פיצה זה טוב לעסקים

היום היה היום עם הכי הרבה כניסות (גם יוניקים וגם עמודים נצפים ((הפיק הקודם במספר העמודים, בלי פיק מקביל במספר היוניקים, הוא תוצאה של הפסיכי מוואלהשופס שעשה ריפרש על הפוסט הזה משהו כמו 350 פעמים לאורך כשלוש שעות, אז אני לא סופר אותו.))) בהיסטוריה של הבלוג שלי, בהפרש משמעותי. לפחות 250 כניסות היו רק לפוסט על הפיצה-נאצי. הפוסט כיכב לזמן קצר בראש התוצאות בגוגל עבור שם הפיצריה, ואפילו חיפושים כמו "פיצה ש" (השם המצונזר שמופיע ב"לא רלוונטי") הגיעו לכאן.

סתם, שעשע אותי.

10 דברים שלא כדאי לעשות כדי שהבלוג שלכם יצליח – פוסט יומולדת (עם סאבטקסט!)

מה אתם יודעים, מסתבר שלפני שנתיים פתחתי את הבלוג הזה בקול נפיחה רמה, ומאז אני רק מדרדר מדחי אל דחי.

לכבוד יום ההולדת, וממרום מושבי כבלוג העצמאי האישי הטוב ביותר ברשת העברית, אני חושב שיש לי מספיק ידע ונסיון כדי לספר לכם, זאטוטים יקרים, מה לא כדאי לעשות כדי שהבלוג שלכם יצליח.

