זה לא הכלכלה, טמבל

אז מסתבר שערוץ 10 מריץ עכשיו סדרת כתבות שמשווקות את הירידה מהארץ או משהו כזה. ממה שיצא לי לראות, הכתב התרוצץ בין סופרמרקטים בחו"ל כדי להוכיח שיש מוצרים זולים יותר בחו"ל, ואז ראיין יורדים שסיפרו שבאמת נורא יקר בארץ ונורא זול בחו"ל.

מדובר על ז'אנר הכתבות שהתחקיר שלהן כולל יצירת קשר עם אנשים אקראיים כדי לשאול אותם אם הם מוכנים להגיד את מה שאתה צריך שמישהו יגיד, וסינון האנשים שלא מסכימים. האג'נדה של הכתב היא אותו פופוליזם צרכני שאנחנו כבר מורגלים בו. אבל יש סאבטקסט לדברים שצריך לדבר עליו: אנשים לא מהגרים ממדינה אחת לאחרת בגלל המחיר של מוצרים בסופר. כלומר, אולי יש אנשים שכן מחליטים לארוז את הכל ולעבור למדינה אחרת כי הקוטג' זול יותר שם – יכול להיות, יש הרבה אנשים מוזרים בעולם. אבל אף אחד לא ישאר במדינה אחרת בגלל זה. הניסיון הזה לדבר על הגירה במושגים של איפה יש נעליים יקרות יותר או איפה הנדל"ן זול יותר, מנותק לחלוטין מהחוויה של הגירה ומהגורמים שהמהגר שוקל אותם כשהוא מחליט להגר (או כשמי שעשה רילוקיישן מחליט להשאר בחו"ל ולא לחזור).

ביטוי המפתח שלא זכור לי ששמעתי בכתבה הראשונה בסדרה הוא "איכות חיים". איכות חיים אינה נמדדת בהכנסה ולא ביוקר המחיה. כמובן, הכנסה גבוהה ויוקר מחיה נמוך הם דרך אחת אפשרית להשגת איכות חיים גבוהה יותר, אבל זו דרך מבודדת ועגומה למדי לעשות זאת (ורלוונטית בעיקר לארה"ב). איכות חיים גבוהה היא בדרך כלל תוצר קהילתי יותר: מערכת חינוך איכותית וזמינה, שירותי בריאות איכותיים, סביבת חיים נעימה ומטופחת, כבישים מתוחזקים עם נהגים רגועים ותחבורה ציבורית יעילה. כל המסביב הזה שכשהוא מתפקד כראוי, הוא שקוף לנו לגמרי, וכשהוא לא מתפקד הוא הופך את החיים לקדחת עצבים מתמשכת.

בסיבוב הראשון שלנו בקנדה לא הרווחנו הרבה בכלל. למעשה, גם במונחים מקומיים ואפילו במונחים ישראליים הרווחנו מעט. הצלחנו להחזיק את הראש מעל המים בקושי, ומובן שלא חסכנו כלום. אבל עדיין נהנינו מהחיים. הייתה לנו איכות חיים גבוהה למרות ההכנסה הנמוכה. כשעולים במדרגות ההכנסה, כמובן, איכות החיים גם היא משתפרת. אבל נקודת המוצא עושה את ההבדל, כי לא רק מעמד הביניים, מי שחי ברווחה כלכלית, מרוצה מהחיים בסך הכל. גם המעמדות הנמוכים יותר נהנים מאיכות חיים לא רעה, והדבר משליך על הקהילה כולה.

חשוב לי להדגיש, כמובן, שאני לא חושב שאני חי בגן-עדן. זה לא שאין בעיות חברתיות, שאין פערים (אם כי יש פחות). זה לא שמי שיהגר לכאן יהיה לו טוב בהכרח. בהגירה יש ויתור שיכול להיות משמעותי מאוד עבור אנשים מסויימים, ויגרור תחושה של ירידה באיכות החיים, במקום עליה. כאמור: איכות החיים היא תוצר קהילתי, ולא כלכלי. הדבר מתקשר גם לפוסט הקודם שלי, בנושא קהילתיות ישראלית בחו"ל. מי שמחפש את הקהילתיות הזו עלול להתאכזב, ובסופו של דבר יגלה שעדיף לו לחזור לארץ, חרף הקושי הכלכלי.

