלות מנגנון רחב ובסיס חברים משמעותי, למפלגות שלד שנראות כלפי חוץ כמו מפלגות המון, אבל המנגנון שלהן למעשה מתפקד רק לקראת בחירות. יש הרבה ספרות שמנסה לטעון שחלה התפתחות נוספת במבנה המפלגות, אז אני מרשה לעצמי להציע טענה כזו משל עצמי. בבחירות האלו רוב המפלגות הפכו למפלגות פלטפורמה – משמע, מפלגה שכל תפקידה הוא לשאת את העומד בראשה. שאר המועמדים ברשימה אינם אלא הכרח טכני – אפילו לא קישוט, מכיוון שבין כה וכה הם אינם נחשפים כמעט במהלך הקמפיין. יאיר לפיד הוא דוגמא בולטת, כמו גם "התנועה". הבית היהודי גם היא נטלה אלמנטים של המודל החדש הזה, וכמובן שהליכוד והעבודה שניהם הריצו קמפיין שכל כולו פולחן אישיות של העומדים בראש – בליכוד, לאור תכולת הרשימה, בצדק; בעבודה, אולי החלק האדיוטי ביותר של הקמפיין. גם קדימה הפכה ל"מפלגת מופז", אבל במקרה הזה מדובר היה יותר בניסיון אחרון להציל משהו מהמפלגה, ולא מטרתה המקורית.

מפלגות פלטפורמה, כמובן, אינן דבר חדש. רפ"י הייתה מפלגת הפלטפורמה של בן-גוריון כבר בשנות ה-60. שנות ה-80 ראו כמה וכמה מפלגות פלטפורמה, ((דוגמא קיצונית, כידוע, היא מפלגתו של פלאטו שרון, שאפילו לא טרח להוסיף מועמד שני ברשימתו, אבל זכה בשני מנדטים בכל זאת.)) אבל הייתה זו הבחירה הישירה שהתחילה את תהליך הפיכת המפלגות הגדולות למפלגות פלטפורמה. אז שרון לקח את הקונספט צעד אחד קדימה והקים מפלגת פלטפורמה-שלטון, אלא שהוא לא הספיק לנצל אותה, ותוך שתי קדנציות, כצפוי, היא נשחקה ללא כלום. אבל אני חושב שבבחירות הנוכחיות הגענו לשיא חדש בהשתלטות מפלגות הפלטפורמה על המערכת. בעצם, כל המפלגות מימין למרצ היו מפלגות פלטפורמה במידה כזו או אחרת. אפילו "עוצמה לישראל" התמודדה בעיקר על אישיותם של העומדים בראשה, ופחות על רעיונות העוועים שלהם – זו הסיבה בן-ארי היה בולט יותר בתפיסה הציבורית של המפלגה מאשר אריה אלדד הפחות מתלהם.

נוצר מצב מוזר שבו בזמן שיותר ויותר אנשים קוראים לשינוי שיטת הבחירות כדי לייצר פחות מפלגות שיהיו יותר גדולות, התרבות הפוליטית בישראל דווקא הולכת ושוכחת שמאחורי ראש המפלגה יש עוד רשימה שלמה של אנשים שיהיו המחוקקים בכנסת שלנו.

יש משהו אירוני בתהליך הזה, שהלך בד בבד עם התחזקות הדרישה הציבורית ל"דמוקרטיה פנימית" של המפלגות – כלומר, פריימריס. פריימריס לראשות המפלגה, כמובן, מחזקים את מאפייני הפלטפורמה, כי הם מציבים את המנהיג במרכז, כנציגם היחיד של כלל חברי המפלגה. אך הפריימריס לרשימה נעשים תמוהים משהו כאשר המפלגה נתפסת כמפלגת מי-שעומד-בראשה, ולא כמפלגה שהמאחד אותה היא האידאולוגיה בה אוחזים כלל החברים (פחות או יותר).

אם יש משהו שהבחירות האלו צריכות ללמד את המפלגות בישראל (ואני ממש לא טוען שהן אכן ילמדו זאת), הרי שהוא כשלונה של שיטת הפריימריס. יאיר לפיד הציג רשימה מצויינת – ביחס הפוך, אפשר להגיד, לדביליותו של העומד בראשה. הרשימה שלו נותנת יצוג נאות לא רק לנשים, אלא גם תהיה המפלגה היחידה שהכניסה שניים מהקהילה האתיופית (כולל חברת הכנסת האתיופית הראשונה), וכוללת באופן כללי יצוג למגוון אוכלוסיות (למעט הערבים, דומני) ותחומים – מאנשי עסקים ועד אנשי חברה אזרחית. מעט מאוד מפורסמים יש ברשימה הזו, ואי אפשר היה להרכיב אותה דרך פריימריס. קשה לדעת איך תתפקד הסיעה הזו, עד כמה נאמנים הם יהיו למנהיג הנועז ומי, אם בכלל, יעיז לעשות לו צרות כשתגענה הפשרות ההכרחיות בין החזון המעורפל למציאות הקשה. אך כבר עכשיו אפשר לתת ללפיד קרדיט על כך שהוא הכניס לכנסת, מאחורי גבו, כמה וכמה חברי כנסת עם פוטנציאל גבוה מאוד. חבל שמקבלים איתם גם את יאיר לפיד. אם הייתי מאמין לרגע שאנשים הצביעו ליש עתיד בגלל הרשימה המצוינת, אולי הייתי יותר רגוע. אבל אני לא.

אלקטומטיקה

כאמור, שלוש מפלגות המרכז ביחד קיבלו מנדט אחד פחות מקדימה של 2009 (למעשה, אם מאחדים את כל הקולות שלהם למפלגה אחת, הם היו מקבלים 28 מנדטים לפני עודפים). אבל בכל זאת חזינו בזרימה משמעותית של קולות בבחירות הללו. המפסיד הגדול (חוץ מקדימה עצמה, כמובן), הוא הליכוד, שחרף האיחוד עם ישראל ביתנו איבד 11 מנדטים. חלקם זרמו ימינה, לבית היהודי, אבל הרוב זרם שמאלה – ליש עתיד. הליכוד דימם מצביעים מסורתיים שלא אהבו את השותפות עם ליברמן, מצד אחד, ומצד שני מצביעים מתונים שנרתעו הן מהאיחוד עם ליברמן והן מהרשימה הקיצונית של הליכוד עצמו. ((אני, כמובן, לא יכול לדעת זאת בוודאות, אבל ההשערה שלי היא שרוב מצביעי ליברמן נותרו נאמנים. המשמעות היא שגם ליברמן הפסיד לא מעט מהאיחוד עם הליכוד – בערך ארבעה מנדטים שלו הועברו לאנשי ליכוד.))

