הנוצרים האחרים

חלקכם אולי מכירים את הבלוג "תמונות סוציולוגיות", שמביא מגוון תמונות וסרטונים מנקודת מבט סוציולוגית. אתמול עלה בו פוסט לגבי סטיגמות הנוגעות לברק אובאמה ולמתנגדיו. אבל לא על זה רציתי לדבר. במהלך הדיון על הפוסט, עלתה השאלה אם יש חברי קונגרס מוסלמים בארה"ב (התשובה היא כן, לפחות מאז 2006). אבל כדי שלא להגביל את הדיון למוסלמים בלבד (כי אנחנו פוליטיקלי קורקט), השאלה הורחבה מיד ל"בעלי אמונות אחרות מלבד נצרות".

שזה משעשע, כי היהודי הראשון שנבחר לסנאט, כמו גם היהודי הראשון שנבחר לבית הנבחרים, שניהם הושבעו ב-1845, והמושל הראשון של מדינה בארה"ב נבחר עוד קודם לכן – ב-1801.

אבל היהודים בארה"ב לא נחשבים לא-נוצרים, כמובן.

אף מילה על פוקו

הייתי היום בהרצאה מעניינת על מדיניות אאוגנית במדינות שונות ברחבי העולם. מסתבר שלא רק שמספר מדינות בתוך ארה"ב (כמו גם במקומות אחרים בעולם) אימצו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 מדיניות אאוגנית1, אלא שהמדיניות הזו המשיכה להתקיים, ואנשים רבים עוקרו בהתבסס עליה, עמוק אל תוך המאה ה-20. המקום האחרון במערב בו התקיים חוק כזה היה באורגון. הוא בוטל ב-1981.

כשחזרתי הביתה סיפרתי על ההרצאה לאשתי. אחד הדברים המעניינים, אמרתי לה, הוא שבעקבות הנאציזם (כמו גם גנטיקאים שהפריכו את הטענות שביסוד הדארוויניזם החברתי) תומכי האאוגניקה לא ויתרו על המדיניות הזו, אלא רק שינו את התירוץ לקידומה. במקום לדבר על הצלת הגזע מדעיכה, השיח השתנה כדי להתאים לשיח הזכויות: עלינו כחברה להגן על זכותו של הילד הפוטנציאלי להורים ראויים, ומוטב למנוע מראש את לידתו של ילד להורים שלא יוכלו לטפל בו מפאת מחלת נפש, מאשר לחכות שיוולד ואז להוציא אותו מרשות הוריו – אז גם יהפוך לנטל על החברה וגם יחיה חיים נוראיים בתנאים נפשיים בלתי נסבלים.2

ואז היא אמרה משהו שהפתיע אותי קצת: אבל זה נכון. באמת עדיף למנוע מזוג של אנשים שלא מסוגלים אפילו לטפל בעצמם, שלא לדבר על ילד, להכנס להריון – וזה עוד לפני שחושבים בכלל על הנזק הנפשי שיגרם לאישה הלוקה בנפשה כשתכנס להריון. היא דיברה מנסיון, בעבר היא עבדה בהוסטל לחולי נפש. היא סיפרה שאמנם איש אינו מעקר אותם, אך בהחלט "מעודדים" את הנשים לשים התקן תוך-רחמי שמונע מהן להכנס להריון. אמנם מדובר בתהליך הרבה יותר הפיך מאשר עיקור, ובכל זאת – עד כמה שונה המדיניות הזו מהמדיניות הבלתי-ליברלית בעליל של עיקור הלוקים בנפשם? והאם הסיבה המוצעת אינה מוצדקת?

ניסיתי למצוא תשובה לטענות שלה. טענתי שאולי קל להגיד את זה על מקרי הקצה, אבל מה קורה במקרים הגבוליים? האם לא ניתן לטעון כי יש פה יותר מדי סכנה להבנייה חברתית של הלקות הנפשית שתביא להטייה פוליטית של הפגיעה בזכויות הרבייה? אבל האמת היא שלא שכנעתי את עצמי (ובטח שלא אותה). ועכשיו אני תקוע: מצד אחד, המדיניות הזו נראית לי קרובה מדי למדיניות העיקור, ומדיניות העיקור בפירוש נראית לי בלתי מוסרית. מצד שני, אני לא יכול להסביר למה הטיעון הזה אינו מוצדק. הטענה שהאנשים שהעלו את הטיעון הזה מלכתחילה לא באמת האמינו בו ורק השתמשו בו כדי לקדם מדיניות אאוגנית אינה אלא סוג של אד-היטלרום, ואינה יכולה לשלול את הטיעון עצמו בפני עצמה.

