חיזבאללה, דמוקרטיה

החיזבאללה מעמיד את העולם המערבי בפני דילמה לא קלה, בדרישתו להפלת ממשלת סניורה ושינוי שיטת חלוקת המושבים בלבנון.

לבנון אינה דמוקרטיה. במדד החופש של Freedom House היא מוגדרת כ"חופשית באופן חלקי", בין השאר בגלל שחיתויות, עיצוב אזורי בחירה לשם שיפור סיכוייהם של מועמדים מכהנים (gerrymandering) – וכמובן, הסירוב המתמשך של הממשלות לשנות את אחוזי המושבים המוקצים לקבוצות המוסלמיות על חשבון הנוצריות. האחוזים הללו, שנותנים יתרון ניכר לנוצרים, נקבעו בשנות ה-30 של המאה הקודמת, על בסיס מפקד האוכלוסין דאז. כיום, האחוזים נטולי אחיזה במציאות. המוסלמים כבר מזמן רוב מוחץ של האוכלוסיה.

לכאורה, הדרישה של מפלגת חיזבאללה היא הוגנת ומוצדקת. כל מדינה שמאמינה בדמוקרטיה צריכה לתמוך במתן ייצוג הוגן ושיוויון בין קולו של נוצרי לקולו של מוסלמי. אבל למעשה, כולם יודעים מה מטרתה של החיזבאללה, וכולם מבינים ששיפור הדמוקרטיה בלבנון אינה אלא כלי בדרך להעלמת הדמוקרטיה כליל מהתרבות הפוליטית של לבנון, תוך כפייה של חוקי דת שיעים, שלא לדבר על המלחמה המיותרת מול ישראל שבו תבוא.

אז מה אפשר לעשות? מצד אחד, אנחנו חושבים שדמוקרטיה היא הדרך הנכונה, ורוצים שלבנון תהיה מדינה דמוקרטית. מצד שני, קשה לראות איך מתנה שכזו למפלגת החיזבאללה יכולה לעזור למישהו לקדם את הדמוקרטיה במזרח התיכון. אבל איך מסבירים את ההתנגדות לכך במונחים שאינם כוללים פטרנליזם או אנטי-דמוקרטיות?

התשובה טמונה במדיניות של אי-סובלנות כלפי אי-סובלנות. המדינה הדמוקרטית אינה יכולה לסבול בתוכה קבוצות שחלק מהאתוס שלהן הוא כפיית עמדותיהן על אחרים, השלטת עקרונות החיים שלהן על אחרים, או פגיעה בזכויות של האחר ובשיוויון שלו אל מול הקבוצה האמורה. אם קיימות קבוצות כאלו במדינה (ותמיד יש) אסור לאפשר להן לקבל עמדות כוח כלשהן, ובטח שלא ליישם את העקרונות הללו דרך המדינה.

רוצה לומר, כמו שכבר כתבתי פעם באייל, שמדינה דמוקרטית אמיתית חייבת לקבל על עצמה את הליברליזם כסוג של "דת מדינה". לא במשמעות שהמדינה צריכה להכריח את כולם להיות ליברלים, אלא במשמעות שהמדינה חייבת לפעול כך שכולם לפחות יכבדו את זכויותיו של האחר, כאילו היו ליברלים.

בהרבה מדינות יש תרבות פוליטית שהופכת את הצורך ב"דת מדינה" שכזו למיותר. ציבורים רחבים באירופה מרגישים באופן אינסטינקטיבי שיש משהו בעייתי במתן זכויות "קבוצתיות", לפיהן לבעלי הכח בתוך קבוצות מיעוט יש זכות לדכא ולשלול זכויות מהחלשים בתוך אותן קבוצות. הם דורשים לאסור סממנים של אפלייה שכזו, כגון הלבוש המסורתי של נשים מוסלמיות, בשטחים הציבוריים שלהם. יש התנגדות לדרישה הזו, בעיקר משורות השמאל הפוליטיקלי-קורקט, אבל לאנשים הרגילים, אלו שלא לומדים סוציולוגיה באקדמיה השמאל-קיצונית האירופאית, זה ברור כשמש שההגנה על הקבוצות היא בעצם פגיעה בחלשים בתוך אותן קבוצות.

