שימו כספכם על קרן הדובי!

לא עובר יום בו לא נוחת בתיבת הדוא"ל שלי מכתב שאומר, פחות או יותר,

דובי היקר,

רציתי לספר לך עד כמה חיי השתנו מאז התחלתי לקרוא בקביעות בבלוגך המרתק. אין זאת אלא אקט של אלטרואיזם טהור שאתה מהין לחלוק עם הציבור הנבער מהרהוריך עטורי החוכמה ועתירי העזוז. והנה, אף כי חש אני חובה אדירה לך, אין בנמצא כל דרך בה אוכל להביע עד כמה אני אסיר תודה לך על תרומתך המתמשכת לידע האנושי ולסך האושר ביקום באופן כללי. אילו היית חי בקרבנו, הייתי לכל הפחות מזמין אותך לבירה טובה, אך מכיוון שקבעת את משכנך בניכר, אפילו אפשרות זו נשללת ממני.

אנא, דובי, אמור לי – כיצד אוכל לחלוק מעט מעושרי הארצי עמך, כתודה על כתיבתך הנשגבת בבלוגך?

בימים כתיקונם, כאשר מקבל אני מכתב שכזה, אני רק מחייך באצילות ומשיב לכותב כי נעמו לי דבריו עד מאוד, וכי עצם הידיעה כי דברי נגעו לליבו של אחר היא די שכר בעבור עבודתי.

טוב, אז לא. אבל עלתה בדעתי מחשבה ((כי אני מעתיק מיוסי גורביץ, לא שאני משווה את איכות הכתיבה שלי לשלו, כמובן.)) שאולי בכל זאת יש שם בחוץ כמה פראייריםאנשים טובים שמעריכים את כתיבתי וישמחו לסייע לסטודנט עני בכמה גרושים. אני לא חושב שאני הולך להרוויח כאן משכורת חודשית מהבלוג, ואני מבטיח לא להעלב אם אף אחד לא יתרום – מה שכנראה יקרה; אם יצטברו יותר מכמה עשרות דולר בשנה אני אהיה די בהלם – אבל אני מניח שלא יכול להזיק לתת את האופציה. אז הנה, בטור השמאלי, יש כפתור לתרומה באמצעות פייפל. אני מבטיח להשתמש בכסף בעיקר למימון הוצאות ספרים הדרושים לי לצרכי התזה ולעינוג הנפש. או כדי לממן מסאז'ים לאשתי, שזה גם חשוב. או צעצועים לילד. או אוכל. תלוי מה חסר באותו רגע.

בלי לחץ. מקסימום הילד שלי ישאר רעב. בגללכם.

(אין לי מושג איך עובד הפייפל מבחינת זיהוי התורמים, אבל אם זה יתאפשר טכנית אני מבטיח גם לכתוב מכתב תודה אישי לכל תורם, שתוכלו למסגר ולתלות בשירותים.)

כי אני לא מבזבז מספיק זמן באינטרנט

כפי שחלקכם כבר יודעים, הפכתי לאחרונה לעורכו של אתר מדעי החברה בישראל. בין השאר אני מנסה לרכז שם כמה שיותר כתובות של בלוגים של ישראלים מתחומי מדעי החברה. מכיוון שאני יודע שיש כמה כאלו פה, אני מבקש את אישורכם להציב קישור לבלוג שלכם מהאתר. אני יכול לתאר לעצמי שחלקכם (בעיקר הדוקרטורנטים מביניכם) ירתעו מלקשר בין הבלוג האישי שלכם לבין אתר מקצועי, ובכל זאת הייתי שמח אם תסכימו לכך. אני חושב שהדבר ישרת גם את הקהילה וגם אתכם.

יש לכם את האימייל שלי.

פוגּ (וגם: וויג'ילנטים ישראלים)

קודם לדברים החשובים באמת: פתחתי בלוג חדש.

The pogg blog הוא בלוג באנגלית שיכיל תרגומים של פוסטים שלי מכאן שאני חושב שיכולים לעניין גם קוראים מחוץ לקבוצת קוראי העברית, ועם הזמן יכיל גם פוסטים מקוריים משלו בנושאי קנדה והדוקטורט שלי. חלק מהרציונל שלי לפתיחת בלוג באנגלית היא שבלוג כזה ייתן לי, בשאיפה, חשיפה רחבה יותר שעשויה לקדם אותי מבחינה מקצועית. כמה סיבות למה סטודנטים לתארים מתקדמים צריכים לפתוח בלוג נמצאות כאן. נראה לי שהן נכונות יותר לבלוגים באנגלית מאשר בלוגים כמו הבלוג בו אתם קוראים עכשיו.

