צדקתי! (תגובה מאוחרת לבחירות 2006)

בימינו העיסוק המרכזי שלי הוא בלקלל סטודנטים שכותבים עבודות גרועות ונטולות פואנטה. אשתי היקרה כל הזמן תוהה אם ככה הגיבו גם המתרגלים שלי כשקראו את העבודות שלי. בדרך כלל אני מוחה שהעבודות שלי היו הרבה יותר טובות ((ושיש גם עבודות טובות בין אלו שאני קורא עכשיו, כך שלא יכול להיות שהבעיה היא בי.)), אבל לפעמים היא מדרדרת את הבטחון העצמי שלי עד שאני הולך לקרוא עבודות ישנות שלי כדי לראות איך הייתי שופט אותן כיום.

היום, במקרה, העבודה שנבחרה לבדיקה מחודשת נכתבה בראשית 2003, זמן קצר אחרי הבחירות לכנסת ה-16. העבודה עסקה בתולדותיה האלקטורליות של המפד"ל ובניסיון להסביר את המעבר מ-10-12 מנדטים לפני 1981, להתייצבות על 4-6 מנדטים בתקופה שלאחר מכן, עם חריגה אחת ב-96', אז זכתה המפלגה לתשעה מנדטים. את האשם תליתי בהצבעה רגשית של המצביעים, שצובאים על דלתות המפלגה כאשר הממשלה היוצאת מעוררת בהם אי נוחות משמעותית, ונוטשים אותה כאשר הממשלה היוצאת נוסכת בהם בטחון. כך, כאשר הממשלה היוצאת הייתה בראשות העבודה, המצביעים העדיפו "להשאר בבית הפוליטי" ולהצביע למפד"ל, אך כאשר הליכוד היה בשלטון, הם הרשו לעצמם להצביע למפלגות אחרות. כל זאת, בלי קשר כלל למידת ההקצנה הפוליטית של המפלגה ממערכת אחת לאחרת.

את העבודה סיימתי בניבוי לא טריוויאלי: טענתי כי אם שינוי תכנס לממשלה בכנסת ה-16, המפד"ל בבחירות לכנסת ה-17 תזכה לכעשרה מנדטים מכיוון שהמצביעים ירגישו איום, וזאת חרף העובדה שהליכוד ינהיג את הממשלה. הניבוי, כאמור, נעשה זמן קצר אחרי בחירות 2003, לפני הרכבת הממשלה.

בבחירות 2006 זכתה המפד"ל לתשעה מנדטים. ((בבחירות 2009, משהוסר האיום, חזרו המצביעים לסורם והעניקו למפד"ל רק שלושה מנדטים – מספר המושבים הנמוך ביותר בהיסטוריה של המפלגה.))

לא לעיתים קרובות יוצא לראות ניבוי מתגשם באופן מדוייק כל כך, ועוד פחות מכך – ניבוי שלי עצמי. לאור זאת, אני יכול להגיד בשקט לאשתי: כן, העבודות שלי היו הרבה יותר טובות מאלו.

ערה?

פוסט חדש בחורימבה עורר בי את חמתי – זעם של עורך מתוסכל. חורימבה עושה לי את זה הרבה, משום מה. הפוסט המדובר, תחת הכותרת "כך תעירו את הקוראים שלכם" נותן שלל עצות כיצד לגרום לקוראי הבלוג שלכם לא להרדם למרות שאתם משעממים לאללה. אני יודע שקהל היעד המדומיין של חורימבה הוא פרובלוגרים שכותבים מתוך אינטרס כלכלי, להבדיל מבלוגרים פושטים כמוני וכמו רוב הבלוגרים הישראלים האחרים, שכותבים כדי שיקראו אותם, אבל שליו בן-ארי לא עושה את ההבדלה הזו בצורה מפורשת, אלא פונה באופן כללי לכותבי בלוגים, ולכן אני מרשה לעצמי להתערב.

העניין הוא שלפחות חלק מהעצות של שליו הן, לדעתי לפחות, שגויות עד כאב. בואו נעבור עליהן אחת אחת.

