הא הא! טינאייג'רז אמריקאים מטומטמים!

טמקא דיווחו היום בחדווה שילדים אמריקאים הם מטומטמים לאללה.

מחזור 10' בארה"ב: בטוחים שבטהובן זה כלב ((יש לציין שלא מדובר על מחזור 2010, אלא על מחזור 2014 – בארה"ב נהוג לספור על פי שנת סיום הלימודים הצפויה, היינו ארבע שנים מעכשיו.))

זו כותרת הכתבה, שמספרת לנו שהטמבלים האלה לא יודעים מה זה צ'כוסלובקיה וחושבים שבטהובן זה כלב. הא הא!

אה, רגע, לא. רשימת ה"מיינדסט" ("תפיסת עולם"?) של מכללת בלויט בסך הכל מספרת לנו איך העולם נראה מבעד לעיניהם של בני דור מסויים. אף בן-נוער לא נשאל האם הוא יודע מי זה בטהובן וענה "כלב" – הם פשוט נולדו בשנה בה יצא הסרט הראשון בסדרה המטופשת הזו. אף ילד במחזור 2002 לא חשב שהיה רק אפיפיור אחד בהיסטוריה, אלא הם השתייכו לדור שחי כל חייו בלי שיתחלף האפיפיור. הרשימה כלל אינה מתבססת על סקר, אלא על סקירת הארועים שהתרחשו בשנות חייהם המוקדמות (או לפני הולדתם) של בני המחזור החדש, בתוספת שיחות כלליות עם מספר בני נוער.

למעשה, הרשימה לא כל כך נועדה לספר לנו על בני הנוער, ויותר עלינו, המבוגרים. המטרה שלה היא לא לספר לנו שבני הנוער אהבלים, אלא שהרבה מהדברים שנראים לנו מובנים מאליהם, אינם כאלו; שהרבה דברים שבעינינו הם תרבות פופ שכולם מכירים הם היסטוריה עתיקה עבור בני הנוער הללו. באופן הכי ספציפי, המטרה של הרשימה היא להתריע בפנינו שכדאי שנחשוב כמה שניות לפני שאנחנו משתמשים באיזו אנקדוטה כדי להבהיר נקודה מסוימת – כי יתכן שהאנקדוטה הזו פשוט לא רלוונטית לניסיון החיים של בני הנוער.

ולא, המשמעות של הרשימה אינה שבני נוער לא יודעים על שום דבר שקרה לפני שהם נולדו ((וכאן רצוי לציין שטמקא רחוקים מלהיות היחידים שהציגו את הרשימה הזו באור הלא נכון. גם הטקסט שהם פרסמו הוא בסך הכל תרגום של הידיעה של AFP.)). אבל עולם ההקשרים שלהם – ומכאן גם עולם המושגים שלהם – עשוי להיות שונה בעליל. כשמרצה זורק איזה רפרנס על קלינט איסטווד, יש סיכוי שהאסוציאציה הראשונה של הסטודנטים שלו לא תהיה הארי המזוהם אלא מיליון דולר בייבי. זה לא אומר שהסטודנטים לא שמעו על הארי המזוהם, אלא שהאסוציאציות המיידיות שלהם עשויות להיות שונות, ומה שמעורר באנשים בגילי תגובה אינסטינקטיבית עשוי להצריך מאמץ קוגניטיבי מאנשים צעירים ממני בעשור – ומכאן שזה לא ישיג את אותו האפקט.

והרי, בסופו של דבר, זה משהו שכולנו יודעים. כשלימדתי את הסטודנטים שלי על מרקס, היה לי ברור שחלק מהמושגים שמופיעים בכתביו שינו את משמעותם, וצריך להבהיר למה בדיוק מרקס התכוון בקונטקסט שלו. זה לא הופך אותם לסתומים – זה פשוט אומר שהם בני אדם נורמליים לחלוטין, שמייחסים לשפה את המשמעות המקובלת שלה, ולא בהכרח מכירים את התהפוכות שעברו מושגים שונים במאות, או אפילו בעשרות השנים האחרונות. בשביל זה, הרי, הם הולכים לאוניברסיטה.

חתונת השטן (או: האם צ'לסי קלינטון היא היטלר בתחפושת?)

עצוב לגלות שלא פצצת אטום אלא דווקא פלורליזם ופתיחות עלולים לעשות בסופו של דבר "את העבודה" עבור אויבנו.

כך כותבת טלי פרקש בטמקא על הארוע הנורא, "טרגדיה אמיתית," "עוד צעד בדרך לירידתו של העם היהודי מעל בימת ההיסטוריה" – חתונתה של צ'לסי קלינטון, שיקסע מבית טוב, ליהודי כשר. ומדוע כה נורא הוא הארוע? משום שילדי המתבוללים, טוענת פרקש, מאבדים כל קשר ליהדות. עכשיו, יש לי בעיה עם הטיעון הזה. הבעיה היא אותה בעיה שיש בכל הערבוב השעטנזי הזה בין ההתייחסות ליהדות כדת והיהדות כלאום. אם היהדות היא לאום ככל שאר הלאומים, אזי אין שום בעיה לאדם להיות חצי-יהודי-חצי-אירי, בדיוק כפי שהוא יכול להיות חצי-צרפתי-חצי-איטלקי. למעשה, הרבה מאוד אנשים בארה"ב מגדירים עצמם בדיוק בצורה כזו – חצי יהודים חצי משהו אחר. (בארה"ב הקבוצה "יהודים" מוגדרת כדת ולא כקבוצה אתנית, ולכן אי אפשר לבחון את הנושא באמצעות המפקד שלהם, אבל הנתונים בקנדה, למשל, מצביעים על כך שיש יותר אנשים שכוללים את הקבוצה האתנית "יהודי" כאחת מכמה תשובות, מאשר כאלו שמגדירים עצמם רק כיהודים). וכך אפשר לחגוג גם את יום פטריק הקדוש וגם את פסח – אין סתירה בין השניים כפולקלור לאומי. ובין כה וכה, אם היהדות היא רק דת, אז לא ברור מה הביג דיל בכך שאדם שבבירור לא מעניינת אותו הדת שלו (אחרי הכל, הדת אוסרת על נישואין עם אשה שלא התגיירה – אם הוא מסכים לכך, כנראה שלא אכפת לו) לא נשמע להוראות הדת הזו, ולא ברור איך מעשה החתונה הוא זה שמביא כלייה על הקבוצה, ולא העובדה הפשוטה יותר שהקבוצה לא מעניינת חלק הולך וגדל מחבריה-לכאורה.

פרקש גם מביאה נתונים לגבי שקיעתה של האוכלוסיה היהודית בארה"ב. הנתונים שהיא מציגה מטעים. לטענתה,

מתוך 5.5 מיליון יהודים אמריקנים בשנות הארבעים הצליחה הקהילה כעבור חמישים שנות התפתחות, להישאר בקושי רב עם מספר זהה בשנת 1990. כיום, המספרים כבר צנחו ל- 5.2 ודמוגרפים מעריכים כי בקצב הנוכחי עד שנת 2020 ההתבוללות תיגמר בהכחדה לאומית. למעט "שמורות יהודים", בעיקר באזור החוף המזרחי.