אז אם במקרה אתם מכירים אנשים שאינם דוברי עברית ושתמיד רציתם לשלוח אותם לבלוג שלי ולא יכולתם (ואני בטוח שכולכם חיכיתם רק לרגע שבו תוכלו לשלוח את המוני מכריכם מחו"ל לבלוג שלי!), עכשיו אתם יכולים לעשות זאת.

כפי שסיפרתי בעבר, אני נהנה לפעמים לענות את עצמי באמצעות קריאה בעיתון הישראלי המקומי, שלום טורונטו. היום בעת שעיינתי בעיתון נתקלתי בכתבה על משלחת שנור שהגיעה לקנדה מטעם הארגון בעל השם האירוני "הקרן לעצמאות ישראל" (עצמאות כלכלית כנראה לא על סדר היום שלהם). הארגון, מעין "אם תרצו" עם פחות יחסי ציבור, דואג מאוד לעתיד הציונות ומבקש לקדם ולממן ארגונים ציוניים טובים. מי בין מקבלי התשורות של הארגון הציוני הנפלא? המכינה הקדם-צבאים ארזי הלבנון, שיושבת במעלה אפרים ובראשה עומד האיש הטוב הזה (תקציר מנהלים: "חייל שהורג אזרחים במלחמה לא צריך לעמוד לדין, אזרחי אויב הם אויב"; אגב, המכינה נמצאת גם בסכסוך משפטי בן מספר שנים עם החברה להגנת הטבע ועושה רושם שאין לה ממש את הרשיונות הדרושים כדי לפעול איפה שהיא פועלת כיום); "בית מבראשית", בראשות הרב מרדכי אלון; כמו גם ארגונים שנראים קצת יותר שפירים, כמו עמותת מורשת הגליל העליון. וגם עוד שני ארגונים, שאחד מהם הוא מה שהקפיץ אותי, והשני, נו, אותו דבר.

הארגון שהקפיץ אותי, שנציגו התלווה לנציג הקרן בביקורו בקנדה, הוא "השומר החדש". השני הוא "משמרת יש"ע" (באתר של הקרן כתוב "Yesh", אבל הלוגו בפירוש כולל גם את ה-ע' של עזה). בשני המקרים, מדובר בארגוני וויג'ילנטים: אזרחים שמנדבים עצמם למשימות שמירה. בשני המקרים הארגונים גם מייחסים לעצמם סדר יום ערכי – השומר החדש מדבר על חיזוק ערכים ציוניים, בעוד משמרת יש"ע, מהקטע הקצר שמופיע עליה באתר הקרן, עוסקת גם בפעולות חינוכיות, ב"גאולת קרקעות", ואף מתחזקת קרן לסיוע משפטי — מעניין בשביל מה. אני לא יודע מספיק על ה"משמרת", אז בואו נדבר על השומר החדש במקום.

Modern Zionism appeared on the world scene approximately 150 years ago in order to restore the Jewish people to their ancient homeland—Israel. Threatened with physical extinction whether through persecution, physical annihilation or cultural assimilation, the Zionist mission then and now continues to be the preservation of the Jewish people and the State of Israel.

הרבה יש בפסקה הקצרה הזו, שמופיעה באתר הקרן לתיאור הארגון. קשה להבין מתוכה מה עושה הארגון – אפשר לראות כאן מידה לא קטנה של היסטריה: רדיפה, השמדה, הטמעות תרבותית, שימור העם היהודי. וכל זה בשביל מה? בשביל ארגון שקם כדי לשמור על שטחים חקלאיים בנגב ובגליל מפני האיום הבדואי. גם באתר הבית של הארגון וגם בידיעה בשלום טורונטו מצויין כי הארגון פועל בשיתוף פעולה עם המשרד לבטחון פנים, ואני רק יכול לתהות איך בדיוק ריבונותה של המדינה מתחזקת (בהתאם לאחת המטרות שמציינים לעצמם חברי הארגון על פי אותו אתר) כאשר במקום שרשויות החוק תגנה על בעלי קרקעות מפני פשיעה, מועבר המונופול על שימוש באלימות לידי ארגונים אזרחיים. גם הארגון הזה, כמו משמרת יש"ע, פועל גם במישור החינוכי והערכי, לקידום "ערכים המרכיבים את זהותנו: ציונים, יהודיים, דמוקרטים."

