עדכון אישי

אם במקרה אתם מנויים על הבלוג שלי אבל לא עוקבים אחרי בשום רשת חברתית, רק רציתי לספר שהיום עברתי את ההגנה על התזה, ואינני עוד דוקטורנט, אלא דוקטור למדע המדינה. רק שתדעו גם שבתודות כללתי גם תודה למגיבים בבלוג על התרומה הרמה שמצאתי בשיחות שהתקיימו כאן לפיתוח הרעיונות שמופיעים בתזה שלי.

המשך יום נעים!

Somewhere That's Green (פוסתמונות)

"חנות קטנה ומטריפה" הסתכל על החלום הפרברי האמריקאי בעין אחת לועגת, ועין אחת אוהבת. יש כל כך הרבה מן הפאתטי בייחוליה של אודרי ל"בית מודרני" עם מיטב החידושים הטכנולוגיים, לבשל כמו בטי קרוקר ולהראות כמו דונה ריד, אבל אפשר להבין את ההאחזות שלה בדימוי הזה, שכל כולו שנות ה-50 (למרות שהסרט/מחזה מתרחש, ככל הנראה, בשנות ה-60 ונכתב בשנות ה-80), אל מול מציאות החיים העגומה של שכונת העוני האורבנית – בשאיפה לקהילתיות שקטה אל מול הניכור המדכא של המרכז האורבני. ((כמובן, החלום שלה להיות ב"מקום ירוק" מקבל תפנית מזוויעה במיוחד בסוף המקורי של הסרט, שהוחלף בגרסא שיצאה לאקרנים.))

אבל רוב היצירה התרבותית האמריקאית מאז שנות ה-90 שהתייחסה באופן ישיר לחיים הפרבריים, הפכה אותם מהחלום הכל-אמריקאי של מעמד הביניים לסיוט. אפילו הסיטקומים, שהפרבר היה מקום מושבם הקבוע לאורך עשורים רבים, הלכו וזנחו את הבתים הפרבריים הגדולים לטובת דירות עירוניות, עם סדרות כמו סיינפלד וחברים. אולי זה לא מקרה שאחד הסרטים החשובים מסוף שנות ה-90 שעוסק רבות בריקנות החיים הפרבריים, "אמריקן ביוטי", נכתב על ידי כותב סיטקומים מתוסכל. ז'אנר האימה היה הראשון לזהות את הפוטנציאל של הפרברים כמקום אידילי-לכאורה שמסתיר סודות אפלים. יצירות כמו "נשות סטפפורד" מאמצע שנות ה-70 עושות שימוש בדיוק ברעיון הזה. אבל מאז סוף שנות ה-90 בערך אימץ ז'אנר הדרמה את הפרבר כסיוט האמריקאי, והרעיון המרכזי של נשות סטפפורד – של הפרברים כמקום מזוייף מן היסוד, שנותן אשליה של מושלמות במחיר אובדן האנושיות – הפך לכמעט סטנדרטי, בעוד שדווקא העיר הגדולה זכתה לאצטלת האותנטיות.

את ארבע השנים הקודמות שלי בקנדה ביליתי בלב טורונטו – אחת הערים הגדולות בצפון אמריקה, מרכז חשוב של תרבות, כלכלה ומסחר. כמי שבילה את רוב חייו בערי לווין מנומנמות ומעולם לא חיבב במיוחד את התל-אביביות, היה משהו מהמם בחיים שם בדאונטאון. התאהבתי באורבניות, ברעיון שאפשר להגיע לכל מקום ברגל, או לכל היותר באופניים. כשחזרנו לארץ עברנו למרכז רחובות, ושם מצאתי גרסת זעיר אנפין של האורבניות שהתרגלתי אליה. בלי היומרנות המייגעת של תל-אביב, נהניתי שם מקירוב מספק של הרבה ממה שאהבתי בטורונטו. לא הכל, כמובן. אבל גם לא מעט.

אבל החיים עשו את שלהם, ועכשיו, משחזרנו שוב עם שני ילדים, האחד מהם כבר בגיל בית הספר, לא יכולנו לחזור לחיים שהיו לנו בעבר. הדירות הקטנות, בתי הספר הלא-משהו (בסטנדרטים מקומיים) והמחירים הגבוהים גרמו לנו להרחיק צפונה אל הפרברים המתפתחים של טורונטו. ספציפית – ריצ'מונד היל. שומקום במרחק שלושת-רבעי שעה נסיעה (בלי פקקים) מלב טורונטו. מקום ירוק.

