תפתח חלון

חלון אוברטון — By Hydrargyrum, CC BY-SA 2.0 https://commons.wikimedia.org/w/index.php?curid=37831314

איש יקר שאל אותי אם אסכים לכתוב פוסט על "חלון אוברטון". אני תמיד שמח להענות לבקשותיהם של אנשים יקרים, אבל נתקלתי בבעיה במילוי המשאלה — מעולם לא שמעתי על המושג הזה. הפוסט שלפניכם, לפיכך, הוא יותר דובי חוקר מה זה חלון אוברטון ומגלה מה הוא חושב עליו, ולא ממש דובי מספר על משהו שהוא מומחה בו. קחו כל מה שאני אומר עם כמה גרגרי מלח, ואולי איזו פחית בירה.

חלון הזזה

חלון אוברטון הוא מושג שפותח על-ידי אחד ג'וזף אוברטון, מבכירי מכון המחקר הליברטריאני Mackinac Center, בשנות ה-90 (אוברטון נהרג בתאונה בשנת 2003). המונח לא זכה ליותר מדי התייחסות מחוץ למכון המחקר הזה — למעשה, המאמר הראשון שפרסם מכון המחקר עצמו על המושג עבור הציבור הכללי התפרסם ב-2006. סביר להניח שרוב מי שהכיר אותו בראשית שנות האלפיים הכיר אותו כשמו של רומן פוליטי שפרסם אושיות הימין האמריקאי גלן בק. אבל בשנים האחרונות הוא זכה ליותר חשיפה, אף כי הספרות האקדמית עליו עדיין מצומצמת מאוד. ואולי זה צריך להיות הסימן הראשון באשר למה שכדאי לי לחשוב על חלון אוברטון. אבל אשתדל לא לשפוט מראש.

חלון אוברטון כולל שני מרכיבים: אבחנה (טריוויאלית למדי) באשר למדיניות ציבורית, והנחיה באשר לדרך הפעולה הנכונה בעבור גורמים המעוניינים לשנות את המציאות הפוליטית, כמו מכוני מחקר.

האבחנה אומרת פחות או יותר כך: בכל תחום של מדיניות אפשר לסדר את המדיניויות האפשריות על רצף שנע מקיצוניות אחת לשניה. בוויקיפדיה טוענים שאוברטון דיבר בהכרח על רצף של מדיניות מהכי חופשית להכי לא-חופשית, אבל אני לא רואה אינדיקציה לכך במעט הפרסומים שראיתי בנושא — מרכז המחקר הוא ליברטריאני, ולכן מן הסתם מתעניין בעיקר במימד הזה, אבל אין סיבה עקרונית שזה יהיה המימד היחיד; אנחנו עוד נחזור לנקודה הזו. אבל לא כל מדיניות על הרצף הזה היא אפשרית פוליטית. האבחנה של אוברטון היא שבכל רגע נתון יש חלון צר על פני הרצף הזה של דברים שנחשבים ראויים לביצוע, או לפחות סבירים, ורק הם ניתנים להשגה. פוליטיקאי סביר יגביל את עצמו אך ורק לרעיונות הללו בבואו לקדם מדיניות, כי רק סביבם יש סיכוי לגבש קואליציה מספיק רחבה. כל דבר אחר הוא בגדר "קיצוני", או כזה ש"לא יעלה על הדעת".

כאמור, האבחנה הזו בפני עצמה היא לא פריצת דרך מדהימה במיוחד. מדעני מדינה כתבו כבר הרבה לפני על מפלגות שהן "לא-קואליציונביליות" כי הן מחוץ לטווח הדעות שנחשב לגיטימי עבור רוב הציבור במדינה, לדוגמא.

המרכיב השני של מושג החלון של אוברטון הוא ההיסק מתוך האבחנה לגבי האופן בו צריכים גופים פוליטיים לפעול כדי לשנות את המציאות הפוליטית. ההמלצה הנפוצה לגופים כאלו היא לפעול באופן הדרגתי: לתמוך ברעיון שנמצא בתוך הטווח הלגיטימי ולדחוף ליישומו, כדי לפחות לקרב את המציאות המדיניותית להעדפות האמיתיות של הארגון. אבל אוברטון טען שהדרך הנכונה לפעול היא על-ידי הפעלת כוח מבחוץ כדי להזיז את החלון עצמו, באמצעות חינוך הציבור והפוליטיקאים ו"שיווק" של העמדות הפוליטיות. באופן הזה, לא רק שחלון האפשרויות הפוליטיות יתקרב לאט לאט להעדפות של הארגון (עד שלבסוף ההעדפות הללו יהפכו למדיניות רשמית), אלא שבינתיים, התזוזה של החלון תסגור אופציות שנמצאות כרגע בצד הרחוק יותר של החלון, וימנע יישום שלהן.

עד כה, עדיין לא נראית כל רעידת אדמה רעיונית. אם מפרקים את הרעיון הזה למונחים הבסיסיים ביותר, כל מה שהוא אומר הוא שרוב האנשים חושבים א', ואם אתה רוצה שהם יחשבו ב', אתה צריך לשכנע אותם ש-ב' הוא נכון. אין כאן שום הדרכה איך משכנעים אנשים שמה שאתמול היה עבורם בגדר לא יעלה על הדעת הוא בעצם הדבר הנכון לעשות, ואין כאן כלים לזיהוי החלון. האלמנטים שנשמעים הכי מעניינים, למשל, הרעיון שהגודל של החלון הוא קבוע ולכן תזוזה לכיוון אחד בהכרח תמנע אימוץ רעיונות מהקצה השני של החלון, אינם נתמכים בדבר ונראים, על פניו, משוללי יסוד. יתר על כן, אין שום סיבה לחשוב שתחום מדיניות כלשהו מתקיים רק על רצף אחד. מספר עקרונות שונים יכולים להתחרות ביניהם בהכרעה על תחום מדיניות אחד, והאופן שבו כל אדם ידרג את האופציות על הרצף ישתנה על בסיס המשקל שינתן לכל עקרון שכזה. קחו, למשל, את נושא התחבורה הציבורית בשבת בישראל. יש מי שיסדרו את הפתרונות האפשריים בין "דתי" ל"חילוני". אחרים, למשל שלי יחימוביץ', יעדיפו לסדר אותם על הרצף בין "קפיטליסטי" ל"סוציאליסטי". הסדר של הפתרונות, ומכאן גם מה נופל בתוך החלון ומה נופל מחוץ לו, יהיה שונה בין עקרון לעקרון. כיצד נתייחס לרעיון שנחשב סביר על פי מימד אחד, אבל קיצוני על פי מימד אחר? לא ברור.

קונספירציית אוברטון

עד כאן, "חלון אוברטון" נשמע כמו גרסה בשפה אדקמית יתר על המידה של הפתגם slow and steady wins the race: רק תתמידו במה שאתם עושים, ובסוף תצליחו. אל תתפשרו, אל תוותרו. הצדק עמכם, והצדק ינצח.

