הטיית הרוב הדומם בדיונים אינטרנטיים

בעקבות מספר דיונים שהייתי מעורב בהם, עלה בדעתי לנסח הטייה קוגניטיבית חדשה: הטיית הרוב הדומם. בהנתן פורום אינטרנטי שגודלו אינו ידוע (למשל, פורום פומבי, או רשימת דיוור שאינה אקסקלוסיבית), כלל אצבע טוב הוא שבערך חמישה אחוז מהקוראים גם ישתתפו בדיונים. את כלל האצבע הזה לימד אותי טל כהן בהקשר של האייל הקורא, והוא שירת אותי היטב בכל הזדמנות שיצא לי לבחון אותו. מעבר למעגל המרכזי של אותם חמשת האחוזים, יש מעגל מעט גדול יותר של קוראים חצי-פסיביים – הם לא ישתתפו ישירות בדיונים, אבל הם ישלחו תגובות עידוד מחוץ לרשימה למי שהם מסכימים איתו.

אפשר להתייחס לזה כאל שני המודלים של דיון ששמעון גלבץ הגדיר בזמנו כ"גברי" לעומת "נשי" (ואני לא אכנס כאן לסוגיה המגדרית) – דיון "גברי" הוא עימותי יותר, ובנוי כתחרות בין המתדיינים (או, לעיתים קרובות יותר, מתווכחים); דיון "נשי" הוא דיון  שבנוי על בניית קונצנזוס, על חיזוק הדדי ומציאת קווי דמיון. במילים אחרות, אם בדיון ה"גברי" מתחילים מעמדות מנוגדות בתכלית ואז בתהליך של כתישה הדדית מגיעים, אולי, לעמק השווה, בדיון ה"נשי" מתחילים מיד בהסכמה, ואז מנסים לפתח אותה הלאה. כל פעם שאני מעיף מבט בפורומים שאשתי קוראת אני רואה את זה – את השורות הבלתי נגמרות של "אני כל כך מבינה אותך!" ו"כמה את צודקת!" – לא משהו שתראו אי פעם, נגיד, בבלוג הזה.

כך יוצא שבמעגל הפנימי פועלים המתדיינים בפורמט ה"גברי", בעוד שבמעגל האמצעי פועלים המתדיינים בפורמט ה"נשי" (ואל כולם עוטפת שכבה עבה מאוד של קוראים פאסיביים). הטיית הרוב הדומם נובעת מהפער שבין שלושת המעגלים הללו. במעגל הפנימי ניטש ויכוח מר בין אנשים שאוהבים להתווכח. כל אחד מהאנשים הללו נחשף, בנפרד ובהסתר, לקבוצה שלמה של "מעודדים" שתומכים בעמדות שלהם אבל לא מביעים את התמיכה הזו בפומבי. התחושה של כל משתתף, לפיכך, היא ש"הרוב הדומם" עומד לצידו ופשוט מפחד להצטרף לדיון פן יבולע לו. האמת היא שהרוב הדומם אכן דומם, וקשה להעריך מה עמדותיו, וגם המעגל האמצעי חלוק בעמדותיו.

לפעמים ההטייה הזו מתנגשת במציאות כשהצדדים השונים בויכוח הפנימי שולפים את הג'וקר של "עשרות פניות בדוא"ל פרטי" שכל אחד מהם קיבל שמוכיחות, לכאורה, את תמיכתו של הרוב הדומם בעמדותיהם. או אז נשארים שני הצדדים בפוזיציה קומית למדי זה מול זה כשהם מבינים שהתפיסה שלהם את אותו "רוב דומם" הייתה שגויה (אך גם אז, בד"כ, הם עדיין לא מודעים לעובדה שרוב הרבה יותר גדול טרם אמר את דברו לאף אחד, וגם לא צפוי להגיד).

יש לי אלט לספר לכם: אהבה גיקית

מכל המקומות בעולם, קיבלתי הודעת ספאם לתיבת הדואר שלי בפורומים של אובונטו ישראל(!), עם תרגום מכונה משעשע להפליא של המסר העילג מלכתחילה.

שלום
שמי פליסיה. ראיתי את הפרופיל שלך היום והפכו מתעניין בך, אני גם רוצה להכיר אותך יותר, ואם אתה יכול לשלוח דוא"ל לכתובת הדוא"ל שלי, אני אתן לך תמונות שלי כאן את כתובת הדוא"ל שלי ([כתובת דוא"ל נמחקה]) אני מאמין שאנחנו יכולים לעבור מכאן! האם מחכה את הדואר שלי לכתובת הדוא"ל לעיל, כי יש לי אלט לספר לך,
לוט של אהבה, פליסיה מיס

בבקשה פנו אלי TRUE הדוא"ל שלי. ([כתובת דוא"ל נמחקה])
==========================
Hello
My name is felicia. i saw your profile today and became interested in you,i will also like to know you more,and if you can send an email to my email address,i will give you my pictures here is my email address ([כתובת דוא"ל נמחקה]) I believe we can move from here! Am waiting for your mail to my email address above because i have alto to tell you,
Lot's of love,Miss felicia

PLEASE CONTACT ME TRUE MY EMAIL. ([כתובת דוא"ל נמחקה])

לוט של אהבה!

