שלוש סיבות שבוז'י לא יצא פראייר

צריך להודות שקשה שלא ללעוג לאיחוד של העבודה והתנועה (הצעת שם: תנועת העבודה). רבים וטובים כבר עשו זאת לפני ואני בספק אם זה יפסק בקרוב. הרבה מהביקורת, בעיקר מהימין, הייתה על הסכמתו של הרצוג ללכת לרוטציה עם לבני בראשות הממשלה באם המפלגה המאוחדת תעמוד בראשות הממשלה הבאה. הטענה היא שהוא הוכיח את רפיסותו וחוסר יכולתו לעמוד על המקח במשא ומתן בכך שנתן למישהי שהסקרים הציבו אותה על גבול אחוז החסימה לקבל כל כך הרבה ממפלגה של חמישה-עשר מנדטים.

אני כבר הסברתי למה אני חושב שאיחוד מפלגות המרכז הוא צעד אסטרטגי הכרחי כדי לתת סיכוי כלשהו להחלפת נתניהו בראשות הממשלה, אפילו כאשר הליכוד עצמו ממשיך לדשדש בסקרים, וגם למה מה שנעשה עד כה לא מספיק. אבל האם המחיר יקר מדי? התשובה הבסיסית ביותר היא שהאיחוד הזה מעביר את העבודה מאפס סיכוי להרכיב את הממשלה הבאה לסיכוי כלשהו להרכיב את הממשלה הבאה. גידול של אינסוף אחוזים. לא שווה? גם אם למרכז-שמאל היה גוש חוסם (ולא יהיה לו), תהיה למפלגת העבודה עם  15 מנדטים (במקרה הטוב, לפי הסקרים) קושי לעמוד בראש הקואליציה. כמו שהדברים נראו לפני האיחוד, לא הייתה אפשרית שום קונסטלציה שבה נתניהו לא היה זוכה לנסות להרכיב את הממשלה. עכשיו, ובמיוחד אם הסקרים שמצביעים על סינרגיה בין שתי המפלגות יתממשו, כבר אפשר לדבר על התכנות של מצב כזה. לא בסבירות גבוהה, אבל התכנות. אם המטרה הבלעדית היא להפוך לאלטרנטיבה ריאלית לשלטון, ואני חושב שזו מטרה ראויה עבור העבודה, הרי שכל מחיר שווה את זה.

ציפי לבני ויצחק הרצוג מכריזים על איחוד מפלגותיהם, 10.12.14 (צילום: פלאש 90)

אבל יש גם כמה סיבות יותר קונקרטיות:

1. כסף. התנועה של לבני אולי לא מביאה איתה הרבה מצביעים נאמנים, אבל היא כן מביאה איתה שישה מנדטים מהבחירות הקודמות, ואיתן שש מנות גדושות של מימון בחירות, שיאפשרו למפלגה המאוחדת לעמוד בשורה אחת עם הליכוד בכל הקשור לניהול קמפיין בחירות, זמן שידור בתשדירי התעמולה וכן הלאה. כסף זה לא הכל (הוא לא עזר למופז בבחירות האחרונות, והוא לא הפריע יותר מדי ללפיד), אבל הוא לא נטול השפעה. תוספת של יותר מ-33% לתקציב של העבודה עבור הקמפיין הזה היא לא בטלה בשישים.

2. מיתוג. האיחוד עם התנועה נותן להרצוג תירוץ למתג מחדש את מפלגת העבודה כמפלגת מרכז. אם "ישראל אחת" של ברק איחדה, בתאוריה, את האליטות הישנות עם המזרחים והדתיים, אזי האיחוד החדש נותן להרצוג הזדמנות פז להפטר מעול אידאולוגי אחר שמכביד על מפלגת השמאל: הקישור הציבורי לערבים, וההאשמות בפוסט- או אנטי-ציונות. אני בטח לא צריך לספר לכם איפה אני עומד בויכוח הזה (תקציר: אני חושב שזו תהיה עוד החמצה של הזדמנות היסטורית לשנות את שיח הזהות בישראל), אבל אי אפשר להתווכח עם הרציונל שבטווח הקצר, לפחות, הסרת הקישור הזה, אם תצלח, תחזק את השמאל אלקטורלית. לבני והרצוג כבר התחילו במהלך המיתוג הזה במסיבת העיתונאים שלהם, כשחשפו ששם הרשימה המשותפת הוא "המחנה הציוני". באופן כללי המילה "ציונות" על הטיותיה הופיעה לא מעט במהלך מסיבת העיתונאים הזו. גם ארי שביט הצטרף מהר לקמפיין הבחירות הזה, כשהוא טוען שהבחירות הן לא פחות מאשר משאל עם על הציונות, והפתק של בעד הוא הפתק של המחנה הציוני. אם תשדיר הבחירות השני של המחנה הציוני (אחרי התשדיר הראשון, שיתקוף את ביבי) לא יתחיל מסקירה היסטורית שתציג את הבית המפא"יניקי של הרצוג מחד והבית הבית"רי של לבני מאידך, ויגיע לשיאו בתמונה של שניהם לוחצים ידיים וסלוגן שידבר על "מאה שנים של ציונות" שהתאחדו במחנה הציוני, אני צנצנת.

herzog_livni

3. ליבני תזכה בסחורה המקולקלת. לא יודע איך לבשר לכם את זה, אבל "חוק המשילות" לא באמת יביא יציבות לממשלות ישראל. אולי אנחנו בדרך לכנסת עם פחות רשימות (הבית היהודי, ישראל ביתנו, הליכוד, ש"ס, יהדות התורה, כולנו, יש עתיד, המחנה הציוני, מרצ, ואולי מפלגה ערבית מאוחדת – עדיין עשר רשימות. אותו מספר רשימות שהיה בכנסות השמינית, העשירית וה-13), אבל אנחנו בדרך לכנסת שבה יש שתיים-שלוש מפלגות "גדולות" של 20 מנדטים, עוד אחת עד שלוש מפלגות בינוניות עם עשרה עד חמישה-עשר מנדטים, והיתר מפלגות עם קצת פחות מעשרה מנדטים. בקיצור, אנחנו בדרך לכנסת (נוספת) שבה כל המפלגות הן בינוניות מינוס. האם החלום הרטוב של אבירי המשילות הוא כנסת עם שש מפלגות בנות 20 מנדטים כל אחת? כי זה התסריט הכי טוב כרגע.

אם המחנה הציוני יצליח להרכיב ממשלה, זו תהיה קואליציה רעועה מיומה הראשון, תלויה לחלוטין בחסדיו של איש הימין כחלון ובצרכים הפופוליסטיים של יאיר לפיד, כשחברי הכנסת של מפלגת השלטון הרבה יותר שמאלניים מההנהגה שלהם. אם היא בכלל תזכה להגיע ליום ההולדת השני שלה זה יהיה הישג. מכירים את הסיפור על האיכר שחותם על חוזה עם השטן שמבטיח לו יבול טוב, אבל בתמורה דורש חצי ממנו? האיכר משכנע את השטן שכל מה שמעל לאדמה – שייך לאיכר, וכל מה שמתחתיה, שייך לשטן. באותה שנה הוא מגדל עגבניות, חיטה ואבטיחים, והשטן זוכה לשורשים חסרי ערך. חוזר אליו השטן עצבני ואומר לו שבשנה הבאה עושים הפוך – הוא מקבל כל מה שמעל לאדמה, והאיכר מקבל כל מה שמתחת. האיכר מסכים, ובאותה שנה הוא מגדל תפוחי אדמה, גזר וצנון. בקיצור, מה שאני מנסה להגיד זה שאם לבני זוכה לחצי השני של קדנציה בראש ממשלה שהמפלגה שהרכיבה אותה בת 20 מנדטים, זה לא בדיוק משהו שהייתי מכנה הישג גדול. להפך, לקראת הבחירות הבאות אחרי זה, ובעקבות הפיצול הבלתי נמנע, הרצוג יוכל להטיל את מלוא האשמה על קריסת הקואליציה שבוא תבוא ולטעון שלבני הרסה כל מה שהוא בנה במשך שנתיים. אם רוצים לייחס להרצוג תחמנות פוליטית יוצאת מגדר הרגיל, אפשר אפילו להגיד שהוא עשה את זה בכוונה. אני לא בטוח שמגיע לו כל כך הרבה קרדיט.

(מה, לא נראה תחמן?)

לסיכום, הויתור של הרצוג נתן לו סיכוי שכלל לא היה לו עד כה לעמוד בראשות הממשלה, ועוד הרויח לו עמדה משובחת במיוחד לקראת הבחירות שאחרי זה כשהממשלה הזו תקרוס הרבה לפני סוף הקדנציה. הוא לוקח לא מעט סיכונים פה, אבל זה לא שיש לו הרבה מה להפסיד בין כה וכה. האם הוא באמת כל כך גרוע במקח וממכר? אני ממש לא חושב ככה.

 

קווי יסוד: מחקר משווה באירוניה היסטורית

שמועות שהגיעו בדרך הים מספרות שיש איזשהו בלאגן אצלכם שם, אבל אחרי יותר מדי ויכוחים פוליטיים חסרי כל תועלת, החלטתי שהרבה יותר כיף להתחפר עוד קצת בחומר ארכיוני ולערוך השוואות בין טקסטים חסרי משמעות פרקטית. כמו כן, הטקסט שלהלן התחיל את דרכו כסטטוס בעמוד "מתהום הנשיה" שלי בפייסבוק, אבל הוספתי כמה בונוסים ותיקונים, אז תקראו שוב גם אם קראתם שם.

ממשלת רבין השניה היא הראשונה שיצרה "קווי יסוד", להבדיל מסתם הסכמים קואליציוניים טכניים (לפחות עד כמה שאני יודע – באתר הכנסת אין התייחסות לממשלה הזו. כל הממשלות הקודמות שכן מופיעות שם, כולל ממשלת שמיר של 1990 וממשלת האחדות תחת פרס ב-1984, כוללות קישורים אך ורק להסכמים קואליציוניים).1 קווי היסוד של ממשלת רבין כוללים בראשיתם, אחרי פסקה קצרה של רקע היסטורי, את התיאור הזה:

היעדים המרכזיים של הממשלה הם: בטחון לאומי ובטחון אישי, שלום, מניעת מלחמה, מלחמה באבטלה, על ידי יצירת מקומות עבודה שיאפשרו את קליטת העליה והגברתה, מניעת ירידה, צמיחה כלכלית, ביצור יסודות הדמוקרטית, שלטון החוק, הבטחת שיוויון מלא לכל האזרחים ושמירה על זכויות האדם.

הפסקה הקצרה הזו תשמש בסיס לקווי היסוד של כל הממשלות בעשרים השנים הבאות, ולכן מעניין לבחון את השינויים שחלו בה עם השנים. נבחן בקצרה את הרשימה הזו: סדר הדברים הוא בטחון (ושלום), נושאים חברתיים (שמקושרים לעליה) וכלכלה, ולבסוף, דמוקרטיה שוויון וזכויות אדם. אפשר לפרשן את המיקום הזה של דמוקרטיה וזכויות אדם בסוף כדחיקתם למקום שולי, אבל נראה לי הגיוני יותר, בהקשר של ממשלת רבין, לראות בזה דווקא מקום בולט יחסית, על תקן "אחרון אחרון חביב" – קצת בדומה למיקום שמות החוקרים במאמר אקדמי.

