תעשיית קוטג'ים

אני חש צורך להכות על חטא. כשהתחילה מחאת הקוטג', לא הבנתי מה בדיוק הסיפור: יקר לכם מדי? אל תקנו. קוטג' זה לא מוצר יסוד בשום הגדרה של המילה. אם המחירים ממשיכים לעלות, סימן שאנשים ממשיכים לקנות, וזה אומר שהמוצר עדיין שווה להם את הכסף. אז הם עושים את ההחלטה הצרכנית שלהם, ומחליטים לוותר על משהו אחר (או להכנס יותר לחובות), כדי להמשיך לצרוך את המוצר המדובר.

אבל טעיתי. ההגיון הצרכני הפשוט הזה לא עובד בישראל, משום מה. ולא, זה לא קשור לגודל השוק, וזה לא קשור לתחרות המצומצמת. אני אפילו לא חושב שזה קשור לעצלנות של הצרכנים שלא משווים מחירים. אז מה יכול להסביר עליה מתמשכת של מחירים, במיוחד אל מול ירידה בכוח הקנייה של הצרכנים?

לפני הרבה שנים שמעתי שני אנשים מדברים ביניהם. אחת רכשה לאחרונה בית, והם התדיינו על הריהוט המינימלי שעליה לקנות כדי לקיים חיים נורמליים, לנוכח המשכנתא הלוחצת. המשפט שתפס לי את האוזן נאמר על ידי האדם השני, שהצהיר בבטחון שהיא "חייבת" לקנות "פלזמה 40 אינץ'", כי אי אפשר לחיות בלי זה היום.

הסיפור הזה הוא קיצוני, אבל הוא אנקדוטה נאה כדי להדגים את מה שאני חושב שניצב בלב הסוגיה: בישראל נוצרה תרבות של ביקושים קשיחים. או, בביטוי הנפוץ יותר, תרבות של מגיע לי. ברגע שאדם מתרגל לרמת חיים כלשהי, או לצריכת מוצר כלשהו, הויתור על המוצר הזה אינו סתם כורח בלתי נעים, אלא פגיעה מהותית בכבודו ובזכויותיו של אותו אדם. כמו אותם סיפורים על נשים שדרשו להמשיך לקיים את סגנון החיים הראוותני שלהן אחרי גירושין מבעל עשיר, כך גם הצרכן הישראלי חושב שזה שהתנאים השתנו לא צריך לגרום לשינוי באורח החיים שלו.

ואני אינני מוציא עצמי מהקבוצה הזו. בקנדה, בשר עוף יקר בהרבה מבשר בקר (שלא לדבר על חזיר), אבל המשכנו לקנות עוף, כי ככה אנחנו רגילים. ירקות יקרים פי כמה וכמה מאשר בארץ, ובכל זאת המשכנו לקנות ירקות משל היינו חיים באיזו ארץ סאב-טרופית. מחירי התפוחים נעים להנאתם בין 69 סנט לפאונד ועד שניים וחצי דולר לפאונד ואף יותר, ובכל זאת, אינני מפחית את צריכת התפוחים האובססיבית שלי אף פעם.

תרבות האוברדרפט שפושה בקרב חלקים מסויימים באוכלוסיה נכנסת לאותה קטגוריה. כך גם מחירי הדירות המאמירים והאנשים שמוכנים להכנס לחובות אסטרונומיים כדי לרכוש דירה, כי אי אפשר בלי. אינני יודע מה הסיבות לתרבות הזו, ועד כמה היא באמת יחודית לישראל (אני מניח שלא ממש). אבל המצב הוא שאנשים מתייחסים לכל מוצר שהם רגילים לצרוך כאל מוצר שהערך שלו עבורם גבוה מאוד, מבחינת המחיר שהם מוכנים לשלם עבורו.

מכאן שגם אם אנשים חושבים שמחירו של מוצר הוא "גבוה מדי", הם לא יפסיקו לצרוך אותו, משום שעבורם הוא עדיין שווה את זה. מן הראוי שהמחיר ירד, כמובן, אבל כאן נכנסת בעיית הפעולה הקולקטיבית: עקומת ההיצע והביקוש מניחה שאנשים יפסיקו לקנות כשהמחיר "גבוה מדי", וכך המחיר יתייצב על משהו שנראה סביר למספיק אנשים כדי שהמוצר יהיה רווחי ליצרן. אין שום דבר בתיאור הזה לגבי המחיר ה"ראוי", ואין שום מקום לפעולה של אנשים כנגד מחיר לא ראוי. אנשים לא מפסיקים לקנות מוצר במחאה על המחיר שלו, אלא סתם, כי הוא יקר מדי עבורם.