אקדמאיקה

רבים מהקוראים, ללא ספק, תוהים בינם לבין עצמם, בעת שהם מעיינים ברשימותי השונות – מה לעזאזל הוא מעשן, הבחור הזה? התשובה היא שאני לא מעשן (אם כי, יש להודות, צריכת האלכוהול שלי עלתה בעת האחרונה). אבל אם אתם רוצים לדעת מה אני קורא, פתחתי עמוד פומבי בשירות השימושי להפליא של Mendeley – תוכנה ביבליוגרפית חביבה מאוד, שלפחות בימים האחרונים שיפרה פלאים את הפרודוקטיביות שלי (ואף העמידה אותה על צידה). בימים (וחודשים) הקרובים, אני אוסיף לשם מאמרים שאני קורא, ואולי גם מאמרים שקראתי בעבר. בעתיד אולי גם אצור רשימות נושאיות במקום רשימה כללית.

עדיין צריך נגישות למחשב אוניברסיטאי כדי להוריד עותק מלא של הטקסט, אבל גם זה משהו. אם אתם מעוניינים, אפשר גם להרשם לפיד הרסס של העמוד.

אם אתם מעוניינים לדון איתי על אחד המאמרים הללו, אני אשמח לגירוי האינטלקטואלי. אפשר לעשות זאת כאן, או בדוא"ל (או להרשם למנדליי ולהוסיף אותי כחבר).

איך לעזאזל ידענו דברים לפני האינטרנט?

גל מור שאל בחורימבה מה היינו עושים אם האינטרנט היה מת. לא הספקתי לענות כשעלתה השאלה (מאז גם התפרסם פוסט עם תשובות של קוראים), והסיבה לכך היא שאין לי מושג, וזה קצת מוזר שאין לי מושג. לאינטרנט ממש נכנסתי, אם זכרוני אינו מטעני, לקראת סוף שנות ה-90, מה שאומר שעדיין רוב החיים שלי היו נטולי אינטרנט. לכאורה, אני אמור לזכור ימים בהם לא היה אינטרנט, ולהסיק מכך מה אני אעשה בלי אינטרנט. כן, זה לא יהיה כיף כי אני אאבד הרבה דברים שהאינטרנט סיפק לי ולא היו שם לפני כן (למשל, קבוצה גדולה למדי של אנשים שמוכנים להקשיב לקשקושים שלי), אבל את הדברים הבסיסיים – אותם נוכל פשוט לחזור לעשות כמו פעם. נכון?

אז זהו, שאין לי מושג מה עשינו פעם – כנראה כי אני סנילי – אז אני זקוק לעזרתכם. איך ידענו דברים לפני האינטרנט? למשל, אם נתקלנו במודעה ברחוב למוצר חדש, איך יכולנו לדעת פרטים נוספים על המוצר הזה? האם היינו רושמים לעצמנו מספר טלפון שבו אפשר לקבל פרטים נוספים, ואז גם מתקשרים אליו וממש משוחחים עם נציג על יתרונותיו של המוצר? נשמע לי מופרך לחלוטין. האם היינו הולכים לחנות לבדוק אם במקרה המוצר נמצא אצלם ושואלים את המוכר?

ואיך ידענו על ספרים חדשים? האם מה שלא הופיע בעיתון או בתצוגה של חנות הספרים לא היה קיים עבורנו כלל? ומה עם ספרים ישנים שפתאום הפכו לרלוונטיים לתחומי העניין שלנו או לטעם שלנו? האם היינו צריכים לשוחח עם הספרנית כדי לגלות אותם?

אולי מה שבאמת מחריד עבורי בעולם שלפני האינטרנט, מה שגורם לי להודות לאילומינטי שנתנו לנו את רשת האינטרנט, הוא כל האינטראקציות הבין-אישיות הישירות הללו שאנשים נאלצו לקיים בעולם שבו לא יכולנו לגשת לטקסט קבוע, או לפחות לתקשר דרך הדוא"ל. חישבו על עולם שבו אם הייתם צריכים לשאול את המרצה שלכם שאלה, הייתם ממש צריכים ללכת לשעות הקבלה, במקום סתם לשגר אימייל. או שהייתם צריכים להתקשר לחנות ולשוחח עם מישהו כדי לגלות מה שעות הפתיחה (או להגיע כשסגור) במקום לבדוק באינטרנט לפני שיוצאים. או שהייתם צריכים ממש ללכת לסוכן נסיעות כדי להזמין כרטיס טיסה לאיפשהו. כל העולם היה מלא באינטראקציות ישירות עם היצורים הדביקים והמגעילים האלה – אנשים זרים. אלוהים אדירים, כמה עגום ומגעיל היה להיות בן-אדם עד להמצאת האינטרנט!

הבהרה: אני לא לגמרי בטוח אם הפסקה האחרונה הזו היא סרקסטית או לא.

איפה דובי?

