מילים

טוב, מספיק לדבר על מילה, בואו נדבר על מילים במקום.

הנה תמונת מצב רגעית של הבלוגוספירה הישראלית כפי שהיא משתקפת בפיד המשותפים הקולקטיבי של שרון גפן, על פי שירות wordle. האמת היא שזה נראה לי מאוד מוטה לטובת הפוסט/פוסטים הראשונים בפיד, אם לא מתבסס בלעדית עליהם, אבל זה עדיין מגניב.

קיבלתי היום דוא"ל מהמחלקה שדן באיזושהי יוזמה שקשורה לקהילה הגאה. לא, רגע, לא הקהילה הגאה, אלא לקהילות ה-LGBTTIQQ2S Women and Trans. כן, יש שם הרבה אותיות. רבים מכם ודאי מכירים את ההתייחסות ל"להב"ט" (לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסקסואלים). מסתבר שזה כבר לא מכסה. LGBTTIQQ2S (קליט, לא?) מתייחס, בהתאמה, ללסביות, הומואים, בי, טרנסקסואלים (למרות שטרנס מופיע אחר כך שוב בנפרד, אחרי נשים, משום מה), טרנסג'נדרים (מה ההבדל?), אינטרסקס(?), קווירים, "תוהים" (questioning), ומשהו שנקרא "two spirited". אני לא המצאתי אף אחד מהם, מבטיח. ולזה, כאמור, מתווספים "נשים" ו"טרנס" כשתי קטגוריות שאינן כלולות בראשי התיבות.

הרשו לי לשאול, כאדם נאור למדי ולא הומופוב במיוחד: וואט דה פאק?

פיגוע הומוריסטי

מסתבר שהפינה שלנו של הבלוגוספירה גועשת בגלל איזו בדיחה מטופשת בהיתוך קר ועוד התחכמות לא מדהימה בחדר 404. אדר מ"סלט ירוק" מחתה נמרצות כנגד ההתבדחויות הזריזות יתר על המידה, ובעקבות זאת נכתבו מספר פוסטים בבלוגים שונים – אצל עידוק, ארז רונן, נמרוד אבישר ויתכן שגם אצל אחרים. אבל התגובה שהכי הסכמתי איתה היא זו של שרון גפן:

בשלוש השנים בהן גרתי בירושלים, אותן שנים שלאחר רצח רבין שבמהלכן נתניהו חיסל לדעתו את הטרור ולכן אוטובוסים התפוצצו על ימין ועל שמאל, שותפותיי במעונות ואני היינו מתעוררות פעם-פעמיים בחודש לפחות לצלילי סירנות המובילות ניצולי פיגועים אל הדסה עין כרם או הדסה הר הצופים.

הדרך העיקרית שלנו להתמודד עם הפחד האמיתי מאוד הזה של לנסוע, למשל, בקו 18 שהתפוצץ יום קודם, או המחשבה שבדיוק שבוע קודם שתינו קפה באיזה בית קפה שעלה בסערה השמיימה, היתה לצחוק על זה. בצורה הכי כואבת ושחורה שרק יכולה להיות. כי אם לא היינו מנסים להתמודד עם זה איכשהו, היינו מתחרפנים לגמרי.

אבל כנראה שעכשיו, עשור אחרי, אני "תל אביבית מנותקת", ואותו הומור שפעם שמר על שפיותי בעולם מטורף הוא סימפטום של חוסר רגישות. אם אני לא אנסה לראות בדברים האלה משהו שאפשר לצחוק עליו, אפילו קצת, אני אבכה. כל הזמן. כי כמה שאני מנסה, אני לא מצליחה להדחיק את זה (ואללה יודע שאני משתדלת).

זה הזכיר לי את היום ההוא, של הפיגוע בקפיטריה בהר הצופים. אני גרתי אז בגבעה הצרפתית. הקפיטריה בפרנק סינטרה הייתה מקום שישבתי בו אז בערך פעם בשבוע, לאכול צהריים. זה הפיגוע שהגיע הכי קרוב אלי אי פעם. ובכל זאת, אחרי ההלם הראשוני, כשהתמונות המבולבלות ממקום הפיגוע עדיין זרמו אל אולפני החדשות ומהם לטלוויזיה שלי, אני הייתי בטלפון עם ידידה שלי, גם היא סטודנטית באוניברסיטה, ותוך כמה דקות כבר התחלנו להריץ בדיחות, לצחוק על "עדת הראייה" שהייתה בכלל בספריה המרכזית בזמן הפיצוץ, להעלות ספקולציות על סטודנטים ממורמרים שיזמו את הפיגוע ועוד ועוד. לפחות עלי אי אפשר להגיד שאני "תל-אביבי מנותק" או שחייתי בבועה.

כמו ששרון כתבה: חייבים לצחוק, כי החלופה השפויה היחידה היא בלתי נסבלת לאורך זמן.

על התקליט

רביב דרוקר כותב בבלוג שלו על אחת הפינות האפלות של התקשורת הישראלית:

אני עושה לפחות 10 שיחות ביום אוף דה רקורד. לפחות. אבל מה זה אוף דה רקורד? אגב, אם תקשיבו לשיחות שלי לא תשמעו בדרך כלל מישהו שאומר שהן אוף דה רקורד. חוץ מנודניקים כפייתיים (כמו אהוד ברק וציפי לבני) רוב בני השיח שלך לא טורחים להגיד שזה אוף דה רקורד. זה ברור מאליו. זו הנורמה. זו הנורמה לגבי שיחות במזנון הכנסת. זו הנורמה לגבי שיחות טלפון. זו הנורמה.

מה זה אוף דה רקורד? המשמעות הרשמית של המושג, כפי שהוא משמש בעולם שמחוץ לישראל, היא שמה שנאמר בשיחה אינו יכול לשמש את העיתונאי. עד כדי כך האיסור הזה חזק, שאם עיתונאי מקבל מידע קודם ב"אוף דה רקורד" ואחרי זה ממקור אחר, זה עדיין בעייתי לחשוף אותו. אוף דה רקורד משמעו מעין טובת הנאה לעיתונאי: הנה משהו שרק אתה יודע, ואסור לאף אחד אחר לדעת. זה טוב ליצירת אינטימיות וסולידריות בין העיתונאי לבין המקור, אבל זה לא טוב לקוראי העיתון. ישנם עיתונים ועיתונאים רבים בעולם שפשוט אינם מוכנים לקיים שיחה תחת תנאי של "אוף דה רקורד". אם אתה מוכן לדבר רק אוף דה רקורד, אין לי, כעיתונאי, טעם לקיים את השיחה הזו. אלך למצוא את המקורות שלי במקום אחר.