אבל מי שסומך רק על הדחף הזה לקהילה ישראלית כגורם היחיד להשארת אנשים בארץ מוותר מראש על חלק משמעותי מהאוכלוסיה שמוכן לוותר באופן חלקי (שהופך יותר ויותר חלקי, עם הנגישות הדיגיטלית לרוב מוצרי התרבות) על התרבות הישראלית, בתמורה לאיכות חיים גבוהה יותר. נראה לי הגיוני יותר, אם מותר לי להטיף לכם ממקום מושבי המרוחק, ((זו הפעם האחרונה שבכוונתי להתנצל על זה. אם אתם קוראים את הבלוג שלי אני אניח שאתם רוצים לשמוע מה יש לי להגיד גם על החיים בישראל.)) להשקיע בחיי הקהילה בתוך ישראל ובאיכות החיים אצלכם. אבל בשביל זה צריך להזכר מה חשוב: לא הצרכנות, לא הכלכלה (למרות שכמובן שהיא מהווה אחד הגורמים בחבילה), אלא יצירת האיזון החברתי, מארג החיים הכולל שיאפשר לכולם חיים בכבוד הדדי. זה פחות מחיר הקוטג' בסופר ויותר הנהג שנדחף לפניך ומקלל אותך בחניון בחוץ. ואת זה אי אפשר לקנות בכסף.

גרמניה: לא מסובך כמו שחשבתם

עיתון הארץ פרסם לאחרונה כתבה לקראת הבחירות שיערכו בגרמניה החודש. הכתבה כוללת הרבה רקע מעניין וצבעוני על הבחירות ועל המערכת הפוליטית הגרמנית באופן כללי, ובאמת שהייתי שמח לשבח אותה וזהו, אילולא היא הייתה נפתחת באופן תמוה לגמרי: גם הכותרת, גם כותרת המשנה, וגם הפסקאות הראשונות בכתבה, כולן מוקדשות לקביעה כי שיטת הבחירות הגרמנית היא "אחת השיטות המסובכת ביותר" – כל-כך מסובכת עד שהכתב עופר אדרת אפילו לא מנסה להסביר איך היא עובדת מעבר לכמה נפנופי ידיים כלליים. עולה הרושם, ובאמת שהייתי רוצה לתת למר אדרת להינות מהספק, אבל קשה לי לראות איך, שהבעיה המרכזית היא שאדרת עצמו לא הצליח להבין את השיטה, והשליך מעצמו על קוראיו של העיתון לאנשים חושבים.

אז מה הדבר שעורר כאלו חרדות אצל שליח הארץ לברלין? ובכן, השיטה הגרמנית, שימו לב, היא כזו שבה מספר חברי הפרלמנט (הבונדסטאג) עשוי להשתנות בין מערכת בחירות אחת למשנתה. ((משנהה? איך מטים את זה בנקבה?)) כך, לדוגמא, כיום יש בבונדסטאג 622 חברים. בבחירות 2002 נבחרו אליו רק 603. מספר חברי הבונדסטאג המינימלי כיום הוא 598 (מאיחוד הגרמניות עד 1998 כולל, המספר המינימלי היה 656, לפני כן הוא היה נמוך הרבה יותר).

אוקיי, זה נראה מוזר, אני מסכים. אבל מכאן לא נובע שהשיטה היא מסובכת. בסופו של דבר, את עיקר השיטה קל מאוד להסביר. השיטה הגרמנית היא מה שמכונה "שיטה יחסית מעורבת" (Mixed Member Proportional). למעשה, גרמניה היא החלוצה בתחום של שיטות MMP, ושימשה כמודל למדינות רבות אחרות שאימצו שיטות דומות או זהות ברחבי העולם. גם בישראל רוב ההצעות לשינוי שיטת הבחירות מציעות וריאציה על השיטה הגרמנית. שיטות מעורבות הן שיטות בהן חלק מחברי הפרלמנט נבחר ישירות בבחירות אזוריות חד-נציגיות, וחלק אחר נבחר בבחירות ארציות או אזוריות רב-נציגיות.

