למה סטיבן הוקינג לא יבוא לעבוד בישראל

העיתונים המקומיים והארציים פה דיווחו היום בהתרגשות שסטיבן הוקינג שוקל לעבור לעבוד בווטרלו, אונטריו, באחד המכונים הגדולים בעולם לקוסמולוגיה ופיזיקה. זה, אגב, כנראה לא יקרה, אבל לרגע אחד הפטריוטים הקנדים נורא נהנו.

אבל זה בכל זאת סיפור מעניין. השמועות על עזיבתו האפשרית של הוקינג את קיימברידג' ובריטניה באו בעקבות סערה שמתחוללת שם לאחרונה: הצעה לקיצוץ תקציב המדע שם ב-80 מיליון פאונד (על פי פרשנויות מסויימות של התקציב). בואו נחשוב לרגע על המשמעות של הדבר הזה: קיצוץ של 80 מיליון פאונד בתקציב המדע. בעברית: כ-530 מיליון ש"ח. רק הקיצוץ. כל תקציב משרד המדע, התרבות והספורט בישראל עומד בשנת 2008 על כ-730 מיליון ש"ח, והבריטים מדברים על קיצוץ בערך של כמעט כל הסכום הזה. על פי הנאמר בקישור האחרון אפשר לחשב את סך תקציב המדע בבריטניה: (אתם יושבים?) מיליארד שלוש-מאות ושישים מיליון פאונד. קצת יותר מתשעה מליארד שקלים. רק עבור השקעה במדע, בלי "תרבות וספורט" (שעל בסיס ניחוש פראי שלי, תופסים את חלק הארי של תקציב המשרד בארץ). לא הצלחתי למצוא פרטים מדוייקים על התקציב הקנדי, אבל מדברים על תוספת של 850 מיליון דולר בשנים 2009-2010. תוספת, כן? לשם השוואה, כל האוכלוסיה של קנדה זה רק פי ארבע מישראל, פחות או יותר.

אז זהו, אם תהיתם למה סטיבן הוקינג אף פעם לא ישקול, אפילו לרגע אחד, לבוא לעבוד בישראל, זו הסיבה. זו גם, אגב, הסיבה שמדענים רבים כל כך נוטשים את הארץ, מי בשמחה ומי בעצב, והולכים לעבוד במקום שמעדיף להשקיע במדע ולא בעוד זרם של חינוך דתי.

אין לי שום דבר להגיד על עסקת השבויים שלא נאמר כבר על ידי יוסי ונדב.

מדוע אין בתי אם בישראל?

מכיוון שהרבה יותר כיף לפנטז על הספרים שאני אוציא מאשר ממש לערוך את המחקרים שהם אמורים לכלול, התחלתי לאחרונה לדמיין לעצמי את ההקדמה שאכתוב לגרסא העברית של הספר שיהיה מבוסס על התזה שלי, שנכון לעכשיו אני לא לגמרי בטוח על מה היא תהיה.

כן.

בכל מקרה, מכיוון שאני קורא יותר מדי טקסטים לאחרונה והכל מתערבב בראש, לא לקח הרבה זמן עד שנושאי הפמיניזם התנגשו חזיתית בסוגיית מדינת הלאום, ויצרו את הרעיון לפרק שיעסוק בהשפעת המדינה הליברלית על מוסד המשפחה (כותרת טנטטיבית: Burning Down The House: How the Liberal State Destroyed the Nuclear Family). אז, כאמור, התחלתי לחשוב על תרגומים לעברית לכל מיני משפטי מפתח, ופתאום עלה בדעתי שבישראל יש רק "בתי אב". המילה המקובלת באנגלית היא households – משקי בית. אבל כשמדברים בניתוחים סטטיסטיים (למשל של הלמ"ס) על משפחות שגרות תחת קורת גג אחת, מדברים תמיד על "בתי אב". איזה מונח פטריארכלי, שלא לומר ארכאי. "בית אב" מעלה בי אסוציאציות שבטיות למדי: חמולה בת שלושה דורות לפחות שבראשה עומד האב הסמכותי שכולם נשמעים למרותו. איפה זה ואיפה המשפחה הגרעינית הסטנדרטית בישראל, עם שני הורים ילד וכלב. שלא לדבר על משפחות אלטרנטיביות כמו זוגות של הומואים או לסביות, או משפחות שבראשן אם חד-הורית (לפחות במשפחות עם אב חד-הורי המונח "בית אב" עוד נשמע רלוונטי). ומה עם סתם גבר שגר לבד? גם הוא "אב" לצורך העניין?

