מחקר חדש במדע המדינה מגלה כי…

המאמר הראשי בגליון החדש של ה-American Political Science Review (אחד משני כתבי העת החשובים ביותר בתחום – השני הוא ה-American Journal of Political Science) הוא מאת קלוד ברבי ואסטפן קלור, תחת הכותרת "האם מצביעים רגישים לטרור? ממצאים מהאלקטורט הישראלי" (למי שאין גישה דרך אוניברסיטה, אפשר למצוא גרסא מוקדמת יותר של המאמר פה). לא קראתי את המאמר המלא, אבל אם לשפוט על פי התקציר, החוקרים גילו(!) שכשיש פיגוע זמן קצר לפני בחירות, הדבר מחזק את הימין בבחירות. כך, למשל, הם מייחסים את נצחונו של נתניהו ב-96' לסדרת הפיגועים שקדמו לבחירות.

מישהו נפל מהכיסא?

(דרך כלוב הקופים)

ואם אנחנו מדברים על כלוב הקופים, לי זיגלמן מהבלוג המצויין הזה מביא קטעים מתוך כתבה שהתפרסמה בוול סטריט ג'ורנל על תעשיית המבחנים המיון הסטנדרטיים המדהימה שנוצרה באזור אחד של הודו. בגלל מיעוט המקומות במכונים הטכנולוגיים המובילים וריבוי המתמודדים (בשנה האחרונה 310 אלף בני נוער עברו את מבחני הקבלה, מתוכם התקבלו 8600 בלבד – 2.7 אחוז), נוצרה בעיירה קוטה שברג'אסטן תעשייה במסגרתה עשרות אלפי תלמידים לומדים 9 שעות ביום, שישה ימים בשבוע במשך שנתיים – וכל זאת רק כדי להכין אותם לבחינה האחת הזו.

כן. הם לא עושים שום דבר במשך שנתיים שלמות פרט לפתרון בעיות שמופיעות במבחנים הסטנדרטיים לקבלה לאוניברסיטה, כולל ביצוע מבחני דמה כ-20 פעמים לפני שהם מגיעים לדבר האמיתי.

ואחרי כל זה – עדיין 80% מהתלמידים שם לא עוברים את המבחן.

מרתק.

…ואז, לפעמים, אני מגיע לתרגול שאני צריך להעביר ואין לי מושג מה אני אגיד בו, וכשמתחיל השיעור אני מצליח להעלות לדיון כמה שאלות מעניינות ואפילו לעורר את הסטודנטים לדיון מהותי, ואחרי 50 דקות שאנחנו מדברים ודשים במגוון נקודות וממגוון כיוונים אני מגלה שבעצם, למדתי המון בכל השנים האלה שלי באקדמיה.

היום, בשעה 9 בערב, הייתי ממש, אבל ממש, מרוצה מעצמי.

הנוצרים האחרים

חלקכם אולי מכירים את הבלוג "תמונות סוציולוגיות", שמביא מגוון תמונות וסרטונים מנקודת מבט סוציולוגית. אתמול עלה בו פוסט לגבי סטיגמות הנוגעות לברק אובאמה ולמתנגדיו. אבל לא על זה רציתי לדבר. במהלך הדיון על הפוסט, עלתה השאלה אם יש חברי קונגרס מוסלמים בארה"ב (התשובה היא כן, לפחות מאז 2006). אבל כדי שלא להגביל את הדיון למוסלמים בלבד (כי אנחנו פוליטיקלי קורקט), השאלה הורחבה מיד ל"בעלי אמונות אחרות מלבד נצרות".

שזה משעשע, כי היהודי הראשון שנבחר לסנאט, כמו גם היהודי הראשון שנבחר לבית הנבחרים, שניהם הושבעו ב-1845, והמושל הראשון של מדינה בארה"ב נבחר עוד קודם לכן – ב-1801.

אבל היהודים בארה"ב לא נחשבים לא-נוצרים, כמובן.

אף מילה על פוקו

הייתי היום בהרצאה מעניינת על מדיניות אאוגנית במדינות שונות ברחבי העולם. מסתבר שלא רק שמספר מדינות בתוך ארה"ב (כמו גם במקומות אחרים בעולם) אימצו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 מדיניות אאוגנית ((עיקור של גורמים שנתפסו כשליליים מבחינה גנטית, בעיקר אנשים הלוקים בנפשם)), אלא שהמדיניות הזו המשיכה להתקיים, ואנשים רבים עוקרו בהתבסס עליה, עמוק אל תוך המאה ה-20. המקום האחרון במערב בו התקיים חוק כזה היה באורגון. הוא בוטל ב-1981.