כאשר הביקוש למוצר קשיח – כלומר, כאשר העלאת המחיר אינה גורמת לירידה במכירות – השימוש באופציית ה"יציאה", ((ראו בספרו הסמינלי של אלברטו הירשמן: Hirschman, A. O. (1970). Exit, Voice, and Loyalty: Responses to Decline in Firms, Organizations, and States. Harvard University Press. לתקצירון בעברית ראו פוסט ישן שלי, ותתעלמו מזה שהבטחתי שהוא יהיה ראשון בסדרה.)) כלומר להפסיק לקנות את המוצר חסום (פרקטית או פסיכולוגית). לאפשרות הזו קיימות שתי אלטרנטיבות: קול, או נאמנות. נאמנות משמעה להמשיך לצרוך את המוצר כי אין באמת אופציה אחרת טובה יותר. זה מה שקורה בארץ בד"כ, ומחרפן את המבקרים למיניהם. קול, משמעו שימוש באמצעי הבעה שונים כדי ליידע את היצרן על חוסר שביעות רצון, תוך כדי המשך צריכת המוצר. אליבא דהירשמן, קול הוא אמצעי חסר תועלת מול חברות מסחריות. לא אכפת להן אם אנחנו אוהבים את המוצר שלהן או לא, כל עוד אנחנו ממשיכים לקנות אותו. הן תלחמנה בחירוף נפש כנגד ביקורת פומבית על המוצר, אבל לא בגלל שהן רוצות לקוחות מרוצים (למעשה, המלחמה שלהן לעיתים תכלול את רדיפתו של הצרכן המבקר, ולאו דווקא את ריצויו), אלא בגלל שהן לא רוצות להרחיק לקוחות פוטנציאליים. חברות הסלולרי, לדוגמא. לחברות מסחריות אכפת רק מהשורה התחתונה, ולכן כל עוד אין פגיעה בשורה התחתונה, אי אפשר לצפות לשינוי בהתנהגות שלהן. יתר על כן, גם שינוי בשורה התחתונה לא יביא בהכרח לתיקון המצב, אם אפשר להתעמר באותו חלק מהציבור שהביקוש שלו קשיח יותר (חברות סלולרי, כן?) ולהשיג את אותה תוצאה.

קול שימושי כנגד בעיות בשירותים ממשלתיים, שם דווקא ה"יציאה" אינה משפיעה על השירות. אם פחות אנשים משתמשים במוצר אותו מספקת המדינה, לא רק שהדבר אינו מפריע למדינה, לעיתים קרובות זה אפילו יחשב דבר טוב, משום שהמדינה נוטה לסבסד את המוצרים שהיא מספקת. לעומת זאת, מחאה קולנית כנגד שירות ציבורי מסויים עלולה לסכן את כסאותיהם של נבחרי ציבור מסוימים, ולכן יש לה סיכוי רב יותר להצליח מאשר נשירה שקטה של צרכנים.

הכלכלן אלברטו הירשמן, שניסח לראשונה את הטיפולוגיה הזו, זיהה את החרם כבן-כלאיים של קול ויציאה, כזה שיש בו נזק לשני הצדדים: היצרן ניזוק משום שהוא מפסיד מכירות פוטנציאליות, והצרכן ניזוק משום שהוא נאלץ לוותר על מוצר שהוא זקוק לו. ההזדקקות הזו היא תנאי הכרחי לחרם, משום שאם הצרכן אינו זקוק למוצר, אין צורך ללוות את היציאה בקול – אפשר פשוט לוותר על המוצר וזהו. אבל החרם אצל הירשמן הוא חרם עד להשגת המטרה, ולא כמו במקרה הקוטג', של חרם לפרק זמן קצר, תוך הבטחה לשוב ולצרוך את המוצר בעוד שבועיים או בעוד חודש. על פניו, אין ליצרנים ולמשווקים שום סיבה שלא לספוג את ההפסד המקומי הזה על פני מספר שבועות, במקום להכנע לדרישות המחרימים ולהוריד את המחיר לכלל הציבור לפרק זמן ארוך.

כמובן, מוקדם לדעת האם החרם ישיג את מטרותיו. אבל במקום להתייחס בזלזול לחרם המוזר הזה, אני רוצה להציע פרשנות אחרת לרציונל שמאחוריו, ולסיבה שבגינה היצרנים והמשווקים אולי בכל זאת יכנעו לו.

אתמול צייצה הגברת הראשונה של הטוויטר העברי, ג'ודי ניר שלום מוזס, "בוקר ראשון בלי קוטג'. לא קל." לנש"מ לא באמת אכפת מהמחיר של הקוטג', ואין שום סיבה לחשוב שברגע שההמולה הציבורית תפסיק לבדר אותה, היא לא תחזור לצרוך קוטג'. אבל הסנטימנט שהיא מביעה כאן, אפשר להניח, הוא משהו שרבים מהמשתתפים במחאה דווקא יזדהו איתו: קשה לוותר על משהו שהתרגלנו אליו. אבל המחאה המאורגנת מאפשרת לאנשים להתגבר על בעיית הפעולה הקולקטיבית. אנשים מרגישים חלק ממשהו גדול יותר, משהו שיש לו, לכאורה, סיכוי להיות בעל השפעה. זו לא החלטה אישית של אדם פרטי ומעוט יכולת להפסיק לצרוך מוצר עד שיורידו מחירים – ומה כבר ההשפעה של אדם יחיד שכזה? – זו פעולה מאורגנת של הרבה אנשים, חלקם, אפילו, אנשי שם כמו ג'ודי נש"מ.

