בלינוקס זה לא היה קורה (או: המדריך להסרת אובונטו)

אם אתם כמוני יש לכם לא מעט חברים שמשתמשים בלינוקס, ואוהבים לציין, לפעמים, כמה שהם אוהבים להשתמש בלינוקס, וכמה שלינוקס יותר טוב מחלונות. אם אתם קצת פחות עצבניים ממני, יכול להיות שעדיין יש לכם כמה חברים שממש מנסים לשכנע אתכם לעבור ללינוקס ומספרים לכם על נפלאותיה של מערכת ההפעלה החופשית.

ובכן, לפני אי אלו חודשים, בעקבות קריאת כתבה על מהדורה חדשה של אובונטו ("לינוקס לבני אנוש"), החלטתי לנסות ולהתקין אותה. מה יכול להיות רע? הרי אובונטו יכולה בקלות להקים מערך אתחול-כפול לצד החלונות, שום דבר לא נאבד, הכל טוב ויפה. ואכן, ההתקנה עברה בצורה חלקה: קיבלתי תפריט אתחול עם 9(!) אפשרויות שונות – הראשונה היא האובונטו שאני אמור להפעיל, האחרונה שבהן חלונות, וכל הבאמצע אין לי מושג ואני לא רוצה לדעת. ((משום מה האופציה האחת לפני אחרונה הייתה משהו עם ויסטה, למרות שמעולם לא הותקנה ויסטה על המערכת ואין לי מושג איך זה הגיע לשם. בטח באשמת מיקרוסופט.)) כמו שמבטיחים האנשים הטובים (באמת טובים!) של אובונטו, המערכת יוצאת עובדת מהקופסא. פרט להזנת הסיסמא של הויי-פיי שלי, בעצם, לא הייתי צריך לעשות כלום. טוב, הייתי צריך לקבוע סיסמת משתמש. ועוד אחת לצרור המפתחות שלי. אבל זהו, באמת. המארז בה יחד עם אופן אופיס – חבילת האופיס שאני משתמש בה בכל מקרה – ופיירפוקס (שבזמנו היה הדפדפן שאני משתמש בו בכל מקרה. מאז עברתי לכרום), ועוד כל מיני דברים טובים.

אפילו הצלחתי להתקין את גרסת הלינוקס של מנדליי, שהפך לכלי עבודה מרכזי עבורי מאז גיליתי אותו. עד מהרה גיליתי את נפלאות ריבוי הדסקטופס, וסידרתי לעצמי שיטה רציונלית ומגניבה. עוד הייתי זקוק לסיוע מכמה חברים טובי לב בטוויטר כדי לסדר כמה דברים, אבל שום דבר רציני, וזה לא שאני מעמיד פנים שמשתמש שנתקל בחלונות בפעם הראשונה ידע לעשות הכל מייד. הכל עבד יופי, עד שהוא לא. פתאום גיליתי שכשאני שולח את המחשב לשנת-חורף (מה שלינוקס קורא השעייה-לדיסק), הוא מתעורר רענן וטוב לב, עם אתחול נקי של המערכת, ובלי כל החלונות שהשארתי פתוחים. חיטוט ארוך ומעמיק ברחבי הפורומים השונים של אובונטו העלה סדרה של טקסי וודו לא ברורים שהייתי צריך לבצע בטרמינל, תוך שאני מקיש את הסיסמא הארוכה-להרגיז שנאלצתי להמציא לעצמי פעם אחר פעם. אומרים שאחת המגבלות של חלונות היא שהיא מאפשרת למחשב לעשות כל מיני דברים בלי לקבל אישור מובהק מהאדמיניסטרטור של המחשב. אבל בלינוקס, מי שרוצה לתפעל את המחשב שלו בלי לדעת מה הוא עושה צריך לעקוב אחרי אינספור הוראות שהוא לא מבין, ולסמוך על מי שכתב אותן שהוא לא יעשה שמות במחשב שלו. עד כמה שאני יודע נתתי למחשב שלי הרשאה לאכול את בני הבכור. ((sudo dev /our –firstborn)) הפוטנציאל להנדסת אנוש זדונית כאן הוא עצום, והסיבה היחידה שהבעיה הזו לא התעוררה באובונטו עד היום היא פשוט שמשתמשי חלונות לא עברו למערכת הזאת בהמוניהם.

העצוב באמת הוא שחרף אינספור אתחולי ניסוי, שום דבר לא השתנה, ושנת החורף מחקה לאובונטו את הזיכרון. בסופו של דבר הגעתי לדיון באחד הפורומים בו הובהר שבעצם, זו בעיה שאובונטו מעולם לא הצליחה לפתור, לכאורה משום שיש כל כך הרבה מפרטים שונים של מחשבים שונים. עכשיו, אני יודע שזו לא תשובה לגיטימית, אבל חלונות יודעת להתמודד עם המחשב שלי יופי, ולא אכפת לי אם זה בגלל המונופול של מיקרוסופט או בגלל אורות הצפון. זה עובד וזהו.

אז החלטתי לעזוב את אובונטו לבינתיים. או אז נזכרתי בתפריט האימתני שמופיע בכל הדלקה של המחשב – אותו תפריט שברירת המחדל שלו היא אובונטו. שוב צללתי לתוך הפורומים כדי לגלות איך משנים את ברירת המחדל. ((נותנים למחשב רשות למזמז את בת הזוג שלך: sudo grope S/O.)) בסוף יצאתי עם הניצחון בין שיני, והשארתי את אובונטו להתמרמר על הכונן שלי תוך שאני מתעלם ממנו בבוז בכל אתחול.