אבל המספרים הללו מציגים מציאות שונה ממה שפרקש מנסה לטעון. על פי מאמר של הדמוגרף סרג'יו דלה-פרגולה (משנת 2000) בשנת 1990 החלוקה בין היהודים הבוגרים בארה"ב הייתה 23 אחוזים אורתודוכסים, 34 קונסרבטיבים, 26 רפורמים ו-17 אחוזים אחר. עשר שנים מאוחר יותר, ב-2000, המספרים היו 6 אחוז אורתודוכסים(!), 35 אחוז קונסרבטיבים, 38 רפורמים ו-21 אחר. עיקר התנודה, על פי המחקר, נובעת מנטישה של האורתודוכסיה לטובת גרסאות מתונות יותר של היהדות (או לטובת חילונות מוחלטת, שכלולה בקטגוריה "אחר"). כלומר, בדיוק ההפך מהטענה המרומזת של פרקש לחלקם של הרפורמים בהעלמות יהדות ארה"ב – חלקם של האורתודוכסים בקרב אלו המגדירים עצמם יהודים בארה"ב הולך ופוחת בקצב שהוא לא פחות ממדהים (על פי המחקר זהו רק סופו של תהליך שהפך את האורתודוכסים מרוב מוחלט באוכלוסיה למיעוט השולי שהם מהווים כיום), בעוד שהגוף היחיד שעוצר את התנועה לכיוון החילוניות הגמורה הם בדיוק הרפורמים, שרק מגדילים את חלקם בקרב יהדות ארה"ב. היהדות, אם כן, לא נעלמת סתם כך בגלל שאנשים אפיקורסים לתאבון. היא נעלמת משום שהיהדות מאבדת את האטרקטיביות שלה בעיני מאמיניה האדוקים ביותר. מסתבר שכשמאפשרים ליהודים להשתלב בחברה שסביבם, הם עושים זאת בשמחה. מסתבר שהסיבה היחידה שהיהדות האורתודוכסית שולטת בכיפה בישראל, היא שהיא מונעת בכח את כניסתן של אלטרנטיבות.

בשורה התחתונה, עם זאת, מה שהכי מרתיע בכל הטיעון הזה של פרקש הוא בדיוק הציטוט שבו פתחתי – הרעיון שיהודי שמתחתן עם גויה בעצם עושה את העבודה עבור שונאי ישראל. ואני תוהה, האם עם שתלוי לשם קיומו בשלילתם של הפלורליזם והפתיחות, הוא עם שראוי להמשיך להתקיים? האם אין זו הוכחה ניצחת לכך שהיהדות, כסט ערכים, מנוגדת לכל מה שאנשים בעולם הדמוקרטי רואים כאידאל העליון? האם אין זו הוכחה לכך שהיהדות בגרסתה הפרקשית היא אנטיתזה לרעיונות המקודשים לאדם הליברל? אם כל מה שצריך לעשות כדי שהיהדות תקמול ותעלם הוא לאפשר ליהודים ללכת אחר ליבם, האם לא מוטב יהיה לאפשר ליהדות לעבור מן העולם?

אגב, למי שמתעניין, היום פרסמתי לראשונה פוסט לא-מתורגם בבלוג שלי באנגלית. הפוסט עוסק בנושאי אקדמיה וחינוך בעידן הדיגיטלי. אתם מוזמנים לקרוא, להגיב ולהפיץ, גם לחבריכם שאינם דוברי עברית.

איסלאם על רחבת הריקודים

הנה סיפור שיש שתי דרכים לספר אותו, שתיהן מעניינות ומפתיעות, שתיהן נכונות. אז למה לספר אותו רק בדרך אחת?

א. ב-2003 התחיל מייקל מוחמד נייט, אמריקאי ממוצא אירי שהתאסלם בנערותו, לפרסם באופן עצמאי ספר שכתב, בשם The Taqwacores. הספר תיאר קהילה דמיונית של מוסלמים צעירים שטיפחו תרבות אנטי-ממסדית, פאנקיסטית, שפועלת בבית בבאפלו שם מתערבבות מסיבות סמים בתפילות משותפות. נייט המציא בספר ז'אנר מוזיקלי של פאנק מוסלמי – תדמיינו איך היה נראה ה"רוק הנוצרי" אם החננות ששרים אותו היו מוכנים לבעוט לכמרים שלהם בביצים. הספר אמנם הופץ בתחילה באופן מחתרתי למדי, אך עד מהרה התגלה על ידי הוצאת ספרים וזכה לתפוצה רחבה יותר (הספר גם הפך לסרט עלילתי שצפוי לצאת לקולנוע בקרוב).

מה שמדהים בסיפור של הספר של נייט הוא שרבים מהצעירים המוסלמים שגילו את הספר החליטו להפוך את הסיפור הבדיוני הזה למציאות, והפאנק המוסלמי, שזכה לכינוי "טקוואקור", הפך לז'אנר מוזיקלי שקיים במציאות. יתר על כן – מוסלמים רבים ראו במסר של נייט את אותו הזיק שחסר להם בתרבותם, וכך גם התרבות שתיאר סביב אותו ז'אנר מוזיקלי הפכה לסגנון חיים אמיתי שמובילים אותם צעירים, למרבה אי הנוחות של הוריהם ושל מנהיגי הקהילות המוסלמיות בהן הם חיים.

נייט, שממשיך לפרסם מאמרים וספרים, מוביל תנועה מהפכנית בתוך האיסלאם האמריקאי, שכדאי לכולם לעקוב אחריה.

ב. חשבתם שאתם יודעים איך נראה מוסלמי אדוק? מה הוא חושב? איזו מוזיקה הוא שומע? תחשבו שוב. סרט תיעודי חדש, Taqwacore: The Birth of Punk Islam עוקב אחרי הקהילה ההולכת ונבנית של מוסלמים צעירים שמעוררים מחדש את מה שהם רואים כעיקר מרכזי של האיסלאם, שנשכח על ידי מנהיגי הקהילות המוסלמיות ברחבי העולם: האינדיבידואליזם הטמוע עמוק בדת שאינה מאמינה בהיררכיה תיאוקרטית. הצעירים הללו, שביססו את התרבות המתפתחת שלהם על חזונו של הסופר מייקל מוחמד נייט, עושים לאיסלאם את אותה מהפכה שעשו הפרוטסטנטים לנצרות, ומערבבים את זה בכמות הגונה של תרבות הנגד השחורה בארה"ב. התוצאה היא מסמך סוציולוגי ותיאולוגי מרתק שצריך לעניין כל מי שחושב שמקומו של האיסלאם בעולם המערבי הוא אחת הסוגיות החשובות של ימינו.

שירת הלויתן

לאחר ציפיה ארוכה נמרוד פרסם סוף סוף תשובה לתגובתי למאמר שלו. הייתי רוצה להגיד שהגענו לסוף הסאגה הזו, אבל אני חושש שלא כך הוא. י.ד., בתגובה תחת הרשומה של נמרוד ציין את אחד המקורות לויכוח ביננו, שהוא אי-הסכמה רבתי על יסודות החירות האנושית: נמרוד רואה בחירות זכות אדם טבעית שאינה ניתנת להדרה, ואילו אני רואה בחירות מתת של החברה. י.ד. אף מצביע נכונה על הבסיס הפילוסופי לעמדה שלי – הובס. דווקא משום כך קצת מרגיז לראות את נמרוד משתמש באותו הובס עצמו כדי לנגח אותי, אך אני חושש שידו על העליונה בכל הנוגע ליכולת לצטט מן המקורות, ואני אאלץ להסתפק בתיאורים כלליים יותר.