אבל אם הרעש סביב המחאה ימשיך, ומספיק אנשים יחשבו שיש בהשתתפות שלהם במחאה הזו חשיבות שחורגת מההשפעה האישית שלהם על התוצאות, אז אולי אנשים יתחילו להתרגל לחיים בלי קוטג'. אולי הם יגלו שבעצם, יש חלופות טובות יותר, או לפחות לא פחות טובות. אולי הם יגלו שאחרי שמתרגלים לא לאכול קוטג' לארוחת בוקר, זה נעשה פחות חשוב לכלול דווקא את המוצר הזה בסל הקניות. אולי מתוך צרכנות בלתי-רציונלית של חרם קצר טווח, אנשים יגלו שהם יכולים להיות צרכנים רציונליים ולהגמיש את הביקוש שלהם למוצר הזה. כלומר, למגבלת הזמן של החרם יש כאן תפקיד חשוב, של הפיכת המשימה למשהו שנראה אפילו לחובב הקוטג' המושבע כהקרבה שניתן לעמוד בה. כמו לקחת דוגמית של מוצר כלשהו לשבועיים ניסיון, מה שגורם לנו לרצות לקנות את המוצר בתום התקופה — אבל בהפוכה. אני לא בטוח, אבל לא יפתיע אותי אם מי שמטפל בגמילה מהתמכרויות משתמש גם בטריקים דומים של הצבת יעדים קלים להשגה שעוזרים מעצם השגתם להשגת היעד הסופי של הגמילה המוחלטת.

אז אולי מחאה בלתי רציונלית היא הפתרון הטוב ביותר להתנהגות הבלתי רציונלית של הצרכנים בישראל. ואולי – ופה אני כבר באמת מותח את החבל – הגילוי של הצרכן הישראלי שהוא מסוגל לחיות חודש בלי קוטג', יגרום לו לשקול מחדש את התלות שלו באינספור מוצרים אחרים שפשוט אי אפשר לחיות בלעדיהם: כבלים, חבילת סלולרי מנופחת, מסעדות, ממתקים. אולי אפילו דירות. אמן.

עדכון: צדקתי.

קריאה לתרומות: ארגון כח לעובדים מסייע מאז האחד במאי לעובדי חיפה כימיקלים ששובתים כדי להשיג הסכם קיבוצי ולבטל את הסדרי דור א' ודור ב' כמו גם את ההעסקה בחוזים אישיים ודרך חברות קבלן. חיפה כימיקלים היא החברה הראשונה שהפעילה בישראל הסכם דור ב' שמפצל את העובדים ומחליש את כולם. האיוולת שבהסכמה להסדר כזה מרוחה עכשיו לאורכה ולרוחבה של המדינה, ועובדי החברה נלחמים כעת כדי לתקן את המעוות.

לאחרונה הודיעה חיפה כימיקלים על שביתת מגן בעקבות כשלון המו"מ על ידי הצדדים, תוך שהיא מסתמכת על אורך הנשימה הארוך של הבעלים, לעומת הגב הכלכלי השברירי יותר של העובדים. בשל אי-התמיכה לה זכו מההסתדרות עברו העובדים לארגון כח לעובדים, וזה פונה כעת לציבור כדי לסייע לקרן כלכלית לסיוע לעובדים. מי שמסוגל לסייע מוזמן לתרום לארגון.

שעת כדור הארץ היא כמו דיאטת כסאח

יש הרבה סיבות שבגינן "שעת כדור הארץ", אותו אירוע שצויין אתמול ברחבי העולם, היא שטות גמורה. בראש ובראשונה, היא אינה חוסכת ולו גרם אחד של זיהום אוויר: ייצור החשמל פשוט לא עובד ככה. חשמל שנוצר ולא נוצל הולך לאיבוד, והשליטה בכמות החשמל המיוצר אינה גמישה מספיק כדי שיצרני החשמל יוכלו להגיב לשינויים חדים ובלתי צפויים כמו ההשפעה של שעת כדור הארץ (להבדיל, למשל, מההבדלים הצפויים והמחזוריים בין שעות הערב לבין שעות הלילה המאוחרות). אבל שעת כדור הארץ לא באמת נועדה לחסוך בחשמל. היא נועדה "לעורר מודעות". ודווקא כאן היא כושלת בכשלון הכי חריף שלה.

כי שעת כדור הארץ היא לחסכון בחשמל כמו שדיאטת כסאח היא לצמצום צריכת הקלוריות. מי שניסה פעם לרדת במשקל על-ידי צום או צמצום דרסטי בצריכת המזון בבת אחת, בוודאי מכיר את התחושה: ביום הראשון זה מצליח, ואז אני נורא גאה בעצמי. ביום השני אני נכנע רק קצת – רק איזו פיסת שוקולד קטנטנה. ביום השלישי כבר מאבדים את כל המומנטום, והכניעה הקטנה הופכת לויתור כולל על כל העסק. וכדי לפצות את עצמי על הכשלון המביש, אני אוכל ארוחה אחת גדולה לאורך כל היום.