עבר זמן מה, יצאה גרסה חדשה של אובונטו, והחלטתי שוב לתת הזדמנות למערכת ההפעלה החופשית. אתחלתי את המערכת, עקבתי אחרי כל ההוראות כדי להתקין את הגרסא החדשה. את השינוי ניתן היה להרגיש מיד: עכשיו רשימת האופציות בתפריט האתחול כוללת 11 אפשרויות, ואפשרות ברירת המחדל שלי היא קללה בהונגרית. שוב לחפש את ההוראות איך לשנות את ברירת המחדל, לגלות מאוחר מדי שאפשר לצמצם את מספר האופציות באמצעות הסרה של קרנלים מיושנים, לשנות את ברירת המחדל חזרה, ולגלות — אלוהים, למה לא בדקתי את זה קודם — שעדיין אין שנת-חורף מתפקדת. בתסכולי כי רב החלטתי להסיר את הלינוקס לגמרי, אבל ציפור קטנה לחשה לי שתפריט האתחול משוייך ללינוקס, ושיש סיכוי שאם אני פשוט אסיר את המחיצה של לינוקס, המחשב שלי יחורב לחלוטין.

הודיתי בתבוסתי, ובמקום זאת צמצמתי את המחיצה של לינוקס למשהו שפחות יציק לי בעיניים – כמה עשרות ג'יגה בודדים. את היתרה הפכתי לכונן נוסף לחלונות, ואני ולינוקס נפרדנו לשלום כידידים שוב.

ואז, כחלוף מספר חודשים, אלוהים יודע למה, החלטתי לתת לזה עוד צ'אנס. נכנסתי לאובונטו, הפעלתי את מרכז העדכונים ואמרתי לו לעדכן הכל. אובונטו אמר שאין בעיה, וכעבור הרף עין הודיע לי שבעצם יש בעיה: אחת מהתוכנות שאני רוצה לעדכן אינה מורשית. באמת? איזו? מנדליי. מה מנדליי? למה אתה לא רוצה לעדכן את מנדליי? לא בא לי, השיב אובונטו, וסירב לעדכן. רק מתוך סקרנות הפעלתי את המנדליי וחיפשתי דרך לעדכן אותו משם, כמו בחלונות, אבל לא הייתה אפשרות כזו. לא הצלחתי לאתר שום דבר לגרום לאובונטו לעדכן את מנדליי (אני מרשה! באמת!), פרט להתקנה מחדש של התוכנה. חזרתי לאשף העדכונים ואמרתי לו "טוב, בסדר, עזוב מנדליי, תעדכן את השאר". אין בעיה! אמר המחשב, וכעבור הרף עין של רבע שעה הורדת עדכונים הודיע שבעצם יש בעיה: הוא לא מצליח להתחבר לרשת. אבל אתה מחובר לרשת, ניסיתי להסביר לו. הנה, אני גולש ממש עכשיו. נכון, השיב המחשב, ואני מצליח להתחבר לחלק מהרשת, אבל יש איזו חתיכה שלא עובדת לי עכשיו, ולכן לא תוכל לעדכן אף חלק מהתוכנה למרות שאני מסוגל להוריד 200 מגה מתוך ה-202 שדרושים לי.

אוקיי.

המדריך המלא להסרת אובונטואים מעצבנים

הפעילו את דיסק ההתקנה של חלונות 7 (אם לא קיבלתם דיסק התקנה, אפשר לייצר אחד מתוך מערכת ההפעלה על ידי כניסה ל-Control Panel -> System and Security -> Backup and Restore ובחירה בתפריט הצדדי ב- Create System Repair Disc. לחלופין, אפשר להקליק על "התחל" ולהקליד create system repair disc, כמובן).

אחרי שהדיסק מוכן, אתחלו את המחשב דרך הדיסק. ((לשם כך תדרשו לשנות את הגדרות האתחול בביוס – בדרך כלל באמצעות הקשה על F2 במסך האתחול הראשון שעולה במחשב.))

ביחרו את תצורת המקלדת שלכם. במסך שעולה, ביחרו ב"command prompt".

הקלידו את הפקודה הבאה (בלי מרכאות): "bootsect /nt60 c: /mbr" (אם מערכת החלונות שלכם משום מה לא מותקנת על c, ביחרו באות הרלוונטית. שימו לב: מרגע שניתנה הפקודה הזו, לא תהיה יותר גישה לחומר שבמחיצת האובונטו. דאגו לגבות כל מה שיש לכם שם מראש. (באופן כללי כדאי לגבות קבצים חשובים לפני שעושים דברים כאלה).

הפקודה הזו תמחק את GRUB, מערכת האתחול שהתקינה אובונטו, ותחליף אותה במערכת האיתחול של חלונות עצמה.

עכשיו הגיע השלב המהנה ביותר: גריסתה של מחיצת האובונטו. אחרי שאתחלתם מחדש את המחשב לתוך חלונות (לא לשכוח להחזיר את ההגדרות בביוס למצבן המקורי), הכנסו ל-control panel -> System and Security -> Administrative Tools -> create and format partitions.