אז מה אני מפספס? האם יכול להיות שמניעת הריון מאנשים הלוקים בנפשם היא לגיטימית? ואם כן, איפה שמים את הגבול, ומי קובע? ואם לא – מה נגיד לילדים שיוולדו ישירות לידיה של המדינה?

אין תשובות בפוסט הזה. רק שאלות.

לא יכולתי להסתפק רק בהמלצה ברידר. לכו לקרוא את המדרש של נמרוד אבישר על סיפור עקדת יצחק. מרתק ומחכים.

  1. עיקור של גורמים שנתפסו כשליליים מבחינה גנטית, בעיקר אנשים הלוקים בנפשם []
  2. אותם אנשים שתמכו באאוגניקה, אגב, הובילו גם את המאבק לקידום השימוש באמצעי מניעה בשנות ה-60 ולקידום המדיניות הליברלית של "פרו-בחירה", היינו התרת הפלות []

טוקבקים למאמרים אקדמיים

ולפעמים, שפת הטוקבקים היא פשוט הדבר המתאים ביותר כתגובה למשהו, אפילו אם הוא כתוב במאמר אקדמי. למשל מאמר פמיניסטי על "מדינת הרווחה הפטריארכלית" שכמנהג הפמיניסטיות שמעדיפות להגיד שהכל רע במקום להצביע על מה אפשר לשפר, זורק על הקורא כל מיני סטטיסטיקות חסרות שחר שמוכיחות כמה שהכל פטריארכלי ואי אפשר "לתקן" את מדינת הרווחה, כי היא רקובה מהיסוד ונועדה רק כדי לשמר את דיכוי האשה.

בכל מקרה, במקום מסויים היא מצטטת מחקר שלפיו שני שלישים1 מהאנשים עם הכנסה מתחת לקו העוני ב-1980 היו נשים, ושאם הטרנדים הללו ימשיכו, כל אוכלוסיית העניים בארה"ב תהיה מורכבת מנשים וילדים עד שנת 2000. מירקרתי יפה את השורה, משכתי חץ לשוליים וכתבתי שם כך:

פחחחחחחחחחחחחחחח.

  1. קרציות! []

צי(ו)ניות

לקראת הקורס שאני הולך לתרגל השנה נפגשתי עם המרצה ושוחחנו על ענייני הקורס ושאר ירקות. בין השאר גלשנו לשוחח על מה מותר ואסור להגיד בקמפוס. אני הזכרתי שבשנה שעברה ארגנו סטודנטים פלסטינאים את שבוע "ציונות היא אפרטהייד" בקמפוס, ומפה לשם הוא שאל אותי אם ציונות נחשבת אידאולוגיה רשמית בישראל. התקשיתי לענות לו. הדבר הראשון שעלה לי לראש היה הבלאגן סביב המתקפה של שלי יחימוביץ נגד דב חנין במסגרת הקמפיין על ראשות עיריית תל-אביב.

אמרתי לו שהציונות היא פחות או יותר הנחת היסוד בישראל, שהיא לא באמת אידאולוגיה מגובשת, אלא פשוט הרעיון הבסיסי של לאומיות יהודית. ציוני הוא מי שמאמין שלישראל יש לגיטימציה מלאה להתקיים. סייגתי ואמרתי שכיום השיח סביב כן או לא ציוני בעיקר משמש ככלי ניגוח פוליטי, בעיקר מימין לשמאל. השוויתי את זה לרעיון של "אמריקניות" בארה"ב, שם מקובל שהימין מאשים את השמאל בהיותו "לא-אמריקאי" מסכים, או שחוק מסויים שהוצע על ידי הדמוקרטים הוא "לא אמריקאי".

ואז הכוסית העלתה פוסט שכלל את הדברים האלו:

לי באופן אישי קשה מאוד עד בלתי אפשרי להגדיר את עצמי כציונית בשנים האחרונות, מאותן סיבות, אגב, שקשה לי מאוד להגדיר את עצמי כפמיניסטית. הסיבות האלו אינן כוללות רצון לביטולה של מדינת ישראל או לחזרה לימי זכות הלילה הראשון. הסיבה המרכזית לכך היא חטיפתן של שתי ההגדרות האלו בידי גורמים שאין לי עימם ולא כלום, שיוצקים לתוכן תכנים שאני מתנגדת להם בכל נפשי ומאודי, ובעיקר – מציגים את עצמם כמייצגים הבלעדיים של “הציונות” או “הפמיניזם” שאין בלתם, וחוסמים לחלוטין את האפשרות לדיון דמוקרטי בהגדרות אלו, או כל אפשרות להגדרה שונה – באמצעות פסילת הצד השני והשלישי והרביעי בדיון כ”לא ציוני” או “לא פמיניסטי”.