2013-08-31 20.08.18

המחיר של כל הירוק הזה הוא חיים לא ירוקים בעליל. כל פעולה הכי קטנה מחייבת התנעת המכונית. השירותים המסחריים מרוכזים בפלאזות ("strip mall") לצידי הכבישים הראשיים שתוחמים כל שכונה. כדי להגיע לגן של הילד צריך מכונית (בית הספר נמצא בתוך הטווח שעבורו אין שירותי הסעות, אז גם לשם ניסע בחורף). באופן אירוני משהו, הדבר היחיד שנמצא במרחק הליכה מהבית החדש שלנו זו תחנת דלק. את הימים הראשונים שלנו כאן בילינו בנסיעות של עשרות קילומטרים כל פעם כדי להגיע לכל מיני חנויות ושירותים שונים "בסביבה".

תמונה אווירית של הגן של הקטן

החצר האחורית שלנו מחוברת לחצרות האחוריות של שאר הבתים ברחוב שלנו לרצועה צרה וארוכה של דשא. הרחוב שלנו די חדש, וברחובות ותיקים יותר חלק מהבתים גידרו את השטח שלהם לעצמם – לפעמים רק בית אחד בתוך שורה של בתים הקים לעצמו גדר, ובצע לשתיים את הרצועה הירוקה. יכול להיות שבעתיד הלא רחוק גם מי מהשכנים שלנו יבחר לעשות כן. בעיקר אם הילדים שלי ימשיכו לפלוש להם לחצר כל הזמן…

אחד הדברים שאני צריך להתסגל אליו הוא כל העיסוק בזבל. לא שלא היינו צריכים להפריד מיחזור גם בפעם הקודמת, אבל הכל היה יותר פשוט בפעם שעברה: היה זבל רגיל, היה מיחזור נייר, ומיחזור בקבוקים. זהו. מוצרי אלקטרוניקה וקרטונים גדולים היה אפשר להוריד לחדר מיוחד ליד הלובי. עכשיו הכל יותר מסובך. במבטח יש שלושה פחים: אחד לאשפה רגילה, אחד לאשפה אורגנית (שכוללת, למרבה ההפתעה והשמחה, גם חיתולים) ואחד למיחזור. בגראג' יש פח ירוק גדול עבור האשפה האורגנית, פח שחור גדול עבור האשפה הרגילה, וקופסא כחולה עבור יתר המיחזורים.

עכשיו, את הפח הירוק (Green Bin) והקופסא הכחולה (Blue Box) ((כן, כן, טארדיס, הא הא.)) אוספים פעם בשבוע. את הפח השחור אוספים פעם בשבועיים. עכשיו אתם בטח מבינים למה שמחנו נורא לגלות, כמה ימים אחרי שהתחלנו להפריד אשפה, שחיתולים הולכים לפח הירוק. המטרה היא לעודד כמה שיותר מיחזור, ולהגיע ליעד של 70% מהאשפה שהולך למיחזור או קומפוסטינג.

ויש עוד תמריץ למחזר: כשמשאית הזבל באה פעם בשבועיים לאסוף את הפח השחור, מותר עד שלושה פריטים. כלומר, אם במקרה מילאתם יותר משלושה שקים של זבל, או אם יש לכם עוד דברים שאתם צריכים לזרוק, כמו רהיטים, מזוודות מרופטות (אהם) או אלוהים יודע מה – צריך לשלם מס זבל מיוחד, ולהדביק מדבקה על כל שקית עודפת. לא הרבה, אבל קצת. יש לנו שכנים שגם הם די חדשים בקנדה שעדיין לא ממש הפנימו את העסק, וכשהם הוציאו חמש שקיות זבל שחורות והשאירו על המדרכה, משאית הזבל לקחה רק שלוש מהן, ואני ראיתי את השכן המבולבל יוצא החוצה ולא יודע מה לעשות עם שתי השקיות הנותרות, עד שלבסוף הרים אותן ולקח אותן חזרה לגראג'.

קרטונים (ואוהו, כמה שיש לנו קרטונים) צריך לקפל יפה יפה ולקשור לאריזות של 60X60X30 לכל היותר. כך יוצא שאת אחד הערבים בכל שבוע אני מבלה בארגון הזבל לקראת האיסוף מחר. אני מקווה שעם סיום פריקת האריזות והמשלוחים העסק יהיה יותר פשוט.