הקולות שקדימה איבדה לא באמת התחלקו רק בין יש עתיד לתנועה. זוהי אשליה אופטית: חמישה מנדטים חזרו הביתה לעבודה ולמרצ. אלו אותם מצביעים שהאמינו שאם יחזקו את לבני בבחירות הקודמות, הם יחסמו את נתניהו. מכיוון שהפעם לא הייתה לאף אחד אשליה כזו, מרצ הצליחה להכפיל את כוחה (שזה בהחלט משמח), והעבודה…

אי אפשר לתאר את התוצאה של העבודה באף מילה פרט ל"כשלון". הכשלון הזה אינו רק באשמת יחימוביץ', אבל היא בהחלט נושאת בחלק משמעותי מהאחריות. היא לא השכילה לפייס את פרץ ולהשאיר אותו במפלגה; היא בחרה להתייחס לעבודה כמפלגת פלטפורמה במקום להבליט את הרשימה (שהיא, אמנם, לא מייצגת במיוחד, אבל בכל זאת כללה לא מעט אנשים מצוינים); וההימור שלה של התרכזות רק בנושא החברתי כדרך למשוך מצביעי ימין ומרכז התברר ככושל: במגרש כל כך עמוס במפלגות מרכז, התקווה למשוך מצביעי ימין שיעברו את כל האופציות באמצע ויגיעו עד לעבודה הייתה, ככל הנראה, מופרזת. אבל ממש לא ברור שהיא הייתה יכולה לעשות משהו יותר טוב. אם הייתה מפציעה עם תוכנית מדינית מהפכנית, אולי זה היה נותן לה פוש מצד מצביעי התנועה, אבל גם זה בספק. לאלו ששלפו את הסכינים רגע אחרי ההצבעה אפשר וצריך להגיד – מה אתם הייתם עושים אחרת? אני לא ממעריציה של יחימוביץ', אבל מפלגה שמחסלת את ראשיה בכזו מהירות היא לא מפלגה שתצליח לשקם את עצמה אי פעם. העבודה צריכה ללכת לאופוזיציה ולעשות את עבודתה משם, בראשות יחימוביץ'. זו תהיה ההזדמנות שלה להוכיח את עצמה, לצבור ניסיון מנהיגותי, ולבנות את עצמה כאלטרנטיבה לביברפיד בכנסת ה-20.

ראוי להגיד גם כמה מילים על הקולות שלא עברו את אחוז החסימה. יש כמעט 250,000 מהם. אבל לפני שמישהו מאשים את שלושת-אלפים מצביעי דעם בגריעת מנדטים מהשמאל, בואו נזכור שרובם הגדול של הקולות הללו הלכו למפלגות ימין מובהקות: עוצמה לישראל שכמעט ונושקת לאחוז החסימה, וגרעה שני מנדטים נתעבים במיוחד מהימין; עם שלם שבהימור שלי גרפה בעיקר קולות של ליכודניקים מזרחיים מסורתיים שבחלו בש"ס ולא מצאו בית אחר; כח להשפיע החרדית; והישראלים, שקלטו את מעט מצביעי ישראל ביתנו שנטשו בעקבות האיחוד עם הליכוד. אפשר גם להניח שעלה ירוק מתחלקת חצי בחצי, בערך, בין המצביעים ה"סטלנים" כנראה נוטים לשמאל, למצביעים ניאו-ליברלים שכנראה היו מעדיפים מפלגת ימין אילולא הצביעו לעלה ירוק. ביחד מדובר על כ-170,000 מתוך רבע המיליון שלא עברו את אחוז החסימה. דעם, כאמור, עלתה לשמאל הישראלי רק כ-3,000 קולות, מה שכנראה לא הביא לאובדן מנדטים כלשהו. אבל אולי בכל זאת הגיע הזמן להסיק מסקנות, אגבריה?

אובדן הקולות המשמעותי ביותר לשמאל נמצא ב"ארץ חדשה", כנראה. אבל לא מפריע לי אובדן הקולות, כמו שמפריע לי שאנשים נפלו בפח של המפלגה הזו ולא הצליחו לראות שראשיה, שהבטיחו לפרק את השיטה, משקרים להם במצח נחושה. אם יש נחמה כלשהי, הרי היא בכך שהניסיון שלהם בכל זאת לגרד את האחוז האחד הדרוש כדי לקבל יחידת מימון מפלגות כשל, והם יאלצו לממן את הקמפיין שלהם מכספם שלהם.

הלא-הפתעת הבחירות

לפני אי אלו שנים כתבתי עבודה על המפד"ל. שאלת המחקר שלי הייתה איך אפשר להסביר את קורותיה האלקטורליים של המפלגה הזו. בשיחות עם חברים בזמן שהתחלתי לעבוד עליה מישהו זרק משפט – המפד"ל עולה כשהשמאל בשלטון ויורדת כשימין בשלטון. מבדיקת הנתונים ראיתי שיש באמירה הזו לא מעט – ב-1981, ארבע שנים אחרי המהפך הראשון, המפד"ל ירדה מרמה של 10-12 מנדטים לרמה של 4-6 מנדטים, ונשארה שם עד 1996 – הבחירות שאחרי ממשלת רבין, אז עלתה חזרה לתשעה מנדטים, וצנחה חזרה למטה בבחירות הבאות. לא הייתה שום קורלציה בין התנודות הללו לבין סדרת הפיצולים והאיחודים שעברו על המפלגה לאורך השנים, כמו גם מיקומה של המפלגה על ציר ימין-שמאל. את העבודה כתבתי לקראת בחירות 2006, ונכלל בה ניבוי: המפד"ל תתחזק שוב. הרציונל לניבוי היה שההסבר לדפוס הזה הוא בכך שמצביעי המפד"ל נוהרים חזרה "הביתה" כשהם מרגישים מאוימים, אבל יוצאים לרעות בשדות זרים כשהם מרגישים בשליטה.

ההסבר הזה תופס גם בבחירות הנוכחיות. ההצלחה של הבית היהודי הייתה צריכה להיות צפויה מרגע שליברמן נכנס לליכוד ולמעשה ביטל את האפשרות של המפד"לניק הקלאסי להצביע למפלגה שכוללת במצע המשוער שלה כל מיני דברים חילוניים מדי. מה שהיה מפתיע הוא אם בנט באמת היה מצליח להזניק את הבית היהודי אל מעבר ל-12 המנדטים, כפי שחזו הסקרים בשבועות האחרונים. הוא לא הצליח. חרף כל הפרשנויות, האמת היא שהבית היהודי לא פרצה את המחסום הסקטוריאלי. להפך: היא הפכה למבצר האחרון של הסקטור הדתי-לאומי כשלא נותר לו למי להצביע.