כפי שאתם אולי יודעים, הובס ראה ב"מצב הטבע", היינו המצב הקדם-פוליטי, מצב של מלחמת הכל בכל. לפרט יש חירות רק כל עוד הוא אוחז בכוח כנגד מה שיכול להגביל את חירותו. באין חוק, אין מי שימנע מן החזק לרדות בחלש, או להורגו. דרוש הסדר פוליטי (כלומר, ליצור חברה בעלת שלטון) כדי להשליט סדר. על פי ההגיון ההובסיאני, מכיוון שסדר עדיף על חוסר סדר, הרי שכל הסדר פוליטי, ויהא זה רודני ככל שיהא, טוב יותר ממצב הטבע. צורה אחרת לנסח זאת היא שמכיוון שבמצב הטבע אין שום חירות, הרי שגם אם הההסדר הפוליטי יוסיף רק שבריר קטנטן של חירות, הרי שמוטב הוא ממצב הטבע. ((לפורמולציה מודרנית יותר של הטיעון הזה, ראו את ספרו של סמואל הנטינגטון, סדר פוליטי בחברות משתנות.))

אני מקבל את הטיעון הזה ולו מטעמים פרקטיים: אין לזכויות האדם שלי כל קיום מחוץ לחברה.

כמה מהדברים כאן הם כה מהותיים לאדם עצמו בחינת פרט עצמאי, שאפילו תחת הגרוע שבמשטרים החשוכים אין אפשרות לשלול אותם מהאדם.

כך טען נמרוד בתארו את זכויות הפרט, ואילו אני איני מצליח לחשוב ואפילו על "זכות" אחת שמעולם, תחת אף משטר, לא נשללה מהאדם. רובן המוחלט של הזכויות, כמובן, אפילו לא נחשבו זכויות כלל עד לפני מאה-מאתיים שנה. שיח הזכויות כולו, כמובן, הוא המצאה מודרנית. עצם העובדה שהליברליזם הומצא בשלב כלשהו הוא הוכחה לכך שהייתה תקופה ארוכה מאוד של קיום אנושי שבה רעיון הזכויות כזכויות אדם פשוט לא התקיים – היו פריבילגיות, אבל לא זכויות.

ויש לשים לב: אינני אוחז בדעתם של לאומנים וקהילתניים שטוענים שאין משמעות לפרט שלא במסגרת קהילה כזו או אחרת. אני מתייחס כאן רק לשאלת הזכויות. אלו קיימות רק כל עוד יש גוף שיאכוף את הגנתן. אין לי זכות לחיים אם איש אינו מגן על הזכות הזו, ואין לי ממי לתבוע להגן על זכותי לחיים אם אין בנמצא מערכת אכיפה שניתן להפנות כלפיה דרישות. זכויות הפרט, לפיכך, קיימות רק מתוך כך שהחברה מחליטה שמן הראוי להגן עליהן.

לכן, ההגדרה של נמרוד את הדמוקרטיה הליברלית היא חסרת שחר:

המשמעות של האמירה שדמוקרטיה יכולה להיות א-ליברלית, במונחים שלי, היא שכל מה שנמצא בתחום האישי יכול להפוך להיות פוליטי.

נמרוד הופך כאן את היוצרות! אין זאת שיש תחום אישי מוגן שקדם לקהילה הפוליטית, והקהילה ברשעותה הופכת אותו לפוליטי, אלא בדיוק להפך: הקהילה הפוליטית נוצרה בדיוק כדי שניתן יהיה לגלף מתוכה את אותם החלקים עליהם היא רוצה להגן ולהופכם לפרטיים (ואני משתמש כאן במינוח של נמרוד. מינוח ברור יותר יהיה להגיד שהקהילה הפוליטית נוצרה כדי לניתן יהיה לגלף מתוכה זכויות לחברי הקהילה, שיזכו להגנה על ידי הקהילה כולה.) ולא רק זאת: בשום שלב אף החלטה אינה סופית. עד שנות ה-60 של המאה שעברה נחשבו כל העניינים שבין הורה לילדיו לעניינו של הפרט, והמדינה לא התערבה בהם. היא לא ראתה השפעה חברתית בכך שהורה יכה את ילדו. אך אז החל להתפתח דיון סביב ההתעללות בילדים והנושא עבר פוליטיזציה – הוא הועבר מתחום הפרט אל התחום הפוליטי, ובטוחני כי נמרוד מברך על כך. עד שנת 1970 לא היה אפילו מושג לתיאור אלימות במשפחה, שלא לדבר על מקלטים לנשים מוכות. אבל לאורך שנות ה-70 עבר הנושא פוליטיזציה, ועבר מתחום זכותו של הפרט לפרטיות בתחומי ביתו, לתחום הכלל הפוליטי. גם כאן, ללא ספק, נמרוד לא יראה כל רע בפוליטיזציה של "תחום הפרט".

אין שום הבדל בין השינוי שעבר על תחום ההתעללות בילדים ובנשים לבין השינוי שעודנו מתחולל בנושא ההומוסקסואליות. אלו גם אלו שינויים במרחב המוסרי של החברה כולה. לטעון כאילו למוסר אין מקום כלל בדיון הפוליטי זו בדיחה טפלה: הדיון הפוליטי כולו הוא על אודות המוסר של החברה. ואין כאן שום ריבון מטאפיסי, אלא ריבונות העם: הסיבה לכך שעניין כלשהו הוא חברתי ולא פרטי הוא שהחברה קבעה כך. זוהי שירת הלויתן.

מכאן קל לי לקשר את הנושא לפוסט השני שלי בהמשך לדיון הזה. אני רוצה שלמילים תהיה משמעות ריאלית. הבעיה עם ההגדרה של נמרוד לדמוקרטיה ליברלית היא שאין כאלו בנמצא. זו קבוצה ריקה לחלוטין. אין ולו מדינה אחת בעולם כולו שבה אין "ענייני פרט" שאינם בתחום הפוליטי. ההוכחה שלי? אין מדינה אחת בעולם, למיטב ידיעתי, שמתירה נודיזם ללא אף הגבלה. אדם שיסתובב בעירום מלא בכל מקום בעולם המערבי יכנס מיד לכלא. על שום מה ולמה? האם אין כאן חדירה לבחירה הפרטית של אדם מה (לא) ללבוש? ואל תנסו בכלל לטעון לכך שיש פגיעה באחרים בראיית אדם בחליפת יום ההולדת שלו, כי אז אתם נכנסים לאותה מגירה של אלו שאומרים שאין להם בעיה עם הומוסקסואלים, רק שלא יפגינו את הנטיות שלהם ברחוב.

הסיבה שנודיזם אינו מותר במדינות ליברליות אינה שהליברליזם מתנגד לנודיזם, אלא שכל המדינות בעולם לוקות במחלה הזו – תרבות – שכוללת עימה, אבוי, מוסר מסוים (או, אם להשתמש במונח מעולם הפילוסופיה, תפיסה מסויימת של "החיים הטובים"). המאבק המתמשך של הליברלים הוא תמיד להרחיב עוד ועוד את חירויות האזרח, אבל ספק אם אי פעם יאבד המוסר החיצוני ממנו חושש כל-כך נמרוד. כדי להסביר למה, אני נדרש לדבריו של אדם חכם ממני:

החירות המוחלטת היא בודדה, איש אינו נמצא בסביבתו של האדם החופשי; ילדים, משפחה, חברים, כל אלה עלולים לגזול את חירותו. אם כן, מי שמתיימר לבסס סדר בין בני אדם – ויהיה זה סדר כלכלי, פוליטי או אחר – על חירות מוחלטת נדמה למי שמנסה לאכול מזון אליו הוא אלרגי.