אוספים זבל

יש לנו גם מכסחת דשא ידנית, אבל עוד לא הספקתי להשתמש בה, אז אני לא יכול לדווח לכם על החוויה המרכזית הזו בחייו של איש הפרברים.

אבל כשלא מתעסקים בביורוקרטיה, אפשר לטייל בסביבה. יש לנו כמה וכמה אגמים במרחק הליכה תיאורטית מהבית. תיאורטית, כי לאגם אחד אין גישה מהשכונה שלנו אלא רק דרך שביל שהגישה אליו במרחק כמה קילומטרים מכאן, והשני נמצא מעברו השני של רחוב ראשי שצריך ללכת כמה מאות מטרים בכיוון ההפוך כדי להגיע למעבר חציה שחוצה אותו. מצד שני, יש כמה שלוליות חביבות להפליא, פארק רחב ידיים שבשעות הפנאי משמש גם כחצר האחורית של בית הספר(!) ויער שכונתי עם נחל חביב שזורם בו ((ואינסוף יתושים שהפכו אותו לביתם.)). אז לסיום אני אשאיר אתכם עם כמה תמונות של הדברים האלו.

אז האם הפרברים הם הסיוט הנסתר שיוצרים אמריקאים כל כך אוהבים לדבר עליו? בהחלט קל להבין איך מישהו יסתכל על המקום הזה ויחשוב "חייב להיות משהו רקוב בלב כל הירוק הזה". אני לא אומר שזה גן עדן, אבל זה בהחלט נראה כמו שאולי היינו מצפים שגן עדן יראה. אף אחד לא מתאר את גן העדן כג'ונגל אורבני, לא משנה עד כמה אנחנו אוהבים את האורבניות. אבל כמובן שהפרברים זוכים לטיפול לא ממש הוגן. כן, הם לאו דווקא חלומו של כל אחד, וזה בסדר גמור, אבל הם רחוקים מלהיות הסיוט הנחבא שעירוניים מסויימים אוהבים לדמיין. יש להם חסרונות, אבל גם לעיר הגדולה יש חסרונות. בסך הכל, אני די אוהב את החיים הפרבריים החדשים שלי.

מצד שני, עוד לא התחלתי לעשות commuting, אז אולי זה עוד ישתנה…

נפולת של נמושות 2

רבין טבע את מטבע הלשון בראיון חגיגי ששודר בטלוויזיה הישראלית לרגל יום העצמאות בשת 1976. דבריו חולל ויכוח ציבורי בשאלת היחס ליורדים. מבקריו טענו כי במקום לעודד את הישראלים הנמצאים בחוץ לארץ לחזור הביתה, הוא פוגע בהם ומרחיק אותם עוד יותר מן המדינה. כאשר התבקש להסביר את דבריו אמר רבין בשיחה עם סטודנטים באוניברסיטת בר-אילן, ((המממ…)) כי לא היתה זו פליטת-פה. "דווקא בשעת מצוקה בחברה הישראלית אנו חייבים לקבוע תחומים ברורים יסינו אל אנשים הנוטשים את המערכה, שבעיני הם עריקים," אמר רבין. הוא הוסיף כי "הדרך להילחם בתופעת הירידה איננה בחיפושים אחרי הצדקות כיצד ובאילו תנאים מותר לרדת".

במערכת הבחירות בשנת 1977 עשה הליכוד שימוש במונח שטבע רבין. כדי לתאר את חומרת המצב החברתי והכלכלי כתב באחת המודעות בין היתר: "עכשיו, כאשר היורדים הן הארץ אינם נמושות בלבד, אלא רבים וטובים…"

על החומרה שבה ראו מנהיגים ישראלים את תופעת הירידה יעידו דבריו של אבא אבן, שאמר בראיון ברשת הטלוויזיה האמריקנית סי.בי.אס: "הירידה היא הבעיה החמורה ביותר של ישראל – אחרי הערבים".

(מתוך "לא יעלה על הדעת", מאת רפי מן.  נתראה בצד השני של האוקיינוס.)