אני תוהה מה מקור המונח "בית אב", מתי התחיל השימוש בו? מדוע ממשיכים להשתמש בו למרות שקיימות חלופות קצת יותר נייטרליות מבחינה מגדרית?

בעלי הוצאות ספרים שרוצים להתחיל מו"מ על הוצאת הגרסא העברית של הספר רב-המכר שלי (תאריך היעד לסיום הדוקטורט הוא 2012, אז אנחנו מדברים על 2015 בערך – צריך להזדרז!), מוזמנים ליצור איתי קשר בדוא"ל.

כלל אצבע: כשפמיניסטית אומרת משהו שנשמע לא אמין, היא כנראה טועה

במסגרת עבודתי הנוכחית אני קורא ספרות פמיניסטית. הרבה ספרות פמיניסטית. לקרוא ספרות פמיניסטית זה מאוד מדכא, כי אין שני מאמרים שמסכימים על משהו, כולל ההגדרה של פמיניזם, פטריארכליות או אפילו "אישה".

אבל לא על זה רציתי לכתוב. במאמר שאני קורא עכשיו, מאת מישל בודיג, מתוך ה"Blackwell Companion to the Sociology of Families" (2004) היא כותבת כך:

In old English common law, "rule of thumb" meant a man could legally beat his wife with a stick no larger than his thumb.

הטענה הזו נשמעה לי חשודה, בלשון המעטה. לשמחתי, ממש מולי היה מונח הלפטופ שלי, דלוק ומחובר לרשת דרך האוניברסיטה. אז גיגלתי את המונח "כלל אצבע" ונכנסתי לשלוש התוצאות הראשונות. כצפוי, מדובר בפיקציה. לא סתם פיקציה, אלא פיקציה שנחשפה ככזו כבר ב-1994, בספר Who Stole Feminism מאת כריסטינה הוף סומרס. לא מדובר בחוכמה שלאחר מעשה – יש מספיק עמודי אינטרנט ישנים מאוד (כמו זה, משנת 2000) שדנים בסוגיה כבר בגיגול ראשוני כך שגם בשנת 2003 או 2004 ניתן היה בקלות למצוא את האמת. אבל, כמו שטענה סומרס בספר המקורי שלה (שנמצא איפשהו באמצע ערימת הספרים שאני צריך לקרוא על פמיניזם), אנקדוטות כאלו כל כך נעימות לאוזן הפמיניסטית שהן זונחות את הספקנות שכל כך מאפיינת את הקריאה שלהן בכל טקסט אחר, והולכות שבי אחרי טענות חסרות שחר בלי בדיקת עובדות מינימלית.

הוף.

טראקבקים

א. לפני הנסיעה שלי לקנדה פרסמתי פה הודעה שאני מוכר חלק מהספרים שלי. מאז, חיפוש אחר "ספרים למכירה" בגוגל מוביל (בתוצאה השישית) לעמוד הקטגוריה שיצרתי ברוב תחכומי לנושא (לצרכי SEO). הבעיה היא שעכשיו כל מיני אנשים שולחים לי דוא"לים אחת לכמה זמן ומבקשים לרכוש אחד מהספרים. אז הנה אני מודיע לכל המגגלים שאין יותר ספרים למכירה, אלא אם בא לכם לקפוץ לטורונטו לצורך העניין. (וגם אז לא, כי רוב הספרים עדיין ארוזים אצל ההורים שלי).

ב. אחרי כ-120 תגובות אני חושב שאפשר לסכם את הדיון על דמוקרטיה ישירה ככשלון קולוסאלי. טל ירון הוכיח על כל צעד ושעל שאין לו שום כוונה להודות שאולי יש משהו שהוא לא יודע ומישהו אחר כן, מתעקש להמשיך להסתמך על הוגים מלפני מאתיים שנה שהוא לא מבין את דבריהם כראוי, ומבלי להעזר בכל מה שנכתב עליהם מאז (אפילו כדי שיצליח להבין כראוי את הביקורת עליהם), ומזלזל בכל מה שיוצא מהאקדמיה. גם תומכי ד"י אחרים, ברובם, לא הוכיחו יותר מדי פתיחות לביקורת.

