חיות טרף בדרך לאוניברסיטה

בעת שצעדתי לפגישה באוניברסיטה, ראיתי התקהלות בפינת רחוב צ'רלס ודרך קווינס פארק, ליד גינת הפגודה הקוריאנית. מבין שכיות החמדה שיש ברחבי הקמפוס, הגינה הזו היא ממש לא ברשימת המרשימות ביותר. והנה, אנשים שלפו את הסלולריים שלהם וצילמו. בתחילה גיכחתי לעצמי על התיירים המצחיקים הללו. אבל כשהתקרבתי ראיתי על מה המהומה: עיט (נשר? נץ? זיהוי ציפורים זה לא הצד החזק שלי) עמד לו שם על המדשאה הקטנה, למרגלותיו פגר ציפור שנפלה קורבן לטופריו והוא מוקף בערימת נוצות שעד לא מזמן לא היו מפוזרות על הדשא. העוף הדורס הביט בנו בחשדנות בעת שכופף את צווארו כדי לנגוס שוב בטרפו. לצערי המצלמה לא הייתה עימי, אז גם אני שלפתי את הסלולרי:

Photobucket

יש משהו, ברגעים האלה שהטבע הפראי פולש בפתאומיות לתוך האורבניקה המתורבתת שלנו, שהוא מרתיע ומרגש כאחד.

כשעה לאחר מכן, בעוברי באותו מקום בדרך חזרה, עצרתי לרגע כדי לבחון את זירת הפשע מקרוב, לראות איזה שאריות הותירה אחריה הציפור הרעבה:

Photobucket

בנוסף, לא רואים את זה בתמונה השניה, אבל באותם רגעים ממש גם ירד השלג הראשון של החורף. הידד!

עדכון קולינרי

לאלו מכם שמחכים בכיליון עיניים לשמוע איך בשר המוס, אכלנו היום את הפשטידה כסוג של ארוחת חג. (אם הייתי יודע הייתי קונה אף מוס, ואז היינו יכולים לברך שנהיה לראש של מוס ולא לזנב).

אני שמח לדווח שהטעם דומה לבשר בקר, אבל יותר עסיסי ורך. למעשה, יופי של בשר. מהטובים שטעמתי. אם לא הייתי מרגיש קצת קניבלי כשאכלתי את זה, הייתי ממשיך לקנות.

אה, על מי אני עובד. ברגע שיש לי גריל נורמלי אני קונה חתיכת סטייק מוס נאה ומחסל אותה.

מוסובור

היינו היום בפארמר'ס מרקט, שהוא בבסיסו שוק שבועי שבו חקלאים מהאזור מוכרים את מרכולתם ישירות לצרכן במחירים מופקעים, אבל נוספו אליהם עוד כל מיני בעלי עסקים קטנים שעושים אותו דבר באווירה כיפית ונעימה בעליל. יש יותר מתריסר כאלה ברחבי העיר בין האביב לסתיו, וכיף לנסות שווקים שונים כדי לגלות עסקים לא מוכרים שמוכרים כל מיני דברים טעימים.

אז היום היינו בשוק שנערך מדי שבוע בבריק וורקס, ובינות לדוכני הירקות והגבינות מצאנו גם את הדוכן הזה:

Photobucket

Elk, למי שלא מכיר, זה אייל. בצפון אמריקה זה מתייחס בעיקר לידידנו האייל הקורא. כמובן שהתגובה הראשונית היא גועל נפש – מה אני, מועמדת לסגנית נשיא ארה"ב? – אבל הסקרנות הגסטרונומית שלי הכריעה אותי, ואחרי התלבטות בין לזניית מוס לשפרד'ס פאי מבשר אייל, הלכנו על זה האחרון. המנה יושבת עכשיו אחר כבוד במקפיא, ואני מבטיח לדווח לכם אחרי הסעודה. (ניחוש פרוע: יהיה לזה טעם של עוף).