  1. בניגוד למה שאומר לכם גל מור, אל תנסו למקד את הבלוג שלכם בנושא אחד. זה לא שאין מקום לבלוגים ממוקדים מאוד, אבל אלו מטבעם אינם בלוגים אישיים, אלא מקצועיים יותר. בלוג אישי צריך לשקף את האישיות שלכם (ראיתם מה עשיתי שם? טיפוגרפיה זה דבר נפלא), ואלא אם האישיות שלכם היא חד-ממדית משהו, גם הבלוג שלכם יקיף מגוון נושאים – בין אם זה סריגה וכדורגל ובין אם זה פוליטיקה ודוקטור הו. זה לא שכל הקוראים שלכם מתעניינים בכל מה שמעניין אתכם, אבל אף אחד לא משלם לכם לפי הפוסט, ואם מספיק פוסטים שלכם יהיו מעניינים, אנשים ימשיכו לקרוא אתכם גם אם תשלבו לפעמים רשומה על נושא שלא מעניין אותם. חוץ מזה, אם אתם אנשים מעניינים, גם כשתכתבו על נושא שלא מעניין אנשים אחרים, הם יתעניינו בו בגלל שזה אתם שכותבים עליו. אם אתם לא אנשים מעניינים — טוב, אולי עדיף שלא תכתבו בלוג.
  2. אל תקשיבו גם לסעיף 5 של גל. אם כתבתם פוסט רציני ומושקע ועכשיו אתם רוצים לכתוב עוד פוסט רציני ומושקע, כי אתם בתקופה רצינית ומושקעת, אל תרגישו מחוייבים להתלוצץ עם קוראיכם קודם לכן. תכתבו מה שיש לכם להגיד עכשיו. זה נכון גם הפוך: אין שום רע בסדרה של פוסטים אוויליים בלי שום אמירה רצינית – שרון ויהונתן עשו מזה קריירה. מה שחשוב זה שמה שאתם כותבים מעניין (ומשעשע. אין יותר בלעע מפוסט שאמור להיות מצחיק אבל ממש לא).
  3. אל תתנצלו אם במקרה עבר הרבה זמן מאז הפוסט האחרון שלכם. זה הבלוג שלכם, ואם אין לכם זמן לעדכן אותו, זה לגיטימי לגמרי. זה לא שלא התקשרתם לאמא – כולה לא עדכנתם בלוג. הכי גרוע, כמובן, זה כשבלוגר מפרסם פוסט שהוא כל כולו התנצלות שכזו, עם הסבר קריפטי ("החתול אכל לי את הלפטופ"; "הקמנו סטארט-אפ חדש ואני עסוק בלספור את הכסף של קרנות הון הסיכון"; "יש לי חיים"). אין דבר שהוא יותר בזבוז זמן של הבלוגר ושל קוראיו מאשר כתיבת וקריאת פוסט שאומר "לא פרסמתי שום דבר הרבה זמן". דה.
  4. אל תפחדו לבקר ואפילו לעלוב בבלוגרים אחרים. זה לא כאילו שמישהו מהם שם עליכם בכל מקרה, ובכלל כולם בכל מקרה צוחקים עליכם מאחורי הגב. האמת היא שלבקר את מה שנאמר בבלוגים אחרים (בצורה מתורבתת ומנומקת, כמובן) זו יופי של דרך ליצור תקשורת בין אנשים, ועל הדרך לגייס גם כמה מהקוראים הקבועים שלהם לקרוא את הבלוג שלכם. אז אני לא אומר שצריך להדביק טראקבק לבלוג שלכם מכל פוסט חדש שעולה בגלוב, אבל אם מישהו בבלוג אחר אמר משהו שגורם לכם לרצות להגיד משהו שהוא יותר מהותי מ"וואלה, צודק", כדאי לשקול לכתוב על זה בבלוג שלכם: כולם מרוויחים ככה, הבלוג המצוטט שמקבל את הקוראים שלכם, אתם שמקבלים קוראים מהבלוג השני, והקוראים של שניכם, שנחשפים לטקסטים מעניינים שאולי לא היו נתקלים בהם אחרת. וגם הבלוגר השני ההוא, שבשאיפה קיבל ביקורת מעניינת על מה שכתב.
  5. אל תשתמשו במנגנון ההמלצות של גוגל רידר כתחליף לכתיבת הבלוג. אלוהים יודע כמה פוסטים אבדו לי כי במקום לכתוב משהו בעל משמעות הסתפקתי בשורה וחצי בגוגל רידר. קראתם משהו מעניין ויש לכם משהו להגיד עליו? למה להגביל את חכמתכם רק לאנשים שבמקרה מנויים על המומלצים שלכם? כיתבו פוסט!
  6. אל תכתבו בקפה דה-מארקר. עושה לי פריחה לבקר שם, אישית. אין לי מושג איך עובדת המערכת שלהם, אבל נראה לי שהיא מעודדת שימוש בצורות טיפוגרפיות טורדניות כמו פונטי ענק וריבוי צבעים. הדבר היחיד שאני קורא משם זה את ולווט, וגם זה רק כשזה מגיע אלי בצורת המלצה ברידר.
  7. אל תכתבו באנגלית. אלא אם במקרה זו שפת האם שלכם, או שקהל היעד שלכם הוא גלובלי מסיבה עקרונית כלשהי, דבקו בשפת האם שלכם (או בשפת הלאום, אם שפת האם היא רוסית – אני לא מבין רוסית, וחבל שאני אפספס את הבלוג שלכם בגלל זה). יופי של שפה, העברית, ואנשים עבדו כל כך קשה כדי להפטר מהעברית הויזואלית הנוראית הזו, לא תנצלו את זה?
  8. אל תכתבו על טוויטר. די, יצא מכל החורים, ואף אחד בארץ חוץ ממכם, מהחברים שלכם, ומביבי נתניהו, לא משתמש בזה. חאלס. טוויטר לבלוגרים הוא כמו סקונד לייף לעיתונאי אינטרנט: משהו לבזבז עליו המון מילים למרות שלאף אחד לא באמת אכפת.
  9. אל תקשיבו למה שאנשים אומרים לכם שאתם צריכים לעשות כדי שהבלוג שלכם יצליח. בדרך כלל המלצה כזו צריכה להיות האחרונה ברשימה, אבל הייתי צריך לשמור את המקום העשירי ל-
  10. אל תעשו רשימות "10 דברים ש". זה כל-כך 2006.

סטטיסטיקות: זה הפוסט ה-428, מה שאומר שהממוצע שלי הוא 0.59 פוסטים ליום.

עד היום נכתבו בבלוג 2316 תגובות, שהן בממוצע 5.4 תגובות לפוסט, או 3.17 תגובות ליום. מאז שעברתי לבלוגדיבייט, אקיסמט חסם לי 18 תגובות ספאם. אין לי כוח לבדוק כמה ספאמים היו בבלוגלי, אבל מאז שעברתי הן רק התרבו.

