זה שאני קמצן לא אומר שאני מטומטם

במהלך הדיון בנושא הקוד האתי לבלוגרים, נתקלתי בתגובה אחת לפוסט של רויטל סלומון בנושא. הפוסט של רויטל סבב סביב רעיון אחד פשוט: לרוב הקוראים לא אכפת. לא אכפת להם שהפוסט שהם קוראים הוא בתשלום, לא אכפת להם אם לכותב יש תקנון אתי או לא, לא אכפת להם אפילו אם הם קוראים בלוג או אתר של עיתון. הם צורכים את התוכן כפי שהוא, מסננים כפי שנראה להם, וממשיכים הלאה.

המגיבה, תחת הכינוי "האורגניזם", יצאה בשצף כנגד רויטל:

מה שכתבת יכול להתמצות במילים: הציבור מטומטם, ולכן לא צריך להתייחס אליו.

הציבור לא מטומטם, וזה כולל גם את חלק הציבור שאינו משתייך לבראנז'ת התקשורת על סוגיה.

הציבור יודע כשמאכילים אותו בזבל, גם אם לעתים הוא בוחר לבלוע את הזבל הזה.

ויותר מהכל, הציבור מזהה כשמישהו מזלזל באינטליגנציה שלו.

רויטל השיבה לה במדויק:

לא כתבתי שהציבור מטומטם ואל תכניסו לי מילים לפה. כתבתי שלרוב הקוראים לא אכפת, ויש הבדל גדול. ואת יודעת מה, הציבור לא מטומטם, אבל לא תמיד הוא יודע להבחין מתי מאכילים אותו בזבל. הרייטינג של תוכניות הריאליטי זו רק הוכחה אחת.

שווה להתעכב על מה שרויטל כתבה פה, ולנסות להבין את מה שעומד מאחורי ההפרדה הזו, הפרדה שאנחנו נוטים לשכוח לעיתים קרובות.

אבל לפני זה, סיפור שקרה לי לא מזמן.

בקורס סקירה של תחום הפוליטיקה ההשוואתית של מדינות מתפתחות התנהל דיון סביב יכולתם של מומחים מהמערב לשפר את חייהם של אנשים במדינות מתפתחות. אחת הסטודנטיות סיפרה על משלחת של מהנדסים מערביים שהגיעו לאיזה כפר נידח באפריקה וניסו לחשוב איך אפשר לשפר את חייהם של התושבים. הם גילו שהתושבים נאלצים לצעוד שלוש שעות כדי להגיע לבאר הקרובה ביותר כל פעם שהיו זקוקים למים. אז המהנדסים בנו מערכת שהזרימה מים ישירות לכפר. כל הכפריים מאוד שמחו והמהנדסים חזרו הביתה מרוצים. כעבור מספר שנים, כשבאו לראות מה שלום המערכת, גילו שהכפר נעלם. על פי ההסבר שסיפקה אותה סטודנטית, המערכת החברתית של הכפר הייתה בנויה על ליבון נושאים במהלך אותן שלוש שעות צעידה לבאר. משנגוזו שעות הצעידה, לא הצליח הכפר להתמודד עם המתיחות הפנימית שלו, והקהילה התפרקה.

הייתי רוצה לראות תיעוד של המחקר הזה, כי זו נשמעת לי הקהילה הדפוקה ביותר בעולם, אבל ניחא. נקבל את הסיפור הזה כפי שהוא. אותה סטודנטית למדה מהסיפור על זה שמערביים לא צריכים להתערב, ושהקהילות יודעות יותר טוב מהם למה הן זקוקות.

מאוחר יותר בדיון, דיברתי אני. התחלתי מלספר על מאמרים שקראתי בנושא בניית ממשקי משתמש לתוכנות מחשב. (כן, גם הם חשבו שזה נורא מצחיק שאני מדבר על זה בקורס על מדינות מתפתחות, ומאז נהייתי "האיש שמבין במחשבים", שזה יותר טוב מהתפיסה הקודמת שלי באותו הקורס, בתור "האיש שאוהב את האנטינגטון", שזה בערך כמו להגיד עלי שאני מעריץ של השטן, מבחינתם). סיפרתי, בעיקר תוך התבססות על הבלוג של יואל ספולסקי, על כך שאין ממש טעם לשאול את המשתמשים הפוטנציאליים מה הם רוצים, כי הם לא יודעים, אלא לנסות ללמוד מה הם צריכים מתוך הבנת תהליך העבודה שלהם, וצפייה בשימוש שהם עושים בגרסאות מוקדמות יותר של התוכנה. מכאן השלכתי על אנשים בעולם השלישי: קשה להאמין שמישהו באותה קהילה שתוארה חשב שכל המערכת החברתית שלהם מבוססת על כך שהם צריכים ללכת שלוש שעות לבאר. אף אחד מהם, בכל מקרה, לא התלונן כשהביאו מים ישירות אל הכפר. לכן, בעצם, להשתתפות של המקומיים בניסוח הרצונות שלהם לא הייתה יכולה להיות השפעה על התוצאה – הם עצמם לא ידעו. אם אחד מבני הכפר היה יוצא ללמוד הנדסה אזרחית וחוזר לכפר, גם הוא היה בונה להם מערכת כזו.

דווקא בגלל זה, אנשים מבחוץ שחוקרים את החברה לעומק היו, אולי, יכולים לתת התראה על התפקוד של החברה, ואולי היו יכולים לנטרל את הסיכון הכרוך בבניית מערכת מים עבורם. כשאמרתי את זה, בכיתה מלאה באנשים שהג'וב העתידי שלהם הוא לחקור חברות מתוך שאיפה להסביר לאנשים שחיים בחברות הללו דברים שהם עצמם לא ידעו עליהן, לא חשבתי שאני אומר משהו מזעזע במיוחד. וכדי לנטרל איזושהי ביקורת אפשרית על גזענות, התחלתי את דברי דווקא לגבי אנשים בחברה המערבית, שגם הם לא יודעים מה הם צריכים.

אבל כשעשיתי את הקישור לכפר הקטן, אותה סטודנטית פערה את פיה בתדהמה. היא הייתה מזועזעת לגמרי מדברי ומיד צעקה – "אתה מתייחס אליהם כמו אל ילדים קטנים!" ניסיתי להתווכח איתה, להראות לה שזו לא התנהגות של ילדים קטנים אלא של אנשים נורמליים לגמרי. אבל היא לא יכלה להסכים עם טענה שהחברה הקהילתית בעולם השלישי היא פחות ממושלמת בצורתה הטהורה. מעין גרסא עילגת כזו של הפרא האציל של רוסו (למרות שהיא הייתה הורגת אותי על השימוש במלה "פרא", כמובן).

יש סיבה שאנשים לא בהכרח מבינים את הצרכים של עצמם או של החברה בה הם חיים. רוב הזמן, אין שום תועלת להבנה כזו, והיא דורשת כמות בלתי סבירה של זמן ומחשבה. בז'רגון המקצועי קוראים לזה cognitive misers – קמצני מחשבה: אנשים שמשקיעים מינימום מאמץ כדי לגלות מידע ולחשוב על דברים שלא מספיק רלוונטיים אליהם. המקום הראשון שנתקלתי במושג היה בספרות על התנהגות בוחרים. באופן אידיאלי, מבחינה חברתית, כל בוחר צריך לדעת כל מה שאפשר לדעת על כל מועמד וכל מפלגה, לשקול את מכלול המידע הזה אל מול ההעדפות האישיות שלו, ולהכריע עבור מי להצביע. אבל המחקר בתחום העלה לא רק שכצפוי, אנשים לא משקיעים זמן בחיפוש מידע על המפלגות השונות ומסתפקים רק במה שהם יודעים במקרה מכלי התקשורת שהם צורכים, אלא אפילו את הזמן הדרוש כדי לנסח לעצמם את ההעדפות שלהם עצמם הם לא טורחים להשקיע. במקום זאת, אנשים מצביעים לפי הרגלים, לפי נושא בולט אחד (מדיניות כזו או אחרת שעומדת על הפרק, למשל), אבל ממש לא לפי משהו שאפשר לקרוא לו שיקול רציונלי של הבעד והנגד של כל מפלגה ומפלגה.