בחלון שיפתח, הקליקו על המחיצה של לינוקס – שימו לב לבחור את המחיצה הנכונה. מחיקה של המחיצה הלא נכונה תגרום לאובדן מידע חשוב.

בתפריט הקליק-ימני ביחרו "delete volume".

עכשיו אפשר להגדיר את המחיצה כמחיצת חלונות חדשה, או להרחיב את המחיצה הקיימת כך שתכלול את כל שטח הכונן.

ברכותי! המחשב שלכם נטול לינוקס. לכו לכל החברים המעצבנים שלכם ותגידו להם שמערכת ההפעלה החופשית שלהם שווה לתחת.

פיצ'ר חדש בלא שומעים

סדרה של חיפושים מוזרים הביאו אנשים לבלוג שלי בימים האחרונים – לצד חיפושים פחות או יותר לגימיטיים ("כל האמת על ריבנטרופ מולוטוב"! "רעיונות לתזה במשפטים" (באמת?) או "למה ילד משקר שהוא לא עשה קקי?") הופיעו כמה חריגים במוזרותם. ראשית היה האדם שחיפש "תמונות מצחיקות עם פטיש" (החיפוש הוביל לעמוד הראשי שלי, משום מה), "כל הסרטים שיצאו על סוקראטס וקריטון" (כולם! החיפוש הוביל לקטגוריות אלימות בבלוג), "מבנה אצבעות אצל הומוסקסואלים" (פופ!), והיום, כגולת הכותרת, נכנס חיפוש אחר ""Dubi Kanengisser" nude" (הוביל לפוסט על שייח ג'ראח). שזה קצת מחמיא לי, אני מניח, אבל בכל זאת.

בעקבות התייעצות עם הטוויטראטי, הגענו למסקנה שמדובר על מקור פוטנציאלי להכנסה. לפיכך, לאור דרישת הקהל, אני פותח את חנות הסקס של דובי: תמונות של דובי בתנוחות מפתות יהיו מעכשיו חלק ממגוון תכני הפרימיום שמספק הבלוג ללקוחות משלמים בלבד. אם חפצה נפשכם בתמונת עירום שלי, אנא השתמשו בכפתור התרומה שבראש הטור שמשמאל. כדי להגן על נפשותיהם הרגישות של תורמים תמימים, רק מי שיתרום בדיוק 111.11 ש"ח ויבקש במפורש את תוכן הפרימיום של האתר יחשף לזוועה הפוטנציאלית, כך שאתם יכולים לתרום בלי לדאוג שתקבלו ממני דוא"לים נפיצים בתגובה.

(כן, הפיגועים חזרו לרחובות ירושלים, רוחות של מלחמה מנשבות בדרום, חוק הנאכבה וועדות הקבלה, כסאו של אסד מתנדנד, קנדה הולכת למערכת הבחירות הרביעית שלה בשבע שנים, וגוגל שינו את הלוגו של כרום, ואני כותב על שטויות כאלו. תאמינו לי שאני סובל מזה יותר.)

הובס, 2003-2011: המתת חסד (וגם: רצח בדם קר)

ותיקי הקוראים ודאי זוכרים את קלווין, המחשב השולחני הישן שלי. היום, באיחור מה, הצטרף גם עמיתו הובס אל שורת המתים. הובס, מחשב נייד שקניתי במיטב כספי (עם סיוע-מה מהורי) כדי להחליף את הת'ינקפד שקדם לו, כבר חרחר זה זמן מה. למעשה, הוא עדיין תפקד, פחות או יותר – הוא היה המחשב העיקרי של אשתי, ושירת אותה נאמנה. הבעיה העיקרית הייתה החיבור לחשמל, שהלך ונעשה פחות ופחות יציב. אחרי שאשתי התחשמלה פעם אחת, החלטנו להפסיק לדחות את הקץ ויצאנו לקנות מחשב חדש.

הובס היה מחשב מתוצרת אייסר. גם הלפטופ עליו אני כותב עכשיו הוא מתוצרת אייסר, וגם הנטבוק החביב שלי שיושב לצידי. וגם המחשב החדש שקנינו לאשתי. 350$ (לפני מס) הספיקו לרכישת מחשב לחלוטין לא רע – לא הייתי מנסה להריץ עליו משחקים, אבל מצד שני אני לא בטוח שהוא מפגר בהרבה מאחורי המחשב שלי, שנקנה בפי שתיים וחצי מזה לפני כשנה (אם כי המחשב שלי הוא 17", והחדש 15.6"). מה שאני מנסה להגיד: אם אתם מחפשים מחשב נייד ואין לכם דרישות מאוד ספציפיות, אני ממליץ על אייסר. אני עובד איתם כבר קרוב לעשור ובינתיים מדובר במחשבים בעלי אורך חיים יוצא מגדר הרגיל.

