פעם ראשונה, פעם שנייה, נמכר!

לאור נסיעתנו הקרבה לקנדה, ומכיוון שאנחנו כרגע שוכרים בית מההורים שלי (פחות או יותר, לא נכנס לזה), החלטנו שעכשיו זמן טוב להתחיל לחפש מישהו שיכנס לדירה במקומנו. פרסמנו לקראת הצהריים מודעה באחד מלוחות המודעות המקוונים עם תאריך יציאה של הראשון באוגוסט. תוך דקות התחלנו לקבל טלפונים. תוך רבע שעה כבר קבענו עם מישהו שיבואו בערב, וכמה דקות אחרי זה מישהו אחר כבר הודיע שהוא בדרך אלינו לראות את הדירה.

עד שהזוג של הערב הגיע אלינו, כבר קיבלנו את ההודעה מההורים שלי: החוזה נחתם. היה לנו קצת לא נעים מאלו שבאו אלינו, אבל הם לא השאירו טלפון, אז לא יכולנו ליידע אותם מראש.

זה ממש פסיכי מה שהולך כאן באזור. זה לא שאנחנו במרכז ת"א – אנחנו בגבעתיים, על גבול נחלת יצחק. איך לעזאזל מישהו מצליח למצוא פה דירה אם הוא לא מקדיש 24 שעות לישיבה מול הלוחות המקוונים ונסיעה לדירות פוטנציאליות?

אגב, ספיקינג אוף וויצ', יש לנו מכונת כביסה, טלוויזיה, ספות, שטיח, שולחן לטלוויזיה, פינת אוכל ועוד כמה דברים שאנחנו נשמח למכור למעוניינים. מי מקוראי הבלוג שמעוניין לקנות (ולקחת בעצמו סמוך למועד העזיבה שלנו) יזכה להנחת חברים מיוחדת.

בהמשך אני אפרסם גם רשימה של כל הספרים שאני מוכן לוותר עליהם ומעוניין למכור, למי שמתעניין. שאר הספרים יארזו יפה ויאופסנו אצל ההורים שלי, שישלחו לי אותם לאט לאט אחרי שנגיע לקנדה.

התנצלות ובקשת מחילה

בפוסט שלי על ההפגנה למען פליטי דארפור העללתי על ח"כ אבישי ברוורמן כאילו הוא התעלם מההפגנה למרות שהיה שם. מסתבר שזה רק אני שלא הבחנתי בו קודם לכן כשהיה בין המפגינים, והוא אפילו נשא נאום קצר (תודה לג'וני דו ולשחר על העדכון). אז במקום לשבח את הבן-אדם על שהוא היחיד מהשמאל ה"ציוני" שטרח להגיע, אני גיניתי אותו פה בבלוג. לא יפה.

אני מתנצל ומכה על חטא. אולי נקדיש איזה פוסט במשמר הכנסת מאוחר יותר לכבודו.

באמצע ולמטה

בעקבות ערן, הלכתי לבדוק איפה אני נמצא בימינו במצפן הפוליטי:

Your political compass
Economic Left/Right: -0.63
Social Libertarian/Authoritarian: -5.59

רוצה לומר: מרכז כלכלי (עם טיפה נטיה שמאלה) וחזק בליברליזם החברתי. עניין המרכז-שמאלה כלכלי הוא לא בדיוק מפתיע, כי אני מודע כבר זמן מה לזחילה שלי שמאלה, אבל בכל זאת מעניין – פעם הייתי ממוקם הרבה יותר לימין. עם השנים התחלתי לזנוח חלק מההנחות שלי לגבי הצדק המובנה שבשוק החופשי, והתחלתי להטיל את יהבי יותר על פיקוח ממשלתי ובעיקר על מדינת הרווחה ככלי לסיוע לאוכלוסיות חלשות. אולי ההבנה שהרבה מאוד אנשים עשירים מאוד אינם באמת "ראויים" לעושרם, אלא הגיעו לשם במקרה, במזל, או בזדון. זה שהם עשירים לא אומר שהם באמת שווים את כל הכסף שהם מרוויחים מדי דקה, והמחשבות שלהם לא באמת שוות זהב. מאידך – אני גם לא שמאל. אני עדיין חושב שלמדינה אסור להתערב יותר מדי בעסקים של אנשים, וההתערבות שלה צריכה להיות בעיקר כדי להגן על מי שנפגע, לא כדי להחליט מה יעשה פלוני בכסף שהוא מרוויח (כל עוד הוא מרוויח אותו באופן חוקי) – גם אם מה שהוא רוצה לעשות זה לשלם שכר בעלות של חצי מיליון שקל לשעת עבודה למנכ"ל שלו.