מרגש במיוחד זה לא. ועושה רושם שגם אחרים חשבו כך, כי ברגע שהמונח יצא מתחומי מכון מקינק עצמו, הוא עבר מוטציה מיידית. גלן בק, באופן אירוני הפופוליזטור המרכזי של המונח, ראה ברעיון של אוברטון סכנה לחירות, ולא הזדמנות לקדם אותה. ברומן שלו הוא מתאר כיצד גופי שמאל משתמשים ברעיונות של אוברטון כדי לשלול את חירותו של העם האמריקאי. אבל אולי משום שבק לא יכול לדמיין איך אפשר לשכנע אנשים ברעיונות שמאלניים, המנגנון שהוא מתאר שונה בנקודה קריטית אחת: טכניקת אוברטון אצלו עושה שימוש בדעות מוקצנות בכוונה. גופי השמאל אינם מנסים לשווק את מרכולתם בכנות, אלא הם מציבים בפני הציבור עמדות קיצוניות הרבה יותר ממה שניתן היה אפילו להעלות על הדעת כמה שלא יעלה על הדעת. כתוצאה מכך, חלון אוברטון נמתח, וכולל עמדות שקודם לכן חרגו ממנו, אבל עכשיו נראות סבירות ביחס לנקודת הקיצון החדשה. כלומר, חלון אוברטון, בגישה הזו, מכסה תמיד אחוז דומה מתוך כלל הרצף. הדרך להכניס את הדעות הקיצוניות שלך לתוך החלון הוא להגדיל את הרצף מהצד שלך עד שהדעות האמיתיות שלך יראו מספיק מרכזיות באופן יחסי.

התפיסה הזו, הקונספירטיבית, היא זו שתפסה את הדמיון הציבורי וזכתה לפרסום. ראו, למשל, את ההסבר הזה שמספקת אשת התקשורת רייצ'ל מאדו על ההשפעות השליליות של דונלד טראמפ (המועמד) על טווח הדעות שזוכה ללגיטימיות במפלגה הרפובליקנית. (בהערת שוליים כדאי אולי לציין את האירוניה כאן, שכן דווקא הרעיון המקורי של אוברטון מסביר באופן טוב יותר את התוצאה האמיתית של הפריימריז והבחירות בארה"ב: הדעות הקיצוניות של טראמפ לא גרמו למתיחה של החלון עד לנקודת האמצע בינו לבין החלון המקורי — הן הביאו את החלון ממש עד אליו.)

חלון אוברטון הקונספירטיבי מניח שכולנו לוקים בכל עת בכשל הלוגי של שביל הזהב, ותמיד אנחנו משווים כל עמדה לעומת העמדה הקיצונית ביותר בנמצא, כדי להחליט אם העמדה היא סבירה או לא. קשה לי להאמין שהכשל הזה נפוץ עד כדי כך. רוב האנשים, אני נוטה להאמין, מחליטים אם עמדה היא בגדר הלגיטימית או לא באמצעות השוואה לעקרונות שהם מאמינים בהם, בלי להתחשב בכלל בעמדות הקיצון הקיימות בשוק הדעות.

ובין כה וכה, כאמור, חלון אוברטון הקונספירטיבי לא מסביר את התוצאות הקיצוניות שאנחנו רואים ברחבי העולם בעת האחרונה, משום שהקיצונים עצמם זוכים, ולא רק אלו שקצת פחות קיצונים מהם. מצד שני, גם חלון אוברטון הקלאסי לא מסביר את ההתרחשויות הללו, משום שהגישה של אוברטון תמיד הייתה אליטיסטית, ודיברה על "חינוך של מקבלי ההחלטות". אבל התופעות שאנחנו ראינו בעת האחרונה (טראמפ, ברקזיט) היו תופעות של מלמטה-למעלה, של גראס-רוטס.

טראמפ ותומכי הברקזיט לא הזיזו את החלון, הם חשפו מציאות קיימת ונתנו לגיטימציה לעמדות שכבר היו פופולאריות בציבור לפני שהם הגיעו. החשיפה הזו, של הציבור הגדול שפתוח לעמדות קיצוניות כאלו, ושל העדר הענישה למי שינקוט בעמדות הללו (להפך!) הם שהפכו את העמדות הללו לקבילות בעבור הפוליטיקאים. הם חשפו נישה אקולוגית חבויה, והפוליטיקאים מיהרו למלא אותה. לא היה שום אלמנט של שכנוע במה שטראמפ עשה: הוא בסך הכל נתן קול לציבור גדול שלא האמין שהפוליטיקאים יסכימו לייצג אותו (כי הוא מחוץ לחלון), והראה שהוא מספיק גדול כדי לאזן כל ענישה מצד המתונים, ולמעלה מכך.

ומה עם ישראל?

עם פרוס הבחירות החדשות (מזל טוב, אגב), עולה השאלה האם ניתן להסביר את ההקצנה ההולכת וגוברת בימין, ובמיוחד בתוך הליכוד פנימה, במונחים של חלון אוברטון. הדוקטורט שלי מתאר מנגנון שנשמע על פני השטח דומה למנגנון של אוברטון: הימין דוחק רעיונות של השמאל לאט לאט אל מחוץ לטווח הרעיונות הלגיטימיים, ובכך מכריח את השמאל לבחור בין שינוי עמדותיו ימינה כדי לא לאבד מצביעים, או להשאר מיעוט מוקצה שמודר לנצח מהשלטון. אבל בתיאור שלי אין חלון קסום בעל גודל קבוע, ואין מי שמושך אותו לכיוון אחד כדי להכניס רעיונות קיצוניים יותר לתוך הטווח של החלון.

לשיטתי, ישנן בכל מערכת פוליטית מספר מושגי יסוד שמגדירים מה לגיטימי ומה לא. בישראל, מונחי היסוד הללו הם דמוקרטיה, בטחון, וזהות יהודית. כדי להביע עמדה שנופלת לתוך הטווח הלגיטימי, חובה על המביע להבהיר כיצד העמדה הזו תומכת בשלושת העקרונות הללו. השינויים בטווח הלגיטימי, אם כן, נובעים מתוך שינויים באופן בו האליטה הפוליטית והציבור תופסים את המשמעות של המושגים הללו. זהות יהודית, למשל, נקשרה בעשורים האחרונים באופן הרבה יותר חזק לטקסים דתיים, לעומת תקופת בן-גוריון שביקש לנתק את התנ"ך (כמסמך היסטורי וכמעט משפטי — "זה הקושאן שלנו!") מחד ואת הקמת המדינה מאידך מסך ההיסטוריה היהודית שחלפה ביניהם, וליצור קשר ישיר בין השניים. בטחון הלך והתרחב מבטחון פיזי גרידא לבטחון רוחני, שנקשר יחד עם הזהות היהודית. ואילו הדמוקרטיה נעה בתנועת מטוטלת, מדמוקרטיה "מתגוננת" לכיוון דמוקרטיה ליברלית ובחזרה, כאשר השיח של הימין מצליח לגדוע את הקשרים הטריים יחסית בין דמוקרטיה לזכויות אדם בתפיסה הציבורית הישראלית, ותחת זאת קושר את עצם המושג של זכויות אדם עם דו-לאומיות ואפילו אנטישמיות.

בהתאם, ההצעות האופרציונליות שלי עוסקות גם הן בשינוי השיח באמצעות יצירת והזזת קשרים בין רעיונות שונים בשיח הציבורי בישראל. לפעמים, ההצעות הללו נשמעות דומות מאוד לרעיונות של חלון אוברטון: הצהרה על עקרון מסויים, הנכחתו בשיח הישראלי באופן עקבי וללא מורא, יכולה בסופו של דבר להביא לשינוי בשיח עצמו, והעקרון יזכה להכלל ברעיונות הלגיטימיים בשיח. לדוגמא, מפלגת העבודה יכולה לשבור את הטאבו המתמשך על הכללת הייצוג הערבי בכנסת בממשלה, ולהכריז במפורש שהיא דוחה את הרעיון שהרשימה המשותפת אינה יכול להיות שותפה לקואליציה בשום תנאי. יתכן בהחלט שהצהרה כזו תרחיק ממנה מצביעים מסויימים בטווח הקצר, אך בו בזמן היא תגרור שינויים רעיוניים שיחזירו את המפלגה קרוב יותר למרכז הלגיטימיות הציבורית, ויפסיקו את המרוץ המתמשך והמביש שלה אחרי עמדת המרכז המימינה.