תודתי לנדב ולנמרוד שלא רק שעמדו בגבורה אל מול טיעונים מעגליים ועלבונות מתמשכים, אלא גם שהוכיחו בדבריהם בדיוק את מה שאמרתי: לא רק שהם אמרו בדיוק את מה שאני רציתי להגיד, רק שהם עשו זאת טוב יותר, הם גם הוסיפו הרבה דברים שאני מעולם לא הייתי חושב להעלות או שפשוט לא הכרתי. הם יכלו לעשות זאת מפני שהם מכירים את תחומי המחקר שלהם הרבה יותר טוב משאני אוכל אי פעם להכיר, וזווית ההשקפה שלהם על הנושאים מקנה להם תובנות שמי שחסר של הידע שלהם לא יכול להגיע אליהן.

(אגב, ירון פרסם פוסט בבלוג שלו על הדיון, שהדבר המעניין היחיד בו, לטעמי, הוא האיות המאוד יצירתי של שם המשפחה שלי. מר ידון, קוראים לי דובי קננגיסר, ולא הדבר הזה שכתבת שם).

ג. אולי "אחת הדרכים הטובות ביותר ללמוד משהו הוא ללמד אותו", אבל הסטודנטים שלי לא כל כך העריכו את תהליך הלמידה שלי. בישיבת ההערכה שלי היום קיבלתי את הציון המתחת-לממוצע שהם נתנו לי על השנה האחרונה, עם הרבה הערות מוצדקות על חוסר הארגון והמוכנות שלי לשיעורים, הנטייה שלי לגמגם ולשכוח על מה רציתי לדבר (אם בכלל היה לי משהו לדבר עליו) וחוסר היכולת שלי ליצור עניין בנושאים בהם דנו (יש לזה סיבה טובה: אלו לא נושאים מעניינים). נו, שויין. אחד מהם, נשמה טובה, אמר שהיה שיפור משמעותי בין הסמסטר הראשון לשני, שזה בדיוק מה שאני חשבתי. אולי בשנה הבאה אני אהיה עוד יותר טוב. אני מקווה. נראה לי שאני ארשם לסדנאות לעוזרי הוראה שמציעה האוניברסיטה.

ד. חוץ משתיים שהעירו לי שיאדלקה זו אישה ולא גבר, לא ממש קיבלתי תגובות על הרשומה שלי על "קריאה דמומה והולדת המספר", מה שהיה לי קצת חבל. היום, בזכות פלאי הגוגל, קיבלתי דוא"ל ממחברת הספר. היא לא קוראת עברית, אבל בגלל שזו הביקורת הראשונה שמצאה ברשת על הספר, היא ביקשה ממני שאתמצת את עיקרי הפוסט שלי עבורה. זה, כמובן, נפלא ומרגש ומגניב לאללה, אבל גם קצת מביך לאור העובדה שהביקורת שלי, בסך הכל, הייתה שלילית. חרף זאת, כתבתי לה תמצית של הביקורת עם הסברים לגבי הנקודות שראיתי כבעיתיות לטעמי, סייגתי את זה באינספור משפטים שמכירים בהדיוטותי בכל הנוגע לתחום, וקינחתי בבקשה להמשך הדיון איתה, אם היא מעוניינת. אם אקבל תגובות מעניינות להערות שלי, אעדכן בתגובה לרשומה המקורית.

איזה כיף זה אינטרנט!

קריאה דמומה והולדת המספר

אחד הצדדים העצובים של תוכנית הלימודים האינטנסיבית שלי היא שבדיוק כאשר אני נחשף לכמות אדירה של טקסטים חדשים ומעניינים, אין לי שום זמן להתעמק בהם. כשהטקסטים חורגים מתחום מדע המדינה המצב קשה עוד יותר. בספריה אליה אני בדרך כלל בורח כדי ללמוד בלי הטרדות מצד הילד, יש מדף עליו מוצגים "ספרים חדשים". הספריה אמנם כוללת ספרים מכל התחומים, אך מתמחה במיוחד בספרות אנגלית, וכך אני נתקל שם במגוון רחב של ספרים בנושאים שנראים מעניינים, ושאני לא מבין בהם כלום – שילוב שקשה לי לעמוד בפניו. בהתחלה נהגתי לרשום בפנקס שלי שמות של ספרים שאני אשאל כשיהיה לי זמן, אבל ביום האחרון של הסמסטר, תוך התעלמות בוטה מהמבחנים שעוד לפני, החלטתי לעשות מעשה ובחרתי ספר אחד מהמדף, תוך שאני מבטיח לעצמי לקרוא אותו בזריזות ולהשאיר זמן ללמוד כראוי למבחנים.