ככה גם שעת כדור הארץ: היא משמשת לנו כלא יותר מאשר הוכחה לכך שאי אפשר באמת לחסוך בחשמל. אם כדי לחסוך בחשמל צריך לכבות את כל האורות בבית – אז איך אפשר לעשות את זה באופן קבוע, כל יום? מספיקה שעה אחת — איזה שעה? מספיקות חמש-עשרה דקות — כדי שכל העסק יהפוך למאוד מעיק. במקום לעשות דברים שיוכיחו לנו שקל לוותר על קצת כל יום, אנחנו מוותרים על הכל לשעה אחת, מוכיחים לעצמנו שוב שאי אפשר לצמצם את השימוש שלנו בחשמל בלי להגביל את עצמנו במידה בלתי סבירה בעליל, וחוזרים לבזבז למחרת.

(אגב, כבר החלפתם את הנורות שלכם בנורות חסכוניות בחשמל? יותר יקר בחנות, פחות יקר בלב. ובחשבון החשמל גם.)

יש ערימה של מייפל על השלג

עם פרוץ האביב לחיינו (אביב זו הגדרה יחסית, כמובן. 4 מעלות בשיא היום), החלה עונת פסטיבלי המייפל. ערכנו היום טיול קצר באחת השמורות שמשחזרות את אופן ההכנה המסורתי של רוטב המייפל. קנינו ליטר של מייפל טהור עבורנו, ועוד חצי ליטר שנביא לארץ כמתנה. ((בארץ אפשר למהול את המייפל ביחס של 1:50 ועדיין למכור אותו כמוצר פרימיום כי יש בו שני אחוז מייפל אמיתי. תבדקו בסופר! יופי של מודל עסקי, אם אתם שואלים אותי.))

לרגל התחלפות העונות, הוחלפה גם תמונת הכותרת למשהו מתוך הטיול, כדי שתקנאו קצת. ממ…. מייפל!

דברים שקניתי בסופר (פוסטמונות)

גם אני, כמו אבנר, אהבתי להסתובב בטיב טעם, להחשף למגוון העצום של סוגי מזונות שבמקרה הטוב שמעתי עליהם, ובמקרה הגרוע עדיין אין לי מושג מה זה. אהבתי את כל הדברים שאנחנו כישראלים רואים כמוזרים, חריגים או אפילו מגעילים: את גופות הארנבות הקפואות, את מיני הרמשים והרכיכות השונים, את המגוון הבלתי נגמר של פירות ים מתוכו הישראלי הממוצע מכיר במקרה הטוב את השרימפס ואת הקלאמרי.

חלק מהקסם, אני מניח, הוא בדיוק בכך שזה כל כך חריג, שצריך לנסוע במיוחד כדי לראות את הדברים הללו. פה, כשבכל סופר יש אקוואריום עם לובסטרים חיים, קצת אבדה לי ההתלהבות.

ובכל זאת, כשראיתי את הקופסא עם השבלולים בחמאת שום, לא יכולתי שלא להתלהב. ניסיתי בעבר לקנות שבלולים (אסקרגו, בצרפתית ובהשאלה גם באנגלית), אבל נרתעתי מתהליך הבישול עצמו, ואשתי לא הייתה מוכנה לגעת בזה. אז למצוא את זה מוכן ומזמין כל כך – לא יכולתי שלא לקנות.

כך נראים השבלולים באריזתם הטבעית.

המיועדים לטבח.

בדרך לתנור.

שדה הקטל.

השלב הבא הוא להבין איך לעזאזל אוכלים את זה. מזלג או כפית לא נכנסים לפתח הקונכיה. ניסיתי לשבור את הקונכיה, אבל היו לכך כמה השלכות בעיתיות: שברי קונכיה שנתזו לכל עבר, כמו גם שברים שנדבקו לבשר עצמו, מה שנתן לו מרקם של חביתה עם שברי קליפה. מצד שני, זה נתן לי הזדמנות לחקור את המבנה הפנימי המעניין של הקונכיה. הטעם השתפר פלאים כשגיליתי שאפשר למשוך את הבשר החוצה באמצעות קיסם. הטעם? טוב למדי. כרגיל במזונות מוכנים, אי אפשר להשוות את זה לאסקרגו טרי שאפשר לאכול במסעדות צרפתיות טובות, אבל כתחליף ביתי מהיר, זה הפתיע לטובה.

בונוס: אפשר לשטוף את הקונכיות ולתת לילד לשחק עם זה. מומלץ לא לספר לילד מה קרה לשבלול שהיה בפנים.

קפיצה קטנה לחו"ל

אהם, כן. סוף השבוע המאוד-מאוד ארוך שנוצר כתוצאה מחיבור פסח ופסחא שכנע אותנו לקחת את הרגליים ולחפש תעסוקה באקלים חם יותר. הרבה יותר חם, למעשה. בערך כמו אצלכם. ספציפית, טסנו לפלורידה. קצת יותר ספציפית, לדיסני וורלד.

כן, כן, מסחטת כסף ממוסחרת וסכרינית לעייפה. אבל כיף אדיר לילד, והאמת שגם לנו.

