אמת ושקר על התקיפה בעזה

האינטרטנט כמרקחה, אמרו בYנט (והביאו על הדרך משהו כמו 300 מבקרים חדשים לבלוג, לא כולל עוד מאתיים מבקרים ממקומות אחרים – מלחמה זה אפילו יותר טוב מפיצה!), ויש הרבה דברים שנאמרים וצריכים להאמר. אני אנסה לרכז כאן את מה שיש לי להגיד על הרבה מהטיעונים שהועלו ברחבי הבלוגוספירה בעד ונגד המתקפה הנוכחית. תסלחו לי על עצלנות הלינקים, באמת שאין לי כוח לחפש את הכל עכשיו.

1. מדובר בפעולה פוליטית לקראת הבחירות. (למשל: יונית) קשה להגיד על עמדה כזו שהיא אמת או שקר – זה בעיקר לא רלוונטי. ברור שזו פעולה פוליטית, כי כל פעולה של פוליטיקאי היא פוליטית. קשה גם להגיד את מי בדיוק הפעולה הזו משרתת. בטח שלא את אהוד ברק, שמאבד את קולות המתלהמים ימינה ואת קולות המתנגדים שמאלה, ויוצא קירח מכאן ומכאן. צריך להזכיר גם שהמשך ההבלגה היה יכול להוביל בדיוק לאותה טענה מימין.

2. ישראל הייתה צריכה לעשות יותר כדי למנוע את סיום הרגיעה. אמת. אפשר היה להמנע מהמצב שאנחנו נמצאים בו עכשיו, וכולי תקווה שממשלות ישראל תדענה להבא לנהוג בצורה הנכונה כדי שלא להצריך פעולות צבאיות. אבל בהנתן שאנחנו מצויים במצב הקיים, פעולה צבאית בעזה היא הפעולה ההגיונית היחידה. אין זה אומר שכל מתקפה היא מוצדקת. אין זה אומר שהשתוללות משולחת רסן בעזה היא מוצדקת. דווקא בגלל זה אני חושב שיש לשבח את הפעולה המדוייקת, החכמה והמתוכננת היטב של צה"ל, נכון לעכשיו, בעזה. אין בכלל מקום להשוות פעולה שתוכננה לאורך זמן ובוצעה באופן מדוייק והכי קרוב למושלם שאפשר, למה שהתחולל בצפון לפני שנתיים: אז צה"ל איבד את עשתונותיו ופעל בלי שום הגיון ובלי להשיג שום הישג סביר בשום שלב – החל מכניסת הטנק בעקבות החטופים וכלה במהלך הקרקעי זמן קצר לפני סיום המלחמה.

3. אי אפשר לסמוך על צה"ל, כי הוא נכשל לפני שנתיים. נו, מה אומר ומה אגיד. אם אתם מאמינים באמת ובתמים שלישראל לא עומדת אופציה צבאית אף פעם, המשמעות האופרטיבית של זה היא שסוגרים את הבאסטה והולכים הביתה. אינני מעורה במערכת הבטחון, ואינני יודע עד כמה הופקו הלקחים מהמלחמה הקודמת. הם טוענים שכן. הם טוענים שמזה שנתיים צה"ל עוסק באינטנסיביות בשיפור מערך האימונים, במילוי המחסנים ובתכנון לוגיסטי. אני מוכן לתת לצה"ל את להנות מהספק שהם דוברים אמת. יתר על כן, צריך לזכור שהמערכה עכשיו שונה לחלוטין מהמערכה אז, מבחינה לוגיסטית. אין קווי אספקה ארוכים לתחזק. משיכת הכוחות לאחור והחלפתם באחרים היא קלה ופשוטה יחסית למצב בלבנון.

4. צה"ל מבצע פשעי מלחמה בעזה. זוהי תגובה אינסטינקטיבית כמעט של חלקים מהשמאל הישראלי. זו שטות גמורה ואין הרבה טעם לדון בה. צה"ל פועל כנגד ארגון טרור חמוש, בפועל בתוך ישות שהיא אולי לא ריבונית, אבל היא בהחלט עצמאית, והיא במצב מלחמה מתמשך מול ישראל. אם השלטון בישות הכמו-מדינית הזו לא רק שאינו מסוגל להגן על אזרחיו אלא אף משתמש בהם כמחסה מפני חיילי הצבא נגדו הוא נלחם, אזי ליבי ליבי על האזרחים הללו, וצריך לעשות מה שאפשר כדי לצמצם את הפגיעה בהם במהלך הפעולה הזו, אבל זו באמת לא הבעיה שלנו. האזרחים אינם מטרת הפעולה הצבאית הנוכחית. אין מדובר במדיניות טרוריסטית של הפעלת לחץ על האוכלוסיה כדי שתכריח את השלטון להכנע. מדובר בפעולה ברורה כנגד השלטון בעזה. צבא אויב שהיה תוקף את הקריה בתל-אביב היה, מבחינתי, מבצע פעולה לגיטימית במהלך מלחמה, גם אם הדבר היה מביא לאבדות קשות לאזרחים בישראל. אשמתנו שהסכמנו לקיים בסיס צבאי באמצע עיר.