הספר הנבחר הוא "Silent Reading and the Birth of the Narrator", מאת Elspeth Jajdelska (אין לי מושג איך הוגים את זה, אז אני אנחש שהתעתיק הוא יאדלסקה. אני גם לא בטוח אם זה גבר או אישה, אז נניח שזה גבר, כי אני שוביניסט). כאמור, מדובר בתחום שאינני מבין בו דבר. היתרון של ספר שכזה הוא שכל טענה שתופיע בו תהיה חדשה לגמרי עבורי, כל רעיון יפתח בפני עולם חדש. החסרון, כמובן, הוא שאין לי שום אפשרות לדעת אם הדברים שנאמרים הם שטויות או דברי טעם. אני יכול להחליט אם אני משתכנע מהעדויות שמובאות או לא, אבל כהדיוט, השכנוע שלי הוא לא הוכחה לכלום.

הטענה המרכזית של יאדלסקה היא שבסוף המאה ה-17 חל שינוי משמעותי בצורת הכתיבה של טקסטים, אבל בעוד שחוקרים בעבר ייחסו את השינוי הזה לגידול במספר יודעי קרוא וכתוב, ההסבר הזה אינו מספק, משום שהגידול המשמעותי חל כבר בתחילת המאה הזו. ההסבר שיאדלסקה מספק, לכן, הוא שהשינוי המהותי שנוצר במהלך המאה הוא עלייתו של דור שפיתח מיומנות מספקת בקריאה כדי לאפשר קריאה דמומה (טיעון שמזכיר את "השינוי התרבותי" של אינגלהרט בעקבות עלייתו של דור שגדל אל תוך חברת השפע). קריאה דמומה מביאה לשינוי באופן קריאת הטקסט: מהקורא כדובר (שמקריא את הטקסט בקול רם לאחרים או אפילו רק לעצמו, ובכך הופך למעין מדיום שדרכו מסופר הסיפור – כמו שחקן או מספר סיפורים) לקורא כשומע (ש"מאזין" לקול פנימי שמייצג דובר שאינו גשמי, כך שאין נקודת פוקוס שמגשרת בין הדובר בטקסט לשומע, ויכולה לפרש את הדברים עבורו).

הטקסטים המושפעים אינם רק ספרות (אם כי יאדלסקה זוקף לזכות המודל של הקורא כמאזין את המעבר מהרומן המוקדם דוגמת סוויפט ודפו לרומן המודרני, המוכר לנו כיום) – השינויים בצורת כתיבת הטקסט משפיעים גם מכתבים, מאמרים בכתבי עת (שלפי יאדלסקה הם פשוט מכתבים שפורסמו בהסכמה משתמעת של כותביהם) ויומנים. הז'אנר האחרון הזה, כמובן, הוא שעניין אותי יותר מכל. יאדלסקה מתאר את השנים הללו כתקופת מעבר מיומנים פונקציונליים, שאינם כוללים הבעת רגשות (פרט לרגשות דתיים) ושמניחים שהדברים יקראו (ויוקראו) על-ידי זרים, ליומני פנאי, שדומים יותר למושג הקלאסי שיש לנו של יומן פרטי שבו מתועדים רגשות, ארועים פרטיים ומחשבות, כאשר ההנחה היא שהיומן לא יקרא על ידי זרים, אלא שהיומן עצמו הוא הוא ה"מאזין" שלנו (יאדלסקה לא מציין זאת, אבל זה בעצם היפוך של מודל הקורא כמאזין: זה לא שיש מאזין ויש דובר שאינו גשמי, אלא להפך, יש דובר (כותב היומן) ויש את היומן שמהווה מאזין שאינו גשמי). הפרק שעסק ביומנים העלה שאלות רבות, עבורי, לגבי בלוגים והאופן שאנחנו תופסים אותם. כרמל, למשל, חוקרת משחקיות בבלוגים של נערות, אבל מן הסתם היא בוחנת רק בלוגים ציבוריים. האם יש הבדל באופן ותוכן הכתיבה בין בלוג ציבורי לבין בלוג שמוגבל טכנית לחברים בלבד? מה עם בלוגים פרטיים לגמרי? רוב מערכות הבלוגים מאפשרים לאנשים לכתוב בלוג כך שהוא זמין רק להם עצמם. אין לי מושג אם יש סטטיסטיקות לגבי כמה אנשים עושים שימוש באפשרות הזו, וספק אם ניתן לבחון בלוגים כאלו בכלל, אבל בהחלט היה מעניין לעשות את ההשוואה.