כל הקונספט של דיסני וורלד הוא קצת פוסטמודרני. אתר תיירות שמושך אנשים מכל העולם, ועושה מאמצים ניכרים כדי להראות כמו מקומות אחרים בעולם (בעיקר "ממלכת החיות", שכוללת כפר אפריקאי וכפר אסיאתי (אני חושב שהם מתכוונים להודו, אבל כבר לא ממש זוכר. השם של האזור הוא "אסיה"), ואז אזור הדינוזאורים שדווקא נקרא "דינולנד USA").


תרומתו של העם היהודי למיצג הקלאסי "זה עולם קטן מאוד". (קליק להגדלה)

הכל בדיסני וורלד מתוסרט, וניכר מאמץ לשמר בכל רגע את התחושה של "אמיתיות" של העולם המדומיין. כאשר מחכים בתור לפגוש דמות (כן, צריך לחכות בתור, לפעמים ארוך מאוד, כדי לזכות בכמה שניות מאושרות עם מיקי, מיני, גופי, דונלד, פו, טיגר או איה ((בזמן שהמתנו למיני (שהילד חושב שהיא מיקי, כי התור למיקי היה ארוך מדי והוא לא באמת מבדיל), הפוצקון נעמד על אבן והכריז "איי לאב יו קיקי מאוס!"))), והמפעיל של הדמות צריך להתפנות, או לשתות, או מה שזה לא יהיה שהם עושים בזמן הזה, העוזר שלצידם לעד יסביר ש"מיני מאוס צריכה לבדוק מה שלום עוגת התפוחים שלה" או ש"דונלד צריך לבדוק שהיואי לואי ודואי לא הכניסו את עצמם לצרות", או תרוץ מטופש אחר. למעשה, חברי הצוות של דיסני וורלד לא נקראים "עובדים" או "אנשי צוות", הם נקראים cast members – יעני, שחקנים.

הרגעים היפים הם דווקא אלו בהם מפעילי המתקנים מרשים לעצמם ביטוי קצת יותר חופשי – תמיד במסגרת התבדחות עם המבקרים – ונוקטים בפעולות קטנטנות של חתרנות. כך, למשל, מפעילת הסירה שלנו סיימה את השייט פחות או יותר כך: "וואו, זה היה כיף? רוצים לעשות את זה שוב? אני יודעת שאני אעשה את זה שוב! ושוב. ושוב… כל עשר דקות… כל היום… (פאוזה) ילדים, תשארו בבית הספר".

נהג הרכבת שהובילה אותנו לאחד האזורים בממלכת החיות הרשה לעצמו להכריז בתחילת הנסיעה ש"ברכבת הזו אסור לשיר את 'זה עולם קטן מאוד'". אקטים קטנטנים של חתרנות שרק מחזקים את תחושת השליטה המוחלטת של אימפריית דיסני על כל פעולה שנעשית בפארקים הנרחבים.


הטירה של סינדרלה, הממלכה הקסומה. הסמל המסחרי של דיסני, בין השאר. במציאות היא הרבה יותר קטנה משהיא נראית כאן.

מה שכן, לפעמים קל לשכוח עד כמה האמריקאים, פה במרחק של שני מטר ממני, שונים כל כך מהקנדים שסביבי. לא רק במראה המלוקק שהיה נפוץ כל כך בפארקים, אלא בהתנהגות, בבהמיות, ובהרגלי האכילה המעניינים שלהם. יחסית לאמריקה, היו מעט מאוד מהררי האדם האלה שאוהבים להראות בטלוויזיה בכתבות על מגפת ההשמנה. אולי הם פשוט לא באים לדיסני וורלד. אבל כן זכיתי לחשיפה קטנטנה להרגלי האכילה של משפחה אמריקאית אחת. בזמן שטיילנו בדאונטאון דיסני (אזור מסחרי בתור המתחם של הפארקים והמלונות של דיסני, שפתוח לציבור בלא תשלום), עצרנו ליד אחת המסעדות במקום, שמגישה תפריט עאלק איטלקי. משפחה אחת, פלוס מדריכת תיירים, עצרה לידה. המדריכה אמרה שהיא ממליצה על המסעדה הזו כמקום טוב לארוחה לא רעה ולא יקרה. המשפחה בחנה את התפריט שתלוי בחוץ. ההורים לא נראו כל כך מרוצים, אבל הנער, אני מעריך כבן 16, הוא שבחר להסביר מה הבעיה. "הם לא מוכרים אוכל שלא מסריח מירקות?" הוא שאל. להזכירכם, מדובר במסעדה של אוכל איטלקי, במובן האמריקאי של המושג. כלומר, פסטה ופיצה. פיצה. הילד לא אוכל פיצה, פור קריינג אאוט לאוד. המדריכה שאלה אותו אם הוא לא אוכל ירקות בכלל. הוא חשב לרגע, ולבסוף השיב שהירק היחיד שהוא אוכל זה תפוח אדמה.

אללי.

אבל היו כמובן דוגמאות קצת פחות קיצוניות לשוני בין הקנדים לבין האמריקאים. למשל הריצה פנימה כשפתחו את הפארק כדי לתפוס מקום בתור (שבע בבוקר! העירו אותי בשש בבוקר כדי ללכת לפארק שעשועים, ועדיין היו שם מאות אנשים שרצו למתקנים. אני עמדתי בסירובי להצטרף למדרסה).