ישנו מגוון של תנאים לקיום שיחה עם עיתונאי – החל מ"און דה רקורד" פשוט (מותר לצטט, מותר לייחס), עבור ב"לציטוט, אבל לא לייחוס" (אפשר להגיד "לפי מקורותי", או "לפי גורם בכיר" – בדרך כלל הכינוי הספציפי של המקור יוסכם בין העיתונאי למקור בעת קיום השיחה; הדוגמא הקלאסית היא "מקור מדיני בכיר במטוסו של מזכיר המדינה", שהיה הקוד הלא ממש סודי להנרי קיסינג'ר – אבל מספיק כדי שיוכל להכחיש במקרה הצורך) ועד "שיחת רקע", שמשמעה שמותר להשתמש במידע שניתן, אבל אסור לייחס אותו לשום גורם ואסור לתת ציטוטים ישירים. תחת התנאי הזה מתקיימים הרבה תדרוכים של צה"ל לעיתונאים: הם מקבלים את המידע לגבי מה צה"ל טוען שהתרחש בארוע כלשהו, אך אסור להם לייחס את המידע הזה לשום מקור. הם יכולים פשוט לחזור על המידע כעובדה, או לנסות להשתמש בו כדי להגיע למקורות מידע אחרים.

בארץ, כמובן, המושג אוף דה רקורד מוסמס לחלוטין. כפי שמתאר דרוקר ברשומה שלו, בעצם אוף דה רקורד הוא מצב נזיל שניתן לשיקול דעתו של העיתונאי, כולל ניחוש של הסנקציות שהמקור יפעיל בעתיד אם בכלל במקרה של הפרת התנאי. הרעיון ש"אוף דה רקורד" הוא הנחת היסוד וצריך לקבל אישור מיוחד כדי לייחס ציטוט למקור הוא מגוחך למנוגד לכל האתיקה העיתונאית. שיחה עם עיתונאי, אלא אם הובהר אחרת מראש, היא תמיד "און דה רקורד". אחרת, המקור אינו נותן לעיתונאי אפשרות להכריע מראש אם הוא לא מעדיף ללכת לחפש את המידע שלו במקום אחר, שלא יגביל אותו בפרסומו. זה, כמובן, במיוחד חשוב בנוגע ל"אוף דה רקורד" המוחלט.

דרוקר מספר שלעיתים קרובות אהוד ברק היה מתחיל תדרוך לעיתונאים בהצהרה שהשיחה היא "אוף דה רקורד אמריקאי" (רוצה לומר – אוף דה רקורד נורמלי, לא הגרסא הישראלית). במדינה נורמלית עם עיתונות נורמלית ופוליטיקאים נורמלים, ברגע שברק אמר דבר כזה כל העיתונאים צריכים לקום ולעזוב את החדר. אין שום ערך לתדרוך הזה – להפך, הוא יגביל את העיתונאים. אבל מדובר פה בארץ הישראבלוף, ולכן הוא כאילו אומר שזה אוף דה רקורד והעיתונאים כאילו לא ישתמשו בזה, ואחרי זה הם יעשו מה שבא להם ולו זה לא יפריע.

זה מצחיק כי אנחנו, משתמשי האינטרנט, כל הזמן דנים בסוגיית האנונימיות, איך זה משפיע על ההתנהגות שלנו שאנחנו לא יודעים מי בצד השני והצד השני לא יודע מי אנחנו. ערן נהג לדבר על עניין המוניטין שצוברת זהות אינטרנטית, ועל כך שעיקר החשיבות הוא לא בשימוש בשם האמיתי של הכותב, אלא בשמירה על כינוי אחד קונסיסטנטי ברחבי הרשת. אבל הנה דווקא מקרה שבו העיתונות הממוסדת משתפת פעולה עם הסתרה מכוונת של זהויות הדוברים, בדיוק כדי לאפשר להם להגיד דברים שהם לא מוכנים לעמוד מאחוריהם. תשוו את זה לאזהרות שכתבה אילנה תמיר ליחצ"נים כשהזמינה אותם לשלוח הודעות לעיתונות לבלוגרים המעוניינים בכך:

הניחו מראש שכל דבר שתשלחו יכול להתפרסם. אל תסמכו על הבלוגרים ש”יוציאו אתכם טוב”.

(ומאידך: "כבדו את אלמוניותם של הבלוגרים שבוחרים לכתוב שלא בשמם האמיתי" – היפוך משעשע של המצב מול עיתונאים רגילים). כלומר, מול הבלוגרים הנחת היסוד חוזרת להיות מה שהיה צריך להיות המצב בתקשורת המיינסטרימית: מה שנאמר יכול להתפרסם (מכיוון שמדובר בהודעות לעיתונות, אין כאן אפשרות של הסכמה מראש על תנאים אחרים).

זו בסך הכל עוד סיבה לכך שהעיתונות הישראלית רופסת וחסרת כח: כל עוד הנחת היסוד היא שהכל "אוף דה רקורד", כל עוד ההגדרה של "אוף דה רקורד" תהיה נזילה (ומכאן שהיא מובילה לצנזורה עצמית מחשש לפגיעה במקור חשוב), וכל עוד עיתונאים יסכימו לשתף פעולה עם אנונימיות של מקורות בלי שום סיבה מוצדקת, לא תתכן עיתונות ביקורתית ומשפיעה, ואנחנו נשאר עם עיתונאים שמנסים להוציא טוב אפילו את היחצ"נים…

סקוט אדאמס לא מאמין ברסס

מסתבר שמשהו התחרפן לי בוורדפרס אחרי שניסיתי להתעסק עם קבצי הקונפיגורציה (זה מה שקורה כשמדען מדינה מתעסק עם תוכנות), וכתוצאה מכך תזן הרסס שלי הפך לג'יבריש שאפילו מחשבים לא מבינים. נדב (הנשגב באומות, שמש האדם וכיו"ב) העביר את כל המערכת לוורדפרס עברית, אז אני מקווה שהבעיות הללו לא תחזורנה. אני, מצידי, מבטיח לא להתעסק יותר בכל מיני CSSים, PHPים ומחלות אחרות.