יש איזושהי תנועה בציבוריות הישראלית כיום לכיוון רומנטיציזם של התקופה החלוצית. ארגונים כמו הקרן לעצמאות ישראל והשומר החדש, כמו גם "אם תרצו", מתאפיינים באיזו ערגה לחזרה לימים הפשוטים יותר של טרום קום המדינה, כשהיהודים היו מעטים מול רבים, חלשים מול חזקים, טובים מול רעים. כמו כל רומנטיציזם, יש פה כמיהה לעבר שלא באמת התקיים, לטוהר שהוא מדומיין ומשווק יותר משהוא היסטורי ועובדתי. הייתי רוצה להגיד שמדובר בשירת הברבור של הלאומנות היהודית, שהפרץ הזה הוא ריאקציה לשינוי שמתרגש ובא, ושהניאו-ציונות הזו לא תוכל לגלי ההיסטוריה. אבל אני לא אדם מספיק אופטימי. כן, זו ריאקציה, אבל זו ריאקציה של תפיסה הגמונית כנגד אויב חלש, שולי, שהאיום שהוא מהווה על ההגמוניה הוא בעיקרו מדומה. גרוע מכך – זו ריאקציה שמנצלת את פחדיו וחולשתו של המיינסטרים כדי למשוך אותו חזק ימינה, וזו ריאקציה שמצליחה להשיג את מטרותיה.

הבלוג החדש שלי קרוי על שם ראשי התבות של הגדרת מטרת השלטון ע"פ החוקה הקנדית: שלום, סדר וממשל טוב. הניאו-ציונות, אף כי היא מגדירה את עצמה כתומכת במדינה, למעשה חותרת תחת השלטון בהגדרתו הזו. היא דורשת מהמדינה לוותר על כל שאיפה לשלום או לסדר או לממשל תקין, ולהתמסר כליל ללאום, אותו יציר אמוציות – היא דורשת לשחרר את גלעד שליט בכל מחיר, כולל שחרור מחבלים, ובד בבד קוראת לריסוק האוכלוסיה האזרחית בעזה; היא קוראת למתן יד חופשית לכוחות הבטחון מחד, ולשחרורן של מיליציות אזרחיות לשם "הגנה" על האזרחים (בני הלאום הנכון) מאידך; היא מתהדרת בנוצות הדמוקרטיה, אבל קוראת לסתום פיות, לפטר מרצים בעלי הדעות הלא נכונות ולשלול אזרחות ממי שאינו עומד בהגדרות שלה ל"נאמנות" מספקת למדינה.

אני רואה הרבה ביקורות שמדברות על התפוררותה של הדמוקרטיה הישראלית. אפשר להיות אופטימיים ולקוות לגאולה דרך הביבים, אבל כרגע נראה הרבה יותר סביר שהלאומנות היהודית החדשה פשוט הולכת להטביע את ישראל בחרא.

אקדמאיקה

רבים מהקוראים, ללא ספק, תוהים בינם לבין עצמם, בעת שהם מעיינים ברשימותי השונות – מה לעזאזל הוא מעשן, הבחור הזה? התשובה היא שאני לא מעשן (אם כי, יש להודות, צריכת האלכוהול שלי עלתה בעת האחרונה). אבל אם אתם רוצים לדעת מה אני קורא, פתחתי עמוד פומבי בשירות השימושי להפליא של Mendeley – תוכנה ביבליוגרפית חביבה מאוד, שלפחות בימים האחרונים שיפרה פלאים את הפרודוקטיביות שלי (ואף העמידה אותה על צידה). בימים (וחודשים) הקרובים, אני אוסיף לשם מאמרים שאני קורא, ואולי גם מאמרים שקראתי בעבר. בעתיד אולי גם אצור רשימות נושאיות במקום רשימה כללית.

עדיין צריך נגישות למחשב אוניברסיטאי כדי להוריד עותק מלא של הטקסט, אבל גם זה משהו. אם אתם מעוניינים, אפשר גם להרשם לפיד הרסס של העמוד.

אם אתם מעוניינים לדון איתי על אחד המאמרים הללו, אני אשמח לגירוי האינטלקטואלי. אפשר לעשות זאת כאן, או בדוא"ל (או להרשם למנדליי ולהוסיף אותי כחבר).

יש ערימה של מייפל על השלג

עם פרוץ האביב לחיינו (אביב זו הגדרה יחסית, כמובן. 4 מעלות בשיא היום), החלה עונת פסטיבלי המייפל. ערכנו היום טיול קצר באחת השמורות שמשחזרות את אופן ההכנה המסורתי של רוטב המייפל. קנינו ליטר של מייפל טהור עבורנו, ועוד חצי ליטר שנביא לארץ כמתנה. ((בארץ אפשר למהול את המייפל ביחס של 1:50 ועדיין למכור אותו כמוצר פרימיום כי יש בו שני אחוז מייפל אמיתי. תבדקו בסופר! יופי של מודל עסקי, אם אתם שואלים אותי.))