מי שכן הפתיעו היו יהדות התורה, שאחרי סטגנציה של כמעט עשור זינקו בכ-40,000 קולות לעומת 2009 (עליה של יותר מ-25%!), ועלו לשבעה מנדטים. הסברים ששמעתי בינתיים נסובים בעיקר סביב האיום בגיוס החרדים, שהזניקו אותם לקלפיות. מה שמעלה תהיות – שהרי הטענה המקובלת היא שאחוזי ההצבעה אצל החרדים גבוהים במיוחד בין כה וכה. בכל אופן, זה הסיפור המעניין של הבחירות.

וראוי גם לציין את אחוזי ההצבעה. לאורך כל היום נראה היה כאילו נעבור בקלות את ה-70%. בשעה 20:00 נרשמו כבר למעלה מ-63 אחוז. בשנים קודמות, השעתיים האחרונות לבדן הניבו בין 7-10 אחוזי הצבעה. אבל ההצבעה נסגרה עם שני שליש מצביעים בלבד. 66.6%. בשעתיים האחרונות רק שלושה אחוזים מהציבור יצאו להצביע. אם ננסה להסביר את זה, אולי נוכל לומר שכל מי שהיה חשוב לו להצביע יצא לעשות זאת כבר בתחילת היום, ומי שלא הצביע עד שמונה גם לא התכוון להצביע. היה מי שהציע שאולי דווקא הדיווחים על אחוזי ההצבעה הגבוהים גרמו למתעכבים להשאר בבית כדי להמנע מתורים ארוכים.

יהיה ההסבר אשר יהיה, ישראל עדיין לא הצליחה לצאת מהשפל באחוזי ההצבעה. ספק אם גם תצליח.

קוהאביטציון

אז מה הלאה? אני לא אכנס למשחקי הרכבת הקואליציה. גורלה של קדימה עוד לא לגמרי ברור (אם היא תדחק מתחת לאחוז החסימה, נכון לעכשיו המנדטים שלה עוברים לבית היהודי ולש"ס), ובסיטואציה בה אנו נמצאים כל מנדט משנה את התמונה מהותית. ככל הנראה הגרעין של הממשלה יהיה הליכוד, ישראל ביתנו ויש עתיד, פלוס (סביר להניח שהבית היהודי, אולי התנועה, אולי ש"ס ו/או יהדות התורה, אבל לא חייבים). במצב כזה, עומדות בפני יאיר לפיד כמה אופציות:

משחקי הכבוד: לפיד יכול לקחת לעצמו את תיק החוץ. זהו תיק מכובד אך ריק מתוכן – עוד מימיו של דוד לוי התיק הזה רוקן בכוונה ממשמעות ושימש כדי לסתום לכל מיני אנשים נפוחים מדי את הפה כדי ששאר השרים יוכלו לעבוד בשקט.

משחקי מלחמה: לפיד יכול לעשות פרץ ולקחת את תיק הבטחון. אני לא מאמין שהוא יעשה את זה. אפילו הוא לא עד כדי כך טמבל.

מונופול: לפיד יכול לדרוש לעצמו את תיק האוצר. זהו תיק כבד, אבל זה גם תיק שוחק. אף אחד לא יוצא פופולרי ממשרד האוצר. אולי בדיוק מה שדרוש לו הוא מישהו שהציבור אוהב, מה שייתן לו יותר קרדיט ציבורי לשרוף על הגזרות שנתניהו מכין לנו (ולפיד יתמוך בהן בשמחה, לצד כמה גזרים אנטי-חרדיים) לפני שכולם ישנאו אותו.

קוהביטציון: אם הייתי לפיד, הייתי מוותר על האפשרויות שלמעלה. הייתי בא לנתניהו ((כלומר, אני אישית לא הייתי בא לנתניהו בכל מקרה, אבל אם הייתי מישהו כמו לפיד, שזה נראה לו בסדר להכנס לממשלת נתניהו.)) ואומר לו: קח את כל התיקים הגדולים לעצמך, ובתמורה תן לי מנה הגונה יותר של תיקי פנים. בצרפת, בשנים בהן הנשיא וראש הממשלה היו משתי מפלגות שונות, היה מקובל לקיים "קוהאביטציון" – הנשיא הופקד על ענייני חוץ ובטחון, וראש הממשלה הופקד על ענייני הפנים. לפיד יכול להציע לנתניהו סידור דומה. לפיד יקבל מנה מוגדלת של משרדי פנים (חינוך לעצמו, פנים לגרמן, שיכון, תעשייה ומסחר, עבודה ורווחה ((כן, אני עדיין מתעקש שתחום התעסוקה ינותק ממשרד התמ"ס ויוחזר למשרד הרווחה, שם מקומו הראוי.)) ואולי עוד אחד או שניים) ושר האוצר ימונה מהליכוד בהתייעצות עם יש עתיד. באופן כזה יהיה לו הרבה יותר סיכוי לקיים יותר מההבטחות שלו, והרבה פחות סיכוי לשחוק את הקרדיט הציבורי שלו במשרד שהוא לא ידע להתמודד איתו.

סיכום

היה יכול להיות הרבה יותר גרוע. נתניהו אמנם יהיה ראש הממשלה שוב, אבל הציבור נתן לו חתיכת כאפה והראה לו מה הוא חושב על ראש הממשלה החזק שלו. יאיר לפיד כשר חינוך זו מחשבה מדכאת, אבל פחות מצמררת מעוד קדנציה של גדעון סער או איזה אלקין. מפלגת העבודה לא הצליחה לשכנע עוד אנשים לתת בה אמון, אבל מרצ הכפילה את כוחה. ועוצמה לישראל קיבלה בעיטה הגונה בתחת — כפי שקיוויתי, הציבור פסל אותה בעצמו, ולא בית המשפט. כך נסתם מראש הגולל על האשמות על כך שהם היו בכלל מגיעים לשבעה מנדטים אם רק בית המשפט השמאלני לא היה מעיף אותם מההתמודדות. הכהניסטים היו ונותרו שני אחוז בציבור ותו לא. ויאיר לפיד, חרף כל מגרעותיו המשמעותיות, הכניס איתו לכנסת שורה מרשימה של אנשים טובים שלכל הפחות ינסו לשנות לטובה.

ואפילו הקמפיין הפולני של מופז הצליח, ככל הנראה. אז מי אמר שאין לישראלים שום חמלה למסכנים?