אבל אם אני כבר מזכיר רססים, הנה פוסט שהתכוונתי לכתוב פעם ולא יצא לי.

לפני מספר שבועות הבחנתי שמשהו חסר בשגרה היומיומית שלי. שחזור של הפעולות שלי בימים הקודמים העלה את הממצא המעניין הבא: הפסקתי לקבל עדכונים בקורא הרססים שלי לגבי דילברטים חדשים. קפצתי לאתר לבדוק אם במקרה שונתה הכתובת בלי להודיע – אבל לא, היא לא שונתה, היא פשוט נמחקה. אין יותר פיד רסס רשמי של דילברט. במקום זה יש אתר מגעיל שכל מטרתו היא להקשות עלי, הקורא, לגשת בצורה נוחה אל הסטריפים השונים.

ואז נזכרתי בדבר-מה שהתרחש חודש-חודשיים לפני כן: הרסס של הדילברט-בלוג (שפעם הופיע בבלוגרול שלי וכבר לא) הפסיק לכלול את הפוסטים במלואם, ובמקום זה קיבלנו רק את פתיח הפוסט. אני לא מנסה לטעון שזה לחלוטין לא לגיטימי להשתמש בקונפיגורציה הזו, אבל אני זוכר שהסיבות שנתן אדאמס לשינוי (דמיינו קישור) מאוד הרגיזו אותי. הוא אמר, שימו לב, שהסיבה היחידה שהוא כותב את הבלוג שלו, משקיע בו זמן וטורח לעדכן אותו בצורה יומיומית בפוסטים שירגיזו את קוראיו, היא שהוא תכנן להרוויח מזה כסף. רסס מלא, הוא גילה, משמעו שאנשים לא נכנסים לבלוג עצמו אלא מסתפקים במה שמופיע להם בקורא הרסס וממשיכים הלאה. היו כמה בעיות עם הטיעונים הללו (כמות התגובות לכל רשומה, למשל, שמוכיחה שלפחות חלק מהאנשים טורחים להכנס כדי להגיב, ורבים אחרים נכנסים כדי לקרוא תגובות), אבל הצורה הפשוטה שבה הוצגו הדברים: אני כותב בלוג כדי להרוויח כסף, אתם גונבים ממני כסף בגלל שאתם קוראים הכל ברסס ולא נכנסים לבלוג, לכן אני אמנע מכם לקרוא את התכנים שלי ברסס – הייתה בעיקר מעצבנת. מעין איין-ראנדיזם ילדותי שכזה. התוצאה הישירה של המעבר לפיד חלקי הייתה שהסרתי את הבלוג מהקורא שלי, ועכשיו אני אף-פעם לא נכנס לשם. לא כפרינציפ, זה פשוט לא נוח לי ככה: במשך תקופה ארוכה הפיד ישב לו שם, צובר פוסטים שלא נקראו ופשוט אף פעם לא טרחתי להכנס אליו רק בגלל הבעסה שלא נותנים לי להחליט איך לקרוא. בסוף, כאמור, מחקתי וזהו.

גם לאתר החדש של דילברט אני לא נכנס יותר – אני סנילי מדי, ומספר האתרים שאני נכנס אליהם בקביעות מדי יום הוא מזערי. להוסיף גם את דילברט לעסק זה יותר מדי בשביל קומיקס שלא באמת תמיד מספק את הסחורה. וזה לא שאין פתרונות ביניים: אפשר הרי היה לספק פיד שייתן רק את הקישור לסטריפ החדש (כמו, נגיד, פני ארקייד), אבל גם את זה אין, בגלל התצורה של האתר המסריח החדש. אז עכשיו אני גם לא קורא את הבלוג של סקוט אדאמס וגם לא את הקומיקס שלו. הוא לעולם לא יקבל ממני קישור לאחד מהם, ואני לעולם לא אכנס לאתר שלו ואצפה בפרסומות המטופשות שמופיעות אצלו. סקוט אדאמס לא מאמין ברסס, אבל זה בסדר – גם הרסס לא מאמין בסקוט אדאמס.

טראקבקים

א. לפני הנסיעה שלי לקנדה פרסמתי פה הודעה שאני מוכר חלק מהספרים שלי. מאז, חיפוש אחר "ספרים למכירה" בגוגל מוביל (בתוצאה השישית) לעמוד הקטגוריה שיצרתי ברוב תחכומי לנושא (לצרכי SEO). הבעיה היא שעכשיו כל מיני אנשים שולחים לי דוא"לים אחת לכמה זמן ומבקשים לרכוש אחד מהספרים. אז הנה אני מודיע לכל המגגלים שאין יותר ספרים למכירה, אלא אם בא לכם לקפוץ לטורונטו לצורך העניין. (וגם אז לא, כי רוב הספרים עדיין ארוזים אצל ההורים שלי).

ב. אחרי כ-120 תגובות אני חושב שאפשר לסכם את הדיון על דמוקרטיה ישירה ככשלון קולוסאלי. טל ירון הוכיח על כל צעד ושעל שאין לו שום כוונה להודות שאולי יש משהו שהוא לא יודע ומישהו אחר כן, מתעקש להמשיך להסתמך על הוגים מלפני מאתיים שנה שהוא לא מבין את דבריהם כראוי, ומבלי להעזר בכל מה שנכתב עליהם מאז (אפילו כדי שיצליח להבין כראוי את הביקורת עליהם), ומזלזל בכל מה שיוצא מהאקדמיה. גם תומכי ד"י אחרים, ברובם, לא הוכיחו יותר מדי פתיחות לביקורת.

תודתי לנדב ולנמרוד שלא רק שעמדו בגבורה אל מול טיעונים מעגליים ועלבונות מתמשכים, אלא גם שהוכיחו בדבריהם בדיוק את מה שאמרתי: לא רק שהם אמרו בדיוק את מה שאני רציתי להגיד, רק שהם עשו זאת טוב יותר, הם גם הוסיפו הרבה דברים שאני מעולם לא הייתי חושב להעלות או שפשוט לא הכרתי. הם יכלו לעשות זאת מפני שהם מכירים את תחומי המחקר שלהם הרבה יותר טוב משאני אוכל אי פעם להכיר, וזווית ההשקפה שלהם על הנושאים מקנה להם תובנות שמי שחסר של הידע שלהם לא יכול להגיע אליהן.