במקרה הגרמני, 299 חברי בונדסטאג נבחרים בבחירות אזוריות חד-נציגיות. יתרת חברי הפרלמנט נבחרים בבחירות יחסיות ארציות. ((עד 1989 המושבים חולקו לפי שיטת ד'הונדט, הזהה מכל בחינה פרקטית לשיטה בישראל. בין 1989 ל-2005 עברו לשימוש בשיטת העודף הגדול ביותר שהייתה נהוגה בישראל קודם לחוק באדר-עופר, ומ-2005 נהוגה שם שיטה שלישית, בשם סנט-לאגי, שדומה לשיטת באדר-עופר, אבל לא נותנת יתרון למפלגות גדולות.)) כל מצביע מקבל שני קולות: אחד למועמד ספציפי במחוז הבחירה שלו, והשני למפלגה בבחירות הארציות. ((בדרך מספר המועמדים יהיה נמוך ממספר המפלגות, כי לא כל מפלגה מעמידה מועמד בכל מחוז. טכנית, רשימת המפלגות היא על בסיס הלאנד (ה"סטייט" הגרמני), אבל מעשית היא כמעט זהה בין הלאנדר השונים, למעט מפלגות בודדות שמתמודדות רק בלאנד אחד. דוגמא בולטת היא ה-צה.אס.או, מפלגת האחות הבווארית של המפלגה הנוצרית הדמוקרטית, שמתמודדת רק בבוואריה, בעוד שה-צה.דה.או אינה מתמודדת שם כלל.)) עד כאן די פשוט. הבעיה עם השיטה הזו היא שהיא נותנת יתרון משמעותי למפלגות הגדולות: הן גם זוכות ברוב המושבים החד-נציגיים – כי המועמד עם הכי הרבה קולות לוקח את כל המחוז – וגם בחלקן היחסי מהמושבים הארציים. שזה אמנם יותר טוב מבחירות בסגנון האמריקאי או הבריטי, אבל הגרמנים רצו משהו דומה יותר לשיטה יחסית טהורה, מבלי לוותר על התועלת שבנבחרים ישירים שמייצגים אזורי בחירה מוגדרים.

פתק הצבעה גרמני (ממחוז בוורצברג, בוואריה) ((שימו לב להתמודדות של ה-צה.אס.או וחסרונה של ה-צה.דה.או.)) לדוגמא – משמאל, הצבעה למועמד המחוזי; מימין, הצבעה למפלגה. מקור: וויקיפדיה.

הדרך להשיג את התוצאה הזו היא הקביעה כי כל מפלגה שמצליחה להשיג לפחות 5% מהקולות הארציים (אחוז החסימה הנודע של גרמניה) או לפחות שלושה מושבים באזורים חד-נציגיים תקבל ייצוג מהרשימה הארצית כך שסך המושבים שלה ישקף את חלקה היחסי מתוך הקולות הארציים. כלומר, מפלגה שקיבלה 5% מהקולות הארציים ולא זכתה באף מושב באזורים החד נציגיים תזכה לתוספת מנדטים בסך חמישה אחוזים מכלל המושבים בבונדסטאג (ולא רק 5% מ-299 המושבים שאינם מושבים אזוריים). כמובן, ככל שיש יותר מפלגות קטנות שלא מצליחות להשיג מושבים באזורים החד-נציגיים אבל עוברות את רף חמשת האחוזים בבחירות הארציות, כן יגדל מספר חברי הבונדסטאג הכולל. בבחירת 1994, למשל, שתי מפלגות – הירוקים והאף-דה-פה – לא השיגו אף מושב באזורים החד-נציגיים, אבל קיבלו כשבעה אחוזים כל אחת ברשימות הארציות, ולכן זכו לכ-48 מושבים כל אחת, בעוד שה-צה.דה.או (המפלגה הנוצרית) זכתה רק ל-67 מושבים עבור 34.2 אחוז מהרשימה הארצית, משום שהשיגה 177 מושבים באזורים החד נציגיים. כך, מפלגות קטנות מקבלות את חלקן היחסי בתוצאות הארציות. כדי להשיג את המטרה הזו מבלי "לפטר" אף אחד מהנציגים האזוריים, יש צורך להגדיל את הפרלמנט

או, במשפט אחד: בגרמניה כמחצית מהמושבים נבחרים בבחירות באזורים חד-נציגיים, ויתר המושבים נבחרים בבחירות יחסיות באופן שיבטיח שכלל המושבים בפרלמנט ישקפו את תוצאות ההצבעה הארצית באופן מדויק ככל האפשר, בלי קשר למידת ההטייה של חלוקת המושבים בבחירות האיזוריות.