5. ישראל תתקפל ברגע שיתחילו אבדות בקרב החיילים. לצערי, יש סיכוי שזה נכון. זה מטומטם, ואני מקווה שהממשלה תעמוד בפני הלחץ הציבורי לסיים את הפעולה רק בגלל שנהרגים חיילים, בדיוק כשם שאני מקווה שהממשלה תעמוד בפני הלחץ הציבורי שלא להפסיק את המבצע כאשר התועלת שלו תסתיים אבל תחושת הנקמה של חלק מהציבור לא תגיע לידי סיפוק.

6. המבצע לא יביא להפסקת ירי הקסאמים. כמובן. המבצע הוא רק ההתחלה של מהלך שבסופו, אולי, יפסק ירי הקסאמים. זהו צעד הכרחי במהלך כזה. אף אחד (חוץ אולי מיונית) לא מופתע מכך שמספר הקסאמים המשוגרים לעבר ישראל רק עלה מתחילת המבצע. איש לא טען ליכולת מבצעית להפסיק את ירי הקסאם. הפעולה הזו נועדה ליצור קונטקסט חדש להסכמות העקיפות של ישראל עם השלטון החמאסי, לשנות את כללי המשחק לפיהם ישראל מחויבת לאיזו "מידתיות" אדיוטית בתגובה שלה לירי הקסאמים על ישראל.

7. המבצע לא יגרום לכניעת החמאס. נכון. זה די אדיוטי מצד לבני לטעון שהממשלה מבקשת להפיל את שלטון החמאס באמצעות מבצע צבאי. זה לא יקרה. החמאסניקים לא יפלו על ברכיהם ויתחננו להכנע לנו. מה כן עשוי לקרות? אם ישראל תשכיל לטפח במקביל מודל חלופי בגדה, באמצעות מתן הישגים לאבו מאזן, יתכן שחלקים בציבור העזתי יסתכל על אחיהם בגדה וירצה גם. האחיזה של החמאס בציבור תחלש, ויהיה קל יותר להשיג הישגים דיפלומטיים מולם עם שוך הקרבות.

8. לחימה מביאה רק לעוד קיצוניות. (למשל: נמרוד) הבלים. אם זה היה נכון, ישראל מעולם לא הייתה נכנסת להסכם אוסלו, ההתנתקות מעולם לא הייתה מתבצעת, וכל המפה הפוליטית בישראל לא הייתה זזה כמה קילומטרים שמאלה כמו שקרה לה בעשוריים האחרונים. האינטיפאדה לא גרמה לנו, הישראלים, להקצין את עמדותינו ימינה. להפך. להאמין שדווקא הפלסטינים אינם מסוגלים להסתכל על המציאות ולהבין אותה לאשורה, זה הצד השני של הדמוניזציה של הפלסטינים: הם כולם רוצים להיות שאהידים, אי אפשר לשכנע אותם בהגיון. הימין מבין מזה שהפתרון הוא רק הקצנת האלימות לכדי רצח עם. השמאל, שאינו מסכים לפתרון מדמם שכזה, מבין מזה שהפתרון הוא הרמת ידיים. אבל שתי הדרכים הללו נובעות מאותו ניתוח בדיוק של המציאות בצד הפלסטיני – ניתוח שמציג את הפלסטינים כחיות דו-רגליות, נטולות בינה ותבונה.

9. צריך לצאת משם כמה שיותר מהר. נכון. היעדים הסבירים של הפעולה יושגו תוך יומיים-שלושה מתחילתה, וכבר צריך להתחיל לתכנן את אסטרטגיית היציאה משם – אסטרטגיה תקשורתית יותר מאשר צבאית, יש לציין. כמו שדרוקר מציין, זה לא יהיה קל. הכי טוב היה אם הממשלה הייתה יכולה להגיד שמיצינו את בנק המטרות המתוכנן, ואנחנו מפסיקים את הפעולה באופן זמני כדי לבצע הערכה מחודשת של המצב, תוך שישראל שומרת לעצמה את האופציה לפעול כנגד משגרי קסאמים או מחבלים אחרים. בעולם אידיאלי, החמאס היה מבין את הרמז, נותן יום אחד אחרון של ירי קסאמים ויוצא משם להפסקת אש דה-פקטו ולשיחות עקיפות להשגת הבנות בין ישראל לבין השלטון בעזה. באותו עולם אידיאלי, ישראל הייתה מנצלת את המצב החדש הזה כדי לעשות סוף סוף את כל אותן הפעולות שהייתה צריכה לעשות כבר שנים כדי לקדם את השלטון בגדה ולתת אלטרנטיבה אמיתית לעזתים לשלטון החמאס.