זה לא בגלל שהם מטומטמים. להפך, זה בגלל שהם עשו חישוב נכון והגיעו למסקנה שהעלות של מציאת מידע נוסף על המפלגות השונות או על ההעדפות הפוליטיות שלהם לא פרופורציונלית למידת ההשפעה שלהם על התוצר של המערכת הפוליטית. הם קמצני מחשבה, כי הם מעדיפים לבזבז את המשאבים המוגבלים שלהם על משהו שיניב תוצאות משמעותיות יותר.

בטורונטו מתפרסם מקומון בעברית. הוא מחולק חינם, והתוכן שלו בהתאם. כשאני מעיין בו, לפעמים, בהתקפים של מזוכיזם, אני לא יכול שלא להתעצבן על הסטנדרטים העיתונאיים הירודים, על ערכי ההפקה הנמוכים, וגם, לעיתים קרובות, על ההטייה הפוליטית הבוטה של התוכן בעיתון. אשתי לא מבינה על מה אני מתעצבן. היא קוראת את זה, רואה את מה שאני רואה, אבל פשוט לא אכפת לה. אין לזה שום השפעה על החיים שלה, אין לה שום דרך יעילה להשפיע על זה, אז פשוט לא אכפת לה. אותו הדבר נכון לגבי קוראי העיתונים, ואותו הדבר נכון לגבי קוראי הבלוגים.

רוב הקוראים לא יודעים להבחין בין פוסט למאמר, בין טור דעה לכתבה. רוב הקוראים לא יכולים להבדיל בין ראיון פיקטיבי עם דמות מתוכנית טלוויזיה, לבין ראיון עם מנהל השקעות אמיתי. רוב הקוראים לא יודעים לזהות שרוב הכתבות וה"ידיעות העיתונאיות" שהם קוראים הן קופי-פייסט של הודעות לעיתונות, קומוניקטים יחצ"ניים ומסרים שיווקיים. לרוב הקוראים לא אכפת.

(מתוך הפוסט המקורי של רויטל)

לקוראים לא אכפת, כי אין להם דרך יעילה וממשית להשפיע על זה, ואין לזה השפעה מהותית על החיים שלהם. בין כה וכה הם צורכים את העיתון ואת הבלוגים כסוג של בידור. קריאה ביקורתית של התקשורת דורשת משאבים קוגניטיביים שאפשר לנתב למשהו קצת יותר משמעותי בחיים. להגיב למה שנאמר בתקשורת כדי לתקן זה כבר בכלל להלחם בתחנות רוח.

כשהם קוראים פוסט בבלוג של מישהו שממליץ על משהו, על רובם זה לא ישפיע יותר מקמצוץ. בשורה התחתונה של הגוף המפרסם קמצוץ ההשפעה הזה יכול להביא לשינוי כלשהו בשורה התחתונה, אבל כאדם בודד, אי אפשר לכמת את ההשפעה הזו, ואם אי אפשר לכמת אותה, אין טעם להתרגש ממנה יותר מדי. נו, אז שמעתי פרסומת בתשלום שהוצגה כדעה כנה של מישהו. איך זה משנה את החיים שלי? נו, אז הבלוגר שאני קורא עכשיו מבטיח בהן צדק שלעולם לא לקבל כסף או מתנות תמורת ביקורת. יופי טופי. איך זה מעניין אותי? אני בוחר את הבלוגרים שאני קורא לפי מידת העניין שהם מעוררים בי, או לפי הערך הבידורי של הפוסטים שלהם, או לפי גודל הציצים שלהן. מה שלא רלוונטי לחווית הקריאה שלי, כמו הקוד האתי של הבלוגר, או אופי המקור של כותב מדור הרכילות החביב עלי, פשוט לא מעניין אותי – אני מעדיף להשקיע את הזמן והמשאבים הקוגנטיביים שלי במשהו יותר מספק.

ועוד אומרת וצודק רויטל, שהיחידים שאכפת להם הם אלו שהנושא בעוכריהם. כך גיקים לעד לא יבינו למה לעזאזל אנשים משתמשים בחלונות ולא בלינוקס (גם אם אובונטו באמת יותר פשוטה להפעלה מחלונות, זה עדיין דורש עקומת למידה והשקעה ראשונית כלשהי, שכבר השקעתי בללמוד את מערכת ההפעלה הנוכחית שלי – וזה פשוט לא שווה לי את זה) או אפילו לא משדרגים את האקספלורר 6 שלהם לפיירפוקס, או במינימום לאקספלורר 7/8 (אותה סיבה בדיוק). כך חולי פוליטיקה כמוני לעולם לא יבינו איך אנשים יכולים שלא לזכור למי הם הצביעו בבחירות האחרונות(!), שלא לדבר על לפני זה. זה לא משנה להם, אז לא אכפת להם. זה לא כי הם מטומטמים שלא מבינים עד כמה זה חשוב, הם מבינים טוב מאוד שזה לא ממש חשוב, ולכן הם לא טורחים.

אז הציבור לא מטומטם, הוא פשוט קמצן, כי הוא יודע שהוא ישלם בכל מקרה.

קוד אתי לבני אדם

אנחנו, האנשים המתוחכמים שמבינים את הרשת ואת הקשר בינה ובין העולם החיצון, אוהבים לצחוק לפעמים על כלי התקשורת המסורתיים ועל הפאניקות התקופתיות שלהם כשהם מגלים שדברים רעים שקיימים בעולם מגיעים גם לאינטרנט – מפדופילים בחדרי הצ'אט ועד טרוריסטים בפייסבוק. אבל איכשהו, כשזה מתקרב אלינו הביתה, אנחנו מתחילים להלחץ בעצמנו. כשאחד מאיתנו, הבלוגרים, עושה משהו שלא מתאים לתפיסה שלנו את עצמנו כ"בלוגוספירה", מיד אנחנו מרגישים מעין צורך פטריוטי להגן על שמו הטוב של הבלוג. מיד אנחנו שוכחים שאין שום הבדל בין "בלוגר" לבין אחד האדם, ושאין שום דבר שאפשר להגיד על "בלוגרים" באופן כללי שהוא יותר ספציפי ממה שאפשר להגיד על "בני אדם" באופן כללי, חוץ מזה שהם כותבים בלוג.

הארוע הנוכחי הוא הגילוי (המעניין לכשעצמו) של עידו קינן בעין השביעית, שחברת פרסום מסויימת משלמת לבלוגרים כדי שיכתבו פוסטים חיוביים על הדברים שהם מפרסמים. אביעד איבחן היטב את תגובת היתר של חלק מהבלוגוספירה, שעיקרה חזרה לאותו דיון על קוד אתי לבלוגרים. אבל אביעד לא הלך מספיק רחוק. זה לא עניין של צביעות של הבלוגוספירה. זה פשוט שאנחנו שוכחים שוב ושוב שאין באמת חיה כזו, "בלוגר".