(אגב, ירון פרסם פוסט בבלוג שלו על הדיון, שהדבר המעניין היחיד בו, לטעמי, הוא האיות המאוד יצירתי של שם המשפחה שלי. מר ידון, קוראים לי דובי קננגיסר, ולא הדבר הזה שכתבת שם).

ג. אולי "אחת הדרכים הטובות ביותר ללמוד משהו הוא ללמד אותו", אבל הסטודנטים שלי לא כל כך העריכו את תהליך הלמידה שלי. בישיבת ההערכה שלי היום קיבלתי את הציון המתחת-לממוצע שהם נתנו לי על השנה האחרונה, עם הרבה הערות מוצדקות על חוסר הארגון והמוכנות שלי לשיעורים, הנטייה שלי לגמגם ולשכוח על מה רציתי לדבר (אם בכלל היה לי משהו לדבר עליו) וחוסר היכולת שלי ליצור עניין בנושאים בהם דנו (יש לזה סיבה טובה: אלו לא נושאים מעניינים). נו, שויין. אחד מהם, נשמה טובה, אמר שהיה שיפור משמעותי בין הסמסטר הראשון לשני, שזה בדיוק מה שאני חשבתי. אולי בשנה הבאה אני אהיה עוד יותר טוב. אני מקווה. נראה לי שאני ארשם לסדנאות לעוזרי הוראה שמציעה האוניברסיטה.

ד. חוץ משתיים שהעירו לי שיאדלקה זו אישה ולא גבר, לא ממש קיבלתי תגובות על הרשומה שלי על "קריאה דמומה והולדת המספר", מה שהיה לי קצת חבל. היום, בזכות פלאי הגוגל, קיבלתי דוא"ל ממחברת הספר. היא לא קוראת עברית, אבל בגלל שזו הביקורת הראשונה שמצאה ברשת על הספר, היא ביקשה ממני שאתמצת את עיקרי הפוסט שלי עבורה. זה, כמובן, נפלא ומרגש ומגניב לאללה, אבל גם קצת מביך לאור העובדה שהביקורת שלי, בסך הכל, הייתה שלילית. חרף זאת, כתבתי לה תמצית של הביקורת עם הסברים לגבי הנקודות שראיתי כבעיתיות לטעמי, סייגתי את זה באינספור משפטים שמכירים בהדיוטותי בכל הנוגע לתחום, וקינחתי בבקשה להמשך הדיון איתה, אם היא מעוניינת. אם אקבל תגובות מעניינות להערות שלי, אעדכן בתגובה לרשומה המקורית.

איזה כיף זה אינטרנט!

טוקבק ממרטין לותר

(כשיעבור הג'ט לג אולי אני אכתוב כמה מילים על החופשה בישראל. בינתיים אני סתם אגיב לנושא האחרון שמתרוצץ לו באינטר-נטים בימים אלו)

אז מסתבר שאיגוד האינטרנט ערך כנס שכלל גם פאנל בנושא ווב 1.0, 2.0, 3.0 – נושא אידיוטי לכל הדעות שכופה על הדוברים בפאנל איזושהי מערכת של טרמינולוגיה שמקשה עליהם להגיד משהו שאי אפשר לצחוק עליו (אלא אם הם בוחרים ללכת בדרך הבנאלית של להגיד שזו שטות להגדיר את האינטרנט ב"עידנים" כאלה, במיוחד כאשר כל עידן נמשך בערך יומיים [ראה אשר עידן, תמיד] – יון פדר, עושה רושם, אמר משהו כזה כסוג של דיסקליימר, אבל אחר כך המשיך להשתמש בטרמינולוגיה הפגומה בכל מקרה). מכיוון שכך, ומכיוון שדב אלפון הראה שהוא מבין עניין והעליב את ציבור הבלוגרים (ובכך, כמובן, השיג את ליטרת ההתייחסויות שלהם), רבים קפצו והגיבו על הדברים והראו כמה שעורכי הארץ וטמקא לא מבינים כלום.

נתחיל מהסוף: ווב 3.0 – בעולם שבו רוב האנשים לא יודעים מה זה, בעצם, ווב 2.0 (ומכיוון שרוב האנשים לא יודעים מה זה, רוב הזמן באמת אין למושג הזה משמעות, למרות שבמקור הייתה לו), קצר אדיוטי לדבר על ווב 3.0. גל מור נתן הגדרה מעניינת וממצה של הכוונה המקורית של המונח, אבל ספק אם מישהו מהדוברים בפאנל, או יותר ממיעוט זעיר מהקהל שלהם, ידע את זה. למעשה, האמת היא שאין לי מושג אם ההגדרה של מור נכונה או מדוייקת היסטורית – לי אין מושג מה זה ווב 3.0. אבל לפחות ההגדרה שלו היא בעלת משמעות בהירה, אז אני אשמח לדבוק בה.

אבל עיקר העניין, כמובן, הוא בביקורת על הדברים שנאמרו על ווב 2.0 יקירתנו. בואו נתחיל מהציטוטים מיד שניה שיש בידינו:

רואה שחורות מתלונן בגלוב על כך שאלפון "השמיץ את הרשתות החברתיות ואת טוויטר, וכרך אותם ואת הבלוגים תחת הכינוי "פיתוח סקסי של ICQ"". מדובר, לדעתי, בהבנה לא נכונה של דבריו של אלפון. על פי הציטוט מאתר הטוש, אלפון אמר "אומרים לי שרשתות חברתיות או אתרים כמו טוויטר הם הבלוגים החדשים. ההמצאות האלה חביבות, אך בעיני אינן קשורות לתוכן גולשים. אני רואה בזה פיתוח סקסי של ICQ." כלומר אלפון שולל את הטענה שיש דמיון בין רשתות חברתיות או טוויטר לבלוגים – הם, בניגוד לבלוגים, אינם קשורים לתוכן גולשים. ההתייחסות לאיציק היא מוזרה משהו, וכנראה אומרת משהו על עולמו הרוחני של אלפון, אבל אם נתייחס רק למהות ולא לאופן ההצגה, דומני שהכוונה היא שבינתיים הרשתות החברתיות מייצרות הרבה רעש וזעף אך אינן אומרות דבר. אני חייב להודות שגם אני טרם זיהיתי תוצר תרבותי מעניין מתוך הרשתות החברתיות (מלבד עצם קיומן, כתופעה אנתרופולוגית – אבל תוכן שנובע מתוכן? יוק). ייתכן שיהיה כזה בעתיד, אבל אני לא ממש רואה איך. אני גם לא חושב שזו המטרה.