זהו, פחות או יותר. כלומר, יש עוד סיבוכים, כמובן. שיטת סט-לאגי, למשל, היא קצת מורכבת להסבר, בדומה לבאדר-עופר. אבל זה בכל מקרה בשוליים של השוליים.

בנוסף, השיטה הגרמנית מוסיפה טוויסט מעניין לסוגיית אחוז החסימה, משום שבאופן עקרוני, הקולות שלא עוברים את אחוז החסימה לרשימות הארציות זורמים ישירות למפלגות הגדולות. את זה קצת יותר מסובך להסביר, אבל אני אנסה בכל זאת, בקווים כלליים. כפי שאמרתי מקודם, התוצאות הסופיות בנויות כך שמספר המושבים שכל מפלגה מקבלת משקף עד כמה שאפשר את אחוז הקולות שהיא קיבלה, מתוך סך הקולות הכשרים. זאת, להבדיל מהמצב בישראל, למשל, בו כל מפלגה מקבלת את חלקה היחסי מתוך סך הקולות הכשרים שניתנו למפלגות שעברו את אחוז החסימה.

המשמעות היא שבסוף כל מערכת בחירות יש אחוז מסוים של קולות שלא מתרגם למושבים. בבחירות האחרונות, למשל, היו שישה אחוזים מהקולות הארציים שהלכו למפלגות שלא עברו את אחוז החסימה. מכיוון שמי שלא זכה למושבים באזורים מקבל ייצוג בדיוק לפי האחוז הארצי שלו, המשמעות היא שחלק מהמושבים האזוריים הופכים ל"מושבים תלויים" (overhang), שגורמים לכך שהמפלגה תזכה לייצוג יחסי שהוא גדול מהחלק היחסי האמיתי שלה בקולות הארציים. אחוז המושבים התלויים יהיה בהכרח זהה (או מאוד מאוד קרוב, בגלל עיגול מספר המושבים למספרים שלמים) לאחוז הקולות שלא עברו את אחוז החסימה, וככל שמפלגה קיבלה אחוז גבוה יותר של מושבים אזוריים ביחס לאחוז הבחירה הארצי שלה, כך היא תקבל חלק גדול יותר מהשלל העודף הזה.

אז כן, יש הרבה חישובים מסובכים ולא טריוויאלים שמובילים מההצבעה בבחירות לחלוקת המושבים (ואף למספר המושבים) בבונדסטאג. אבל מפה ועד לאמירה שמדובר בשיטה כל כך מסובכת שאי אפשר אפילו להתחיל להסביר אותה, הדרך ארוכה מאוד. את העקרון הבסיסי של השיטה אפשר להסביר במשפט אחד שהקורא האינטליגנטי יכול להבין בקלות. כל השאר זה כבר פרפראות שמעניינות רק אנשים כמוני.

ותודה ליוסי לוי, שהפנה אותי לכתבה והציע לי לכתוב את הפוסט. קרן מלגת המחיה שלי נמצאת כאן. (:

Somewhere That's Green (פוסתמונות)

"חנות קטנה ומטריפה" הסתכל על החלום הפרברי האמריקאי בעין אחת לועגת, ועין אחת אוהבת. יש כל כך הרבה מן הפאתטי בייחוליה של אודרי ל"בית מודרני" עם מיטב החידושים הטכנולוגיים, לבשל כמו בטי קרוקר ולהראות כמו דונה ריד, אבל אפשר להבין את ההאחזות שלה בדימוי הזה, שכל כולו שנות ה-50 (למרות שהסרט/מחזה מתרחש, ככל הנראה, בשנות ה-60 ונכתב בשנות ה-80), אל מול מציאות החיים העגומה של שכונת העוני האורבנית – בשאיפה לקהילתיות שקטה אל מול הניכור המדכא של המרכז האורבני. ((כמובן, החלום שלה להיות ב"מקום ירוק" מקבל תפנית מזוויעה במיוחד בסוף המקורי של הסרט, שהוחלף בגרסא שיצאה לאקרנים.))