במדינות בהן הדבר פחות מובנה אל תוך התודעה הפוליטית של כל אזרח, צריך להפעיל זאת באמצעות הכוח שבידי המדינה. כן, זה אומר שמדינות כמו לבנון (וישראל, כמובן) תאלצנה לאסור מלחמה כנגד אוכלוסיות בתוכן – אוכלוסיות שתפרוצנה בקריאות שבר על ה"פגיעה בדמוקרטיה" ושלילת זכויותיהן. אם מדינות המערב חפצות חיים לטווח ארוך, הן תתמוכנה בחוסר-סובלנות כלפי חוסר-הסובלנות. אם הן תצרפנה את קולותיהן לאלו של הקוזאקים הנגזלים – ובכן, אז יגיע להן…

מי רוצה להיות פוליטיקאי

הרבה אנשים בישראל נוטים להאמין שחוסר האמינות של הפוליטיקאים, או חוסר האמון של הציבור בפוליטיקאים, הוא מאפיין ישראלי. שרק בישראל כל מה שרואים בחדשות בקשר לפוליטיקאים זו שחיתות ועצלות. שרק פה פוליטיקאים יוצאים כל הזמן לחופשות, ואין שום סיכוי שיצא לאזרח הפשוט משהו ממה שקורה שם, במשכן הכנסת ובקריות הממשלה.

המציאות היא שזה לא כך. האמון בפרלמנט ובממשלה בירידה בכל רחבי העולם כבר כמה עשורים. הגורם המשותף היחיד שאפשר לחשוב עליו בכל כך הרבה מדינות הוא התפשטות העיתונות המסחרית ורידודה. אולי בגלל זה יש משום צדק פואטי בכך שהיחידים שמתחרים בפוליטיקאים בחוסר אמינות ציבורית וחוסר כבוד למקצוע הם – כמובן – עיתונאים.

בגלל זה דווקא נחמד להתקל במאמר בעיתון קנדי שכאילו נכתב פה בארץ. מה שחשוב לזכור הוא שגם השורה התחתונה של המאמר נכונה גם לישראל: למרות התדמית הירודה של פוליטיקאים, הרבה מאוד מהם נמצאים שם כדי לנסות לשפר את המצב.

For every politician in it to fill his or her pockets, there are hundreds in it because they actually do wish to change things for the better. There is no survey that suggests politicians are more naive than the rest of the population, but naiveté can be a useful quality.

Who needs a cynic deciding what needs to be done in the coming years to fix this sorry planet?

Who would want it?

Don't know.

שואת שדרות

אם מישהו היה צריך עוד הוכחה לאוטומטיות של ההשוואה (כפי שהגדיר זאת יוסי גורביץ מהחברים של ג'ורג') של כל דבר רע שישראלים רואים לשואה, הנה באה תושבת שדרות ועונדת טלאי (לא צהוב, אמנם), בגלל ששדרות הפכה ל"גטו".

(באמת, חוצפה שכזו, להתנות את הקצבה שלה בכך שהיא תואיל בטובה להגיע לסנדאות לאנגלית ושאר "סדנאות טיפשיות", כהגדרתה. לא שאני תומך גדול בתוכנית וויסקונסין בצורתה הנוכחית, ובכל זאת – זו מן הטרוניות היותר עלובות שהופנו כנגדה, במיוחד כשהיא מלווה בכזו מחווה דוחה של זילות השואה).

קלחת החברה האזרחית (או: למה צריך גם וגם)

נושא חדש מתרגש על הבלוגיאדה הישראלית. אני נתקלתי בדיון הנוכחי לראשונה אצל הכוסית עם אובססיית השואה (יונית, מסתבר), אבל מקס הזועם מפרט קצת יותר בפוסט שלו בעניין. מה זה משנה. עיקר העניין: אנשים מיואשים מהמערכת הפוליטית, ולכן הם רוצים להשפיע. איך להשפיע? חברה אזרחית!

חברה אזרחית זה יופי של מושג. אף אחד לא באמת יודע מה זה, אבל כולם אוהבים להשתמש בו. הוא נשמע נורא טוב, הוא אזרחי, הוא חברה, הוא נקי מפוליטיקה מגעילה ומלוכלכת, והמושג האמריקאי grassroots בכלל עושה ריח של דשא שזה עתה נגזם, שזה תמיד נחמד.