הפוסטים שלי מחולקים ל-82 קטגוריות, מהן 13 שכוללות רק פוסט אחד. פוליטיקה, הקטגוריה הגדולה ביותר שלי, כוללת רק 102 פוסטים – פחות מרבע.

המילה "נחמד" מופיעה ב-27 (6.3%) מהפוסטים שלי (לא כולל פוסט זה). שזה די נחמד.

יומולדת שמח.

המאבק כנגד מכון ויצמן: מעט אתיקה עיתונאית

טל גלילי והעוקץ פרסמו פוסטים העוסקים במאבק של התארגנות עובדים בגן המדע ע"ש צ'ארלס קלור כנגד מכון ויצמן שמנסה לדכא את ההתארגנות. ספציפים, הם מדווחים על אלימות שהופעלה כנגד מפגינים שבאו לשערי המכון עם שלטים.

גלילי גם מותח ביקורת ברשומה שלו על כך שהתקשורת המיינסטרימים כלל לא עוסקת בנושא. אבל אם בלוגרים כבר עוסקים בעיתונאות אזרחית, מן הראוי לשמור על האתיקה העיתונאית, במיוחד בכל הנוגע לנושא הפשוט של בקשת תגובה מהגורמים הרלוונטיים. מכיוון שעבדתי בזמנו במשרד הדובר של המכון, כתבתי ישירות לדובר, יבשם עזגד, וביקשתי את תגובתו לדברים. הרי היא במלואה:

1. מנהלי מכון דוידסון נפגשו עם העובדים, שמעו את טענותיהם, קיימו בירור ומצאו שחלק ניכר מטענותיהם נכונות ומוצדקות. נקודות אלה מתוקנות בימים אלה. עובדות אלה הובהרו לעובדים.
2. דלתה של ההנהלה פתוחה לפני העובדים, אך הם אלה שמסרבים להיפגש בטענות סרק פרוצדורליות.
3. שני עובדים פרצו ביום ראשון למכון כשהם מלווים בפעילים פוליטיים, במטרה לחבל באירוע שבו חולקו מילגות לסטודנטים מצטיינים. הפורצים, שזחלו מתחת לגדרות המכון, נלכדו על-ידי אנשי האבטחה של המכון שבלמו אותם תוך הפעלת כוח מינימלי שנדרש לבלימתם.
4. אין אמת בטענת העובדים כי נעצרו בדרכם לעבודה, שכן נתבקשו מפורשות שלא להגיע לגן המדע. הפעילים הפוליטיים חדרו למכון במטרת חבלה מוצהרת.
5. המכון מעוניין לפתור באופן ענייני והוגן את בעיותיהם של המדריכים, אך לא יאפשר הפרעה לשיגרת המחקר המדעי ולפעילויות נוספות שמתקיימות במכון.

אני לא מכיר את פרטי המקרה לאשורם ולכן אין לי הרבה מה לומר על התגובה הזו, אם כי לפחות על פי האמור באתר העוקץ, הטענה בסעיף 4 אינה מוצדקת שכן על פי חוק אי אפשר למנוע מעובדים הנמצאים בסכסוך עבודה להגיע למקום עבודתם ולהפגין. לגבי השאר, אני אשאיר את זה לכם.

עיתונאי, אקדמאי ובלוגר מתיישבים ליד מקלדת…

נהוג לחשוב על בלוגרים כעל סוג של עיתונאים, ומכאן שכתיבה בלוגרית היא סוג של כתיבה עיתונאית. אני חושב שההשוואה הזאת אינה מתיישבת טוב כל כך עם המציאות: היא מתאימה, אולי, לאיזה חזון שהיה למישהו פעם, של עיתונאות אזרחית, של אנשים פשוטים שמדווחים על ארועים בעת שהם מתרחשים מתוך נקודת המבט שלהם ולא מתוך נקודת מבט של עיתונאי מקצועי – וזה אכן קורא לעיתים, במקרים חריגים – אבל המציאות נתנה לבלוגים צורה אחרת לגמרי.

יכול להיות שזה סתם בגלל מה שאני, או בגלל שאני קורא בלוגים ספציפיים, אבל אני חושב שכתיבה בלוגית איכותית דומה הרבה יותר לכתיבה אקדמית מאשר לכתיבה עיתונאית. שני מאפיינים של כתיבה בלוגית מביאים אותי למסקנה הזו, האחד הוא תוכני והשני הוא סגנוני – אבל דווקא השני, אני חושב, יותר משמעותי פה.