מקור

אם הקמנו את החברה הפוליטית כדי ליצור ולהגן על זכויותינו, האם לא יהיה זה פרדוקסלי אם אותן זכויות ממש תפרקנה את הדבר אותו הקמנו כדי לקיימן? אם אין בסיס לחברה ליברלית פרט לחירות עצמה, אזי אין בסיס לחברה ליברלית נקודה. אם הקולקטיב יכול לקבל החלטות שנוגעות אך ורק לקולקטיב ככזה, לשם מה הקולקטיב? וקושיה גדולה עוד יותר: על שום מה החלוקה למדינות, כלומר, לחברות נבדלות זו מזו, שהמעבר ביניהן כלל אינו טריוויאלי? אחת הסיבות שאירופה הצליחה להתאחד למדינת-על אחת, כזו שהמעבר מרכיב אחד שלה לאחר הוא טריוויאלי, היא בדיוק היווצרות תפיסה של תרבות אירופאית, להבדיל מתרבויות אחרות. אכן, התרבויות במובנן הישן הולכות ונשחקות, אבל אירופה עדיין מגדירה את עצמה על פי סדרה של אידיאלים ששונים מהותית מדמוקרטיות ליברליות אחרות (ארה"ב, למשל), והשרדותה של אירופה כיחידה אחת תלויה בעיקר בשאלה התפיסה העצמית של האירופאים כבעלי זהות משותפת.

התרבות הזו – משתנה ופלואידית – החברה הזו, היא הבסיס לאותו "עם" מיסטי-לכאורה עליו דיברתי. קשה להמנע ממונחים שנשמעים תיאולוגיים בתיאור הדבר הזה, אבל קשה לי להאמין שמישהו יכחיש את עצם קיומו. אינני הולך עד לקיצוניות ההובסיאנית שבה כל אדם נדרש לנהוג כאילו החלטת המדינה היא החלטתו שלו, אך בהחלט אני תופס את המדינה הדמוקרטית כמדינה שבה כל האזרחים מקבלים עליהם לכבד את החלטת הרוב, ולהתנגד לה, אם ירצו בכך, רק בערוצים לגיטימיים – שהמדינה מחוייבת לספק להם ולהגן על קיומם כדי להיות דמוקרטית. האזרחים מקבלים עליהם לכבד את החלטת העם מכיוון שהם חלק מהעם, וחזקה על החלטת העם שהיא התקבלה מתוך שאיפה לריבוי הטוב בעם. ואם נדמה למי כי המערכת חדלה לשאוף לריבוי הטוב (ולו יהיה זה טוב על פי אמות מוסר שונות משל אותו אדם), כי אז יוכל אותו אדם לצאת בלב שקט למערכה להפלת המשטר, שכן אינו דמוקרטי עוד.

כל זאת, כאמור, כתנאי מינימום לדמוקרטיה א-ליברלית. נגזר עלי לחזור ולציין שאיננו דוגל בדמוקרטיה א-ליברלית, ואני תומך בכל ליבי בשאיפה לליברליזם רב ככל האפשר. לדידי, בניגוד לטענת נמרוד, בדמוקרטיה האידאלית צריך להגן הרבה יותר מאשר על הזכויות הפוליטיות הבסיסיות – אבל הדיון כאן אינו על הדמוקרטיה האידאלית אלא דווקא על זו המינימלית, זו שצריך לעשות כל שאפשר כדי לשמור עליה, כי מעבר לה יש תהום פעורה. כי כל עוד נצליח לשמור על דמוקרטיה מינימלית מתפקדת, אפשר לקוות לחזור ולטפס לעבר הדמוקרטיה הליברלית. אך אם נדרוש דמוקרטיה ליברלית מלאה או לא כלום, חוששני כי נשאר עם לא כלום, ומכך אני חושש.

מכיוון שנמרוד עשה עבודה כל-כך גרועה בלסתור את הטיעונים שלי, אני אאלץ לעשות זאת בעצמי.

להזכירכם, אחת הטענות המקוריות שלי הייתה שאם בית המשפט יפסוק פסיקה ליברלית בניגוד לרצון המחוקק, התוצאה תהיה דווקא תגובת נגד ציבורית שתביא לפגיעה במשטר, וצמצום החירות הנתונה לנו. החברים בכלוב הקופים נתנו קישור למחקר חדש שבוחן את תגובת הציבור בארה"ב בעקבות פסיקות של ביהמ"ש העליון בנושאי זוגות הומוסקסואלים. השורה התחתונה היא שאין תגובת נגד ארוכת טווח לפסיקות כאלו (אם כי, ברמה הפדרלית, לפסיקה שמחקה מספר החוקים של טקסס איסור על יחסי מין הומוסקסואלים, הייתה השפעה די משמעותית לטווח הקצר – היא מחקה באחת כ-5-6 שנים של שיפור זוחל בתמיכת הציבור בזכויות הומוסקסואלים, אך השיפור הזוחל עצמו המשיך באותו הקצב, ומאז כבר גדל אחוז התומכים מעבר לאחוז שלפני הפסיקה). כלומר, כל עוד בית המשפט ידאג לרווח את הפסיקות הליברליות שלו מספיק, לא צפויה סכנה ליציבות המשטר בישראל.

ומכאן מתחדדת הבקשה מבית המשפט לברור את הקרבות שלו בזהירות, למען הדמוקרטיה הישראלית.

קפיצה קטנה לחו"ל

אהם, כן. סוף השבוע המאוד-מאוד ארוך שנוצר כתוצאה מחיבור פסח ופסחא שכנע אותנו לקחת את הרגליים ולחפש תעסוקה באקלים חם יותר. הרבה יותר חם, למעשה. בערך כמו אצלכם. ספציפית, טסנו לפלורידה. קצת יותר ספציפית, לדיסני וורלד.

כן, כן, מסחטת כסף ממוסחרת וסכרינית לעייפה. אבל כיף אדיר לילד, והאמת שגם לנו.

כל הקונספט של דיסני וורלד הוא קצת פוסטמודרני. אתר תיירות שמושך אנשים מכל העולם, ועושה מאמצים ניכרים כדי להראות כמו מקומות אחרים בעולם (בעיקר "ממלכת החיות", שכוללת כפר אפריקאי וכפר אסיאתי (אני חושב שהם מתכוונים להודו, אבל כבר לא ממש זוכר. השם של האזור הוא "אסיה"), ואז אזור הדינוזאורים שדווקא נקרא "דינולנד USA").