אבל הגישה שלי הרבה יותר מורכבת מאשר הפשטנות של חלון אוברטון, שנקודת המוצא שלו היא שיש עמדה צודקת כלשהי, ולכן צריך "לחנך" את הציבור כדי שבסופו של דבר הוא יקבל את העמדה הזו כלגיטימית ויישם אותה. היא גם לא מוגבלת כמו חלון אוברטון הקונספירטיבי שכושל בהסברת הכניסה של העמדות הקיצוניות עצמן לתוך החלון, ובין כה וכה אינו מדבר על דחיה של רעיונות מהצד המרוחק של החלון, אלא על מתיחה שלו לכיוון הגוף הפוליטי.

אני בהחלט חושב שצריך לשים לב למהלכים הרעיוניים שמובעים על-ידי נתניהו ושאר מנהיגי הליכוד (כן, גם אלו שהמונח "מהלכים רעיוניים" נשמע קצת גדול עליהם – אין סיבה להניח שהמהלכים הללו הם מכוונים, והתזה שלי אינה מציעה קונספירציה. פעמים רבות המהלכים הללו נעשים בצורה אינטואיטיבית, מתוך הבנה של התהליך שאינה בהכרח מובעת במילים). אבל כדי להבין את ההשפעה שלהם, אי-אפשר להסתפק בתפיסה חד-מימדית של הפוליטיקה, אלא צריך להבין את ההשפעות שלהם על הרשת הרעיונית הכוללת: אלו רעיונות נדחקו ואלו רעיונות התקרבו? אלו סתירות נחשפו ואלו הוסתרו? וחשוב מכל: אלו מהלכים רעיוניים יכולים לסכל את התנועות הללו, ולשנות את המפה הרעיונית לכזו שתואמת יותר את תפיסת העולם שלנו?


לקריאה נוספת: The Flaws of the Overton Window Theory, by Laura Marsh / The New Republic

פייסבוק וטוויטר מדגימים למה רעש זה טוב ואות טהור זה רע

היום האזנתי לפרק האחרון של Ways of Hearing, סדרת פודקסטים (מומלצת) על קול ועל האופן שבו אנחנו שומעים בעידן הדיגיטלי. הפרק האחרון עסק ברעש במשמעות הטכנית שלו, של אות ורעש (signal and noise) – מה שאנחנו רוצים לשמוע, לעומת כל שאר הדברים שאנחנו שומעים אבל לא מעניינים אותנו.

בסוף הפרק הראה דיימן קרקובסקי, המגיש, כיצד למעשה כל הסדרה עסקה באות ורעש, ובאופן שבו בעידן הדיגיטלי היחס שלנו לקול הפך לאובססיה לטוהר האות והעלמת הרעש: אנחנו רוצים לשמוע רק מה שאנחנו מעוניינים לשמוע, בלי שום רעשי רקע והפרעות. בתוך כך, אנחנו מאבדים את כל מה שהרעש נותן לנו ביום-יום: הקשר, מידע פריפריאלי שמאפשר לנו לדעת על דברים שקורים סביבנו גם אם אנחנו מתרכזים במשהו אחר. אחת הדוגמאות שהוא נותן זה האופן שבו אוזניות מפרידות אותנו מהסביבה כשאנחנו הולכים ברחוב, מונעות מאיתנו לשמוע את העיר שסביבנו ומאפשרות לנו להתנתק מהסביבה המיידית שלנו. אפשר לחשוב גם עם שירותי מוזיקה כמו ספוטיפיי, שמתאמצים לספק לנו רק מוזיקה שדומה למוזיקה שאנחנו כבר אוהבים, בניגוד לתחנות רדיו שעשויות לחשוף אותנו, בתאוריה, למוזיקה שעוד לא נתקלנו בה ואולי נאהב. או חנויות מוזיקה ברשת שמאפשרות לנו למצוא בדיוק את מה שחיפשנו באופן ישיר, בניגוד לחנויות תקליטים שם אולי בדרך לאיתור האלבום שרצינו נתקל במשהו חדש שימשוך את תשומת ליבנו.

אבל כפי שקרקובסקי מציין בעצמו, האובססיה הזו לאות טהור אינה מוגבלת לאודיו. גם רכישת ספרים און-ליין, למשל, סובלת מאותה בעיה לעומת חנויות ספרים פיזיות. (אני עדיין נכנס לפעמים לחנויות ספרים כדי לעיין ולקוות להתקל במשהו חדש שאולי יעניין אותי, למרות שההעדפה שלי היא לקרוא הכל על הקינדל. והשאלה איך לתמוך במודל של חנויות פיזיות בלי למלא את הבית שלי בספרים כבדים מטרידה אותי לפרקים.)

אפשר להרחיב את הדיון עוד יותר. בעת האחרונה אני נמצא הרבה פחות בפייסבוק, והרבה יותר בטוויטר. עם השנים שני השירותים נעשו יותר ויותר דומים זה לזה. ההרחבה של ציוצים בעת האחרונה ל-280 תווים (לא אצלי, עדיין, אבל בקרוב, אולי), כמו גם ההקלה על תיוג, שרשור וקישור למדיה אחרת בטוויטר המשיכו את הטרנד הזה. אבל כמה מרכיבים בסיסיים נותרו שונים מאוד בין שני השירותים.

אחד הבולטים שבמרכיבים הללו, לדעתי, זו השאיפה של פייסבוק לאות טהור, וההעדפה של טוויטר לרעש. פייסבוק משתדל להציג לנו אך ורק דברים שיעניינו אותנו, ושיגררו תגובה (engagement) שלנו — למעט, בעצם, התוכן השיווקי שהם דוחפים לנו לפיד. בטוויטר, לעומת זאת, נשארו פחות או יותר נאמנים למודל של הפיד כרצף כרונולוגי הפוך של הציוצים מרשימת הנעקבים שלנו (למעט התוספת היחסית חדשה של "דברים שאולי פספסת"). בפייסבוק, אם האלגוריתם חושב שמשהו שפרסמתם לא יעניין אותי, הוא לא יופיע לי בפיד. בטוויטר, אם פרסמתם משהו בטווח הזמן שבו הסתכלתי על הפיד, אני אראה אותו.

זו הדגמה מעניינת של האפקט של רעש ומחיקתו מהתודעה. כן, בפייסבוק אני קורא הרבה פחות דברים שלא מעניינים אותי. מצד שני, בפייסבוק יוצא שאני בעיקר קורא על אותו דבר שוב ושוב ושוב. בטוויטר, לעומת זאת, אני אני נתקל בהמון דברים שממש ממש לא מעניינים אותי. אבל מדי פעם הקשב הזה לרעש משתלם ואני לומד משהו חדש, או מגלה משהו שבדרך-כלל לא היה מעניין אותי, אבל פתאום נהיה רלוונטי עבורי. או שאני סתם מקבל יותר מודעות לסביבה שלי ולמה שמעניין אותם ושחורג מתחומי העניין שלי.

ומכיוון שציוצים הם ממהותם קצרים, ומכיוון שטוויטר לא מקפיץ דיונים באותו האופן שפייסבוק עושה זאת, הרעש הזה לא מפריע לי יותר מדי. אני יכול להמשיך לציוץ הבא בלי שנפגמה ההנאה שלי.

אני אוהב את הרעיון הזה של ניתוח שינויים תרבותיים דרך העדשה של מחיקת הרעש ומה שהולך לאיבוד כתוצאה מכך — וגם את ההבנה שבעצם מה שאני מתייחס אליו רוב הזמן כ"רעש" אולי מכיל יותר אות ממה שחשבתי.