זה לא שה"קוד האתי" של יהונתן הוא לא טוב או משהו, אלא שהוא מיותר לגמרי. ((למעשה, יש בו ליקויים מהותיים. מה זה אומר "חובתו של הבלוגר היא לאמת"? ואם אני כותב בלוג פיקטיבי? או שסתם אני אוהב להמציא סיפורים? הבלוגר לא מחוייב לשום דבר. זה כל הפואנטה של בלוגים. שאפשר לעשות מה שבא לנו.)) מדובר, אחרי הכל, ב"קוד אתי" לבני אדם. מדובר בהתנהגות מתורבתת כלפי מכרינו. האם אדם הגון ילך לבקר חבר שלו כדי לספר לו על נפלאותיו של מוצר חדש, תוך שהוא מסתיר מאותו חבר את העובדה שמשלמים לו על כך? כמובן שלא. יש הרבה אנשים שיעשו, ועושים, את זה, אבל אנחנו לא חושבים שצריך להרכיב תקנון אתי להתנהלות בין בני אדם.

אנשים עושים בעולם האמיתי הרבה דברים די מחורבנים בשביל כסף, אפילו מעט כסף, ((למעשה, יש אנשים שמוכנים לשלם כדי לשאת על עצמם מודעת פרסום של חברת אופנה כזו או אחרת)) והם יעשו הרבה דברים די מחורבנים בשביל כסף גם באינטרנט, כולל בבלוגים. מה שצריך זה לא קוד אתי לבלוגרים, אלא להתייחס לבלוגרים שמרמים אותנו כמו שנתייחס לחבר שמרמה אותנו.

אני רואה בכל מי שקורא את הבלוג שלי חבר. יש רבים, אני מניח, שאני בכלל לא מכיר, אבל מי שמוכן להקשיב לשטויות שלי הוא חבר שלי עד שהוכח אחרת. כאדם הגון, אני עקרונית לא משקר לחברים שלי בדברים שעשויים להשפיע עליהם באופן כלשהו. אני מתייחס לאנשים בכבוד. אני משתדל לא לסתום פיות לאנשים, אלא אם ממש מגיע להם. אני משתדל לתת קישורים למקורות שלי מתוך כבוד לאותם מקורות וכדי לתת לקוראי הזדמנות להרחיב בנושאים שמעניינים אותם. בקיצור, אני נוהג בדיוק לפי הקוד האתי לבלוגרים של יהונתן – רק שאני עושה את זה לא רק בשבתי כבלוגר, אלא בכל התנהלות שלי מול בני אדם אחרים.

וזה בדיוק העניין, שקוד אתי לבני אדם כבר יש לנו. עכשיו רק צריך להשתדל קצת יותר שהאנשים שגדלים בקרבנו יהיו בני אדם, והכל יהיה בסדר.

את הנעשה אין להשיב

בואו נניח שאתם כותבים בלוג במשך כמה שנים, וכל מיני אנשים מנויים על הרסס שלכם, חלקם, יש להניח, באמצעות הגוגל רידר. עכשיו, בואו נניח שבחלוף מספר שנים אתם מחליטים שאחד הפוסטים שלכם — או כולם — מביך מדי, מפליל מדי, או באופן כללי הייתם מעדיפים שלא ישאר לו זכר בשום מקום. אולי אתם רוצים להכנס לפוליטיקה ומעדיפים שלא יזכרו לכם את הפעם שצילמתם את עצמכם בתחתונים, אולי אתם פוצחים בקריירה טלוויזיונית ומעדיפים שלא ישארו שרידים של כל מיני דברים שאמרתם ואנשים לא יאהבו. לגיטימי. בלוג שלכם, לא? מוחקים את הפוסטים הבעיתיים מהבלוג, וכעבור כך וכך זמן גם הגוגל קאש שוכח, והכל בא על מקומו בשלום, נכון?

אז זהו.

לא יודע אם שמתם לב, אבל הגוגל רידר מאפשר לכם לגשת לכל הפוסטים שנכנסו לתוכו, לא משנה עד כמה הם ישנים. עוד דבר שיכול להיות שנתקלתם בו הוא שאם במקרה מישהו פרסם פוסט ומחק אותו אחרי זמן מה, אחרי שהרידר כבר הספיק לקצור את הרסס שלו, אז הוא עדיין יופיע לאנשים בקוראים שלהם.

שילוב של שתי העובדות האלה ביחד אומר שאיפשהו בבטן של גוגל שמור עותק של כל פוסט בכל בלוג שמישהו מנוי עליו דרך הגוגל רידר. לעד. בלי קשר לאם כן או לא מחקתם אותו. וכל אדם שנשאר מנוי על הבלוג שלכם יכול לגשת לפוסטים הללו, בלי קשר לנגישות של אותם פוסטים דרך האתר עצמו.

סתם, שתדעו.

עשרה מיליארד דפים ואין מה לראות באינטרנט

כבר די הרבה שנים זה אופנתי להתלונן על כך שיש לנו 300 ערוצים בטלוויזיה, אבל אין שום דבר לראות. בזמן האחרון אני מגלה שזה נכון גם לגבי האינטרנט. אני גומר את סבב הבלוגים והאתרים החביבים עלי – ברסס ובלעדיו – בפחות משעה. עוד קצת בשביל דוא"ל. משם והלאה אני פשוט בוהה במסך, מחפש בחוסר אונים אחר משהו שיסיח את דעתי מהדברים היותר חשובים שיש לי לעשות. ואין כלום. מרגיש כאילו רבים מהבלוגים שאני עוקב אחריהם צמצמו משמעותית את מספר הרשומות המתפרסמות בהם, ואפילו מספר הרשומות המומלצות בפיד העבריים של שרון ירד פלאים בזמן האחרון. אני לא מוצא שום דבר חדש ומעניין לעקוב אחריו כדי למלא את החלל.

אני לא מבקש המלצות על בלוגים מעניינים. פשוט קראתי את הפוסט הזה של דורה, בו היא מספרת בין השאר כמה האינטרנט אוכל לה את החיים ואת כל הזמן, ואני פשוט לא מבין מה היא עושה כל כך הרבה זמן פה במקום הזה? אני רק רוצה לדעת אם זה משהו בי, איזו עייפות כללית מהמדיום התובעני הזה, או שגם אחרים חווים את הריקנות הפתאומית הזאת, את התחושה שיש עשרה מליארד דפים ואין מה לראות.

החוק כאויב

תגובה בבלוג של מישהו אחר עוררה את חמתו של מושא התגובה, שאם אינני טועה הוא עורך דין במקצועו, והאיש שלח דוא"ל נזעם לבעלי הבלוג, תבע להסיר את התגובה הסוררת ודרש במפגיע את מספר ה-IP של שולח התגובה, זאת, למרות שכתובת האתר שלי נכללה בתגובה (כפי שאני עושה תמיד), ואני לא בדיוק מסתיר את הזהות שלי פה. לא משנה, טמבליזם זה לא נושא הפוסט. בעל הבלוג השעה את התגובה ופנה אלי כדי להסדיר את העניין. אמרתי לו שהוא יכול למחוק את התגובה, כי אין לי זמן וכסף להכנס לענייני תביעות דיבה, גם אם הן משוללות יסוד ועומדת לי הגנת "אמת דיברתי". קוראים לזה "אפקט הצינון": בלי קשר לשאלה לצד מי עומד החוק, כדי להוכיח שהחוק עומד לצידי אני צריך ללכת לבית משפט, וזה עולה כסף, וזה דורש זמן. לאחרים יש כסף, ולעורכי דין במיוחד אין שום בעיה לגרור את מי שבא להם לבית המשפט בהוצאה מינימלית. יש סיכוי לא קטן שמדובר על שיטת מצליח: הוא לא היה תובע אותי גם אם הייתי מתעקש, כי אין לו עניין להעלות את הנושאים עליהם דיברתי במשפט פומבי. מצד שני, יכול להיות שמשעמם לו, ואין לי חשק להיות הקורבן שלו. עוד פלסטר קטן מכסה את חופש הביטוי של האדם הפשוט.