א. לעיתים רחוקות בלוגרים מדווחים על ארועים רק כדי לדווח עליהם (אנחנו לא מדברים על פקאצות, כן?). אם בלוגר מדווח על ארוע, זה משום שהוא מעוניין לתת פרשנות מסויימת, להביע עמדה מסויימת, ובעיקר כדי לשכנע בטיעון מסויים. אפשר להשוות את זה לכתיבה פובליציסטית (ואכן יש הרבה דמיון בין הכתיבה הפובליציסטית לבין הכתיבה הבלוגית), אבל פובליציסטיקה זו לא עיתונאות.

ב. בלוגרים נותנים "מראי מקום". כיצורים חובבי לינקוק, בלוגים נותנים ומקבלים קישורים כל הזמן. בלוגר לעולם לא יתבייש לתת קישור לבלוגר אחר כסימוכין או כדוגמא. במידה רבה בלי לדעת, הבלוגרים העתיקו את מנגנון ה-citation של האקדמיה, והם מרעיפים זה על זה קישורים לרוב. עיתונאים, לעומת זאת (ובמיוחד בישראל), לעולם לא יאזכרו עיתונאי מתחרה שפרסם לראשונה פרט כזה או אחר. הסתכלו על אתרי האינטרנט של העיתונים בישראל: אם יש כבר קישורים בתוך כתבה, הרי שזה רק לכתבות אחרות בתוך אותו אתר. לעולם לא ינתן קישור מ-Yנט למעריב או ממעריב להארץ. הסיבה היא כלכלית: העיתונים נמצאים בתחרות זה עם זה, בעוד שגם הבלוגרים וגם האקדמאים רואים בפעילות שלהם שיתוף פעולה לתועלת כולם.

אולי שינוי המודל שאנחנו משתמשים בו לתיאור בלוגרים מ"עיתונאים" ל"אקדמאים" יעזור לנו להבין את התופעה הזו טוב יותר. אולי זה גם יעזור לנו להבין למה, בכל זאת, עיתונאים רבים מוצאים לנכון לפתוח בלוג בנוסף לעבודתם העיתונאית.

לא יודע לנצח בכבוד

עושה רושם שזכיתי במקום הראשון בתחרות הבלוגים העצמאיים הטובים ביותר בקטגוריית "בלוג אישי". זה נחמד, כי יש ברשימה כל כך הרבה בלוגים שהייתי גאה להפסיד להם, שלא לדבר על לנצח (וזה רק מהקטגוריה שלי). אבל זה קצת מעכיר את חדוות הנצחון לגלות שאותו קהל שנתן לי את המקום הראשון, נתן לזה את המקום השני.

אני יודע, אני איש מגעיל ומריר שלא מסוגל לפרגן, אבל ככה זה.

בכל אופן, תודה למי שהצביע.

שלושה מתוך ארבעה זה לא רע

בציבור, כפי שאנו מבינים את המושג, (1) מספר האנשים שמביעים דעות כמעט זהה למספר האנשים ששומועים אותן. (2) תקשורת ציבורית מאורגנת בצורה כזו שיש סיכוי לענות בצורה מיידית ואפקטיבית לכל דעה המובעת בציבור. דעות המובעות בדיון כזה (3) מוצאות בקלות אמצעים לפעולה אפקטיבית… (4) מוסדות אוטוריטטיביים אינם חודרים לתוך הציבור, שלפיכך נותר פחות או יותר אוטונומי. ((מצוטט בתוך Ferree, Gamson, Herhards and Rucht, "Four Models of the Public Sphere in Modern Democracies", Theory and Society 31(3) (2002), p. 301.))

הטקסט הזה, בניגוד למה שאתם עשויים לחשוב, לא מדבר על חזון אוטופי של הבלוגוספירה או אפילו של האינטרנט באופן כללי. הוא נכתב על-ידי סי. ((ס'? צ'? לא יודע)) רייט מילס, ב-1956. חמישים שנה אחרי כן, הספקנו להרים מערכת שמאפשרת לפחות שלושה מתוך ארבעת התנאים. לא רע.