ובכל זאת, למרות הכל, אין לי ספק שאני עוד אחזור לדיסני וורלד. אחרי הכל, בגלל הילד לא ממש יכולנו להנות מהמתקנים הבאמת שווים…

ופטור בלא כלום אי אפשר, אז הנה תמונה:


קלווין והובס פוציק וטיגר

דברים שאי אפשר לעשות בארץ, פרק #253

אתמול קניתי שבלולים בקופסת שימורים בסופר. עכשיו צריך לחשוב מה עושים איתם.

בלי קשר, אתמול ראיתי את "השומרים". שהוא לא באמת סרט גיבורי-על, אבל יופי של סרט בכל זאת. מצד שני, הרגשתי קצת מרומה כשבאתי לראות אנשים מרביצים אחד לשני וקיבלתי במקום זה הרהורים על הפוליטיקה האמריקאית.

ולא, אל תגידו לי שהייתי צריך לקרוא את הנובלה הגרפית קודם. לסרטים לא צריכה להיות רשימת קריאת חובה.

מחקר חדש מגלה כי פיצה טובה לעסקים

השפעת הפיצה על הצלחת הבלוג: מחקר סטטיסטי

דובי קננגיסר, אוניברסיטת טורונטו

מזה מספר שנים מבקשים חוקרי רשת מקצועיים וחובבנים לגלות את הנוסחא הנכונה ליצירת גידול במספר הכניסות לבלוגים. מחקר זה מבקש לחקור את השפעותיו של גורם מפתיע ולא-אינטואיטיבי שנתגלה לאחרונה כבעל השפעה מרחיקת לכת בנושא זה: פיצה.

רקע

בשנים האחרונות התפתחה תעשיה בזעיר אנפין של עצות לקידום בלוגים. הגם שרבות מהעצות עוסקות בעניינים חיצוניים כגון עיצוב הבלוג, שימוש בכלי SEO כאלו ואחרים וכיו"ב, חלק מהעצות המוצעות עוסקות בתוכן הרשומות עצמו. למשל, Gow (2008) מדווחת על שימוש בכותרות הכוללות מילות מפתח נפוצות כדי להשיג תוצאות גבוהות במנוע החיפוש "גוגל" לעיתים קרובות. כן ידוע על נוהג בקרב בלוגרים מסויימים לכתוב רשומות אודות סיפורים "חמים" בחדשות כדי להשיג כניסות נוספות מקרב הגולשים שמחפשים מידע בנושא. כפי שדווח לאחרונה (קננגיסר 2008; גפן 2008) מספר רשומות בבלוגים שכללו את המילה "פיצה" בכותרת הרשומה זכו למספר כניסות חריג בגודלו לעומת הבלוג המארח. הגילוי נעשה באופן מקרי, אמנם, אך הממצאים היו מרשימים, והצדיקו עריכת מחקר ארוך טווח ומעמיק יותר לבחינת השפעת הפיצה על מספר המבקרים בבלוג מסויים.

מתודולוגיה

המחקר מתבסס על נתונים שנאספו לאורך כחודש (מיום 8.11.08 עד 7.12.08) ב"בלוג" "לא שומעים" של הכותב. במהלך חודש זה התפרסמו 22 פוסטים, מתוכם ארבעה (18.18%) שכללו את המילה "פיצה" בכותרת הפוסט. מקרה אחד מתור הארבעה שימש כמקרה מבחן מיוחד: המדובר בפוסט שכלל לא עסק בפיצה, וכלל את המילה בכותרת לשם בחינת התאוריה המוצגת במאמר זה בלבד. המשתנה התלוי הוא מספר המבקרים ("יוניקים") באתר ביום נתון. החלופה של מספר הכניסות לבלוג נפסלה בשל נתון חריג (oulier) שנכלל בגוף הנתונים באחד מימי החודש, כפי שדווח בעבר (קננגיסר 2008). פרט למקרה חריג זה, המתאם בין שני המשתנים גבוה מאוד, ואין הבדל משמעותי בתוצאות הניתוח הסטטיסטי ביניהם.

שני משתנים מסבירים נבדקו: הופעת המילה "פיצה" בכותרת ביום נתון; וכן משתנה ביקורת של מספר הפוסטים שפורסמו בבלוג ביום הנתון. בשל הפרשי השעות בין טורונטו לבין מיקומם של רוב קוראי הבלוג (ישראל), הוחלט לכלול רשומות שפורסמו אחרי השעה שמונה בערב (שלוש לפנות בוקר בשעון ישראל) במניין הרשומות של היום הבא. כלל זה הוחל גם לגבי המשתנה המסביר הראשון. ((הבחירה בשעה שמונה בערב היא אקראית למדי, אך הקדמתה לשבע או שש בערב אינה משפיעה על תוצאות הניתוח. ביטול התנאי לחלוטין משפיע לרעה על המתאם בין המשתנים, כפי שניתן לצפות.))

תוצאות

איור 1 מציג השוואה בין מספר הרשומות ביום נתון לבין מספר המבקרים בבלוג באותו היום. כפי שניתן לצפות, נמצא מתאם מרשים ומובהק בין מספר הרשומות ביום נתון לבין מספר המבקרים בבלוג באותו יום (טבלה 1).