אתמול בערב מישהו צייץ שבדרימהוסט יש מבצע מיוחד – שנה שלמה של אירוח פלוס שם מתחם בעשרה דולר בלבד. מכיוון שלא מזמן קראתי את הרשומה של איילת על כמה קל זה לעבור להוסטינג עצמאי לחלוטין, החלטתי שדי לחסות בצילו של הטוב באדם, האב המהרהר, נדב פרץ, וחשבתי שהנה ההזדמנות שלי לעמוד בזכות עצמי בעולם הבלוגים העצמאיים. מיהרתי לדרימהוסט ופתחתי חשבון, ואף בחרתי שם מתחם בהתאם למיתוג החדש שלי: דוביכאן. בשמחה הודעתי לאומת הטוויטר על המעבר המתרגש ובא, והלכתי לבצע את התהליך הפשוט להפליא של הגירה לשירות החדש.

אחרי שהצלחתי להתברבר כחצי שעה עם שטויות דביליות והתקנתי ומחקתי את הוורדפרס פעמיים-שלוש, הגעתי למבוי סתום: היבוא של וורדפרס מקבל, משום מה, קבצים בגודל של עד שבעה מגה בלבד. הארכיב שלי, כמה עצוב, עומד על שמונה וחצי מגה. אני בטוח שאפשר לחתוך את הקובץ לשתיים ולהעלות אותו בכל זאת, אבל בדיוק אז נדב שאל אותי למה בעצם אני צריך הוסטינג נפרד, ומה רע לי אצלו. ובאמת, מה רע לי? אז הלכתי לדרימהוסט ואמרתי להם שתודה, אבל בעצם אני לא רוצה הוסטינג, והם ענו – אין בעיה. אפשר לזרוק את הדומיין שלך גם? ואני, כמו אחרון המשתמשים שלא קורא מה שואלים אותו, אמרתי שכן.

פאניקה.

מזל שאפשר לעלות בצ'אט מול תומך של דרימהוסט (שתמיד יש להם שמות כל-אמריקאיים כמו שון, או בראד), ולהגיד להם שאני טמבל, ואפשר בבקשה את המתחם שלי בחזרה? תוך מספר דקות המתחם חזר לרשותי, והנפלא בנשגבים הדריך אותי באיך לגרום למתחם החדש לכוון לבלוג שלי.

כמובן שהיו עוד כמה בעיות ואני החזקתי את הנשגב בנפלאים המסכן ער עד אמצע הלילה בטכסי וודו מוזרים, אבל השורה התחתונה היא זו: מהיום, אם אתם רוצים לחפש אותי, דעו שדוביכאן.

אם אתם מנויים עלי בדוא"ל או ברסס, רוב הסיכויים שאתם לא צריכים לשנות כלום. עשויות להיות עוד בעיות קלות בשעות הקרובות בעת שאבקת הקסמים שנדב פיזר תעשה את דרכה ברחבי הצינורות של האינטרנט. אם עדיין אתם נתקלים בקשיים, תודיעו לי ואני אתחנן בפני מלך מלכי המלכים שיבדוק אם הוא יכול לסדר את זה, כי אלוהים יודע שאין לי מושג כמה חיות הוא צריך להקריב כדי שהבלוג הזה יעבוד כראוי.

אז זהו, תודה לנדב וסליחה אם יהיו תקלות כלשהן בעתיד הקרוב. וכשאני אחזור לשם, אני מקווה שגם יהיה לי זמן לכתוב אפילו איזה פוסט חדש, כאן בדוביכאן.

משוגעים, תרדו מהאינטרנט!

אני לא מכיר את ירדן לוינסקי. יש לי הרגשה שפגשתי אותו פעם, אבל יכול להיות שאני מבלבל אותו עם ירדן אחר. מעולם לא נעזרתי בשירותיו כפסיכיאטר, כך שאינני יכול להמליץ על טיפול פסיכולוגי אצלו, מעבר לעובדה שאני יודע בודאות שהוא אדם טוב. מה שחשוב זה שאני מכיר את פועלולא רק), ואנחנו בבלוגוספירה אוהבים לעזור, במיוחד אחד לשני, במיוחד כשה"אוייב" הם אנשים שעושים שימוש במיני טכניקות נלוזות שאנחנו היינו מעדיפים שתעבורנה מן העולם.

אז הנה תרומתי למאבק הצודק. אתם מוזמנים להצטרף. וזכרו: זה לא גוגל בומב אם זה למטרה טובה.

פרדוקס האנונימיות

אלי כתב פוסט על נושא מעניין במיוחד: איך זה שאנשים באינטרנט אדיבים יותר מאשר בחיים האמיתיים? ואכן, כולנו נתקלנו בנכונות המופלאה של יושבי פורומים או קוראי בלוגים אלמוניים לעזור לנו כמעט בכל בעיה אם רק נזרוק איזה מסר קצר איפשהו עם תיאורה. רבים מאיתנו ניצבו כבר בשתי העמדות – גם בזו של השואל וגם בזו של העונה – ובשני המצבים אנחנו מרשים לעצמנו הרבה יותר משהיינו מרשים עם אנשים פיזיים בעולם האמיתי. אנחנו נותנים תשובות הרבה יותר מפורטות ועל עניינים הרבה יותר מסובכים מאשר מה שהיינו עושים בחיים האמיתיים, ואנחנו גם מרשים לעצמנו לשאול זרים גמורים שאלות שלעולם לא היינו שואלים אנשים זרים, ואולי אפילו לא מכרים. לשאול "מה השעה" זה דבר אחד, אבל לשאול "איך אני מתקן תקלה כזו וכזו במחשב שלי" זה כבר משהו שונה לגמרי.