אנחנו לא חיים בעולם אידיאלי, אז סביר להניח שזה לא יקרה. סביר להניח שישראל תצא דווקא אחרי שתספוג מכה חזקה, או – גרוע מכך – שישראל תסרב לצאת אחרי שספגה מכה חזקה כדי שלא להראות כאילו היא מתקפלת, וכך להגרר לתוך עימות ארוך בתוך עזה. יתכן גם שברק דובר אמת וישראל אכן מתכננת מבצע של שבועות ארוכים בתוך עזה, ושיש תוכנית אמיתית למה לעשות עם עצמנו במשך כל הזמן הזה, כולל התמודדות עם כל התקלות שלבטח תהיינה. אני בספק אם זה המצב. הדיבורים על מבצע ארוך טווח הם מחוייבי המציאות בסיטואציה הקיימת, אבל אין באמת מה לעשות שם כמה שבועות. עזה היא כמו לאס-וגאס, מקום לביקור של יום יומיים, אבל אין טעם להשאר מעבר לזה: בסוף תמיד תפסיד יותר ממה שהרווחת.

צריך להגיד: טוב שיש בישראל מתנגדים למהלך. טוב שהייתה ההפגנה ההיא, הגם שאינני מסכים איתה. טוב שתהיה אופוזיציה כאשר כל סיעות הכנסת ה"ציוניות" הביעו תמיכה במהלך, פשוט משום שרע שתהיה אחדות דעים כזאת לגבי כל דבר במדינה דמוקרטית. דווקא בגלל זה ההפגנה הזו אכזבה אותי, הטיעונים שהושמעו היו רפים וחסרי הגיון, ההאשמות כנגד הממשלה, צה"ל, הציבור הישראלי, כולן היו תגובות אינסטינקטיביות ולא תוצאה של ניתוח אמיתי של המצב. ישראל זקוקה לאופוזיציה למלחמה הזו, אבל היא ראויה לאופוזיציה מוצלחת יותר מזו שהופיעה בהפגנה המדוברת.

מה ילד יום

לפני שנתיים וחצי ישבנו בבית, אני ואשתי ההרה, וצפינו בטלוויזיה במראות המלחמה בצפון, הטילים שהומטרו על צפון הארץ עד הר הכרמל – משם נבע שמו של בני. לא חשבתי אז שנראה שוב תמונות כאלו כל כך מהר, או מכל כך רחוק.

אני לא בטוח שאני מסכים עם יוסי, אבל אני בהחלט מסכים עם יובל, במיוחד הגערה שלו בשוקי, נמרוד וחבריהם. אין הרבה מה להוסיף על מה שהוא אמר: הפגנה חסרת כיוון, חסרת הגיון, וחסרת הגינות.

חייבים להעריך את הפקת הלקחים של הממשלה לעומת המלחמה הקודמת שניהלו. מעולם הקלישאה "בזמן ובמקום שאנחנו נקבע" לא הגיעה לכדי ביצוע מוצלח כל-כך כמו היום, בלי התלהמות, בלי להגיד שטרוריסט זה או אחר "עוד יזכור את השם" של השר הזה או ההוא. אינני יודע אם ההמשך יהיה מוצלח כמו היום הראשון – סביר להניח שלא – אבל לפחות קרדיט על הפתיחה המחושבת, המתוחכמת, לפחות זה מגיע לעומדים בראש.

יש משהו מפעים, נפלא ונשגב בכך שבעוד שצה"ל והחמאס עדיין מחליפים מהלומות בשטח, ערוץ 2 יכול לראיין – בעברית! – איש חמאס שיושב בעזה (ומכריז על שואה במובן הכי רחב של המילה בעזה. חמוד), וכל זאת ברוגע, בנועם, ולנהל שיחה (לא מעמיקה במיוחד, אבל שיחה) על ענייני דיומא. במדינה נורמלית זה לא היה קורה.

המאבק כנגד מכון ויצמן: מעט אתיקה עיתונאית

טל גלילי והעוקץ פרסמו פוסטים העוסקים במאבק של התארגנות עובדים בגן המדע ע"ש צ'ארלס קלור כנגד מכון ויצמן שמנסה לדכא את ההתארגנות. ספציפים, הם מדווחים על אלימות שהופעלה כנגד מפגינים שבאו לשערי המכון עם שלטים.

גלילי גם מותח ביקורת ברשומה שלו על כך שהתקשורת המיינסטרימים כלל לא עוסקת בנושא. אבל אם בלוגרים כבר עוסקים בעיתונאות אזרחית, מן הראוי לשמור על האתיקה העיתונאית, במיוחד בכל הנוגע לנושא הפשוט של בקשת תגובה מהגורמים הרלוונטיים. מכיוון שעבדתי בזמנו במשרד הדובר של המכון, כתבתי ישירות לדובר, יבשם עזגד, וביקשתי את תגובתו לדברים. הרי היא במלואה:

1. מנהלי מכון דוידסון נפגשו עם העובדים, שמעו את טענותיהם, קיימו בירור ומצאו שחלק ניכר מטענותיהם נכונות ומוצדקות. נקודות אלה מתוקנות בימים אלה. עובדות אלה הובהרו לעובדים.
2. דלתה של ההנהלה פתוחה לפני העובדים, אך הם אלה שמסרבים להיפגש בטענות סרק פרוצדורליות.
3. שני עובדים פרצו ביום ראשון למכון כשהם מלווים בפעילים פוליטיים, במטרה לחבל באירוע שבו חולקו מילגות לסטודנטים מצטיינים. הפורצים, שזחלו מתחת לגדרות המכון, נלכדו על-ידי אנשי האבטחה של המכון שבלמו אותם תוך הפעלת כוח מינימלי שנדרש לבלימתם.
4. אין אמת בטענת העובדים כי נעצרו בדרכם לעבודה, שכן נתבקשו מפורשות שלא להגיע לגן המדע. הפעילים הפוליטיים חדרו למכון במטרת חבלה מוצהרת.
5. המכון מעוניין לפתור באופן ענייני והוגן את בעיותיהם של המדריכים, אך לא יאפשר הפרעה לשיגרת המחקר המדעי ולפעילויות נוספות שמתקיימות במכון.

אני לא מכיר את פרטי המקרה לאשורם ולכן אין לי הרבה מה לומר על התגובה הזו, אם כי לפחות על פי האמור באתר העוקץ, הטענה בסעיף 4 אינה מוצדקת שכן על פי חוק אי אפשר למנוע מעובדים הנמצאים בסכסוך עבודה להגיע למקום עבודתם ולהפגין. לגבי השאר, אני אשאיר את זה לכם.

זכות הדיבור נתונה לגמד ההומו שמגיע לו למות בעינויים, שם בשורה השלישית. כן, אתה.*

הדיונים סביב הראיון-שלא-שודר של יגאל עמיר (אני פאסה, אני יודע. תדמיינו שיש דיליי פה בקנדה), למשל הדיון באייל הקורא (המבוסס על הפוסט המעניין הזה של יהונתן), העלו בי כמה מחשבות סותרות לגבי חופש הדיבור במדינות ליברליות. ברשותכם, אני אנצל את חופש הדיבור שלי ואקשקש עליהן קצת עכשיו.

כולם מכירים את הציטוט המפורסם של וולטייר: אינני מסכים עם הדברים שאתה אומר, אך אלחם עד טיפת דמי האחרונה למען זכותך לאמר אותם. זהו משפט המחץ של ההגנה על זכות הדיבור הליברלית. וריאציות על העקרון הזה קובעות כי חופש הדיבור נבחן לא באמירות שקל לנו להסכים עימן, אלא דווקא באלו שמרתיחות את דמנו. יוסי גורביץ חוזר על הקביעה הזו לעיתים קרובות.

אך מה אם אותו בן-פלוגתא של וולטייר ביקש לומר את המשפט הבא: "אני חושב שצריך לסתום לוולטייר את הפה"? האם גם אז מן הראוי שוולטייר ילחם למען ההגנה על חופש הדיבור שלו? או מישהו אחר?

חופש הדיבור הוא זכות פוליטית פר-אקסלנס. בלעדיו לא ניתן לקיים מדינה דמוקרטית. אלו הדוגלים ב"פוליטיקה של הזהות" (identity politics, אנשים כמו איריס מריון יאנג ז"ל, לדוגמא) רואים בחופש להבעה של עמדות שאינן מקובלות על קבוצת הרוב לא סתם כזכות של אנשים המשתייכים למיעוטים (ולכן זקוקים להגנה), אלא כצורך של החברה הדמוקרטית: אם זו לא תשכיל להאזין לעמדותיהם של אנשים מקבוצות המיעוט, היא לא תהיה מסוגלת לשקלל את כלל הידיעה הקיימת בחברה. הביקורת של יאנג ואחרים המסכימים איתה משתקפת בחלופת דברים שהופיע בדיון באייל: שוקי שמאל טוען שחופש הדיבור צריך להיות למעשה "חופש המידע", כלומר שיגן על ביטויים שיש בהם מידע חדש בלבד. מכיוון שאין, לדעתו, מידע חדש בדבריו של יגאל עמיר, אין שום סיבה לשמוע אותם, ומכאן שאין שום סיבה לפרסם אותם ((שוקי אינו שולל את עצם האפשרות שעמיר או מוקיריו יפרסמו את הדברים באמצעים אחרים, אך משום מה הוא מזהה את התקשורת עם השלטון ומסיק מכאן שאסור לתקשורת הממסדית לפרסם את הדברים כל עוד אין בהם "עניין לציבור" בהגדרתו המשפטית של המושג, זו שמשמשת לסגירת תיקים שדווקא מאוד מעניינים רבים מאיתנו)). איציק ש. עונה לשוקי ואומר שיש לנו לא רק זכות לשמוע את דבריו של עמיר, אלא אף חובה לשמוע אותם:

דבריו היו הארת הסביבה בה צומחים עשבים כאלו. למרות שאין דבר שלא ידענו, חשיפה ועימות עם המקורות הללו-עמיר הוא אחד המקורות -יכול היה לתרום להצפה של הדברים והפעלת לחץ על הממונים על אכיפת החוק. הרייטינג במקרה הזה חופף לשירות עיתונאי מהמעלה הראשונה.