זהות בדויה

בלי שום קשר לפוסט שלי על זהות ישראלית, הבחנתי בעת האחרונה בכמה וכמה טקסטים שסובבים פחות או יותר סביב אותו נושא. כפי שקורה הרבה פעמים, לפעמים השיח הציבורי, או משהו כזה, מוביל הרבה אנשים לחשוב על אותו נושא גם בלי שהם ידברו האחד עם השני — קצת כמו שלעיתים קרובות כמה קבוצות של מדענים עובדים על אותו גילוי או פיתוח במקביל בלי לדעת האחת על השניה. לא מעט מזה, כמובן, נובע מהדרישה של נתניהו שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית (ולאחרונה, הספין המוצהר במסגרתו הציע שיהודים ישארו כאזרחי המדינה הפלסטינית). חלק מזה נובע מהדיון על שתי מדינות מול מדינה אחת. הסיבה פחות משנה. מה שמעניין הוא שמדברים על זה.

זהות צריכה לכלול לפחות שני אלמנטים: היא צריכה להגדיר מי בפנים, והיא צריכה להגדיר מי בחוץ. שתי ההגדרות הללו לא חייבות להיות ממצות – תתכן זהות שתשאיר שטחים אפורים: אנשים שלא בברור בפנים, אבל גם לא לגמרי בחוץ. מגילת העצמאות, למשל, מגדירה את ה"אנחנו" כ"הישוב העברי והתנועה הציונית" – מועצת העם כוללת את נציגיהם של שני אלו. במפורש המכריזים אינם רואים בעצמם נציגיו של "העם היהודי", אלא של אותו חלק ממנו שדוגל באידאולוגיה הציונית (טיוטות מוקדמות יותר של ההכרזה דווקא דיברו על החותמים כנציגי העם היהודי, אבל הדרג הפוליטי תיקן). המדינה, בהתאם, אינה "מדינת היהודים", אלא "מדינה יהודית" – היא יהודית באופיה, אבל היא לא שייכת ליהודים אלא לציונים. אפשר לזהות את המיקום של היהודים שאינם ציונים כשטח אפור – מחוץ ל"אנחנו" אבל עדיין יכולים להכנס פנימה – בכך ש"אנו קוראים לעם היהודי בתפוצות". כלומר, יש הכרה בכך שמדובר בקבוצה שאינה חופפת את ה"אנחנו", אם כי היא מכילה אותו, אבל שניתן לה להצטרף לתוך ה"אנחנו" הזה.

מאידך, ההכרזה כוללת גם הגדרה ברורה של מי לא בפנים, ולא יכולים להיות בפנים. המילה "ערבי" על הטיותיה מופיעה רק פעם אחת במגילה. היא לא מופיעה בפיסקה בה מושיטה ישראל יד למדינות השכנות, והיא אינה מופיעה בפיסקה על שיוויון הזכויות שיתקיים ללא הבדלי דת, גזע ומין. היא מופיעה אך ורק באותה פיסקה שאף מכילה את הביטוי "בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים". אותם ערבים, נאמר, יכולים להשתתף בבניין המדינה על בסיס אזרחות מלאה ושווה, אבל גם אז הם ישארו "הם". השפה הלגליסטית – "אזרחות מלאה ושווה", לעומת השפה מלאת הפאתוס בכל חלק אחר, מבהירה זאת מעבר לכל ספק.

אבל אם ב-1948 מצאו קברניטי המדינה לנכון להגדיר אותה כ"מדינה יהודית" ולא כ"מדינת היהודים", עד מהרה התהפכו היוצרות. למדינה הצעירה היה צורך אקוטי בתמיכה של יהדות העולם, מחד, ומהות ה"יהודיות" של המדינה, בידי הנהגה חילונית למשעי שביקשה להבטיח את תדמיתה הדמוקרטית והליברלית של המדינה, נהייתה בעייתית. כך, ב-1952, כאשר ביקשה הכנסת להעניק מעמד חוקי להסתדרות הציונית, נאמר על ישראל רק כי היא "רואה עצמה כיצירת עם ישראל כולו". בחוק השבות (1950), החוק החשוב ביותר כנראה לזהותה היהודית של המדינה, לא מצאה הכנסת לנכון לכלול הגדרה כלשהי של מדינת ישראל. המדינה נמנעה באופן כללי מהגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית בחוק – כידוע, הכרזת העצמאות עצמה מעולם לא זכתה למעמד רשמי במדינה. בה בעת שהמדינה הבטיחה במגוון דרכים את ההגמוניה היהודית בה, היא התעקשה שלא לכנותה במפורש "מדינה יהודית".

גם בשנת 1985, כאשר נחקק סעיף לחוק יסוד הכנסת, הקובע את העילות לפסילת מפלגות מהתמודדות לכנסת, דובר על "שלילת קיומה של המדינה כמדינתו של העם היהודי", לצד סעיף האוסר את שלילת אופיה הדמוקרטי של המדינה. רק ב-2002 אוחדו שני הסעיפים ואומץ הנוסח הנוכחי, המדבר על שלילת קיומה של מדינת ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית" – נוסח ששימש לראשונה בחוקי היסוד שנחקקו ב-1992.

אולי זה לא צריך להפתיע אותנו שדווקא אל מול צמיחת הזהות הפלסטינית, שבעצמה צמחה כתגובה לזהות הציונית, נוצר צורך מובהק יותר להגדיר את זהותה של מדינת ישראל עצמה. אין זה מספיק עוד להגיד של מי המדינה, צריך גם להגיד מה היא.

אבל, כמובן, הגדרת זהות של מדינה היא משימה בעייתית בעולם שבו הדמוקרטיה הליברלית היא המודל שכולם שואפים אליו. מדינות מערביות רבות נדרשות להגדיר את הערכים שלהן בחוקותיהן, אך אינן יכולות להגדיר את הערכים הללו במונחים תרבותיים צרים, בשל הלחץ הליברלי. נוצר מתח בין האופי הפרטיקולרי של מדינת הלאום לבין האידאל האוניברסליסטי של הדמוקרטיה הליברלית. מצד אחד למדינה יש גבולות – גיאוגרפיים ודמוגרפיים – ברורים, ומצד שני אין היא יכול להגדיר אותם בשום צורה שתייחד אותם מאזורים ואנשים אחרים סביבה. מדינות נדרשות להגדיר את הערכים שמאפיינים אותן כמדינתו של לאום ספציפי, אבל הערכים הללו חייבים להיות ערכים אוניברסליים.

כך קרה גם בחוקי היסוד של 1992 – שני חוקים שעוסקים בערכים אוניברסליים שאינם נובעים כלל מהיהדות (אפשר למצוא, כמובן, בסיס להם ביהדות, אבל לא משם נשאבו העקרונות שבבסיסם, בטח שלא באופן ישיר), אבל שויכו ל"ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". המשפט הזה היה עובד לא פחות טוב בלי המילה "יהודית". למעשה, יותר משהמשפט הזה תולה את הבסיס לחוקים הללו בזהות היהודית של המדינה, הוא מנסה לעגן את הזהות היהודית של המדינה בערכים אוניברסליים כדי שלא יוכלו להשתמש אחר כך בזהות היהודית של המדינה כדי להגביל זכויות אוניברסליות. כלומר, הוא מנסה להבנות זהות יהודית מסויימת מאוד.

זו גם בעיה שעומדת בפני השמאל בישראל – הן השמאל של שתי מדינות לשני עמים, והן השמאל הדו-לאומי. אלו הראשונים עדיין צריכים למצוא דרך לפשר בין יהדותה של המדינה לבין הדמוקרטיות שלה; ואילו האחרונים צריכים למצוא דרך להגדיר זהות לאומית משותפת שאינה נתלית רק בערכים אוניברסליים, אלא גם במשהו שיהיה קשור למקום ולאנשים המאכלסים אותה.