גם באייל הקורא היו לנו מספר מקרים של איומים בתביעות דיבה. גם שם, בדרך כלל, התקפלנו די מהר. עקרונות זה יופי, אבל משפט זה טרטור גדול מדי בשביל זכות שהמדינה לא כל כך רוצה שתהיה לנו.

שלשום קיבלתי דוא"ל מקצין אבטחת המידע של אתר הכנסת. הוא ביקש שאני אצור קשר. זה נראה לי קצת מטופש לבקש ממני ליצור קשר כשכבר יש לו את כתובת הדוא"ל, אבל חשבתי שאולי זה סוג של נימוס. אז עניתי ושאלתי במה אפשר לעזור. "אני רוצה לברר משהו לגבי הבלוג שלך", הוא כתב לי. מכיוון שהוא השאיר לי גם תגובה ב"משמר הכנסת", שגם בה הוא ביקש ש"אצור קשר", ידעתי על איזה בלוג הוא מדבר.

"ברר", עניתי לו. הסברתי שאני מתגורר בקנדה ולא ממש בא לי להרים טלפונים לישראל בעלות של שיחה בינלאומית.

למחרת בבוקר המתינה לי התשובה שלו – אנשים הגיעו לבלוג וחשבו שהוא קשור למשמר הכנסת האמיתי. הוא ביקש (בנימוס, יש לציין) שאסיר את סמל משמר הכנסת מהאתר, מה שלגיטימי לגמרי, וגם שאשנה את שם הבלוג, מה שקצת פחות לגיטימי בעיני. אבל הבלוג לא פעיל כבר שנים, ואין לי כוח להתעמת עם המדינה. אז משמר הכנסת הוא עכשיו "שלטון החוק" – אם מישהו רוצה להחיות אותו מחדש, אגב, אני אשמח.

מעולם לא תבעתי איש. פעם אחת הופעתי בבית משפט לענייני תעבורה כאשר איזה חלאה שהתנגש בי החליט שהוא יכול לסחוט ממני כסף. אני לא יכול להגיד שהתרשמתי יותר מדי מהחוויה: למרות שעדותו של התובע סתרה את עדותו של העד שהוא עצמו הביא, ולמרות שהנזק שנגרם למכוניות לא יכול, מבחינה פיזיקלית, להיות תוצאה של פעולה שלי (אלא אם אני מסוגל לסובב את כל ארבעת הגלגלים ולנסוע הצידה), השופטת הכריעה בסוף שמכיוון שהיא לא הייתה במקום התאונה, היא לא יכולה להכריע מי מהגרסאות היא המדויקת, והחליטה לפסוק אשמה משותפת ולחלק את עלות הנזק בינינו. שזה מבריק בעיני, מכיוון שאת זה היא יכולה הייתה להגיד גם בלי לשמוע את העדויות שלנו. למעשה, אפשר לשלוח מכתב קבוע לכל מי שמגיש תביעה לבית המשפט וליידע אותו שאלא אם במקרה השופט היה באזור בזמן הארוע, בית המשפט פוסט אחריות משותפת לשני הצדדים וזהו. בהחלט יקצר את התהליך.

בכל מקרה, מעולם לא תבעתי איש. אין לי שום רצון להגיע לבית משפט, לא כתובע ולא כנתבע. אבל אין בנמצא שום מנגנון שיגן עלי מפני ניצול של המערכת המשפטית על ידי אנשים שזמנם וממונם בידם, אנשים שלא אכפת להם לבזבז את זמנו של בית המשפט ואת זמני שלי, למטרותיהם שלהם. התוצאה היא אפקט צינון – אנשים מעדיפים לא להגיד דברים, גם אם הם נכונים, מחשש שמא יגררו אותם לבית המשפט. התוצאה היא שאנשים סותמים את הפה, שבעלי ממון זוכים להגנה על-ידי החוק שלא בצדק, שהחוק הופך לאויב שלי במקום למגן שלי.

כל עוד לא תקבענה בחוק סנקציות כנגד מי שמגיש תביעות שווא, כל עוד לא יופעל אפקט צינון נגדי כנגד מי שמאיים בתביעות כדי להביא ל"התקפלות" מהירה של אנשים מן הישוב, חופש הדיבור לעולם לא יחרוג מהחופש ללחוש בשקט, במקום שאיש אינו שומע אותך, פן הדברים יתגלגלו לפתחו של בית המשפט.

מהו שמאלני (פוסט המשך)

בתגובות לפוסט הקודם שלי הועלו כמה שאלות, וחשבתי שמן הראוי להקדיש להן פוסט נפרד – לא רק בגלל שמדובר בשאלות חשובות, אלא גם בגלל שאני נכנס פה לתחום שאני מרגיש הרבה פחות בטוח בו, ולהשאיר את ההבהרות הללו מוחבאות בתגובות נראה לי אקט פחדני יותר. אז הנה אני חושף את הדעות הקצת פחות מנומקות שלי פה בפני כלל הקוראים, ולא רק אלו שיטרחו לעקוב אחרי התגובות.

בפוסט הקודם, כזכור, טענתי שהמגיב "אני גם" (א"ג) מהפוסט הזה רואה בעצמו שמאלני אך למעשה אינו כזה, אלא הוא רק תומך במדיניות מסויימת שכרגע, במקרה, מיוצגת על-ידי מפלגות שמאלניות, אבל לא בהשקפת העולם הכוללת של המפלגות הללו. (הערה ראשונה: בפוסט הקודם השתמשתי במילה "אידאולוגיה", ואולי היה זה שימוש שגוי – מוטב "השקפת עולם").

מרק טען שא"ג פשוט תיאר את העובדות לאשורן, ושאי אפשר להדביק השקפה פוליטית על עובדות. עמיתי למדעי החברה, כמו גם היסטוריונים, יודעים מה אני עומד לענות לטענה הזו: אפילו אם נניח שהתיאור שא"ג סיפק הוא מציאותי (ואני איני חושב שזה נכון) המציאות היא מליארד דברים שונים. הבחירה לשים דגש על עובדות כאלו ולא אחרות היא בהכרח מוטה על-ידי השקפת העולם של המתאר, שרואה בעובדות הספציפיות הללו כמשמעותיות יותר להבנת המציאות, מאשר כל העובדות האחרות. הייתי יכול לטעון, למשל, שהעובדות הן שהמדינה הזו מאוכלסת ברוב של יהודים, ואלו העובדות לאשורן, ושאף מדינה אחרת בעולם אינה יכולה לטעון טענה כזו. אין ספק שהטענה שלי היא נכונה – אבל מכאן ועד להוכחת מכניזם סיבתי מהעובדה שאני מתאר לתוצאה שאני מנסה להסביר, הדרך היא ארוכה.