ובאשר לבלוגרים: ובכן, כן, אם אני אקרא 10,000 בלוגרים סביר להניח שאני אפיק מכך לא הרבה יותר מאשר אם אני אקרא 400 כתבים של הארץ. הבעיה היא שרוב הבלוגרים לא כותבים שום דבר מעניין (אותי), שזה בסדר, כי אף אחד לא מצפה ממני לקרוא אותם. אבל אלפון משום מה חושב במונחים של הכל או כלום (או לקנות את העיתון המלא או לא לקרוא שום דבר מתוכו), בעוד שהאינטרנט התפתח דווקא כמקום שבו יש המון חומר, והקורא בוחר לעצמו מה לקרוא מתוכו על בסיס שיקולים מסויימים (דירוג גוגל, המלצות בדיג, קישורים מבלוגים, או מנויי רסס, לדוגמא). דבריו של יון פדר על כך שלפי אנשי וויקיפדיה עצמה רק עשרה אחוז מהערכים באתר ראויים קשורים גם הם בכך: אני לא "קונה" את אנציקלופדיה וויקיפדיה שיושבת לי על המדף ומשמשת אותי כמקור מרכזי או כמעט בלעדי למידע, ואף אחד לא קורא את וויקיפדיה "מכריכה לכריכה". אין לי נתונים, אבל אני מאמין שרוב הכניסות לשם מגיעות ממנועי חיפוש. אני מחפש מידע על, נגיד, שייקספיר, ווויקיפדיה זו התוצאה הראשונה. ערכים "לא ראויים" הם גם, לרוב, כאלו שאנשים לא יחפשו אותם בין כה וכה, ואם כן – אז הם ראויים בעיניהם. (סוג אחר של ערכים לא ראויים הוא ערכים שדורשים הרחבה או תיקון, ועל זה נציין רק שכמו כל דבר באינטרנט, וויקיפדיה היא פרוייקט בבנייה מתמדת).

דבריו של יון פדר בכנס זוכים גם הם לתלונות מרואה שחורות, ושוב אני חושב שזה יותר תוצאה של קריאה לא אוהדת של הדברים (ומגבלות הפורמט בהם הוצגו) ופחות אי התאמה אמיתית בין דעותיו של פדר לאלו של ר"ש. אני לא מסכים עם פדר שוויקיפדיה תחרב תוך כמה שנים, אבל אני מסכים עם דעתו שאנשים מאבדים את הרצון לכתוב ערכים עם הזמן – פדר רק שוכח שאחרים תופסים את מקומם. פדר אולי חושב (או לפחות מסתמך בעקיפין) על מה שכתב מנסור אולסון אי שם בשנות ה-60 באחד הטקסטים המצוטטים ביותר של תורת הבחירה הרציונלית, בו הוא הוכיח כי התאגדות רחבה לשם השגת טוב כללי כלשהו, שאינה מעניקה הטבות פרטניות לחברים בה על בסיס השותפות שלהם בעול, היא בלתי סבירה בעליל. אני לא אכנס כאן לביקורות על הטקסט הזה, אבל רק אציין שאפשר למצוא בתוך התזה של אולסון עצמה את התשובה לשאלה אין יתכנו פרוייקטים כמו וויקיפדיה וקוד פתוח, ושהם אינם מנוגדים לרציונליות שהוא הניח. גם אנשים רציונליים לגמרי, ואפילו כאלו שאינם מציבים את טובת הכלל לפני טובתם שלהם, יכולים להשתתף בפרוייקטים כאלו, אם בונים אותם בצורה הנכונה.

ר"ש חושב שהדוברים הללו דומים לאותם נזירים שהחזיקו בידיהם את המפתחות לידע הקדוש וניצלו זאת כדי לשלוט על ההמון הנבער מדעת. הוא טוען שהמצאתו של גוטנברג שחררה את ההמונים ואפשרה להם גישה למקורות ידע חלופיים ודרך החוצה מן הבערות. אבל ההמצאה של גוטנברג שחררה, לכל היותר, את האליטות. היא לא לימדה אנשים קרוא וכתוב, והיא לא עודדה אותם לעשות כן. כך גם האינטרנט וווב 2.0: הם אינם מדרבנים אנשים ליצור יצירה איכותית, ואינם מעודדים אותם לעשות כן. רוב האנשים ממשיכים לעשות על הרשת בדיוק מה שהם עושים מחוץ לה, ומשתמשים בפלטפורמות החדשות כמו רשתות חברתיות בדיוק באותו אופן שבו השתמשו בפלטפורמות הישנות (וכאן ההשוואה של אלפון ל-ICQ היא קולעת במיוחד). דרושים אנשים בעלי חזון וראייה מיוחדת כדי להוציא אותנו מן העולם הזה ולהכניס אותנו לעולם החדש. עצם היצירה של הפלטפורמות החדשות היא סוג של חזון, אבל זה לא מספיק.

עדיין לא קם לנו המרטין לותר שימסמר את 95 התזות שלו לדלתות הכנסיה ויצור בקרב ה"המונים הנבערים" את אותו צורך שהניע אותם לצאת מבערותם. עדיין לא נוצרה אותה אווירה תרבותית או חברתית שבמסגרתה יצירת תכנים משמעותיים ברשת הופכת מסתם עיסוק צדדי של כמה גרפומנים לחלק מהשקפת העולם של כולנו. יש לא מעט דמיון בין התהליך שעברו הנוצרים בתקופת הרפורמציה לתהליך שהעולם (המערבי?) צריך לעבור עכשיו: מראיית העולם כמקום שהפרשנות שלו נתונה כולה בידיהם של קבוצה מסויימת, בעוד ההמונים רק צורכים אותה מדי פעם ורוב הזמן עוסקים בענייניהם בשקט, לראיית העולם כמקום שדורש הגות מתמדת של כל אדם ודיון פרטי וציבורי על הנושאים הללו, כדי לאפשר שיפור מתמיד של הסביבה בה אנו חיים.