 

הצבעה בשני מימדים היא הצבעה שטחית

בזמן שהייתי בקנדה התקיימו שם בחירות פדרליות. לקראת הבחירות פרסם ה-CBC (שזה כמו BBC, רק קנדי) כלי בשם "מצפן הבחירות". הכלי הציג לנשאלים שורת שאלות כדי לאמוד את עמדותיהם, ומיקם אותם על גרף דו-מימדי: מימד של עמדות כלכליות (ימין שמאל), ומימד של עמדות חברתיות (ליברלי-שמרן). הכלי ספג הרבה ביקורת, חלקה מוצדקת, חלקה חסרת שחר. מכיוון שחלק מהאחראים על הכלי הזה היו דוקטורנטים שלמדו איתי באוניברסיטת טורונטו, יצרתי סרטון יוטיוב (באיכות גרועה, כי זה מה יש) שמסביר למה החלק חסר השחר של הביקורת הוא, ובכן חסר שחר. היוצרים של המצפן הואשמו בהטייה מכוונת לטובת הליברלים שעיוותה תוצאות בכוונה כדי להציב אנשים קרוב למפלגה הליברלית. זה פשוט לא היה נכון.

אבל הייתה ביקורת מהותית יותר, כזו שלא האשימה את יוצרי המצפן בהטייה מכוונת ועיוות תוצאות, אלא במתודולוגיה שגויה ובעייתית. הביקורת הזו הייתה מוצדקת. אחד הדוקטורנטים שלמד איתי, שממשיך לעסוק בתחום, הסיק מסקנות מהביקורת הזו, ופנה לחברת kieskompas ההולנדית, שפיתחה את הפלטפורמה על בסיסה פעל המצפן, כדי שיתקנו את שדרוש תיקון. Kieskompas סרבו להכיר בשגיאות המתודולוגיות, ולכן אותו דוקטורנט החליט לנתק איתם קשר ולפתח כלי נפרד ששימש אותו בהמשך כאשר סיפק "מצפנים" לבחירות פרובינציאליות שהתקיימו מאז.

אבל kieskompas ממשיכים למכור את הסחורה המקולקלת שלהם לכל דיכפין, למרות שהם יודעים שהיא פגומה מתודולוגית. הקורבן האחרון של kieskompas הוא המכון הישראלי לדמוקרטיה, בשיתוף עם חדשות ערוץ 2 ותנועת עורו, שהכלי שלהם מופיע גם באתר הג'רוסלם פוסט, ואפילו אל ג'זירה.

כך נראות תוצאות המצפן של המכון הישראלי לדמוקרטיה עבור אדם שהצביע אותו הדבר על כל השאלות (לא משנה אם "נייטרלי", "לא מסכים בהחלט" או "מסכים בהחלט" – התוצאה תהיה זהה). הסיבה לכך היא פשוטה ולא בעייתית: כל אחד מהמימדים נמדד על פי שורה ששאלות שבמחציתן התשובה הכי חיובית היא הכי קיצונית לכיוון אחד, ובמחציתן התשובה הכי חיובית היא קיצונית לכיוון אחר (דוגמא היפותטית: "יש לשלול את אזרחותם של ערביי ישראל" לעומת "ישראל צריכה להיות מדינת כל אזרחיה"). עד כאן אין בעיה. הבעיה מתחילה שכמנסים להבין מה משמעות הצירים עצמם. אם תשימו לב, אין הגדרה ברורה על הצירים במצפן הישראלי. אם במצפן הקנדי יכלו לדבר על "ציר כלכלי" לעומת "ציר חברתי", בישראל אין הגדרות כאלו, ומסיבה טובה.

אבל לפני שנעסוק בזה, אסביר מה הייתה הביקורת הלגיטימית על המצפן הקנדי, ומשם יהיה קל יותר להסביר למה במצפן הישראלי הבעיה המתודולוגית הזו חריפה כפליים מאשר בקנדה. האופן שבו מחושב המיקום של כל מפלגה, ומיקומו של כל משתמש, הוא על ידי חיבור וחיסור פשוטים: על כל שאלה משיב המשתמש בתשובה שנעה בין מינוס שתיים לפלוס שתיים, וכל התשובות של כל מימד מחוברות יחדיו. לכן, אם עונים על אותה שאלה אותו דבר כל פעם, תמיד מקבלים אפס: הפלוסים והמינוסים מבטלים אחד את השני. אבל המרחק בין המשתמש לבין המפלגות נמדד על פי המרחק בין התוצאות הסופיות שלהם, ולא על בסיס המרחק ביניהן בכל שאלה ושאלה. ניקח לדוגמא שתי מפלגות ובוחר אחד. בשאלה א', הבוחר בחר מינוס אחת, מפלגה א' בחרה אפס ומפלגה ב' בחרה פלוס שתיים. בשאלה ב', הבוחר בחר פלוס אחת, מפלגה א' בחרה פלוס שתיים, ומפלגה ב' בחרה מינוס שתיים. ברור שהבוחר יותר קרוב למפלגה א' מאשר למפלגה ב' – הוא מרוחק כדי נקודה אחת ממנה בשתי השאלות, לעומת מרחק של שלוש נקודות ממפלגה ב'. אבל – שוד ושבר! – הבוחר ומפלגה ב' שניהם ימוקמו בדיוק במרכז עם תוצאה סופית של אפס, בעוד שמפלגה א' תשאר במרחק נקודה אחת מהבוחר. במקרה כזה, המצפן יציע לבוחר לבחור במפלגה שעמדותיה מנוגדות בתכלית לשלו, במקום במפלגה הקרובה אליו.

במילים טכניות יותר – בהנתן שאין מתאם מלא בין השאלות השונות המודדות כל מימד, המתודולוגיה של המצפן של kieskompas יוצרת הטייה למרכז המפה. ככל שהקורלציה בין המדדים השונים של כל מימד נמוכה יותר, כך הבעיה תחריף. בקנדה, כאמור, כל ציר הוגדר על ידי סדרה של מדדים שענו להגדרה פחות או יותר קוהרנטית: נטייה כלכלית ונטייה חברתית. אפשר להעריך שגם אם בשאלות מסוימות לא תהיה התאמה מלאה בין המפלגה לבין הבוחר, הרי שהתוצאה הסופית נותנת נטייה כללית של הבוחר ושל המפלגות, וניתן לדבר על התאמה אידאולוגית, גם אם לא על התאמה במדיניות המדויקת.