תרומתו של העם היהודי למיצג הקלאסי "זה עולם קטן מאוד". (קליק להגדלה)

הכל בדיסני וורלד מתוסרט, וניכר מאמץ לשמר בכל רגע את התחושה של "אמיתיות" של העולם המדומיין. כאשר מחכים בתור לפגוש דמות (כן, צריך לחכות בתור, לפעמים ארוך מאוד, כדי לזכות בכמה שניות מאושרות עם מיקי, מיני, גופי, דונלד, פו, טיגר או איה ((בזמן שהמתנו למיני (שהילד חושב שהיא מיקי, כי התור למיקי היה ארוך מדי והוא לא באמת מבדיל), הפוצקון נעמד על אבן והכריז "איי לאב יו קיקי מאוס!"))), והמפעיל של הדמות צריך להתפנות, או לשתות, או מה שזה לא יהיה שהם עושים בזמן הזה, העוזר שלצידם לעד יסביר ש"מיני מאוס צריכה לבדוק מה שלום עוגת התפוחים שלה" או ש"דונלד צריך לבדוק שהיואי לואי ודואי לא הכניסו את עצמם לצרות", או תרוץ מטופש אחר. למעשה, חברי הצוות של דיסני וורלד לא נקראים "עובדים" או "אנשי צוות", הם נקראים cast members – יעני, שחקנים.

הרגעים היפים הם דווקא אלו בהם מפעילי המתקנים מרשים לעצמם ביטוי קצת יותר חופשי – תמיד במסגרת התבדחות עם המבקרים – ונוקטים בפעולות קטנטנות של חתרנות. כך, למשל, מפעילת הסירה שלנו סיימה את השייט פחות או יותר כך: "וואו, זה היה כיף? רוצים לעשות את זה שוב? אני יודעת שאני אעשה את זה שוב! ושוב. ושוב… כל עשר דקות… כל היום… (פאוזה) ילדים, תשארו בבית הספר".

נהג הרכבת שהובילה אותנו לאחד האזורים בממלכת החיות הרשה לעצמו להכריז בתחילת הנסיעה ש"ברכבת הזו אסור לשיר את 'זה עולם קטן מאוד'". אקטים קטנטנים של חתרנות שרק מחזקים את תחושת השליטה המוחלטת של אימפריית דיסני על כל פעולה שנעשית בפארקים הנרחבים.


הטירה של סינדרלה, הממלכה הקסומה. הסמל המסחרי של דיסני, בין השאר. במציאות היא הרבה יותר קטנה משהיא נראית כאן.

מה שכן, לפעמים קל לשכוח עד כמה האמריקאים, פה במרחק של שני מטר ממני, שונים כל כך מהקנדים שסביבי. לא רק במראה המלוקק שהיה נפוץ כל כך בפארקים, אלא בהתנהגות, בבהמיות, ובהרגלי האכילה המעניינים שלהם. יחסית לאמריקה, היו מעט מאוד מהררי האדם האלה שאוהבים להראות בטלוויזיה בכתבות על מגפת ההשמנה. אולי הם פשוט לא באים לדיסני וורלד. אבל כן זכיתי לחשיפה קטנטנה להרגלי האכילה של משפחה אמריקאית אחת. בזמן שטיילנו בדאונטאון דיסני (אזור מסחרי בתור המתחם של הפארקים והמלונות של דיסני, שפתוח לציבור בלא תשלום), עצרנו ליד אחת המסעדות במקום, שמגישה תפריט עאלק איטלקי. משפחה אחת, פלוס מדריכת תיירים, עצרה לידה. המדריכה אמרה שהיא ממליצה על המסעדה הזו כמקום טוב לארוחה לא רעה ולא יקרה. המשפחה בחנה את התפריט שתלוי בחוץ. ההורים לא נראו כל כך מרוצים, אבל הנער, אני מעריך כבן 16, הוא שבחר להסביר מה הבעיה. "הם לא מוכרים אוכל שלא מסריח מירקות?" הוא שאל. להזכירכם, מדובר במסעדה של אוכל איטלקי, במובן האמריקאי של המושג. כלומר, פסטה ופיצה. פיצה. הילד לא אוכל פיצה, פור קריינג אאוט לאוד. המדריכה שאלה אותו אם הוא לא אוכל ירקות בכלל. הוא חשב לרגע, ולבסוף השיב שהירק היחיד שהוא אוכל זה תפוח אדמה.

אללי.

אבל היו כמובן דוגמאות קצת פחות קיצוניות לשוני בין הקנדים לבין האמריקאים. למשל הריצה פנימה כשפתחו את הפארק כדי לתפוס מקום בתור (שבע בבוקר! העירו אותי בשש בבוקר כדי ללכת לפארק שעשועים, ועדיין היו שם מאות אנשים שרצו למתקנים. אני עמדתי בסירובי להצטרף למדרסה).

ובכל זאת, למרות הכל, אין לי ספק שאני עוד אחזור לדיסני וורלד. אחרי הכל, בגלל הילד לא ממש יכולנו להנות מהמתקנים הבאמת שווים…

ופטור בלא כלום אי אפשר, אז הנה תמונה:


קלווין והובס פוציק וטיגר

דברים שאי אפשר לעשות בארץ, פרק #253

אתמול קניתי שבלולים בקופסת שימורים בסופר. עכשיו צריך לחשוב מה עושים איתם.

בלי קשר, אתמול ראיתי את "השומרים". שהוא לא באמת סרט גיבורי-על, אבל יופי של סרט בכל זאת. מצד שני, הרגשתי קצת מרומה כשבאתי לראות אנשים מרביצים אחד לשני וקיבלתי במקום זה הרהורים על הפוליטיקה האמריקאית.

ולא, אל תגידו לי שהייתי צריך לקרוא את הנובלה הגרפית קודם. לסרטים לא צריכה להיות רשימת קריאת חובה.

שיעור גאוגרפיה

העולם לפי ישראלים

בזמנו התנהל דיון כאן ובבלוגים אחרים בנושא חינוך, וספציפית סביב שאלת לימודי האזרחות בישראל. בעקבות הדיון ההוא התחלתי לכתוב פוסט שבו אני מפרט איך לדעתי צריכים להראות לימודי האזרחות בישראל – מה צריך להיות כלול, איך ומתי, ואיך המערכת כולה, או לפחות בחלקים ניכרים ממנה, צריכה להיות בנויה כך שלימודי האזרחות לא יהיו משהו מבודד, אלא חלק ממכלול שנועד ליצור אזרחים אפקטיביים במדינה דמוקרטית. בזמנו כמעט סיימתי את הפוסט ההוא, אבל וורדפרס אכל לי את רובו, ומאז לא הצלחתי להושיב את עצמי ולכתוב מחדש את הכל, מה גם שהמבנה היפה שלי די אבד בתהומות הנשיה שאני אוהב לקרוא להם, לפעמים, "המוח שלי".

אחד הדברים שהדגשתי בפוסט האבוד ההוא הוא הצורך ללמוד על מערכות פוליטיות שאינן ישראל, ובדגש על מערכות פוליטיות שאינן ישראל פרט לארה"ב. הסיבה לכך היא שמההיכרות שלי, רוב הישראלים מכירים את הדוגמא האמריקאית במידה כזו או אחרת, או לפחות חושבים שהם מכירים את הדוגמא האמריקאית, ונוטים להשליך את הידע הזה על יתר המדינות הדמוקרטיות בעולם. מכאן קצרה הדרך להשוואה של ישראל בכל נושא לארה"ב בלבד, כאילו אמריקה היא המודל הרלוונטי היחידי שאפשר למדוד את עצמנו מולו, בלי קשר לשאלה של מה מודדים ולמה. דוגמאות יש למכביר. רק בימים האחרונים, למשל, טען המנהיג היהודי פייגלין שממשלת אחדות היא "כדור בראשה של הדמוקרטיה", וכהוכחה לדבריו אמר את הדברים הבאים:

מעולם לא היתה ממשלת אחדות בארה"ב, ובבריטניה היתה ממשלה כזו רק במלחמת העולם השנייה.