די, תמשיכו

אני מדבר הרבה על כסף לאחרונה, אז בואו נדבר על כסף אחר. הכסף שלכם, ספציפית. לפני אי אלו אשתקדים הוספתי לבלוג כפתור תרומה של פייפל למען תוכלו להרעיף עלי מכל טוב ליבכם אם אתם נהנים מקריאת הבלוג. כבר אז הייתה לי בעיה עם התרומה באמצעות פייפל: היא הייתה גדולה מדי. אני לא איש עשיר, בלשון המעטה, וכשאני נתקל בבלוג שאני רוצה לתרום לו, תמיד יש התלבטות: הייתי מאוד שמח לתרום סכומים קטנים לעיתים קרובות, והרבה יותר כבד לי לתרום סכום יחסית גדול אחת לכמה זמן. אבל תרומות קטנות – פחות מ-10 ש"ח, למשל – מאבדות חלק משמעותי מערכן כשהן מועברות דרך המערכת של פייפל. התוצאה, מבחינתי, היא שאני תורם לעיתים די רחוקות, ותרומה לבלוג היא בדרך עניין די חד פעמי.

אם לשפוט לפי התרומות הנכנסות לבלוג שלי, המצב דומה גם אתכם: שטף התגובות המשמח בתחילת הדרך הפך לטפטוף איטי, ולמיטב זכרוני בלי תרומות חוזרות. אז נכון שבאמצע היה גיוס הכספים לקמפיין הפריימריס שלי, שהיה הצלחה מסחררת מבחינתי, ורבים מהאנשים שתרמו שם תרמו קודם לכן גם לבלוג, אבל עדיין.

בזמנו עידוק ראיין אותי לטור שהוא כתב על אופנת ההתרמות בבלוגים. אחד הדברים שאמרתי שם הוא שהייתי שמח אם מישהו היה מרים מערכת שתאפשר מיקרו-תרומות לבלוגרים. כבר אז היו שהיפנו אותי לפלאטר (Flattr) אבל לא עשיתי עם זה כלום. כשהעליתי את הנושא שוב לפני מספר ימים בפייסבוק, שוב היפנו אותי לשם, והחלטתי לבדוק קצת יותר לעומק.

(איור ממגזין פאנץ', 1854)

(איור ממגזין פאנץ', 1854)

 

פלאטר (טוב, זה נראה רע בעברית. מעכשיו אני קורא להם "פרְגנוּ") — פרגנו היא חברה שוודית שמציעה שירות חביב למה שמכונה "יוצרי תוכן" ברשת: בלוגרים, יוטיוברים, פליקריסטים וכן הלאה. הרעיון הוא שמי שאוהב את אחת היצירות שלהם יכול לתת לה "פרגון". בסוף כל חודש אוספים את כל הפירגונים שחילק המשתמש, ומחלקים ביניהם את תקציב התרומות שהוא הגדיר עבור אותו חודש. אם המשתמש הגדיר תקציב של 10 אירו (כן, זה רק באירו) ונתן רק פירגון אחד, הם יעברו במלואם למפורגן המאושר. אבל אם הוא חילק 20 פירגונים, כל מפורגן יקבל רק חצי אירו. שזה עדיין נחמד.

מתאפשרת כך הרבה יותר שליטה על צד ההוצאות, אם כי במחיר של אובדן השליטה על כמה כל נתרם מקבל.

חדי העין שביניכם אולי הבחינו שהוספתי לאחרונה לבלוג כפתורי פרגון שכאלו. אבל כמובן שהמערכת לא שווה כלום אם אין לה הרבה משתמשים – גם מצד התורמים, אבל במיוחד מצד הנתרמים הפוטנציאליים. לכן בפוסט הזה אני רוצה בעיקר לנסות ולשכנע את קהילת הבלוגרים האוספים תרומות לנסות גם את המערכת הזו, לצד כפתור הפייפל הותיק שימשיך לשמש מי שמעוניין לתת תרומה גדולה. ברגע שתהיה אקוספירה משמעותית של מתרימי פרגנו בעברית, אני מאמין שיותר אנשים יאמצו את המערכת כתורמים, וכולנו נרוויח.

אז מה צריך לעשות? קודם כל, להציב את כפתורי הפרגון אצלכם בבלוג. שנית, לכתוב על המערכת ולהסביר אותה לקוראיכם – גם בבלוג עצמו, וגם ברשתות החברתיות. ושלישית, להפיץ הלאה, לבלוגרים אחרים שעשויים להיות מעוניינים להצטרף למערכת.