יונית, באופן ספציפי, רוצה קמפיינים חברתיים-תקשורתיים. בקיצור, היא רוצה מה שמרגלית ודנקנר רצו כשהם התחילו את קמפיין "איפה הבושה" במעריב (שדעך מהר). את עמדותי לגבי מה שהם כתבו שם כבר כתבתי באייל הקורא (וגם ציטטתי בתגובה לפוסט של יונית), אז אין טעם לחזור על זה. מקס הזועם, בועט כהרגלו, כבר מציע תוכנית הרבה יותר אופרטיבית:

המטרה לא צריכה להיות הכללת ארגוני "החברה האזרחית" בתוך המערכת הפוליטית הממוסדת, אלא בניה מחדש של המערכת עצמה בצורה שתכלול את "החברה האזרחית".

באיטליה, התארגנויות קהילתיות של שכונות עניות (שהריצו פרוייקטים מרחיקי לכת בשכונותיהם ללא סיוע מהמדינה) התחילו להריץ מועמדים למועצות עירוניות. זה, לדוגמא, מקום טוב להתחיל ממנו. גם בגלל שאי אפשר לדבר על דמוקרטיזציה ברמת המדינה אם לתושב שיכון ג'הנום ד' אין את האפשרות להשפיע על תדירות פינוי הזבל ברחוב שלו.
גם בגלל שהתארגנויות פוליטיות ברמת העירייה או המינהל הקהילתי, שצומחות מ"החברה האזרחית" יכולות לשמש מודל להתארגנויות פוליטיות גם ברמת המדינה.

התארגנות פוליטית של ארגוני חברה אזרחית היא בעלת פוטנציאל נפלא ברמה המקומית. הפעילים הללו צוברים מוניטין, והפעילות שלהם, בדרך-כלל, רלוונטית מאוד עבור טווח הפעילות של השלטון המקומי, כלומר – יש סיבה טובה להצביע להם בהקשר הזה.

אבל מה עם ההקשר הארצי? יונית האשימה אותי (בדיון מתחת לפוסט שלה) שאני מיואש מהמגזר האזרחי בישראל, ולכן אני משליך את כל יהבי על הפרלמנט. אבל המצב מסובך יותר. בישראל יש מגבלה משמעותית מאוד על התאגדות פוליטית מתוך התאגדות חברתית. הנושא המרכזי עבור כל מצביע בישראל, בכל מערכת בחירות מאז שהתגבשה המערכת הפוליטית הדו-גושית שלנו, הוא הנושא הבטחוני. הנושא הזה מפצל את החברה הישראלית, וגורם לכך שגם אנשים שיסכימו שהדרך הכי טובה לפתור את כל הבעיות הפנימיות של ישראל הוא לעשות ככה וככה, לא יוכלו להביא עצמם להצביע למפלגה שהם עצמם יקימו, בגלל שהדעות שלהם בענייני חוץ ובטחון שונות. המשמעות של זה היא שגם בתוך ארגון של חברה אזרחית, פעמים רבות, יהיה פיצול מבחינת ההצבעה הפוליטית. זה דבר רע (כי זה מצמצם את יכולתם לפעול ולהשפיע מתוך המפלגות, או להקים ארגונים פוליטיים כמו שהציע מקס), אבל זה גם טוב.

למה זה טוב? משום שזה אומר שהשילוב בין הפעילות דרך המפלגות לפעילות דרך ארגוני החברה האזרחית יהיה חוצה מפלגות. דרך המפלגות בלבד, כנראה לא מי יודע מה יעבוד. דרך החברה האזרחית בלבד – אולי יעשה רעש, ויזכה לקצת מס שפתיים מהפוליטיקאים, אבל בד"כ זה לא ישיג הרבה יותר מזה. אבל תחשבו על ארגון חברה אזרחית שישלח זרועות אל תוך כמה מהמפלגות הגדולות בישראל – לא בגלל שהוא אינו בוחל באמצעים כדי להשפיע, אלא פשוט משום שחברי הארגון משתייכים למפלגות שונות בין כה וכה, והארגון דרבן אותם להתחיל לפעול גם דרכן. כמה דברים יוכל ארגון כזה להשיג, על-ידי גיוס הפוליטיקאים מתוך המפלגות לצורך המטרה המשותפת של חבריו.