כשחזרתי הביתה סיפרתי על ההרצאה לאשתי. אחד הדברים המעניינים, אמרתי לה, הוא שבעקבות הנאציזם (כמו גם גנטיקאים שהפריכו את הטענות שביסוד הדארוויניזם החברתי) תומכי האאוגניקה לא ויתרו על המדיניות הזו, אלא רק שינו את התירוץ לקידומה. במקום לדבר על הצלת הגזע מדעיכה, השיח השתנה כדי להתאים לשיח הזכויות: עלינו כחברה להגן על זכותו של הילד הפוטנציאלי להורים ראויים, ומוטב למנוע מראש את לידתו של ילד להורים שלא יוכלו לטפל בו מפאת מחלת נפש, מאשר לחכות שיוולד ואז להוציא אותו מרשות הוריו – אז גם יהפוך לנטל על החברה וגם יחיה חיים נוראיים בתנאים נפשיים בלתי נסבלים. ((אותם אנשים שתמכו באאוגניקה, אגב, הובילו גם את המאבק לקידום השימוש באמצעי מניעה בשנות ה-60 ולקידום המדיניות הליברלית של "פרו-בחירה", היינו התרת הפלות))

ואז היא אמרה משהו שהפתיע אותי קצת: אבל זה נכון. באמת עדיף למנוע מזוג של אנשים שלא מסוגלים אפילו לטפל בעצמם, שלא לדבר על ילד, להכנס להריון – וזה עוד לפני שחושבים בכלל על הנזק הנפשי שיגרם לאישה הלוקה בנפשה כשתכנס להריון. היא דיברה מנסיון, בעבר היא עבדה בהוסטל לחולי נפש. היא סיפרה שאמנם איש אינו מעקר אותם, אך בהחלט "מעודדים" את הנשים לשים התקן תוך-רחמי שמונע מהן להכנס להריון. אמנם מדובר בתהליך הרבה יותר הפיך מאשר עיקור, ובכל זאת – עד כמה שונה המדיניות הזו מהמדיניות הבלתי-ליברלית בעליל של עיקור הלוקים בנפשם? והאם הסיבה המוצעת אינה מוצדקת?

ניסיתי למצוא תשובה לטענות שלה. טענתי שאולי קל להגיד את זה על מקרי הקצה, אבל מה קורה במקרים הגבוליים? האם לא ניתן לטעון כי יש פה יותר מדי סכנה להבנייה חברתית של הלקות הנפשית שתביא להטייה פוליטית של הפגיעה בזכויות הרבייה? אבל האמת היא שלא שכנעתי את עצמי (ובטח שלא אותה). ועכשיו אני תקוע: מצד אחד, המדיניות הזו נראית לי קרובה מדי למדיניות העיקור, ומדיניות העיקור בפירוש נראית לי בלתי מוסרית. מצד שני, אני לא יכול להסביר למה הטיעון הזה אינו מוצדק. הטענה שהאנשים שהעלו את הטיעון הזה מלכתחילה לא באמת האמינו בו ורק השתמשו בו כדי לקדם מדיניות אאוגנית אינה אלא סוג של אד-היטלרום, ואינה יכולה לשלול את הטיעון עצמו בפני עצמה.

אז מה אני מפספס? האם יכול להיות שמניעת הריון מאנשים הלוקים בנפשם היא לגיטימית? ואם כן, איפה שמים את הגבול, ומי קובע? ואם לא – מה נגיד לילדים שיוולדו ישירות לידיה של המדינה?

אין תשובות בפוסט הזה. רק שאלות.

לא יכולתי להסתפק רק בהמלצה ברידר. לכו לקרוא את המדרש של נמרוד אבישר על סיפור עקדת יצחק. מרתק ומחכים.