באתר הכנסת לא מופיעים קווי היסוד של ממשלת נתניהו הראשונה. במקום שמסומן כ"קווי יסוד" מופיע עוד מסמך חוזי של תקנון הקואליציה, שמתייחס לקיומם של קווי יסוד. אני אניח שזו טעות טכנית. הצלחתי לחפור ולאתר את קווי היסוד בדברי הכנסת:

הממשלה המוצגת בפני הכנסת תפעל מתוך אמונה בזכותו של העם היהודי לארץ-ישראל כזכות נצחית שאיננה ניתנת לערעור, ומתוך הכרה כי מדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי, המקיימת משטר דמוקרטי ומבטיחה שוויון בין אזרחיה ושיעודה המרכזי – קיבוץ גלויות ומיזוגן.

שלמות העם, אחדותו, פעולה למען צדק חברתי, השמירה על חירות האדם והחתירה לשלום אמת עם כל שכנינו, תוך קיום הביטחון הלאומי והאישי, יעמדו בבסיס מדיניות הממשלה.

הממשלה תפעל להשגת היעדים העיקריים הבאים:
א. הרחבת מעגל השלום על כל שכנינו, תוך שמירה על הביטחון הלאומי והאישי.
ב. ביצור מעמדה של ירושלים כבירת הנצח של העם היהודי.
ג. הגברת העלייה לישראל וקליטת העולים בכל מערכות החיים.
ד. יצירת התנאים להתפתחות כלכלה חופשית, משק משגשג ורווחה חברתית.
ה. חיזוק ההתיישבות ברחבי הארץ, הרחבתה ופיתוחה.
ו. טיפוח ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ושמירה על איזון ראוי בין רצונו של הרוב לבין זכויות הפרט והמיעוטים.
ז. העמקת החינוך והגברת הזיקה למורשת ישראל ולהגשמה ציונית.

וואו. בואו נתחיל מהפתיח המפעים משהו של נתניהו, שכל כולו יהדות ויהודית ויהודים (עם משטר דמוקרטי), כולל הטענה שיעודה המרכזי של ישראל הוא קיבוץ גלויות ומיזוגן. אני חייב להודות שלא זכרתי את ממשלת נתניהו הראשונה כעד כדי כך… "יהודית". חשבתי שזה משהו שבא לו עם השנים, כולל ההתעקשות הזאת שהפלסטינים יעזרו לנו להחליט שישראל היא מדינה יהודית. אבל מסתבר שזה תמיד היה שם. אולי הדחקתי.

אם מסתכלים על הרשימה עצמה, נבחין שסדר הדברים פחות או יותר נשמר – הנושאים החברתיים והכלכליים אוחדו לפסקה אחת וסדר הדברים בין עליה וכלכלה התהפך, וכך גם שלום ובטחון שהחליפו מקומות, אבל בגדול זה עדיין בטחון-כלכלה-דמוקרטיה. אלא שלאחר כל סעיף כזה נוסף סעיף "יהודי" – ירושלים, התיישבות, חינוך למורשת ישראל וציונות. קריאת הרשימה המקוטעת הזו מרגישה כאילו מישהו יושב ומקריא את הרשימה של ממשלת רבין, ומישהו לידו צועק "ויהודית!" אחרי כל משפט. תוצר לוואי של המבנה הזה הוא שהדמוקרטיה (שהוכפפה, כמובן, ליהדות, כי לא היו מספיק סעיפים שעוסקים בזה) איבדה את המקום שלה בסוף הרשימה והפכה לעוד סעיף ברשימה, בעוד "מורשת ישראל" ו"הגשמה ציונית" הפכו לסיום הדרמטי של הסעיף. כמו כן: שיוויון בחוץ.

העובדה שהדמוקרטיה נדחקה לקרן הפינה באופן כזה עוד יותר מרשימה כשזוכרים שמדובר על שנה וקצת אחרי רצח רבין על ידי אדם קיצוני שפעל במובהק כדי למנוע הכרעה דמוקרטית. אם נבחן את קווי היסוד של ממשלת הביניים של פרס, למשל, נגלה לא רק שפסקת הפתיחה עוסקת בעיקרה במחויבות לחיזוק הדמוקרטיה, אלא שסעיף הדמוקרטיה שודרג ומצא את מקומו בין יעד הבטחון ליעד השלום(!).

אצל ברק (שויתר לגמרי על פסקת פתיחה, כנראה בזכות המוח האנליטי שלו) יש קווי יסוד שבבירור נבנו על בסיס קווי היסוד של רבין:

היעדים המרכזיים של הממשלה הם: בטחון לאומי ובטחון אישי תוך מאבק נחרץ בטרור, סיום הסכסוך הישראלי-ערבי תוך השגת שלום אמת; מניעת מלחמה ושפיכות דמים; מאבק באבטלה וטיפוח צמיחה יציבה היוצרת תעסוקה; צמצום הפערים החברתיים; עידוד העלייה וקליטתה מתוך שילוב ושותפות; יצירת תנאי חיים וסביבה שיתנו תחושת יעוד ותקוה ויעודדו עליה לארץ; ביצור הדמוקרטיה, שלטון החוק, מורשת ישראל, וזכויות האדם תוך כבוד לבתי המשפט; הבטחת שוויון הזדמנויות לכל; הצבת החינוך בראש סדר העדיפויות תוך דאגה לחינוך הדור הצעיר מגן הילדים ועד לאוניברסיטה; מאבק באלימות ובתאונות הדרכים.

מה שהכי בולט לי פה זו הנטייה לברברת מיותרת. לא סתם בטחון לאומי, אלא גם מאבק בטרור. לא סתם מניעת מלחמה, אלא גם שפיכות דמים! שריד מרכזי מקווי היסוד של נתניהו היא התוספת של "מורשת ישראל" לצד שלטון החוק וזכויות האדם. גם הניסוח של "יצירת תנאים" בסעיף הכלכלי השתמר, והפך להרבה יותר מעצבן בגרסא הברקית. וגם החינוך זוכה להשאר ברשימה, אך הפעם כסתם משהו פרקטי שכדאי להשקיע בו, כמו מאבק בתאונות דרכים. כנראה מבלי בכלל לשים לב לכך, ברק שימר גם את שלילת המקום הבולט בסוף הרשימה מהדמוקרטיה והשיוויון, ומשאיר את הרשימה עם סוף שהוא בגדר אנטיקליימקס.

קווי היסוד של שרון (שלא עברו כל שינוי בין שתי הממשלות שלו) מהווים שעטנז מבולגן של שתי הממשלות האחרונות:

* השגת בטחון לאומי ובטחון אישי לכל אזרחי המדינה.
* השגת בטחון ושלום אמת בין ישראל לבין שכנותיה על בסיס הסכמי שלום יציבים.
* יצירת התנאים להתפתחות כלכלה חופשית, משק משגשג ורווחה חברתית.
* ביצור מעמדה של ירושלים כבירת ישראל.
* העמקת החינוך והגברת הזיקה למורשת ישראל ולהגשמה ציונית.
* מאבק בעוני ובאבטלה, צמצום הפערים החברתיים, ושיפור איכות החיים בערי הפיתוח, בשכונות ובאזורי המצוקה.
* הגברת העליה לישראל וקליטתם המוצלחת של העולים בכל מערכות החיים.
* חיזוק ההתיישבות ברחבי הארץ, הרחבתה ופיתוחה.
* ביצור המשטר הדמוקרטי, זכויות האדם ושלטון החוק.
* חיזוק השוויון בחברה הישראלית בקרב כל המגזרים, העדות וקבוצות האכולוסיה השונות.

בגדול סדר הדברים נשמר: בטחון ושלום כמובן, ראשונים, אבל לשרון אין שום דבר נגד מלחמות. בהמשך הכלכלה בנוסח הנתניהוי שלה, שפוצלה לראשונה מהנושאים החברתיים והעליה שמופרדים ממנה על ידי שני סעיפים לא רלוונטיים. לאחר מכן שני סעיפים שהועתקו מנתניהו – ירושלים (שבגרסא הקודמת, כזכור, הייתה במקום השני ועכשיו נדחקה לרביעי), והחינוך למורשת ישראל וציונות שאיבד את מקומו הדרמטי בסוף הרשימה. חיזוק ההתיישבות (הבטחתי אירוניה, לא?) מוצא שוב את מקומו בין כלכלה לדמוקרטיה, ואילו זכויות האדם מסופחות לסעיף הדמוקרטיה במקום לסעיף השיוויון כפי שהיה אצל רבין, אבל שניהם יחדיו חזרו לסוף הרשימה.

ועכשיו אנחנו מגיעים לקטע החביב עלי: ממשלת אולמרט.

אולמרט המשיך את מגמת הברברת, ומרשימה של נקודות זה הפך לשורה של סעיפים שלמים ורבי מלל, אז אני לא אצטט הכל במלואו. אבל קווי היסוד של הממשלה הזו מהווים את השינוי המהותי ביותר מהמודל שהציבה ממשלת רבין.

כראוי למפלגת המפץ הגדול, הסעיף הראשון החדש עוסק באחדות בעם אותה תטפח הממשלה. שני סעיפים עוסקים במו"מ לשלום. הדמוקרטיה מסופחת לתוך הנושא הזה: "הממשלה תשאף להביא לעיצוב גבולות הקבע של המדינה, כמדינה יהודית עם רוב יהודי וכמדינה דמוקרטית". מסתבר שגם הדמוקרטיה הישראלית תלויה בהסכמה של הפלסטינים. כמו כן, אזכור של תוכנית ההתכנסות של אולמרט.

סעיף הכלכלה החופשית של נתניהו ושרון נעלם חזרה אל תהומות הנשיה, ובמקומו חזר הדיון בנושאים חברתיים למקומו מיד אחרי נושאי השלום, אבל עם טוויסט מעניין: סוגיית שיוויון ההזדמנויות, שעד כה התלוותה תמיד לסעיף ביצור הדמוקרטיה, הועברה לסוף הסעיף הזה, והפכה לשאלה כלכלית גרידא: "ותניח את היסודות למתן הזדמנות שווה לכל האזרחים בלא הבדל של גזע, דת או מין." על הדרך אולמרט מאבד כל אזכור של עליה – נו, הדבר הזה שנתניהו טען שהוא הפונקציה המרכזית של מדינת ישראל. עוד דבר שהלך לאיבוד באופן חסר תקדים הוא הבטחון הלאומי (אי אפשר להגיד שהוא לא עמד באי-ההתחייבות שלו). קווי היסוד מבטיחים מלחמה בפשיעה ובאלימות והגנה על הבטחון האישי, אבל בטחון לאומי אין. גם החינוך הוחזר לסוף הרשימה, בנוסח פרקטי שקרוב יותר לזה של ברק מאשר לאלו של נתניהו ושרון. שוויון וזכויות אדם אין.

אבל ללא שום תחרות, החידוש החביב והאירוני ביותר של אולמרט הוא צמד הסעיפים 5 ו-6, אותם אצטט במלואם כדי שגם אתם תוכלו להנות:

5. הממשלה תאבק בשחיתות ובהשחתת המידות בכל מערכות החיים במדינה ובראשן במערכות השלטון והמינהל הציבורי.

6. הממשלה מכבדת ותכבד את רשויות השלטון בישראל: את הכנסת ואת בתי המשפט ובראשם בית המשפט העליון של ישראל. הממשלה תפעל לחיזוק גורמי אכיפת החוק.

מה עוד אפשר לבקש?