אך ככל שהרעיונות שמועלים בספר מעניינים, קשה לי להגיד שהשתכנעתי. לעיתים קרובות יאדלסקה טוען טענה ומבין קטע טקסט שמדגים אותה, לטענתו, אך במקרים רבים מדי פשוט לא ראיתי את מה שהוא טוען שיש בקטע הטקסט. אולי מדובר בניואנסים שאני מפספס, אבל אז קשה לי להבין כיצד השינוי הזה אמור היה להשפיע על קהל שהוא מעצם הגדרתו פחות מיומן בקריאה מאשר כל אחד מאיתנו.

במקרים רבים אחרים יאדלסקה מסיק משמעויות מטקסטים שלא בהכרח מניבים אותן, והתוצאה היא שנדמה שהוא כופה את דעתו עליהם כדי להוכיח טענה כלשהי. במקרים מסויימים, הפרשנות של הטקסט נראית שגויה לגמרי: לא רק שהקריאה ההגיונית של הטקסט לא מובילה בהכרח לפרשנות שהוא מציע, אלא שאפילו אין דו-משמעות שמאפשרת גם את הפרשנות שלו! אחת הדוגמאות הבולטות היא קטע הטקסט הבא מתוך רובינזון קרוזו של דפו:

I Was born in the Year 1632, in the City of York, of a good Family, tho’ not of that Country, my Father being a Foreigner of Bremen, who settled first at Hull: He got a good Estate by Merchandise, and leaving off his Trade, lived afterward at York, from whence he had married my Mother, whose Relation were named Robinson, a very good Family in that Country.

ללא ספק, הטקסט זר ומוזר לקורא המודרני, בעיקר בשל התחביר המוזר (עבורנו) של משפט אחד מתמשך בלי נקודה חרף החלפת הנושאים התדירה. אבל יאדלסקה חורג מהטענה הזו. הוא טוען שהקורא כמאזין יתבלבל מקריאת הטקסט בגלל שנקודת הפוקוס שלו משתנה לעיתים תדירות, לדוגמא, ההתייחסות ליורק כ"הארץ ההיא", ומיד אחרי זה ההתייחסות לאב כ"זר מברמן" – שנראית כאילו היא מנקודת מבט של איש יורק. אבל המוזר מכל הוא שיאדלסקה מבין מתוך הפסקה הזו שנישואיו של האב עם אמו של הדובר התרחשו לפני המעבר להאל. לי נראה שכל קריאה הגיונית של הטקסט תביא את הקורא להבין שהנישואין התרחשו לאחר המעבר ליורק, ושהאם היא בת העיר. מילא רק אני, אבל בהמשך מצטט יאדלסקה מתוך תקציר של רובינזון קרוזו שהתפרסם סמוך לפרסום הספר המקורי, ושם הפרשנות זהה לזו שלי:

My father was a Native of Bremen, who Merchandizing at Hull for some time gain’d a very plentiful Fortune and married my Mother in York, who receiv’d her first Breath in that country.

על פי יאדלסקה, העורך של התקציר שינה את הארועים שתוארו במקור. אני, לצערי, אינני רואה את השינוי. בכל אופן, פרשנויות מוזרות שכאלו פזורות ברחבי הספר, כאשר התוצאה הסופית של כל זה היא שאף כי יאדלסקה מצליח להוכיח את כל ההיפותזות שלו לאורך הדרך, הוא כושל במשימה הקריטית של הוכחת הקשר בין אישוש ההיפותזות לבין אישוש התזה עצמה. כלומר, אני מסכים שיש משהו בכל אחת מהטענות הקונקרטיות שלו, אבל רוב הזמן הוא לא משכנע אותי שהמודל שלו הוא שמסביר את השינוי הנצפה.