תרווחו

לא חייבים לדחוס את תוכן הפוסט בגוש טקסט אחד גדול. תרווחו את השורות (130% מגובה הגופן יספיקו), אל תתקמצנו על שורות חדשות ותלמדו להשתמש במקפים. למשל, את המשפט הקודם אפשר לנסח גם כך – "את התוכן – ממש לא חייבים לדחוס בגוש טקסט אחד גדול. את השורות – תרווחו (130% מגובה הגופן יספיק) ובעניין שורות חדשות –  אל תתקמצנו עליהן." לא בטוח שהנוסח בהכרח נכון יותר מבחינת הדקדוק, אבל בוודאי קריא יותר.

אני בהחלט בעד "שטח לבן". הפרדה טיפוגרפית ברורה של הפסקאות בטקסט עוזרת לקורא להתמצא בטקסט, לדעת עד לאיפה לדלג אם לא מתחשק לו לקרוא את הרעיון הנוכחי עד סופו ולעבור לרעיון הבא (אצלי יש עוד חצי שורה רווח בין פסקה לפסקה. באייל הקורא הנוהל היה להכניס שורה רווח בין כל שתי פסקאות. הכי טוב, כמובן, היה הזחה של השורה הראשונה של כל פסקה ויישור לשני הצדדים, אבל אני לא בטוח שהאינטרנטים יודעים איך לעשות את זה, ובטח שאני לא ((עדכון: מישהו, אני מניח שזה נדב, תיקן לי את קובץ ה-CSS כדי לבצע בדיוק מה שהצעתי כאן. נכנסתי לתוך הקובץ כדי לראות איך עושים את זה ולתקן קצת את הגדלים, ועל הדרך גם הגדלתי קצת את הגופן שכבר קיבלתי תגובות לגביו. אשמח לקבל הערות נוספות אם יש למישהו, ותודה לנדב.))). אני גם אוהב להשתמש בפסקאות חד-שורתיות כאמצעי לייצור הפסקות בקריאה וריווח טיפוגרפי (השניים באים ביחד). כמתרגל אני מודע היטב להבדל המשמעותי בקריאות של טקסט צפוף לבין טקסט בריווח כפול. באותה מידה כדאי גם להמליץ על טורי טקסט צרים למדי – זה אומר יותר גלילה, אבל קריאת שורות ארוכות היא מועדת לפורענות עבור קוראים רבים.

אבל שליו חורג כאן מהמלצות טיפוגרפיות גרידא. הוא מציע לנו להתערב בפיסוק עצמו כדי לייצר שטח לבן מלאכותי בתוך רצפי מילים. כפי שכתבתי, ריווח טיפוגרפי מלווה בהפסקה בקריאה. קורא מיומן יודע לתרגם שטח לבן בתוךהטקסט, כמו גם סימני פיסוק שונים, להפסקה קצרה, על פי כללים לא לגמרי ברורים. להפסקות הללו, בדיוק כמו למילים שביניהן, יש משמעות. להגיד "לא בטוח שהנוסח בהכרח נכון יותר מבחינת הדקדוק, אבל בוודאי קריא יותר" זה לומר דבר והיפוכו. בבלוג דגש קל אוהבים לתת כדוגמא את המשפט woman without her man is nothing כמשפט ששתי צורות פיסוק שונות מניבות שתי משמעויות שונות בתכלית שלו. לזרוק מקפים בצורה רנדומלית בטקסט זו דרך מצויינת להפוך אותו לבלתי קריא ומעייף הרבה יותר עבור הקורא שגם ככה לא מי יודע מה אכפת לו ממה שאתה מדבר עליו.

הכלל הראשון, לפיכך, צריך להיות: היה ברור!

הלאה.

תפשטו

פצלו משפטים ופסקאות באורך הגלות לכמה משפטים פשוטים. חתכו בלי סנטימנטים. כתבו קצר ולעניין, אך אל תגזימו, אתם לא בצה"ל. גבוהים הסיכויים שגם אם נושא הפוסט אינו מעניין חלק מהקוראים, צורת הגשתו הקריאה והפשוטה יגרמו לקוראים להתעניין. אולי.