ובכל זאת, חשוב לזכור שאם לותר היה מתחיל את הדיון התוך-כנסייתי שלו לפני המצאת הדפוס, הוא לעולם לא היה יוצא החוצה. אלוהים יודע כמה לותרים היו לפניו שהושתקו על ידי הכנסיה. אין ספק שהיו רבים לפני המצאת הרשת שניסו לקדם השקפת עולם כמו זו שתיארתי. אך לדעותיו של לותר (בין אם התכוון לכך או לא) היה מדיום חדש להפצה שהפך אותן למשמעותיות מחוץ לכנסיה. היום, אולי עוד יקום איזה לותר וידביק טוקבק לדיון במקום מרכזי שבו יפרט חזון כה מפותח ומשכנע עד שהוא יופץ לכל עבר באמצעות הפלטפורמות הקיימות וישנה את העולם. לא בין לילה, ולא תמיד ישירות, אבל תוך מספר שנים. שינויים כאלו תמיד מרגישים בלתי סבירים, בעיקר במצב של עודף אינפורמציה תמידי שאנחנו מתקיימים בו, אבל הם אפשריים, וייתכן בהחלט שעוד יתרחשו.

בשיחה עם ידידה שעובדת במעריב שמעתי ממנה על התפתחות מעניינת בתקשורת הישראלית. באקדמיה שולטת ההנחה שעם השתלטות האינטרנט והטלוויזיה על התפקיד של ספקי החדשות הבלעדיים, למעשה, של חלק גדול מהציבור, העיתונות (זו הרצינית, לפחות, אבל בארץ אפילו הטבלואידים נופלים תחת ההגדרה הזו, בהשוואה למה שקורה בשאר העולם) תפנה יותר ויותר למלא את המקום של פרשנות מעמיקה של הארועים. אבל מסתבר שהתהליך האמיתי שמתרחש הוא שונה. אכן, ה"כרוניקה" (כפי שהגדירה זאת אותה ידידה) נדחקת לעמודים הפנימיים כלא רלוונטית לקוראי העיתון: הם כבר מעודכנים מספיק במה שקורה מרגע לרגע דרך כלי התקשורת האלקטרוניים. אבל את מקומה לא תופסת פרשנות של אותה כרוניקה, אלא נושאים אחרים לגמרי. בטרמינולוגיה ששולטת בתוך מערכות העיתונים הנושאים הללו מכונים "אג'נדה".

לא מדובר באג'נדה אמיתית, משום שהעיתונים, כמובן, בוחרים רק בנושאים שלא יעוררו אנטגוניזם בקרב רוב הקוראים, שהתמיכה בהם היא פחות או יותר גלובלית (אם כי המדיניות הספציפית לקידומם יכולה להיות נתונה לדיון, מה שמכונה valence issues) – התנגדות לשחיתות, סיוע לנזקקים (כל עוד התקצוב של אותו סיוע מעורפל), מניעת השתמטות מצה"ל. בקיצור, פופוליזם.

זה מעניין משום שזה מציב את העיתונות במצב מוזר. מצד אחד, כבר לא מדובר בעיתונים המפלגתיים של פעם. כיום אנחנו מצפים למידה של אובייקטיביות מהעיתונות, גם אם כדאי להשאר סקפטיים תמיד. אבל האג'נדה הזו של העיתון מוכתבת מלמעלה, על ידי העורך הראשי. כתב או עורך זוטר שאינו תומך במאבק בהשתמטות נאלץ להתכופף לדרישות העיתון. מצד שני, אם העיתון מקדם אג'נדה, איך אני יכול לסמוך על מה שאני קורא שם? ואם אני לא יכול לסמוך על העיתון על פי עצם ההגדרה של העיתון את עצמו, אז למה לי לקרוא אותו?

אני חושב שמדובר בסטייה שגויה מהדרך, בניסיון נואש של העיתונים לשמור על קוראים בעת שהם נעשים פחות רלוונטיים ל"המונים". אני לא חושב שזה יצליח, ואני בטוח שזה לא יכול להחזיק מעמד לאורך זמן. מעניין איך זה יתפתח הלאה.

השוואת השוואתיות (+מיצוי)

בתואר הראשון הייתי צריך לבחור שני תחומים. תואר ראשון במדעי החברה תמיד מתחיל כדו-תחומי. אפשר לעבור אחרי זה לחד-תחומי, אבל עדיף שלא. תמיד היה ברור לי שאני רוצה ללמוד תקשורת. הרי אני רוצה להיות עיתונאי, וזה נראה כמו המקום הנכון ללמוד איך להיות עיתונאי. אבל צריך תחום נוסף. רק בשביל זה הלכתי ליום הפתוח של האוניברסיטה העברית (אפילו נתנו לי אפטר בשביל זה! הידד!). עברתי בין הרצאות – סוציולוגיה, כלכלה, מדע המדינה. מדע המדינה וכלכלה למדתי בתיכון. בכלכלה הייתי מצויין, במדע המדינה נכשלתי (ובגלל זה לא עשיתי באף אחד מהם בגרות). אבל פוליטיקה עניינה אותי יותר מאשר כלכלה, ואם כבר כתב, אני מעדיף להיות כתב מדיני על פני כלכלי. אז הלכתי על מדע המדינה.

כשסיימתי את התואר ידעתי שלמדתי משהו אחד חשוב מלימודי התקשורת שלי: לא ללמוד תקשורת. דרעק של תחום ללמוד באוניברסיטה. אולי במכללות, איפה ששמים יותר דגש מעשי, זה שווה משהו. באוניברסיטה? דרעק. מדע המדינה, לעומת זאת… וואו. בתיכון לימדו אותנו רק פילוסופיה פוליטית. אפלטון, לוק, הובס, רוסו, ברק, מקיאוולי. שנאתי את זה. כלומר, אני אוהב את הובס, ברק ומקיאוולי, אבל אני שונא את העיסוק בפילוסופיה פוליטית. או פילוסופיה בכלל. כמו שאמר לי דוקטורנט ישראלי פה במחלקה, תיאוריה פוליטית זה משהו שאו שאוהבים, או שלא מבינים. אין באמצע. אני נוטה להסכים. אבל בתואר הראשון תיאוריה פוליטית היה רק חלק אחד מהתחום, וחוץ משני קורסי מבוא (מוקדמת ובת זמננו), אפשר לעבור תואר בלי להתעסק בזה בכלל.