אולי החולשה המשמעותית ביותר שלנו היא הקושי להגדיר לנו זהות. כמובן, אנשים כמוני – כאלו שהזהות הלאומית לא ממש חשובה להם בכל מקרה, שמהגרים למדינות אחרות ומאמצים בקלות ובשמחה זהות לאומית נוספת – לא ממש עוזרים. התפיסה של השמאלנים שמוציאים לעצמם דרכון אירופי (חדש! עכשיו גם לשמאלנים מזרחיים!) כפוליסת ביטוח, ממנה משתמע שהשמאל פחות מחוייב לחיים בישראל מאשר הימין, גם היא חלק מהבעיה הזו. אבל מצד שני, זה לא מפתיע: כן, השמאל פחות מחוייב לזהות הלאומית, משום שהוא קרוב יותר לערכים האוניברסליים ופחות לערכים הפרטיקולריסטיים. זה לא אומר שאנשי שמאל לא קשורים לארץ ולמדינה כמו אנשי ימין, בדיוק כמו שזה לא אומר שאנשי ימין נמנעים מלהגר למדינות אחרות ולקבל בשמחה אזרחויות זרות.1 זה פשוט אומר שהקו האדום עובר במקום אחר.

אם אנחנו שואפים באמת להגדיר זהות ישראלית (בין אם יהודית-דמוקרטית ובין אם דו-לאומית), אסור לנו לנסות לתלות את הזהות הזו בעקרונות אוניברסליים. האתגר העומד בפנינו, בראש ובראשונה, הוא להגדיר זהות כזו שמעוגנת בערכים פרטיקולריים כלשהו שאינם סותרים עקרונות אוניברסליים. אהבת הארץ, למשל, היא בסיס נוח להתחיל ממנו. פולקלור משותף. אין לי מושג. כל עוד לא נצליח לעשות זאת, אין שום סיבה שבעולם שאנשים יאמצו את הזהות שאנחנו מציעים להם.

אני מעריך שאני אקבל לא מעט תגובות עצבניות על חלק מהקביעות המעין-עובדתיות שאמרתי כאן. זה בסדר, אני מודע לזה שחלק מהדברים הם פרשנות בעייתית, לכל הפחות, להיסטוריה. לכו על זה. אני כותב את זה כאן כחלק מאימוץ העקרון של fail faster – לנסות דברים ורעיונות ולקבל עליהם ביקורת כמה שיותר מהר וכמה שיותר הרבה. מדי פעם אני אצא אולי קצת חומוס, אבל בין לבין אני ארוויח הרבה מאוד רעיונות חדשים.

כמובן, זה לא אומר שאני לא עומד מאחורי הדברים שאני אומר, או שאני אומר דברים בידיעה מפורשת שהם לא נכונים, אבל אני כן פתוח הרבה יותר מבעבר לביקורת ותיקונים. במילים אחרות – זה לא מאמר אקדמי, אל תצטטו אותי.

  1. הקהילה הישראלית בטורונטו מפעימה בימניותה, לפעמים. []

להבנות מחדש את השמאל הישראלי

מזה כמה שנים השמאל בישראל נמצא תחת מתקפה מתמשכת, והוא מפסיד. המתקפה הזו מציגה את השמאל כמקור כל הדברים הרעים, וכל דבר שהשמאל עושה או אומר מוצג כדבר רע. התוצר הוא מעגל מושלם, שמודגם בצורה יפה בהתייחסויות כיום להפגנות מבקשי המקלט בארץ: הפגנות מבקשי המקלט הן דבר רע, ומכאן שהן מבוצעות בתמיכת/הסתת השמאל, ומכאן שהן דבר רע (זה עובד טוב באותה מידה אם מתחילים דווקא מהטענה שהן מתקיימות בתמיכת/הסתת השמאל).

מדובר על טכניקה של הבניה שמרסקת את היכולת של השמאל להשתתף בצורה אמיתית בחיים הציבוריים בישראל. היא מעמידה כל גוף שהשמאל מנסה ליצור איתו ברית וכל כלי שהשמאל מבקש לפעול באמצעותו (כמו בתי המשפט) בפני בחירה פשוטה: אם הוא מסכים עם השמאל, סימן שהוא שמאל, סימן שהוא רע. ההבניה הזו מזינה את עצמה: דברים רעים מיוחסים לשמאל, ודברים שהשמאל עושה אוטומטית מסומנים כרעים.

יש שם לטכניקת ההבניה הז בתיאוריית שיח: לוגיקה של שקילות (logic of equivalence). על פי לקלאו ומוף יש שתי דרכים בהן מובנית זהות. לוגיקה של שקילות היא הלוגיקה שיוצרת שרשראות של מושגים שנקשרים כשווים האחד לשני, ומנגד להן, שרשראות הופכיות. כל זוג שרשראות כאלו מגדיר שתי זהויות שמחלקות את החברה לשניים, בדרך כלל "טובים מול רעים", אבל לא בהכרח באופן בוטה עד כדי כך. מה שחשוב הוא שהלוגיקה של שקילות מונעת חיתוך בין הקבוצות: אם את משתייכת לקבוצה הזו, בהכרח יש לך, או שצריכות להיות לך, כל האיכויות הקשורות בקבוצה הזו, ובהכרח אין לך, או שאסור שיהיו לך, האיכויות של הקבוצה השניה. כך, למשל, מובנית נשיות מול גבריות. הגבר הוא חזק, בטוח בעצמו, בוטה, מפרנס, רציונלי וכן הלאה, ואילו האישה היא חלשה, הססנית, עדינה, מטפלת בילדים, רגשית וכן הלאה. הרבה מהתכונות אינן טובות או רעות בפני עצמן – אין שום דבר אינהרנטי טוב בלהיות בוטה או רציונלי, ואין שום דבר אינהרנטי רע בלטפל בילדים או להיות רגשי או עדין. אבל התוויות הללו שואבות את הערך שלהן מהקבוצה שהן מיוחסות לה, ובו בזמן מחזקות את התפיסה של הקבוצה ככלל.

ישנן עדויות שמראות שהייחוס הזה של תכונות בהקשר המגדרי זולג באמצעות השפה גם למקומות בלתי הגיוניים בעליל. כך, למשל, מחקר של בורודיצקי ואחרים1 הראה כי בשפות כמו גרמנית וספרדית (או עברית), בהן לחפצים דוממים יש מין, הדוברים נוטים לייחס תכונות "גבריות" לחפצים עם מין זכרי ותכונות "נשיות" לחפצים עם מין נקבי, גם כאשר אותו חפץ מוגדר בשפות שונות במין שונה. כך, למשל "גשר" הוא נקבי בגרמנית, וגרמנים נטו לתאר גשרים במילים כמו יפה, אלגנטי, שברירי, עדין, בעוד שספרדים, שבשפתם גשר הוא זכרי, דיברו על גשר גדול, מסוכן, ארוך, חזק, יציב ומתנשא – לתיאור אותו הגשר בדיוק.