זוהי בדיוק הגישה האומרת שיש חשיבות לא רק לתוכן הדברים, אלא גם לזהות של אומרם, ולהקשר שבו הם נאמרים. מכיוון שלאנשים שונים יש חוויות חיים שונות וצורה שונה בה הם מפרשים את המציאות, חובה על החברה הדמוקרטית לא רק לאפשר לאנשים להתבטא אלא אף לעודד אותם לעשות כן ולהבטיח שהם יזכו להאזנה, וזאת כדי שהיא עצמה, כחברה, תוכל לשקול את כל הגישות וכל הפרשנויות בטרם תגיע להכרעה. דמוקרטיה דליברטיבית אמיתית, כזו שמבקשת השתתפות של כל האזרחים בבניית השיח הציבורי, חייבת לאפשר כל צורת הבעה כדי שהטיות בקרב קבוצת הרוב לא תגרומנה להחמצה של גישות ופרשנויות חשובות ומשכנעות. אחרי הכל, אומרים בעלי הגישה הזו, כמו שכתב איציק בדיון, "מאין כל הפחד לשמוע את עמיר?" – אם איננו חוששים שנשתכנע מדבריו, מה אכפת לנו לשמוע אותם? ואם אנחנו חוששים שכן נשתכנע מהם – קל וחומר שראוי שנאזין להם!

נחזור, אם כן לאותו בר-פלוגתא דמיוני של וולטייר. כזכור, בעת שזה האחרון מבקש להגן בחירוף נפש על חופש הדיבור של יריבו, אותו יריב מבקש לנצל את חירותו כדי לסכור את פיו של וולטייר. עקרון חופש הדיבור הליברלי אינו יודע כיצד להתמודד מול שימוש שכזה בחופש הדיבור. זהו אותו מחסום שהאידיאל הליברלי, כשהוא מגולם בדמות עקרון הסובלנות, נתקל בו כל פעם מחדש: סובלנות כלפי גישות בלתי-סובלניות אינה גישה בת-קיימא.

לפני מספר ימים נכחתי בהרצאה של אחת, ד"ר אליסון הארל ((למעשה, הייתה זו "הרצאת מבחן" למועמדת למשרה פה באוניברסיטה)). הארל חקרה בדוקטורט שלה את היווצרותה של קטגוריה שלישית בין "סובלנות מוחלטת" לחופש דיבור לבין "חוסר סובלנות" להתבטאויות של קבוצות שלא מסכימים איתן. הארל אמנם ערכה מחקר אמפירי ולא נורמטיבי, אבל אני ארשה לעצמי להניח שהיא מייחסת עדיפות מוסרית לגישה השלישית הזו. היא כינתה אותה "סובלנות רב-תרבותית". המשמעות של גישה זו היא סובלנות כלפי התבטאויות של קבוצות שהאדם מוצא את דבריהן מכעיסים (disagreeable היה הביטוי שהופיע בשאלון, אם אני זוכר נכון – הקבוצות בקבוצה הזו כללו פעילי זכויות להומוסקסואלים ולאומנים קוויקביסטים), אך סירוב למתן זכות דיבור לקבוצות שההתבטאויות שלהן מבקשות לשלול את אותה החירות מאחרים (גזענים למיניהם). כלומר, העקרון הליברלי שזכותך לעשות הכל כל עוד אינך פוגע בזכויותיו של אחר מורחב כאן גם אל הדיבור עצמו: מותר לך להגיד הכל כל עוד אינך שולל את זכותם של אחרים לחופש דיבור.

אני מוצא את הגישה הזו קוסמת מאוד. היא תואמת את התגובה האינסטינקטיבית של רבים מאיתנו, כמו יערת גשם באותו דיון באייל, שכתבה:

את חופש הביטוי הוא איבד כשרצח אדם שגם היה ראש הממשלה, ובכך התנגד לעקרונות הדמוקרטיה. לא רוצה דמוקרטיה, לא צריך.

השאלה, כמובן, היא איך דואגים לשלול את חופש הדיבור רק ממי שבאמת אינו זכאי לו לפי ההגדרה הזו, מבלי שההיתר העקרוני הזה לשלילת חופש הדיבור יאפשר דווקא לבלתי-סובלניים לשלול את חופש הדיבור ממי שזקוק להגנה הזו יותר מכל.

בהנתן שאין שום דרך להבטיח שזה לא יקרה, מה יותר גרוע? לאפשר חופש דיבור לכולם תוך כדי הסתכנות בכך שהדבר יביא להגבלת הדיבור של חלשים בסופו של דבר, או לאסור חופש דיבור מוציא (excluding), תוך סיכון שהאיסור הזה ישמש בידי המוציאים עצמם כדי לשלול את חופש הדיבור מאותם החלשים עליהם האיסור בא להגן?