ואם אתם רוצים להתחיל להשתמש במערכת כתורמים, אתם כמובן מוזמנים להשתמש בבלוג שלי כניסוי הכלים הראשון שלכם. אהם.

אפרופו, התקבלה לאחרונה תרומה של ספר קינדל מאחת מקוראות הבלוג, ואני רוצה להודות לה מקרב לב. ועל הדרך להזכיר לכם שאם אין לכם מספיק דרכים לתרום לבלוג, אפשר גם להכנס לרשימת המשאלות שלי באמאזון ולבחור לי משם משהו, או אפילו סתם להפתיע אותי באיזה ספר קינדל שנראה לכם שאני אוהב. אני פתוח להצעות.

או, עכשיו שומעים!

כשהתחלתי עם קרן מלגת המחיה שלי, הבטחתי שכל אימת שירכש עבורי ספר מרשימת המשאלות שלי באמאזון, אפרסם סקירה של הספר תוך פרק זמן בלתי סביר בעליל. לפני זמן מה רכשה עבורי קוראת וידידה את ספרו של פרנסיס פוקויאמה "The Origins of Political Order". לכן, כאשר דפנה שיזף פנתה אלי כדי לערוך ראיון על ספר לבחירתי עבור הפודקאסט המצויין שלה, "הכוורת – רדיו רעיונות", קפצתי על ההזדמנות והצעתי את הספר הזה כנשוא הראיון.

אז אתם מוזמנים להאזין לראיון איתי כאן. ואם אתם כבר שם, אני ממליץ להאזין גם לראיונות הקודמים בסדרה – כולם מעניינים ומחכימים, מעניקים זוויות מבט חדשות ומעוררים את בלוטות החשיבה. ותודה לדפנה על ההזדמנות ועל החוויה. האזנה נעימה!

(ואם אתם רוצים עוד, יש עוד ספר שמחכה שארכוש אותו, אז תרגישו חופשיים לתרום.)

 

 

צעיר לנצח

A man told me to beware of 33
he said, it was not an easy time for me
but I'll get through
even though I've got no miracles to show you

בשנת 2001 יצא גליון (מס' 18) של כתב העת "פנים" שנושאו הוגדר בכך שכל כותביו היו "צעירים", שכתבו על צעירים ועל עולמם. ((אפרופו, הנה פוסט מעניין מארץ האמורי.)) אני זוכר שהגיליון הזה עצבן אותי, משתי סיבות. אחת, שאינה רלוונטית לענייננו, היא שאם לשפוט על פי אותו גליון, צעירים חיים רק בתל-אביב – פלוס איזה הכרה בכך שיש כמה צעירים שחיים בהתנחלויות, ועוד כמה שלדאבונם חיים בנגב (בדמות נציג אחד לכל קבוצה). אם אני זוכר נכון, אף צעיר שחי בירושלים, חיפה או ראשון לציון לא זוהה על ידי המערכת, שלא לדבר על מקומות אקזוטיים כמו רעננה או אור יהודה. ((אגב, הדבר היחיד שידעתי על אור יהודה כילד זה שיש שם מסעדת שיפודים שנורא אהבנו לנסוע אליה בסופי שבוע. לא היה לי מושג איפה זה אור יהודה, ומבחינתי זה היה מעבר להררי החושך – מקום שנוסעים אליו הרבה זמן, ובסוף אוכלים שיפודים. באמת שאין לי מושג למה מכל המסעדות בעולם דווקא זו הפכה למסעדה שההורים שלנו לוקחים אותנו אליה, אבל ככה זה.))

אבל, כאמור, זו הסיבה שאינה רלוונטית לענייננו. הסיבה שכן רלוונטית היא ההגדרה של "צעירים" באותו גליון: אנשים בני 22-33. זה עצבן אותי נורא, אני זוכר, כי הייתי אז רק בן 21 ((אני גם זוכר שנורא נעלבתי שאף אחד לא הזמין אותי, עורך האייל הקורא(!) לכתוב טור.)) וחשבתי שזה נורא אדיוטי שאיכשהו אדם כמוני לא נחשב "צעיר" בהגדרה שלהם, וזקנים נרגנים בני 33 איכשהו נופלים בתוכה. שלושים ושלוש! אנשים שיש להם בית וילדים ומשכנתא וקרן פנסיה, מה הם יודעים על צעירים?