בישראל, כאמור, המצב הרבה יותר חמור. הציר האופקי במצפן הישראלי מוגדר על-ידי שלושה תחומים: שלום ושטחים, בטחון וטרור, ודת ומדינה. הציר האנכי מוגדר על-ידי חוק וממשל, זכויות אדם, וכלכלה ורווחה. כל אדם שבקיא אפילו במעט במערכת הפוליטית בישראל יזהה על נקלה את הכשל. מי שעדיין לא מזהה אותו, מוזמן להעיף מבט על הגרף לעיל ולגלות שישראל ביתנו מוקמה כשמאלנית יותר מאשר הליכוד. הכיצד קרה הדבר הזה? פשוט מאוד: ישראל ביתנו אמנם ימנית מאוד בנושאי שלום ושטחים ובטחון וטרור, אבל היא "שמאלנית" (או חילונית, ליתר דיוק) בענייני דת ומדינה. מצביע ימני מתון בנושאי בטחון ושלום ושמרן מתון בנושאי דת ומדינה יגלה לתדהמתו שישראל ביתנו היא המפלגה בשבילו, לפחות על המימד הזה. גם מצביע שמאלני מתון בנושאי שלום ובטחון אך שמרן מאוד בנושאי דת ומדינה יגלה שישראל ביתנו היא הקרובה אליו ביותר. כך גם אנו מגלים שמפלגת רע"מ – מפלגה ערבית מוסלמית, ממוקמת כימנית יותר ממפלגת העבודה. בעיה דומה מופיעה גם במימד השני, שם נטיות ליברליות בנושא הכלכלי תנטרלנה נטיות ליברליות בנושאי זכויות אדם. כך ימצא עצמו המצביע הפוטנציאלי של "עלה ירוק – המפלגה הליברלית" זוכה להמלצה להצביע למפלגה העבודה, וכך מרצ ורע"מ-תע"ל מוצאות עצמן כבעלות עמדות כמעט זהות.

במילים אחרות, המצפן הזה משקף ניסיון להטיל לפחות ארבעה מימדים שונים ובלתי מתואמים – בטחון ושלום, דת ומדינה, כלכלה, וזכויות אדם – על שני מימדים בלבד. ההטלה הזו מבוצעת בצורה שלומיאלית שמתעלמת מחוסר ההתאמה בין המימדים השונים.

התוצאה הזו מטעה, בלשון המעטה. אם מי ממשתמשי הכלי יטעה לחשוב שהתוצאה משקפת איזושהי אמת אובייקטיבית וישנה את הצבעתו מבלי לחקור יותר לעומק, הרי שהצבעתו עלולה שלא להתאים כלל לעמדותיו.

יש להגיד לזכות הכלי שהוא "שקוף" – כל עמדות המפלגות מפורטות, ומשתמש שמעוניין בכך יכול לגלות כיצד חושבו מיקומי המפלגות השונים וכך לזהות את ההטייה. אבל השקיפות הזו אינה יכולה לכפר על העובדה שהכלי הינו פגום, ושמי שמכר את הכלי למכון הישראלי לדמוקרטיה ידע שהוא פגום וממשיך לסחור בו. היא גם לא מכפרת על כך שאנשי המכון הישראלי לדמוקרטיה כשלו באיתור הכשל הבסיסי עד מאוד הזה. יתכן שאנשי המכון חושבים שהמצפן הוא לא יותר מצעצוע, בידור לשעת הבחירות, אך בכל זאת מן הראוי שמוסד מכובד כזה לא יעניק את שמו לכלי שמטעה מצביעים ומעוות (שלא במתכוון) את התוצאות המוצגות למשתמשים.

הצגה הרבה יותר מוצלחת של קרבה אידאולוגית תמדד על מימד אחד בלבד, שיהווה את סיכום סך המרחקים בין עמדת המשתמש לעמדותיה של כל מפלגה. על פניו, נראה שהכלי שהציע מאקו עשה שימוש במימד כזה, אבל מכיוון שהכלי היה בלתי שקוף בעליל, בלתי אפשרי לבדוק ולהבין אותו, ולפיכך גם עליו לא הייתי ממליץ.

אני חושש שתאלצו להחליט בכוחות עצמכם איזו מפלגה יותר קרובה אליכם…

עיקרי הדברים נשלחו גם למכון הישראלי לדמוקרטיה וליתר הגורמים המעורבים במצפן הישראלי. אם וכאשר תתקבלנה תגובותיהם, אפרסם אותן כאן.

עדכון, 21.1.2013: מרשות השידור הפנו את תשומת ליבי לכך שהמצפן לא הופיע באתר קול ישראל, ורשות השידור לא הייתה קשורה אליו בשום אופן. הפוסט תוקן בהתאם. סליחה על הוישנה.

מתנועת "עורו" התקבלה התגובה הבאה: "המכון הישראלי לדמוקרטיה הוא שותף מרכזי של עורו בתחום הממשל והדמוקרטיה, אבל עורו לא היתה מעורבת באופן ישיר בפיתוח המצפן. מתוך מודעות לבעיות המתודולוגיות הבלתי נמנעות בכלים שכאלה, פיתחנו אפליקציה משלנו לבחירה מושכלת – המשחק "פוליטקלי קורקט", שבו המשתמשים מוזמנים לדרג ציטוטים שנאמרו על ידי ראשי המפלגות, ולא לדרג את עמדתם על פי אמירות כלליות המבוססות על קביעתם של מפתחי המשחק ולבחירתם של עורכיו.

"ברור לנו שגם "פוליטקלי קורקט" אינו כלי מושלם וגם בו יש בעיות מתודלוגיות מסוימות. אנחנו איננו קוראים לגולשים לבסס את הצבעתם אך ורק על תוצאות המשחק אלא מעודדים אותם להמשיך וללמוד מי הם המועמדים לכנסת הבאה ומה הם עשו באמצעות מגוון כלי מחקר ומידע שהנגשנו בעמוד התוצאות של המשחק, כגון מבחן איכות השלטון של התנועה לאיכות השלטון, אג'נדות נבחרות מאתר כנסת פתוחה, אמון והסכמה בהתבסס על אתר כחול, רשימת תורמים מרכזיים מאתר מבקר המדינה ועוד.

"מבחינתו, משחק הציטוטים הוא שער לעמוד שבו ריכזנו מידע רלוונטי על המועמדים לכנסת הבאה. המשחק עצמו ימיו ספורים – כבר ביום שלישי הוא יהפוך לא רלונטי, אבל עמוד המידע על המועמדים ימשיך לשמש את תנועת עורו ואת חבריה גם לתוך הקדנציה הבאה."