קווי היסוד של ממשלת נתניהו השניה זוכים לתואר קווי היסוד הקצרים ביותר. למעשה, בעוד שבממשלות הקודמות הסעיפים שציטטתי היו רק הפרק הראשון שהציג בכלליות את יעדי הממשלה, בממשלת נתניהו השניה הרשימה הקצרה הזו היא כל מה שיש. נתניהו כנראה הפנים שאף אחד חוץ מדוקטורנטים משועממים לא יקרא את זה בחיים בכל מקרה, אז בשביל מה לטרוח?

הממשלה תפעל באופן אקטיבי כדי לבצר את הביטחון הלאומי ולהקנות ביטחון אישי לאזרחיה תוך מאבק נחרץ ונחוש באלימות ובטרור.
הממשלה תקדם את התהליך המדיני ותפעל לקידום השלום עם כל שכנינו תוך שמירת האינטרסים הביטחוניים, ההיסטוריים והלאומיים של ישראל.
הממשלה תקדם תוכנית להתמודדות עם המשבר הכלכלי ותפעל ליצירת התנאים הכלכליים שיאפשרו צמיחה בת קיימא, וכן יצירה ושמירה על מקומות העבודה במשק.
הממשלה תחתור לצדק חברתי על ידי צמצום הפערים החברתיים ומאבק בלתי מתפשר בעוני באמצעות חינוך, תעסוקה והגברת הסיוע לשכבות החלשות באוכלוסייה.
הממשלה תעמיד את נושא העלייה והקליטה בראש מעייניה ותפעל בנחרצות להגברת העלייה מכל מדינות תבל.
הממשלה תעמיד את החינוך במרכז סדר העדיפות הלאומי ותפעל לקידום רפורמות במערכת החינוך.
הממשלה תשמור על צביונה היהודי של המדינה ומורשת ישראל, וכן תכבד את הדתות והמסורות של בני הדתות במדינה בהתאם לערכי מגילת העצמאות.
הממשלה תפעל לקידום רפורמות ממשליות לשיפור היציבות והמשילות.
הממשלה תפעל לביצור שלטון החוק בישראל.
הממשלה תפעל להגנה על איכות הסביבה בישראל, לשיפור איכות החיים של תושבי המדינה ולהשתתפות ישראל בתרומה למאמץ הגלובלי בנושאי אקלים וסביבה.

אז כמובן שבטחון לאומי חזר, לצד "מאבק נחרץ ונחוש באלימות ובטרור". נתניהו גם הואיל בטובו להתייחס בקווי היסוד לסוגיות חברתיות, למרות שמחאת הצדק החברתי טרם הגיעה. גם את העלייה החזיר נתניהו לרשימה, ואפילו סעיף ירוק אחד נדחס שם בסוף.2 נתניהו גם הצליח לרסן את עצמו וריכז את כל נושאי היהדות לסעיף אחד מרוכז (ובדרך נוטש את ירושלים!), וכמובן שהוסיף סעיף על שיפור היציבות והמשילות, כי זה מה שהיה חסר בקנדציה שלו. מה אין? נכון – דמוקרטיה, שיוויון, זכויות אדם.

ולבסוף, אנחנו מגיעים לממשלת נתניהו השלישית (זהירות, מסמך PDF. לא בזין של אתר הכנסת להדפיס את הדרעק הזה. מבין אותם). מדובר במסמך העלוב והמבולגן ביותר שראיתי מימי. אם קווי היסוד של 2009 נראו כמו ניסיון לסגור את הפינה הזו כמה שיותר מהר ולהמשיך הלאה, ב-2013 זה אפילו לא מרגיש כמו מסמך. הוא מתחיל עם קטע מתוך ההקדמה של קווי היסוד של ממשלת נתניהו הראשונה על כמה שליהודים יש זכות בלתי ניתנת לבלה בלה בלה, ממשיך עם עוד כמה סעיפים מקווי היסוד של הממשלה הקודמת, ואחרי זה מה שנראה כמו קאט-אנד-פייסט של רשימת הסעיפים ששלחו לו יש עתיד והבית היהודי בלי לבטל את מעקב הגרסאות. סעיפים מבולגנים, חוזרים על עצמם בלי סדר, ואמירות פומפוזיות חסרות משמעות כמו "הגברת העליה מכל מדינות תבל". כולן? כולל טרינידד וטובאגו? גם משם תנסו להגביר את העליה?

תשמחו לשמוע שהמילה "שיוויון" חזרה באחד הסעיפים, אגב, אבל לדמוקרטיה לא נשאר מקום. שוב.

אין לנו אלא להכריז בצער כי נדמה כי ימיו של מסמך קווי היסוד הם ספורים. נתניהו עשה בו קבורת חמור, כפי שעשה עם המצע המפלגתי. אבל לאף אחד לא אכפת, ולכן אין שום סיבה להניח שראש הממשלה הבא של ישראל יטרח לכתוב משהו מהותי יותר מ"הממשלה תעשה מה שבזין שלה".

לקריאה נוספת: האבולוציה של ההסכמים הקואליציוניים

  1. את העותק שלי של קווי היסוד של ממשלת רבין מצאתי בארכיון מפלגת העבודה בבית ברל. []
  2. למעשה, כל קווי היסוד כללו התייחסות גם לנושא איכות הסביבה, תמיד בסוף המסמך, אבל עד כה הסוגיה לא נכנסה לרשימת הנושאים המרכזיים. []

ביקור המבקר

מבקר המדינה פרסם את דו"ח הביקורת על הוצאות המפלגות במהלך מערכת הבחירות של שנה שעברה… טוב, בעצם, המבקר לא פרסם אותו. מרצ פרסמה אותו. למעשה, מרצ פרסמה משום מה את העותק שנשלח דווקא למפלגת העבודה. אפשר לדעת כי בתחילת הקובץ יש מכתב שממוען למפלגת העבודה. במכתב הזה, אגב, כתוב שאסור לפרסם את הדו"ח לפני קבלת אישור המבקר. הדו"ח טרם עלה באתר המבקר, ולא ראיתי אף אחד אחר מתייחס אליו, אז יכול להיות שהדו"ח טרם אושר לפרסום ומרצ עברו כאן על החוק. פניתי למבקר המדינה בנושא, אבל לא קיבלתי תשובה עדיין, אז נשאיר את זה בסימן שאלה.

אבל מה אכפת לי אני, אני בקנדה.

אז מה יש בדו"ח? במרכזו שתי טבלאות. הראשונה היא הכנסות והוצאות המפלגות במהלך תקופת הבחירות:

 

2014-01-25 01_47_15-197737352-דוח-מבקר-המדינה-על-חוק-מימון-מפלגות.pdf - Adobe Reader(מפלגות שלא נכללות בטבלה לא הגישו דו"ח למבקר – כולל ארץ חדשה ומאידך, דע"מ. למבקר אין סנקציות כנגד מפלגה שלא זכאית למימון ממשלתי ולא הגישה לדו"ח, למרות שכולן נדרשות להגיש דו"ח על פי חוק).

ראוי לציין שמותר למפלגות להכנס לגרעון – יש גבול עליון של הוצאות, ורוב המפלגות, למעט התנועה, עמדו בדרישות החוק מהבחינה הזו. התנועה חישבה את גבול ההוצאות המותרות על בסיס ההנחה שיש לה שבעה מושבים בכנסת היוצאת, אבל המבקר קבע כי ביום הקובע לתנועה היו אפס מושבים, כי עדיין לא הוקמה. מפלגת העבודה, אגב, גירדה מלמטה את הסכום המותר לה.

מה אפשר ללמוד מהטבלה? קודם כל – הליכוד הוציא כמות מדהימה של כסף במערכת הבחירות הזאת. כאמור, מותר לו, אבל עדיין – מדובר במפלגה שמצויה בגרעון גם ככה. המבקר גוער בליכוד במיוחד על ההוצאות האקסטרווגנטיות (והבלתי חוקיות בחלקן) על ארועים שכללו מופעים, ומפרט את סעיפי ההוצאות השונים של כנס פתיחת הקמפיין שלהם: "שכירות וכיבוד בסך של 207,131 ש"ח; הפקה ובימוי – 347,099 ש"ח; הופעות זמרים – 106,205 ש"ח (מתוך זה סך של כ-80,000 ש"ח שולם עבור שלושה שירים שבוצעו על ידי אחת הזמרות); פרסום: 308,170 ש"ח; צילום ווידיאו – 97,954 ש"ח; והסעות – 157,401 ש"ח". הם אולי קיוו לקבל הרבה יותר מנדטים, אבל אני בספק אם אפשר להצדיק הוצאה כל כך גדולה על קמפיין שעיקרו היה הרדמת השטח.

הבית היהודי גם היא, כנראה, בנתה על הרבה יותר מושבים. באופן כללי המבקר לא התרשם יותר מדי מהתנהלותה של המפלגה, ומבקר במיוחד את העובדה שהמפלגה הצהירה על סעיף אחד של 9.6 מיליון שקל (50% מסך הוצאותיה בבחירות) עבור "שירותים ופרסומים" מבלי שיוכלו לתת פירוט כלשהו של מהות ההוצאות הללו. גם בל"ד נפלו בסעיף של מתן פירוט מספק על 600,000 ש"ח שנרשמו תחת סעיף "פרסומים".

המבקר גם מותח ביקורת על כך שכמה מפלגות, ביניהן העבודה, הבית היהודי וש"ס, רשמו כחלק מהוצאות הבחירות שלהן תשלום קנסות לעיריות על תליית שלטים בניגוד לחוק, וגם, במקרה אחד, תשלום קנס על הפרת צו מניעה של יו"ר ועדת הבחירות המרכזית בקשר להפצת חומרי תעמולה. בצדק מעיר המבקר שיש פגם משמעותי בכך שכספי ציבור משמשים לתשלום קנסות המוטלים על המפלגות, כלומר משלמי המיסים מממנים את העבירות על החוק של המפלגות. המבקר "מאיים" שלהבא, הוצאות כאלו ייחשבו הוצאות בלתי חוקיות, ויגררו קנס. המפלגה המובילה בתשלום קנסות באמצעות כספי ציבור? עוצמה לישראל, עם למעלה מ-144 אלף ש"ח בקנסות.

אבל הדבר הכי מעניין, בעיני, בטבלה שלמעלה, הם ההפרשים הקטנטנים בין סעיף המימון הממלכתי לבין סך ההכנסות. המפלגות כמעט ולא אספו תרומות. הליכוד גייס פחות מ-7000 ש"ח, הבית היהודי גייס אלפיים ש"ח שלמים, וש"ס הרימה תרומה של אלף שקלים בלבד. תופעה מעניינת: למעט קדימה (שהוציאה סכום דומה ל"יש עתיד", והשיגה עשירית מהמנדטים – אבל הייתה זכאית למימון ממלכתי שמן בגלל מספר המנדטים שלה בכנסת היוצאת), המפלגות שיצאו עם עודף הן גם המפלגות שגייסו סכומים משמעותיים בתרומות. העבודה גייסה למעלה מ-800,000 ש"ח, מרצ למעלה ממליון (אם כי המבקר מעיר שחלק משמעותי מהכסף הזה נתרם ע"י נציגי המפלגה בקלפיות, שזכאים לתשלום מהמדינה, והסבו את התשלום הזה כתרומה למפלגה. המבקר קובע כי המהלך הזה הוא חוקי, מה גם שנעשה ככל הנראה בהסכמה, אך אינו ראוי). גם חד"ש הצליחו להשיג כמעט 70,000 ש"ח בתרומות. המפלגה עם הכי הרבה תרומות בקרב הגרעוניות היא "עם שלם" של אמסלם, שאספה כמעט 50,000 ש"ח בתרומות, אבל בזבזה סכום אגדי של קרוב לשישה מיליון ש"ח, ונותרה עם גרעון של יותר מארבעה מיליון. החדשות המשמחות ביותר, אגב, הן הגרעון של עוצמה לישראל. שני מיליון שקלים פחות לעידוד הגזענות בישראל.