לעובדות, אם כן, אי אפשר להדביק השקפה פוליטית. לבחירה בעובדות מסויימות מתוך סך העובדות הקיימות – אפשר גם אפשר.

ספציפית, במקרה הזה, אין שום קשר בין הטענה שיש בקרב המיעוט הערבי כאלו שמסייעים לאויב, לבין הטענה שהקביעה שצריך לשלול אזרחות ממי שאינו מוכן להתחייב לנאמנות למדינה היא בתחום הלגיטימי. כפי שציינתי כבר, לישראל יש חוקים כנגד סיוע לאויב, ואפשר להשתמש בהם. אחת הקטגוריות הבולטות באדיוטיזם שלהן בקרב הצעות החוק שראיתי כשכתבתי את משמר הכנסת, הייתה הצעות חוק לאכיפת חוקים. לא צריך חוק שיקבע שיש לאכוף חוק, ולא צריך חוק שיקבע שצריך למלא את החוק. אם היינו צריכים כאלו חוקים, היינו בצרה צרורה, כי אז היינו צריכים גם חוק לאכיפת חוקים לאכיפת חוקים, וכן הלאה. אזרח נדרש לפעול על פי החוק במדינה מעצם היותו אזרח (למעשה, מעצם היותו על אדמת המדינה, בלי קשר לסטטוס שלו).

א"ג עצמו שאל מה בכלל אני חושב שהן הדעות שלו, ואיך הסקתי מה השקפת העולם שלו מתוך משפט וחצי שהוא כתב. ובכן, לא טענתי שאני יודע מה השקפת העולם שלו, או אם יש לו אחת, ((טוב, זה לא מדויק, טענתי שהוא אוחז בהשקפת עולם שמציבה אותו בבירור בצד הימני של המפה הפוליטית, אבל אני מוכן לחזור בי מהקביעה הזו)) אבל אני יודע באיזו השקפת עולם הוא לא אוחז, וזו השקפת העולם השמאלנית.

מה שמביא אותנו לשאלה, ששאלה גם שיר-דמע – מה זה בעצם שמאלני? מה אני כולל בהגדרה הזו. ראשית, אבהיר ששמאלנות, כמו גם ימניות, אינה מונוליטית. בין כה וכה אנחנו חייבים להגביל את עצמנו למימד אחד של המפה הפוליטית, ובמקרה הזה המימד המדיני-חברתי (חברתי במובן של societal, לא במובן של כלכלה סוציאלית – נו, המימד שאינו המימד הכלכלי במצפן הפוליטי). יש יותר מהשקפת עולם אחת שנופלת תחת ההגדרה של "שמאל", ובקרב בין "חירות" ל"שיוויון" יש נציגים לשני הצדדים בחלק הזה של המפה. אבל לכל השמאלנים משותפת תפיסה אחת, ששמה את האזרחות לפני הלאום, את השיוויון הפורמלי, הבסיסי, לפני העדפת הקרובים לנו. שמאלני ישראלי, לפיכך, יפעל למען הפרדת הדת מהמדינה, יהיה בעד שיוויון זכויות מלא לכל אזרחי המדינה, ויתנגד לאפלית ערבים, הומוסקסואלים, נשים או כל קבוצה חלשה אחרת. ((אם כי האופן שבו יעדיפו השמאלנים לפעול כדי למנוע אפליה כזו ישתנה, מאפליה מתקנת ועד "עיוורון הבדל".)) אני, כמובן, מתאר את הדברים מנקודת המבט שלי כשמאלני, ולכן אני מציג את השמאלנות כדבר חיובי. ימני יתאר את אותם הדברים שאני מדבר עליהם במונחים אחרים – השמאלני מנותק מהמסורת ומהזהות הלאומית שלו, פוסל את "עניי עירך קודמים", ומעדיף לתת אמון באויבינו במקום לחזק את העם. המציאות, כמו שאמרתי, זה עניין של השקפת עולם.

אם תיארתי את השמאלני במונחים של אזרחות ליברלית, הרי שהימני חושב במונחים של אזרחות רפובליקנית: אזרח שווה זכויות הוא מי שממלא את חובותיו למדינה. ברגע שאדם אינו ממלא את חובותיו למדינה, ההבדל בין לשלול ממנו זכויות מסוימות לבין לשלול את אזרחותו כולה, הוא רק הבדל של דרגה. לכן העמדה של ליברמן היא בלתי נתפסת בעיני השמאלני, ורק "סתם" קיצונית בעיני הימני.

אלעד הגדיר את הדיכוטומיה כהבדל בין "השיח ההומניסטי והשיח הלאומני", ויש במונחים הללו לא מעט אמת – אבל, שוב, הם באים מנקודת המבט השמאלנית ("לאומנות" היא מילה שלילית, לעומת "לאומיות" שאין לה את המשמעות השלילית שמוסיפה ה"נ" הזו). אני חושב שלהבדיל בין שיח ליברלי לשיח רפובליקני זה קרוב יותר למה שאני מנסה לתאר (אם כי, ללא ספק, לא מושלם). היתרון של המילה "לאומנות" של אלעד לעומת "רפובליקניות" שלי (חוץ מזה ששלי לועזית ואין לי תרגום טוב), הוא שהיא שמה דגש על המקום של הלאומיות ביחס לאדם. המילה "רפובליקניות" במשמעותה הזו הגיעה מצרפת, שם מי שנאמן לרפובליקה הוא בן הלאום הצרפתי. בארץ, כידוע, לא זה המצב. אין לאום ישראלי, יש רק לאום יהודי ולאום ערבי, והשניים לא יכולים להתערבב. התפיסה של א"ג מושפעת מאוד מתפיסת הלאום כגוף אחד. ישנם "היהודים" וישנם "הערבים" – במילותיו של א"ג עצמו, "שני שבטים". והם "שייכים לעם שממנו העם שלך מתגונן כבר 100 שנה" (דגש שלי). בתפיסה הזו גם אין הבדל בין זכות אתנית לבין השתייכות אזרחית. ביטא זאת היטב אילן – "הבעיה הזו היא שאחוזים ניכרים מהצד שלנו – דהיינו מהישראלים – מגדירים את עצמם כחלק מהצד השני – דהיינו פלסטינאים." אצל אילן לפחות הצד "שלנו" מוגדר בצורה כוללת יותר – ישראלים, להבדיל מיהודים – אבל הזהות האתנית של הערבים הישראלים מגדירה עבורו גם את ההשתייכות האזרחית שלהם, ומכאן את הנאמנות שלהם. דומה הדבר לטענה שיהודי ארה"ב מגדירים את עצמם כיהודים, ולכן הם אינם נאמנים לארה"ב. או, אם לקחת דוגמא טעונה יותר מבחינה היסטורית, שאמריקאים ממוצא יפני מגדירים עצמם כיפנים, ולכן אינם נאמנים למדינה.

וכל זאת, כמובן, בלי להגיד מילה על העובדה שאפילו בקרב הפלסטינאים תושבי הרשות אי אפשר לדבר על מונוליט אחד של שונאי ישראל וחורשי רעתנו, בניגוד לדעתן של חלק מאיתנו.