רק כך ניתן יהיה להתגבר על הפילוג שיוצר הנושא הבטחוני בישראל, כדי לקדם נושאים מתחומים אחרים. זו הסיבה שייאוש מכל אחת מהמערכות הללו – הפרלמנטרית-מפלגתית, והחוץ-פרלמנטרית-אזרחית – תפגע באינטרסים שלנו, האזרחים שרוצים להשפיע ולשנות. זו הסיבה שלא מספיק להתפקד למפלגה או אפילו להיות פעיל בתוכה, אבל גם לא מספיק להצטרף לארגון חוץ-פרלמנטרי וללכת להפגנות או לחלק פליירים. צריך גם וגם.

שביתה, ארז רותם

שני עניינים על סדר היום (ועוד אחד, אבל הוא יבוא בפוסט אחר).

  1. היום תחל שביתה כללית במשק. שביתה זה מעיק, שביתה זה מציק, וכמעט תמיד שביתות שמכריזה ההסדרות הן מיותרות ומעצבנות. לא הפעם. הפעם השביתה מתחוללת על הרקע הלגיטימי ביותר שאפשר להעלות על הדעת: עובדי הרשויות המקומיות, עובדי מדינה, אינם מקבלים משכורת. הלנת שכר, פשוט וקל. מה שאסור לאחרון המעסיקים הקטנים נעשה על-ידי המדינה בקנה מידה ארצי כבר חודשים רבים. והאנשים הללו ממשיכים לבוא לעבודה, לתת שירות לאזרח, וכמו שאמר יוסי גורביץ – להגיע הביתה ולגלות שהעירייה שלא שילמה להם משכורת ניתקה להם את המים בגלל חוב…
    אז כן, השביתה הזו תעצבן אתכם (וכן, גם ההסתדרות היא לא בדיוק טלית שכולה תכלת), אבל לפני שתתחילו להתלונן על השובתים, תנסו לחשוב מה אתה הייתם עושים לו הייתם במצבם, ותחשבו כמה הגונה ומוצדקת השביתה הזו.
  2. שי ודרור הם שני אנשים מעצבנים למדי, אבל בקטע ש"חדל קשקשת ברשת" קישר אליו, של שיחה עם כתב ערוץ 2 ארז רותם, הם זוכים לתגובה עצבנית קצת יותר מדי, לא?

אורי גלר, בני סלע

אורי גלר הודיע לפני מספר ימים על כוונתו לסייע באיתור בני סלע. בינתיים, סלע לא נעצר. אבל לך תדע – אולי השעון שלו עצר מלכת. גלר אמנם הצהיר מראש שהוא "לא מבטיח שום דבר" (הוא הרי לא מטומטם), אבל יש להניח שהמהלך היחצני הזה קיווה להתלות בהצלחה כלשהי של המשטרה (כי הרי הרבה יותר כיף להאמין לשקרים של אורי גלר על המידע שהוא העביר כביכול למשטרה, מאשר להאמין למשטרה שהם עשו את העבודה שלהם כמו שצריך).

אם וכאשר יעצר סלע, והבהלה תחלוף מהרחובות, האם מישהו יעצור רגע לשאול את גלר מה פשר הכשלון המתמשך שלו בנושא? האם הפתאים שצופים בשממון שנקרא "היורש" יקלטו, לפתע, שאין כוחות על ואין שום דבר? הרי לא צריך לראות יותר מאשר כמה דקות מקריות כדי להבחין שגלר עצמו בכלל לא מתעניין ב"כוחות" של ה"יורש" שלו – הוא מתעניין ב"פרפורמנס", ביכולת של השרלטן העומד על הבמה לגרום להשתאות בקרב הבורים שצופים בו, עד כדי כך שהם לא יחשבו לשניה על כך שמדובר, בסופו של דבר, בטריק.