אפרופו תשלום לנציגי המפלגה בקלפיות – המבקר מותח ביקורת על מפלגת העצמאות (בלי לנקוב בשמה, אבל כמה סיעות של חמישה חברים היו בכנסת הקודמת ולא התמודדו בבחירות?) על כך ששלחה משקיפים מטעמה (בתשלום, כן?) לקלפיות. כי אם אפשר לחלק מאות אלפי שקלים מכספי הציבור לכל מיני חברים שלנו, למה לא?

מעניין לציין שיש עתיד, שבמהלך הבחירות התפרסם דבר הערבויות שקיבלו מעשרות בעלי הון להלוואות של קרוב לעשרה מיליון ש"ח, הצליחה לגייס רק כמאתיים אלף ש"ח מתומכיה (למעשה, מאה אלף בתרומות, ועוד מאה אלף ב"אחרות", אין לי מושג מה זה אומר). ככה זה כשמותר לגייס רק 2,300 ש"ח מתורם, אבל רוב האנשים שמוכנים לתרום לך מעדיפים להתעסק בסכומים של שש ספרות ומעלה. אפרופו, בדו"ח הזה המבקר סוגר את הפרצה הזו, וקובע שלהבא לא יאשר ערבויות שכאלו, ויתייחס אליהן כאל תרומה בלתי חוקית. אבל מה אכפת ליאיר לפיד? הוא כבר בפנים.

הטבלה החשובה השניה היא זו שמסכמת את מצבן הכלכלי הכולל של המפלגות אחרי הבחירות, מה שנותן יותר פרספקטיבה על ההתנהגות הכלכלית של המפלגות השונות.

2014-01-25 02_31_39-197737352-דוח-מבקר-המדינה-על-חוק-מימון-מפלגות.pdf - Adobe Reader

מפלגת העבודה פעלה לאורך 2012 כדי לצמצם את גרעון האימים שצברה תחת ברק, והתנהלותה המחושבת במהלך הבחירות סייעה לה להמשיך במגמה הזו. נותר לראות האם בוז'י ימשיך במגמה הזו. אבל מבט על הרשימה בהחלט מחזק את התחושה שהאדם הכי שקול בפוליטיקה הישראלית בכל הנוגע לניהול כסף היא שלי יחימוביץ' (גם מרצ מצמצמת את הגרעון שלה במהלך 2012 ותחילת 2013). הליכוד, לעומת זאת, לקח את הגרעון שלו מתחילת השנה לגבהים חדשים (אם כי המצב משתפר אם מחברים אותו עם העודף המרשים של ישראל ביתנו. טוב, שלי יחימוביץ' וליברמן). קדימה התחילה את השנה עם גרעון אדיר. המפלגה אמנם הצליחה לחסוך מעט כסף, אבל בהתחשב בכמות המימון הממלכתי שהיא זכאית לו, וכמות הגרעון שנותר גם אחרי מערכת הבחירות ותוצאותיה הלא מרשימות, קשה להתרשם יותר מדי מההחלטות הכלכליות שלה. יתר המפלגות נותרות עם גרעון יחסית קטן שתוכלנה לכסות בקלות עם כספי מימון המפלגות במהלך הקדנציה הנוכחית, אם יתנהלו בחוכמה.

 

התחוזותם של ההסכמים הקואליציוניים בישראל

כמה הערות מקדימות

בפוסט סיכום הבחירות שלי דיברתי על התגבשותו של מודל "מפלגת פלטפורמה" ש"קדימה" תחת שרון ככל הנראה הייתה הארכיטיפ שלו – זוהי מפלגה שאפילו לא מתיימרת להציע אידאולוגיה מסוימת, וההתמודדות שלה היא נטו סביב אישיותו של העומד בראשה. סממנים מקדימים של המודל הזה – החל ברפ"י של בן-גוריון וכלה בישראל ביתנו של ליברמן לפחות הציעו מצע ברור שבידל אותן מהחלופות המיידיות – אבל "קדימה" הוקמה כ"מפלגת שלטון", ואני משתמש בביטוי הזה במובנו הריק ביותר מתוכן. לא היה בה אפילו ניסיון לתוכן שהוא יותר מאשר "המפלגה שתאפשר לאריק שרון להיות ראש ממשלה כמו שהוא רוצה, בלי מטענים היסטוריים ואדמיניסטרטיביים כמו מרכז המפלגה וכל מיני טרדות שכאלו. כפי שציינתי, גם המפלגות הגדולות אימצו (או פיתחו) חלק מהסממנים הללו. אבל מפלגות המרכז היו ונותרו המקרים הברורים ביותר של מפלגות פלטפורמה — חוסר האידאולוגיה זו הסיבה שהן במרכז, הרי.

לכן אין מה להתפלא על כך שציפי לבני ניהלה את המגעים עם נתניהו וחתמה על הסכם עם הליכוד ביתנו בלי ליידע אפילו את חברי סיעתה. Le parti c'est moi, היא תוכל לומר בצדק. היא הקימה מפלגת פלטפורמה כדי להתמודד על ראשות הממשלה. עד מהרה היא הבינה שזה לא יקרה, כמובן, אבל המפלגה קיימת והיא בכנסת וצריך לעשות עם זה משהו. תפיסת ה"מרכז-שמאל" הייתה צריכה להכתיב הטמעות של "התנועה" במפלגת העבודה, או לכל הפחות ב"יש עתיד". הכיוון שבחרה בו לבני ("ניסיתי את הבחוץ, עכשיו הזמן לנסות מבפנים") מפרק את מה שעוד נשאר מהתפיסה הזו ומוכיח שאין "מרכז שמאל". גם אין באמת "מרכז ימין", חרף נסיונם של המבקרים לטעון להעדפה כזו של מפלגות המרכז.

מה שמניע את מפלגות המרכז הוא אותה התפיסה הקלוקלת שהניעה את מפלגת העבודה להכנס לקואליציות ימין בעבר: התפיסה האפוקליפטית של הימין. בתפיסה הזו, ממשלת ימין צרה לא סתם תהיה רעה, אלא היא תהיה כל כך רעה שספק אם תהיה אי פעם אפשרות לתקן את הנזק שהיא תגרום. לכן קריטי "להשפיע מבפנים", ואין טעם לחכות בחוץ ולבנות טיעון ציבורי בזכות החלפת הממשלה בממשלת שמאל בבחירות הבאות (והתפיסה הזו מתלווה לרוב לתפיסה שאי אפשר לשכנע את הציבור להצביע לשמאל בין כה וכה).1 לכך מצטרף אותו גילוי של ציפי לבני מהקדנציה האחרונה שמפלגת פלטפורמה אינה יכולה לבנות את עצמה כאלטרנטיבה מבחוץ – כלומר, גם אם הימין לא יצור ממשלה אפוקליפטית, בין כה וכה לא ניתן לבנות טיעון ציבורי בעד החלופה שהיא מציגה. מבחינה זו, הבחירה של לפיד ליצור שותפות דווקא עם הבית היהודי – שותף מובן מאליו אחר של נתניהו – ולא עם העבודה, היא מסר ברור. יש עתיד אינה מקווה להיות אלטרנטיבה לליכוד. לכל היותר, היא מקווה להיות היורשת של הליכוד שהולך ודוחק את עצמו ימינה.

דיני חוזים

קראתי את ההסכם הקואליציוני בין התנועה לליכוד, ומשהו משך את תשומת ליבי: הפורמליות של ההסכם, שהוא דמוי חוזה של ממש, כולל פסקאות מבוא שמתחילות ב"הואיל ו", וסעיפים לפיהם "המבוא הוא חלק בלתי נפרד מההסכם". זכרתי מהסכמים קואליציוניים שראיתי משנות ה-80 שהדברים היו הרבה פחות עורך-דיניים שם, ותהיתי האם מדובר בחידוש של ממש, או אולי בתהליך הִתְחוֹזוּת של ההסכמים הקואליציוניים בישראל. כל נושא ההסכמים הקואליציוניים הפומביים, הרי, הוא יחסית חדש בישראל – רק בשנות ה-90 קבע בית המשפט העליון שקיימת חובת פרסום על הסכמים קואליציוניים. אתר הכנסת מציג את נוסחי ההסכמים הקואליציוניים של כל הממשלות מאז מממשלת נתניהו הראשונה, כמו גם כמה מקרים ספורדיים מרחבי ההיסטוריה הישראלית.

אז מה בעצם הפריע לי בחוזה, סליחה, הסכם קואליציוני בין הליכוד לתנועה? הסכמים קואליציוניים מאז ומתמיד כללו שורה של סעיפים בנוגע לחלוקת תיקים והתחייבויות לתמוך ביוזמות חקיקה ספציפיות (שינוי שיטת הממשל, למשל, זה סעיף מאוד פופולרי לאורך השנים) או, לחלופין, הסכמה על חופש הצבעה של סיעה מסוימת בנושאים מסוימים (דת ומדינה, לרוב). עם זה אין לי בעיה. אז מה כן?

עצם קיומו של המבוא, למשל (אבל מסתבר שנעשה שימוש בפורמט הזה עוד קודם לכן, למשל בהסכמים עליהם חתם שמיר ב-1990. נתניהו של 1996 לא ראה בכך צורך, אבל ברק כן, ושרון של 2001 הסתפק ב-"עם בחירתו" — אבל ב-2003 ה"הואיל ו" כבר חזר); או הסעיף הפותח את המבוא, למשל, שמדגיש שהנשיא הטיל על נתניהו להקים את הממשלה (סעיף שהיה קיים בהסכמים של ממשלת נתניהו הקודמת, אבל הראשון שחשב שיש צורך לציין את זה במפורש, עד כמה שאני רואה, היה אולמרט); או סעיפים 8 -10 שקובעים כי השותפות להסכם תצבענה אמון בממשלה ובשריה (זה אולי הסעיף הכי "חוזי" פה, כי בעצם הוא מציג את הקואליציה לא כפירוט של הסכם בין שני גופים בעלי אינטרס משותף, אלא ממש כחוזה שכופה על השותפים לו לעשות דברים שאולי היו מעדיפים להמנע מהם. אבל גם פה, זכות הראשונים אינה נתונה לנתניהו, אלא דווקא לשרון).

אפשר לראות פה בבירור תהליך שהחל תחת אהוד ברק, שנתן להסכם הקואליציוני חזות של חוזה, והמשיך דרך שרון ואולמרט שמזגו לתוך הצורה הזו גם תוכן דמוי-חוזה של ממש. נתניהו של 1996 דווקא הסתפק בהסכמים קואליציוניים במודל הישן יותר, למשל בהסכם עם ש"ס. למעשה, ההסכם עם הדרך השלישית כל כך לא פורמלי שהוא אפילו נחתם על נייר עם הלוגו של המפלגה. אולי זה לא צריך להפתיע שאלו שהכניסו את התוכן החוזי הם אותם אלו שהביאו לעולם את מפלגת הפלטפורמה האולטימטיבית. שרון רצה ממשלה שסרה למרותו כפי שעובד סר למרותו של מעביד, שמולו הוא חתום על חוזה. זכורה היטב התנהלותו מול שרי האיחוד הלאומי כאשר אלו איימו להכשיל את תוכנית ההתנתקות – הוא פשוט פיטר אותם. אגב, זכר לכך אפשר למצוא בהסכם עם התנועה, בסעיפים 19-20, שמקנה ללבני את הסמכות הבלעדית להחליט על פיטוריו של שר מסיעתהף ועוד יותר מכך בסעיף 9, שקובע כי אם נודע כי בכוונת ח"כ של התנועה להפר משמעת קואליציונית בהצבעה בוועדה, על הסיעה לדאוג להחלפתו מבעוד מועד.