הגזענות משתלמת

אתמול הלכתי לבנק כדי להפקיד צ'ק. יתכן שיש דרך להפקיד צ'ק דרך הכספומט, אבל אני טרם גיליתי מהי, וחוץ מזה אין תשלום על הפקדת צ'קים בדלפק (ניה ניה!) ואני עצלן, אז עמדתי לי בתור והמתנתי. מכיוון שהתור היה יחסית ארוך ואני לומד למבחן ההיסטרי שיש לי עוד שבועיים וחצי, שלפתי את חומר הקריאה שלי מהתיק והתחלתי לקרוא. האיש שעמד מאחורי בתור, גבר זקן, התחיל לדבר, כנראה אלי. אני לא זוכר מה הוא אמר, העיר הערה כלשהי על התור בבנק או על מזג האוויר או מה שלא יהיה, אבל לא היה לי ממש אכפת והעדפתי לקרוא את החומר שלי במקום להכנס לשיחה נטולת תוכן עם איזה זקן משועמם. אז ניצלתי את זה שגבי בכל מקרה הופנה אל האיש, והתעלמתי תוך שאני ממשיך לקרוא. האיש ניסה שוב את מזלו, וכשראה שאני לא מגיב, התחיל לתהות מדוע אני לא מגיב:

You no speaka de English?

הוא אמר, והוסיף עוד איזו הערה על ה"זרים" האלו ((ברצינות, עכשיו, אני באמת נראה כמו מישהו שיש לו מבטא כזה?)). מכיוון שגם ההערה הזו לא עזרה לו, הוא המשיך לשער השערות לגבי כישורי האנגלית שלי, עד שמישהו לפני בתור הסתובב ואמר "אתה יודע שזה ממש לא מנומס?" – ברגע הראשון חלפה בראשי האפשרות שהוא מתכוון שזה לא מנומס שאני מתעלם מהזקן, והתכוונתי להתעלם בגסות גם ממנו, אבל אז הוא הוסיף שההערות הגזעניות הללו ממש לא ראויות. מה שמעלה את השאלה – להגיד על מישהו שהוא לא דובר אנגלית, זה גזעני?

בכל מקרה, הזקן מאוד נעלב מההערה של האיש, והתחיל לצעוק עליו שהוא לא יגיד לו מה להגיד ומה לא להגיד, זו מדינה חופשית עם חופש דיבור, וחוץ מזה, הוא לא המלך ארתור(?!) שיגיד לו מה לעשות. בשלב הזה ניגש אל הזקן המאבטח במקום. זו הייתה טעות. מאבטחים פה בטורונטו, כמו בארץ, נוטים להיות מהגרים. קרה המקרה והאנגלית של המאבטח נשמעה בדיוק כמו האנגלית השבורה הבדויה שהזקן ייחס לי. הזקן ניצל את ההזדמנות כדי להסביר למאבטח שהוא לא מבין מה הוא אומר, והוא צריך לדבר אנגלית נורמלית. או אז ניגש אלינו אדם בחליפה, הציג את עצמו כמנהל הסניף, וביקש מהזקן לסור הצידה. הזקן התחיל לטרטר לו במוח על איזו הלוואה שהוא לקח מהבנק בשנות ה-50 או משהו כזה, אבל הם הלכו הצידה וגם ככה לא ממש טרחתי להקשיב – זו, הרי, הייתה כל הפואנטה. לא להקשיב  לזקן הטרחן.

לא הייתי מציין את כל הארוע המטופש הזה אילולא הפרט הבא. כשהגעתי סוף סוף אל הדלפק, ניגשה אל מאחורי הכספרית פקידה בכירה כלשהי והתנצלה בפני על שנאלצתי לסבול את האמירות הגזעניות הללו, ושהם רוצים שלא ארגיש שלא בנוח לבוא לסניף. כפיצוי על הפגיעה בי(?), קיבלתי כרטיס שי ע"ס ארבעה דולר לטים הורטונס, רשת הדונאטס/קפה דלוח הגדולה בקנדה. שזה משעשע להפליא.