טרם התקבלה תגובה מהמכון הישראלי לדמוקרטיה.

עדכון נוסף, 21.1.2013: המכון הישראלי לדמוקרטיה סירב להגיב לגופם של דברים מכיוון שלא הועברו אליו טרם הפרסום.

למה מי אתם?

בנימין נתניהו הלך לבחירות כי הוא לא רצה להעביר תקציב לפני הבחירות. האם הוא מספר לכם מה התקציב שהוא מתכוון להעביר אחרי הבחירות? הצחקתם אותו.

בנימין נתניהו רצה לאחד את רשימות הליכוד וישראל ביתנו. האם הוא הרשה לחברי הליכוד לראות את פרטי ההסכם לפני שנדרשו לאשר אותו? הצחקתם אותו.

בנימין נתניהו רוצה לעשות אלוהים יודע מה בקדנציה הבאה שלו כראש ממשלה. האם הוא יתן לנו, אזרחי המדינה, לקרוא איזה מצע שלפחות נוכל לנפנף בו אחרי הבחירות ולהתלונן על כך שהוא מפר את ההבטחות שלו? הצחקתם אותו.

אזרחי ישראל הם מטרד בעיניו של נתניהו. משוכה מעצבנת שצריך עבור אותה בדרך להמשך שליטתו במדינה. זוהי אותה תפיסה דמוקרטית מרתקת שבגינה מחה נתניהו על כך שמפלגות האופוזיציה — שימו לב! — מנסות להפיל את ממשלתו ולהחליף אותו. חצופות שכמותן. הקולות שלנו הם לא יותר מזמזום טורדני באוזניו, משהו שצריך לנפנף ולהמשיך הלאה.

אם אתם חושבים שלאזרחים במדינת ישראל צריך להיות מושג עבור מה הם מצביעים; אם אתם חושבים שמקור הסמכות של הממשלה הוא הציבור, ואי אפשר להתייחס אלינו כאל לא יותר מזבובים מציקים; אם אתם חושבים שלבחירות יש משמעות כלשהי במדינה דמוקרטית – עשו לי טובה, אל תצביעו ליכוד. תצביעו הבית היהודי, תצביעו ש"ס, תצביעו יש עתיד. מצידי תצביעו אפילו עוצמה לישראל. אבל בשם כל מה שהדמוקרטיה מקדשת, אל תצביעו למפלגה ששמה על הציבור את הפס הגדול ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל.

ביבי צוחק לכם בפרצוף ואומר לכם "למה מי אתם?". ב-22 בינואר, בבקשה, תגידו לו בחזרה "למה מי אתה?"

פתק לבן, דגל שחור

כמדי מערכת בחירות מתעורר גם הפעם הדיון בשאלת עצם ההצבעה בבחירות, ושאלת "זריקת הקול לפח" הנובעת מאחוז החסימה. בפוסט הזה אנסה להבהיר כמה נקודות מרכזיות על ההשלכות של צורות ההצבעה השונות בתקווה שהדבר יעזור לכם להחליט כיצד לנהוג.

גילוי נאות: אלא אם יקרה משהו מאוד חריג בשבועות הקרובים, אני אצביע למפלגת העבודה. לא רק בגלל שההגינות מחייבת, אלא גם משום שאני באמת מאמין שחשוב לבנות אלטרנטיבה רצינית ומשמעותית לנתניהו והליכוד. החזרה למודל של מפלגה דומיננטית כפי שהיה בראשית ימי המדינה, כאשר מפא"י הייתה גדולה כפליים ויותר מהמפלגה השניה בגודלה (כאשר בתחילת הדרך המפלגה השניה הזו הייתה בכלל מפ"ם – לא בדיוק אלטרנטיבה טבעית למפא"י), והאופוזיציה הייתה מפולגת ונטולת הנהגה ברורה, היא מתכון לאסון. וזה לא קשור בעמדות של המפלגה הדומיננטית – כל מפלגה בעמדה כזו תנצל את מעמדה לרעה. כאשר אנחנו שרויים בין כה וכה במשבר לגיטימציה פנימי מתמשך של המשטר הדמוקרטי, והציבור עצמו מקבל בשמחה טענות על "העדר משילות" בישראל, ההתדרדרות עלולה להיות מהירה.

אבל חרף כל זאת, אני לא יכול להגיד שאין מפלגות קטנות שהייתי שמח לראות את נציגיהן בכנסת. יש לי הרבה סימפתיה לדעם, למשל, על האידאולוגיה הפוסט-לאומית שלהם. אני סקרן לראות מה יקרה אם #ארץחדשה יצליחו להשחיל שניים-שלושה נציגים. השאלה, אם כן, היא מה מערך הסיכונים והסיכויים לצורות ההצבעה השונות. מה אפשר להפסיד, ומה הסיכוי להרוויח?

על דרך חלוקת המנדטים בישראל כבר דיברתי. השורה התחתונה שחשוב לזכור היא שהחלוקה היא בסופו של דבר יחסית, עם קצת תיקונים בשוליים. בניגוד לשיטות בחירה רובניות, יש הרבה פחות מקום להצבעה אסטרטגית לישראל, כי בגדול השיטה היא כזו שיותר מצביעים משמעם יותר מושבים. לכן כעקרון, עדיפה הצבעה "כנה" על פני הצבעה אסטרטגית. כלומר, עדיף להצביע למפלגה הכי קרובה אליך בדעותיך מאשר למפלגה רחוקה יותר שתשיג מטרות אסטרטגיות ברמת חלוקת המנדטים בכנסת. ((ראוי להדגיש: ההצבעה שלי לעבודה אינה הצבעה אסטרטגית, למרות שכנראה שיש מפלגות אחרות שקרובות אלי יותר בממדים מסוימים. ההצבעה שלי נובעת מממד מסוים, מערכתי, שאני מציב אותו מעל לממדים אחרים. בממד הזה, מפלגת העבודה תשרת את האינטרסים שלי, כפי שאני מבין אותם, יותר טוב מכל מפלגה אחרת.)) לצורך העניין, המריבות בתוך הגושים נראות לי חסרות ערך. אינני רואה הבדל עקרוני בין הצבעה לעבודה לבין הצבעה למרצ מבחינה אסטרטגית. שתי המפלגות משתייכות לאותו גוש, ומי שמחליט להעביר את קולו מאחת לשניה מסיבות אסטרטגיות, לדעתי, מטריח את עצמו שלא לצורך. אין לכך כל השפעה. ((כמובן, אפשר לשאול אם בכלל יש השפעה אמיתית להצבעתו של אדם אחד בכל מקרה, והתשובה היא ככל הנראה לא — למרות ש — ומכאן שכל דבר מלבד הצבעה כנה הוא בזבוז של משאבים קוגנטיביים – אבל לא נכנס לזה.)) אפשר לשקול שיקולים רלוונטיים בהתלבטות כזו, כמובן. למשל, בשאלה מי המועמדים שמתנדנדים על סף הריאלי, שהכנסתם לכנסת חשובה יותר למצביעה המתלבטת. הצבעה כזו, לדידי, אינה הצבעה אסטרטגית.