אבל לנתניהו בכל זאת שמור מקום בהיסטוריה של התחוזותם של ההסכמים הקואליציוניים, עם סעיף מוזר במבוא להסכם, שמציין כי לסיעת התנועה יש שישה חברי כנסת. זהו סעיף מוזר משהו, בלשון המעטה. מדוע יש צורך לציין זאת בהסכם? האם שינוי במספר חברי הכנסת של התנועה (נגיד, פיצול של שניים מהם) יגרור את ביטול ההסכם?

הסכם קואליציוני, הרי, אינו באמת ניתן לאכיפה. כפי שציינתי, הסעיף הנפוץ ביותר הוא זה שמבטיח את תמיכת הקואליציה בשינוי שיטת המשטר בישראל, ואתם יודעים כמה פעמים זה קרה (ממשלת שמיר, שדווקא כן שינתה את שיטת הבחירות, אמנם התחייבה בפני "המפלגה לקידום הרעיון הציוני" ליזום חקיקה שכזו, אבל מצד שני גם התחייבה שלא לתמוך בה אלא בהסכמת דגל התורה). למעט הנושאים הטכניים המיידיים של מי מקבל איזה שרים, למעשה אין שום ערך להסכם הקואליציוני כחוזה. ההסכמים אינם אלא הרחבה פרטנית יותר של קווי היסוד של הממשלה. כיסוי תחת אחד ארוך של כל המעורבים שיוכלו לבוא בסוף הקדנציה לבוחריהם ולהגיד להם שאמנם לא השגנו את מה שהבטחנו לכם, אבל זה לא באשמתנו – זה היה בהסכם הקואליציוני, והצד השני לא עמד בו.

אבל תהליך הפיכת ההסכמים לחוזים מעיד על השינוי במשמעות שמייחסות המפלגות השונות לקואליציה – שינוי שתחילתו, אולי, בתרגיל המסריח של 1990, או בעצם בממשלות האחדות שאפשרו אותו. הקואליציה אינה נתפסת עוד כשותפות, אלא כשדה קרב. אין דבק אמיתי שמאחד את השותפות בקואליציה – יש רק אינטרסים פוליטיים, ואותם אינטרסים פוליטיים גם מאכלים את הקואליציה בו בזמן שהם משמרים אותה. חומצה דביקה, אם תרצו. ברור שמאז ומתמיד היו אינטרסים בקואליציה, וכל ניסיון להרכיב קואליציה כלל הרבה תחמונים והתכתשויות, אבל החוזיות הזו של ההסכמים בשנים האחרונות מעידה, אולי, על חוסר אמון בין השותפות לקואליציה שחורג ממה שאפשר לראות כפוליטיקה רגילה.

הקואליציה היציבה להפליא של נתניהו בארבע שנים האחרונות לא הפיגה את החרדה הזו, את תפיסת "בעיית המשילות". אבל צריך לזכור שבעיית המשילות היא יותר בעיה פסיכולוגית מאשר בעיה מערכתית. היא קיימת בראש שלנו, ובראש של הפוליטיקאים שלנו, ולא בשיטה עצמה. הסנונית הראשונה של ההסכם הקואליציוני עם התנועה מבשרת שגם בשנים הקרובות נמשיך לדבר על בעיית המשילות, ויציבות הממשלה תשאר תחת חשד בכל עת, בלי קשר לעצם סבירותה של הפלתה.

  1. בשמאל, אגב, ישנו גם גלגול של תפיסת "בלי חירות ומק"י" הותיקה, שדוחה את השוליים של המחנה שלה, מה שהימין כבר הוכיח שלא קיים אצלו ביחס לשוליים הקיצוניים של המחנה שלו. תפיסה כזו, כאשר מפלגת השמאל הגדולה ביותר אפילו לא מפנטזת על 25 מנדטים, היא בחירה מראש בתבוסה. []

פתק לבן, דגל שחור

כמדי מערכת בחירות מתעורר גם הפעם הדיון בשאלת עצם ההצבעה בבחירות, ושאלת "זריקת הקול לפח" הנובעת מאחוז החסימה. בפוסט הזה אנסה להבהיר כמה נקודות מרכזיות על ההשלכות של צורות ההצבעה השונות בתקווה שהדבר יעזור לכם להחליט כיצד לנהוג.

גילוי נאות: אלא אם יקרה משהו מאוד חריג בשבועות הקרובים, אני אצביע למפלגת העבודה. לא רק בגלל שההגינות מחייבת, אלא גם משום שאני באמת מאמין שחשוב לבנות אלטרנטיבה רצינית ומשמעותית לנתניהו והליכוד. החזרה למודל של מפלגה דומיננטית כפי שהיה בראשית ימי המדינה, כאשר מפא"י הייתה גדולה כפליים ויותר מהמפלגה השניה בגודלה (כאשר בתחילת הדרך המפלגה השניה הזו הייתה בכלל מפ"ם – לא בדיוק אלטרנטיבה טבעית למפא"י), והאופוזיציה הייתה מפולגת ונטולת הנהגה ברורה, היא מתכון לאסון. וזה לא קשור בעמדות של המפלגה הדומיננטית – כל מפלגה בעמדה כזו תנצל את מעמדה לרעה. כאשר אנחנו שרויים בין כה וכה במשבר לגיטימציה פנימי מתמשך של המשטר הדמוקרטי, והציבור עצמו מקבל בשמחה טענות על "העדר משילות" בישראל, ההתדרדרות עלולה להיות מהירה.

אבל חרף כל זאת, אני לא יכול להגיד שאין מפלגות קטנות שהייתי שמח לראות את נציגיהן בכנסת. יש לי הרבה סימפתיה לדעם, למשל, על האידאולוגיה הפוסט-לאומית שלהם. אני סקרן לראות מה יקרה אם #ארץחדשה יצליחו להשחיל שניים-שלושה נציגים. השאלה, אם כן, היא מה מערך הסיכונים והסיכויים לצורות ההצבעה השונות. מה אפשר להפסיד, ומה הסיכוי להרוויח?

על דרך חלוקת המנדטים בישראל כבר דיברתי. השורה התחתונה שחשוב לזכור היא שהחלוקה היא בסופו של דבר יחסית, עם קצת תיקונים בשוליים. בניגוד לשיטות בחירה רובניות, יש הרבה פחות מקום להצבעה אסטרטגית לישראל, כי בגדול השיטה היא כזו שיותר מצביעים משמעם יותר מושבים. לכן כעקרון, עדיפה הצבעה "כנה" על פני הצבעה אסטרטגית. כלומר, עדיף להצביע למפלגה הכי קרובה אליך בדעותיך מאשר למפלגה רחוקה יותר שתשיג מטרות אסטרטגיות ברמת חלוקת המנדטים בכנסת.1 לצורך העניין, המריבות בתוך הגושים נראות לי חסרות ערך. אינני רואה הבדל עקרוני בין הצבעה לעבודה לבין הצבעה למרצ מבחינה אסטרטגית. שתי המפלגות משתייכות לאותו גוש, ומי שמחליט להעביר את קולו מאחת לשניה מסיבות אסטרטגיות, לדעתי, מטריח את עצמו שלא לצורך. אין לכך כל השפעה.2 אפשר לשקול שיקולים רלוונטיים בהתלבטות כזו, כמובן. למשל, בשאלה מי המועמדים שמתנדנדים על סף הריאלי, שהכנסתם לכנסת חשובה יותר למצביעה המתלבטת. הצבעה כזו, לדידי, אינה הצבעה אסטרטגית.

השאלות מתחילות כאשר מכניסים לתמונה את שאלת אחוז החסימה. כדי להכנס לכנסת רשימה חייבת לקבל לפחות שני אחוז מהקולות הכשרים בבחירות. התנאי הזה גורם לאנשים לחשוב שאם יצביעו למפלגה שבסופו של דבר לא תעבור את אחוז החסימה, הרי שהם "זורקים את הקול שלהם לפח". מכאן אנשים מתפצלים לשלוש קבוצות: המצביעים הכנים – אלו שמצביעים למפלגה שבחרו בה בלי קשר לסיכוייה לעבור את אחוז החסימה ומקווים לטוב; המצביעים האסטרטגיים – אלו שמחליטים להעביר את קולם למפלגה רחוקה יותר מהם שאין ספקות לגבי סיכוייה לעבור את אחוז החסימה כדי "לא לאבד את הקול"; והלא-מצביעים, אלו שמחליטים שמכיוון שהקול שלהם ילך לפח בכל מקרה, אין טעם בכלל ללכת להצביע. כפי שאראה, ההתנהגות המוצדקת ביותר מבין אלו היא ההצבעה הכנה. להצבעה האסטרטגית יש, אם בכלל, משמעות מועטה מאוד בתוצאה הסופית – גם אם היא נעשית בצורה המונית, ואילו לאי-הצבעה יכולות להיות השלכות שליליות מאוד על התוצאות הסופיות (במיוחד אם היא נעשית בצורה המונית). לעומת זאת, להצבעה הכנה ישנן אותן השלכות חיוביות פוטנציאליות שיש להצבעה אסטרטגית, אבל בלי לאבד את הסיכוי להשלכות חיוביות מאוד (מנקודת מבטה של המצביעה).

נתחיל מסוגיית ההצבעה האסטרטגית. הסיכוי של הצבעה אחת להעביר מנדט מפה לשם הוא מזערי. אין הבדל משמעותי בין הסיכוי שהקול שלי יעביר את המפלגה שלי את אחוז החסימה לבין הסיכוי שהקול שלי יוסיף למפלגה גדולה יותר כלשהי מנדט. יוסי לוי כבר עשה למעננו חישוב לדוגמא: הוא לקח את 71,000 הקולות שהלכו לארבע המפלגות הגדולות ביותר שלא עברו את אחוז החסימה בבחירות הקודמות וחילק אותם לפי מגוון תסריטים בין ארבע המפלגות הגדולות בבחירות ההן (קדימה, ליכוד, ישראל ביתנו ועבודה). כפי שהוא מראה, במקרה הקיצוני ביותר – שכל הקולות כולם זורמים למפלגה אחת – זה מוסיף לה רק שני מנדטים, וברוב המקרים אחד מהם הוא בתוך הגוש (ימין לעומת שמאל-מרכז). בהנחה שההצבעה האסטרטגית עשתה לכם טעם מר בפה, וגרמה לכם להרגיש רע עם כל הקטע של ההצבעה בבחירות – קשה לי לראות איך זה שווה את זה.

כי צריך לזכור – התועלת הכי גדולה מההצבעה היא לא ההשפעה הממשית בבחירות, אלא התחושה הטובה, שהשתתפנו בתהליך האזרחי. זה לא משהו מדיד, זה משהו שמובנה על-ידי חברה דמוקרטית בתוך האזרחים שלה אם היא חפצת חיים. התחושה הזו שיש "חובה אזרחית" להשתתף בבחירות היא אלמנט שחייבים לקיים אותו, כי אם מזניחים אותו הדמוקרטיה תתפורר עד מהרה. הקמפיינים לקראת הבחירות הנוכחיות שנועדו להעלות את אחוז ההצבעה חזרה לאזור ה-80% (שמזכירים את הקמפיינים של rock the vote בארה"ב, וקמפיינים דומים במדינות אחרות שסובלות גם הן מירידה באחוזי ההצבעה) הם סימן משמח לכך שהחברה האזרחית בישראל מודעת לנזק שבאפתיות כלפי תהליך ההצבעה, שהופך עד מהרה לאובדן אמון מוחלט בשיטה הדמוקרטית.