הובס, כאמור, שימש אותי עד לא מזמן ואת אשתי עד לרכישת המחשב החדש. לפני ששולחים אותו למחזור, רציתי לדאוג שלא ישאר יותר מדי מהכונן הקשיח שלו. אך אבוי – כיצד נכסח את הצורה לכונן קשיח מתוך הכונן עצמו? להובס היה פעם כונן דיסקים, אבל הוצאנו אותו מכיוון שהוא התחיל לעשות בעיות. ניסיון לאתחל את המחשב דרך כונן הדיסקים החיצוני כשל, וגם אתחול באמצעות דיסק USB לא אפשרי על מחשב כה ישן. אז ניגשתי לארון והוצאתי את כונן הדיסקים. בחרדה הכנסתי אותו למחשב וניסיתי לאתחל את המחשב עם דיסק חי של GParted. זה עבד, אבל פרמוט לא באמת מספיק למחשב שבכל זאת עשוי להכיל ססמאות שלי לכל מיני דברים. ניסיתי לאתחל אותו עם דיסק של אובונטו, אבל הכונן נכנע אחרי קריאה ממושכת. הבנתי שאם ארצה למחות את הדיסק לחלוטין, אזדקק למשהו שלא יכביד על הכונן דיסקים. חיפוש זריז ברשת איתר את אתחל והפצץ של דאריק, תוכנה שעושה בדיוק מה שרציתי בעשרה מגה. צרבתי בזריזות את הדיסק, ולמרבה השמחה, הובס הרשה לי לבצע בו המתת חסד. אפילו החיבור לחשמל נשאר יציב לאורך השעתיים של גריסה אקטיבית של הכונן הקשיח, על כל 30 ג'יגותיו, שבסופן לא נותר ממנו כלום.

חשבתי, כמעשה אחרון של כבוד להובס, להתקין עליו אובונטו, בשביל הכיף. אבל כונן הדיסקים הודיע לי שהוא הגיע לסוף דרכו. וכך יושבת לה עכשיו גופתו של הובס לצידי, מחכה שאקפיץ אותה למרכז המחזור למכשירי אלקטרוניקה.

היו לי הרבה זכרונות מהובס. רוב התקופה שלי בקנדה הוא ליווה אותי. כל חייו של הפוציק הוא היה איתנו — ויעידו על כך המקשים שהילד עקר ממנו ושבר באופן כה יסודי עד כי לא יכולתי להחזיר אותם למקומם, ביניהם שני מקשי ה-alt, שנאלצתי למפות מחדש למקש ה"כפתור הימני" ומקש ה"חלונות" (זה האחרון היה חסר לי לקיצורי מקלדת למיניהם, אבל לאשתי היה חשוב יותר לחליף שפות בנוחות). הוא לא מת מוות הרואי כמו אחיו הגדול. אבל הוא גם לא קרס ושבק חיים כמו הובס האב. מוות מכובד, בשיבה טובה. יהיה זכרו ברוך.

מחיקתו של הובס הזכירה לי את הכונן הקשיח הישן, בן 80 הג'יגה, שלקחתי מקלווין כשבאנו לקנדה. תמיד אמרתי לעצמי שיום אחד אני ארכוש מחשב שולחני ואז אוכל להשתמש בזה. אין לי מושג מה יש על הכונן הזה, אבל אחרי ארבע שנים אני יכול רק להניח שזה לא ממש יחסר לי. שקלתי לרכוש מתאם USB כדי לבחר אותו לאחד המחשבים הישנים ולהעתיק משם את מה שלא יהיה עליו, אבל היה לי קצת חבל לבזבז את הזמן ואת הכסף. מצד שני, לא רציתי להשליך אותו סתם כך למחזור כשניתן עוד להוציא ממנו מידע — מידע ישן, אבל אי אפשר לדעת איזה דברים מביכים שמרתי שם. מכיוון שמחיקה באמצעות תוכנה לא הייתה אפשרית, נאלצתי להשתמש בכלים קצת יותר לואו-טק. אני והילד שיברנו את המעטפת החיצונית באמצעות פטיש, והצלחנו לפתוח אותה לבסוף.

הגוויה עוד נאבקה ואף הצליחה לשרוט אותי במהלך הקרב, אך לבסוף הדיסק הושחת עד היסוד ופורק לגרמים, תוך שאני שורט וחותך במדיה המגנטית עצמה כמיטב יכולתי.

HD fin

בעוד שהיא מדממת ברגים ורסיסי מתכת, הגופה נזרקה לפח. מאז אני לא מפסיק לחשוב מה עשוי היה להיות שם, בתוך אותם 80 ג'יגה תמימים, שרציתי לסחוב אותם איתי עד לקנדה. בוודאי היה שם ארכיון הדוא"ל הישן שלי, מלפני המעבר לג'ימייל. אולי היו שם שאריות של ארכיונים מימי אולטינט. לעולם לא נדע. אם אי פעם מישהו ירצה לכתוב עלי ביוגרפיה, אפשר לציין את היום הזה כיום ראשון השחור של ההיסטוריה הפרטית שלי.

מצד שני, קשה לי להאמין שלמישהו אכפת.

המון המון המון דברים קרו בשבועות האחרונים, וכל הזמן יש לי דברים שאני רוצה להגיד אבל לא מצליח לבטא אותם בצורה שאני מוכן לפרסם. אפשר לקרוא לזה מחסום כתיבה, או לא יודע מה. אני בעיקר מרגיש שמה שיש לי להגיד לא מספיק מבוסס. אולי השהות הקצרה בארץ גרמה לי להרגיש עוד פחות מחובר מהרגיל, וקשה לי להטיף מוסר ולהרצות על מה ואיך צריך לעשות משולחן העבודה בטורונטו. קשה לי לכתוב את הפוסט הזה שמתבשל לי כבר כמה שבועות שקורא לשיתוף פעולה מהותי יותר בין השמאל היהודי בישראל לבין הערבים, כשאני יודע שכבר יש התארגנויות כאלו, ואני לא יודע עליהן כלום. אז בינתיים אני מתרכז בעבודה על התזה. אני מניח שגם זה לטובה.