עם זה אין לי בעיות. אכן, פסקאות ארוכות יתר על המידה שמערבות רעיונות שונים, כמו גם משפטים מבולגנים שלא ברור איפה התחילו ולמה עוד לא נגמרו, הם מהרעות החולות של הרבה כותבים בלתי מיומנים. לפעמים נדמה לנו שיש לנו רעיון שהוא מורכב מכדי להסביר אותו במשפט קצר, אבל להביע רעיון מורכב במשפט אחד ארוך זה הרבה יותר גרוע. כלל האצבע שלי, לפחות עבור כתיבה אקדמית, הוא לא יותר מארבע שורות (באנגלית, פונט טיימס ניו רומן, 12 נקודות) בלי נקודה. בכתיבה "פופולרית" עדיף לא להתקרב אפילו לאורך שורה כזה.

מה שצריך לזכור, כמובן, זה בשביל מה יש לנו פסקאות ומשפטים, ומה כל יחידה כזו אמורה להכיל: רעיון קוהרנטי. המשפט הוא יחידת המידע הבסיסית ביותר של הטקסט. הוא צריך להיות לכיד, כך שלא ניתן להפיק ממנו יותר מרעיון אחד בלבד. פיתוח של רעיון הוא תפקידה של הפסקה השלמה. פסקה נוטלת רעיון ומפתחת אותו, אבל עדיין, כששואלים "על מה הפסקה הזו", התשובה צריכה להיות "רעיון איקס, ופיתוח שלו", ולא מעבר לכך. בנייה טובה של פסקה גם תדע להתקשר לפסקאות שסביבה, למשל באמצעות מילות קישור, או אזכור של מילים שהופיעו בסוף הפסקה הקודמת בתחילת הפסקה הבאה. (למשל, בפסקה הזו, המילים "מה שצריך לזכור" משמשות כדי לחבר את הרעיון של הפסקה – מה תפקידיהן של יחידות המידע בטקסט – לרעיון של המקטע בתוכו היא מופיעה, שהוא החשיבות של הפרדת טקסט לפסקאות).

כותרות משנה

חלקו את הפוסט לתת-חלקים הגיוניים ותנו לכל חלק כותרת משנה. כך תשיגו שני דברים – תאפשרו לקוראים לדלג על קטעים שמעניינים אותם פחות וגם תספקו את חסרי הסבלנות. אלה האחרונים יסתפקו במעבר חטוף על כותרות המשנה ועדיין יגיעו לסוף הפוסט.

כותרת משנה היא דרך אחת להפריד בין מקטעים (אפשר, באותה מידה, פשוט לשים סימן מפריד, כמו שלושה מקפים בשורה משלהם). זה כלי שאני משתמש בו פחות מדי, יש להודות על האמת, אולי כי הוא נראה לי רלוונטי יותר לטקסטים באמת ארוכים. טקסט בן 600 מילה (ראו להלן) לא צריך כותרות משנה. חלוקת טקסט כה קצר למקטעים קצרים עם כותרת נפרדת מסתכן בהפיכת כותרות המשנה ל"תקציר" של הטקסט, שקריאתן תחליף את קריאתו.

כאמור, אם משפט הוא רעיון ופסקה היא פיתוח של רעיון, הרי שהמקטע הוא צביר רעיונות שיחד מהווים יחידה לכידה ונהירה. מקטעים קצרים מדי מתחילים לפלוש לטריטוריה של הפסקה מבחינת התפקיד הארגוני שלהם בטקסט. אם הטקסט שלכם אכן מתחלק למספר רעיונות קצרים בני פסקה או שתיים, אולי מוטב לוותר על כותרות משנה לגמרי ולהתחיל כל פסקה במשפט בגופן מודגש שיכיל את הרעיון של הפסקה בקצרה. היתרון של השיטה הזו הוא בכך שיש יותר לגיטימציה לשימוש במשפטים אינפורמטיביים של ממש בצורה הזו מאשר בצורה של כותרות משנה. אלו, במיוחד בכתיבה הפופולרית, נוטות להיות מאוד קצרות, ולשמש דווקא לגירוי הסקרנות במקום מתן אינפורמציה.