לגבי הליברליזם החברתי – טוב, פה אין הפתעות.

לא קרה כלום, זו רק צפירה

מאז שאני לא בתוך מסגרת פורמלית כלשהי – בית ספר, צבא – אני מתקשה להחליט מה לעשות עם עצמי בצפירות. כתבתי על זה פעם טור באייל, בפעם הראשונה שעמדתי בצפירה לבד.

היום זה תפס אותי לגמרי בהפתעה. אני בחופשה מהעבודה למטרות כתיבת התזה שלי, אז אני מנותק לגמרי מהעולם החיצון. טלוויזיה אין לנו כבר הרבה זמן (כלומר, יש, אבל היא מחוברת רק ל-Wii), ופחות או יותר הדחקתי שיום השואה היום. בנוסף לכל הצרות, השעון על המחשב שאני עובד עליו עכשיו לא מכוון, אז אפילו לא ידעתי שהשעה 10 מתקרבת.

ואז פתאום זה התחיל. הסתכלתי סביבי. אשתי הייתה בחדר אחר, מסדרת את הבית, כרמל ישן בלול בסלון.

צעדתי את הכמה צעדים עד לדלת של החדר ויצאתי החוצה, וככה עמדנו, אני בצד אחד של המסדרון ואשתי בצד השני.

זה לא היה יכול להמשך לאורך זמן, ולבסוף זה הגיע: כרמל התעורר מהצפירה ומיד התחיל לבכות. שנינו היססנו לרגע, ואז פנינו אליו, להרגיע אותו. הרמתי אותו בידיים והמשכתי לעמוד, מתנדנד מצד לצד, מחבק אותו, מנשק לו את העורף. שששש… אל תדאג. לא קרה כלום. זו רק צפירה. ששש…

הלאה, אל המרחק

מי שמכיר אותי יותר מהיכרות שטחית יודע שהחלום הגדול ביותר שלי הוא לנסוע לקנדה. אני מדבר על זה פחות או יותר בשבע השנים האחרונות – מאז שחזרתי מטיול קצר באונטריו והחלטתי שאני מאוהב עד מעל לראש במדינה הזו.

זה לא שרע לי בישראל, או שאני לא אוהב את ישראל. אני לא מאלה שאומרים שזו חרא של מדינה ושאני רוצה לברוח מכאן. זה בכלל לא קשור לישראל – זה קשור לקנדה, וכמה שאני כן רוצה לחיות שם.

לפני מספר ימים קיבלתי את הדוא"ל שמבשר לי שהתקבלתי ללימודי דוקטורט במדע המדינה באוניברסיטת טורונטו, מה שאומר שבקיץ הקרוב אני אגשים סוף סוף את החלום שלי ואעבור על משפחתי הקטנה לארץ חלומותי.

האמת היא שהייתי על גבול הויתור עד לא מזמן. ההרשמה לדוקטורט הייתה ניסיון אחרון לפני שאנחנו מוותרים, קונים דירה איפשהו באזור מודיעין ומשתקעים סופית בארץ. אני אפילו לא האמנתי שאתקבל. רציתי להתקדם בחיים, להפסיק לחיות על מזוודות עם כל ה"או-טו-טו אנחנו נוסעים, אנחנו רק מחכים לויזה". כבר ארבע שנים אנחנו ככה, ודי נמאס. אם לא הייתי מתקבל לשם, הייתי נרשם לעברית וגומר עניין.