שאלה טובה.

* יש לי קטע מוזר כזה עם גמדים הומואים. לא יודע למה. לפחות הפעם הם לא כושים.

חיות טרף בדרך לאוניברסיטה

בעת שצעדתי לפגישה באוניברסיטה, ראיתי התקהלות בפינת רחוב צ'רלס ודרך קווינס פארק, ליד גינת הפגודה הקוריאנית. מבין שכיות החמדה שיש ברחבי הקמפוס, הגינה הזו היא ממש לא ברשימת המרשימות ביותר. והנה, אנשים שלפו את הסלולריים שלהם וצילמו. בתחילה גיכחתי לעצמי על התיירים המצחיקים הללו. אבל כשהתקרבתי ראיתי על מה המהומה: עיט (נשר? נץ? זיהוי ציפורים זה לא הצד החזק שלי) עמד לו שם על המדשאה הקטנה, למרגלותיו פגר ציפור שנפלה קורבן לטופריו והוא מוקף בערימת נוצות שעד לא מזמן לא היו מפוזרות על הדשא. העוף הדורס הביט בנו בחשדנות בעת שכופף את צווארו כדי לנגוס שוב בטרפו. לצערי המצלמה לא הייתה עימי, אז גם אני שלפתי את הסלולרי:

Photobucket

יש משהו, ברגעים האלה שהטבע הפראי פולש בפתאומיות לתוך האורבניקה המתורבתת שלנו, שהוא מרתיע ומרגש כאחד.

כשעה לאחר מכן, בעוברי באותו מקום בדרך חזרה, עצרתי לרגע כדי לבחון את זירת הפשע מקרוב, לראות איזה שאריות הותירה אחריה הציפור הרעבה:

Photobucket

בנוסף, לא רואים את זה בתמונה השניה, אבל באותם רגעים ממש גם ירד השלג הראשון של החורף. הידד!

ולפעמים, עדיף לא לעשות כלום

ואן-דר-גראף אחותך מפנה אצבע מאשימה אירונית משהו:

כי ככה אנחנו, יודעים לקשקש ולהתאבל ולהתייפח ולזעוק השמיימה לאחר מעשה; אבל כשמעשי הנבלה האיומים מתרחשים בפועל, אין לנו זמן, ואין לנו כסף, ואין לנו כוח, ובכלל, מה זה ענייננו מה עושה השכן ממול עם האישה/ילדה/ילד/כלב שלו, ותסלחו לי מאוד, אני ממהר לעבודה. או לבנק. או לבית הקפה. ואז, קורה הדבר. ילדה תמימה נרצחת, וכולם ממרקים את נפשם ואת מצפונם בזעקות שבר על מותה בלא-עת, ועושים בדיוק קדחת בשביל לשנות את המצב. אולי אפילו פחות מקדחת.

יש לי הרבה הערכה לוד"ג אחותך (לא סתם אני מנוי על הרסס שלה), אבל יש לי הרגשה שהיא (ורבים אחרים) נפלו פה לאותו פח אליו נופלים רבים אחרי כל ארוע חריג: "צריך לעשות משהו".

דיסקליימר מראש: "כן, לך קל לדבר, שם רחוק, אתה לא חווה את הטראומה הציבורית". שתי תשובות: א. אני פחות רחוק משאתם חושבים, עם חיבור ישיר לתוכניות החדשות של שני הערוצים המסחריים ועם אתרי החדשות הישראליים (עדיין) כמקור הכמעט בלעדי שלי לחדשות, מבחינה תקשורתית אני במצב כמעט זהה לרובכם; ב. כמו שכתבה שרון, הטראומה הציבורית היא לא משהו חדש. היא כבר הייתה בעבר והיא נשכחת די מהר. הדהים אותי שלכל אורך הפרשה הזו השם "פימשטיין" לא הוזכר אפילו פעם אחת. הנה: גם את ילדיו האומללים של זה כבר שכחנו, נשכח גם את רוז.

חזרה לנושא. הרצח הזה, הוא חריג. הוא חריג במספר מובנים – מבחינת המשפחה המאוד לא נורמלית שהייתה מעורבת בו, מבחינת השייכות של המשפחה הזו לחברה הישראלית ומבחינת הסיכוי של הרשויות לגלות את המתרחש שם מבעוד מועד. הרצון "לעשות משהו", לדאוג שלעולם לא יקרה דבר כזה שוב, כאשר המקרה עצמו כל כך מוזר, הוא פתח למדיניות שאנחנו לא באמת רוצים. זמן קצר אחרי שנחשפו מספיק פרטים מהפרשה התראיינה אחת מעובדות הרווחה הבכירות בנתניה ואמרה משהו על זה שצריך ליצור מנגנון של פיקוח קבוע על בריאותם של ילדים מתחת לגיל חינוך חובה. תרגום: ליצור מנגנון פיקוח על הורים לילדים מתחת לגיל חינוך חובה. כלומר: לפגוע משמעותית בחירות ובזכות לפרטיות של רבים מאיתנו (של רובנו, לפחות לכמה שנים בחיינו) בשביל למנוע (אולי) מקרה כל כך חריג ((למעשה, לא כדי למנוע אותו, אלא כדי למנוע את הסתרתו למשך זמן רב כל כך, כאילו זה משנה לילדה כמה זמן היא שוכבת מתה בתוך מזוודה בירקון)). באמת? זה מה שאתם רוצים? שהמדינה תצמיד לכל הורה קצין מבחן?