דוגמא נוספת לשיח החרשים שיוצרות שתי השקפות העולם המנוגדות הללו אפשר למצוא בעבודה שחורה, בעקבות ה"מכתב הפתוח" של שלומית לוי לשרת החינוך. לוי קובלת על כך ששרת החינוך יצאה כנגד יוזמה להתנות סיוע של המדינה במימון לימודים גבוהים, בשירות צבאי (קרבי?). עוד טוענת לוי כי "יש לזכור כי חובות קודמות לזכויות". בכך קוממה עליה לוי כמה וכמה מקוראי הבלוג, שמיהרו להסביר ללוי שזכויות במדינה דמוקרטית אינן תלויות בחובות. נדב הזכיר לה ש"זכויות" שתלויות בדבר אינן זכויות כלל, אלא פריווילגיות. אבל בכך הרי ההבדל: הימין רואה בזכויות פריווילגיות שהמדינה מקנה למי שראוי לכך, ואילו השמאל רואה בזכויות דבר מה בסיסי ויסודי, שהמדינה עלולה למנוע מאנשים, ולכן יש לוודא שהיא תדאג לשמור עליהן.

אין סיכוי שהויכוח הזה יגיע לכדי סיום אלא אם מי מהצדדים ישנה את עצם השקפת העולם הבסיסית שלו לגבי מהי המדינה ומה תפקידיה, ומה הקשר בין הפרט (האזרח) לבינה. זוהי הסיבה שהקיצון של הימין הוא הפאשיזם (האדם צריך לשרת את המדינה, או הלאום במקרה הנאצי), ואילו הקיצון בצד השמאלני הוא האנארכיזם (המדינה לא צריכה להתקיים). ((הקומוניזם הוא הקיצון של השמאל הכלכלי, שאינו רלוונטי כאן. לצורך העניין, קומוניזם קרוב יותר למה שהוגדר כאן כ"ימין", משום שהפרט משועבד בו לשירות ה"כלל" (שזה, למעשה, המדינה), ולא להפך.))

אני מנותק?

לפני כמה ימים פלשו מספר נשים יהודיות לתוך הקונסוליה הישראלית בטורונטו ופצחו בהפגנה כנגד המלחמה בעזה. מאוחר יותר הן טענו בפני התקשורת שהיה חשוב להן להבהיר שיש יהודים שמתנגדים ללחימה. הטענה הזו קצת הצחיקה אותי – על מה הן מדברות? הרי בישראל כל הזמן יש הפגנות נגד המלחמה, ויהודים רבים משתתפים בהן.

אני יודע שיש תמיכה נרחבת במלחמה בישראל, אבל מאיפה שאני עומד, לפחות בשמאל הישראלי יש שני סוגים של אנשים: אלו שהתנגדו לה מלכתחילה, ואלו כמוני, שתמכו במבצע בימיו הראשונים, והפסיקו לתמוך בו אחרי שלושה, חמישה, או שמונה ימים. זה מה שאני רואה בבלוגים, זו אפילו הרוח שמנשבת אלי ממשדרי החדשות שיוצא לי לראות – תמיכה מהוססת, לכל היותר.

אז אני מנותק? שחר כתב היום פוסט שכל כולו אווירת יאוש מהג'ינגואיזם שפושה בישראל. אתמול, בעת שחיפשתי תרגום נאות למילה שהייתי צריך ליצור לצרכי התזה שלי (nationization, להבדיל מ-nationalization, הלאמה), חשבתי על "התלאמות". נראה לי שזו גם מילה טובה למה ששחר מתאר.

רק שבהגיון המעוות של הימים האלה הופכת הנאמנות שלו למדינה והרצון למלא את המוטל עליו גם לתמיכה גורפת במלחמה על כל מוראותיה ומחדליה, ומשם, בהיעדרו, הוא משוייך גם לחוגגי הפסילה של בל”ד ורע”ם-תע”ל. כי אין היום אפשרות אחרת. או שאתה מקבל את החבילה הלאומית-לאומנית-גזענית כולה, ואז תיסלח לך השמאלנות, או שאתה בוגד.

ואז ראיתי את התגובה של נמרוד באחד הפוסטים בבלוגיקה:

מילא דובי ואלעד, הם לא גרים כאן ולכן לא ממש יודעים, אבל מי שחי כאן לא יכול להתעלם מפרץ הברבריות ששטף את הישראלי הממוצע.

אז כן, אני לא שם, אבל האם באמת הצלחתי לבנות לי בועה בלוגוספירית שמאלנית וחמימה שבה הקיצוניות היחידה שאני נתקל בה היא אנשים שקוראים לי צמא דם כי לא התנגדתי למבצע מראשיתו? האם אף אחד מהאנשים בפיד המשותפים בעברית לא משתייך לאותו רוב הציבור שתומך במלחמה? כי אני לא רואה שום דבר שם שמשוייך לקבוצה הזו.

מאז תחילת המבצע אני רואה לפחות שעה של חדשות מישראל כל יום. לעיתים הרבה יותר. האם התקשורת באמת שמאלנית כמו שאומרים? האם רק אני פספסתי את הבוגדנות השמאלנית של יונית לוי? כי שום דבר ממה שהיא אמרה לא נראה לי חורג מהנורמה.

כשבאנו לכאן, חשבתי שכל עוד אני ממשיך לצרוך את כל אותם מקורות מידע אלקטרוניים, אני אשאר מחובר להוויה הישראלית. מסתבר שבלי הזיעה ((עכשיו בחוץ מינוס 18 מעלות)), זה פשוט אף פעם לא זה.

וכהדגמה נפלאה לאיך שאני תמיד חותר תחת עצמי בפוסטים שלי, הנה אתגר לקוראי הברנז'אים: נמאס לי לשמוע על כל מיני בלוגרים שזוכים להצעות עבודה בזכות הבלוגים שלהם, ורק אני נשאר בחוץ. גם אני רוצה טור באתר מיינסטרימי! מישהו יכול לארגן איזה משהו בכיוון? אני יכול לכתוב על חיי מהגר בקנדה, או מבט על הפוליטיקה הישראלית מבחוץ, או איזה טור לקראת הבחירות, או להחיות את משמר הכנסת כמשהו רציני יותר. אני פתוח להצעות. מקסוול, קנה אותי!

ראות לקויה

זה קורה לי בעיקר בתקופות מעבר בין עונות – אני יודע שאני צריך להחליף את התמונה בכותרת הבלוג, אז אני מתחיל להסתכל על העולם דרך חרך בגודל 900*180. כך קרה שכשראיתי את התמונה הזו שאשתי צילמה, המוח שלי הצליח למחוק ממנה את כל הפואנטה (שלג על בניינים יפים!) והשאיר פס רקיע נטול יחוד עם קצת דגל קנדה. גם כן הדר.

מחקר חדש מגלה כי פיצה טובה לעסקים

השפעת הפיצה על הצלחת הבלוג: מחקר סטטיסטי

דובי קננגיסר, אוניברסיטת טורונטו

מזה מספר שנים מבקשים חוקרי רשת מקצועיים וחובבנים לגלות את הנוסחא הנכונה ליצירת גידול במספר הכניסות לבלוגים. מחקר זה מבקש לחקור את השפעותיו של גורם מפתיע ולא-אינטואיטיבי שנתגלה לאחרונה כבעל השפעה מרחיקת לכת בנושא זה: פיצה.