לרגל התחלפות העונות, הוחלפה גם תמונת הכותרת למשהו מתוך הטיול, כדי שתקנאו קצת. ממ…. מייפל!

חדשות ועדכונים

לרגל החורף הקל החלטנו לנסוע צפונה לשחק קצת בשלג משמעותי יותר ולהשתעשע קצת בספורט חורף (אבובי-שלג, לא משהו מתוחכם במיוחד). אחרי הטיול עצרנו בבארי, עיר השוכנת לחופי אגם סימקו. בקיץ שלפני שנה עצרנו שם בדרכנו לאלגונקווין והילד שיחק על החוף. עכשיו האגם הענק הזה קפוא לחלוטין, אז טיילנו קצת על הקרח, בינות למזחים נטולי השימוש והחורים שקדחו הדייגים וכבר הספיקו לקפוא בחזרה. אחת התמונות שצולמו שם מעטרת כעת את ראש הבלוג.

בלי שום קשר, קיבלתי היום הודעה משמחת, על כך שהפייפר שהגשתי לכנס של האגודה ללימודי ישראל (AIS) התקבל. אם מישהו מתכנן להיות באזור טורונטו במאי ורוצה לראות את טבילת האש שלי בהצגת פייפרים בכנסים, אתם מוזמנים לבוא ולראות היסטוריה בהתהוות. הפייפר, אם מעניין אתכם לדעת, הוא על הדו-לאומיות בישראל. אם מישהו רוצה לקרוא את הטיוטא הנוכחית ולהעיר הערות, אני אשמח.

איפה דובי?

אתמול בערב מישהו צייץ שבדרימהוסט יש מבצע מיוחד – שנה שלמה של אירוח פלוס שם מתחם בעשרה דולר בלבד. מכיוון שלא מזמן קראתי את הרשומה של איילת על כמה קל זה לעבור להוסטינג עצמאי לחלוטין, החלטתי שדי לחסות בצילו של הטוב באדם, האב המהרהר, נדב פרץ, וחשבתי שהנה ההזדמנות שלי לעמוד בזכות עצמי בעולם הבלוגים העצמאיים. מיהרתי לדרימהוסט ופתחתי חשבון, ואף בחרתי שם מתחם בהתאם למיתוג החדש שלי: דוביכאן. בשמחה הודעתי לאומת הטוויטר על המעבר המתרגש ובא, והלכתי לבצע את התהליך הפשוט להפליא של הגירה לשירות החדש.

אחרי שהצלחתי להתברבר כחצי שעה עם שטויות דביליות והתקנתי ומחקתי את הוורדפרס פעמיים-שלוש, הגעתי למבוי סתום: היבוא של וורדפרס מקבל, משום מה, קבצים בגודל של עד שבעה מגה בלבד. הארכיב שלי, כמה עצוב, עומד על שמונה וחצי מגה. אני בטוח שאפשר לחתוך את הקובץ לשתיים ולהעלות אותו בכל זאת, אבל בדיוק אז נדב שאל אותי למה בעצם אני צריך הוסטינג נפרד, ומה רע לי אצלו. ובאמת, מה רע לי? אז הלכתי לדרימהוסט ואמרתי להם שתודה, אבל בעצם אני לא רוצה הוסטינג, והם ענו – אין בעיה. אפשר לזרוק את הדומיין שלך גם? ואני, כמו אחרון המשתמשים שלא קורא מה שואלים אותו, אמרתי שכן.

פאניקה.

מזל שאפשר לעלות בצ'אט מול תומך של דרימהוסט (שתמיד יש להם שמות כל-אמריקאיים כמו שון, או בראד), ולהגיד להם שאני טמבל, ואפשר בבקשה את המתחם שלי בחזרה? תוך מספר דקות המתחם חזר לרשותי, והנפלא בנשגבים הדריך אותי באיך לגרום למתחם החדש לכוון לבלוג שלי.

כמובן שהיו עוד כמה בעיות ואני החזקתי את הנשגב בנפלאים המסכן ער עד אמצע הלילה בטכסי וודו מוזרים, אבל השורה התחתונה היא זו: מהיום, אם אתם רוצים לחפש אותי, דעו שדוביכאן.

אם אתם מנויים עלי בדוא"ל או ברסס, רוב הסיכויים שאתם לא צריכים לשנות כלום. עשויות להיות עוד בעיות קלות בשעות הקרובות בעת שאבקת הקסמים שנדב פיזר תעשה את דרכה ברחבי הצינורות של האינטרנט. אם עדיין אתם נתקלים בקשיים, תודיעו לי ואני אתחנן בפני מלך מלכי המלכים שיבדוק אם הוא יכול לסדר את זה, כי אלוהים יודע שאין לי מושג כמה חיות הוא צריך להקריב כדי שהבלוג הזה יעבוד כראוי.