טוקבקים למאמרים אקדמיים

ולפעמים, שפת הטוקבקים היא פשוט הדבר המתאים ביותר כתגובה למשהו, אפילו אם הוא כתוב במאמר אקדמי. למשל מאמר פמיניסטי על "מדינת הרווחה הפטריארכלית" שכמנהג הפמיניסטיות שמעדיפות להגיד שהכל רע במקום להצביע על מה אפשר לשפר, זורק על הקורא כל מיני סטטיסטיקות חסרות שחר שמוכיחות כמה שהכל פטריארכלי ואי אפשר "לתקן" את מדינת הרווחה, כי היא רקובה מהיסוד ונועדה רק כדי לשמר את דיכוי האשה.

בכל מקרה, במקום מסויים היא מצטטת מחקר שלפיו שני שלישים ((קרציות!)) מהאנשים עם הכנסה מתחת לקו העוני ב-1980 היו נשים, ושאם הטרנדים הללו ימשיכו, כל אוכלוסיית העניים בארה"ב תהיה מורכבת מנשים וילדים עד שנת 2000. מירקרתי יפה את השורה, משכתי חץ לשוליים וכתבתי שם כך:

פחחחחחחחחחחחחחחח.

הסתברותיות ב-n קטן

הנה משהו שהרבה זמן יושב לי במאחורה של המוח, ומשהו שקראתי העיר:

אחת הבעיות המרכזיות של מחקר כמותני במדע המדינה הוא שבהכרח, כאשר אנחנו רוצים להשתמש במדינות כיחידת הניתוח שלנו (להבדיל, למשל, מאנשים), מספר המקרים שנוכל לחקור יהיה קטן. אם אנחנו רוצים לחקור מדינות דמוקרטיות – קטן עוד יותר. ואם יש לנו מגבלות ריאליות של תקציב, המחקר שלנו יתבסס על מחקר של מספר מאוד קטן של מדינות – בין שתיים לחמש, אני חושב, מכסה את רוב המחקר ההשוואתי.

זה, כמובן, לגמרי לגיטימי ומובן. אין לנו באמת ברירה אחרת. אם אנחנו רוצים מחקרים מעמיקים שלא רק מגלחים נתונים סטטיסטיים זמינים לגבי מספר גדול של מדינות, אי אפשר לצפות מהחוקרים לעסוק ביותר מדי מדינות. כשלפחות רבע מהמחקרים ה"השוואתיים" עוסקים במדינה אחת בלבד, 2-5 מדינות כבר נשמע לא רע.

הבעיה, כמו שאני רואה אותה, היא בפרשנות שניתנת למחקרים כאלו, לפעמים על ידי החוקרים עצמם, אבל פעמים רבות על-ידי הקוראים בלבד, אולי בגלל שאנחנו כבר רגילים לחשוב ככה. למה אני מתכוון? אני מתכוון לתפיסה שהדפוסים שמתגלים במחקרים הללו מובנים כ"נטייה הסתברותית". כלומר, לדוגמא, אמירות כמו "מדינות דמוקרטיות בעלות מערכת רב-מפלגתית יטו לעשות כך וכך יותר מאשר מדינות דמוקרטיות בעלות מערכת דו-מפלגתית". אני בטוח שלסטטיסטיקאים שביניכם אני לא צריך להסביר למה אמירה כזו היא מגוחכת כשהיא מבוססת על מחקר על n קטן, אבל ליתר אנסה להסביר בכל זאת, בסוג של הסבר על דרך השלילה.

בואו נניח שיש לנו מחקר שטוען "מדינות דמוקרטיות עם מערכת דו-מפלגתית לעולם לא תבחרנה נשים למשרה האקזקוטיבית העליונה". זה מחקר שקל מאוד להפריך. צריך להגיד רק, נגיד, "תאצ'ר". זהו. המחקר הופרך. עכשיו דמיינו לכם את אותה מסקנה מנוסחת בצורה הסתברותית: "ההסתברות של מדינות דמוקרטיות עם מערכת דו-מפלגתית לבחור אשה למשרה האקזקוטיבית העליונה קטנה יותר מזו של מדינות עם מערכת רב-מפלגתית". תתחדשו! יש לכם תאוריה שאי אפשר להפריך. למה? כי עם n קטן כל כך של מדינות, כל הפרש שתצליחו להראות בין מספר המדינות הרב-מפלגתיות שבחרו אישה לראשות הממשלה/נשיאות לבין נספר המדינות הדו-מפלגתיות שעשו כן, יפול בתוך תחום השגיאה הסטטיסטית. אי אפשר להפריך מחקר כזה, כי לא משנה כמה דוגמאות נגד נביא, הטענה ש"זו נטייה הסתברותית" תמנע מאיתנו להגיע להפרכה לוגית של הטענה, מכיוון שבסופו של דבר, המשמעות היא "לפעמים מדינות דמוקרטיות בוחרות נשים לראשות הממשלה", וכל הקשקוש לגבי רב-מפלגתי או דו-מפלגתי לא באמת אומר שום דבר קונקרטי.