דוגמא אחרת להתנהלות בעייתית של יאדלסקה היא בבחירת המקרים שלו. לאורך רוב הספר הוא מתמקד בכותב אחד, אדם בשם ראלף ת'ורסבי, ומשווה אותו, בעיקר, לכותב בשם אדיסון. אדיסון, על פי יאדלסקה, אימץ כבר את המודל החדש של הקורא כמאזין, וכותב בהצלחה בהתאם למודל זה. ת'ורסבי, לעומתו, עדיין אוחז במודל הישן ולא מצליח להתנתק ממנו. אבל מה שמעניין בעיקר בת'ורסבי, על פי יאדלסקה, הוא שיש לו תמריץ משמעותי לנסות ולכתוב כמו אדיסון וחבריו, והוא אכן מנסה לשנות את צורת הכתיבה שלו, אבל אינו מסוגל לכך בשל המודל המיושן שלו. ת'ורסבי הוא סוחר שהצטרף למעמד הבינוני העליון ומצא עצמו בחברת אנשי רוח. הוא שולח מכתבים לפרסום בכתב עת (Philosophical Transactions of the Royal Society), וכחלק מהנסיון שלו להשתלב בקבוצת העילית הזו, הוא מנסה לאמץ את סגנון הכתיבה שלהם. ההסבר הזה טוב ויפה, ואכן יאדלסקה מראה כיצד לאורך השנים ת'ורסבי מאמץ אלמנטים חזותיים מסויימים של הטקסטים הזוכים לפרסום (בעיקר השימוש באות גדולה בראשית שמות עצם מסויימים, והשימוש בכתב נטוי בשמות אנשים ומקומות), אבל כושל בשינוי התחביר של כתיבתו לתחביר שדומה יותר לזה של אדיסון. הבעיה עם הטענה של יאדלסקה מתגלה בפרק הרביעי, שם נידונים מכתבים ששלח ת'ורסבי לאחרים ושהם שלחו אליו: קבוצת ההתייחסות של ת'ורסבי כתבה, מבחינת התחביר, בדיוק כמותו. אפילו סופרים מוערכים כמו דפו וסוויפט כתבו עם אותו תחביר בו השתמש ת'ורסבי. הדבר אינו שולל את הטענה שהיה להם מודל מיושן של הקורא, שהביא אותם לכתוב כפי שכתבו, אבל הוא בהחלט שומט את הקרקע מתחת לטענות באשר לרצונו העז של ת'ורסבי לחקות את הסגנון המתקדם יותר.

כדאי, אולי, להסביר מה בדיוק השינויים שיאדלסקה טוען שהתקיימו במעבר מהמודל הישן לחדש. כפי שציינתי לגבי הציטוט לעיל של דפו, החלוקה למשפטים נראית מוזרה. דפו לא משתמש בסימני פיסוק כפי שאנשים בעלי ניסיון בכתיבה כיום משתמשים בהם, והוא אינו מחלק את הפסקה למשפטים כפי שהיינו מצפים מאדם מיומן בכתיבה. יאדלסקה טוען שהסיבה לכך היא שבעת הקראת טקסט בקול רם, יש סכנה מוגברת שמישהו מהקהל יראה בהפסקה ארוכה מדי בדיבור כהזדמנות או אף כסימן להעיר דבר מה או להשתתף ב"שיחה". הדבר בהחלט הגיוני בעת הקראת טקסט דידקטי כלשהו, כאשר אחד המאזינים עשוי לבקש הבהרה לגבי דבר מה, או להתווכח עם טענה שהועלתה, אבל גם בטקסט סיפורי הדבר אפשרי: חישבו על ילדים בהצגת ילדים והאופן שבו הם עשויים לנצל רגעים של שקט על הבמה כדי להשיא עצות לשחקנים (כמובן, ישנן הצגות ואף תוכניות טלוויזיה בהן מעודדים את הילדים להשתתף – בדיוק באמצעות פרק זמן של שקט שבמהלכו הילדים יכולים להשיב על שאלה שנשאלה). הכותב שמניח שדבריו יוקראו (מודל הקורא כדובר), על כן, צריך להתמודד עם הבעיה הזו. על פי יאדלסקה, דרך ההתמודדות בכתב דומה לדרך ההתמודדות בדיבור: אלתור משפטים ארוכים שהקשרים בין הפסוקיות בתוכם רופפים משהו, אבל שאינם כוללים הפסקות ארוכות (נקודות) עד לסיום של נושא מלא (במקום בסיום של כל יחידה רעיונית שמתרגמת אצל הכותב המודרני למשפט). שוב, אפשר לראות סגנון כתיבה דומה בעיקר אצל ילדים. מצד שני, מי שכותב עבור הקורא כדובר נהנה ממדיום שמפרש את הטקסט עבור קהל היעד הסופי (המאזינים להקראה). ההנחה המובלעת היא שהמקריא ידע לתת פירושים באמצעות תנועות גוף, אינטונציה, הבעות פנים וכו', שיקלו על המאזינים לעקוב אחר הנעשה, ולכן הכותב אינו נדרש לתת את הסימנים הללו בגוף הטקסט עצמו. כאשר הקורא הוא עצמו המאזין, אין מקום לפרשנויות הללו, והכותב נדרש להיות הרבה יותר מפורש באשר להתפתחות הנראטיבית של הסיפור או המעשה המתואר.