אם אתם רוצים לדעת עד כמה הרסנית התפיסה שזה לא נורא לא להצביע פעם אחת, מספיק לראות מה קרה בישראל. כל הניסיונות לתלות את הירידה באחוז ההצבעה בשיטת הבחירות (שלא השתנתה מהותית מעולם, ולאורך רוב שנותיה היו בישראל כ-78-80 אחוזי הצבעה), או בתחושה ש"אין למי להצביע" או ש"זה לא משנה למי נצביע", אינם מצליחים להסביר את התזמון של הקריסה הטוטאלית של אחוז ההצבעה בישראל – מיציבות מרשימה על כ-78% מאז שנות ה-70, לפחות מ-70 אחוז ב-2003, ורק 63 אחוז ב-2006. אבל יש הסבר שמזהה בדיוק את נקודת השבר. ב-2001 התקיימו בישראל בפעם הראשונה והאחרונה בחירות מיוחדות לראשות הממשלה. המועמדים היו אהוד ברק ואריאל שרון. אהוד ברק הגיע לבחירות הללו כראש ממשלה בלי קואליציה, כשהמפלגה שלו עצמו בקושי הצליחה להביע בו אמון. השמאל עמד בפני שלוש ברירות: לבלוע צפרדע מרוחה בצואה ולהצביע לאהוד ברק (זה מה שאני עשיתי), להתמודד עם שבץ פוטנציאלי ולהצביע שרון, או לא להצביע בכלל. אין לי מושג מה חשבו בימין על הבחירה שהוצבה בפניהם, אני יכול רק לנחש שגם שם, גם אם פחות, היו רבים שלא מצאו את עצמם בבחירה הבינארית הזו.3 התוצאה הייתה אחוזי הצבעה בלתי נתפסים ביחס למקובל אז. טיפה יותר מ-62 אחוז מאזרחי ישראל טרחו להצביע, ונתנו נצחון בפער עצום לשרון.4

כעבור שנתיים, רבים מאלו שלא הצביעו ב-2001 לא מצאו לנכון לחזור לקלפי. הם גילו שהשד לא נורא כל כך, הם לא חשו בושה על כך שלא הצביעו, ולא חשו בחסרונה של תחושת האזרחות הטובה שאמורה להתלוות להצבעה. אז הם לא הצביעו.

הם תלו את זה בכל מיני הסברים – אין למי להצביע, כולם מושחתים, בכל מקרה התוצאה ידועה מראש. אבל אלו דברים שבעבר תחושת המחויבות האזרחית הייתה מפילה לארץ בקלות. עכשיו כבר לא הייתה תחושה כזו, והתירוצים ניצחו.

וזו הסיבה הראשונה לכך שהבחירה באי-הצבעה היא גרועה. היא מכרסמת בלגיטימציה הציבורית של הדמוקרטיה, ודמוקרטיה, כפי שאני חוזר ואומר, היא המשטר היחיד שפשוט לא יכול להתקיים בלי לגיטימציה. מוטב לעודד אנשים להצביע למפלגה שלא תעבור את אחוז החסימה מאשר להגיד להם שהצבעה כזו היא "זריקת הקול שלהם לפח". מי שיקבל את הטיעון הזה עלול להחליט שבכל מקרה אין ערך להצבעה שלו, ויפסיק להצביע. וברגע שמפסיקים להצביע, הסיכוי לחזור להצביע קטן משמעותית (Gerber, Green and Shachar 2003). ההשפעה ההרגלית השלילית של אי הצבעה חזקה במיוחד בקרב צעירים. במילים אחרות: ככל שאדם התחיל לא להצביע מוקדם יותר (קל וחומר אדם שמעולם לא הצביע), כך סיכויו לחזור להצביע (או להתחיל להצביע) קטנים. זו הסיבה ששמים כל כך הרבה דגש על עידוד צעירים להצביע בפעם הראשונה שמותר להם. זו הסיבה שאנחנו מעודדים בני 17 להרגיש אכזבה מכך שהם לא יכולים להצביע. ואכן, בישראל כמו בשאר העולם (Blais and Rubenson 2012), אי ההצבעה נפוצה בקרב צעירים הרבה יותר מאשר אצל מבוגרים. זה לא תמיד היה כך. לא מדובר על משהו שעובר עם הגיל, אלא על שינוי דורי שימשיך להשפיע על הדמוקרטיה הישראלית במשך עשרות שנים.

אבל אם כל זה לא שכנע אתכם שהחובה האזרחית להצביע היא בעלת משמעות רחבה יותר מאשר ההשפעה הריאלית על הצלחתה האלקטורלית של המפלגה המועדפת עליכם, הרשו לי להציע לכם לשקול זאת: ככל שאחוז ההצבעה יהיה גבוה יותר, סיכוייה של עוצמה לישראל להכנס לכנסת יהיו נמוכים יותר. האין זו מטרה נעלה? הסיפור הוא כזה: ככל שיותר אנשים מצביעים, כך אחוז החסימה מתרגם למספר גדול יותר של מצביעים הדרושים כדי שמפלגה תכנס לכנסת. על כל 50 אנשים שמצביעים בבחירות, לא משנה לאיזו מפלגה (ובתנאי שהקול שלהם כשר – כלומר פתק לבן לא נחשב), מיכאל בן ארי צריך לגייס עוד מצביע למפלגה שלו. אתם לא רוצים לראות את מיכאל בן ארי משפריץ את הגזענות שלו בכנסת, נכון? אתם לא רוצים לראות את ברוך מרזל מטנף את הדוכן במליאה בארס שלו, נכון? אז לכו להצביע. אם לא תצביעו, אתם מפסידים את הסיכוי שלכם להקטין את סיכוייה של המפלגה הנתעבת הזאת לזהם את בית הנבחרים שלנו ואת דברי הכנסת.

נכון, אותו הכלל נכון גם עבור המפלגה הזעירה המועדפת עליכם, אבל אם תצביעו עבורה, אתם מאזנים 50 מצביעים אחרים שהעלו את רף אחוז החסימה עבורה. לא שווה? שווה. אם אתם תומכים במפלגה זעירה, להצבעה שלכם יש יכולת להשפיע. הצבעה אסטרטגית למפלגה גדולה יותר במקרה הטוב תעביר מנדט אחד למפלגה הזו, ולא בטוח שהמנדט הזה לא ינדוד פשוט בתוך הגוש. אבל הצבעה כנה עשויה להעביר את המפלגה שלכם את רף אחוז החסימה – ואז השגתם שני מנדטים בבת אחת. ואם אתם מצביעי שמאל, הרי שאני שמח לדווח לכם שיש סיכוי טוב שהמנדטים הללו ירדו דווקא מהליכוד, כי המנדטים נלקחים באופן פרופורציונלי מהמפלגות השונות, ומכאן שהמפלגה הגדולה יותר תפסיד יותר.

אז אם השתכנעתם להצביע, אבל אתם פשוט לא בטוחים למי, גם פה יש פתרונות. שחר שמש יצר כלי שבוחר לכם מפלגה רנדומלית מבין כל המפלגות שאתם מוכנים להצביע להן (בהנחה שאין אף אחת שאתם ממש רוצים להצביע לה, או אז לא הייתה בעיה). מה שיפה בכלי הזה הוא שאמנם אתם נותנים את הקול שלכם בסופו של דבר למפלגה אחת, אבל הרנדומליות שלו מבטיחה שבאופן יחסי, הקול שלכם "יתפזר" בין כל המפלגות שבחרתם בסיועם של המצביעים האחרים שעשו שימוש בכלי.

זהו. עכשיו שבו עם עצמכם, עברו על רשימת המפלגות, עקבו אחרי הפרסומים השונים שלהן, החליטו עבור מי אתם רוצים להצביע, וביום הבחירות – לכו להצביע. ואל תעיזו לשים פתק לבן, כי אף אחר לא סופר אותם. כאילו, מילולית. אף אחד לא סופר אותם.

 

 

  1. ראוי להדגיש: ההצבעה שלי לעבודה אינה הצבעה אסטרטגית, למרות שכנראה שיש מפלגות אחרות שקרובות אלי יותר בממדים מסוימים. ההצבעה שלי נובעת מממד מסוים, מערכתי, שאני מציב אותו מעל לממדים אחרים. בממד הזה, מפלגת העבודה תשרת את האינטרסים שלי, כפי שאני מבין אותם, יותר טוב מכל מפלגה אחרת. []
  2. כמובן, אפשר לשאול אם בכלל יש השפעה אמיתית להצבעתו של אדם אחד בכל מקרה, והתשובה היא ככל הנראה לא — למרות ש — ומכאן שכל דבר מלבד הצבעה כנה הוא בזבוז של משאבים קוגנטיביים – אבל לא נכנס לזה. []
  3. מן הסתם אם היו יודעים מה שרון יעשה תוך מספר שנים, גם בימין היו ששים הרבה פחות לתמוך בו ב-2001. []
  4. ראוי לציין, כמובן, שהתופעה של אחוזי הצבעה נמוכים יותר בשיטות רובניות (כלומר, שרק אדם אחד יכול להבחר מבין האנשים שהמצביע מתבקש לבחור ביניהם), לעומת שיטות יחסיות בהן התוצאות פחות או יותר פרופורציונליות לפיזור המצביעים בין החלופות, היא תופעה מוכרת בספרות (Grofman and Selb 2011). []

קטסטרופוקרטיה

קטסטרופות הן ארועים חריגים, כאלו המתרחשים אחד לפרק זמן ארוך, גובים מחיר גבוה ומושכים תשומת לב רבה. קטסטרופות הן בסיס גרוע להפליא למדיניות ציבורית.

בעקבות השריפה קוראים רבים להתפטרות האחראים למחדל. רבים מהמעורבים אכן ראויים לפיטורין, אך לא בגלל השריפה ותוצאותיה, אלא בגלל כל אותם מחדלים קטנים שעל קיומם ידענו עוד קודם לכן, וחוסר המזל שבעצם הקטסטרופה לא שינה דבר אודותיהם.

אין זה ראוי לפטר את האחראים בגלל הקטסטרופה, משום שהדבר יוביל לקטסטרופוקרטיה. אפשר לתאר שני זנים של קטסטרופוקרטיה – האקטיבית והפאסיבית. הקטסטרופוקרטיה האקטיבית, יותר אידאל מאשר משטר שאפשר לזהות אותו איפשהו, היא אותה מדינה שכל מעשיה מכוונים לתסריט הגרוע ביותר. כל תקציביה נשפכים על חיסונים מפני מגיפות פוטנציאליות, על סופר-טנקרים לכיבוי שריפות ענק, על בתי חולים ענקיים לטיפול בארועים רבי נפגעים ועל חיזוק בניינים שימנע נזק מרעידות אדמה בעוצמה 9 בסולם ריכטר. בקטסטרופוקרטיה האקטיבית אף אחד לא ימות אף פעם מקטסטרופה, אבל מדי יום אנשים מתים ממחלות רגילות שלא נשאר יותר כסף כדי לממן את התרופות להן, משריפות קטנות שאין כסף כדי לממן את הכבאיות הסטנדרטיות כדי לכבות אותן, מרציחות קטנות שאין די כוח שיטור רגיל כדי למנוע אותן, ומתאונות דרכים בנאליות שלא נשאר די תקציב תשתיות כדי לצמצם את נזקן.