כך, בגיל ובשמחה גיליתי את הפוליטיקה ההשוואתית. זה לא שאין תאוריה בפוליטיקה השוואתית – אין מדע בלי תאוריה – אבל בעוד שפילוסופיה פוליטית עוסקת בעניינים שברומו של עולם, פוליטיקה השוואתית עוסקת בעולם עצמו. הכל אמפירי, הכל מבוסס על עדויות ומחקרים מעשיים. אני לא אכנס פה לויכוחים על מתודולוגיות טובות יותר או פחות. העיקר הוא שיש מתודולוגיה, שחוקרים משהו, שצריך ממש לקום מהכורסא כדי לכתוב מחקר. את זה אני מבין.

כשהגעתי לתואר השני, לא היה לי ספק: מדע המדינה זה התחום בשבילי. חשוב מכך: אני רוצה להמשיך באקדמיה. אני לא רוצה להיות עיתונאי (אלוהים, אני אהיה גרוע בזה). אני רוצה להיות חוקר. לא רק שאני הולך לעשות תואר שני במדה"מ, אני גם אמשיך לדוקטורט.

בתואר השני לא הייתי צריך לבחור שום דבר, רק לקחת קורסים במה שבא לי. המחלקה באוניברסיטה העברית מציעה מגוון מצויין של תחומים, עם מבחר מרצים שהייתי אומר שהם מהמשובחים שיש, אבל אני פשוט לא מכיר מרצים אחרים בארץ, אז זו לא חוכמה. לקחתי מכל הבא ליד. תורת המשחקים, מאפייני אומות, מערכות פרלמנטריות, פדרליזם, פזורות אתנולאומיות – מישמש שלם של קורסים בכל מה שנראה לי מעניין או שאהבתי את המרצה.

את התזה שלי כתבתי על משהו שלא ממש היה קשור לשום דבר שלמדתי בקורסים. כדי לכתוב אותה הייתי צריך ללמוד תחום שלם בעצמי. אפילו המנחה שלי, איש טוב ונהדר שהסכים לקחת מקרה בעייתי כמוני אחרי ששני מרצים אחרים זרקו אותי מכל המדרגות, לא באמת היה רלוונטי לתחום. הוא תרם המון למחקר שלי – למעשה, הוא כיוון אותי לטקסט המרכזי שעליו ביססתי את התזה שלי, אבל זה פשוט לא מה שהוא עוסק בו ביום יום. הייתי צריך לקרוא בפעם הראשונה טקסטים סמינליים בתחום של התנהגות בוחרים, פשוט כי מעולם לא למדתי את זה באף קורס. זה היה נפלא ונורא בבת אחת. והעובדה שיצא מזה משהו ראוי (פחות או יותר) היא משהו שמעורר בי גאווה, ומעודד אותי כשאני מרגיש שאולי אני לא באמת מתאים להיות אקדמאי, כי תראו כמה אני טמבל אל מול האנשים האחרים האלו שלומדים איתי.

עכשיו אני בדוקטורט. כשהתחלתי נדרשתי לבחירה שלא נתקלתי בה מעולם: התמחות. אני לא יכול פשוט לבחור איזה קורסים שנראים לי מעניינים מכל מה שהמחלקה מציעה (ואין הרבה, למרבה ההפתעה והעצב), אני צריך להכריז מראש מה תחומי העניין שלי, ולבחור קורסים מתוך זה. לא שהיו לי הרבה אופציות. תאוריה פוליטית נזרק אוטומטית. יחסים בינלאומיים עשוי להיות מעניין, אבל מכיוון שבהוג'י זה מחלקה נפרדת לגמרי, כדאי שאני לא אתחיל ללמוד את התחום בדוקטורט, ואחרי זה עוד להכריז על עצמי מומחה בזה. נשארו שלושת ההשוואתיים: מדינות מתועשות, מדינות מתפתחות, וממשל קנדי. מתוך זה אני צריך לבחור ראשי ומשני. הראשי זה קל: מתועשות. אם אני מתעניין בעיקר בדמוקרטיות, אין לי כל כך מה להתלבט. אבל מה עם המשני?

בהתחלה חשבתי ללכת על הממשל הקנדי. אם אני כבר פה, למה שאני לא אנצל את זה כדי להכיר לעומק מדינה חדשה? זה גם מה שהודעתי ליועצת שלנו. אבל בעת האחרונה אני מתחיל לתהות אם מה שעשיתי היה נכון. רשימת הקורסים שמוצעים בתחום מראה שזה ממש לא מה שחשבתי. אף קורס לא עוסק במשפט החוקתי של קנדה, או בסוגיות שקשורות ליחסים בין רמות הממשל השונות. כמובן ששום דבר לא קשור למפלגות או להתנהגות בוחרים בקנדה: במדינה עם שיטת בחירות רובנית, כנראה, זה לא נחשב מעניין במיוחד. מה כן יש שם? מדיניות סביבתית, מדיניות של בריאות, מדיניות ומדיניות ומדיניות. בלאכס.

ומצד שני אני מסתכל על מדינות "מתפתחות", ורואה שם דברים מדהימים. אני רואה מה קורא בטוגו, שם בנו של העריץ ששלט בה עשרות שנים עשה תוך שנים ספורות מעלייתו לשלטון תחת אביו מהפכה דמוקרטית אמיתית, וזכה על כך לכל כך הרבה הערכה מבני עמו שהם אפילו בחרו בו לנשיאות בבחירות חופשיות (באמת!), ונתנו למפלגתו רוב בפרלמנט. אני רואה איך באמריקה הלטינית דמוקרטיות צעירות (למדי) הולכות לכיוונים שונים כל כך זה מזה, מוונצואלה שבה צ'אבז מנסה להחזיר מידה של אוטוקרטיות לשלטון, ועד  ארגנטינה שם כריסטינה קירשנר, אשתו של הנשיא היוצא, נבחרה לנשיאות והבטיחה לעשות מעשה שעומד בניגוד מוחלט לתאוריות שקשורות בדמוקרטיזציה: היא הולכת להעמיד למשפט אנשי צבא על פשעים כנגד העם הארגנטינאי בזמן השלטון הצבאי במדינה בשנות ה-70. בכך היא ממשיכה מהלך שהתחילה בו יחד עם בעלה כשהוא היה נשיא והיא הייתה סנטורית. האם הדמוקרטיה הארגנטינאית חזקה מספיק כדי להכניע את הצבא? השנים הקרובות יהיו קריטיות לכך.