היום, בלי בית, בלי משכנתא ובלי קרן פנסיה (אבל עם שני ילדים), הגעתי סוף סוף לנקודת הזמן הזו שהסתכלתי עליה לפני תריסר שנים כרחוקה ומוזרה. וראה זה פלא: אני עדיין רואה בעצמי "צעיר", וחושב שיש לי יותר מן המשותף עם בני 20-וקצת מאשר עם בני 40 (למרות שהסטודנטים שלי עזרו לי להזכר לפרקים עד כמה אנחנו שונים ומרוחקים. וגם זה.).

מן הסתם חלק מזה קשור בבחירת הקריירה שלי – אני עדיין סטודנט, והעבר שלי הרבה הרבה יותר דומה להווה שלי מאשר העתיד. אני מתאר לעצמי שזה שונה אצל מי שכבר סיים את לימודיו ועבר לשלב הבא בחיים. אבל חלק מזה, כמובן, הוא שכשהייתי ילדון זב חוטם פשוט לא היה לי מושג. הרי כמה שנים לפני כן עוד הכרזתי שאני אשים קץ לחיי בגיל 40, כי אין לי שום רצון להיות זקן ועול על העולם. אמנם כעבור כשנה הרחקתי את קו הגבול ל-50 ואז ל-60, היום, כאשר אני מתקרב לאותו קו גבול דמיוני ששרטטתי, אני כבר יודע שאני אאחז בחיים עד כמה שרק אוכל והילדים שלי והחברה ככללה יכולים לקפוץ לי – אני את שלי כבר עשיתי, עכשיו אתם תעשו משהו למעני.

אני מקווה לגמור את הדוקטורט במהלך השנה הקרובה, מה שאומר שזו באמת תהיה השנה האחרונה שבה אני "צעיר" – בשנה הבאה כבר אצטרך למצוא לעצמי עבודה אמיתית, ולא משהו שמשלם את החשבונות בזמן שאני עובד על התזה. עם קצת (הרבה) מזל, אולי אפילו משהו שיהיה התחלה של קריירה, ולא מרצה-מן-החוץ זמני.

אז מה יש לי להגיד על צעירים ממקומי בקצה העליון של ההגדרה הזו?

את ההקדמה שלעיל (למעט כמה תיקונים קלים) כתבתי לפני כחצי שנה, והתכנון היה שפה תופענה כמה אמרות שופעות חוכמה לגבי הדור שאני נמצא בקצה האחורי שלו. אבל כמה שאני לא מנסה, אני לא מצליח להגיד שום דבר בעל משמעות. כשהתחילו מחאות הקיץ חשבתי שאוכל לכתוב על זה, אבל לא היה לי שום דבר חכם להגיד. חשבתי אולי להגיד משהו על הטכנולוגיה, על איך היא נראתה כשהייתי בן 21 ואיך היא נראית היום, אבל גם על זה אין לי שום דבר להגיד שלא אמרו אלף פעמים לפני והרבה יותר טוב.

וחוץ מזה, נולד לי ילד בסוף השבוע האחרון, אז מגיע לי פטור.

אז תגידו לי יומולדת שמח, וברוך הבא לנבו, וזהו, פחות או יותר.

 

דובי לייב

אתמול התחלתי להרצות בפני בני נוער במסגרת היחידה לנוער שוחר מדע של אוניברסיטת תל-אביב. להרצות בפני ילדים צעירים כל כך ((בקנדה תרגלתי בפני ילדים בני 17, שזה לא הרבה יותר מגילם של הילדים בשיעורים עכשיו, אבל גם ההקשר השונה – סטודנטים לעומת תלמידי בית ספר שמקבלים שיעורי העשרה – וגם ההבדל בין תרגול לבין הרצאה של ממש, הופכים את כל העסק לשונה מאוד. למרות שכמובן אני מייבא חלק מהדברים שלמדתי כמתרגל גם להרצאות שלי.)) זה אתגר מעניין ומשמח כאחד. יש לי הזדמנות לנסות לעצב במידת מה את תפיסת העולם הפוליטית שלהם לפני שהיא מתגבשת. לכן בניתי את הקורס כמעין בחינה השוואתית של משטר מדינת ישראל. השיעור הראשון שם דגש על השוני בין המשטר בישראל לבין זה האמריקאי, ועד כמה נסיונות להשוות ביניהם או לשאוב השראה מהמערכת האמריקאית הם מוטעים. בשיעורים הבאים אני אשאף לחשוף את התלמידים למערכות אחרות בהקשרים השונים שיעלו בשיעורים השונים (כמו גם מבוא למתודולוגיה של מדעי החברה – שזה בכלל צריך להיות מאתגר). לא נושאים חריגים עבור מי שקורא את הבלוג הזה בקביעות.