הקטסטרופוקרטיה הפאסיבית היא זן נפוץ הרבה יותר – זו המדינה שתמיד נלחמת את המלחמה הקודמת. זו ארה"ב שבונה מערך עצום של בידוק בטחוני בנמלי תעופה כי פעם אחת קבוצה אחת ניצלה מטוסים כדי לעשות פיגוע; שמכריחה את כולם להוריד את הנעליים, כי פעם אחת מישהו ניסה להבריח חומרי נפץ בנעליים – עד שהם גילו שמישהו ניסה להבריח אותם בתחתונים, אז עכשיו בודקים גם אותם. זו מדינת ישראל שתמהר להשקיע עכשיו בצי של סופר-טנקרים כדי למנוע את הקטסטרופה הבאה, בתנאי שהיא תהיה אותה קטסטרופה בדיוק.

אלו שקוראים לפיטורי שרים וראשי ממשלה משום שלא מנעו את הקטסטרופה קוראים בעצם לקטסטרופוקרטיה. משום שקטסטרופות לא ניתן לחזות, הרי שמדובר בסוג של רולטה רוסית. ברולטה רוסית יש רק שתי אסטרטגיות שניתן לנצח איתן: להמר, או לא לשחק. להמר, משמעו לא להשקיע במניעת הקטסטרופות ולקוות שהן לא תתרחשנה בקדנציה שלך. לא לשחק משמעו להשקיע משאבים בלתי סבירים כדי למנוע קטסטרופה שהסבירות להתרחשותה נמוכה. אלו שתי האסטרטגיות היחידות שעומדות בפני שר שיודע שהעילה היחידה לפיטוריו היא קטסטרופה.

אין לי מושג מה הסטטיסטיקות לגבי נזק משריפות בישראל – לא הצלחתי למצוא נתונים על פני זמן בשום מקום – אבל לאור מצבם המדולדל של שירותי הכבאות, אפשר רק לשער שהדפוס אינו חיובי. אבל אין מי שיספר לנו על זה, כי אף אחד בכלי התקשורת לא חושב שזה מספיק חשוב. ואין מי שיפעל על בסיס המידע הזה, כי גם כשהכבאים שבתו, לאף אחד מאיתנו לא היה אכפת, ובטח שאף אחד לא קרא להתפטרותו של אף אחד. אבל לכל אחד מאיתנו יש הרבה יותר סיכוי להפגע מסתם שריפה קטנה בתוך העיר מאשר מקטסטרופה בכרמל. גם בשריפה הזו, הרי, רובם המוחלט של ההרוגים הם תוצאה של מזל רע, ולא דבר מה שהיה מחוייב המציאות בשל השריפה. האם בלא ההרוגים באוטובוס עדיין היינו דורשים את ראשו של ישי על מגש? ואם לא – למה לא? שהרי מה שצריך להנחות אותנו הוא טיב המדיניות, ולא מזלו הטוב או הרע של השר האחראי.

יש הרבה סיבות לדרוש את התפטרותו של ישי, ויש הרבה סיבות טובות לרצות בנפילתה של הממשלה הנוכחית. אף אחת מהן אינה קשורה ישירות לקטסטרופה. אף אחת מהן לא השתנתה בעקבות הקטסטרופה. וחשוב מכך: אם העילה להתפטרות הממשלה תהיה הקטסטרופה, הרי שבסיבוב הבא נקבל את אותה הממשלה בדיוק, שהרי הבעיה לא הייתה במדיניות, אלא בחוסר המזל. אם המבקשים את ראשו של ישי לא יצליחו — ואיך יצליחו אם מעולם לא ניסו? — לשכנע את המצביע שהמדיניות עצמה היא בלתי ראויה, שהבעיה אינה בקטסטרופה אלא ביום-יום, הרי שכל שישיגו בהתפטרות הממשלה יהיה בזבוז כספי משלם המיסים על מערכת בחירות חדשה ומיותרת שלא תביא לכל שינוי.

ועדת קישוט

לכבוד כבוד השר בנימין בגין,

הנדון: בקשה לדיון בועדה המורחבת לדין ממשלות

מר בגין, קראתי היום בעניין את דבריך בנוגע לוועדת החקירה בנושא המשט. הבנתי מהדברים שאתה חושב שמי שראוי לדון בנושא אינה איזו ועדה מורמת מעם כי אם העם עצמו, שהוא, לדבריך הוועדה הרלוונטית לדיון בנושאים ממין זה. שמחתי, כמו כן, להבין מהדברים שאתה מייחס לי ולשאר ציבור הבוחרים בישראל סמכויות של ועדת חקירה, שהרי לא יעלה על הדעת שנדרש להכריע בנושאים כה חשובים מבלי שתנתן לנו גישה לכל המסמכים ולכל המעורבים בקבלת ההחלטות בנוגע לנושא זה או כל נושא אחר שיכול להשפיע על הכרעתנו ביום הבחירות.

לא ברור לי על איזה בסיס ניצבת ה"הסכמה הרחבה" שאתה מזכיר בדבריך בדבר ההתנגדות להקמת ועדת חקירה – אינני שולל את העובדה שאכן יש הסכמה כזו בקרב רבים בציבור הישראלי, אך מכיוון שההסכמה עצמה מתבססת על בורות בפרטים, שכן אלו טרם נחשפו בפנינו, אי אפשר להתייחס אליה ברצינות. אתה עצמך מעיר כנגד הדוגלים בוועדת חקירה שהם כבר החליטו מה התוצאה הראויה, ואין הדבר ראוי. באותה מידה, אין זה ראוי שהציבור שהכריע כבר שאין מה לחקור ימנע ועדת חקירה רק משום שהוא בחר להכריע על סמך משובות ליבו וללא גישה למידע המדויק.

לאור כל זאת ובכפוף לסמכות שהאצלת על הבוחרים בישראל, אני מבקש גישה מלאה לכל הפרוטוקולים של ישיבות הממשלה שנגעו למבצע כנגד המשט, וכן אבקש לזמן לשיחה את השר יעלון, שמילא את מקום ראש הממשלה בעת שהותו של זה בקנדה, כמו גם את ראש הממשלה עצמו, את שר הבטחון, וכל שר אחר שהיה מעורב במישרין בקבלת ההחלטות בנושא זה.

ברור לי כי כל האנשים האמורים הם אנשים עסוקים וטרודים בענייני ניהול המדינה, ולכן אאפשר להם לבחור את הזמן הנוח ביותר עבורם. אבקש, אם זאת, וכדי למנוע מראית עין של התחמקות, לקיים את הראיונות עימם לא יאוחר מ-60 יום ממתן הודעה זו.

במידה ודרישה זו אינה נראית לך סבירה, אסכים, לחלופין, לקבל דו"ח מלא בנושא זה מוועדה שתמנה ממשלת ישראל לחקירת הליך קבלת ההחלטות בנושא המשט. אפשר לקרוא לה "ועדת חקירה".

בברכה,

דובי קננגיסר

חבר הוועדה למינוי ממשלת ישראל

נתניהו: בלי שרה, הייתי מייסר אתכם בעקרבים!

בעקבות הדיווחים שחזרו ועלו על מעלליה של שרה נתניהו והיחס הבעייתי (לכאורה) שלה לעובדות שהיא מעסיקה, טרח נתניהו והגיב על הדברים (במהלך מסיבת עיתונים עם אנגלה מרקל, שאני בטוח שחשבה שזה ממש נחמד שמבזבזים את הזמן שלה על הדברים האלו). מכיוון שנתניהו הכין את התשובה מראש בכתב (למסיבת עיתונאים עם אנגלה מרקל, כן?), מן הראוי להתעמק בהם קצת יותר ולהבין את הנחות היסוד השגויות ואת המניפולציות השקופות למדי שנתניהו נקט בהן כאן.

ראשית, נציין את ההודעה שנמסרה לעיתונות מלשכת ראש הממשלה, שכוללת הכחשה גורפת של ההאשמות:

מדובר בכתב תביעה שקרי ורצוף בהשמצות ובדיות על רעיית ראש הממשלה, שמטרתו לפגוע בבעלה ובה. בניגוד מוחלט לטענות בכתב התביעה, התובעת ליליאן קיבלה יחס חם ואוהב מהגברת נתניהו. יחס חם זה הוא שגרם לה להישאר שש שנים עם משפחת נתניהו.

אך תגובתו של נתניהו עצמו לא עסקה בהאשמות עצמן כלפי אשתו, אלא בהשלכות של אישיותה אשתו על תפקודו כראש ממשלה.

אבסורד לחשוב שאשתי משפיעה עלי בנושאים מדיניים. בדבר אחד היא כן משפיעה עלי – היא עוזרת לי להיות בן אדם יותר רגיש וראש ממשלה יותר אנושי ולזה אני חב לה חוב.

קודם כל, נתניהו רוצה שנאמין לו שהוא לא משוחח עם אשתו על ענייני מדיניות כלל – שהוא התחתן וחי עם אשה שאין לדעותיה שום משקל במערך השיקולים שלו, ולו מבחינה מוסרית גרידא. אינני טוען שחייבים להניח שראש הממשלה ואשתו בהכרח חושבים אותו דבר על כל דבר – גם לי ולאשתי יש חילוקי דעות בנושאים פוליטיים שונים – אבל הטענה כאילו אין לה השפעה כלל היא מפוקפקת. אבל אפשר לסלוח על הניסוח הזה ולהגיד שהכוונה פה היא פשוט שההשפעה של שרה נתניהו רחוקה מלהיות מכריעה. בכל מקרה, נתניהו נוטל על עצמו אחריות מלאה לכל ההחלטות, כפי שראוי שיעשה. איך בדיוק הוא מגיע להכרעות הללו פחות קריטי. בסופו של דבר, כל עוד שיקול הדעת הסופי הוא שלו, הרי שלזה בדיוק כיוונו אזרחי ישראל כאשר בחרו בו.

אבל המשפט השני כאן הרבה יותר מעניין. הוא מנסה לגרום לנו להשליך את כל הדברים הטובים שאנחנו חושבים על נתניהו, על אשתו: בזכותה הוא ראש ממשלה כל כך טוב. הבעיה עם הניסוח הזה היא שרבים לא חושבים דברים טובים על נתניהו בכלל. למעשה, המשפט הזה יכול באותה מידה – אם לא בסבירות גבוהה יותר – דווקא להתפרש כ"אם לא שרה, הייתי אפילו יותר גרוע". אני מייסר אתכם בשוטים, אבל בלי שרה הייתי מייסר אתכם בעקרבים. אני לא בטוח שזה המסר שהוא ניסה להעביר.

לבסוף נתניהו פנה בבקשה לכלי התקשורת:

כוונו את האש אלי, עזבו את אשתי וילדי.