אלי מביא תשובות מכאן ומכאן – מצד האופטימיסטים חסרי התקנה ומצד הציניקנים חסרי הנשמה, אבל אני חושב ששני הצדדים צודקים ושני הצדדים טועים באותה מידה.

מה שצריך לזכור הוא שעודף האדיבות אינה התופעה האינטרנטית היחידה שרובנו חווינו. יש גם את החוויה ההפוכה: הטרולים, והפליימים. אנשים מרשים לעצמם אמירות והתנהגות שלעולם לא היו מעזים להפגין בחברת אנשים. וכשאני אומר "אנשים" אני כולל את עצמי. לעיתים קרובות ההתנהגות שלי בשיחות אינטרנטיות היא מתחת לכל ביקורת, ושונה בעליל מהצורה שאני מדבר או מתנהג בחברת אנשים. אני מאמין ששתי התופעות הללו הן שני צדדים של אותו גורם ממש: האנונימיות (או תחושת האנונימיות).

א. באינטרנט, כולם נראים כמוך. קרה לכם פעם שראיתם לראשונה מישהו שדיברתם איתו הרבה ברשת אבל מעולם לא פגשתם? או שבלוגר שאתם קוראים כבר הרבה זמן הוסיף פתאום תמונה שלו לאתר? נכון שהתגובה הראשונה שלכם תמיד הייתה "ממש לא ככה דמיינתי אותו"? באינטרנט אנשים שאנחנו מעריכים תמיד יראו כמונו, כי הם, הרי, בדיוק כמונו. לא הייתי קורא לזה גזענות סמויה, אלא יש לנו הטייה אוטומטית, מולדת, לטובת אנשים שנראים כמו האנשים שאנחנו רגילים אליהם, שזה בעיקר המשפחה. אני זוכר שבפעם הראשונה שקראתי את הפוסט של נתאי שסיפר איך שקראו לו בקיבוץ עליקמא, זה עשה לי דיסוננס קוגניטיבי קטן. כי לא יעזור שאני יודע שהוא אחיין של עמיר פרץ ושכנראה גוון העור שלהם דומה, ולא יעזור שאין לי שום דבר נגד עמיר פרץ או מזרחיים באופן כללי, כשאני קורא טקסט של מישהו התמונה שלו בראש שלי לעד תראה בערך כמוני, אולי עם קצת יותר שיער. כי ככה נראים אנשים "רגילים", מבחינתי. כל שינוי מהפורמט הבסיסי הזה מצריך סיבה ספציפית. כך גם טקסט שיתחיל בלא זיהוי מין הדוברת יקרא על-ידי כאילו נכתב על-ידי גבר. אם וכאשר יתגלה כי הטקסט נכתב על-ידי אישה, הדבר יצריך שינוי מנטלי בתמונה המנטלית שיצרתי של כותב הטקסט.1

אז מה אם כולם נראים כמוני? אז לאנשים שנראים כמוני (בהנחה שאני לא מכיר אותם) קל לי יותר להיות נחמד ואדיב, וקל לי יותר לתת בהם אמון. עצוב, אבל אני חושב שעבור רוב האנשים, זה גם נכון.

מאידך, ברגע שהאידיליה של הזהות הטוטאלית נשברת כי מישהו לא מסכים עם מישהו אחר, הדבר גורם לתסכול, שמוביל למלחמות פליימינג.

ב. באינטרנט, אני לא יודע למי אני פונה, והם לא יודעים מי פנה אליהם. כשאני פונה ברחוב למישהו בבקשה לעזרה, אני גורם להם אי-נוחות מסויימת, ובשל כך אני מרגיש אי-נעימות מסויימת. באינטרנט, אני משלח את הבקשה שלי, בדרך-כלל, לציבור אנונימי – אני לא יודע מי קרא את הבקשה שלי, ואף אחד לא מרגיש מחוייב להשיב לה. כך נמנעת גם אי-הנוחות של המשיב הפוטנציאלי, שיכול להתעלם (אפילו יש לגיטימציה מתוך כך שרבים אחרים ראו את הבקשה, ובוודאי מישהו אחר ישיב למבקש), וגם אי-הנעימות מצד המבקש, שכן הוא אינו מכביד על איש שאינו מעוניין לסייע. על כן, אנשים ירשו לעצמם לבקש הרבה יותר באינטרנט מאשר מחוצה לה. (כשמישהו לא מצליח להבין את חשיבות האנונימיות של הקורא לבקשות שכאלו, למשל כשמישהו שולח דוא"ל למישהו אחר עם בקשה משמעותית, התוצאה היא לעיתים קרובות מפח נפש לשני הצדדים).2

ג. האינטרנט הוא (עדיין) בעיקרו אסינכרוני. למרות המיידיות של הכל, ואפילו בטוויטר, האינטרנט הוא עדיין אסינכרוני, כלומר, יש לגיטימציה מלאה להתמהמהות במתן תשובה (במידה רבה בגלל סעיף בי"ת). אם אני אשאל מישהו מה השעה בתחנת אוטובוס, הוא צריך לענות לי מיד. אם אני מתקשר לחבר שלי ומבקש ממנו עזרה בפתרון בעיה במחשב, הוא צריך לתת לי תשובה באותו הרגע, ולו תהיה זו "אני אחזור אליך עוד שעה". אבל אם שילחתי ציוץ לאוויר העולם, או שאלה בפורום, הם יחכו שם, ולכולם יהיה ברור שזה לגיטימי לגמרי לענות על זה גם עוד שעה או יום, אם אין להם זמן כרגע.