איור1

מספר הרשומות ביום לעומת מספר המבקרים בבלוג

הערה: מספר הרשומות מופיע כשהוא מוכפל פי 100 כדי להיות בר השוואה למספר המבקרים

עם זאת, כפי שניתן לראות מטבלה 1, המתאם בין קיומו של פוסט עם המילה "פיצה" בכותרת לבין מספר המבקרים הוא גבוה הרבה יותר.

טבלה 1

מתאמי פירסון בין המשתנה התלוי (מספר המבקרים) לבין מספר הרשומות בבלוג וקיומה של רשומה עם המילה פיצה בכותרת

במבחן רגרסיה משתנה "מספר הרשומות" מאבד עוד יותר מכוחו, אך נותר מובהק בכל זאת. כפי שניתן לראות בטבלה 2, למודל הכולל את שני המשתנים המסבירים יש שונות מוסברת של כ-70 אחוז.

טבלה 2

מודל רגרסיה עבור המשתנה התלוי "מספר המבקרים בבלוג"

הדגמה חזותית של הפער המשמעותי בין כמות המבקרים ביום בו פורסמה רשומה עם המילה "פיצה" בכותרת לבין יום בלי רשומה כזו ניתן לראות באיורים 2, 3 ו-4. איור 2 מציג את כלל המקרים במחקר לפי תאריך. ניתן לראות בבירור כי הימים בהם פורסמה רשומה עם המילה "פיצה" הם חריגים בגרף. איור 3 מציג את כלל המקרים בחלוקה לפי מספר הרשומות בכל יום. שוב, ניתן לראות כיצד הגידול במספר הפוסטים משפיע על השונות של מספר המבקרים, אך אינו חורג מטווח מספר המבקרים בימים עם מספר נמוך יותר של רשומות, או אף בימים בלי רשומות חדשות בכלל. לעומת זאת, ימים בהם התפרסמו רשומות עם המילה "פיצה" בכותרת חורגים בבירור מעבר לטווח המצופה מימים עם מספר רשומות דומה. לבסוף, איור 4 מציג את סך המקרים בחלוקה בינארית לפי משתנה ה"פיצה" לבדו. כפי שניתן לראות, כל המקרים בהם פורסמה רשומה עם המילה "פיצה" בכותרת מתרכזים ברבעון הראשון (ימני-עליון) של הגרף, בעוד כל המקרים ללא רשומה כזו מתרכזים ברבעון הרביעי (שמאלי-תחתון) של הגרף.

איור 2

מספר המבקרים באתר לפי תאריך וקיום רשומה עם המילה "פיצה"

איור 3

מספר המבקרים באתר לפי מספר הרשומות וקיום רשומה עם המילה "פיצה"

איור 4

מספר המבקרים באתר לפי קיומה של רשומה עם המילה "פיצה"

דיון וסיכום

הממצאים שהוצגו לעיל הם חד-משמעיים ומהווים פריצת דרך בלתי צפויה בתחום חקר הבלוגים: הוספת המילה "פיצה" לכותרת רשומה מביאה לזינוק ברור במספר הקוראים באותו היום. גילוי זה מעלה מספר סוגיות חשובות.

ראשית, יש לשים לב כי הזינוק במספר הקוראים אינו חורג מעבר ליום בו פורסמה הרשומה עם המילה "פיצה". אמנם ניתן לזהות עליה קלה במספר המבקרים בימים שלאחר פרסום רשומה שכזו, אך באופן כללי מספר המבקרים חוזר למחרת הפרסום קרוב יותר לרמות המקובלות בבלוג עד להופעתו של פוסט נוסף עם המילה בכותרת. כמו כן, כדי ניתן לראות ממקרה המבחן המיוחד, שילוב המילה "פיצה" בכותרת מבלי שלדבר יהיה קשר לתוכן הרשומה, כי הדבר אמנם מביא לקפיצה משמעותית במספר המבקרים, אך עדיין מדובר במספר מבקרים קטן מהכמות שמגיעה לבלוג בעקבות פרסום רשומה שעיקר תוכנה עוסק גם הוא בפיצה. מאידך, מדובר במקרה בודד ויש מקום לחקור עוד את מהות הקשר בין הופעת המילה "פיצה" בכותרת רשומה שאינה עוסקת בפיצה, לבין גידול במספר המבקרים.

המכניזם הגורם לגידול במספר המבקרים בעקבות רשומה הכוללת את המילה "פיצה" אינו ברור, ודורש מחקר מעמיק יותר. ניתן לשער מספר אלטרנטיבות להסבר התופעה: אהבתם הרבה של גיקים לפיצה, למשל; או העדפה של מתכנתי "גוגל" לפיצה שגורמת למתן העדפה בתוצאות החיפוש לעמודים המכילים את המילה במקום בולט. מספר קוראים של טיוטות מוקדמות של מחקר זה העירו כי יתכן שבעת עריכת המחקר ארע ארוע בעל משמעות, כגון הרעלה באריזות פיצה קפואה, שהביא גולשים רבים לחפש כל פריט מידע חדש בנושא. שללנו את האפשרות הזו באמצעות מחקר ניתוח תוכן שהתמקד בפרסומים בתקשורת שכללו את המילה "פיצה" בהקשרים שונים בתקופת המחקר. הידיעה היחידה שהתגלתה בעקבות מחקר זה היא כתבה שולית במקומון המקוון "mynet" שעסקה בשירות הקלוקל שניתן על ידי בעל פיצריה לילד אוטיסט. אין זה סביר להעריך שיש קשר בין ארוע זה לבין ממצאי המחקר.