אם גם אתם הייתם רוצים לשמוע אותי מרצה, ובהנחה שאתם לא תלמידי תיכון, יש לי חדשות טובות: ביום שני בשבוע הבא אני ארצה במסגרת ארוע לרגל יום הסטטיסטיקה הבינ"ל (שחל לפני חודש…) וסדרת הרצאות "ספקנים בפאב", בפאב "גורדו" שחוף גורדון בטיילת בת"א. הארוע יחל בשעה שמונה וחצי, ויכלול עוד אנשים מעניינים (אפילו יותר ממני!) שירצו במגוון נושאים. דמי הכניסה הם 10 ש"ח לכיסוי הוצאות. לפרטים נוספים ראו כאן.

אה, ואם במקרה יש לכם קשר לחטיבת-ביניים/תיכון והייתם רוצים לחשוף עוד ילדים לעמדות הנלוזות שלי, נוער שוחר מדע גם מארגנים הרצאות חד-פעמיות (להבדיל מהקורס המלא). שכנעו את התיכון הקרוב למקום מגוריכם ליצור עימם קשר ולדרוש(!) הרצאה שלי בנושאי משטר מדינת ישראל, שיטות בחירות ומשטר או תקשורת פוליטית.

שתי ציפורים במכה אחת

שלשום האתר לא פעל במשך למעלה מ-24 שעות בגלל תקלה כלשהי באחד התוספים של וורדפרס. נדב, שמש העמים, צל הלאומים, ניסה לשכנע את החבר'ה בגו דדי שהכל טופל והם יכולים לחבר אותי חזרה למכשירים, אבל זה לקח יותר זמן מהמצופה. בלילה חלמתי חלום: בחלומי הייתי מושאו של ראיון במוסף של ידיעות אחרונות, ואלפי אנשים ניסו להכנס לבלוג שלי במהלך החג אבל לא הצליחו בגלל שהוא לא היה זמין. התעוררתי בסביבות שלוש בלילה, ולא הייתי בטוח האם היה ראיון או לא. ליתר בטחון קמתי למחשב כדי לבדוק אם האתר זמין ולראות אם במקרה היה זינוק משמעותי בסטטיסטיקות. האתר עלה, הסטטיסטיקות הראו תריסר כניסות מאז חצות. למחרת בבוקר עדיין הייתי חצי-משוכנע שהיה ראיון איתי בידיעות אחרונות.

סיפור אמיתי. ילדים: הזהרו מהתמכרות לסטטיסטיקות.

אחד הדברים המבאסים בלחזור לארץ הוא חוסר הזמינות של אמאזון. במהלך השהות בקנדה, אם רציתי ספר בדרך כלל לא הייתי חושב פעמיים – הייתי נכנס לאמאזון ומזמין את הספר, לפעמים זורק עוד אחד פנימה כדי לקבל משלוח חינם, וכעבור יומיים הספר היה אצלי. עכשיו פתאום יש חישובים של עלויות המשלוח, וגם אז מדובר על כמה שבועות עד שהספר יגיע, שזה – כאמור – מבאס לאללה. ((טוב, זה לא מדויק – בטורונטו יש גם את אחת הספריות האוניברסיטאיות הטובות בעולם. אם רציתי ספר בדרך כלל המקום הראשון שהייתי הולך אליו זה שם, וכמעט תמיד היה להם הספר שרציתי. אבל אם במקרה רציתי לרכוש ספר, מסיבה כזו או אחרת, אז הייתי יכול ללכת לאמאזון בלי להתלבט.))

אז החלטתי לנסות לפנות לטוב ליבם של קוראי הבלוג ולשכנע אתכם לתרום לקרן מלגה המחיה שלי (כפתור התרומה נמצא למעלה משמאל), בתמורה להבטחה: בכל רגע נתון אני אאסוף תרומות לרכישת ספר מסויים, ששמו יופיע מתחת לכפתור התרומות – כרגע מדובר בספרו החדש של פרנסיס פוקויאמה, The Origins of Political Order: From Prehuman Times to the French Revolution – ואני מבטיח לפרסם ביקורת על הספר חודשיים מרגע הגעתו למעוני. (למה חודשיים? ובכן, לפחות במקרה של הספר הזה, מדובר על למעלה מ-600 עמודים, אבל גם במקרים פחות קיצוניים, אני קורא די לאט.) ככה אני הורג שתי ציפורים במכה אחת – גם משיג ספרים שאני רוצה, וגם מכריח את עצמי לקרוא אותם, במקום לתת להם לשבת על המדף במשך שנים עד שאני נזכר בהם.