ברגע שאני יכול לענות מתי שנוח לי, ולא מתי שנוח לשואל, הסיכוי שאני אשיב עולה פלאים, כי כמעט תמיד יש איזשהו זמן במהלך היממה שהוא זמן מת, שאין לי משהו מיידי לעשות בו, ואז אני יכול להשיב על השאלות שנשאלו.

לשלושת הגורמים הללו צריך להוסיף גם דברים שאלי כבר ציין: העלות האפסית של יצירת טובין ציבוריים (כלומר כאלו שנגישים לכולם באותה מידה). למעשה, עבור מתכנת בודד זה כנראה יותר פשוט לשחרר תוכנות שהוא יצר לשימוש עצמי באופן חופשי מאשר להקים את כל המערך הדרוש כדי לגבות תשלום על אותה תוכנה ממש, והרווח הפוטנציאלי לא מצדיק את ההשקעה; ומאידך, צבירת מוניטין בקרב הקהילה, על כל טובות ההנאה המשתמעות מכך (אבל זה נראה לי קטנוני להפוך את זה לסוג של אנוכיות, מכיוון שזו תועלת אורגנית. קשה לי להאמין שמישהו עוזר לאחרים כדי שבעתיד יוכל לקבל יותר עזרה מהקהילה. השכר בדמות מוניטין ויותר סיוע בעתיד הוא תופעת לוואי מבורכת, לא תמריץ).

אבל אלו נכונים בעיקר בפרוייקטים כמו תוכנות בקוד פתוח או וויקיפדיה. את האינטראקציות האדיבות הנפוצות ביותר ברשת, אלו של הסיוע ההדדי בפורומים למיניהם, אפשר להסביר, לדעתי, רק באמצעות התייחסות לאנונימיות של הרשת. אותה אנונימיות שמאפשרת לאנשים לקלל, לחרף ולגדף, לרדוף אנשים עד חורמה ולעצבן את כולנו עד השמיים, היא זו שמאפשרת "מעשים אקראיים של טוב-לב", כפי שאינם מתאפשרים בעולם המנוכר בו אנו חיים. למרבה הפרדוקס, את התפקיד של הכפר הקטן שבו כולם מכירים את כולם החליף הכפר הגלובלי שבו אף אחד לא יודע שאתה כלב.

  1. יהיה זה בלתי נכון להגיד שהכותב הנייטרלי הוא אנדרוגיני – שום שינוי לא ידרש אם יתגלה במובהק שהכותב הוא גבר. ביקורת אפשרית על הטענה הזו היא שבאינטרנט, כולם נראים כמו ההגמון, שבמקרה הישראלי זה גבר אשכנזי, שבמקרה זה אני. אם זה נכון, אני אציין רק שבאזורים "מוגדרים", למשל פורומים נשיים, או אתר של מוזיקה מזרחית, אפשר לשער שהגולשים יתקנו את הדמות ההגמונית כדי להתאים לאופי הפורום. []
  2. אני זוכר כמה פוסטים בבלוגים שונים לגמרי מקרים כאלו, אבל לא הצלחתי לאתר אותם כרגע. אם יש לכם כאלו, תגיבו למטה ואני אוסיף קישורים לדוגמא. []

מות המספור

לפני כמה ימים ראיתי לראשונה בחיי ספר אלקטרוני מקרוב (זה של סוני, לא הקינדל). אחד הדברים שתפסו את תשומת ליבי זו העובדה שהגדלה או הקטנה של הפונט משנה בהתאם את מספר ה"עמודים" בספר.

ימים ספורים לאחר מכן, בעת שבדקתי עבודות של סטודנטים שמתי לב למשהו שהבחנתי בו בעבר, אבל לא ייחסתי לו חשיבות: סטודנטים נותנים מספרי עמודים שאינם מתייחסים למספור של עמודי המאמר בכתב העת, אלא למספור של העמודים בקובץ ה-PDF שהם הורידו. המספור האמיתי, בסופו של דבר, מרגיש שרירותי לגמרי לסטודנט בן ימינו, שבסבירות גבוהה לא ראה כתב עת מדעי בחייו. המאמרים בפורמט האלקטרוני הרבה יותר נגישים ונוחים מאשר ללכת לספריה, לאתר את הגליון הנכון של כתב העת, ואז עוד לצלם עותק של המאמר, כי אי אפשר להוציא את החוברות מהספריה.