אבל רוב היצירה התרבותית האמריקאית מאז שנות ה-90 שהתייחסה באופן ישיר לחיים הפרבריים, הפכה אותם מהחלום הכל-אמריקאי של מעמד הביניים לסיוט. אפילו הסיטקומים, שהפרבר היה מקום מושבם הקבוע לאורך עשורים רבים, הלכו וזנחו את הבתים הפרבריים הגדולים לטובת דירות עירוניות, עם סדרות כמו סיינפלד וחברים. אולי זה לא מקרה שאחד הסרטים החשובים מסוף שנות ה-90 שעוסק רבות בריקנות החיים הפרבריים, "אמריקן ביוטי", נכתב על ידי כותב סיטקומים מתוסכל. ז'אנר האימה היה הראשון לזהות את הפוטנציאל של הפרברים כמקום אידילי-לכאורה שמסתיר סודות אפלים. יצירות כמו "נשות סטפפורד" מאמצע שנות ה-70 עושות שימוש בדיוק ברעיון הזה. אבל מאז סוף שנות ה-90 בערך אימץ ז'אנר הדרמה את הפרבר כסיוט האמריקאי, והרעיון המרכזי של נשות סטפפורד – של הפרברים כמקום מזוייף מן היסוד, שנותן אשליה של מושלמות במחיר אובדן האנושיות – הפך לכמעט סטנדרטי, בעוד שדווקא העיר הגדולה זכתה לאצטלת האותנטיות.

את ארבע השנים הקודמות שלי בקנדה ביליתי בלב טורונטו – אחת הערים הגדולות בצפון אמריקה, מרכז חשוב של תרבות, כלכלה ומסחר. כמי שבילה את רוב חייו בערי לווין מנומנמות ומעולם לא חיבב במיוחד את התל-אביביות, היה משהו מהמם בחיים שם בדאונטאון. התאהבתי באורבניות, ברעיון שאפשר להגיע לכל מקום ברגל, או לכל היותר באופניים. כשחזרנו לארץ עברנו למרכז רחובות, ושם מצאתי גרסת זעיר אנפין של האורבניות שהתרגלתי אליה. בלי היומרנות המייגעת של תל-אביב, נהניתי שם מקירוב מספק של הרבה ממה שאהבתי בטורונטו. לא הכל, כמובן. אבל גם לא מעט.

אבל החיים עשו את שלהם, ועכשיו, משחזרנו שוב עם שני ילדים, האחד מהם כבר בגיל בית הספר, לא יכולנו לחזור לחיים שהיו לנו בעבר. הדירות הקטנות, בתי הספר הלא-משהו (בסטנדרטים מקומיים) והמחירים הגבוהים גרמו לנו להרחיק צפונה אל הפרברים המתפתחים של טורונטו. ספציפית – ריצ'מונד היל. שומקום במרחק שלושת-רבעי שעה נסיעה (בלי פקקים) מלב טורונטו. מקום ירוק.

2013-08-31 20.08.18

המחיר של כל הירוק הזה הוא חיים לא ירוקים בעליל. כל פעולה הכי קטנה מחייבת התנעת המכונית. השירותים המסחריים מרוכזים בפלאזות ("strip mall") לצידי הכבישים הראשיים שתוחמים כל שכונה. כדי להגיע לגן של הילד צריך מכונית (בית הספר נמצא בתוך הטווח שעבורו אין שירותי הסעות, אז גם לשם ניסע בחורף). באופן אירוני משהו, הדבר היחיד שנמצא במרחק הליכה מהבית החדש שלנו זו תחנת דלק. את הימים הראשונים שלנו כאן בילינו בנסיעות של עשרות קילומטרים כל פעם כדי להגיע לכל מיני חנויות ושירותים שונים "בסביבה".

תמונה אווירית של הגן של הקטן

החצר האחורית שלנו מחוברת לחצרות האחוריות של שאר הבתים ברחוב שלנו לרצועה צרה וארוכה של דשא. הרחוב שלנו די חדש, וברחובות ותיקים יותר חלק מהבתים גידרו את השטח שלהם לעצמם – לפעמים רק בית אחד בתוך שורה של בתים הקים לעצמו גדר, ובצע לשתיים את הרצועה הירוקה. יכול להיות שבעתיד הלא רחוק גם מי מהשכנים שלנו יבחר לעשות כן. בעיקר אם הילדים שלי ימשיכו לפלוש להם לחצר כל הזמן…

אחד הדברים שאני צריך להתסגל אליו הוא כל העיסוק בזבל. לא שלא היינו צריכים להפריד מיחזור גם בפעם הקודמת, אבל הכל היה יותר פשוט בפעם שעברה: היה זבל רגיל, היה מיחזור נייר, ומיחזור בקבוקים. זהו. מוצרי אלקטרוניקה וקרטונים גדולים היה אפשר להוריד לחדר מיוחד ליד הלובי. עכשיו הכל יותר מסובך. במבטח יש שלושה פחים: אחד לאשפה רגילה, אחד לאשפה אורגנית (שכוללת, למרבה ההפתעה והשמחה, גם חיתולים) ואחד למיחזור. בגראג' יש פח ירוק גדול עבור האשפה האורגנית, פח שחור גדול עבור האשפה הרגילה, וקופסא כחולה עבור יתר המיחזורים.