הדרך השניה להבנות זהויות היא הלוגיקה של ההבדלה. אם הלוגיקה של שקילות היא מדירה – היא קובעת בברור מי בפנים ומי בחוץ, הלוגיקה של ההבדלה היא מכילה. היא מאפשרת לשים בצד הבדלים קיימים ולהתעלם מהם כדי לאפשר לקבוצות נבדלות להיות חלק מאותה זהות. "הפרד ומשול". ההגדרה של הדרוזים ל"אחים לנשק" של היהודים היא פרקטיקה כזו, שמאפשרת לישראל לקחת קבוצה ששייכת לכאורה ל"אחר" (הערבים), ולהכליל אותה לתוך הזהות הפנימית.2 הדרוזים הופכים בכך ל"ערבים טובים" – דבר שמהווה, לכאורה, סתירה פנימית ("ערבי טוב הוא ערבי מת", אם לקחת את הגרסא הקיצונית של התפיסה המדירה). באותו האופן, הלוגיקה של ההבדלה מאפשרת ליצור אחדות אחת בין "השמאל", "הערבים", "הפליטים", כמו גם "האירופאים" ו"אנטישמים". לא בכדי המושגים הללו מתערבבים בשיח הישראלי. התכונות השונות זולגות מקבוצה אחת לשניה ללא הרף. הערבים מזוהים עם טרור, ומכאן שגם השמאלנים תומכים בטרור, וכמובן שהם גם שכחו מה זה להיות יהודים. כך גם מצליח השיח איכשהו להפוך את השמאלנים למי שמצד אחד "החברים שלו גרים בעזה", ומצד שני "רוצה לחיות בברלין". כך ה"איסלמיזציה" של אירופה הפכה מאיום מעורפל בו מנופפים אנשי ימין קיצוני ביבשת, למציאות ברורה ומוחלטת, עד כדי תיאורים של השליטה של המוסלמים באירופה (באמצעות פחד וטרור, כמובן) שמזכירים קצת את הפרוטוקולים של זקני ציון.

כך מושגים שהשמאל מזוהה איתם, או מנסה להיות מזוהה איתם, גם הם נעשים "מלוכלכים" – זכויות אדם, דמוקרטיה, בג"צ – כולם הופכים להיות מנוגדים לתכונות המגדירות את הזהות הפנימית: יהודי, ציוני, פטריוט, חזק, אמיץ, מוסרי, נחוש, ערכי, חכם וכן הלאה. ומי לא ירצה להיות שותף לסט תכונות שכזה? התוצאה היא שחלקים גדולים ממי שהיו יכולים בקלות להיות בשמאל, דוחקים עצמם ימינה כדי שלא להיות מזוהים איתו, או עוסקים במלחמות פנימיות כדי להראות ש"הם לא כאלו".3 המיעוט שעוד נושא בגאון את הכותרת שמאל, מצד שני, עובר רדיקליזציה ומקבל עליו במידה לא קטנה את הדיכוטומיה של השיח של השקילות. כל פעם שמישהו בשמאל מדבר על "המחנה הדמוקרטי" אל מול "המחנה הלאומי"4 הוא מאשש את הדיכוטומיה הזו, ומחליש את הסיכוי ליצירת מחנה דמוקרטי אמיתי שיפרק את "המחנה הלאומי" וייקח ממנו את הבעלות על המונח "לאומי", כמו גם סדרת המונחים שהוקבלו אליו.

הבעיה היא שככל שהשמאל עובר יותר רדיקליזציה, מהלך כזה נהיה יותר ויותר קשה. ככל שאני אימצתי יותר את רעיון המדינה הדו-לאומית, כך נהיה לי קשה יותר לשלב ידיים עם מי שהעניין שלו בסיום הכיבוש הוא דווקא בשמירה על יהדותה של מדינת ישראל.5 החלקים השונים של המחנה הלאומי, או הימין, או איך שלא תקראו לזה, עשו סדרה של פשרות לא קטנות מבחינתם כדי ליצור זהות משותפת שתכיל את כולם, תדיר החוצה חלקים מהשמאל, ותשאיר מספיק מקום בשביל חלק לא קטן מהשמאל להצטרף לימין בלי להרגיש לא בסדר עם עצמם. בתמורה הם קיבלו את היכולות להוציא את השמאל מהמשחק הדמוקרטי הישראלי באותו האופן שערביי ישראל אינם חלק אמיתי מהמשחק הדמוקרטי. מהבחינה הזו, הגידול של מרצ בבחירות האחרונות, בו בזמן שהעבודה סובלת מסטגנציה, הוא אולי לא סימן טוב במיוחד. על הדרך הם נאלצו לוותר על כמה דמויות חשובות בימין שסבלו מתכונות "שמאלניות" מדי (מרידור, בגין, איתן; רובי ריבלין דווקא שרד).

הייתי רוצה להגיד שיש לי פתרון פשוט לבעיה, אבל כמובן שאין לי. זה לא שאני מגלה את אמריקה בהצבעה על הבעיה הזו, אם כי אני רוצה להאמין שאולי המחשבה על הבעיה במונחים האלו יכולה לעזור. גופים וארגונים בשמאל צריכים להושיט יד מאחורי הקלעים לגופים ואישים במרכז המפה הפוליטית שיש להם אמפתיה לפחות לחלק מהרעיונות שאנחנו רוצים לקדם. וכן, נאלץ לוותר או לדחות חלק מהם. וכן, זה יהיה קשה, ויאשימו אותנו שתמיד השמאל המתנשא והצבוע דוחה את האינטרסים של הנשים, או הערבים, או העניים, או המזרחים, לטובת דברים אחרים שנמצאים בעדיפות גבוהה יותר. והם יהיו צודקים לגמרי. אבל צריך לשבור את הלוגיקה של השקילות, וליצור הקבלות חדשות כאלו שיאפשרו לשמאל, או לחלק גדול ממנו, ליצור זהות חדשה שהוא  יהיה חלק משמעותי ממנה, לצד חלק גדול מהימין. נקודת האחיזה של הזהות הזאת לא יכולה להיות אחד המושגים ש"זוהמו" בשמאלניות. היא חייבת להיות תווית שהמחנה הלאומי טרם הפך לשלו, ושיקשה לעליו להפוך אותה לחלק מהשרשרת של ההקבלות של השמאל.

כאמור, אין לי פתרון, אבל אני רוצה להציע זרע של פתרון. גרגר. השמאל הישראלי צריך לאמץ את התווית "ישראלי". זו תווית שיכולה להכיל בתוכה גם יהודים וגם לא יהודים בקלות יחסית; שיש לה הקשרים אוטומטיים לדברים כמו פטריוטיות, שיכולים לשבור את שרשרת השקילויות הנוכחית. כבר היו נסיונות ראשוניים ולא מאורגנים לאמץ את התווית הזאת. ארגון "אני ישראלי", כדוגמא בולטת, אבל גם בצורות עקיפות יותר, כמו ארגון "ילדים ישראלים".

תהרגו אותי, אבל ההצעה שלי היא פחות או יותר למתג מחדש את השמאל בישראל עם התווית "ישראלי". לא "שוברים שתיקה" אלא "ישראלים שוברים שתיקה", לא "מפלגת העבודה" אלא "ישראל בעבודה"6. מהלך כזה יכלול בהכרח ויתורים מסויימים. זה אומר לוותר על אוכלוסיות רדיקליות שאינן מוכנות לקרוא לעצמן ישראליות, זה אומר לאמץ בחום ובאהבה את הסמלים של ישראל, כולל הדגל וההמנון על כל הבעיתיות שבכך מבחינת ההדרה שגלומה בהם. השמאל הוא ברובו הגדול פטריוטי – אנשים שנשארים ונלחמים7 לא עושים את זה מתוך חוסר אכפתיות למקום – אבל החשש המוצדק מהדרה של האוכלוסיה הערבית מונע ממנו פעמים רבות להביע את הפטריוטיות הזאת. אלא שבכך אנחנו מקבלים את שרשרת השקילויות הקיימת. אנחנו צריכים לקבוע שרשרת חדשה, כזו ש"פטריוט", "ישראלי" ו"שיוויון יהודי ערבי" יהיו בה באותו הצד.

השמאל בישראל מרגיש עכשיו, קצת, כמו שהרגיש הימין תחת שלטון מפא"י. בגין הצליח לעשות את המהפך שלו בגלל שהוא הצליח ליצור זהות חדשה, ליצור שרשרת שקילויות חדשה, שהעבירה את חירות בבת אחת ממעמד של מפלגה קיצונית שלא מדברים איתה בכלל למרכז הבמה הפוליטית. לקח לימין למעלה מעשרים שנה עד שהשלים את המהלך והדיר את השמאל החוצה לגמרי. אבל הוא הוכיח שהמהלך הזה הוא אפשרי. עכשיו אנחנו צריכים לגלות איך.