את הפמיניזם נעזוב כרגע, מאחר ושטחתי כבר את הפתרון הארעי שהצלחתי למצוא בדמות ה”ליפסטיק פמיניזם” מספר פעמים ובאריכות (נגיד, כאן). במקרה של הציונות, מצבי גרוע יותר, מאחר ואני לא מצליחה למצוא תת הגדרה לגיטימית ונוחה שמשקפת כראוי את עמדותי לגבי לאומיות ישראלית ויהודית במדינת ישראל. ההגדרה שנחטפה מבטאת היום דברים כל כך קיצוניים באטימותם, רחוקים ממני מרחק שמיים וארץ, והחוטפים סגרו אותה הרמטית ובצורה אלימה. אי לכך, אני נאלצת לומר – הציונות של פעם מתה. חוטפיה עיוותו את משמעותה בצורה כל כך קיצונית, עד כדי כך שהיא אפילו לא משקפת היום את מה שהוגדר פעם כציונות על ידי הימין האידיאולוגי, דהיינו, ז’בוטינסקי וחירות. סבא שלי זיכרונו לברכה, החירותניק האדוק, היה נחשב היום לשמאלן קיצוני ועוכר ישראל, בלי שעמדותיו היו זזות במילימטר.

הגרסה החטופה של הציונות היא לא יותר מלאומנות גסה ואקסלוסיבית, שממדרת לא רק “זרים” מבפנים ומבחוץ, אלא גם את הדמוקרטיה עצמה. הגבולות שהיא קובעת כבסיס לגיטימי לדיון – ושאדון זמיר מסכים להם במאמרו – מזכירים יותר את הדמוקרטיה האיראנית, שפרוצדורלית היא דמוקרטית לגמרי, אך הדמוקרטיה הזאת מתרחשת רק בגבולותיו החשוכים של הפונדמנטליזם – מאשר כל דבר אחר. הציונות הזאת רחוקה מרחק של שמים וארץ לא רק מאיך שאני מבינה את הדמוקרטיה, אלא גם מאיך שאני מבינה את היהדות. בעיני, הציונות החטופה הזאת, רוויית השנאה, ההסתגרות והאלימות, היא סוג של עבודה זרה.

ועם זאת, לאומיות בריאה ותקינה, שמבוססת על אהבה למקום שבו נולדתי, היא בעיני רגש חשוב, חלק חשוב מזהותו של אדם (ואם הייתי צריכה חיזוק לתפיסתי זו, מצאתי אותה במסה המדהימה של ז’אן אמרי, “כמה מולדת צריך האדם”). אני לא רואה שום סיבה הגיונית, אמיתית או רגשית, גם לא טיעון ה”מוקפת אויבים”, לכך שהלאומיות הזאת לא תחיה בשלום עם המוסר, עם המעורבות, עם האכפתיות, עם ביקורת חריפה ועם ניסיונות לחולל שינוי – בשלטון, בעיר, בהגדרה עצמה.

(בהערת שוליים אציין שהמשטר האיראני רחוק מאוד מלהיות דמוקרטי, אפילו מבחינה פרוצדורלית גרידא – המועמדים לפרלמנט חייבים לעבור אישור מראש על-ידי מועצה שמונתה על-ידי המנהיג העליון, אישור שהוא ממש לא אוטומטי, ובין כה וכה גם אחרי שנבחרו, הפרלמנט אינו ריבוני, אלא כפוף לפסיקות המנהיג העליון ומועצת החכמים).

אני די בטוח שהרבה אנשים בשמאל הישראלי מזדהים עם האמירה הזו של יונית. הם רוצים להיות ציוניים, אבל מרגישים שהמילה הזו נלקחה מהם ונשללה מהם. מה שמעניין הוא שבארה"ב זה לא קורה. השמאלנים (עד כמה שתומכי הדמוקרטים הם שמאלנים) אינם מוותרים על המילה "אמריקניות" רק בגלל שהימין השמרני מנסה לייחס לה משמעויות שמתאימות רק להם. הם מסרבים לקבל את ההקבלה השמרנית בין אמריקניות לבין תוקפנות, שנאת זרים, ומה שזכה ליופימיזם "ערכי המשפחה".