עכשיו, את הפח הירוק (Green Bin) והקופסא הכחולה (Blue Box) ((כן, כן, טארדיס, הא הא.)) אוספים פעם בשבוע. את הפח השחור אוספים פעם בשבועיים. עכשיו אתם בטח מבינים למה שמחנו נורא לגלות, כמה ימים אחרי שהתחלנו להפריד אשפה, שחיתולים הולכים לפח הירוק. המטרה היא לעודד כמה שיותר מיחזור, ולהגיע ליעד של 70% מהאשפה שהולך למיחזור או קומפוסטינג.

ויש עוד תמריץ למחזר: כשמשאית הזבל באה פעם בשבועיים לאסוף את הפח השחור, מותר עד שלושה פריטים. כלומר, אם במקרה מילאתם יותר משלושה שקים של זבל, או אם יש לכם עוד דברים שאתם צריכים לזרוק, כמו רהיטים, מזוודות מרופטות (אהם) או אלוהים יודע מה – צריך לשלם מס זבל מיוחד, ולהדביק מדבקה על כל שקית עודפת. לא הרבה, אבל קצת. יש לנו שכנים שגם הם די חדשים בקנדה שעדיין לא ממש הפנימו את העסק, וכשהם הוציאו חמש שקיות זבל שחורות והשאירו על המדרכה, משאית הזבל לקחה רק שלוש מהן, ואני ראיתי את השכן המבולבל יוצא החוצה ולא יודע מה לעשות עם שתי השקיות הנותרות, עד שלבסוף הרים אותן ולקח אותן חזרה לגראג'.

קרטונים (ואוהו, כמה שיש לנו קרטונים) צריך לקפל יפה יפה ולקשור לאריזות של 60X60X30 לכל היותר. כך יוצא שאת אחד הערבים בכל שבוע אני מבלה בארגון הזבל לקראת האיסוף מחר. אני מקווה שעם סיום פריקת האריזות והמשלוחים העסק יהיה יותר פשוט.

אוספים זבל

יש לנו גם מכסחת דשא ידנית, אבל עוד לא הספקתי להשתמש בה, אז אני לא יכול לדווח לכם על החוויה המרכזית הזו בחייו של איש הפרברים.

אבל כשלא מתעסקים בביורוקרטיה, אפשר לטייל בסביבה. יש לנו כמה וכמה אגמים במרחק הליכה תיאורטית מהבית. תיאורטית, כי לאגם אחד אין גישה מהשכונה שלנו אלא רק דרך שביל שהגישה אליו במרחק כמה קילומטרים מכאן, והשני נמצא מעברו השני של רחוב ראשי שצריך ללכת כמה מאות מטרים בכיוון ההפוך כדי להגיע למעבר חציה שחוצה אותו. מצד שני, יש כמה שלוליות חביבות להפליא, פארק רחב ידיים שבשעות הפנאי משמש גם כחצר האחורית של בית הספר(!) ויער שכונתי עם נחל חביב שזורם בו ((ואינסוף יתושים שהפכו אותו לביתם.)). אז לסיום אני אשאיר אתכם עם כמה תמונות של הדברים האלו.

אז האם הפרברים הם הסיוט הנסתר שיוצרים אמריקאים כל כך אוהבים לדבר עליו? בהחלט קל להבין איך מישהו יסתכל על המקום הזה ויחשוב "חייב להיות משהו רקוב בלב כל הירוק הזה". אני לא אומר שזה גן עדן, אבל זה בהחלט נראה כמו שאולי היינו מצפים שגן עדן יראה. אף אחד לא מתאר את גן העדן כג'ונגל אורבני, לא משנה עד כמה אנחנו אוהבים את האורבניות. אבל כמובן שהפרברים זוכים לטיפול לא ממש הוגן. כן, הם לאו דווקא חלומו של כל אחד, וזה בסדר גמור, אבל הם רחוקים מלהיות הסיוט הנחבא שעירוניים מסויימים אוהבים לדמיין. יש להם חסרונות, אבל גם לעיר הגדולה יש חסרונות. בסך הכל, אני די אוהב את החיים הפרבריים החדשים שלי.