אכן, בקשה לגיטימית ומרגשת. אבל מה לעזאזל ה"ילדי" הזה עושה שם? עד כמה שאני יודע, ותקנו אותי אם אני טועה, התקשורת די נזהרת בכבודם של ילדיו של נתניהו, בעיקר לאור טעויות העבר בקדנציה הקודמת שלו. הדיווחים בתקשורת מתמקדים רק בשרה נתניהו. אז למה הוא מבקש לעזוב את "אשתי וילדי"? אולי כי הפגיעה בילדים אוטומטית נתפסת אצלנו כהרבה פחות לגיטימית. ילדים הם "חסרי ישע" (גם אם הם ילדים בוגרים), ולתקוף את נתניהו בשל משהו שילדיו עשו נשמע מרושע ולא הוגן. לתקוף את אשתו של נתניהו, לעומת זאת, זה הרבה פחות מטריד. זה מרגיש הרבה יותר בגבולות השיח הפוליטי הלגיטימי. ההצמדה של "אשתי" אל "ילדי", לפיכך, נועדו לנסוך מעט מחוסר הלגיטימיות של העיסוק בילדים גם על העיסוק בשרה נתניהו, כאילו שני הדברים הם מקשה אחת.

באותו נושא, יובל דרור יוצא כנגד הטור של בן כספית, שטען כי נתניהו אינו כשיר לתפקידו, בעיקר בשל אישיותה של אשתו. יובל לא טוען שנתניהו כן כשיר, אלא שאף אחד לא היה כשיר כבר לפחות כמה עשורים טובים. הבעיה היא לא באדם נתניהו, אלא במערכת שמכניסה באופן סדרתי אנשים בלתי ראויים בעליל למשרת ראש הממשלה.

דברים דומים נאמרו גם על הנשיאות האמריקאית. דאגלס אדאמס אמר שכל מי שמסוגל להבחר למשרת נשיא ארה"ב צריך להיות מנוע לחלוטין מלכהן במשרה הזו. גור וידל אמר שכל אמריקאי שמרגיש מוכן להתמודד למשרת הנשיא צריך להפסל אוטומטית רק על סמך עובדה זו. קורט וונגוט אמר שהפעם הקריטי בחוקה האמריקאית, זה שהוא אינו יודע כיצד ניתן לתקנו, הוא שרק פסיכי יכול לרצות להיות נשיא. יש להניח שדברים דומים נאמרו על מנהיגים גם במדינות אחרות. קשה להיות ראש מדינה. זו לא משימה קלה, ורוב הסיכויים הם שתכשל, אם לא לחלוטין אז לפחות באופן חלקי. קשה להאמין שיש הרבה אנשים בנמצא שיצליחו במשימה הזו בלי שנוכל להצביע על כמה טעויות מהותיות. אבל, אם לצטט את קליפורד גירץ (בדברים שאמר בהקשר אחר לגמרי) – זה שאיננו יכולים למצוא מים טהורים לא אומר שצריך לשתות מהביוב. היו לישראל ראשי ממשלה כשירים – לא ראשי ממשלה מושלמים, בטח שלא חפים מטעויות, אולי אפילו לא ראשי ממשלה שאפשר להגדיר את כהונתם כ"טובה" בסך הכל – אבל בהחלט ראשי ממשלה כשירים. שרון, רבין ובגין הם שלושה שאפשר להצביע עליהם כאנשים שבהחלט היו כשירים לכהן כראשי ממשלה, גם אם עשו טעויות שרבים יאמרו שהיו קריטיות.

כי, בניגוד למה שאהוד ברק טען בזמנו, ראש ממשלה דווקא לא נבחן ב"מבחן התוצאה", אלא במבחן המנהיגות. חלק משמעותי מעבודתו של ראש ממשלה הוא לאו דווקא להשיג תוצאות חיוביות, אלא להשיג ולהחזיק באמונו של הציבור. זאת, משום שגם הטובה שבהחלטות אינה יכולה לצאת אל הפועל כראוי אם הציבור אינו נותן אמון בהנהגה, וגם החלטה לא משהו תשיג תוצאות טובות יחסית אם אמון הציבור נתון לראש הממשלה. יתר על כן, ראש ממשלה שאינו נהנה מאמון הציבור גם לא יוכל להחליט החלטות טובות, מכיוון שלעד יאלץ לנסות ולרצות את כולם, ולא יוכל להכריע לכאן או לכאן כשהעת קוראת לכך.

זהו, דומני, הכשל הגדול ביותר של נתניהו, כמו גם של אולמרט (וזכרו את נאום ה"לא פופולרי" שלו): אנשים לא מאמינים לו, לא סומכים עליו, ולפיכך גם לא נותנים לו את החבל הדרוש כדי להכריע בהחלטות הקשות יותר. זו הסיבה שנתניהו וברק שניהם היו מראשי הממשלה הלחיצים ביותר בהיסטוריה שלנו: כי אין להם את טווח התנועה שמאפשר אמון הציבור.

החבר הדמיוני של נתאי

נתאי פרץ כתב פוסט כל כך חשוב שסתם קישור פשוט לא מספיק. אז אני מנצל את רשיון השיתוף של הבלוג (הזהה לרשיון של הבלוג שלי), כדי לפרסם מחדש את הטקסט במלואו, עם המלצה להעביר את זה הלאה. אם יש לכם תגובות, נראה לי שעדיף לרכז אותן בפוסט המקורי.

בעקבות המאמר ב'הארץ' על חשיפת המעשים שהיו בעזה בתקופת מבצע עופרת יצוקה.

קראתי לא מזמן את הספר רוסיה של  פוטין מאת אנה פוליטקובסקיה. ספר מחליא למדי. כלומר, ספר מצוין, אבל גורם לך לתחושה לא נעימה בבטן. כל התהליכים המתוארים בספר מוכרים למי שחי פה בשנים האחרונות עד זרא, אבל מוקצנים מאד. במהלך הספר נאלצתי לומר לעצמי מספר גדול מאד של פעמים: אנחנו עוד לא שם, אנחנו עוד לא שם, אנחנו עוד לא שם. וכל הזמן הדגש על ה"עוד לא" התחזק. הספר הוא מצויין, ולא כאן המקום לפרט את כולו, אבל אחד המאפיינים הבולטים של רוסיה של פוטין הוא האלימות המיידית והבלתי מתפשרת כלפי חושפי שחיתויות, או אפילו סתם אנשים שנשארה בהם איזו אמת מידה בסיסית של יושרה כלשהי ולא מוכנים להתיישר עם הסטנדרטים הרקובים והעקומים של המערכת. גנרל שלא מוכן לחיות מכספי שחיתות, ורעב ללחם, שופט שלא מוכן לחתום על צווים עקומים בהתאם לגחמותיהם של גנגסטרים בעלי הון, קצין שלא מוכן להשלים עם רצח ואונס של נערה, וכדומה. כל אלה הופכים מהר מאד להיות קורבנות ומושאים לאלימות איומה וגינוי חברתי. דרך אגב, פוליטקובסקיה עצמה נרצחה ביום ההולדת של פוטין.

למה אני מספר לכם את כל זה?

היום שוב שמעתי על איזה פרשת אלימות מינית מכוערת שהתפוצצה במקום עבודה כלשהו. זה נסגר בוועדת משמעת פנימית, שהטילה עונש קל על הפוגע, והשאירה אותו בתפקידו. כעת הוא מסתובב מצויד ברשימת חיסול, ולאט לאט מתנקם בכל מי שהתלונן נגדו, וגם את אלו שגינו אותו. עיקר המאמץ לנקמה מתרכז כמובן בחושף הפרשה.

ולמה אני מספר לכם את כל זה?

בעקבות הכתבה בהארץ, על החיילים שחשפו את המעשים האיומים שנעשו בעופרת יצוקה. אז כמובן ברק, שר הטיוח וההשתקה, אמר "יש לנו את הצבא המוסרי בעולם". הטוקבקיסטים חגגו, ומצ"ח ביקשו את השמות של החיילים שדיברו, כדי לקיים אתם שיחה ידידותית. עכשיו כל מי שהיה בצה"ל איזה רבע שעה, יודע שלא כדאי להפגש עם מצ"ח.

לכן אני רוצה לספר לכם על החבר הדמיוני שלי, שיצא בצו 8 לשירות מילואים בעזה. הוא לא השתתף בלחימה, החבר הדמיוני שלי. אבל ביום האחרון של המילואים, הוא ישב עם כמה צנחנים דמיוניים, שחזרו ממבצע היפותטי בעזה. והצנחנים הדמיוניים סיפרו לו סיפורי זוועה מפרי דמיונם הקודח, שכמובן מעולם לא היו ולא נבראו, שקרים שאפילו החמאס לא היה מעז לטפול על הצבא המוסרי בעולם. החבר הדמיוני שלי הסתובב במצב רוח זיפת שבועיים, כי אלו לא היו סיפורים נעימים, אפילו שהם היו מומצאים לחלוטין. נניח שהוא אולי אפילו הדליף את הסיפורים לאנשהו, שכמה אנשים קראו אותם שם באנשהו הזה, והגיבו בזעם: מה זה השקרים האיומים האלו? למה האנשים האלו לא מספרים את זה בשמם? למה אתם עוכרי ישראל?

אכן שאלות נוקבות. אז החבר הדימיוני שלי רוצה להסביר לכם למה האנשים האלו לא הזדהו בשמם. כל מי שהגיע לאמצע שנות השלושים שלו, ועדיין עושה מילואים ביחידה קרבית, הוא כנראה סוג של פטריוט ישראלי או סוג של מטומטם, וקרוב לוודאי עירבוב של שניהם. עכשיו האנשים האלו לא רוצים ללכלך על המדינה, לא רוצים שיקראו להם עוכרי ישראל וסכין בגב האומה. הם פשוט רצו לפרוק את הזוועות (הדמיוניות, הדמיוניות) שהם ראו בעזה. ולכן סיפרו את זה לכמה אנשים. וגם אם היה שם שמאלן עוכר ישראל עם מצפון (דמיוני) הוא לא היה מספר כלום. כי מה רוצה חייל מילואים, אחרי חודש שהוא לא היה בבית? רק לסדר את חורבות החיים שלו, ולחזור לשגרה. הוא בטח לא צריך את כל הבלאגן הזה, שיכול גם להגמר באיזו תקופונת במחבוש על הפרת אנא עראף ביטחון שדה או משהו (היום קוראים לזה ב"מ). אז הוא חוזר לחיים (האמיתיים ) שלו, ומשתדל לשכוח את כל הזוועות שהוא ראה, שבמילא היו רק בדמיונו הקודח.

ושר הביטחון? הוא יכול להמשיך לספר לטוקבקיסטים שיש לנו את הצבא המוסרי בעולם. הם אוהבים שמשקרים להם. כמו העם הרוסי, שבחר בפוטין ברוב של 80% למרות שהחיים שלהם בזבל.

נוסף בתרגום

אני חושב שהיה זה דוד לוי, כשהקים את "גשר", שהכריז שזו תהיה מפלגה "לאומית-חברתית". אז גיבשתי את החוק הראשון של דובי לקמפיינים פוליטיים (ובכלל): לתרגם את הסיסמא שלך לגרמנית, ולראות מה קורה.

מקרה מבחן:

הבהרה: אני לא משווה את ברק להיטלר. ברק הוא אמנם ראש ממשלה כושל לשעבר וראש מפלגת העבודה הכושל בהווה, אבל אין לי ספק קל שבקלים שהוא אינו חולק שום פן אידיאולוגי, טקטי או אחר עם הנאצים. חוץ מזה, הוא נראה ממש גבר גבר עם מעיל העור שלו. הביקורת כאן אינה על ברק כפוליטיקאי, אלא על הקמפיין של מפלגתו.

אגב, היפה בחוק הראשון של דובי לקמפיינים פוליטיים (ובכלל), הוא שהוא נכון אפילו לגבי קמפיינים גרמניים.