רגע אחרי יום כיפור: שלל התנצלויות

בפוסט הקודם שלי, על דירוג האוניברסיטאות של ה-Times Higher Education, כתבתי שאף אוניברסיטה ישראלית לא הצליחה להכנס ל-200 המקומות הראשונים, לעומת שלוש כניסות בשנה שעברה. התבססתי ברשומה זו על ההנחה שכל האוניברסיטאות הישראליות אכן דורגו, כפי שהשתמע מכללי ההכללה של המחקר של הטיימס. עוד טענתי שאף כלי תקשורת ישראלי לא ידווח על הדירוג הזה, כי לאף אחד אין אינטרס לשלוח הודעה לעיתונות בנושא.

מסתבר שטעיתי, לפחות פעמיים: פעם אחת טעיתי, משום שעיתון הארץ דווקא פרסם כתבה בנושא ((תחת תגית "נערכת ההשכלה הגבוהה"!)) — הייתי רוצה לחשוב שאולי הוא הגיע לנושא דרך הבלוג שלי, אבל אני מניח שרוב הסיכויים הן שלא.

פעם שניה טעיתי משום שמסתבר – גם לפי הכתבה וגם לפי מספר תגובות שקיבלתי בעקבות הרשומה ההיא – שלפחות שתי אוניברסיטאות, העברית ותל-אביב, לא נכללו כלל במחקר. כפי שכתבה לי ליבי עוז ממשרד דוברת האוניברסיטה העברית:

הסיבה לכך שישראל לא נכנסה לדירוג שהתפרסם ביום חמישי היא סיבה טכנית ומצערת – בקשה לספק נתונים פשוט לא הגיעה מתומפסון רויטרס לאוניברסיטאות העברית ותל אביב. כמחלקה שאמונה על הספקת הנתונים הללו אני יכולה להגיד לך בבטחה שאם הבקשה הייתה מגיעה אלינו היינו ישר מספקים את הנתונים, כפי שסיפקנו גם ל-QS השנה ובשנים קודמות ואוכל גם להראות לך התכתבויות בנושא שהיו לנו עם נציגי הסקר לאחר פרסומו. בר אילן והטכניון העבירו נתונים אבל לא נכנסו למאתיים הראשונים.

בעקבות התגובות שהתקבלו בבלוג ובדוא"ל פניתי ל-THE לקבל תגובה, ואני אוסיף אותה כאן ברגע שהיא תתקבל. בכתבה של הארץ שלעיל מצוטטת תגובתם לפיה "רוב האוניברסיטאות הישראליות לא זכו להתייחסות ברשימה כיוון שלא ענו לבקשות חוזרות ונשנות להעביר מידע על אנשי הסגל והסטודנטים."

אני מתנצל, לפיכך, על השגיאות שנפלו בדברי. מן הסתם אם האוניברסיטאות כלל לא נכללו בדירוג, אי אפשר להסיק שום דבר על מצב ההשכלה הגבוהה מעצם העדרותן ממנו.

מה אתם עושים פה?!

בהמשך לשיחה שניהלתי עם איילת ((טוב לך?)) בעקבות ציוץ שלה אלי, רציתי לשאול את המבקרים הקבועים באתר (כולל, כמובן, אלו המנויים על הרסס שלו), איך הגעתם לבלוג במקור? וכשאני אומר "במקור", אני מתכוון לפעם שבה החלטתם להרשם אליו או להתחיל לעקוב אחריו בקביעות. ברור לי שלעיתים קרובות אנשים מגיעים לבלוג כלשהו מספר פעמים ממקורות שונים לפני שהם מחליטים להתחיל לעקוב אחריו בקביעות. לי עצמי זה קורה לעיתים קרובות. ובכל זאת, עד כמה שאתם מצליחים לזכור, מה היה הקישור שהביא אתכם לפה בפעם שהחלטתם לעקוב בקביעות אחרי פוסטים חדשים?

[poll id="2"]

שימו כספכם על קרן הדובי!

לא עובר יום בו לא נוחת בתיבת הדוא"ל שלי מכתב שאומר, פחות או יותר,

דובי היקר,

רציתי לספר לך עד כמה חיי השתנו מאז התחלתי לקרוא בקביעות בבלוגך המרתק. אין זאת אלא אקט של אלטרואיזם טהור שאתה מהין לחלוק עם הציבור הנבער מהרהוריך עטורי החוכמה ועתירי העזוז. והנה, אף כי חש אני חובה אדירה לך, אין בנמצא כל דרך בה אוכל להביע עד כמה אני אסיר תודה לך על תרומתך המתמשכת לידע האנושי ולסך האושר ביקום באופן כללי. אילו היית חי בקרבנו, הייתי לכל הפחות מזמין אותך לבירה טובה, אך מכיוון שקבעת את משכנך בניכר, אפילו אפשרות זו נשללת ממני.

אנא, דובי, אמור לי – כיצד אוכל לחלוק מעט מעושרי הארצי עמך, כתודה על כתיבתך הנשגבת בבלוגך?

בימים כתיקונם, כאשר מקבל אני מכתב שכזה, אני רק מחייך באצילות ומשיב לכותב כי נעמו לי דבריו עד מאוד, וכי עצם הידיעה כי דברי נגעו לליבו של אחר היא די שכר בעבור עבודתי.