הם ממשיכים להלחם ולחזור ולהדגיש שהם נלחמים על קידום הערכים שהם מאמינים בהם בדיוק בגלל שהם אמריקאים, ולא בגלל שהם לא. אולי הגיע הזמן שגם השמאל בישראל יפסיק לוותר, ויציג עמדה אידאולוגית מגובשת של מה זה ציונות שמאלנית, ציונות שאינה תלויה בקיום מצוות; שאינה מבוססת על שנאה ליושבי הארץ השונים ממך, אלא על אהבה לארץ על יושביה; ציונות שהכוח הוא כלי אחד מני רבים למימוש שאיפותינו, לא השאיפה עצמה.

אני תמיד האמנתי שלמילים יש כוח גדול, שלשיח הציבורי יש השפעה מכרעת וארוכת טווח. הנכונות של השמאל לוותר על הזכות להגדיר את הציונות היא מקור לחולשה, שהגיע הזמן לטפל בו.

דברים משעשעים שאני עושה בזמני החופשי

בזמן שאתם עסוקים בשטויות שלכם שם בארץ, אני שותף מרכזי לאחת המתיחות הגדולות ביותר בהיסטוריה של ארה"ב. כן, ארה"ב, לא קנדה. מה שהתחיל עם כמה חבר'ה שאני לומד איתם הפך ל–ובכן, אני חושב שבתקשורת הישראלית היו קוראים לזה "תופעה". כמובן שהכתבה קצת מפריזה ומתקשה להבדיל בין המחאה המשועשעת שרוב האנשים שהביעו תמיכה מביעים, לבין תמיכה אמיתית במועמד אלמוני, אבל עצם העובדה שזה הגיע למימדים שזה הגיע היא מפתיעה. יותר מזה, מפתיע שאף אחד מהעיתונאים הישראלים בארה"ב לא נתקל בזה ותהה על המועמד עם השם הכל כך ישראלי הזה.

אני, אגב, פנוי לראיונות, למי שמעוניין.

עזבו טהראן, האמריקאים מפחדים מטורונטו!

על פי הכתוב באתר הקונסוליה האמריקאית בטורונטו, חוץ מהטופס הרגיל של בקשת ויזה מארה"ב, יש טופס נוסף, מספר DS-157. את הטופס הזה צריכים למלא גברים מגיל 16 עד 45. בנוסף, נדרשים למלא את הטופס הנוסף הזה גם כל האנשים, גברים או נשים, מגיל גיל 16, שגרים או גרו באחת המדינות הבאות: קובה, אירן, עירק, לוב, צפון קוריאה, סודן או סוריה. אלו מדינות תומכות טרור, על פי ארה"ב, ולכן יש סידורי אבטחה קפדניים יותר לגבי מבקשי ויזה משם.

אבל יש מקום אחד, יחיד ומיוחד בעולם, שלגביו סידורי האבטחה קפדניים עוד יותר, וזאת משום שארה"ב יודעת שזהו, ללא ספק, הבסיס המרכזי של ארגוני טרור ששמים את בין-לאדן בכיס הקטן. עבור המתגוררים במקום הזה, כל מי שמבקש ויזה לארה"ב, גבר, אישה, זקן, זקנה, ילד, ילדה, תינוק או תינוקת, בלי הבדל גזע, מין, גיל או ציון פסיכומטרי, כולם כולם כולם צריכים למלא את הטופס הנוסף.

מהו אותו מקום מסוכן וחריג, אתם שואלים את עצמכם (אלא אם קראתם את כותרת הפוסט)? שימו לב, והשמרו לנפשותיכם: המקום הוא טורונטו.

בוש וזה… נו, הבחורצ’יק הזה…

לגמרי במקרה הגעתי לידיעה הזו ב"קול אמריקה":

Bush, British PM to Push for New Iran Sanctions

 "בוש ורה"מ הבריטי ידרשו סנקציות חדשות נגד אירן".

ראש הממשלה הבריטי הוא דמות כל כך שולית וחסרת חשיבות שאין הגיון לציין את שמו בכותרת, כמובן. זה לא כאילו שמישהו יבין מי זה "ראש הממשלה בראון". בוש, לעומת זאת, אנחנו יודעים מי הוא, לא צריך לציין מה התואר שלו.

פפפט.