אז זהו, תודה לנדב וסליחה אם יהיו תקלות כלשהן בעתיד הקרוב. וכשאני אחזור לשם, אני מקווה שגם יהיה לי זמן לכתוב אפילו איזה פוסט חדש, כאן בדוביכאן.

משוגעים, תרדו מהאינטרנט!

אני לא מכיר את ירדן לוינסקי. יש לי הרגשה שפגשתי אותו פעם, אבל יכול להיות שאני מבלבל אותו עם ירדן אחר. מעולם לא נעזרתי בשירותיו כפסיכיאטר, כך שאינני יכול להמליץ על טיפול פסיכולוגי אצלו, מעבר לעובדה שאני יודע בודאות שהוא אדם טוב. מה שחשוב זה שאני מכיר את פועלולא רק), ואנחנו בבלוגוספירה אוהבים לעזור, במיוחד אחד לשני, במיוחד כשה"אוייב" הם אנשים שעושים שימוש במיני טכניקות נלוזות שאנחנו היינו מעדיפים שתעבורנה מן העולם.

אז הנה תרומתי למאבק הצודק. אתם מוזמנים להצטרף. וזכרו: זה לא גוגל בומב אם זה למטרה טובה.

קננמשהו

שני דברים למדנו מכל פרשיית חורימבה והמקפים:

א. חורימבה זה יותר טוב מפיצה (ממוצע המבקרים [יוניקים] באתר מאז פרסום הפוסט ההוא עומד על מעל מאתיים, למרות שלא פרסמתי אף פוסט נוסף מאז, לעומת ממוצע שבקושי מגרד את ה-80 בימים בלי פוסטים, ועולה לכ-150-170 בימים עם. ראשון במצעד המקשרים, כצפוי, יובל דרור עם למעלה מ-70 כניסות [בלי לספור אנשים שנכנסו ישירות מהרידר שלהם – יש למעלה ממאה מהם, ואין לי אפשרות להפריד ביניהם], אחריו רויטל עם 30 כניסות, ולבסוף חורימבה, שניפק בינתיים רק 25 כניסות, כמעט כולן מהטראקבק, ורק מיעוטן מהקישור מהפוסט האחרון. הפוסטים האחרים שקישרו לכאן לא עלו על עשר כניסות כל אחד).

ב. אנשים לא מסוגלים לאיית קננגיסר. אצל יובל זה הפך לקננסיגר, ואצל אלי זה בכלל קננסינגר. עכשיו, באמת, כל כך קשה? זה לא שאני מסתיר את השם שלי וקשה לאתר אותו – הוא מופיע בראש כל עמוד בבלוג הזה, לעזאזל! אתם הרי לא מאייתים אותו משמיעה, נכון? שניהם, אגב, תיקנו את המעוות רק אחרי שקיללתי קרובי משפחה שונים שלהם.

פעם הלכתי להרשם למשהו שקשור לפסיכומטרי (קורס? לא זוכר). הבחורה שישבה שם שאלה אותי מה השם שלי. אמרתי לה. אז היא ביקשה ממני לאיית – לגיטימי – אז אייתתי לה. ואז היא הסתכלה על הדף שמולה, עליו רשמה במו ידיה, בכתב ידה, לאט ובזהירות, את שמי המלא והמדוייק, ואחרי שניות ארוכות הרימה עיניה אלי, הורידה אותן שוב אל הדף, ואמרה: "קננגראס"?

אגב, בעקבות התהייה הטכנולוגית שלי בפוסט הקודם נדב פָּרץ לי לתוך ה-CSS ועשה מעשי כשפים דיגיטליים כך שעכשיו יש הזחה של השורה הראשונה בפיסקה ויישור לשני הצדדים. נאלצתי לכתת רגלי לתוך המקום הטמא הזה כדי לגלות מה הוא עשה ולוודא שלא נשארו שאריות של בובות וודו בשטח, ועל הדרך הגדלתי קצת את הגופן וניסיתי לסדר עוד כמה דברים, בשאיפה שלא שברתי כלום ולא הכעסתי את אלילי ה-HTML. אם יש תלונות, תודיעו לי, ואני אגיד לכם שאין לי מושג איך לתקן את זה, ונוכל לקוות יחד שנדב ישמע את שוועתנו וירד ארצה לתקן את הדרוש תיקון.