רקע

בשנים האחרונות התפתחה תעשיה בזעיר אנפין של עצות לקידום בלוגים. הגם שרבות מהעצות עוסקות בעניינים חיצוניים כגון עיצוב הבלוג, שימוש בכלי SEO כאלו ואחרים וכיו"ב, חלק מהעצות המוצעות עוסקות בתוכן הרשומות עצמו. למשל, Gow (2008) מדווחת על שימוש בכותרות הכוללות מילות מפתח נפוצות כדי להשיג תוצאות גבוהות במנוע החיפוש "גוגל" לעיתים קרובות. כן ידוע על נוהג בקרב בלוגרים מסויימים לכתוב רשומות אודות סיפורים "חמים" בחדשות כדי להשיג כניסות נוספות מקרב הגולשים שמחפשים מידע בנושא. כפי שדווח לאחרונה (קננגיסר 2008; גפן 2008) מספר רשומות בבלוגים שכללו את המילה "פיצה" בכותרת הרשומה זכו למספר כניסות חריג בגודלו לעומת הבלוג המארח. הגילוי נעשה באופן מקרי, אמנם, אך הממצאים היו מרשימים, והצדיקו עריכת מחקר ארוך טווח ומעמיק יותר לבחינת השפעת הפיצה על מספר המבקרים בבלוג מסויים.

מתודולוגיה

המחקר מתבסס על נתונים שנאספו לאורך כחודש (מיום 8.11.08 עד 7.12.08) ב"בלוג" "לא שומעים" של הכותב. במהלך חודש זה התפרסמו 22 פוסטים, מתוכם ארבעה (18.18%) שכללו את המילה "פיצה" בכותרת הפוסט. מקרה אחד מתור הארבעה שימש כמקרה מבחן מיוחד: המדובר בפוסט שכלל לא עסק בפיצה, וכלל את המילה בכותרת לשם בחינת התאוריה המוצגת במאמר זה בלבד. המשתנה התלוי הוא מספר המבקרים ("יוניקים") באתר ביום נתון. החלופה של מספר הכניסות לבלוג נפסלה בשל נתון חריג (oulier) שנכלל בגוף הנתונים באחד מימי החודש, כפי שדווח בעבר (קננגיסר 2008). פרט למקרה חריג זה, המתאם בין שני המשתנים גבוה מאוד, ואין הבדל משמעותי בתוצאות הניתוח הסטטיסטי ביניהם.

שני משתנים מסבירים נבדקו: הופעת המילה "פיצה" בכותרת ביום נתון; וכן משתנה ביקורת של מספר הפוסטים שפורסמו בבלוג ביום הנתון. בשל הפרשי השעות בין טורונטו לבין מיקומם של רוב קוראי הבלוג (ישראל), הוחלט לכלול רשומות שפורסמו אחרי השעה שמונה בערב (שלוש לפנות בוקר בשעון ישראל) במניין הרשומות של היום הבא. כלל זה הוחל גם לגבי המשתנה המסביר הראשון. ((הבחירה בשעה שמונה בערב היא אקראית למדי, אך הקדמתה לשבע או שש בערב אינה משפיעה על תוצאות הניתוח. ביטול התנאי לחלוטין משפיע לרעה על המתאם בין המשתנים, כפי שניתן לצפות.))

תוצאות

איור 1 מציג השוואה בין מספר הרשומות ביום נתון לבין מספר המבקרים בבלוג באותו היום. כפי שניתן לצפות, נמצא מתאם מרשים ומובהק בין מספר הרשומות ביום נתון לבין מספר המבקרים בבלוג באותו יום (טבלה 1).

איור1

מספר הרשומות ביום לעומת מספר המבקרים בבלוג

הערה: מספר הרשומות מופיע כשהוא מוכפל פי 100 כדי להיות בר השוואה למספר המבקרים

עם זאת, כפי שניתן לראות מטבלה 1, המתאם בין קיומו של פוסט עם המילה "פיצה" בכותרת לבין מספר המבקרים הוא גבוה הרבה יותר.

טבלה 1

מתאמי פירסון בין המשתנה התלוי (מספר המבקרים) לבין מספר הרשומות בבלוג וקיומה של רשומה עם המילה פיצה בכותרת

במבחן רגרסיה משתנה "מספר הרשומות" מאבד עוד יותר מכוחו, אך נותר מובהק בכל זאת. כפי שניתן לראות בטבלה 2, למודל הכולל את שני המשתנים המסבירים יש שונות מוסברת של כ-70 אחוז.

טבלה 2

מודל רגרסיה עבור המשתנה התלוי "מספר המבקרים בבלוג"

הדגמה חזותית של הפער המשמעותי בין כמות המבקרים ביום בו פורסמה רשומה עם המילה "פיצה" בכותרת לבין יום בלי רשומה כזו ניתן לראות באיורים 2, 3 ו-4. איור 2 מציג את כלל המקרים במחקר לפי תאריך. ניתן לראות בבירור כי הימים בהם פורסמה רשומה עם המילה "פיצה" הם חריגים בגרף. איור 3 מציג את כלל המקרים בחלוקה לפי מספר הרשומות בכל יום. שוב, ניתן לראות כיצד הגידול במספר הפוסטים משפיע על השונות של מספר המבקרים, אך אינו חורג מטווח מספר המבקרים בימים עם מספר נמוך יותר של רשומות, או אף בימים בלי רשומות חדשות בכלל. לעומת זאת, ימים בהם התפרסמו רשומות עם המילה "פיצה" בכותרת חורגים בבירור מעבר לטווח המצופה מימים עם מספר רשומות דומה. לבסוף, איור 4 מציג את סך המקרים בחלוקה בינארית לפי משתנה ה"פיצה" לבדו. כפי שניתן לראות, כל המקרים בהם פורסמה רשומה עם המילה "פיצה" בכותרת מתרכזים ברבעון הראשון (ימני-עליון) של הגרף, בעוד כל המקרים ללא רשומה כזו מתרכזים ברבעון הרביעי (שמאלי-תחתון) של הגרף.

איור 2

מספר המבקרים באתר לפי תאריך וקיום רשומה עם המילה "פיצה"

איור 3

מספר המבקרים באתר לפי מספר הרשומות וקיום רשומה עם המילה "פיצה"

איור 4

מספר המבקרים באתר לפי קיומה של רשומה עם המילה "פיצה"

דיון וסיכום

הממצאים שהוצגו לעיל הם חד-משמעיים ומהווים פריצת דרך בלתי צפויה בתחום חקר הבלוגים: הוספת המילה "פיצה" לכותרת רשומה מביאה לזינוק ברור במספר הקוראים באותו היום. גילוי זה מעלה מספר סוגיות חשובות.

ראשית, יש לשים לב כי הזינוק במספר הקוראים אינו חורג מעבר ליום בו פורסמה הרשומה עם המילה "פיצה". אמנם ניתן לזהות עליה קלה במספר המבקרים בימים שלאחר פרסום רשומה שכזו, אך באופן כללי מספר המבקרים חוזר למחרת הפרסום קרוב יותר לרמות המקובלות בבלוג עד להופעתו של פוסט נוסף עם המילה בכותרת. כמו כן, כדי ניתן לראות ממקרה המבחן המיוחד, שילוב המילה "פיצה" בכותרת מבלי שלדבר יהיה קשר לתוכן הרשומה, כי הדבר אמנם מביא לקפיצה משמעותית במספר המבקרים, אך עדיין מדובר במספר מבקרים קטן מהכמות שמגיעה לבלוג בעקבות פרסום רשומה שעיקר תוכנה עוסק גם הוא בפיצה. מאידך, מדובר במקרה בודד ויש מקום לחקור עוד את מהות הקשר בין הופעת המילה "פיצה" בכותרת רשומה שאינה עוסקת בפיצה, לבין גידול במספר המבקרים.