מופעי קוסמות הם דבר נפלא. זה ממש מעורר חדווה לצפות בקוסם עוסק במלאכתו ולחשוב כל הזמן – איך לעזאזל הוא עושה את זה? אבל הקו נחצה לעבר מעורר הגועל כאשר הקוסם טוען בנחישות שלא מדובר בטריק, שיש כאן משהו שלא כל אחד יכול לעשות, אלא שהוא, הקוסם, מיוחד, בעל "כוחות", ומכאן שהוא מסוגל לעשות דברים שאחד האדם אינו מסוגל להם, בלי קשר לכמה הוא ינסה.

אורי גלר, כפי שהגדיר זאת עמיתו למקצוע  נמרוד הראל, בוגד במקצוע הקוסמות כאשר הוא טוען שהוא שונה מיתר הקוסמים. ועכשיו, על מסך הטלוויזיה שלכם, הוא מטפח דור חדש של רמאים. ולא משנה כמה פעמים השרלטנות שלו נחשפת בעירומיה בגלל טריקים שיווקיים נלוזים, יש אנשים שימשיכו להאמין לו. אם יש משהו שמעורר בי יאוש – זה זה.

מי אמר ניצול ציני?

מחפש את גוגל, בלוג מוצלח ומעניין שעוקב אחרי גוגל מנקודת מבט ישראלית, מדווח היום כי יזם זריז כבר קנה את מילות המפתח "בני סלע" כדי לקשר לאתר לממכר אביזרים להגנה עצמית. קפיטליזם במיטבו.

שנמוך

אני קצת מאחר את הרכבת כאן, אבל רק עכשיו נתקלתי בזה ב"גלוב" של דרור ושות'. על פי הדיווח המצוטט שם, בזק הולכת להשקיע כסף בשדרוג המערכת שלה כדי שהיא תוכל לא לתת שרות ביום שבת. כן, שמעתם את זה נכון – הם הולכים להשתמש בכסף שלכם כדי שיוכלו לתת לכם שירות רע יותר. זה… ובכן… אין לי מילים. אני נפעם מהתחכום השופע.

ג’ינס לאנורקטיות בלבד

בעת האחרונה עולה המודעות לחומרה של הפרעות אכילה ולהשפעה השלילית עד מאוד של המודל הנשי המאוד לא… איך לומר… מציאותי שמוצג לנו מכל לוח מודעות, על נשים בכלל ועל ילדות בפרט. כשאפילו עדי ברקן מצהיר על מחוייבותו שלא להעסיק דוגמנית שאינה מפגינה גם מדד מסת-גוף (BMI) סביר, באמת נראה כאילו אנחנו מתקרבים לימות המשיח.

וזה, כמובן, בדיוק הזמן עבור איזו חברת אופנה לצאת בקמפיין פרסום על שלטים בכל מקום שלא תביטו, עבור Skinny Jeans, ובעברית – ג'ינס שחיפים. והתמונה אינה משאירה הרבה מקום לספק. אם יש לך משהו חוץ מעור על עצם הירך, הם לא יעלו עליך. כמה נשים תכפינה על עצמן מכנסיים שאינן יכולות להחמיא לך אלא אם את דחליל, רק בגלל שזו האופנה החדשה? כמה ילדים תמשכנה להרעיב את עצמן כדי להתאים לאידיאל החדש-ישן הזה? מה אכפת לחברות האופנה. להן, הרי, אין שום אחריות חברתית.

הבלוג בהקמה

תכף אשוב

(בינתיים לכו לקרוא את משמר הכנסת, שהוא עוד בלוג שלי פה, בענייני ביקורת חקיקה. הבלוג שאתם קוראים עכשיו ישמש אותי לנושאים שאינם נוגעים לביקורת חקיקה, אבל כן נוגעים לאקטואליה או שאר דברים חשובים. לעניינים פרטיים יותר, או סתם נושאים שמשעשעים או מעניינים אותי – כן, כן, יש לי עוד בלוג, שאין לו ממש שם ברור, והוא נמצא בלייבג'ורנל, פה, והוא גם באנגלית, רוב הזמן.

כן, משעמם לי בחיים.)

(אגב, ה-URL של הבלוג הוא iods ולא סתם iod בגלל המגבלה המרגיזה של לפחות ארבעה תווים. למה הו למה לא מצאתי לעצמי כינוי בן ארבעה תווים, אני שואל את עצמי מדי יום. התלונות, יש לציין, להנרי קוטנר).