העניין הוא שמספור עמודים הוא קונבנציה נוחה ביותר – היא תוצר לוואי מקרי של טכנולוגיית הדפוס, אבל זהו תוצר לוואי שימושי להפליא. בכל טקסט באורך של יותר מכמה אלפי מילים, מתן מראה מקום כללי ("קננגיסר 2009", כדוגמא פיקטיבית) זה לא ממש מועיל, במיוחד אם מראה המקום מתייחס לנקודה ספציפית בטקסט, ולא למאמר באופן כללי.1 אובדן הקונבנציה הזו, בין אם בטקסטים עם מספור דינאמי כמו בספר האלקטרוני, ובין אם טקסטים בלי מספור כלל כמו רשומות בבלוגים, ייצור בעיה למי שרוצה לתת מראה מקום מדוייק. ובעוד שאפשר לחשוב על סטנדרטים חלופיים למראי מקום (למשל, מספר פסקה), הדבר יצריך יצירת מספור יעודי ומלאכותי, להבדיל מהאורגניות של מספור עמודים בספר.

עכשיו אני קצת סקרן לדעת איך הבעיה הזו תפתר.

  1. דוגמא טובה היא ציטוטים ישירים – מתן מראה מקום ברמת העמוד מאפשר לקורא שלא מכיר את הטקטס המצוטט לבדוק את ההקשר שבו נכתב הקטע שצוטט. []

בשביל מה הייתי צכה את זה?

נתחיל מהדברים החשובים: תמונת הכותרת של הבלוג, כמו גם כותרת המשנה שלו, התחלפו. הראשונה היא פרט מתוך תמונה שאשתי צילמה בטיול שעשינו בשבוע שעבר למיססאגה (Mississauga), עיר סמוכה לטורונטו, לרגל הסתיו והשלכת. השניה, אם איכשהו אתם לא יודעים את זה – תתביישו! – היא מתוך זה:

ועכשיו לשאר פרפראות.

גל מור1 כתב היום על הנרגבלוגים, הבלוגייה החדשה של מעריב עבור העיתונאים שלהם. ספציפית, הוא הפנה לפוסט הראשון של קובי אריאלי, איש אהוב ומוערך במקומותינו. התגובה הראשונה שלי הייתה זעף – מדובר בפוסט שכל כולו אי הבנה של בלוגים (בלוג, לדעתו של אריאלי, הוא שורת הכותרת של הפוסט הזה, ועם הרבה סוגריים. טוב, החלק השני הוא נכון), התנשאות (אני דווקא אוהב התנשאות), ועלבון למדיום שבו הוא כותב, כאומר "אמרו לי לכתוב פה, אבל זה קצת קטן עלי, אז אני אעשה כאילו אני כותב פה, אבל בעצם רק ארד על אחרים שעושים את זה – זה לא פוסט בבלוג, זו פארודיה על בלוג".

אבל אז נרגעתי קצת, וחשבתי על ההתחלה שלי בעולם הבלוגים. זה היה בלייבג'ורנל, אחרי תקופה ארוכה של קריאת ג'ורנלים של כל מיני צעירים מלאי זעם קיומי על החיים ורחמים עצמיים (כי זה סוג האנשים שהכרתי אז, כי זה סוג האדם שהייתי אז בעצמי). כשסוף סוף החלטתי לעשות את הצעד הזה ולפתוח בלוג, חשבתי שככה אמורים לכתוב, שזה מה שמצופה ממני, כי זה מה שהכרתי. לא הכרתי שום דבר אחר שנכנס תחת ההגדרה של בלוג אז – אם כי, להבדיל מאריאלי, אני לא ניזונתי משמועות ומערכונים בארץ נהדרת בלבד – אז זה מה שניסיתי לכתוב. אך שוד ושבר! הייתה זו דווקא תקופה טובה בחיי. בדיוק התחלתי לצאת עם מי שלימים הייתה לאשתי, החיים נראו טובים מאי פעם, הייתי, סך הכל, די מרוצה. אז מכיוון שלא היה לי שום דבר רע להגיד, לא אמרתי כלום.

הרבה זמן עבר בין הפוסט הראשון, המהוסס שלי, לפוסט הבא, ומשם התחלתי לאט לאט לגבש את מה שהפך לבסוף למוטו של הבלוג הנוכחי שלי: תגובות לדברים שקראתי, תגובות לדברים ששמעתי, תגובות לדברים שראיתי… אתם מבינים את הקונספט.

אז מה לי כי אלין על אריאלי, אם הוא עובר את אותו תהליך שאני עברתי (או לפחות מתחיל מאותה נקודה)? אולי זה בגלל שדברים באמת השתנו מאז שנת 2002, שלא צריך להתאמץ יותר מדי כדי למצוא בלוגים איכותיים עכשיו, שבאמת הגיע הזמן שגם במדיה המסורתית כבר יפרדו מהסטריאוטיפ הדי דבילי הזה כשכל הממצאים מצביעים על מציאות שונה מזו שאריאלי מדמיין. אולי זה בגלל שאריאלי לא רק לועג לתוכן, אלא מטיל ספק בעצם היכולת של בלוג להכיל משפט תקני בשפה העברית, כאילו עצם המדיום מנוגד לכך.