אז כשאנחנו יושבים סביב שולחן הסמינר ודנים במחקר מסויים, ומישהו מעלה טענה מהסוג ההסתברותי לגבי מדינות, ואני מציג דוגמת נגד, זה מקפיץ לי את הפיוזים כשהתשובה היא "זה הסתברותי". כדי לטעון טענה הסתברותית אתה צריך לבצע מחקר הסתברותי. מחקר השוואתי, כלומר, עם n קטן מאוד, אינו הסתברותי, ואינו יכול להפיק טענות הסתברותיות. הוא יכול להפיק או הכללות אוניברסליות ("כל המדינות…"), או טענות קונקרטיות לגבי המקרים שנבחנו ("בארה"ב…, ולעומת זאת בגרמניה…"), או שגיאות.

זהו, הורדתי מהלב.

בהצטיינות יתרה

אני יודע שזו דפיקות רצינית שלי, אבל מאוד התלהבתי היום, כשהסתכלתי על התדפיסים שקיבלתי מהאוניברסיטה עבור התואר השני שלי ((אני צריך להגיש אותם כדי לקבל מלגה שאני לא מעוניין בה, כי היא רק תעלה לי כסף בחישוב הסופי. עזבו, זה מסובך.)), ושמתי לב שקיבלתי תואר בהצטיינות יתרה.

בסוף התואר הראשון, משום מה, החלטתי שאני רוצה להגיע לטקס חלוקת התארים. זה טקס משעמם, מיותר, ואף אחד לא באמת בא אליו חוץ מאלו שקיבלו תואר בהצטיינות ואז הם צועדים בסך אל הבמה עם הגלימות המעצבנות שלהם ומנופפים למצלמה של אמא עם חיוך מעצבן. כן, אני מקנא, כי אני, כזכור, זונת צומי.

אשתי (חברתי, בזמנו) צחקה עלי כשאמרתי שזה מציק לי, ושאני הולך להתאמץ לקבל את התואר השני בהצטיינות. והנה, קיבלתי בהצטיינות, ואפילו לא הלכתי לטקס החלוקה, כי אני פה בקנדה והטקס מאחורי חומותיה הבצורות של ירושלים הנצורה.

אז אני אחפש את הצומי שלי בקרבכם, קוראי הנאמנים: ספרו לי כמה אני נפלא וחכם, ושוו בנפשכם כמה מעצבן הייתי נראה בגלימה וחיוך אדיוטי.

מורה נבוכים (עוד פוסתמונות)

מכיוון שהמחשב שלי לא בא עם בלוטות' בילט-אין, אני צריך לחטט בקופסת ההפתעות שלי כדי למצוא את מתאם ה-USB שלי כשאני רוצה להעביר תמונות מהסלולרי למחשב. זו הסיבה שאני עושה את זה בערך אחת לחצי שנה. וזו הסיבה שאני מפיל עליכם עכשיו כמה תמונות שצילמתי בחודשים האחרונים.

את הראשונה אתם יכולים לראות בכותרת של הבלוג. היא באיכות גרועה, אבל זה שעשע אותי נורא, אז לפחות לבינתיים זה מה יש. בסוף אולי אני אחזיר את הפרפרים היפים, או שנשים משהו חדש יותר.

השניה צולמה באולם הספורט שבו שמרתי על בחינה. כפי שאתם רואים, התנאים נוחים ביותר ואין שום דבר מרתיע בלעשות בחינה עם עוד 700 איש.

התמונה הבאה היא של אחד ממבני האוניברסיטה, שמעל הכניסה שלו מופיעה כתובת מוסתרת חלקית על-ידי צמחיה. בחלק החשוף כתוב "… משחררת". הממ…. (קליק להגדלה)

קו הרקיע של טורונטו בלילה (קליק להגדלה).