שלבו גרפיקה

לא על טקסט לבדו. גם אם אינכם זקוקים ממש לגרפים, טבלאות או איורים אחרים על מנת להדגים את הנאמר בפוסט, שלבו בכל זאת. אפשר להסתפק באיור או בצילום פשוט הקרוב לנושא הפוסט. השתמשו ב-PicApp המאפשרת שימוש בתמונות ממאגרים מקצועיים מבלי לדאוג לעניין זכויות היוצרים.

שוב, אני בעד. גם זה כלי שאני לא משתמש בו הרבה, מתוך עצלנות בעיקר, אבל יש מי שעושה בו שימושים מופלאים בעליל, כמו תום. העניין הוא בדיוק זה: שלא מדובר פה במשהו שאפשר לזרוק סתם כך לתוך טקסט ולהניח שבכך הפכנו את הטקסט למעניין יותר. בחירת תמונות לליווי טקסט היא מלאכה לא טריוויאלית, שדורשת מחשבה ואף חוש אסתטי שלא לכולם יש. אין דבר גרוע יותר מטקסט שמלווה בצילום נדוש או בלתי רלוונטי בעליל שנותן תחושה של פרסומת.

TEEN VOGUE'S Fashion University - DAY 1

תמונה שעלתה בחיפוש המילה "בלוגינג" באתר PicApp. (אילוסטרציה)

לא עוד פוסטים של 600 מלה

חתכו פוסטים ארוכים. פשוט חתכו אותם.  אלא אם לקוראים שלכם יש זמן פנוי רב או ניחנו בסבלנות יתרה, בשלב מסוים בפוסט ארוך תאבדו לפחות חלק מהם. לכן אם הפוסט מכסה יותר מדי נושאים, פצלו אותו לסדרה של שניים או שלושה פוסטים קצרים יותר. כך תרוויחו יותר תשומת לב מהקוראים וגם יותר צפיות בבלוג.

נאה דורש נאה מקיים. הפוסט של שליו הוא בן כ-350 מילה בלבד. הפוסט הנוכחי כבר מתקרב לכפליים המגבלה שניתנה. האם זה הופך אותו לפחות מעניין?

השאלה שצריכה להשאל, כמובן, היא למה לעזאזל שאני ארצה שהקוראים שלי ירפרפו עד סוף הפוסט אם מה שאני כותב בעליל לא מעניין אותם. כל כללי הכתיבה שאני מכיר, כולל כתיבה "פרסומית" יותר, פועלים בכיוון ההפוך: כדאי לשים כותרת משנה לטקסט (באקדמית מדברים על אבסטרקט) כדי לתת את עיקרי הדברים, אולי עם איזה גירוי סקרנות קטן כדי לעודד קריאת הטקסט המלא; כדאי לרכז את כל הפרטים החשובים בראשית הטקסט (באקדמיה ממליצים גם לתת תקציר של הטיעון ומבנה המאמר איפשהו במקטע הראשון, אם לא בפסקה הראשונה. בעיתונות הנחת היסוד היא שהעורך חותך בלי לחשוב, והוא עובד מהסוף להתחלה. כלומר – את הדברים שהכי פחות אכפת לך שיחתכו שים בפסקה האחרונה וכן הלאה); כשמוסיפים כותרות ביניים בעיתון, בדרך כלל הן ההפך מאינפורמטיביות: המטרה היא לעורר את סקרנות הקורא ולגרום לו לקרוא עוד מקטע, גם אם הוא החליט לדלג על הקודם (בניגוד להצעה של שליו שמעודדת רפרוף על הטקסט והסתפקות בקריאת כותרות ביניים אינפורמטיביות פחות או יותר); גם השימוש ב"אינסרטים" (ציטוטים בגופן גדול שמשולבים בינות לטקסט), כמו גם בציטוטים לצד תמונות, נועד לגרום לי לפתח עניין בטקסט, ולא סתם "להשאיר אותי ער" בזמן שאני מרפרף עליו.