ההסבר הזה בהחלט נשמע הגיוני עבור ז'אנרים ספרותיים, אבל הוא נשמע קלוש הרבה יותר עבור ז'אנרים אחרים כמו מכתבים או יומנים אישיים. יאדלסקה מעמיד את המודל שהוא מציע כאלטרנטיבה להסבר קיים אחר, אך אני חושש שההסבר הקודם נשמע לי (על פניו) הרבה יותר משכנע: השינוי בצורת כתיבת המכתבים והיומנים נובע לא משינוי בתפיסת מודל הקורא, אלא כשינוי בתרבות השיחה הנהוגה. ספציפית, התפתחות רעיון הנימוס.

אני חייב להודות שמעולם לא הקדשתי יותר מדי מחשבה להתפתחות רעיון הנימוס. למעשה, לא חשבתי עליו כעל משהו שהתפתח. הנחתי שהוא היה שם מאז ומתמיד. בכלל, נימוס זה לא משהו יותר מדי רלוונטי לחיים שלנו כישראלים, בסופו של דבר. אבל מסתבר שהנימוס התפתח כמושג במאה ה-17, והוא חורג הרבה מעבר ל"תודה, סליחה, בבקשה". אחד הרעיונות העיקריים בשיח המנומס הוא יצירת קרקע שוויונית לכל הדוברים, שבלעדיה לא יתכן דיון מושכל בדבר. בשיחה מנומסת, אין מקום להבעת נחיתות של צד אחד אל מול האחר כנהוג בשיח המעמדי שקדם לו. יאדלסקה מביא כדוגמא מכתבים של ת'ורסבי לארכיבישופ שארפ בהם הוא פונה אליו בשלל תארים ותיאורים נשגבים, בעוד הוא מתאר עצמו כנחות ושפוף. הארכיבישופ, בתשובותיו, מביע אי נוחות מובהקת מהמונחים הללו (חליפת המכתבים ביניהם היא בחלקה אקדמית, ובכללה חברית), ומבקש ממנו לפנות אליו כשווה אל שווה. הג'נטלמן, אם כן, ידבר בנימוס הן אל מי שמעליו במדרג המעמדי והן אל מי שמתחתיו. הוא לא יחשוב להתפרץ לדברי האחר רק משום שנקרתה בדרכו הפסקה קצרה בדיבור. אותו הגיון עשה את דרכו גם אל המדיום הכתוב: חליפת המכתבים הופכת לשיחה מנומסת, וכתיבת היומן הופכת גם היא לשיחה מנומסת, כאשר היומן עצמו הוא בן השיח. אם יש דבר אחד שלקחתי עימי מקריאת הספר הזה, הריהו העניין בהתפתחות רעיון הנימוס, ואני בטוח שאשוב אליו עוד בהזדמנות.

הספר מלא רעיונות מעניינים וחדשניים (עבורי; מן הסתם לא עבור מי שמתמצא בתחום), ואנקדוטות משעשעות (אותי; הידעתם שנקודה שווה פי ארבע מפסיק ופי שתיים מנקודה פסיק?). גם אם לא השתכנעתי מהטיעון המרכזי שלו, הרי שהוא מכיל מספר רעיונות משניים שסיפקו לי לא מעט חומר למחשבה. וזו, הרי הסיבה העיקרית שאני אוהב כל כך לצאת מדי פעם מהמאורה של מדע המדינה ולהחשף לתחומים חדשים לגמרי – ולו בקמצוץ.

Elspeth Jajdelska, Silent Reading and the Birth of the Narrator (Toronto: University of Toronto Press, 2007).