ולזה צריך להוסיף שגם העניין שלי בתנודתיות של קולות הרבה יותר רלוונטי למדינות מתפתחות מאשר לקנדה. כן, בקנדה היו כמה שנים טובות של תנודתיות חזקה. אבל בפני עצמה היא לא מקרה מעניין במיוחד. הרבה יותר מעניין יהיה לנסות, למשל, ללמוד את ההבדלים בהתמודדות עם תקופות של וולטיליות גבוהה בין מדינות עם דמוקרטיה יציבה ובוגרת לעומת דמוקרטיות צעירות יותר.

כך שנראה לי שאני רוצה לעבור תחום. אני מחכה עכשיו לתשובה מהיועצת שלנו אם זה בכלל אפשרי. אני מאוד מקווה שכן.

כרמל ויסמן, בלוגרית וחוקרת של בלוגים, פרסמה פוסט מוזר ומפתיע קצת בבלוג שלה ב"רשימות", תחת הכותרת "מיצוי". אני לא ממש יודע איך להגיב לדברים – יש שם כמה משפטים שקשה לי קצת לעכל. אבל משהו אחד נתפס לי בעין:

ראיתי שזה קשור גם לעבודה שלי מול תגובות ושהפוסטים שלי הם מאד בתגובתיות, שבבי מחשבה בלתי מעובדים שנפלטים בתגובה להתרחשויות ולא באים ממקום פנימי מודע.

זה מוזר לי כי אני חושב על הבלוג שלי, על למה אני כותב אותו, ותגובתיות היא פחות או יותר הסיבה היחידה לקיום שלו. בצד ימין למעלה (או באמצע, אם אתם באקספלורר, מסיבה לא ברורה), מופיע המנדט של הבלוג:

 תגובות לדברים שקראתי, תגובות לדברים ששמעתי, תגובות לדברים שראיתי… אתם מבינים את הקונספט.

תגובות זה כל מה שיש לי. כן, זה בא מ"מקום פנימי" כלשהו, אלא אם המוח שלי הוא חיצוני במובן כלשהו, אבל אין שום דבר שאני יכול להגיד שהוא לא "תגובה" בצורה כלשהי. אולי זה קשור לבעיה שלי עם תאוריה פוליטית: אני צריך גירוי חיצוני כדי להתחיל לחשוב על משהו, ותיאוריה פוליטית לעיתים קרובות מדי נראית כאילו היא לא נובעת מגירוי חיצוני שכזה.

גם ההומור שלי הוא תגובתי. תבקשו ממני לספר בדיחה סתם ככה בלי שום הקשר, ואם אני בכלל אצליח להגיד משהו, זה יפול על הרצפה ויפרפר כמה שניות בזמן שכל הנוכחים ינסו לא להסתכל ישירות על זה בינועו באי נוחות. ההומור שלי עובד כשאני יכול להקשיב למישהו אחר מדבר, ומדי פעם לזרוק פנימה איזו הערה, איזו תובנה משעשעת, איזה ציטוט שמציב את הדברים באור שונה. זה עובד אפילו אם מי שמדבר הוא אני עצמי – אני יכול להגיב לעצמי בצורה משעשעת. אבל לספר משהו מצחיק בלי הקשר? אין לי את היכולת הזו. אני מספר בדיחות גרוע.

אז כשכרמל אומרת שיש לה בעיה עם זה שהבלוג שלה הוא תגובתי, זה די עצר אותי פתאום. בלוג יכול להיות לא תגובתי?

חבל לי שהיא מפסיקה לכתוב, במיוחד מכיוון שקשה לי להבין את הסיבות. אני מקווה שהיא תסלח לי אם אני אגיד ש"שיחה עם הנשמה שלי" לא נשמעת לי סיבה משכנעת במיוחד. אולי אני סתם ציני מדי, אבל ככה זה. בכל מקרה, תודה לך כרמל, על מה שכן כתבת, וסליחה שאני כותב תגובה לפוסט שלך למרות שביקשת שלא. ככה זה בלוגים (לפחות בארץ, כמו שאת תמיד מתקנת) – תגובות זה חלק מהעניין.

פרובלוגינג זה כל כך לא ווב 2.0

אולי זה הבלוגפרנס, אולי הכתבה בקפטן, אבל משום מה כולם כותבים על פרובלוגינג.

אני עדיין דבק בעמדה שהייתה לי כבר ב-2001 – אי אפשר להרוויח כסף מתוכן עצמאי ברשת. בטח לא בישראל. כולם מדברים על מעט המקרים שבהם מישהו הצליח בגדול, אבל זה בדיוק העניין – בניגוד לספרות ולקולנוע, למשל, ובדומה למשחקי מחשב, פרובלוגינג הוא תחום שבנוי על להיטים. הזנב הארוך יכול לעבוד רק באגרגציה, ולכן מי שמסתמך על כך שהבלוג היחיד שלו יוכל להניב הכנסות כי הוא פונה לנישה קטנה, יתבדה עד מהרה. תחום הפרובלוגינג בנוי כולו על הגוף הקצר, ובכלל לא על הזנב הארוך. הלהיטים הגדולים ירוויחו בגדול, ומי שנמצא על הזנב, לא ירוויח כלום. הצלילה היא חדה מאוד מראש הגוף לתחילת הזנב – אין אמצע, למעשה. אי אפשר להרוויח "קצת" (זאת אומרת, אפשר, אבל ממש קצת. אי אפשר להרוויח "משכורת צנועה". אפשר, מקסימום, לקבל דמי כיס). או הכל, או כלום.

בגלל זה, כמה משעשע, פרובלוגינג הוא הכי לא ווב 2.0 שיש, כי הוא עסק של גדולים בלבד.

(הבהרה: פרובלוגינג יכול להיות מבוא להכנסות ממקומות אחרים, כמו למשל הצעות עבודה שינבעו מבלוג טוב, או מעבר מבילוג לכתיבה עבור עיתון. הרשומה הנוכחית נוגעת רק להכנסות ישירות מכתיבת הבלוג עצמו).