Photobucket

מכיוון שאני לומד בימינו למבחן, ומכיוון שאשתי לא אוהבת לנהוג ברחובות הדאונטאון של טורונטו, הגענו להסדר שאני מסיע אותה לסופר ואז יושב באזור בית קפה שבתוך הסופר ללמוד. הנה תמונה של הנוף הנשקף מהחלונות שם.

זהו.

אגב, לא קשור, אבל הידעתם כי אפשר להוריד את פס הקול הנפלא של המשחק הותיק The Longest Journey מאתר האינטרנט של המשחק? חבל שאני לא מוצא בשום מקום את הפסקול של מקס פיין…

וולמארט, איגודים מקצועיים ועוזרי הוראה

הוול סטריט ג'ורנל דיווח לאחרונה על לחץ שמפעילים מנהלים בוולמארט על עובדיהם להצביע בבחירות הקרובות לנשיאות בעד ג'ון מקקיין הרפובליקני ולא בעד ברק אובמה הדמוקרטי, בגלל הצעת חוק שאובמה הבטיח לתמוך בה שתקל על הקמת איגודים מקצועיים במקומות עבודה אמריקאיים ((דרך כלוב הקופים)). אפשר להגיד כל מיני דברים על הידיעה הזו – קל מאוד ללעוג לוולמארט ולנסיון המצחיק שלהם לשכנע את העובדים שאיגוד מקצועי רק ייקח מהם דמי חבר ולא יתרום להם כלום.

אפשר גם לתהות לגבי החוק שאובמה הבטיח לתמוך בו, לפיו מעסיק לא יוכל לדרוש בחירות חשאיות לשם הקמת איגוד, אלא ידרש להסתפק בחתימתם של 50 אחוז מהעובדים. האינסטינקט הדמוקרטי שלי אומר שבחירות חשאיות תמיד עדיפות על פני "הצבעה" גלויה, שנתונה להרבה יותר לחצים מצד בעלי האינטרסים.

אבל אז קרה לי משהו שגרם לי לשנות לגמרי את הכיוון של הפוסט הזה. כתלמיד לתואר מתקדם אני גם זכאי (למעשה, נדרש, כתנאי לקבלת המלגה שלי) לעבוד כעוזר הוראה במחלקה. כעוזר הוראה, אני חבר אוטומטית באיגוד המקצועי של עוזרי ההוראה באוניברסיטה. בבחירות שנערכו בשנה שעברה לא השתתפתי – לא היה לי זמן, וגם ככה זה לא ממש נראה לי רלוונטי ישירות אלי, וגם אם כן, מה אני יודע על הנושאים שעומדים על הפרק? מסתבר שהייתי צריך להיות מעורב.

בשל ניהול כספי לקוי של הפקולטה, כל המחלקות ידרשו בשנים הקרובות לבצע קיצוצים לא נעימים בתקציביהן. האיגוד המקצועי שלי החליט לעמוד על הרגליים האחוריות ולהלחם כנגד פגיעה בסטודנטים, אבל הם החליטו לעשות זאת בצורה שלחלוטין אינה מקובלת עלי, תוך מאבק למען דרישות שאינני תומך בהן, וממה שהבנתי, גם רבים אחרים במחלקה אינם תומכים בהן. גרוע מכל, הם יוצאים מנקודת מוצא של יריבות עם המחלקה. המחלקה היא המעסיק שלי, כן, אבל בזה לא מתמצה מערכת היחסים בינינו. המרצים שאני עובד איתם הם גם המרצים בקורסים שאני לומד, הם המנחים שלי לתזה וחברים בועדת התזה שלי, הם מסייעים לי במחקרים שאני עורך והם גם עמיתי למקצוע. אינני יכול לקבל כהנחת מוצא שמדובר פה באיזו "הנהלה קפיטליסטית" שמנסה "לסחוט ממני כמה שיותר". האנשים שאחראים לביצוע הקיצוצים בתקציב לא מרוויחים כלום מהמהלך הזה, ואני מאמין להם לחלוטין שהיו מעדיפים שלא לקצץ אף שעת עבודה לאיש, אבל זה בלתי אפשרי. אם האיגוד המקצועי היה יוצא כנגד האוניברסיטה בכללותה על עצם הקיצוץ – ניחא, אבל לתקוף את המחלקה שרק מנסה למצוא דרך להתמודד עם המשבר הזה? לא מקובל עלי.