אפילו כבר חשבתי להתחיל לפלס את דרכי לפוליטיקה הישראלית (חרף מחאותיה של אשתי). נראה היה לי שזו תהייה קריירה פוטנציאלית טובה עבורי. מי יודע, אולי אני אמצא את דרכי לפוליטיקה הקנדית. למרות שקשה לי להאמין – יחסרו לי האמוציות שקשורות בפוליטיקה הישראלית. יותר סביר שאני אשאר, בהתאם לתוכניות, בגבולות האקדמיה וזהו. גם טוב. אולי אפילו הכי טוב.

ואולי אנחנו נחזור לארץ. סך הכל – אנחנו נוסעים לדוקטורט. אמנם יש לנו בקשה לויזת הגירה בצינורות, וסביר שהיא תאושר במהלך השהות שלנו שם, וגם סביר שעד שאני אסיים את הדוקטורט אני אוכל כבר לקבל אזרחות קנדית, אבל אף אחד לא מתחייב שאני לא אחליט בסוף התקופה הזו שבעצם ישראל יותר טובה עבורי. אני לא סוגר דלתות ולא שורף גשרים. לא במקרה הזה.

אז עוד כמה חודשים אני עובר לקנדה. לך תדע, אולי שם שומעים טוב יותר.

אני לא יודע לקרוא

אני מאוד אוהב ספרים. יש לי ספריה נאה שמרשימה את כל מי שאני מכיר חוץ מאשר את החברים שלי, שלהם יש ספריות עוד יותר מרשימות. אני אפילו אוהב לקרוא את הספרים הללו – לאט ובמקוטע, כהרגלי, אבל אוהב.

הבעיה היא שאני לא יודע לקרוא ספרים. אני מניח שזו הסיבה שאני אף פעם לא אהיה סופר גדול. כשאני קורא ספר, אני אף פעם לא מבין מה הסיבה לדברים שמתרחשים שם, אני לא מצליח לזהות מוטיבים, רעיונות, מסרים. כשאני מסיים ספר בדרך כלל יש לי הרגשה של "ומה קרה אז?". מבחינתי מה שחשוב בספר הוא שהוא יהיה מעניין, ושהוא יהיה אמין – כלומר, שיראה לי סביר שהדמויות שתוארו לי יעשו את מה שהן עושות, במגבלות העולם שבנה הסופר. אבל אני אף פעם לא מצליח לראות עמוק יותר מזה. את החטא ועונשו קראתי בשקיקה, למרות שזה היה לבית ספר. אבל כשניתחו לפני את הספר גיליתי שלא הבנתי כלום. גרוע מכך – גם אחרי שהסבירו לי הכל בפרוטרוט, עדיין לא הבנתי כלום. אני זוכר את העלילה בקווים כלליים, וזהו, פחות או יותר. להסביר מה יש שם? יוק.