“אחת הדרכים הטובות ביותר ללמוד משהו, הוא ללמד אותו”

זה קצת מביך שאני נאלץ להודות בזה, אבל יש משהו באותם דברים של הויראלי שהפכו למוטו של המכון להיתוך קר בפתח-תקווה. אחרי השנה הראשונה שלי כעוזר הוראה שממש לימד סטודנטים, אני חש שלמדתי לא מעט מהחוויה. הקורס שבמסגרתו לימדתי הוא קורס של שנה א', ולפיכך נדרשתי ללמד את הסטודנטים הטריים מהתיכון איך לבצע את המעבר מצורת החשיבה של בית ספר לצורת חשיבה אקדמית: קריאה ביקורתית של טקסטים, איך כותבים עבודה אקדמית (בניגוד ל"איך כותבים חיבור" המכני שלומדים בבתי הספר גם פה וגם בארץ (עוד לומדים חיבור בארץ?)). אלו דברים שאף פעם לא ממש לימדו אותנו באוניברסיטה. למי יש זמן? סטודנטים בארץ מגיעים לאוניברסיטה אחרי שלוש שנים של צבא ועוד אי אלו שנים של עיסוקים אחרים שהקשר בינם לבין פיתוח השכל הוא מקרי בהחלט, רוב הזמן. הלימודים באוניברסיטה בארץ גם כך מוכווני מטרה (והמטרה, כמובן, היא לא רכישת השכלה, אלא קבלת תואר בתחום הספציפי שנבחר), בלי כל השטויות הללו של קורסים מחוץ לפקולטה שלך (למה שסטודנט לביולוגיה ידרש ללמוד קורס במדעי החברה?) או, אתם יודעים, ללמוד איך להיות אנשי אקדמיה. אנשים לא הולכים לאוניברסיטה בשביל להיות באקדמיה, הם הולכים לשם כי צריך תואר בשביל למצוא עבודה טובה.[1]

אפשר היה להגיד שבתואר השני ילמדו את הסטודנטים איך להיות אנשי אקדמיה, אבל יש עם זה שתי בעיות: א. זה לא קורה, מעשית; ב. זה קצת מאוחר מדי – המשמעות של דחיית הנושאים הללו לתואר השני היא שאנשים שלא מצליחים להסתגל בעצמם פשוט לא יוכלו להגיע אף פעם לתואר שני, ובין כה וכה גם לא ידעו שהם יכולים להתאים לעולם האקדמי.

בכל מקרה, אז נוצר המצב שאני צריך ללמד סטודנטים דברים שאף פעם לא למדתי בעצמי. זה לא שאני לא יודע איך לכתוב עבודה או איך לקרוא קריאה ביקורתית, אבל אלו דברים שנאלצתי ללמד את עצמי ולכן הצורה שאני עושה אותם היא די מאולתרת. מעולם לא ניגשתי לדברים כאלו בצורה מאורגנת ומובנית. מסתבר שיש ערך לארגון ומבנה: מכיוון שנאלצתי ללמד את הדברים הללו, נאלצתי ללמוד אותם. וכך קרה שהרגשתי שיפור מהותי ביכולת שלי לקרוא טקסטים בצורה ביקורתית ולחשוב בצורה אקדמית במהלך השנה, לא בזכות הקורסים שלמדתי, אלא בזכות הקורס שלימדתי.[2]

אם פעם הייתי ניגש לכתיבת עבודה בערך באותה צורה שהייתי ניגש לכתיבת מאמר פובליציסטי, עכשיו אני מעריך ניואנסים שמבדילים בין הז'אנרים. אם פעם הייתי מתקשה להגיד על טקסט יותר מאשר "מסכים" או "לא מסכים" (והייתי מתקשה להגיד שאני לא מסכים – כל טקסט שהייתי קורא היה משכנע אותי, אלא אם הוא היה מנוגד לערכים המוקדמים שלי), כיום הביקורת שאני מעביר היא יותר מעודנת, ויותר קל לי להצביע על נקודות חלשות וחזקות בטקסטים, גם כשהם עוסקים בנושא שאין לי כמעט ידע לגביו. היכולת שלי לבצע אינטגרציה בין טקסטים ולהגיד משהו שמצד אחד מבוסס עליהם ומצד שני חורג מעבר לדברים שנאמרים בתוכם, גם היא עברה שיפורה ועידון בעקבות תהליך הלימוד/למידה הזה.

חבל שהייתי צריך לחכות על לדוקטורט כדי ללמוד את כל הדברים הללו.

[1] ראו עמדותי בנושא ערכה של תעודת הבגרות בישראל ב"פוסט ראשון".
[2] אני לא אומר שלא למדתי כלום מהקורסים שלמדתי, רק שלמדתי דברים שונים. מאוד שונים.