לפני מספר שנים, במסגרת המו"מ בין האיגוד לאוניברסיטה, הוסכם שהאוניברסיטה תתחייב לתת לכל דוקטורנט משרות עוזר הוראה במשך ארבע שנים לפחות כמספר המשרות שקיבל בשנתו הראשונה. כלומר, אם קיבלתי שתי משרות הוראה בשנה הראשונה, מובטח לי שאקבל שתי משרות גם בשנתי השניה, השלישית והרביעית. זה יופי טופי לכל הסטודנטים שנה א' של אותה שנה בה נחתם ההסכם, אבל לא צריך להיות גאון כלכלי כדי לדעת מה קרה אחת מהשנה הבאה: סטודנטים שנה א' לא רשאים לקבל יותר ממשרת הוראה אחת. תודה רבה, איגוד מקצועי יקר. נעמתם לי מאוד.

היפה פה הוא שהמחלקה דווקא באה לקראת הסטודנטים. רק 210 שעות מתוך משרות ההוראה של הסטודנט מחושבות כחלק מהמלגה. כל מה שמעבר לכך מקבל תשלום נוסף (על פי תעריף של כ-36 דולר לשעה). אני, כמו שאר הסטודנטים שהתחילו ללמוד יחד איתי, קיבלנו משרות הוראה של 280 שעות. כלומר, האוניברסיטה התחייבה בפנינו לתשלום של 70 שעות נוספות מעבר למלגה שכבר הובטחה לנו.

במסגרת הקיצוצים, הפעולה הראשונה שהמחלקה הודיעה היא קיצוץ מספר שעות העבודה של סטודנטים שיכנסו השנה – ניחשתם נכון – ל-210 שעות בלבד. נגד זה, כמובן, האיגוד המקצועי לא נלחם. מעניין את התחת שלהם סטודנטים שיתחילו ללמוד רק בשנה הבאה. הם כאן כדי לייצג את החברים הנוכחיים באיגוד, והסולידריות היא מהם והלאה. אז על מה הם כן נלחמים? הם נלחמים על כך שהמחלקה הודיעה שסדר העדיפויות לקבל משרות הוראה במסגרת כמות המשרות המצומצמת שיש לה להציע בשנה הקרובה הוא כזה:

  1. משרות שהמחלקה התחייבה לתת לסטודנטים במסגרת ההסכם הקולקטיבי הקיים;
  2. משרות של 210 שעות לסטודנטים בשנה א';
  3. משרות לסטודנטים בשנתם השישית והלאה.

האיגוד, כמובן, הזדעק על כך שסטודנט בשנתו השישית עלול להשאר בלי שום משרת הוראה. לא, רגע, הרשו לי לתקן זאת: ידוע כיום שאף סטודנט שביקש משרת הוראה לא סורב השנה. האיגוד מזדעק על כך שהמחלקה הציגה זאת כך שניתן להבין שסטודנטים בשנתם הראשונה מקבלים עדיפות על סטודנטים עם פז"מ – וזה, לדידם, עילה להכרזה על סכסוך עבודה ויציאה לשביתה אפשרית(!).

כן, כל הסיפור הוא דרישות של פז"מניקים לשיפור תנאים.

ראוי גם לציין שסטודנט בשנתו השישית הוא בעל סיכוי הרבה יותר גבוה מאשר סטודנט בשנה הראשונה לזכות במענקים, מלגות ופרסים, כמו גם לעבוד במשרות הוראה במכללות או אפילו באוניברסיטה עצמה. כלומר, מצבו הכלכלי שפיר בהכרח הרבה יותר מאשר זה של הסטודנט בשנה הראשונה שיאבד כמה מאוד דולרים בגלל שהאיגוד המקצועי שלנו שם עליו זין ומעדיף לטפל בת"ש של הוותיקים.

לא יכולתי לעמוד מנגד, ושלחתי דוא"ל ל"נציגה" שלי באיגוד, בו הסברתי לה בדיוק מה לא מקובל עלי בהתנהלות שלהם, ומדוע אני אתנגד נחרצות ובקול רם לכל הצעה להשבתה של עוזרי ההוראה. התשובה שלה כללה בעיקר העלבויות והסברים שלא מסבירים כלום, וניסיון להציג את המחלקה כאותו חזיר קפיטליסט נטול פנים שאני אמור לבוז לו ולשנוא אותו, ולדעת שהוא רק רוצה לנצל אותי. צר לי, אני מכיר את המחלקה שלי. ניצול זה לא הביזנס שלהם.