עצמאי עאלק

אני אמנם חוסה בצילו של נדב, הנדיב באדם, איש נפלא ואלטרואיסט גדול (למרות שהוא סוציולוג, אבל נסלח לו), אבל אני חושב שאני בכל זאת נכנס לקטגוריה של בלוגים עצמאיים. אז הצגתי את מועמדותי לפרס הבלוגרים העצמאיים שמארגן אתר בלוגרים.נט. לא שאני חושב שאני אזכה, אבל אני לא יכול להגיד לא לעוד קאונטר שאני יכול לרפרש באובססיביות כדי לראות כמה אנשים אוהבים אותי.

בכל מקרה, ההצבעה התחילה היום, אז אתם מוזמנים, במילותיו האל מותיות של אריאל שרון, לצאת ולהצביע.

גמת"א

מכיוון שאני זונת צומי, אני מקפיד לבדוק כמה (עשרות) פעמים ביום את סטטיסטיקות הכניסה לבלוג, בוחן לעומק את הקישורים הנכנסים ובאופן כללי אובססיבי כל פעם בפוסט לא מקבל את היחס שאני מצפה לו עבורו. היום זה השתלם. אחד הקישורים הנכנסים שלי הגיע מפורום בתפוז – פורום האק' החלופית ללשון עברית. מישהו שם קישר לפוסט שלי על הבוריינות, ומישהו בתגובה אמר שהמילה כבר נטבעה בעבר, על-ידי ד"ר צביה ולדן.

זה משעשע, כי באמת שלא הכרתי את תחדישה של ולדן – ויותר מכך, תהליך החשיבה שלי התחיל דווקא מהמילה שהמצאתי באנגלית, ורק כשניסיתי לתרגם אותה יצא לי המשחק החביב שגלום ב"בוריינות".

יש הבדלים בהגדרות שלנו – המילה של ולדן מתייחסת די בבלעדיות לשפה העברית, ועוסקת בעיקר באוצר מילים ((אפרופו, האח הגדולראו כאן)), בעוד שהמילה שלי רלוונטית גם לשפות אחרות ועוסקת יותר בתחביר ובניית משפטים ופסקאות, אבל הרעיון הבסיסי דומה מאוד, ולכן אני מוריד את הכובע בפני ולדן ומכיר בחזקתה על התחדיש.

ובכל זאת, מילה שימושית, גם אם לא אני המצאתי.

נרטיבים רסיפרוקליים (או: בואו נכתוב ביחד סיפור מגניב)

שחר כתב פוסט עם כל מיני רעיונות ל"דורות הבאים" של יצירת סיפורים. אני לא ממש בטוח שרוב הרעיונות הם סבירים (משחקי מחשב מנסים כבר שנים להציע קונספטים של משחק שכל שחקן יחווה בצורה שונה לחלוטין, אבל זה תמיד נשאר בגדר הבטחות, למרות שזה המדיום המתאים ביותר למה ששחר מתאר). אבל הרעיון האחרון שלו, מה שהוא מכנה "בלוגנובלה", הוא מגניב ברמות שלא יתוארו. בבסיסו, מדובר פה על המרה של פורמט משחק גילום התפקידים השולחני הקלאסי ((למעשה, לא הקלאסי, אלא צורת ה-Free Form שהתפתחה עם התבגרות המדיום)) למדיום של בלוגים.