הגיוני. בואו נבחר בשתי מדינות ששיטת הבחירות שלהן דואגת לייצר כמעט תמיד רוב לאחת המפלגות, וששתי המפלגות הגדולות שלהן מהוות ביחד כמעט את כל הפרלמנט, אם לא את כולו ממש. זו השוואה רלוונטית לחלוטין למקרה הישראלי, לא? לא, נגיד, אוסטריה, שוויץ, איסלנד, רומניה, בולגריה וגרמניה – כולן מדינות בהן יש כיום "קואליציה רחבה" (כלומר, קואליציה של שתי המפלגות הגדולות בפרלמנט רב-מפלגתי).

מוריס (במלרע) כותב בפליאה על החוקה האמריקאית, וכמה טוב ונפלא לאמריקאים, ותראו את ישראל עם חוקי היסוד המעאפנים שלה, וזו הסיבה לכל תלאותינו. אז מה שלבריטניה הכבר-לא-כל-כך גדולה אין חוקה, והם מסתדרים יופי. אז מה, אפילו, שהסעיפים המפורסמים והמצוטטים ביותר בחוקה האמריקאית הם בכלל התיקונים לחוקה? אז מה שמדינה כמו קנדה מסתובבת סביב הזנב החוקתי שלה כבר עשוריים ולא ממש יודעת איך לכתוב חוקה שתהיה מוסכמת על כולם? אז מה שצרפת משכתבת את החוקה שלה כל יומיים ויוצרת "רפובליקה חדשה", כי הקודמת לא הייתה משהו? אז מה. יש אמריקה, יש להם חוקה, והם משהו משהו, אז בטח גם אנחנו צריכים כזו.

גם כל הדיון סביב שינוי שיטת המשטר מתנהל תמיד כשהמודל היחיד שלעיני כולם הוא המודל האמריקאי – אותו מודל שנוסה ונכשל אינספור פעמים בדרום אמריקה – כאילו אין בעולם מדינות דמוקרטיות מצליחות אחרות, עם שיטות קרובות יותר לשיטה הישראלית, שלא מצריכות שינוי טוטאלי של המשטר בישראל לטובת משהו שמריח מאוטוריטריזם.

כשאמריקאים מסתכלים על העולם וכל מה שהם רואים זה את עצמם, זה לא מפתיע. אפילו אלו שמבינים את הצורך בהשוואה למדינות אחרות מרשים לעצמם לפעמים להעלות השערות בהתבסס על היכרותם עם המקרה האמריקאי בלבד, כאשר מקרים אחרים בעולם מראים בבירור שאם המקרה האמריקאי אינו חריג, לפחות הוא אינו זהה לכל המדינות האחרות.

אבל הנטייה של ישראלים להסתכל כל הזמן רק על המקרה האמריקאי היא לעיתים קרובות מרתיחה ממש. איזו סיבה יש לנו להסתכל על מערכת כל כך שונה מישראל, ולהחליט שהיא ורק היא צריכה להיות המודל והבסיס להשוואה שלנו? ישראל היא מדינה אוניטרית, ארה"ב היא פדרציה של 50 מדינות. ישראל פרלמנטרית, ארה"ב נשיאותית. הלאום בישראל הוא אתני, בארה"ב אזרחי. בישראל יש 7 מיליון אזרחים, בארה"ב פי 50. לארה"ב יש שתי שכנות בלבד, שתיהן ביחסים נפלאים איתה, כולל הסכם סחר חופשי. לישראל יש ארבע שכנות, עם אחת מהן שלום קר ועם שתיים אחרות מצב של מלחמה בלתי-מוכרזת. קשה לחשוב על משהו בישראל שדומה לארה"ב, למעשה.

לכן, יש חשיבות עליונה להשמת דגש, הן במערכת החינוך, הן בדיונים בתקשורת, והן במידע שמובא בפני חברי הכנסת והממשלה, על מודלים דמוקרטיים אחרים מלבד ארה"ב. חשוב שהמפה הזו שבראש הרשומה תשתנה, שהתפיסה שלנו את העולם תפסיק לכלול רק אותנו, את האמריקאים, את הנאצים ואת הערבים. יש עוד.

מיהו שמאלני?

בתגובות לפוסט הקודם שלי כתב "אני גם" את הדברים הללו:

אני מגדיר את עצמי שמאל. שמאל מתון אבל שמאל. אתה אולי לא תגדיר אותי ככה אבל זה ממש לא מזיז לי. מבחינתי לוותר *מחר* על כל השטחים של 67, כולל מזרח ירושליים. אין לי בעיות לפנות את כל ההתנחלויות *מחר* ואני אפילו חושב שהן טעות היסטורית שלנו. לכן אני שמאל.

ולמה *מתון*? כי אני לא חי בסרט, כמוך. אני לא חי כאילו האוייב שלנו הם סקנדינביים שמזיז להם זכויות אדם או כל דבר דומה.

א"ג משקף כאן טעות נפוצה בדיון הציבורי בישראל, אבל כדי להבין את הבעיתיות בטענה שלו, כדאי אולי לעשות עיקוף דרך השוואה של אספקט מסוים של הפוליטיקה האמריקאית והאירופאית.

אחד המושגים המעניינים בספרות על הפוליטיקה האמריקאית הוא ה"הזדהות המפלגתית" (party identification), מושג שנטבע על ידי קמפבל ואחרים בספרם The American Voter משנת 1960. הזדהות מפלגתית היא מעין קשר רגשי שיש לאדם עם מפלגה מסויימת – בארץ קוראים לזה "בית פוליטי" – בלי קשר להעדפות האידאולוגיות שלו עצמן. מה שמעניין הוא שאצל האמריקאים, כאשר שואלים בסקר גם "עם איזו מפלגה אתה מזדהה" וגם "למי היית מצביע אם הבחירות היו נערכות היום", התשובה היא לא תמיד זהה. יש אמנם העדפה של המפלגה שהיא מושא ההזדהות, אבל ההזדהות הזו אינה מחייבת העדפה של מועמד המפלגה בכל רגע נתון ולכל משרה. מגוון משתנים אחרים משמשים את המצביעה בבואה לקבל החלטה: אישיותו של המועמד, המערך הפוליטי הקיים (למשל, נשיא רפובליקני חזק מדי עשוי לעודד אנשים שמזדהים באופן כללי עם הרפובליקנים לתמוך במועמד הדמוקרטי לקונגרס כדי לאזן), מידת שביעות הרצון מהממשל המכהן, אופי הסוגיות שעל סדר היום וכו'.