הרצון ש"המדינה תעשה משהו" הוא שילוב קלוקל בין שתי תפיסות ישראליות נפוצות: המדינה כגננת שלנו, והאזרח כחשוד עד שלא הוכחה חפותו. התפיסה הראשונה נפוצה להפליא בביטויים מאוד לא מעודנים. אשתי, במסגרת עבודתה, נמצאת במגע עם ישראלים החיים בקנדה, ופעמים רבות אותם ישראלים חושבים שזה שהם ישראלים אומר שהמדינה חייבת לבוא לעזרתם תמיד, גם אם הם הכניסו את עצמם למצבים בעיתיים מאוד ופעלו באופן בלתי חוקי בעליל – שלל אנשים שעוברים על חוקי ההגירה ומוצאים את עצמם בידי המשטרה הקנדית פונים אליה עם וריאציות על אותה שאלה מעצבנת ואינפנטילית: "אז מי אחראי עלי?" אף אחד לא אחראי עליך. את/ה אדם מבוגר. תתמודד/י עם ההשלכות של המעשים שלך.

התפיסה השניה לא באה לידי ביטוי בצורה כל כך בוטה רוב הזמן, אבל אפשר לזהות אותה בניואנסים. למשל, בתפיסה שהמשטרה שלנו פשוט אימפוטנטית אל מול מערכת משפט שכל הזמן דואגת רק לנאשמים — וד"ג מצטטת את אסף וול מטמקא: "רק תראו איך המשטרה שלנו חוגגת כשהאמריקנים מבקשים להסגיר לידיהם חשודים. הם שמחים שמישהו עושה עבורם את העבודה, כי אולי הם לא ממש מסוגלים" — וזאת במדינה עם משהו כמו 98% אחוזי הרשעה.

והשילוב הזה עושה את דרכו, בד"כ, לכל מיני הצעות חוק מיותרות שמטרתן לגרוף כותרות ולהציג את הפרלמנטר כאיש מעשה עם היד על הדופק. לפעמים, למרבה הזוועה, הם אפילו עוברים. לפעמים זה מסתכם בסתם עוד שורה בפרוטוקול שעובדי מדינה מחוייבים בו כדי לכסת"ח את עצמם למקרה שהברק יכה פעמיים, ועם השנים זה הופך לאות מתה.

שלא תבינו אותי לא נכון – יש פעמים שבהן המדיניות המתוקנת בהחלט עדיפה על הקודמת ואפילו מצילה חיים. היסטריית הסארס לפני כמה שנים הביאה את הרשויות ברחבי קנדה ליצור פרוטוקולים של שיתוף מידע בין גופי תברואה שונים כדי לזהות מגפות בשלבים ראשוניים. לפני מספר ימים שיתוף המידע הזה סייע לצמצם את ממדיה של מגפת ליסטריה שנגרמה על-ידי בשר מזוהם שהופץ לכל רחבי קנדה על-ידי מפעל אריזה מסויים, וזאת בעקבות זיהוי מקביל של פחות מ-10 מקרים בלבד באונטריו, עוד לפני שהתחילו להגיע דיווחים ממחוזות אחרים.

אז, כן, יש פעמים שמדיניות צריכה להשתנות כדי לעצור סכנות לציבור מבעוד מועד. אבל צריך לברור את המצבים הללו בזהירות. הם נכונים בעיקר כשהמדובר הוא בפיקוח על ארגונים שיש להם השפעה על חייהם של רבים. כשמדובר בפיקוח על אנשים פרטיים, הם בדרך כלל לא יותר מעוד פגיעה בחירות שלנו, באוטונומיה שלנו כאזרחים במדינה דמוקרטית. "מי שמוכן לוותר על חירותו כדי לקבל מידה של בטחון," אמר פעם בנג'מין פרנקלין, "אינו ראוי לאף אחד מהם". מי שמוכן לתת למדינה להיות הגננת שלו, או שמי שחושב שהוא רוצה לחיות בחברה שבה השכנים עובדים על תקן מלשינונים למשטרה בכל פעם שהם חושבים שאולי קרה משהו לא לגמרי בסדר, הוא אדם שמוכן לוותר גם על חירותו וגם על בטחונו, מכיוון שהכלים הללו לעולם לא ישמשו רק לטוב, והשימוש בהם לרעה יקבור כל זכרון של למה בעצם יצרנו אותם מלכתחילה.