  1. Boroditsky, Lera, Lauren A. Schmidt, and Webb Phillils. 2003. “Sex, Syntax, and Semantics.” In Language in Mind: Advances in the Study of Language and Thought, edited by Dedre Gentner and Susan Goldin-Meadow, 61–80. MIT Press. []
  2. המערכה הנוכחית ליצירת הפרדה בין הערבים הנוצרים לערבים המוסלמים היא דוגמא נוספת ללוגיקה הזו. []
  3. מישהו אמר שלי יחימוביץ'? []
  4. גם אני עשיתי זאת פעם, שלא תבינו אותי לא נכון. []
  5. מצאתי פתרון לכך, אגב, אבל לא נכנס לזה. []
  6. ישראל אחת… []
  7. לא אני, כמובן, אני דרעק. []

האמת ורק האמת

הגיע הזמן לפתוח קטגוריה של "דובי מדבר על דברים שהוא לא באמת מבין בהם".

דיסקליימר: אחת לכמה זמן אני מגיע למסקנה הבלתי נמנעת שאני צריך להבין מה זה פוסט-סטרוקטורליזם כי מסתבר שזה קשור איכשהו לתזה שלי. הבעיה היא שאני ממש גרוע בפילוסופיה, ומאוד מתקשה לקרוא את הטקסטים הרלוונטיים ולהפיק מהם משהו אינטליגנטי. עכשיו זה זמן כזה, ולכן ריכזתי לעצמי כמה טקסטים של ועל פוקו וניסיתי להבין משהו מהם. הפוסט הזה הוא לא ניסיון ולא מתיימר להיות ניסיון להסביר משהו על פוסט-סטרוקטורליזם לקורא ההדיוט. זהו ניסיון שלי להסביר לעצמי משהו בנושא, שבשאיפה יהיה מעניין לקורא ההדיוט, ואולי אפילו יזדמן לכאן מישהו שמבין יותר ממני בנושא ויעזור לי להבין את זה, כי אלוהים עדי שאין לי מושג על מה הם מדברים. אני כותב את הדיסקליימר הזה כאן כי הכתיבה שלי נוטה להיות לא מאוד מסוייגת בד"כ, ואני לא רוצה שיווצר הרושם השגוי שאני טוען שמשהו ממה שכתוב כאן הוא נכון או אמת באיזשהו מובן של המילה. אני לא לוקח שום אחריות על מי שמבסס את ההבנה שלו של פוסט-סטרוקטורליזם על מה שכתוב פה.

אחד האלמנטים שזוכים לעיתים קרובות ללעג מצד אנשים נורמליים בתאוריות פוסט-סטרוקטורליסטיות ופוסט-מודרניות, בעיקר החלקים מהם שעוסקים בסוציולוגיה של המדע, היא הטענה ש"אין אמת", או שהאמת היא יחסית, או, בניסוחים מעצבנים במיוחד, דברים כמו "פיזיקה היא מדע גברי ולבן, בעוד שהאמת של תחומי דעת של 'האחר' כגון מדע נשי היא קורבן לדיכוי בשדה הכוח ההגמוני", או משהו מופלץ שכזה.1 התגובה האוטומטית, שלי ושל אחרים, היא בד"כ משהו בסגנון "מדע הוא מדע, הוא לא גברי ולא נשי", או, אם אנחנו חשים קצת פחות נדיבים באותו רגע "ברגע שה'מדע הנשי' (או הסיני, או ההודי, או מה שלא יהיה) יצליח לגרום למטוס לטוס, אני אתייחס אליו כאמת. בינתיים, האמת היא שפיזיקה מאפשרת לנו לבנות מטוסים שנשארים באוויר". במסגרת הניסיון שלי בכל זאת  לגשת בצורה חיובית לפ"ס, אני אנסה בשורות הבאות להסביר את הטענה הזו באופן שנראה לי שתואם את מה שהגישה הזו מנסה לטעון, וגם יכול להיות מקובל עלי כאמירה קבילה.

פ"ס מתעניינת בתפיסת המציאות שלנו כתוצר של הבניה דרך שיח (discourse) – כלומר, היא מבדילה בין מציאות אובייקטיבית חיצונית שקיימת או לא קיימת אי שם, לבין מה שאנחנו כבני אדם יוצרים כשאנחנו בוחנים ומדברים על המציאות הזו. לשיטתם של הפוסט-סטרוקטורליסטים, כל אמירה על המציאות יכולה להאמר רק באמצעות הכלים השיחיים שקיימים בידינו, בין אם מדובר על מילים, נוסחאות או ציורים. בפשטות – אנחנו צריכים כלי תקשורת כלשהו כדי לתקשר מסרים. אי אפשר להגיד משהו שאין מילים להגיד אותו בהם. כמובן, אפשר לנסח מילים חדשות – הטענה אינה שהשפה קפואה במקום ולא יכולה להתפתח – אבל ההתפתחות הזאת בעצמה מוגבלת פשוט משום שמילים חדשות צריכות גם הן להיות מוגדרות על ידי מילים קיימות. עוברת כברת זמן עד שמושג חדש הופך למספיק עצמאי בשיח כדי שהמשמעות שלו תחרוג מהמשמעות של המילים שהגדירו אותו בתחילה. בזמן הזה המושג צובר משמעויות נוספות ועקיפות, והופך לגדול יותר מההגדרה שלו לבדה.

מכל זה נובע שהמשמעות של כל אמירה היא תלוית הקשר תרבותי. לא רק במובן הטריוויאלי שאמירות מסוימות תהיינה חסרות משמעות בתרבויות שלא קיימים בהן מושגים מתוך האמירה (אני אני אספר לבן שבט יששכר בישראל התנ"כית על הצעד וחצי והטבעה שעשיתי אתמול שבזכותם זכינו באליפות הכדורסל, לאמירה שלי לא תהיה שום משמעות בעיניו ויתכן שיכריזו עלי כאחוז דיבוק, או כנביא), אלא גם במשמעות שמאפיינים של אותה אמירה יכולים להשתנות בהתאם להקשר התרבותי בו האמירה נאמרת. מאפיינים כמו ערך האמת של האמירה.

ערך האמת של אמירה נובע מתוך החוקים שקובע השיח, המערכת התרבותית הכוללת, לגבי מהי אמת. לאמירה "קימור כנף המטוס גורם לכוח עילוי שדוחף את הכנף למעלה" יש ערך אמת חיובי לא בגלל שהאמירה הזו תואמת מציאות חיצונית אבסולוטית, אלא בגלל שהשיח הקיים בתרבות שלנו מגדיר חוקים שהאמירה הזו עומדת בהם. תאמרו – אבל באמת כנף מטוס עם קימור יוצרת כוח עילוי שגורם למטוס להדחף למעלה", אבל הפוסט-סטרוקטורליסטים יענו שאין לכם שום דרך לדעת שזו "האמת". כל מה שאנחנו יכולים לדעת הוא שהאמירה הזו שימושית למטרה מסויימת. המטרה שהיא שימושית עבורה היא יצירת ניבוי שעל בסיסו אפשר לבנות ניסוי שיאשש את האמירה (ולצורך העניין, כל פעם שמטוס ממריא זהו ניסוי שמאשש את התאוריה הזו). אתם מכירים את הכלל הזה בשם "השיטה המדעית", אבל הגישה הפוסט-סטרוקטורליסטית עושה היפוך מעניין: במקום להגיד שמה שיוצר ניבוי שניתן לאשש באמצעות ניסוי הוא האמת, היא אומרת שהתרבות המערבית הרציונלית מגדירה כאמת את מה שיוצר ניבוי שניתן לאשש באמצעות ניסוי.