פעם כתבתי סיפור שהדמות הראשית בו היא של הומו. אני לא הכרתי אז אף הומו, ולא היה לי מושג מה סביר עבורם לעשות, אבל כתבתי. הקראתי את הסיפור הזה בערב במה אחד, ובהפסקה, ניגש אלי מישהו. העיניים שלו נצצו. הוא לא אמר לי מילה, רק אחז ביד שלי והנהן ארוכות, נרגש. אני מניח שהוא הומו. אין לי מושג אם הוא חשב שאני גם הומו או לא, אבל הסיפור שלי עשה לו את זה בגלל שהצלחתי לקלוע לאמינות של הדמות, לפחות בשביל הבחור הזה. זה מה שחשוב לי, בסך הכל. מבחינתי, זה כל מה שסיפור צריך לעשות.
אני אוהב שמספרים לי סיפור, ובאמת שלא אכפת לי מה עומד מאחורי מה שקורה שם, כל עוד זה לא נשמע לי עקום מדי. ככה זה גם בסיפורים שאני כתבתי: אני מספר סיפור כי הוא נשמע לי מעניין, ואני משתדל שהוא יהיה אמין. כמו שמישהו מספר סיפור שקרה לו פעם – פשוט כי הוא מעניין, לא כי יש רבדים נסתרים מתחת. אם מישהו שואל אותי מה המשמעות של פרט כלשהו בסיפור, אין לי תשובה. אין משמעות. זה נשמע לי טוב, זה נשמע כמו משהו שיכול לקרות באמת. בגלל זה קשה לי מאוד לחרוג מהבנאליה בסיפורים שלי – קשה לי לדמיין אנשים עושים את מה שהם צריכים לעשות כדי להוביל את הסיפור הלאה. בשלב כלשהו אימצתי מילה של פראטצ'ט: נרטיוויום. זהו החלקיק הפיזיקלי שגורם לכך שדברים יקרו משום שהם טובים לסיפור. זה מה שגורם לכך שדברים שהם בסיכוי של אחד למיליון יקרו בסבירות של שתיים לשלוש. הדמות עשתה כך וכך כי הנרטיוויום גרם לה לפעול כך.

פעם הייתי בסדנת כתיבה עם איזו סופרת מפורסמת שמעולם לא קראתי. כל מפגש התחיל מזה שאנחנו דיברנו על סיפור שאחד מאיתנו כתב – מה אהבנו, מה לא בסדר, איך הסיפור גרם לנו להרגיש, בסוף הסופרת המפורסמת אמרה את דברה, ואחר כך הכותב השיב והסביר, ודיברנו על איך אפשר לשפר את הסיפור ומה כדאי לפתח בו.

אני לא כל כך התאמתי לשם, אם לומר את האמת. כל הסיפורים שלהם נשמעו לי פלצניים מדי. אמנותיים מדי. לא הבנתי אותם בכלל. לא הבנתי מה הם רוצים או למה שהקשקוש שלהם יעניין אותי. כשהם דיברו על הסיפורים שלהם הם השתמשו במונחים מהבגרות לספרות, מוטיבים, לייטמוטיף, רבדים, מטאפורות. ההערות שהיו לי על הסיפורים שלהם היו מאוד פשוטות: אהבתי/לא אהבתי, והערות "קטנוניות" על דברים שלא הסתדרו לי מבחינת ההגיון הפנימי של הסיפור. זה כל מה שאכפת לי, שהסיפור יהיה אמין בעיני. שהוא לא ישבור לי את השעיית אי-האמון. הם לא אהבו אותי, בלשון המעטה. הם גם לא אהבו את הסיפורים שלי, אבל אני מניח שזה בגלל שהם לא משהו.

אני קורא בשביל הבידור, מה שהופך אותי לקורא נחות למדי – כמו מי שקורא רק רומנים למשרתות, או רק ספרי טיסה. באמת, ההגיון אומר שהטעם שלי בספרים צריך להיות המקביל הספרותי לסרטי אקשן. העניין הוא שאני דווקא אוהב ספרות יפה. קראתי רוב מה שתורגם לעברית של דוסטוייבסקי, אני מעריץ של בולגקוב וחובב גדול של נאבוקוב. יש לי את כל מה שג'וזף הלר כתב אי פעם, כל דיקנס שהצלחתי לשים עליו את היד, כל כתבי אוסקר ווילד, שייקספיר, לואיס קרול, אדגר אלן פו, קראתי ואהבתי את הגיבן מנוטרדם ועוד כהנה וכהנה ספרים שאין טעם לפרט. בקיצור, הטעם שלי לגמרי לא מתאים להגדרה של "קריאה בידורית". אם הייתי קורא סיפור עלי, הייתי חושב שאני דמות לא אמינה. ובכל זאת, הנה אני. כן, אני אוהב גם סופרים פחות נחשבים. צ'אק פלהניוק ("מועדון קרב" ועוד ספרים מצויינים שאתם לא מכירים, לצערכם), וטרי פראטצ'ט, למשל, עומדים אצלי לא רחוק מדיקנס וחברים. גם בקולנוע, אגב, הטעם שלי יכול להיות מוגדר "מגוון" באותו אופן.