עוד מאפיין מעניין של ההזדהות המפלגתית הוא שהיא אינה תואמת אחד לאחד את הזיהוי העצמי של האדם על הרצף שבין ליברלי לשמרני – הרצף המרכזי בפוליטיקה האמריקאית. בקישור שלעיל, למשל, רוב האנשים מזהים את עצמם כ"מתונים" על הרצף האידאולוגי, אבל זה לא מפריע להם להחזיק בזהות פוליטית חזקה לכאן או לכאן. הסברה ההגיונית היא שאנשים ממקמים את המרכז הפוליטי איפה שהם נמצאים, אבל הסברה הזו אינה עולה מממצאים מחקריים – המצב שתיארתי ממשיך להתקיים גם כאשר מבקשים מאנשים למקם את המפלגות עצמן על הציר האידאולוגי, ואפשר לראות בבירור ששתי המפלגות אינן ממוקמות במרכז המפה מבחינת המצביעים.

גם בארץ התופעה הזו קיימת במידה מסויימת: סקרים שמבקשים אנשים להצביע על מיקומם במפה הפוליטית מראית באופן עקבי שמצביעי כמעט כל המפלגות מפוזרים (אם כי באופן שונה, כמובן) לאורך כל או רוב הציר שמאל-ימין. בין מצביעי "האיחוד הלאומי" ו"ישראל ביתנו" יש מעטים (אבל יש) שמגדירים את עצמם כשמאל, ובאותה מידה בין מצביעי מרצ וחד"ש יש מי שמגדירים עצמם כימין. אבל בארה"ב התופעה הרבה יותר מובהקת מאשר בארץ.

באירופה, לעומת ארה"ב, למושג של "הזדהות מפלגתית" אין שום משמעות עצמאית משלו. ניסיונות למדוד הזדהות מפלגתית ברחבי היבשת העלו שוב ושוב שעבור האירופאים יש זהות מוחלטת בין התשובה לשאלה "עם איזו מפלגה אתה מזדהה" לבין התשובה לשאלה "למי אתה מתכוון להצביע". מסיבות ברורות, אי אפשר לבדוק אם המשמעות של הממצא היא שהאירופאים תמיד מצביעים למי שהם מזדהים איתו, או שהם מגדירים הזדהות לפי ההעדפה הנוכחית שלהם להצבעה בבחירות. יש סיבות להאמין שהאפשרות השניה היא הנכונה: התנודתיות הגבוהה במדינות אירופאיות מסויימות מטילה ספק באפשרות לזהות משהו כמו "הזדהות" במסגרת הפוליטיקה האירופאית – הזדהות צריכה להיות יציבה לאורך זמן, ולא קופצנית כפי שקורה לעיתים, בעיקר בשנים האחרונות. מה שחשוב, עם זאת, הוא שהמצב שבו אדם מצביע למפלגה אחת אבל מרגיש הזדהות עם אחרת הם נדירים מאוד.

ובארץ מה? אני לא מכיר מחקרים שבדקו את הקשר בין הזדהות מפלגתית לבין הצבעה בבחירות. במסגרת תזה המ"א שלי חיפשתי מחקרים כאלו, ולא מצאתי. מה שכן מצאתי הוא עדויות לכך שקיימת הזדהות מפלגתית, ושהיא לפחות לא במאה אחוז קשורה בהעדפה מפלגתית על סמך נושאים ספציפיים:

Huberm Kernell and Leoni. (2003) נעזרו בנתוני מחקר הפאנל הבינלאומי Comparative Study of Electoral Systems (CSES) כדי לבחון נתונים לגבי הזדהות מפלגתית במדינות רבות בעולם. מנתוניהם עולה כי בישראל 61.5 אחוז מהמשיבים הצהירו על הזדהות מפלגתית עם מפלגה כלשהי (יותר מכל מדינה אחרת פרט לאוסטרליה), אך למעלה מרבע מהם העדיפו מפלגה אחרת על פני המפלגה איתה הם מזדהים, כאשר התבקשו לתת ציון ("ברומטר", כלומר, מדד של מידת הדחייה או האהדה) לכל אחת מהמפלגות. אין בממצאים אלו כדי להסביר כיצד משפיעה, אם בכלל, ההזדהות המפלגתית על ההצבעה בישראל, אך יש בהם כדי להצביע על כך שעבור המצביעים הישראלים הרעיון של הזדהות מפלגתית הוא נבדל מרעיון ההעדפה המפלגתית, וגורמים נוספים משוקללים על-ידי המצביעים בישראל בבואם לבחור מפלגה.

ממצא אחר, של פרופ' אברהם דיסקין מהאוניברסיטה העברית, הראה כי כאשר שואלים שאלות כלליות, הקיטוב בין מצביעי הליכוד והעבודה הוא גדול, אך כאשר שואלים שאלות קונקרטיות לגבי מדיניות כזו או אחר, ההבדלים בין המצביעים כמעט ונעלמים.

על פי דיסקין, ניתן להסביר זאת בכך "שלפחות אצל חלק ניכר מן הבוחרים קודמת ההזדהות המפלגתית לגיבוש העמדה בשאלות מדיניות: בוחר יגדיר את עצמו 'ימני' אם הוא תומך מלכתחילה במפלגה הנתפסת בציבור כ'ימנית'" (ע' 40). משמע, ההזדהות המפלגתית, ואיתה הנטייה בשאלות ה"עקרוניות", אינה נובעת מתוך העמדות הקונקרטיות של האזרחים בנוגע לנושאים שעל הפרק, אלא קודמת להן, ומאידך, ההזדהות המפלגתית של מצביע מסוים אינה בהכרח משליכה על עמדותיו בנוגע לנושאים קונקרטיים.

הממצאים הללו, יש לציין, פורסמו בשנת 1990. כפי שכתבתי למעלה, אי אפשר לקבוע קטגורית שכל מצביעי המפלגות הימניות מגדירים עצמם כימניים, אך המסקנה של דיסקין, עבור רוב המקרים לפחות, עדיין נשמעת, על פניו, נכונה.

אבל מאז כתב דיסקין את המחקר הזה, הלכה וגדלה בארץ, כמו גם בארה"ב, מגמה שזכתה לכינוי "dealignment" (התפרקות מערכתית, קראתי לזה בתזה שלי) – צעירים נכנסים לפוליטיקה ואינם מפתחים את ההזדהות המפלגתית הזו. תופעת ההתפרקות המערכתית מסבירה את הגידול המתמשך בתנודתיות המצביעים, כלומר, בנטייה של מצביעים להחליף מפלגות לעיתים קרובות.

ופה אנחנו חוזרים ל"אני גם". שני המודלים שיכלו להסביר בעבר את ההגדרה העצמית על הציר ימין-שמאל היו ההסבר האידיאולוגי הישיר (אני שמאלני כי אני תומך באידאולוגיה השמאלנית, ולכן אני תומך במפלגה שמאלנית), או ההסבר ההזדהותי-עקיף שהציע דיסקין (אני תומך במפלגה ימנית בגלל שאני מזדהה איתה, ולכן אני מגדיר את עצמי כימני, בלי קשר לעמדותי באשר לנושאים הקונקרטיים). ((כדי להבהיר – שני המודלים מתייחסים לשני צידי המפה הפוליטית.)) א"ג מייצג מודל חדש, שהוא היפוכו המוחלט של המודל של דיסקין. המודל הזה מתחיל דווקא מהעמדות של המצביע לגבי מדיניות קונקרטית: אני בעד להוציא את צה"ל מהשטחים, או אני בעד שלילת זכויות מערבים – האידאולוגיה לא משחקת כאן תפקיד בכלל, המצביע במודל הזה בוחר את ההעדפה שלו מסיבות פרקטיות לגמרי, בלי להעריך את המשמעות הרחבה יותר של המדיניות הספציפית לסט של ערכים שאפשר לכנות אותו "אידאולוגיה" – ואני בוחר את המפלגה שמציעה את המדיניות הספציפית שהכי קרובה לעמדה שלי ((או, אם להיות ריאליסטיים יותר – אני מסתכל על הצעות המדיניות של המפלגות השונות ובוחר את זו שנראית לי הכי פרקטית)). או אז מגדיר את עצמו המצביע על ציר ימין-שמאל בהתאם להגדרתו את המפלגה על הציר הזה, בלי שום קשר לעמדותי האידאולוגיות.