השאלות מתחילות כאשר מכניסים לתמונה את שאלת אחוז החסימה. כדי להכנס לכנסת רשימה חייבת לקבל לפחות שני אחוז מהקולות הכשרים בבחירות. התנאי הזה גורם לאנשים לחשוב שאם יצביעו למפלגה שבסופו של דבר לא תעבור את אחוז החסימה, הרי שהם "זורקים את הקול שלהם לפח". מכאן אנשים מתפצלים לשלוש קבוצות: המצביעים הכנים – אלו שמצביעים למפלגה שבחרו בה בלי קשר לסיכוייה לעבור את אחוז החסימה ומקווים לטוב; המצביעים האסטרטגיים – אלו שמחליטים להעביר את קולם למפלגה רחוקה יותר מהם שאין ספקות לגבי סיכוייה לעבור את אחוז החסימה כדי "לא לאבד את הקול"; והלא-מצביעים, אלו שמחליטים שמכיוון שהקול שלהם ילך לפח בכל מקרה, אין טעם בכלל ללכת להצביע. כפי שאראה, ההתנהגות המוצדקת ביותר מבין אלו היא ההצבעה הכנה. להצבעה האסטרטגית יש, אם בכלל, משמעות מועטה מאוד בתוצאה הסופית – גם אם היא נעשית בצורה המונית, ואילו לאי-הצבעה יכולות להיות השלכות שליליות מאוד על התוצאות הסופיות (במיוחד אם היא נעשית בצורה המונית). לעומת זאת, להצבעה הכנה ישנן אותן השלכות חיוביות פוטנציאליות שיש להצבעה אסטרטגית, אבל בלי לאבד את הסיכוי להשלכות חיוביות מאוד (מנקודת מבטה של המצביעה).

נתחיל מסוגיית ההצבעה האסטרטגית. הסיכוי של הצבעה אחת להעביר מנדט מפה לשם הוא מזערי. אין הבדל משמעותי בין הסיכוי שהקול שלי יעביר את המפלגה שלי את אחוז החסימה לבין הסיכוי שהקול שלי יוסיף למפלגה גדולה יותר כלשהי מנדט. יוסי לוי כבר עשה למעננו חישוב לדוגמא: הוא לקח את 71,000 הקולות שהלכו לארבע המפלגות הגדולות ביותר שלא עברו את אחוז החסימה בבחירות הקודמות וחילק אותם לפי מגוון תסריטים בין ארבע המפלגות הגדולות בבחירות ההן (קדימה, ליכוד, ישראל ביתנו ועבודה). כפי שהוא מראה, במקרה הקיצוני ביותר – שכל הקולות כולם זורמים למפלגה אחת – זה מוסיף לה רק שני מנדטים, וברוב המקרים אחד מהם הוא בתוך הגוש (ימין לעומת שמאל-מרכז). בהנחה שההצבעה האסטרטגית עשתה לכם טעם מר בפה, וגרמה לכם להרגיש רע עם כל הקטע של ההצבעה בבחירות – קשה לי לראות איך זה שווה את זה.

כי צריך לזכור – התועלת הכי גדולה מההצבעה היא לא ההשפעה הממשית בבחירות, אלא התחושה הטובה, שהשתתפנו בתהליך האזרחי. זה לא משהו מדיד, זה משהו שמובנה על-ידי חברה דמוקרטית בתוך האזרחים שלה אם היא חפצת חיים. התחושה הזו שיש "חובה אזרחית" להשתתף בבחירות היא אלמנט שחייבים לקיים אותו, כי אם מזניחים אותו הדמוקרטיה תתפורר עד מהרה. הקמפיינים לקראת הבחירות הנוכחיות שנועדו להעלות את אחוז ההצבעה חזרה לאזור ה-80% (שמזכירים את הקמפיינים של rock the vote בארה"ב, וקמפיינים דומים במדינות אחרות שסובלות גם הן מירידה באחוזי ההצבעה) הם סימן משמח לכך שהחברה האזרחית בישראל מודעת לנזק שבאפתיות כלפי תהליך ההצבעה, שהופך עד מהרה לאובדן אמון מוחלט בשיטה הדמוקרטית.

אם אתם רוצים לדעת עד כמה הרסנית התפיסה שזה לא נורא לא להצביע פעם אחת, מספיק לראות מה קרה בישראל. כל הניסיונות לתלות את הירידה באחוז ההצבעה בשיטת הבחירות (שלא השתנתה מהותית מעולם, ולאורך רוב שנותיה היו בישראל כ-78-80 אחוזי הצבעה), או בתחושה ש"אין למי להצביע" או ש"זה לא משנה למי נצביע", אינם מצליחים להסביר את התזמון של הקריסה הטוטאלית של אחוז ההצבעה בישראל – מיציבות מרשימה על כ-78% מאז שנות ה-70, לפחות מ-70 אחוז ב-2003, ורק 63 אחוז ב-2006. אבל יש הסבר שמזהה בדיוק את נקודת השבר. ב-2001 התקיימו בישראל בפעם הראשונה והאחרונה בחירות מיוחדות לראשות הממשלה. המועמדים היו אהוד ברק ואריאל שרון. אהוד ברק הגיע לבחירות הללו כראש ממשלה בלי קואליציה, כשהמפלגה שלו עצמו בקושי הצליחה להביע בו אמון. השמאל עמד בפני שלוש ברירות: לבלוע צפרדע מרוחה בצואה ולהצביע לאהוד ברק (זה מה שאני עשיתי), להתמודד עם שבץ פוטנציאלי ולהצביע שרון, או לא להצביע בכלל. אין לי מושג מה חשבו בימין על הבחירה שהוצבה בפניהם, אני יכול רק לנחש שגם שם, גם אם פחות, היו רבים שלא מצאו את עצמם בבחירה הבינארית הזו. ((מן הסתם אם היו יודעים מה שרון יעשה תוך מספר שנים, גם בימין היו ששים הרבה פחות לתמוך בו ב-2001.)) התוצאה הייתה אחוזי הצבעה בלתי נתפסים ביחס למקובל אז. טיפה יותר מ-62 אחוז מאזרחי ישראל טרחו להצביע, ונתנו נצחון בפער עצום לשרון. ((ראוי לציין, כמובן, שהתופעה של אחוזי הצבעה נמוכים יותר בשיטות רובניות (כלומר, שרק אדם אחד יכול להבחר מבין האנשים שהמצביע מתבקש לבחור ביניהם), לעומת שיטות יחסיות בהן התוצאות פחות או יותר פרופורציונליות לפיזור המצביעים בין החלופות, היא תופעה מוכרת בספרות (Grofman and Selb 2011).))