בדרך חזרה הביתה קניתי אייס קפה ודונאטס לי ולאשתי, על חשבון הבנק ובאדיבות הזקן הטרחן.

איך אומרים גריל באנגלית?

אריזות ביסלי גריל המשווקות לחו"ל נקראות, משום מה, ביסלי ברביקיו. לביסלי ברביקיו קוראים ביסלי סמוקי. אין לאנשים שום כבוד למותג.

בטמקא לא יגדילו לכם את ההמבורגר

טמקא מדווחים על החלטת ועדת השרים לענייני חקיקה לתמוך בהצעת חוק דבילית משהו של אורית נוקד להטיל מגבלות על פרסומות לג'אנק פוד שמציבות את האוכל הזבלי בשורה אחת עם צריכת סיגריות ואלכוהול. הצעת החוק גם אוסרת (איכשהו) על הופעת ידוענים בפרסומות שכאלו. מעניין איך מוגדר ידוען לצרכי החוק. במדינה שבה כל דוגמנית זוטרה הופכת ל"מלכת הילדים" תוך יומיים וחצי ושמקצוע המשחק דורדר לרמה כזו שהדרישה היחידה כיום משחקן ראשי במחזמר היא סיבולת לב-ריאה גבוהה (ועמידות למנות יתר של חני נחמיאס[1]), קשה לראות איך מישהו יכול להוביל פרסומת בלי להפוך בעצמו לידוען באותו רגע.

אבל לא על החוק רציתי לדבר. טמקא מדגישים שהחוק בא להגן על הילדים(TM) מפני מגפת ההשמנה. ידוע, להווי, כי השמנה היא מחלה ויראלית העוברת באמצעות צפייה בפרסומות בטלוויזיה. אבל לא על זה רציתי לדבר.

כאילוסטרציה לכתבה, כמובן, טמקא דחפו תמונה של ילד שמן אוכל. עד כאן, שום דבר חריג. אבל טמקא החליטו, משום מה, שסתם תמונה קטנה של ילד שמן לא מדגישה את חומרת הבעיה. כדי שנוכל לחוות את בעיית ההשמנה במלוא עוצמתה, טמקא מאפשרים לנו להגדיל את תמונת האילוסטרציה של הילד השמן.

התוצאה היא זו.

הגדלת התמונה היא פריבילגיה שנשמרת למקרים מאוד ספציפיים – כשהכתבה עוסקת בידוענים (עדיף ידועניות), או בארוע שצולם והקורא עשוי לרצות לראותו באופן ברור יותר. אבל להגדיל תמונת אילוסטרציה זה, נראה לי, רעיון מקורי למדי.

עמדתי לתת את תמונות האילוסטרציה מז'אנר "איפה אבא?" למקרי אונס כדוגמא אבסורדית ליישומים אפשריים אחרים של תמונות אילוסטרציה ניתנות להגדלה. אבל, אלוהים אדירים, טמקא הקדימו אותי.

מה שיפה בסיפור הוא שבאותה כתבה, מתחת לתמונת הילד השמן, יש עוד תמונת אילוסטרציה, של המבורגר. כיאה לעיתונות אחראית ולנושא הכתבה, את ההמבורגר דווקא אי אפשר להגדיל…

[1]  דיסקלייזמר: הכותב לא צופה בתוכנית ה"ריאליטי" המרומזת לעיל. אבל כל הערוץ הישראלי מלא בפרומואים מעצבנים.