אבל כל הספרים האלה, עושה רושם, מתבזבזים עלי. אני לא מבין כלום. אני סוגר ספר, וחוץ מהעלילה בקווים כלליים, כלום לא נשאר. אלוהים יודע למה אני ממשיך לקרוא, או למה אני נהנה מזה כל-כך.

זה הוידוי שלי: אני דובי, ואני לא יודע לקרוא.

(וכל זה בגלל "אוגרים סיביריים" של תומר גרוסברג שהגיע לספריה שלי, אני חושב, במסגרת מבצע החמישה ספרים במאה של סלקום בקיץ האחרון. ספר בסדר. לא מפעים, לא יצירת מופת, וגם ספר עישון, אבל אחרי שמתגברים על זה, הוא די נחמד, בסך הכל. מיותר לציין שאין לי מושג מה הלך שם. אבל יש שם אוגר. אני מניח שהוא מסיביר, במקור. האוגר, זאת אומרת.)

במה ז"ל?

אני קצת בהלם למקרא הידיעה הזו: אתר במה חדשה הושחת כליל ונתון בסכנת סגירה. הייתי מהכותבים היחסית מוקדמים בבמה חדשה, הייתי מקריא קבוע מערב הבמה הראשון במשך כמה שנים טובות (כולל ערבמה2 שאורגן מספר פעמים). כבר הרבה זמן אני לא כותב סיפורים, ומן הסתם גם לא עדכנתי את האתר ככה שגיבוי בן שנה וחצי זה מספיק טוב בשבילי, אבל זה עדיין מאוד מטריד.

זה אולי קצת ממשיך את הפוסט הקודם שלי לגבי אחסון ברשת – הנה סיבה טובה למה לא לאחסן דברים באינטרנט. כי הם יכולים להמחק. כרגע אני אפילו לא בטוח שיש לי גרסאות אלקטרוניות של כל מה שהיה בבמה חדשה. חלק מהדברים פשוט זרקתי שם בלי לטרוח לשמור על המחשב שלי. ההרגשה של רבים כאילו מה שנכנס לאינטרנט ישאר לנצח אינה מוצדקת: דברים נעלמים. באינטרנט יותר מבהרבה מדיה אחרים.

העלמות פתאומית של במה חדשה תחדד את מה שהרבה חוקרים מדברים עליו בדאגה כבר זמן מה: דורות עתידיים עשויים להסתכל על התקופה שלנו ולא לדעת כלום על מה שהתרחש בה, כי כל כך הרבה ממה שאנחנו עושים מאוחסן בצורה דיגיטלית, ולא יהיה זמין בעוד כמה עשרות שנים. תחשבו על קבצי המכתבים של אנשי רוח מפורסמים: היום הם כותבים הכל בדוא"ל, ושום דבר מזה לא ישאר עוד מאה שנה, אלא אם מישהו יטרח לארכב את זה כבר עכשיו.

אבל לי עדיין קשה להתגבר על ההלם. במה חדשה הייתה הבסיס לחלק לא קטן מהחיים שלי במשך לא מעט שנים. הרעיון שהאתר הזה פשוט לא יהיה שם יום אחד מעולם לא עלה על דעתי. כואב לי על כל האנשים שעדיין היו פעילים שם, הצעירים הרבים שהמקום היווה עבורם, פשוטו כמשמעו, במה, מקום מפגש ונקודת מוצא לכל כך הרבה דברים אחרים. כולי תקווה שיצליחו לשחזר כמה שיותר, ושהאתר יעלה מחדש לאוויר.

בועז, איתך בצערך.