טוב, אז לא. אבל עלתה בדעתי מחשבה ((כי אני מעתיק מיוסי גורביץ, לא שאני משווה את איכות הכתיבה שלי לשלו, כמובן.)) שאולי בכל זאת יש שם בחוץ כמה פראייריםאנשים טובים שמעריכים את כתיבתי וישמחו לסייע לסטודנט עני בכמה גרושים. אני לא חושב שאני הולך להרוויח כאן משכורת חודשית מהבלוג, ואני מבטיח לא להעלב אם אף אחד לא יתרום – מה שכנראה יקרה; אם יצטברו יותר מכמה עשרות דולר בשנה אני אהיה די בהלם – אבל אני מניח שלא יכול להזיק לתת את האופציה. אז הנה, בטור השמאלי, יש כפתור לתרומה באמצעות פייפל. אני מבטיח להשתמש בכסף בעיקר למימון הוצאות ספרים הדרושים לי לצרכי התזה ולעינוג הנפש. או כדי לממן מסאז'ים לאשתי, שזה גם חשוב. או צעצועים לילד. או אוכל. תלוי מה חסר באותו רגע.

בלי לחץ. מקסימום הילד שלי ישאר רעב. בגללכם.

(אין לי מושג איך עובד הפייפל מבחינת זיהוי התורמים, אבל אם זה יתאפשר טכנית אני מבטיח גם לכתוב מכתב תודה אישי לכל תורם, שתוכלו למסגר ולתלות בשירותים.)

המונולית הערבי והמיינסטרים הישראלי

בשבוע שעבר ביליתי מספר ימים בכנס השנתי של האגודה ללימודי ישראל (Association for Israel Studies). זה היה כנס מעניין, בחלקו לפחות – למשל ההרצאה שנשאה נעמי חזן ובה התייחסה באופן ישיר לפרשת "אם תרצו" ולמה שהיא מכנה הדה-דמוקרטיזציה של הציבוריות בישראל – שהיווה גם את טבילת האש שלי בעולם הצגת המאמרים, אז באמת לא יפה להתלונן. ובכל זאת.

הפאנל הראשון שהשתתפתי בו עסק ביחסי מדינה-מיעוטים בישראל. בפאנל הזה השתתף אחד משני הערבים היחידים שהרצה בכנס, אמאל ג'מאל מאוניברסיטת תל-אביב. בעוד שהמשתתפים היהודים למיניהם יכלו להרשות לעצמם רוב הזמן גישה סטרילית ונטולת אמוציות, ג'מאל ידע שעצם ההשתתפות שלו בכנס היא מעשה פוליטי, והקדיש חלק נרחב מחמש-עשרה הדקות שלו לדיון במשמעות של העובדה המוזרה הזו, שכשאזרח ישראלי ומרצה בכיר באוניברסיטה ישראלית משתתף בכנס של האגודה ללימודי ישראל, יש לכך משמעות פוליטית. הוא סיפר על פניות שקיבל מאנשים ששמעו שהוא משתתף בכנס וניסו להניא אותו מכך. את הדברים הללו קשר למחקר שלו עצמו שעוסק בשינויים בתפיסת האזרחות של מיעוטים בישראל לאורך השנים – מתפיסת האזרחות כצורך קיומי בסיסי כדי שיורשו להשאר בתחומי הארץ, עבור בליברליזציה הסלקטיבית של שנות ה-80 וה-90 ותפיסת האזרחות כהזדמנות, ועד לשנים האחרונות בהן חל כרסום וריקון האזרחות מתוכן, מה שהוביל לפוליטיקה של הסתגרות.

ג'מאל טען שהקונפליקט הוא לא קונפליקט של אי-הבנה ("אם רק היינו מכירים את הצד השני טוב יותר ולהפך, היינו יכולים להשיג שלום"), אלא דווקא קונפליקט של הבנה – דווקא בגלל ששני הצדדים מבינים היטב את רצונותיו של הצד השני, נוצר קונפליקט שקשה מאוד לפתור.

הדברים הובילו לשיח בין ג'מאל לבין משתתפי הפאנל האחרים, כמו גם אנשים בקהל, בשאלת ההבנה ההדדית של שני הצדדים, במהלכה עלו טענות לגבי ה"מונוליתיות" של התפיסה ההדדית: עבור הישראלי היהודי, כל הערבים אותו הדבר, ועבור הפלסטיני, כל היהודים אותו הדבר. אך כפי שהעיר אחד המשתתפים, דווקא משום שערביי-ישראל באים במגע כל הזמן עם יהודים, הם אוחזים בתפיסה המציאותית והמדוייקת ביותר של הצד השני, על כל הניואנסים שבמציאות הזו.

שאר הכנס, במידה רבה, היה עבורי בסימן אותו דיון.

כי אם היינו רוצים לחשוב שהתפיסה המונוליתית הזו של הצד השני היא נחלתו של האדם הלא מתוחכם, של הבורים וההדיוטות, באה רות גביזון והוכיחה אותי על טעותי. "הערבים," היא אמרה בהרצאה שנשאה באחד הפאנלים, "כולם, או לפחות רובם, חושבים אותו הדבר. אצל היהודים יש דעות שונות." כך ממש, בלי למצמץ. ואיש לא התווכח איתה. מצד שני, גם אני לא. אני מיהרתי אחרי הפאנל הזה לפאנל שבו אני עצמי הרציתי על המחשבה הדו-לאומית בישראל, אבל הדברים של גביזון לא הרפו ממני.