הסבר התוצאות שהוצגו במחקר זה, אם כן, נותר למחקר נוסף בתחום. ניתן לזהות כבר עכשיו מספר כיווני מחקר שעשויים להניב תוצאות נאות: איתור מילים נוספות המביאות לזינוקים במספר הקוראים; איתור מנגנונים אוטומטיים שעשויים לקדם רשומות המכילות את המילה "פיצה"; כמו גם מחקרים אנתרופולוגיים מקיפים יותר בקרב קהילת הגולשים לאיתור העדפה מבנית לנושא הפיצה בקרב קבוצה זו.

הגילויים שנחשפו במחקר זה מוכיחים כי ישנה עוד כברת דרך בפני חוקרי תרבות הרשת לפני שנוכל להסביר ולנבא במדוייק התנהגות גולשים בכלל והצלחה של בלוגים ספציפיים בפרט. מצד שני, פריצת הדרך הגלומה בגילויים אלו מבטיחה עולם מחקר שלם שטרם נבחן על-ידי הקהילה האקדמית העוסקת בתחום. לאור זאת אנו מצפים כי הספרות המחקרית שתצא מתוך מחקר זה תהיה עניפה ותשרת היטב את הבנתנו את התחום.

פיצה-נאצי

מיטיבי הלכת בבלוג יזכרו שאשתי קוראת לעיתים את פורום אוטיזם אספרגר ו-PDD בתפוז (כי היא פסיכית). היום היא סיפרה לי על סיפור שאחת מהמשתתפות הקבועות בפורום סיפרה שם, וחשבתי שכדאי להביא את הדברים גם כאן:

אותה אשה היא אם לילד עם אוטיזם ברמת תפקוד גבוהה יחסית. היא מנצלת הזדמנויות כשהם יוצאים כדי ללמד את הילד להתמודד עם מצבים שונים, למשל – לקנות פיצה. כך היה כאשר הן עצרו ביחד ב"פיצה שרגא" שבדיזינגוף סנטר:

בהתרגשות קלה ובקול רועד הגיש בני למוכר את השטר ואמר בנימוס: "אפשר לקבל בבקשה פיצה ומיץ ענבים".
המוכר התעלם ממנו לחלוטין ופנה למישהו אחר שרק נכנס לחנות כדי לקבל את הזמנתו למרות שאנחנו היינו שם הרבה לפניו.
אמרתי לבני שיחכה בסבלנות עד שהמוכר יסיים לשרת את הלקוח שרק נכנס לחנות.
כשזה יצא ביקש בני שוב בנימוס פיצה ומיץ ענבים ושוב נתקל בהתעלמות מצידו של המוכר כשזה פונה שוב ללקוחה אחרת שרק נכנסה לחנות. שוב חיכינו בסבלנות. בפעם השלישית כשבני פנה אליו באותה בקשה, (והפעם לא נכנסו שום לקוחות חדשים למקום), התעלם ממנו שוב המוכר ובחוצפתו פנה אלי ובקול נרגז אמר "מה בשבילך גברת?" אני בלעתי שוב את הרוק ואמרתי לו בשקט (עדיין ניסיתי לשמור על ארשת רגועה), "הילד מבקש ממך כבר בפעם השלישית מה שהוא רוצה". ואז התפרץ עלי המוכר "שרגא" ובצעקות סינן לעברנו, "פה זה לא בית-ספר ולי אין זמן שתלמדי את הילד מה להגיד לי, אני לא מוכן לבזבז את הזמן בלימודים שלכם, אם את רוצה משהו אז תגידי לי את". והכול בצעקות ולפני הילדים.

ליבי נפל, הסתכלתי על בני ועל ידו שעדיין הייתה מושטת עם השטר של 20 השקלים, והדמעות כבר חנקו את גרוני. המוכר ייבש אותו ובני הטהור בכלל לא הבין מה קרה. הוא לא ידע שהוא צריך להיעלב מההתנהגות הבוטה. אני כמובן נפגעתי בשבילו עד עמקי נשמתי.

(כאן)

על פי התגובות בפורום, עושה רושם שאותו סוחר פיצה מתנהג בצורה כזו ללקוחות שלו באופן כללי, מה שמעלה את השאלה למה אנשים בכלל קונים שם. אך אדם שנוהג כך בילד, לא כל שכן ילד עם מוגבלות, אינו ראוי לדעתי לכספם של אנשים הגונים. אם אתם באזור דיזינגוף סנטר ונפשכם חשקה בפיצה, אל תכנסו ל"פיצה שרגא". שמעתי שיש סניף של עגבניה באזור. ממה שאני זוכר הם עושים יופי של פיצות.