וויקיטרטמן (וגם: נטדיסק)

ובינתיים, בוויקיפדיה האנגלית…

ב-BBC מדווחים על חשיפתו של אחד העורכים בוויקיפדיה שהתחזה לפרופסור לתאולוגיה בעוד שמדובר היה סתם בסטודנט צעיר, שנעזר בספרי מבוא ("Catholicism for Dummies" מצויין כדוגמא – ואני חשבתי שדת זה רק לטמבלים בכל מקרה) כדי להכריע בסוגיות שעלו בתחום ה"התמחות" שלו.

הטרטמן האינטרנטי הזה, לפחות, התפטר בלי יותר מדי בעיות אחרי שנחשפה התרמית. וויקיפדיה תשרוד.

מצחיק קצת לראות כמה אמון אנחנו נוטים לתת, בתוך המדמנה האנונימית הזו של האינטרנט, בכל מי שנראה לנו שהסיר מעל עצמו את מעטה האנונימיות. נותן טוויסט מעניין לרעיון ה"מוניטין האינטרנטי" של ערן.


בלי קשר, מדווחים בתקשורת על מחקר חדש שטוען שאנחנו מייצרים יותר מידע דיגיטלי מאשר מקום לאחסן אותו. נתעלם לשנייה מכך שהנתונים והמסקנות של המחקר, כמו 86.4 אחוז מהסטטיסטיקות שמתפרסמות, נמצצו מהאצבע. במקום זאת, אני רוצה לשאול האם באמת אנחנו זקוקים לכל נפח האחסון הזה? למה אם אני ועוד חצי מיליון אנשים רוצים לשמוע קובץ MP3, צריכים להיות חצי מיליון ואחד עותקים של הקובץ הזה בעולם באופן קבוע? אחד לא מספיק?עם הדיבורים בעת האחרונה על פתיחה של פלטיפוס, שירות אחסון הקבצים הפנימי של גוגל, לכלל הציבור, הרעיון שהכונן הקשיח הגדול ביותר שלנו יהיה הרשת עצמה הולך ונשמע יותר מציאותי. אבל יש עוד כמה מגבלות טכניות שצריך להתגבר עליהן – מהירות התקשורת צריכה להתקרב למהירות הקריאה מהכונן הקשיח – או לפחות למהירות של LAN (בשני הכיוונים), והאינטרנט האלחוטי צריך להפוך לזמין לא פחות מאשר סיגנל סלולרי. כששני אלו יקרו – הדרך לכונן רשת שמיש תהיה פתוחה.


אולי זה מצחיק אבל הארד-דיסקים מעוררים בי נוסטלגיה. ה-PC הראשון שלי, בגיל 8, היה מחשב XT מתקדם עם כונן קשיח של 20(!) מגה(!!)בייט. במשך שנים לא ממש ידעתי מה כל זה אומר, ורק היה בי הפחד הקמאי הזה כל פעם שהנורה הירוקה של ההארד-דיסק התחילה להבהב בלי סיבה ברורה לעין. מבחינתי הייתה לזה משמעות אחת בלבד: הכונן מתפרמט. התגובה שלי, לפיכך, הייתה תמיד לכבות מיד את המחשב. הדבר היחיד היה על ההארד-דיסק במשך אלוהים יודע כמה זמן היה הדוס. את "King's Quest II" סיימתי בלי לשמור  אף פעם, כי כשכתבתי "save" נדלקה הנורה הירוקה. מאז התחלתי להבין קצת יותר מחשבים, וגם התחלפו לי כמה מחשבים טובים, אבל מעולם לא הייתי על הקאטינג אדג' של הטכנולוגיה כמו עם אותו מחשב XT נפלא עם כונן קשיח בן 20 מגה.

איי, סוציאליסט

וואו, מי היה מאמין שאני אכתוב אי פעם כזה מניפסט סוציאליסטי בזכות שכר המינימום… לא שאי פעם התנגדתי לשכר מינימום, גם בימים היותר ימניים-כלכלית שלי. נראה לי דרישה מינימלית של חברה הגונה שלא נחזור לימים של ראשית המהפכה התעשייתית, כשהעובדים הוחזקו במשכורות רעב שמספיקות להם בדיוק, אבל בדיוק, כדי להמשיך לחיות עד מחר ולהגיע שוב לעבודה.