אם במקרה לא מעניין אתכם לקרוא מה יש לי להגיד על הספר הזה, אתם מוזמנים להכנס לרשימת המשאלות שלי באמאזון ולבדוק אם שם יש משהו שיעניין אתכם יותר. אם תקנו עבורי ספר כלשהו, אני מבטיח לסקור אותו. דיל?

בדרו אותי ואבדר אתכם

עוד טיוטא של הצעת המחקר שלי נשלחה למנחה שעושה את ימיו כעת בדמשק, אוף אול פלייסז. מוחי עוד מתאושש מההתעמרות הממושכת בו, ואינו מסוגל לחשוב בעצמו על נושאים ראויים לכתוב עליהם. על כן, אני יוצא בזאת במבצע מיוחד: שילחו אלי שאלות שהייתם רוצים שאשיב עליהן, או טקסטים שהייתם רוצים לשמוע את דעתי עליהם, ואני אשתדל לכתוב פוסט לבקשתכם.

ההצעה לזמן מוגבל, עד גמר המלאי, ט.ל.ח, הזול מביניהם.

תומר חג'ג'

לפני כשני עשורים הייתי מנוי על מגזין ילדים ונוער בשם "משהו" – מעין וריאציה על מעריב לנוער, אבל בלי "על בנים ועל בנות" ועם קומיקסים של מישל קישקה במקום אורי פינק. אין לי מושג למה, בעצם, הייתי מנוי כל כך הרבה שנים על העיתון הזה. הוא היה מלא בקשקושי מפורסמים שאת רובם כלל לא הכרתי. כל גליון הכיל דף מדבקות עם תמונות של כל מיני זמרי ולהקות פופ שעל רובם לא שמעתי (עניין במוזיקה לא פיתחתי פחות או יותר עד התיכון), אותן הייתי מדביק על הארונות בחדר שלי במגוון צורות גיאומטריות חסרות פשר. אני זוכר ספציפית מקבץ מרשים של בננרמה בצורת שמש. עד היום, עד כמה שאני זוכר, לא שמעתי אפילו שיר אחד של בננרמה.

כנהוג באותם זמנים עתיקים, בעיתון היה גם מדור של חברים לעט – ילדים שמחפשים ילדים אחרים להתכתב איתם. אחד הילדים שכתובתם התפרסמה שם כתב שהוא אוהב קומיקס. גם אני אהבתי קומיקס, אז בפעם הראשונה בחיי שלחתי מכתב לילד זר לחלוטין. כל מה שידעתי עליו הוא שהוא אוהב קומיקס, ושקוראים לו תומר חג'ג'. למעשה, לא הכרתי את השם חג'ג', אז חשבתי שקוראים לו תומר חגג.

בכלל, לא ממש הייתה לי מודעות לכל עניין העדות עד שלב מאוחר למדי של חיי.

אני לא זוכר בדיוק כמה חודשים ההתכתבות הזו נמשכה, אבל לא ממש אמרנו שום דבר אחד לשני. בשלב כלשהו התחלנו לשלוח דפים עם פחות או יותר רק ציורים. אני זוכר שהוא היה הרבה יותר מוכשר ממני. ובשלב כלשהו הפסקנו. שוב, אני לא זוכר מי לא ענה למי, אבל זה די נמאס.

אף פעם לא פגשתי אותו. אין לי מושג איך הוא נראה או מה הוא עושה. אין לי מושג אם הוא זוכר בכלל שפעם הוא התכתב עם מישהו עם שם משפחה נורא ארוך ומסובך. אני כותב את הרשומה הזו מתוך איזו תקווה מוזרה שאולי הוא יגגל את השם שלו וימצא את הבלוג שלי, ואולי יצור קשר מחדש. סתם, מתוך סקרנות.

לא, אין פואנטה.

אוסאמה בין-לאדן מת, אבל אין לי שום דבר להגיד על זה כרגע חוץ מאחלה, אז זהו.