פיזיקאים תיאורטיים יודעים שהמודלים שהם מציאים הם לא בהכרח "האמת". יכול להיות שהם "האמת", אבל זה לא באמת משנה. זה לא באמת חשוב אם יש או אין חלקיק ממשי שמתאים לתיאור של גרביטון. מה שחשוב הוא שהיקום מתפקד כאילו יש חלקיק כזה. אולי יום אחד תצוץ תאוריה חדשה שתסביר את התנהגות היקום בלי להצריך את קיומו של חלקיק כזה, ותצליח אפילו להסביר דברים שהמודל הנוכחי לא מצליח להסביר, ואז הפיזיקאים יעבירו בשמחה [דמיינו התייחסות לקון כאן] את הגדרת ה"אמת" שלהם מהמודל הישן למודל החדש. ההבדל בין המודלים אינו בכך שאחד אכן "אמיתי" יותר מהשני – בהחלט יתכן ששניהם תאורים "שגויים" לחלוטין של המציאות האובייקטיבית שאינה נגישה לנו. ההבדל נעוץ בכך שאחד יותר שימושי מהשני.

אבל מי אמר שאנחנו רוצים לבנות מטוסים בכלל? ישנן חברות שבהן בניית מטוסים לא הייתה בראש סדר העדיפויות, ולכן מה שהיה שימושי עבורן שונה ממה ששימושי עבורנו. כאן, כמובן, נכנס מושג הכוח, שמרכזי בהגות של פוקו ורבים אחרים. מה שימושי לנו נקבע במידה רבה על ידי מי שנמצא בעמדת הכוח, והוא יכול לדכא "אמיתות" אחרות ששימושיות יותר עבור מתמודדים אחרים על עמדת הכוח. כך, מה ששימושי עבור אלו שבעמדת כוח בחברה פיאודלית זו מערכת דתית שתייצר הצדקה מוסרית לשליטה של האוליגרכיה על האיכרים.2 אין משמעות הדבר שכל פיזיקאי צריך להעביר את הרעיונות שלו דרך מסננת ממשלתית שתאשר את השימושיות של המדע,3 אלא שיש התאמה ברמת השיח בין העקרונות הגלומים בשיטה המדעית עצמה לבין העקרונות הגלומים בשיטת המשטר הנהוגה במדינות מערביות, במובן הרחב של המושג "שיטת משטר".

אחת העבודות המוכרות ביותר של פוקו היא ספרו "השגעון בעידן התבונה".4 התזה המרכזית של הספר היא שההגדרה של שגעון השתנתה לאורך מאות השנים האחרונות כדי לשרת מבני כוח שונים. לימים פוקו סיפר שבחר בפסיכיאטריה כמקרה המבחן שלו כי האמין שזו תהיה מטרה קלה מבחינת הנכונות הציבורית לקבל את הביקורת. המעורבות של כוח בהגדרות של פסיכיאטריה הרבה יותר גסה ובולטת מאשר במדעים כמו פיזיקה או ביולוגיה, והדבר נכון גם כיום – ההרגשה שיש משהו מגוחך בכך שעד אתמול הייתי בריא, אבל בגלל שהיום יצאה מהדורה חדשה של ה-DSM הפכתי לחולה במחלת נפש (או להפך), היא אינטואיטיבית ולא מצריכה יותר מדי מאמצים כדי לשכנע אנשים. המהות ההבנייתית של הגדרת סט מאפיינים כ"הפרעה" מתוך צו (by fiat) ולא כאמת אובייקטיבית חיצונית, ברורה הרבה יותר מאשר השימושיות של השיטה המדעית.

מכאן, אם כן, נובעת הביקורת על "מדע גברי" או "מדע לבן" – ההגדרה של "שימושי" נובעת מתוך הקשר תרבותי מסויים ומתוך מערך כוח מסויים. כאשר מערך הכוח משתנה, משתנה גם ההגדרה של שימושיות, ונפתחים בפנינו ערוצים חדשים של שאלות מדעיות, של מחקר מדעי, ושל "אמת", שניצבים לא בניגוד לאמת ולמדע המערביים המוכרים לנו, אלא לצידם, כשווי ערך להם, בהקשרים הרלוונטיים. המשמעות, אם כך, היא לא שכל דבר יכול להיות אמת, או שכל אמירה שמישהו חושב שהיא אמת היא אכן אמת, אלא שיש אמות מידה שונות (ושוות ערך) לבדיקת אמת. אבל מתוך זאת אפשר גם להסיק שאי אפשר להשליך אמת בהקשר אחד לאמת בהקשר אחר. אם האמת בהקשר אחד אינה נמדדת לפי השימושיות שלה לפיתוח טכנולוגיה, כנראה שלא כדאי למישהו לתכנן מטוס על בסיס האמת הזאת (ואכן, אנחנו נופתע אם מערכת כזו תייצר בכלל אמיתות שנוגעות לבניית מטוסים) — אבל אין בכך משום שלילת ערך האמת של האמירה בהקשרה.

כאמור, לא לוקח אחריות על הנאמר לעיל, ואין לי שום כוונה לנסות להגן על התאוריה כפי שאני מבין אותה מפני מתקפות מודרניסטיות, כי אני לא בטוח שאני עצמי לא בצד המודרניסטי בדיון הזה. כמו כן, אין ספק שכל התחום לוקה בז'רגוניזציה קשה, שהיא אולי הכרחית במקרים מסויימים כדי להעביר ניואנסים מורכבים, אבל בה במידה משמשת ככסות לאנשים שמברברים את עצמם לדעת. העובדה, שסוקאל חשף, שגם מומחים לכאורה בתחום לא בהכרח יודעים להבדיל בין טיעון מורכב אך ראוי לבין קשקוש רווי באז-וורדס,5 היא קטלנית עבור תחום המחקר כולו. אני רוצה להאמין שבשנים שעברו מאז חל שיפור בנושא. (וזה, כמובן, בלי להזכיר הפרסומים בעת האחרונה שמראים שחלק גדול מהמחקרים המתפרסמים בכתבי עת מדעיים (למשל, בנושא סרטן) אינם ניתנים לשחזור, כך ש-נייה נייה הכל עובר עליכם!).

כמובן, אל תתנו לזה להפריע לכם לבקר את הטקסט הזה מאיזו כיוון שבא לכם – כתבתי אותו כדי ללמוד, ואני אלמד עוד יותר מהביקורות שלכם.

  1. ואי אפשר לדבר על הנושא הזה בלי להזכיר את פרשת סוקאל. []
  2. אני אשאיר לכם לבנות את האנאלוגיה מכאן ל"אמת המדעית" של מדע הכלכלה המודרני. []
  3. למרות שבהחלט היו מקומות בעולם בהם זה קרה – רוסיה הסובייטית כדוגמא בולטת. במידה רבה, הסיבה לכך היא בדיוק ההתאמה בין המדע המודרני לבין השיח הליברלי ההגמוני בעולם המערבי – השניים הזינו האחד את השני על פני מאות השנים האחרונות. רוסיה הסובייטית נתקלה בבעיה משום שהייתה צריכה לדכא את הערכים הליברליים המובנים לתוך השיח המדעי, בו בזמן שנזקקה לתוצרים הטכנולוגיים שלו. []
  4. כתיכוניסט עם יומרות אינטלקטואליות רכשתי עותק של התרגום העברי של הספר, ואני אפילו זוכר שקראתי איזה פרק או שניים, אבל בשלב כלשהו הבנתי שאין לי מושג מה קראתי על עכשיו, וויתרתי על המשך הקריאה. []
  5. סליחה, זה פשוט נורא שאני חושף אתכם לזוועה הזאת. הנה תקציר לבעלי לב חלש. []