מקדונלדס, חלות

מסתבר שרץ במיילים עכשיו קישור לבלוג של מקדונלדס, על תקן של בדיחה מפדחת (דרך ג'רונימו). אין ספק שמדובר בתוצר פרסומי מזעזע, באזור של "אכן תמונות קשות, יונית" (כבר אומרים את זה, עכשיו שאין גדי? מה קורה עם זה באמת?). אבל יש דברים מזעזעים מעצם הפוסטים הקלושים עד פאתטיים שאמורים לחקות את קהל היעד של הבלוג. למשל, העובדה שלפחות אחת האנשים שחתומים על הדרעק הזה היא בחורה בת 32. אני מנחש שזו מי שמתחזה ל"טלטל" בבלוג עצמו ומשימה עצמה כאילו היה מדובר בטינאייג'רית ממוצעת (היינו, מפגרת). עושה רושם שהיא לא צריכה להתאמץ יתר על המידה כדי להוציא מעצמה את הסגנון הזה. בא לה בטבעיות.

(אלוהים אדירים, אם אחת מהן היא באמת סטודנטית ליחב"ל, אני חושב שרק הפוסט הזה על תומס פרידמן הוא עילה מספקת לגרש אותה מהקמפוס לעולמי עד! "ניסיתי לבדוק קצת בעצמי והבחור צודק". WTF?)

הדבר השני שמעיק במיוחד הוא התגובות שמגיעות לבלוג. יש שתי אפשרויות: או שאנשי הבלוג עצמם כותבים את התגובות (גם השליליות, כדי לשמור על אמינות), מה שלא יפתיע אף אחד; או שילדים באמת נכנסים לשם וממש מגיבים. אם זו האפשרות האחרונה, אז נציין לטובה שיש מידה של ביקורתיות בתגובות, שזה יופי (אני בודק עבודות של סטודנטים שנה א'. ביקורתיות זה לא דבר מובן מאליו כרגע). אבל – אלוהים, ילדים, אתם כותבים תגובות בפריקינג בלוג של מקדונלדס! אין לכם שירים גרועים לגנוב ממישהו או משהו יותר מוצלח לעשות עם הזמן שלכם? ואם כבר ביקורתיות כדבר שאינו מובן מאליו, אני מתחלחל לעצם המחשבה שהטקסט הלז: "חח… די ברור שהבלוג פרסומת, אבל זה נחמד כזה… אוירה נעימה כזאת ואמיתית…" יכול להכתב על ידי אדם בלי ששילמו לו על כך. "אווירה אמיתית"? באמת? בבלוג שהקרטוניות שלו מתחרה רק בקרטוניות של המזון שמוכרים במקדונלדס עצמו? אללי.


נשימה עמוקה, ונעבור הלאה. איכשהו, אל תשאלו איך, הגענו היום, אני ואשתי, לאתר הזה, שעוסק בענייני חלות.אני זקוק לעזרכתם כדי להבין את הערך שבסיפור שבראש העמוד. אולי כדאי להתחיל דווקא מסוף העמוד, שם כתוב המשפט "הפרשת חלה מגנה, ושומרת על האשה מכל גזירות קשות, ומגנה עליה בעת לידתה". אז מה, הסיפור הזה בהתחלה בא כדי להוכיח את הטענה הזו? כלומר, הם מנסים להגיד "להוכחה, ראו את הסיפור שלמעלה שאנחנו אפילו לא מנסים לטעון שהוא אמיתי"? מה הקטע? מה הערך של הסיפור האווילי הזה? אני יכול להבין את הרעיון של משל כדי להעביר בתחכום מוסר השכל כלשהו, אבל מוסר ההשכל נבנה על בסיס לוגיקה מסויימת, וגם השלכה מסויימת מהמקרה המתואר לרעיון כללי יותר. אני לא למדתי שאסור לי להתגנב לכרמים ולאכול יותר מדי ענבים כי אני אהיה שמן מכדי לברוח דרך הפירצה בגדר. אני למדתי שגרגרנות היא סגולה רעה. וגם שאסור לגנוב, אני חושב. אני כבר לא זוכר את המשל הזה כל כך. בכל מקרה, אני מבין את הלוגיקה של הסיפור, ומסוגל להשליך אותה על מצבים סבירים יותר.אבל בסיפור הזה, במקום שיהיה נמשל למשל, הם חושבים שהמשל עצמו הוא הוכחה של אמירה כלשהי.