בסופו של דבר, הדרך להשאיר את הקוראים שלך ערים היא לכתוב מעניין. אפשר לכתוב מעניין גם על נושא לא מעניין (למשל, באמצעות הומור, או הפיכת נושא לא מעניין ליותר רלוונטי לקוראים על ידי הקבלתו למשהו שקרוב יותר לליבם), אבל אף כלי טיפוגרפי לא יעשה את העבודה הזו עבורכם, ואי אפשר להחליף עבודה על טקסט בכלי אוטומטי שיהפוך אותו למעניין יותר בלי מאמץ. רוצים לכתוב בלוג מעניין? הנה העצה שלי: תתאמצו.

(1380 מילים, כולל).

איך לזהות טעויות באינטרנט, מדריך לקרציה המתחיל

כל מי שקורא את הבלוג הזה, ויותר מכך מי שנתקל באינספור התגובות שאני משאיר אחרי במגוון מקומות באינטרנט, יודע כבר שאני קרציה מהסוג שמתואר באילוסטרציה לעיל. אני לא מסוגל להתעלם משגיאה (ועוד באינטרנט!), ואני לא נוהג להיות מאוד נחמד כשאני מתקן אותן (e.g.).

שתי שאלות עולות: א. למה אני עושה את זה? ו-ב. איך אדם סנילי כמוני מאתר טעויות כל הזמן?

על השאלה הראשונה אני לא אענה, כי זר לא יבין זאת, ואם אתם לא מסוגלים להיות פתוחים ולקבל את השונה, או אנשים עם מגבלות כמוני, אז תתביישו לעצמכם.

התשובה לשאלה השניה היא שצריך להפעיל את השכל הישר שלכם. מסתבר שכלל האצבע שלי לגבי פמיניסטיות נכון לגבי הרבה דברים אחרים: אם משהו נשמע מדהים, מפתיע ומוכיח בצורה יוצאת מגדר הרגיל את הטענה של הדובר, יש סיכוי טוב מאוד שזה בגלל שזה לא נכון. כך למשל, אם מישהו מספר לכם ש-42% מהסיסמאות בהוטמייל הן 123456 (אפילו אם מדובר רק בפלח של המשתמשים שנפלו קורבן לפישינג), זו סטטיסטיקה כל כך נפלאה, שפשוט אין סיכוי שהיא נכונה. והיא אכן לא נכונה. באופן דומה, אם מישהו מספר לכם שהאו"ם, לא פחות, מגדיר פליט כמישהו שגר במדינה ממנה הוא נפלט "מאז ומקדם", זה צריך להדליק לכם כמה עשרות נורות LED אדומות, כי זו פשוט לא שפה שהגיוני שהאו"ם ישתמש בה, ולו משום שאין לזה שום משמעות אופרטיבית בבואנו להחליט מי אכן פליט ומי לא. הפער בין "מאז ומקדם" לבין "בשנתיים האחרונות" נשמע כל כך נפלא כאמצעי רטורי, שפשוט אין שום מצב שזה יקרה באמת ביקום שאבן היסוד העיקרית שלו היא לא נרטיביום.

כמובן שאם אתם מתעקשים, אתם יכולים לנצל את התובנה הזו לדברים קצת פחות מרגשים מאשר למצוא טעויות באינטרנט, כמו למשל ביקורת עצמית על הטיעונים שאתם עצמכם מציגים. אבל אם תעשו את זה, אני לא אוכל לתקן אתכם, ואז אני אהיה עצוב. תתביישו לכם!

(דיסקלייזמר: אני לא טוען שאני לא עושה טעויות. להפך, אני עושה המון מהן. אבל לזכור שהיקום לא מורכב מנרטיביום זה משהו שמומלץ לכל מי שמנסה לתאר אותו. גם קצת ענווה לא תזיק, אבל עוד לא הצלחתי למצוא כזו. מצד שני, גם הזמנה לגוגל ווייב עוד לא קיבלתי כדי שגם אני אוכל לספר לכולם כמה משעמם בגן הסגור שרק לי מותר להכנס אליו ולכם לא ניה-ניה-ניה-ניה! — אז זהו.)