אז מה עושים? מעט מאוד. כמעט כלום, למעשה. אולי כדאי לחזק את הקשרים בין רשויות שלטון מסויימות, כדי לשפר את מעבר המידע ביניהן ואת האמון ההדדי. מה שבטוח שלא כדאי לעשות זה לחזק את הפיקוח הממלכתי עלינו האזרחים במעשינו היום-יומיים. כן, זה אומר שהמקרה של רוז הקטנה יכול להשנות. אבל מה הסיכוי שזה יקרה? הניסיון לבנות מנגנון פרטני כדי לטפל בבעיה שהסיכוי לה הוא כל כך נמוך יוביל לכל היותר להפיכת מערכת הרווחה שלנו למסורבלת עוד יותר. מנגנונים כלליים יותר יפגעו בנו, האזרחים, מעבר לגבול הסביר. לפעמים, מה לעשות, עדיף לא לעשות כלום.

אובדן התמימות

טמקא מדווחים שהבישוף הקתולי של סינסנטי פרסם הוראות חדשות לכמרים לגבי התנהלותם עם ילדים, במסגרת המלחמה בפדופיליה. לפי הדיווח, לכמרים אסור לחבק, לנשק, להרכיב על הכתפיים, להושיב על הברכיים, לדגדג או להתאבק עם ילדים. מה מותר? ללחוץ להם את היד, לתת להם צ'אפחות על הגב ולתת להם כְּיף (יעני, היי פייב) – בקיצור, כל מה שזוג גברים הטרוסקסואליים עם מנה בריאה של הומופוביה ירשו לעצמם לעשות אחד עם השני.

זה היה יכול להיות משעשע, אילולא הסתתר פה סיפור עצוב יותר על מה שקורה ביחסים בין מבוגרים לילדים, מתוך כוונה לגיטימית ומובנת להגן על הילדים מפני פגיעה מינית.

אני אוהב ילדים. מת על ילדים. הכמה ימים שביליתי עם הבן שלי כשהוא התחיל את הגן, במהלכם שיחקתי במשך שעות עם קבוצה של ילדים – אלו היו ימים נפלאים עבורי. בעבר, כשהיו לי חברים עם ילדים, הייתי מתבאס לבוא לבקר אותם בערב כי ידעתי שזה כבר אחרי שעת השינה של הילדים. הייתי בא אליהם במיוחד כדי לצאת איתם לגינה. כשנולדה לי אחיינית פתאום הביקורים אצל אחותי הפכו לתכופים הרבה יותר: היה לי כיף היסטרי לשחק איתה.

אפשר לקרוא את הפסקה הזו בשתי צורות. אפשר לחשוב: יו, איזה חמוד הוא. ואפשר לחשוב: אלוהים אדירים, הוא ממש קריפי.

וזה מה שעצוב: שאדם מבוגר שמשחק עם ילד שלא שלו נחשב לאיום פוטנציאלי, ולכן אנשים מבוגרים שאינם משחרים לטרף ימנעו מכל קשר עם ילדים שאינם שלהם. לא שאני לא מבין את זה: גם אני הייתי חושד בגבר מבוגר שמסתובב בגינת משחקים ומשחק עם ילדים שלא שלו בלי שום סיבה לגיטימית (והסיבה הלגיטימית היחידה היא שגם הילד שלו שם, ביניהם). אבל מצד שני, המשמעות של זה היא שהמגע היחיד שיהיה לילד עם זרים יהיה באמת עם אנשים רעים. אנשים טובים פשוט לא יתקרבו אליהם, כי הם יודעים מה המשמעות שתיוחס לזה.

האם זה טוב, החשדנות הזו שבהכרח ילדים ילמדו ויאמצו בעצמם? מצד אחד, ברור שזה טוב. כל מקרה של פגיעה בילד שנמנע הוא בפירוש הצלת חיים. מצד שני, אין לי ספק שהחשדנות הזו שלתוכה גדלים ילדים מחזיקה בחלק גדול מהאשם בעולם הקר והמנוכר שאנחנו בונים סביבנו. השאלה היא האם אפשר, איכשהו, לוותר על האחד בלי לאבד את השני, לשמור על עולם תמים בלי לפגוע בתומתם של הילדים.

האם אין דרך לאפשר לכומר להתקרב לילדים בקהילה שלו וליצור איתם קשר ישיר ובלתי מרוסן בלי להסתכן בכך שהוא ינצל אותם מינית? האם לעד כל מדריך בתנועה יהיה בגדר חשוד עד שתוכח חפותו? ואם נזכור שרוב התקיפות המיניות נעשות לא על-ידי זרים אלא על-ידי אנשים הקרובים לילד, האם נמדר גם דודים מאחייניהם מחשד שאולי האח מסתיר סוד אפל?

אני לא יודע איך יוצאים מהתסבוכת הזאת. אני יודע רק שרע לי שאם אני חושב לציין שאני מת על ילדים, אני צריך לחשוב פעמיים, כי יש סיכוי לא קטן שזה יפורש כמעט כמו הודאה באונס.