אריאלי כותב כאחרון הטרולים – למעשה, אני ברגעים אלו ממש מאכיל את הטרול – אבל מה שמרגיז זה שיכול מאוד להיות שהוא אפילו לא יודע שהוא טרול; יכול להיות שהוא באמת מאמין בדברים האלו שהוא כותב, וזה מעצבן. לא מעצבן שהוא מאמין בכך – מעניין את התחת שלי מה חושב קובי אריאלי – אלא זה שהוא מקבל במה פומבית כדי להביע את זה.

לא שזה הדבר הכי מטריד שקיבל במה פומבית בנרגבלוג.

פרק  דל"ת: נגד ההומוסקסואליות, בעד ההומואים

1)      הגדרת ההומוסקסואליות כמעשה תועבה , האסור מכאן ואילך על פי חוק, גם אם האיסור לא ייכפה על מי שנתפסו להומוסקסואליות בתקופה שבה היתה מותרת , וכמובן, לא על מי שנתונים כבר במערכת יחסים הומוסקסואלית.

2)      איסור על הדחה למעשה הלסבי, גם אם לא יהיה איסור על המעשה הלסבי עצמו.

3)      איסור על מתן פומביות להומוסקסואליות, על מצעדי גאווה הומו-לסביים, על מועדונים ייחודיים להומו-לסביים  .

4)      מטפלת  מינית (סרוגייט) סקסית חינם לכל הומו שיהיה מעוניין.

5)      מטפל מיני סקסי חינם לכל לסבית שתהיה מעוניינת. .

6)      איסור חמור על ביזוי ההומו-לסבים ועל יחס לא נאות אליהם מכל סוג

7)      הקפדה על אי אפליית ההומו-לסבים בכל מערכות חיינו והבלטת הישגיהם הגדולים בתחום האמנות והתרבות

8)      איסור מוחלט על שינויי מין וניתוחי מין במובן הטראנס-ג'נדרי.

9)      איסור חמור על זנות הומוסקסואלית והתחזות קוקסינלים כנשים לצורכי זנות

10)  איסור חמור על החצנת הומוסקסואלים (אאוטינג) בניגוד לרצונם

(אגב, מנחם בן, אתה צריך עורך – אפילו לשים נקודה (אחת) בסוף כל משפט אתה לא מסוגל).

(אגב2, בואו נחזור על זה שוב: "מטפלת מינית סקסית לכל הומו שיהיה מעוניין".)

היפה הוא שבן מצליח להאחז באמונה שהוא ליברלי ומתקדם (כי אסור להפלות או להעליב הומואים, חוץ מהקטע הזה שלוקחים אותם לבית כלא אם הם עושים את מה שעושה אותם להומוסקסואלים). אבל זה לגמרי אשמתי – אחת לכמה זמן אני שוכח למה אני לא מתקרב לטקסטים של מנחם בן עם מקל, וקורא אחד מהם בטעות.

לא על זה רציתי לדבר.

השוו את הטקסט הדבילי וחסר התוכן של אריאלי לפתיחת הבלוג של בן כספית – עיתונאי ממש, לא פובליציסט בגרוש. האיש מכיר באי הידיעה שלו, מנסה להתמודד איתה בצורה אינטליגנטית, ולבסוף מצליח למצוא את המקום שלו בתוך הרעיון הזה של "בלוג". לראות עיתונאי שאינו מבין בבלוגים מכיר בכך שאין הבדל עצום בין בלוג לבין הכתיבה שלו בעיתון, זה סימן לבגרות ותבונה נדירים להפליא בנוף העיתונאי של ימינו. ההערכה שלי אליו, רק מקריאת הפסקאות הבודדות הללו, עלתה פלאים.

בהמשך להמולה האינטרנטית סביב אותה רשומה של שליו בן ארי בחורימבה2, עלו ברחבי הרשת כל מיני ניתוחים פסיכולוגיסטיים של הרוגז שהיא עוררה. רבים טענו שמדובר בקנאה על כך שמישהו עושה כסף מהאינטרנט ואנחנו לא. כדרלעומר מלך עילם כתב שמה שמפריע לנו זה שאנחנו היינו פה קודם, ולכן ל"הם" אין זכות לייעץ3. לי נראה שהתשובה האמיתית היא הרבה יותר פשוטה.

בתגובות פה ושם הועלתה תהייה על איך זה יכול להיות שמצד אחד הרבה אנשים מודאגים מירידה ברמת התוכן של אתר שמתמסחר, ומצד שני אחרים אומרים שכשאתר הופך למסחרי, הציפיות ממנו הופכות גבוהות יותר. ואני חושב שהפרדוקס הזה הוא לב הבעיה. כשאתר מתמסחר, על פי האידיאל הקפיטליסטי, הוא אמור להפוך לטוב יותר: עכשיו זו כבר לא פעילות לשעות הפנאי של הבלוגר, אלא העבודה שלו. הוא אמור להשקיע יותר תשומת לב לפרטים, יותר מחשבה על כל מילה. הוא אמור לנפק לנו עכשיו טקסט איכותי יותר, כי יש לו אינטרס כלכלי שאנשים ירצו להמשיך לקרוא אותו. אבל המציאות (לדוגמא, אותו פוסט של בן-ארי) מלמדת שקורה דווקא ההפך: שהאתר מתמלא בפילרים, שאיכות הטקסט יורדת כי צריך יותר טקסטים בפחות זמן. מסתבר ששעות הפנאי שלנו שוות יותר מכסף – שאם אנחנו כבר מבזבזים אותן על משהו כמו בלוג, אנחנו מצפים מהתוצר שלנו להיות יותר איכותי מאשר כשאנחנו מבזבזים את "זמן העבודה" שלנו על זה.