שחר כולל ברעיון שלו גם מקביל בלוגי ל"שר המשחק" ((השם המקובל הוא "שליט המשחק" (או "שליט המבוך", במקור ה-דנ"די), אבל אי שם בשנות ה-90 הצעתי לתרגם ל"שר המשחק", והחלטתי שאני מאוד אוהב)) שישלוט בדברים מאחורי הקלעים, יספר לאנשים מה קורה בחיים של הדמויות שלהם ויתאם את הסיפור. לדעתי הרבה יותר מעניין לקחת את זה דווקא לכיוון של "joint narration" – "סיפור משותף". רבים מכם ודאי שיחקו בזה בשעות משעממות במיוחד בבית הספר: מישהו כותב שורה, מעביר לבא בתור, והוא מוסיף עוד שורה, ואחרת מוסיפה שורה נוספת וכו' וכו', כך שנוצר סיפור, לרוב מטופש בעליל ונטול עלילה להחריד. גרסאות מתוחכמות יותר של זה משוחקות בתוך עולם מוגדר פחות או יותר – יש בו "שר משחק", אבל במקום לנסות לנתב את הדמויות ולכפות עליהן מציאות, הוא נמצא שם כדי לשרת אותן, לשחק את הדב"שים ("דמויות בלא שחקן", אנשים שהם חלק מהסיפור, אבל שאינם מגולמים על ידי אחד השחקנים בקבוצה ((כששיחקתי ארס מגיקה עם יוסי גורביץ לפני — וואו — הרבה זמן, הוא נתן לשחקנים שלא היו שותפים לסצינה מסויימת לגלם דב"שים שונים, גם כדי שלא ישעמם לנו, וגם כדי להכניס יותר אי-וודאות לתוך העולם. לעולם נזכור בחיוך את גאמבי, הסוס המדבר המטומטם ביותר בהיסטוריה, שאני המצאתי, פיתחתי וגילמתי))). בגרסא הקיצונית ביותר אין שר משחק, וכולם ממציאים את העולם סביבם כל הזמן. זה דורש המון אמון ובגרות מצד השחקנים – מאוד קל להתדרדר במשחק כזה למשחקים ילדותיים של "אה, כן? אז אני שורק לדרקון האדום שלי והוא צולה אותך באש שלו!" "אה, כן? אז אני מספיק לקפוץ לתוך הנהר לפני שהוא מגיע, ואחרי שהוא עובר אני יורה בו שני חיצים שפוגעים לו בדיוק בנקודת התורפה שלו!" וכו' וכו' – אבל כשזה מצליח, זה נפלא.

בלוגים, כשחושבים על זה, הם מדיום מופלא ליצירת סיפור משותף כזה. הם אינם מחייבים אינטראקציה בין הבלוגרים: כל מה שצריך הוא שהדמויות השונות תחיינה באותו עולם ותקראנה זו את בלוגה של זו. הן יכולות "להפגש" ולכתוב על זה אחר כך. הן יכולות סתם להתייחס לאותם ארועים שהתרחשו ב"עולם" שלהן. ופה בדיוק מתחיל הקסם: מרגע שמסכימים על מסגרת מסוימת לעולם המשחק, כל בלוגר מתחיל לכתוב מנקודת מבטה של הדמות שלו. הוא יכול "ליזום" ארועים (לדווח על משהו שראה היום, לבקר משהו ש"קרא" בעיתון, להגיב ל"ארוע" שהתרחש בעולם המשחק), ובלוגרים אחרים יכולים להענות לו (להתייחס לאותם ארועים) או להתעלם. כיוונים של הסיפור ששאר השחקנים לא מרוצים מהם יגוועו (בניגוד למשחק פנים מול פנים) פשוט משום ששאר הבלוגרים במשחק לא יתייחסו אליהם, ועד מהרה אפשר יהיה "לשכוח" מהם.

אז במקום לחכות עד ששחר יחליט לבצע את הרעיון שלו, החלטתי לנסות להעלות את הרעיון שלי. אני מציע להקים קבוצת בלוגים (אולי על שרת/דומיין יעודי, אם מישהו יכול/רוצה להרים דבר כזה, אבל אפשר גם על השרתים הקיימים שלנו או בבלוגלי) עבור המשחק הזה. צריך להחליט על תמה כלשהי לעולם. מכיוון שאני עדיין מושפע מבטמן הייתי בוחר עכשיו תמה קומיקסית משהו – למשל, הרעיון שבסיס האקס-מן: בעולם שלנו מתחילה לקום קבוצה של מוטנטים בעלי כוחות מיוחדים. כיצד הדבר נראה ממקום מושבם של הבלוגרים? על מה יכתבו בלוגרים מוטנטים? איזה ארועים יתרחשו בעולם הזה?

אם למישהו יש רעיון מוצלח יותר לתמה, בהחלט אפשר להציע. אם מישהו רוצה להציע סיוע טכני להרמת הפרוייקט – חן חן לכם. וכמובן, אם מישהו רוצה להצטרף לקבוצה, נא להודיע לי, ונתחיל לעבור על משהו. לא פרוייקט שאפתני, לא אקדמיה ולא מהפכה חינוכית. פשוט משהו כיף. מי מצטרף?