במיוחד לאור העובדה שהפאנל אליו עשיתי את דרכי היה תחת הכותרת "ישראל מעבר למיינסטרים". איתי בפאנל: מאמר על טלי פחימה מצד אחד, ומן העבר השני מאמר על פונדמנטליסטים יהודים ושאלת הפרה האדומה. מה אני אגיד? ממש הרגשתי בבית. וזה לא שהמאמרים לא היו טובים ומעניינים – במיוחד זה על הפרה האדומה. אבל, כמו שאמרתי בפתח דברי, בכנס שבו יש לפחות איזה ארבעה-חמישה פאנלים על גורלו של פתרון שתי המדינות, איך אפשר להציל את פתרון שתי המדינות, מה עושים עם פתרון שתי המדינות וכן הלאה, די מדהים שאף אחד מראשי הפאנלים לא מצא לנכון לשבץ פנימה מאמר שעוסק בחלופה המרכזית לפתרון הזה, או לפחות לחלופה שמהווה פן חשוב מהשיח סביב פתרון שתי המדינות (וראו מאמרי לדיון על נושא זה ממש). הדבר, בסך הכל, מאשש את הטענה שלי שהמיינסטרים אפילו לא מוכן להתייצב אל מול הדעות הללו, והן מהוות מעין נוכחות-נפקדות בשיח סביב פתרון הסכסוך: אפשר לאיים בכך שאם מאן דהו לא יעשה כך וכך, הוא יביא להיווצרותה של מדינה דו-לאומית, אבל חס וחלילה לדון ממש ברעיון של מדינה שכזו.

ואחת הסיבות המרכזיות לכך היא בדיוק המונוליתיות הזאת של תפיסת הצד השני בשיח הישראלי. רות גביזון לא לבד, ואף התייחסתי לדבריה בתוספת אגבית להרצאה שלי כאשר ציטטתי מספרו האחרון של בני מוריס, שם כתב שאל-חוסייני, ערפאת וחמאס, כולם חשבו תמיד אותו הדבר, ועמדו לפניהם אותן המטרות ואותם היעדים.

הפאנל האחרון שראיתי עסק בשאלות של מדינה, אדמה ומיעוטים. בראש הפאנל עמד מסעוד אגברייה, ממכללת בית ברל. בסוף הפאנל הוא אמר – ושוב אנחנו רואים את אותה פוליטיות בלתי נמנעת של השתתפותו של ערבי-ישראלי בכנס שכזה – שחרף כל הבעיות שהוצגו במאמרים השונים, מרגש אותו לראות חוקרים יהודים צעירים שעוסקים באפליית הערבים בישראלי ונישולם מאדמותיהם ומגישה לאדמה. אבל קשה לי להאמין שאגברייה לא היה מודע לקיומו של גוף מחקרי שכזה בישראל. הבעיה המרכזית היא דווקא בכיוון ההפוך – בהיכרות של היהודים בישראל עם מגוון הדעות והעמדות בקרב ערביי ישראל, כמו גם בקרב הפלסטינים בשטחים. ((וכאן המקום להזכיר שוב את הנטייה של התקשורת הישראלית לדבר על "המפלגות הערביות" בהצגת תוצאות סקרי בחירות, חרף ההבדלים המשמעותיים בין המפלגות השונות.))

זה לא שהכנס היה מאכזב (למרות שכמה מהפאנלים היו הרבה פחות מוצלחים מאחרים, מה שלא מפתיע). אבל הוא היה מאכזב במידת המיינסטרימיות של העמדות שהובעו מתוך שיבוץ המאמרים לפאנלים, והגדרות הפאנלים עצמן. דווקא מהאקדמיה הייתי מצפה ליותר, והכנס הזה מעורר מידה של פכחון לגבי יכולתה של האקדמיה הישראלית להוביל לשינוי ותיקון חברתי. "אם תרצו" ומדד הציונות שלהם מיותרים לחלוטין: האקדמיה בישראל מפחדת להתרחק מהמיינסטרים, גם אם בכסות השמאל-ציונית שלו.

לפני זמן מה צייצתי שסיימתי לקרוא את מניפסט ה"שמאל הלאומי" של הספרי ויניב, ושאין עוגה ( ). אני מקווה להתפנות בקרוב לכתוב ביקורת קצת יותר משמעותית של הטקסט הבעייתי הזה, בן-לוויה נאות לרוח הציבורית של "אם תרצו". בינתיים, אבל, נסתפק בדברים הללו.

דיסק איקוני

לרגל הפרסומים על זניחת הדיסקט (עכשיו באים?) ע"י סוני, נזכרתי בפוסט שפרסמתי בפעם הקודמת שדווח על מותו של הפורמט חסר התועלת הזה (המאנייק מסרב למות), בבלוג הישן שלי באנגלית:

ה-BBC מדווח על רשת קמעונאית גדולה שמפסיקה למכור דיסקטים. הם מציינים בסוף הידיעה שהסמליל לשמירה באופיס 2007 ממשיך להיות ציור של דיסקט ה-3.5 אינץ'. הדבר נכון לגבי הרבה תוכנות אחרות, למעשה. קשה לחשוב על סמל טוב יותר לשמירה שיהיה ברור יותר, למרות שרוב האנשים כיום לא רואים דיסקטים ביום-יום [ואפשר להוסיף – חלק הולך וגדל ממשתמשי המחשבים בימינו לא ראו דיסקט מימיהם]. האם ציור של דיסק יהיה ברור? כנראה שלו. לדיסקים יש יותר מדי שימושים אחרים, וחוץ מזה אני לא בטוח שאופיס יודע לשמור ישירות לדיסק [אולי אפשר לשים ציור של דיסק USB?].