הסיפור הזה הצטרף לסיפור שקרה לי לפני מספר חודשים. לקראת הקיץ הגשתי בקשה לעבוד כעוזר הוראה בסמסטר הקיץ – מספר המשרות בסמסטר הזה מצומצם מאוד, ומקובל לקבל סטודנטים על בסיס כישורים וצרכים כלכליים. נאמר לי גם שכסטודנט בינלאומי, שאינו רשאי לעבוד מחוץ לקמפוס, יש לי סיכוי טוב למדי לקבל משרה. לצערי הרב לא זכיתי למשרה, ולכן מאוד שמחתי כשקיבלתי דוא"ל מהאיגוד לפיו הם חושדים באי סדרים באופן חלוקת המשרות, וביקשו מהסטודנטים שלא זכו למשרה למרות שהם חושבים שהם זכאים לה ליצור איתם קשר. כתבתי להם דוא"ל והסברתי להם שאמנם אין לי המון כישורים בתחומים הרלוונטיים, אבל יש לי הרבה מאוד צורך כלכלי.

התשובה שקיבלתי מהם הייתה בערך ככה: אנחנו לא מעוניינים להתלונן על זה שסטודנטים בינלאומיים לא קיבלו משרות. להפך, אנחנו רוצים להתלונן על זה שסטודנטים בינ"ל קיבלו עדיפות, על חשבון סטודנטים "בעלי כישורים רבים יותר" (קריא: הפז"מניקים). כדי להגיש תלונה בשמי, הם ביקשו שאני אנקוב בשמו של סטודנט שקיבל משרת הוראה ושאני חושב שהוא בעל כישורים פחותים ממני למלא את המשרה.

WTF?

אני סטודנט שנה א', אני לא מכיר אף אחד מהסטודנטים האחרים, בטח שלא מספיק כדי להגיד, על סמך רשימת השמות בלבד, מי מהם מוכשר יותר או פחות ממני להעביר קורס בנושא מסויים.

חזרתי לנציגה שלי ואמרתי שתודה, אבל לא תודה.

אז, לסיכום, איגודים מקצועיים זה חשוב, אבל לפעמים וולמארט צודקים, והם גורמים נזק בלי לשאול אותי בכלל לדעתי, ופועלים כנגד האינטרס שלי כעובד.

מילים

טוב, מספיק לדבר על מילה, בואו נדבר על מילים במקום.

הנה תמונת מצב רגעית של הבלוגוספירה הישראלית כפי שהיא משתקפת בפיד המשותפים הקולקטיבי של שרון גפן, על פי שירות wordle. האמת היא שזה נראה לי מאוד מוטה לטובת הפוסט/פוסטים הראשונים בפיד, אם לא מתבסס בלעדית עליהם, אבל זה עדיין מגניב.

קיבלתי היום דוא"ל מהמחלקה שדן באיזושהי יוזמה שקשורה לקהילה הגאה. לא, רגע, לא הקהילה הגאה, אלא לקהילות ה-LGBTTIQQ2S Women and Trans. כן, יש שם הרבה אותיות. רבים מכם ודאי מכירים את ההתייחסות ל"להב"ט" (לסביות, הומואים, ביסקסואלים וטרנסקסואלים). מסתבר שזה כבר לא מכסה. LGBTTIQQ2S (קליט, לא?) מתייחס, בהתאמה, ללסביות, הומואים, בי, טרנסקסואלים (למרות שטרנס מופיע אחר כך שוב בנפרד, אחרי נשים, משום מה), טרנסג'נדרים (מה ההבדל?), אינטרסקס(?), קווירים, "תוהים" (questioning), ומשהו שנקרא "two spirited". אני לא המצאתי אף אחד מהם, מבטיח. ולזה, כאמור, מתווספים "נשים" ו"טרנס" כשתי קטגוריות שאינן כלולות בראשי התיבות.

הרשו לי לשאול, כאדם נאור למדי ולא הומופוב במיוחד: וואט דה פאק?