ובלי קשר, סתם קישור מעניין (אותי, לפחות) בנושא ביישנות ומוחצנות ברשת. אני שייך לקבוצה השניה שהוא מתאר, מן הסתם.

מקסוול, קנה אותי!

אחרי שסיפרתי למישהו לפני מספר ימים בהתלהבות על משמר הכנסת, והסברתי לו כמה אני חושב שזה פרוייקט חשוב, וכמה חבל שאין דברים כאלו בעיתונות המיינסטרימית, הוא אמר "אה, אז אתה רוצה שאיזה עיתון יקנה אותך?". הצורה שהוא אמר את זה גרמה לי להרגיש קצת מלוכלך, כאילו יש משהו מגעיל בכך שאני מנהל בלוג בגלל שאני רוצה שמישהו יקח אותי לכתוב בעיתון.

אז דבר ראשון, אין לי שום התנגדות לעבוד בעיתון (תמורת שכר נאות, מה שכנראה שלא יקרה), ואם הצעה תגיע דרך הבלוגים שלי – מה טוב. אני לא רואה בעיתונות הישראלית משהו רע באופן אינהרנטי.

אבל זה לא רק זה. אני באמת חושב שהעקרון שמאחורי משמר הכנסת הוא חשוב, וצריך להופיע בעיתונות המיינסטרימית. אין שום דבר בפורמט הבלוג שתורם למשמר הכנסת (חוץ אולי מהעובדה שאני לא חייב להשקיע בכל חוק וחוק – לפעמים מותר לי לחפף עם איזה קצרמר). המקום הנכון של דברים כאלו הוא דווקא בתקשורת הממוסדת, עם חשיפה גדולה יותר ואפשרות לגרום לדיון ציבורי סביב הצעות חוק. עם כל הכבוד לחמישים אנשים שבאים לבקר שם כל פעם שיש עדכון, גם משמר הכנסת לא יביא את המהפכה.

אבל זה לא רק זה. אני לא חושב שמשמר הכנסת צריך להיות פרוייקט אישי שלי. אין לי שום זכויות יוצרים על הרעיון הכללי. אם מחר מוזס או שוקן או מי שלא יהיה יחליט שהוא לא רוצה לקנות אותי, אבל הוא רוצה להעתיק את הרעיון שלי לעיתון – אני עדיין אשמח. כמה שיותר מבקרי חקיקה ככה יותר טוב. כמובן שיכול להיות שיהיו לי השגות על אופן הפעולה של אותו מבקר חקיקה – יכול להיות שהוא יקבל הנחיות להיות ציני כל הזמן וללעוג לכל הצעות החוק המועלות, וזה די יפספס את הפואנטה. אבל עצם הרעיון שצריך להתקיים דיון ציבורי סביב הצעות חוק לפחות (לפחות!) כמו שמתקיים דיון ציבורי סביב כל תוכנית טלוויזיה מעאפנה שעולה לשידור – זה כבר משהו טוב שטור שכזה בעיתון יכול לעשות.

אז זהו. זה לא שיש שלט "למכירה" גדול על המשמר, אבל אם מישהו בג'יפ יוקרתי יעצור לידי, יסובב את ידו באקספרסיביות וישאל "מוכר?" – יש על מה לדבר.

(הערת שוליים – כשכתבתי את כותרת הרשומה, לא זכרתי את שמו של אותו אייל הון שכולם קיוו שהוא יקנה אותם אי אז בשנות השמונים. אז הרצתי חיפוש על "קנה אותי" יחד עם המילה "שלט". היו כל מיני תוצאות בלתי רלוונטיות, אבל במקום אחד הופיע הביטוי שחיפשתי. זה היה תגובה באייל הקורא. שאני כתבתי. הוי, כמה שאני רפטטיבי.)