מה שאנחנו רואים כאן זו הולדתו של מסמן סימבולי היכן שקודם לכן היה מסמל איקוני – כלומר, פעם סמל הדיסקט היה סימול ישיר של האובייקט ששימש לביצוע הפעולה אותה הוא סימן. אבל כיום, הסמליל הוא רק סימבולי, צילו של חפץ פיזי שאינו עוד. קצת כמו ציורי הרכבות על תמרורים [או מצלמות על תמרורי אזהרה מפני מצלמות משטרה] – הם לא דומים בכלום לרכבות בנות-ימינו, אבל אנחנו מזהים מיד שהם מסמלים רכבת [או מצלמה – למעשה, לקח לי זמן להבין מה הסמל הזה אמור להיות. אי אפשר לצייר מצלמה נורמלית?! מה אנחנו, במאה ה-19?].

אגב, אם יוצא לכם להיות בטורונטו ב-11 במאי, אני מציג בכנס של האגודה לחקר ישראל (AIS) כאן. אם לא יצא לכם, אתם מוזמנים לקרוא את הפייפר שאני אציג על דו-לאומיות בישראל. עותק אפשר למצוא כאן. תגובות תתקבלנה בשמחה.

ואם לא ראיתם, יש תמונה חדשה בראש הבלוג: פריחת הדובדבן בהיי פארק (צילום: אשתי). כנסו כנסו.

איך לעזאזל ידענו דברים לפני האינטרנט?

גל מור שאל בחורימבה מה היינו עושים אם האינטרנט היה מת. לא הספקתי לענות כשעלתה השאלה (מאז גם התפרסם פוסט עם תשובות של קוראים), והסיבה לכך היא שאין לי מושג, וזה קצת מוזר שאין לי מושג. לאינטרנט ממש נכנסתי, אם זכרוני אינו מטעני, לקראת סוף שנות ה-90, מה שאומר שעדיין רוב החיים שלי היו נטולי אינטרנט. לכאורה, אני אמור לזכור ימים בהם לא היה אינטרנט, ולהסיק מכך מה אני אעשה בלי אינטרנט. כן, זה לא יהיה כיף כי אני אאבד הרבה דברים שהאינטרנט סיפק לי ולא היו שם לפני כן (למשל, קבוצה גדולה למדי של אנשים שמוכנים להקשיב לקשקושים שלי), אבל את הדברים הבסיסיים – אותם נוכל פשוט לחזור לעשות כמו פעם. נכון?

אז זהו, שאין לי מושג מה עשינו פעם – כנראה כי אני סנילי – אז אני זקוק לעזרתכם. איך ידענו דברים לפני האינטרנט? למשל, אם נתקלנו במודעה ברחוב למוצר חדש, איך יכולנו לדעת פרטים נוספים על המוצר הזה? האם היינו רושמים לעצמנו מספר טלפון שבו אפשר לקבל פרטים נוספים, ואז גם מתקשרים אליו וממש משוחחים עם נציג על יתרונותיו של המוצר? נשמע לי מופרך לחלוטין. האם היינו הולכים לחנות לבדוק אם במקרה המוצר נמצא אצלם ושואלים את המוכר?

ואיך ידענו על ספרים חדשים? האם מה שלא הופיע בעיתון או בתצוגה של חנות הספרים לא היה קיים עבורנו כלל? ומה עם ספרים ישנים שפתאום הפכו לרלוונטיים לתחומי העניין שלנו או לטעם שלנו? האם היינו צריכים לשוחח עם הספרנית כדי לגלות אותם?

אולי מה שבאמת מחריד עבורי בעולם שלפני האינטרנט, מה שגורם לי להודות לאילומינטי שנתנו לנו את רשת האינטרנט, הוא כל האינטראקציות הבין-אישיות הישירות הללו שאנשים נאלצו לקיים בעולם שבו לא יכולנו לגשת לטקסט קבוע, או לפחות לתקשר דרך הדוא"ל. חישבו על עולם שבו אם הייתם צריכים לשאול את המרצה שלכם שאלה, הייתם ממש צריכים ללכת לשעות הקבלה, במקום סתם לשגר אימייל. או שהייתם צריכים להתקשר לחנות ולשוחח עם מישהו כדי לגלות מה שעות הפתיחה (או להגיע כשסגור) במקום לבדוק באינטרנט לפני שיוצאים. או שהייתם צריכים ממש ללכת לסוכן נסיעות כדי להזמין כרטיס טיסה לאיפשהו. כל העולם היה מלא באינטראקציות ישירות עם היצורים הדביקים והמגעילים האלה – אנשים זרים. אלוהים אדירים, כמה עגום ומגעיל היה להיות בן-אדם עד להמצאת האינטרנט!

הבהרה: אני לא לגמרי בטוח אם הפסקה האחרונה הזו היא סרקסטית או לא.