אין לי משהו חכם יותר מדי להגיד על זה, פשוט עצבן אותי להפליא.

חוץ מזה, הפוסט הזה יותר טוב מאשר הפוסט האחר שהייתי כותב, שבו אני מסביר למה רוב הסטודנטים שלי הם אידיוטים מהמעלה הראשונה. (תקציר מנהלים: מקור ראשוני, מקור משני, סטטיסטיקות, גרפים, ציורים, ידוענים, and etc.). הוף.

יצור ירקרק משונה מי יודע

במסגרת בילוי סוף השבוע שלנו חזרנו היום, בקור המקפיא, אל המסעדה הוויאטנמית ההיא, כדי לקיים את ההבטחה שלי. למנה ראשונה הזמנתי מרק סרטן סטנדרטי ונחמד, ולמנה עיקרית – תרתי משמע – הזמנתי צלחת גדולה של צפרדע צלויה על מצע ירקות מוחמצים.

כמה התאכזבתי לגלות שהצפרדע לא מגיעה בצורתה השלמה (ואם אפשר, עם הבעה מופתעת על הפנים) – דווקא למסעדות בסביבה יש חיבה מוזרה לתלות בחלון הראווה שלהם עופות במרינדה כאילו היו בובות ראווה בחנויות בגדים, כולל הראש והכל. אבל כל מה שאני קיבלתי היה ערימה של מה שנראה כמו קנטקי פרייד צ'יקן. גם היה לזה טעם דומה, אם לומר את האמת. למעשה, בהחלט יתכן שאחרי שהזמנתי את המנה שלי אחד המלצרים קפץ לקפ"צ הקרוב ורכש דלי של עוף מטוגן שהונח אחר כבוד על מצע של ירקות מוחמצים.

לשאלתכם המתבקשת, אגב, לא, הם לא מוציאים את העצמות. אחרת, איך זה יהיה פריך?

לסיכום, מנה נחמדה. לא משהו שהייתי טורח לצאת ולצוד צפרדעים בשבילו, אבל דבר נחמד להתנסות בו. חיים טובים פה בקנדה.

סושי וקפה

א. סושי:

להלן ארוחת הערב שלנו מאתמול, בסך של כ-200 ש"ח בלבד:

Sushi Party Special E - 68 חתיכות מכל טוב ארץ השמש העולה

סתם, שתדעו. מקנאים?

המנה הזו הייתה נכנסת בארץ לקטגוריית ה"מיוחדים" והיו שוחטים אתכם בשבילה, וכל זה בגלל שהיא כוללת כמה שרימפסים, קצת תמנון, איזה חתיכת דיונון וטיפה ביצי דגים – יופי של סושי, אבל למה זה נקרא "מיוחד"? פה זה סטנדרטי לגמרי. תאמינו לי, רק בשביל זה שווה לבוא לקנדה.

ב. קפה:

עד שנקנה מכונת אספרסו ראויה לשמה, ומכיוון שהדבר הזה שהאמריקאים מכנים קפה הוא בלתי שתי בעליל, אני מסתפק בינתיים בנסקפה פלוס המקציף המגניב שלי. לפני כמה שנים ראינו אחד כזה למכירה באנגליה, והם רצו 10 פאונד. פה קנינו אותו באיקאה בארבעה דולר. הסוד: למזוג קודם מעט מים רותחים, אחרי זה הרבה חלב, להקציף היטב, ורק אז להוסיף עוד מים חמים כדי למלא את הכוס. אחרת זה משפריץ לכל עבר.

!

 המקום: חינמון של גבעתיים-ר"ג, שער, פינה עליונה מימין.

מסעדת שמעון! בהנהלת שמעון

מת על מסעדת שמעון! בהנהלת שמעון (אבל בלי סימן קריאה). תגידו, אגב הקינוחים, הם לא באיכות מעולה?

סתם, שעשע אותי.