המכניזם הגורם לגידול במספר המבקרים בעקבות רשומה הכוללת את המילה "פיצה" אינו ברור, ודורש מחקר מעמיק יותר. ניתן לשער מספר אלטרנטיבות להסבר התופעה: אהבתם הרבה של גיקים לפיצה, למשל; או העדפה של מתכנתי "גוגל" לפיצה שגורמת למתן העדפה בתוצאות החיפוש לעמודים המכילים את המילה במקום בולט. מספר קוראים של טיוטות מוקדמות של מחקר זה העירו כי יתכן שבעת עריכת המחקר ארע ארוע בעל משמעות, כגון הרעלה באריזות פיצה קפואה, שהביא גולשים רבים לחפש כל פריט מידע חדש בנושא. שללנו את האפשרות הזו באמצעות מחקר ניתוח תוכן שהתמקד בפרסומים בתקשורת שכללו את המילה "פיצה" בהקשרים שונים בתקופת המחקר. הידיעה היחידה שהתגלתה בעקבות מחקר זה היא כתבה שולית במקומון המקוון "mynet" שעסקה בשירות הקלוקל שניתן על ידי בעל פיצריה לילד אוטיסט. אין זה סביר להעריך שיש קשר בין ארוע זה לבין ממצאי המחקר.

הסבר התוצאות שהוצגו במחקר זה, אם כן, נותר למחקר נוסף בתחום. ניתן לזהות כבר עכשיו מספר כיווני מחקר שעשויים להניב תוצאות נאות: איתור מילים נוספות המביאות לזינוקים במספר הקוראים; איתור מנגנונים אוטומטיים שעשויים לקדם רשומות המכילות את המילה "פיצה"; כמו גם מחקרים אנתרופולוגיים מקיפים יותר בקרב קהילת הגולשים לאיתור העדפה מבנית לנושא הפיצה בקרב קבוצה זו.

הגילויים שנחשפו במחקר זה מוכיחים כי ישנה עוד כברת דרך בפני חוקרי תרבות הרשת לפני שנוכל להסביר ולנבא במדוייק התנהגות גולשים בכלל והצלחה של בלוגים ספציפיים בפרט. מצד שני, פריצת הדרך הגלומה בגילויים אלו מבטיחה עולם מחקר שלם שטרם נבחן על-ידי הקהילה האקדמית העוסקת בתחום. לאור זאת אנו מצפים כי הספרות המחקרית שתצא מתוך מחקר זה תהיה עניפה ותשרת היטב את הבנתנו את התחום.

פיצה קרה למפגרים (מדור פרסומי)

תקציר הפרקים הקודמים: אשתי קראה בפורום על הפיצה-נאצי, אני פרסמתי העתק של המכתב פה, חנן כהן בדק ופרסם בלא רלוונטי, על הדרך כל העסק התפרץ גם ברחבי הפורומים הישראליים ובדוא"ל, מפה לשם הגיע עותק לאלו"ט שפנו לטמקא שפרסמו כתבה.

ואז ליהונתן קפץ איזה פיוז, והוא פרסם את זה בהיתוך קר למפגרים. שלא תבינו לא נכון – פוסט נפלא, חכם, שנון ומוצדק לחלוטין. גם אני לא מעביר דברים במייל. אני נוטה לחשוב שדברים כאלו צריכים להגיע לא יותר משתי נקודות מרחק מהמקור, אלא אם המעביר המרוחק יותר טורח לוודא שהמקור לגיטימי (מי שהפיץ קישור לכתבה בטמקא, למשל, נכנס לתחום הלגיטימי מבחינתי, בלי קשר למרחק מהמקור). הבעיה מתחילה באחת מאותן אמיתות עצובות של הסוציולוגיה המודרנית: אנשים הם מפגרים. כך קרה שברחבי הרשת התעוררו אנשים מבוהלים שחשבו שהסיפור על הפיצה-נאצי הוא מפוברק, ואילו הסיפור של יהונתן הוא אמת.

אנחה.

זה לא היה מזיז לי בכלל אילולא הדבר הביא אנשים מסויימים לחשוב שאני, כמו גם חנן, היינו מעורבים באיזו קונספירציה. למעשה, אפילו זה לא היה מציק לי – אנשים עם אפס יכולת הבנת הנקרא, שלא לדבר על חוש הומור, לא נמצאים בקהל היעד של הבלוג שלי בכל מקרה ((להבדיל מחנן – במקרה שלו, כל האתר שלו מיועד לאנשים כאלו.)). אבל הארוע הזה התרחש בסמיכות למשהו אחר, והשפיע עליו.

לפני מספר ימים קיבלתי דוא"ל מוזר ממישהו שאני לא מכיר שביקש שאני אצור איתו קשר כדי שיעביר לי משהו ליד האוזן (הניסוח שלו, לא שלי). הכתובת שלו הייתה תחת הדומיין של TBWA, חברת הפרסום. יעני, אחד מהרעים. לא נורא. השבתי לו, אמרתי לו שהוא יכול ליצור איתי קשר בסקייפ מתי שבא לו בהתחשב בשעון המקומי שלי. כעבור כשעה הסקייפ התעורר לחיים. הבחור עובד על קמפיין עבור חברת ביטוח מסויימת שמנסה, לדבריו, לעורר מודעות לנושא הפנסיה. לצורך העניין הם מרכזים "פרוייקט" של בלוגרים שיכתבו על הנושא (תוך גילוי נאות, כמובן, וגם קישור לאתר מיוחד שפתחה אותה חברה שירכז את הפרוייקט), והציע לי להשתתף. הוא גם הסביר לי שמכיוון שהוא חושב שיש טעם לפגם בתשלום לבלוגרים על דבר כזה, הם מציעים במקום לתרום 1000 ש"ח לעמותה ישראלית לבחירת הבלוגר.

כמה מילים על זה:

  1. למה טעם לפגם? אם אני מודה בגלוי שאני כותב פוסט בשביל חברה מסחרית, למה לא לתת לי את האופציה לקבל על זה תשלום? כל עוד הכל גלוי, ובמצבי הפיננסי הנוכחי, אני לא רואה סיבה למה לא לתת לי לבחור להעניק את הכסף לעמותת "לדאוג שלדובי ומשפחתו יהיה מספיק אוכל החודש".
  2. האמת היא שזה ברור למה: לשלם לבלוגרים זה חתיכת בלאגן. לרובנו אין בדיוק תיק במס הכנסה, מה שאומר שהם צריכים לנכות לנו 50% מס במקור, ויש עוד המון אדמיניסטרציה מסביב. לתרום 1000 שקל זה קל: תורמים, כותבים בספרים שתרמנו, וזה גם פטור ממס. הידד.
  3. מצד שני, 1000 ש"ח בשביל פוסט זה סכום נאה למדי, אפילו אם הוא לא מגיע לידי. בסיכום הכללי: אני לא רואה בעיה אתית בפרוייקט. מצד שני, יש לי בדיוק אפס דברים להגיד על פנסיה.

העניין הוא שעכשיו, גם ככה יש כל מיני אנשים בעולם שחושבים שהבלוג שלי הוא חלק ממזימה שיווקית. אם אני גם אפרסם עכשיו פוסט שהוא במוצהר "מדור פרסומי" ועוד ב(סוג של)תשלום, מה יהיה על המוניטין האינטרנטי שלי?

אז אני מתנצל, עמותת אלו"ט, אבל כנראה לא תקבלו מחברת ביטוח כלשהי את אלף השקלים שהתכוונתי לבקש מהם להעביר לכם. ולחברת הביטוח: הרגע חסכתי לכם את אלף השקלים המבוזבזים ביותר שהייתם מוציאים מאודכם.