כעבור שנתיים, רבים מאלו שלא הצביעו ב-2001 לא מצאו לנכון לחזור לקלפי. הם גילו שהשד לא נורא כל כך, הם לא חשו בושה על כך שלא הצביעו, ולא חשו בחסרונה של תחושת האזרחות הטובה שאמורה להתלוות להצבעה. אז הם לא הצביעו.

הם תלו את זה בכל מיני הסברים – אין למי להצביע, כולם מושחתים, בכל מקרה התוצאה ידועה מראש. אבל אלו דברים שבעבר תחושת המחויבות האזרחית הייתה מפילה לארץ בקלות. עכשיו כבר לא הייתה תחושה כזו, והתירוצים ניצחו.

וזו הסיבה הראשונה לכך שהבחירה באי-הצבעה היא גרועה. היא מכרסמת בלגיטימציה הציבורית של הדמוקרטיה, ודמוקרטיה, כפי שאני חוזר ואומר, היא המשטר היחיד שפשוט לא יכול להתקיים בלי לגיטימציה. מוטב לעודד אנשים להצביע למפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה מאשר להגיד להם שהצבעה כזו היא "זריקת הקול שלהם לפח". מי שיקבל את הטיעון הזה עלול להחליט שבכל מקרה אין ערך להצבעה שלו, ויפסיק להצביע. וברגע שמפסיקים להצביע, הסיכוי לחזור להצביע קטן משמעותית (Gerber, Green and Shachar 2003). ההשפעה ההרגלית השלילית של אי הצבעה חזקה במיוחד בקרב צעירים. במילים אחרות: ככל שאדם התחיל לא להצביע מוקדם יותר (קל וחומר אדם שמעולם לא הצביע), כך סיכויו לחזור להצביע (או להתחיל להצביע) קטנים. זו הסיבה ששמים כל כך הרבה דגש על עידוד צעירים להצביע בפעם הראשונה שמותר להם. זו הסיבה שאנחנו מעודדים בני 17 להרגיש אכזבה מכך שהם לא יכולים להצביע. ואכן, בישראל כמו בשאר העולם (Blais and Rubenson 2012), אי ההצבעה נפוצה בקרב צעירים הרבה יותר מאשר אצל מבוגרים. זה לא תמיד היה כך. לא מדובר על משהו שעובר עם הגיל, אלא על שינוי דורי שימשיך להשפיע על הדמוקרטיה הישראלית במשך עשרות שנים.

אבל אם כל זה לא שכנע אתכם שהחובה האזרחית להצביע היא בעלת משמעות רחבה יותר מאשר ההשפעה הריאלית על הצלחתה האלקטורלית של המפלגה המועדפת עליכם, הרשו לי להציע לכם לשקול זאת: ככל שאחוז ההצבעה יהיה גבוה יותר, סיכוייה של עוצמה לישראל להכנס לכנסת יהיו נמוכים יותר. האין זו מטרה נעלה? הסיפור הוא כזה: ככל שיותר אנשים מצביעים, כך אחוז החסימה מתרגם למספר גדול יותר של מצביעים הדרושים כדי שמפלגה תכנס לכנסת. על כל 50 אנשים שמצביעים בבחירות, לא משנה לאיזו מפלגה (ובתנאי שהקול שלהם כשר – כלומר פתק לבן לא נחשב), מיכאל בן ארי צריך לגייס עוד מצביע למפלגה שלו. אתם לא רוצים לראות את מיכאל בן ארי משפריץ את הגזענות שלו בכנסת, נכון? אתם לא רוצים לראות את ברוך מרזל מטנף את הדוכן במליאה בארס שלו, נכון? אז לכו להצביע. אם לא תצביעו, אתם מפסידים את הסיכוי שלכם להקטין את סיכוייה של המפלגה הנתעבת הזאת לזהם את בית הנבחרים שלנו ואת דברי הכנסת.

נכון, אותו הכלל נכון גם עבור המפלגה הזעירה המועדפת עליכם, אבל אם תצביעו עבורה, אתם מאזנים 50 מצביעים אחרים שהעלו את רף אחוז החסימה עבורה. לא שווה? שווה. אם אתם תומכים במפלגה זעירה, להצבעה שלכם יש יכולת להשפיע. הצבעה אסטרטגית למפלגה גדולה יותר במקרה הטוב תעביר מנדט אחד למפלגה הזו, ולא בטוח שהמנדט הזה לא ינדוד פשוט בתוך הגוש. אבל הצבעה כנה עשויה להעביר את המפלגה שלכם את רף אחוז החסימה – ואז השגתם שני מנדטים בבת אחת. ואם אתם מצביעי שמאל, הרי שאני שמח לדווח לכם שיש סיכוי טוב שהמנדטים הללו ירדו דווקא מהליכוד, כי המנדטים נלקחים באופן פרופורציונלי מהמפלגות השונות, ומכאן שהמפלגה הגדולה יותר תפסיד יותר.

אז אם השתכנעתם להצביע, אבל אתם פשוט לא בטוחים למי, גם פה יש פתרונות. שחר שמש יצר כלי שבוחר לכם מפלגה רנדומלית מבין כל המפלגות שאתם מוכנים להצביע להן (בהנחה שאין אף אחת שאתם ממש רוצים להצביע לה, או אז לא הייתה בעיה). מה שיפה בכלי הזה הוא שאמנם אתם נותנים את הקול שלכם בסופו של דבר למפלגה אחת, אבל הרנדומליות שלו מבטיחה שבאופן יחסי, הקול שלכם "יתפזר" בין כל המפלגות שבחרתם בסיועם של המצביעים האחרים שעשו שימוש בכלי.

זהו. עכשיו שבו עם עצמכם, עברו על רשימת המפלגות, עקבו אחרי הפרסומים השונים שלהן, החליטו עבור מי אתם רוצים להצביע, וביום הבחירות – לכו להצביע. ואל תעיזו לשים פתק לבן, כי אף אחר לא סופר אותם. כאילו, מילולית. אף אחד לא סופר אותם.