כך נוצרים מצבים מוזרים לכאורה, שכבר יצא לי להתקל בהם, של אנשים שמתלבטים בבחירות בין מרצ לישראל ביתנו. כך נוצר מצב שאדם כמו א"ג, שמביע עמדות שמקומן לא יימצא בשום הגדרה הגיונית של אידאולוגיה שמאלנית, יכול לחשוב שהגיוני להגדיר את עצמו כשמאלני.

אבל הגישה הזו היא בעייתית, והיא מסוכנת. בבחירות איננו מצביעים על נושא אחד, על מדיניות אחת. לא מדובר במשאל עם על חוק כזה או אחר, אלא בבחירות לכנסת. השאלה אותה אנחנו נשאלים מאחורי הפרגוד אינה "באיזו מדיניות אני תומכת יותר מכל", אלא "על מי אני סומכת יותר לניהול ענייני המדינה". המדיניות בנושאים ספציפיים, שהפכה לחזות הכל אצל בוחרים מסויימים, הייתה אמורה להיות אינדיקטור להשקפת עולם כלשהי, כזו שאנחנו מסכימים איתה או לא. כאשר תקפו מצביעי ימין את אריאל שרון על כך שהוא "בוגד באמונם" משום שהוא מיישם מדיניות שאינה תואמת את המדיניות אותה קידם לפני הבחירות, הם עשו את אותה הטעות: הם התייחסו להצבעה בבחירות כהצבעה על נושא ספציפי, ולא הצבעה על השקפת עולם שמייצגים המועמדים של המפלגה.

אז לא, "אני גם" הוא לא שמאלני. הוא אוחז בהשקפת עולם שמציבה אותו בבירור בצד הימני של המפה האידאולוגית. הוא פשוט חושב שבאופן פרקטי, כרגע, הדרך הטובה ביותר לקדם את השקפת העולם הזו היא המדיניות שמציעות מפלגות השמאל – אבל בתוך כך הוא מתעלם מהעובדה שהמדיניות הזו לא באה לבד. היא חלק ממערכת שלמה של ערכים, שהוא אינו שותף להם. לכן האכזבה שלו מהשמאל, גם אם זה יגיע לשלטון, היא צפויה מראש.

רבים מדברים על אחוז ההצבעה הנמוך שצפוי בבחירות הקרובות, על האפתיות של המצביעים. לא מדובר במשהו חריג בעולם: הציניות והיאוש מהפוליטיקה אוחזים במדינות רבות (ובמובן זה, הבחירות האחרונות בארה"ב היו המקרה יוצא הדופן, לא הממוצע שאליו אנחנו צריכים להשוות את עצמנו). אולי אחת הסיבות המובילות לכך, לדעתי, היא העלמותה של האידאולוגיה מהפוליטיקה. ברגע שהקמפיין הפוליטי מתחיל לעסוק במדיניות ספציפית במנותק מהמערכת האידאולוגית שהביאה לבחירה במדיניות הזו, הדבר מוביל לבלבול, לנתק בין המצביע לנבחריו, ולתחושה של יאוש מהפוליטיקה.

על השאלה איך מחזירים את האידאולוגיה לפוליטיקה – לצערי – אין לי תשובה.

עוד דברים שאי אפשר לעשות כשגרים בארץ

אתמול בבוקר, חג המולד, התעוררנו בבוקר וגילינו שאין לנו מה לעשות. אז מילאנו מיכל דלק (שישים ליטר, ארבעים דולר, יעני 120 שקל), הזמנו חדר בבית מלון קטן ליד מפלי הניאגרה, והלכנו לעשות סוף שבועאת החג בארצות הברית.

לא שיש משהו מפעים במיוחד לעשות בבאפלו, אבל היה משעשע להיות מסוגלים לעשות את זה, וגם ניצלנו את הסיילים של אחרי כריסטמס כדי להשלים קצת חוסרים בארון הבגדים.

כבר מזמן אמרתי שמה שישראל צריכה זה עוד מקומות שכתוב בהם "To US By Bridge".

(ואז, כאילו, גם לבנות את הגשר).

אפשר את הטלפון שלך?

בתזה שלי מוקדש חלק גדול מפרק המתודולוגיה לדיון בבעיתיות שבסקרי אינטרנט, ובסיבות שבגינן בכל זאת כדאי להשקיע בהם. כל הדיון הזה לא משנה את העובדה שהמתודולוגיה של התזה שלי היא בושה וחרפה וזוועה ושערוריה, אבל זה לא קשור. אחד הנתונים המעניינים שגיליתי כשבדקתי את הנושא הוא שיעור משקי הבית בישראל שמחזיקים בטלפון קווי. ב-2005, מסתבר, האחוז עמד על 85.1, אחרי שהשלים ירידה של כ-10 בשמונה שנים. ((אגב, עוד נתון מעניין ברמת האנקדוטה הוא שאחוז משקי הבית שהחזיקו שני קווי טלפון או יותר דווקא עלה בין 1998 ל-2002 בשיעור של שני אחוזים, ואז קרס תוך שנה אל מתחת לאחוז שהיה בתחילת העליה. הסיבה ההגיונית ביותר להתנהגות הזו היא החדירה של האינטרנט בחיוג בשנים הללו, ואז הכניסה המאסיבית של האינטרנט המהיר, שהעלימה את הצורך בקו טלפון יעודי לגלישה.))

היום ראיתי את הכתבה הזו שפרסם יוסי גורביץ לאחרונה בכלכליסט:

מספר גדל והולך של אמריקנים מוותר על הטלפון הקווי ומסתפק בטלפון סלולרי: במחצית הראשונה של 2008, 17.5% מבתי האב בארה"ב החזיקו רק בסלולרי.

בשום מקום בכתבה לא השווה יוסי את הנתונים לנתונים המקבילים בישראל, למרות שהם זמינים בקלות דרך פרסומי הלמ"ס (כיום האחוז הוא 84.3). כמובן שמיד קפצו מספר טוקבקיסטים והרעיפו עלינו מחוכמתם:

מה שמגגיל את הסיכויים שכך יהיה גם בישראל.

מייחל מגיב אנונימי.

אין סיכוי שיקרה עם מחירי הסלולרי בארץ…

אומר ס'.

לא לגמרי ברור לי מה הערך של הכתבה הזו, אבל אם כבר, היה יכול להיות לה קצת יותר ערך אם רק היו מוסיפים את ההשוואה המתבקשת לישראל. זאת, בעיקר משום שמה שיוזמי הכתבה ניסו להבהיר הוא שסקרים שמתבססים רק על דגימת טלפונים קווים הם בעיתיים מאוד – וזו טענה שאני העליתי כבר בתזה שלי, ושהיא נכונה ורלוונטית לא פחות לגבי סקרים שנערכים בישראל.