בדיוק הפער הזה בין מה שאנחנו אמורים לצפות לו על פי האידיאל הצרכני עליו התחנכנו, לבין מה שאנחנו יודעים שאפשר לצפות לו (ואכן מתרחש), הוא מה שמרגיז – אותי לפחות – בהתמסחרות של חורימבה, ובזו שפוסטים כמו אלו של בן-ארי מטיפים לה אצל אחרים. הייתי מת לדעת שהפיכת חורימבה לפרובלוג תביא לעלייה באיכות הפוסטים (או לפחות להשארותם באותה רמה), לצד רווח נאה לגל מור וחבריו לפרוייקט. המציאות לימדה אחרת, ועל כך יצא זעמי – וזעמם של אחרים.

לבסוף, כדאי לציין לחיוב את ההענות של גל למספר קוראים שהציעו להפריד בצורה נוחה יותר את הרסס של חורימבה בין מאמרים בסגנון ה"קלאסי" של חורימבה לבין סקירות צרכניות ושאר סוגי תכנים פרובלוגיים. זו צורת התנהלות שהרבה מיזמים מסחריים יכולים ללמוד ממנה, ובדיוק תואמת ל"שיחתיות" של השימוש במדיה החדשה, לה מטיף גל כבר זמן רב.

  1. עוד פעם?! []
  2. כן! []
  3. זה לא שונה מהותית מהטיעון בזמנו של שוכני קפה דה מרקר כאילו הבלוגרים הותיקים יותר לא אוהבים יותר כי לנו יש יותר פז"ם, ומפריע לנו שהם נכנסים לנו לטריטוריה. והוא הגיוני באותה מידה. []

קננמשהו

שני דברים למדנו מכל פרשיית חורימבה והמקפים:

א. חורימבה זה יותר טוב מפיצה (ממוצע המבקרים [יוניקים] באתר מאז פרסום הפוסט ההוא עומד על מעל מאתיים, למרות שלא פרסמתי אף פוסט נוסף מאז, לעומת ממוצע שבקושי מגרד את ה-80 בימים בלי פוסטים, ועולה לכ-150-170 בימים עם. ראשון במצעד המקשרים, כצפוי, יובל דרור עם למעלה מ-70 כניסות [בלי לספור אנשים שנכנסו ישירות מהרידר שלהם – יש למעלה ממאה מהם, ואין לי אפשרות להפריד ביניהם], אחריו רויטל עם 30 כניסות, ולבסוף חורימבה, שניפק בינתיים רק 25 כניסות, כמעט כולן מהטראקבק, ורק מיעוטן מהקישור מהפוסט האחרון. הפוסטים האחרים שקישרו לכאן לא עלו על עשר כניסות כל אחד).

ב. אנשים לא מסוגלים לאיית קננגיסר. אצל יובל זה הפך לקננסיגר, ואצל אלי זה בכלל קננסינגר. עכשיו, באמת, כל כך קשה? זה לא שאני מסתיר את השם שלי וקשה לאתר אותו – הוא מופיע בראש כל עמוד בבלוג הזה, לעזאזל! אתם הרי לא מאייתים אותו משמיעה, נכון? שניהם, אגב, תיקנו את המעוות רק אחרי שקיללתי קרובי משפחה שונים שלהם.

פעם הלכתי להרשם למשהו שקשור לפסיכומטרי (קורס? לא זוכר). הבחורה שישבה שם שאלה אותי מה השם שלי. אמרתי לה. אז היא ביקשה ממני לאיית – לגיטימי – אז אייתתי לה. ואז היא הסתכלה על הדף שמולה, עליו רשמה במו ידיה, בכתב ידה, לאט ובזהירות, את שמי המלא והמדוייק, ואחרי שניות ארוכות הרימה עיניה אלי, הורידה אותן שוב אל הדף, ואמרה: "קננגראס"?

אגב, בעקבות התהייה הטכנולוגית שלי בפוסט הקודם נדב פָּרץ לי לתוך ה-CSS ועשה מעשי כשפים דיגיטליים כך שעכשיו יש הזחה של השורה הראשונה בפיסקה ויישור לשני הצדדים. נאלצתי לכתת רגלי לתוך המקום הטמא הזה כדי לגלות מה הוא עשה ולוודא שלא נשארו שאריות של בובות וודו בשטח, ועל הדרך הגדלתי קצת את הגופן וניסיתי לסדר עוד כמה דברים, בשאיפה שלא שברתי כלום ולא הכעסתי את אלילי ה-HTML. אם יש תלונות, תודיעו לי, ואני אגיד לכם שאין לי מושג איך לתקן את זה, ונוכל לקוות יחד שנדב ישמע את שוועתנו וירד ארצה לתקן את הדרוש תיקון.