שעת כדור הארץ היא כמו דיאטת כסאח

יש הרבה סיבות שבגינן "שעת כדור הארץ", אותו אירוע שצויין אתמול ברחבי העולם, היא שטות גמורה. בראש ובראשונה, היא אינה חוסכת ולו גרם אחד של זיהום אוויר: ייצור החשמל פשוט לא עובד ככה. חשמל שנוצר ולא נוצל הולך לאיבוד, והשליטה בכמות החשמל המיוצר אינה גמישה מספיק כדי שיצרני החשמל יוכלו להגיב לשינויים חדים ובלתי צפויים כמו ההשפעה של שעת כדור הארץ (להבדיל, למשל, מההבדלים הצפויים והמחזוריים בין שעות הערב לבין שעות הלילה המאוחרות). אבל שעת כדור הארץ לא באמת נועדה לחסוך בחשמל. היא נועדה "לעורר מודעות". ודווקא כאן היא כושלת בכשלון הכי חריף שלה.

כי שעת כדור הארץ היא לחסכון בחשמל כמו שדיאטת כסאח היא לצמצום צריכת הקלוריות. מי שניסה פעם לרדת במשקל על-ידי צום או צמצום דרסטי בצריכת המזון בבת אחת, בוודאי מכיר את התחושה: ביום הראשון זה מצליח, ואז אני נורא גאה בעצמי. ביום השני אני נכנע רק קצת – רק איזו פיסת שוקולד קטנטנה. ביום השלישי כבר מאבדים את כל המומנטום, והכניעה הקטנה הופכת לויתור כולל על כל העסק. וכדי לפצות את עצמי על הכשלון המביש, אני אוכל ארוחה אחת גדולה לאורך כל היום.

ככה גם שעת כדור הארץ: היא משמשת לנו כלא יותר מאשר הוכחה לכך שאי אפשר באמת לחסוך בחשמל. אם כדי לחסוך בחשמל צריך לכבות את כל האורות בבית – אז איך אפשר לעשות את זה באופן קבוע, כל יום? מספיקה שעה אחת — איזה שעה? מספיקות חמש-עשרה דקות — כדי שכל העסק יהפוך למאוד מעיק. במקום לעשות דברים שיוכיחו לנו שקל לוותר על קצת כל יום, אנחנו מוותרים על הכל לשעה אחת, מוכיחים לעצמנו שוב שאי אפשר לצמצם את השימוש שלנו בחשמל בלי להגביל את עצמנו במידה בלתי סבירה בעליל, וחוזרים לבזבז למחרת.

(אגב, כבר החלפתם את הנורות שלכם בנורות חסכוניות בחשמל? יותר יקר בחנות, פחות יקר בלב. ובחשבון החשמל גם.)

בטריה מאוויר

הצורך במציאת דרכים חסכוניות וירוקות יותר לייצר אנרגיה מוביל אנשים לרעיונות מפתיעים למדי. למשל, קחו פרוייקט שמקימים עכשיו באונטריו: בטריות מאוויר.

טוב, אולי זה שם יחצ"ני מדי, אבל הנה הרעיון הכללי (תוך התחשבות בזה שהבנה שלי בתחום היא אפסית ואני מסתמך על דיווחים עיתונאיים): אחת הבעיות הגדולות של כל משק חשמל היא שאי אפשר לשמור אנרגיה בצורה יעילה. אם תחנת כוח מייצרת 1000 קוט"ש אבל הצרכנים השתמשו רק ב-500 קוט"ש, אבדו לנו 500 קוט"ש שלא ניתן היה להציל. המקסימום שאפשר לעשות הוא לכבות תחנות חשמל לפרקי זמן קצרים, אבל זו פעולה בעייתית בפני עצמה מבחינת ניצולת אנרגיה. אנשים זקנים כמוני זוכרים בודאי את הקמפיין "ליישר את הקו", כלומר, להשתמש במכשירי חשמל זוללי חשמל כמו מכונות כביסה ומדיחי כלים עד כמה שאפשר בלילה, ולא ביום, שכן בלילה הדרישה לחשמל נמוכה הרבה יותר והרבה חשמל "הולך לאיבוד". מאידך, ככל שהדרישה לחשמל במהלך היום גבוהה יותר, כך יותר חשמל עלול להתבזבז בלילה כי חברת החשמל תאלץ להערך לספק את רמות הדרישה הגבוהות יותר.

הבעיה נעשית מסובכת עוד יותר כשרוצים להשתמש במקורות אנרגיה בלתי מתכלים כמו רוח או שמש. אפילו בארץ לא תמיד יש שמש. מערכות סולריות בדרך כלל אוצרות חלק מהחשמל שהן מייצרות בסוללות, אבל כמות האנרגיה שניתן לאצור בהן היא קטנה למדי, והפתרון הזה אינו פרקטי למשק החשמל בכללותו. אז הנה לנו מערכת שמייצרת חשמל רק לפעמים, כשכאשר היא כבר כן מייצרת חשמל, חלק גדול ממנו נאבד.

הנה פרט שנראה לגמרי לא קשור: מתחת לקרקע במקומות רבים בעולם יש חללים ריקים גדולי ממדים. אלו מקומות מהם נשאבו נפט, גז טבעי או מים, וכעת נותרו ריקים. איך זה קשור לאנרגיה?

או. תארו לעצמכם תחנת כוח מבוססת אנרגיה מתחדשת. כאשר התחנה מייצרת אנרגיה, האנרגיה הזו נשלחת לרשת החשמל. אבל אם חלק ממנה אינו נדרש באותה עת, האנרגיה הזו משתמשת במקום זאת לדחיסת אוויר לתוך אותם חללים תת-קרקעיים. מאוחר יותר, כאשר התחנה אינה מייצרת חשמל (כי אין רוח או שמש), האוויר הדחוס משוחרר באופן מבוקר לתוך מערכת שהופכת אותו חזרה לחשמל במידה הדרושה, וזה מוזרם לתוך רשת החשמל. כמובן, ניצולת האנרגיה כאן אינה אופטימלית. כמות גדולה של חשמל נאבדת בתהליך של הדחיסה וייצור החשמל מחדש – אבל, כזכור, מדובר על חשמל שמקורו באנרגיה בלתי-מתכלית, שהיה הולך לאיבוד בכל מקרה. כלומר, מדובר על רווח נטו לכולם. כשזוכרים שהחשמל המיותר שמיוצר בלילה בין כה וכה נמכר בזול יחסית לחשמל שנמכר באמצע היום, הרי שאם פרוייקט כזה מוקם באופן פרטי ומספק את השירות לחברת החשמל, יכול להיות כאן גם מקור נאה לרווח.

מה שמעלה את התהיה אם דבר כזה יכול לעבוד בארץ. האם יש בישראל חללים רלוונטיים שכאלו? או יש לנו רק בולענים שקרובים לפני הקרקע?

שאלה: בתקופה האחרונה אנחנו רואים שטף של עיתונאים ואנשי תקשורת שפונים לפוליטיקה: שלי יחימוביץ', דניאל בן-סימון, ציפי חוטובלי ועכשיו גם ניצן הורוביץ (איזו אבידה!) וגדעון רייכר (נגיד ש). האם גם בעבר התקשורת היוותה מסלול משמעותי לפוליטיקה? אני זוכר את אורי אבנרי וטומי לפיד. יש עוד אנשים משמעותיים שמתאימים להגדרה הזו?