מצד שני, עוד לא התחלתי לעשות commuting, אז אולי זה עוד ישתנה…

המתבולל הסודי

במקור חשבתי שהפוסט הראשון שלי אחרי המעבר חזרה לקנדה, כמו בפעם הקודמת, יספר על המעבר עצמו. אבל בתזמון מופלא עם החזרה שלי לסטטוס נמושה, התפרסמה בנרג כתבה על "הישראלים היורדים ההולכים ונעלמים", ולא הותירה לי יותר מדי ברירה. הכתבה הזו היא לא רק מופת של ניתוח מופרך של המציאות והסקת מסקנות חסרת כל יסוד, אלא גם דוגמא נפלאה של העיוורון המשעשע של כל דיון ישראלי בסוגיית הזהות הלאומית היהודית. כי בזמן שהכתבה הזאת והדוברים בה רודפים אחרי הזנב של עצמם בניסיון להבין את אובדן הישראליות של היורדים, הם מפספסים את הלקח המשמעותי הרבה יותר שיש בתופעה המתוארת (הנכונה, בפני עצמה) עבור מדינת ישראל.

הכתבה, מאת צביקה קליין ((שככל הנראה לא מבין את הפואנטה של הוספת ראשי התיבות שלו בסיום הערות בסוגריים בתוך ציטוטים, ולכן דוחף אותן לסוף כל הסבר שהוא מוסיף בסוגריים, כאילו חשבנו שמישהו אחר כתב אותו.)) עוסקת בשאלת החיבור של יורדים (ובעיקר ילדי יורדים) לזהות הישראלית שלהם, והניתוק בין הקהילה הישראלית לקהילה היהודית בצפון אמריקה. שתי הקהילות הללו מנותקות לחלוטין, משלל סיבות, חלקן כלכליות (עולה הרבה כסף להיות חבר בבית כנסת יהודי בצפון אמריקה, ומצופה מחברים לתרום כסף לארגונים קהילתיים), אבל עיקרן תרבותיות. היהודים הותיקים והישראלים היורדים פשוט לא מתעניינים באותם דברים. הדבק שהופך אותם לקבוצה (ככל שאפשר לדבר על הישראלים כ"קבוצה" ולא כסתם אינדיווידואלים) הוא לא אותו דבק. מכיוון שהישראלים מנותקים מהקהילה היהודית, ילדיהם אינם הולכים לבתי ספר יהודיים, ובאופן כללי לא נחשפים יותר מדי לתרבות יהודית, לאף אחד לא אכפת יותר מדי — אבל אז, כך מאיימת הכתבה, מגיעה "נקודת השבר", כאשר הילד או הילדה מביאים, חס וחלילה, איזה גוי/ה הביתה ועוד רוצים להתחתן איתם. הם מ-ת-ב-ו-ל-ל-י-ם

נתחיל, כמו שעושה שון(?) אבן חן בכתבה, בדיסקליימר: אני לא יורד טיפוסי. אין לי שום בעיה אפריורית עם התבוללות. למעשה, אם הייתי מגיע לקנדה בגפי, סביר להניח שהייתי מתבולל בעצמי. אין לי שום העדפה אתנית לגבי חבריהם או, בעתיד, בנות הזוג של בני (או בני הזוג של בנותי, אם תהיינה כאלו). אבל הרתיעה של יורדים רבים מהתבוללות, לדעתי, אינו אלא שריד אחרון ומנוון למה שהם תופסים כזהות היהודית שלהם, שמקורו בבלבול שמדינת ישראל מעודדת בין יהודיות לישראליות. אבל דווקא חווית ההגירה לחו"ל מבהירה באופן חד את ההבדל בין זהות יהודית לזהות ישראלית. ההפרדה בין שתי הקהילות היא לא תוצר מקרי. היא מחוייבת המציאות.

במסגרת הכתבה מוצג ה"פתרון" של "מכון ראות" – "(עמותה שעוסקת בהובלת שינויים בישראל ובקהילות יהודיות בעולם במטרה להשפיע על עתידם של המדינה והעם היהודי, צ"ק)", עוד אחד משלל הארגונים הניאו-ציוניים שצצים לאחרונה, כמו המכון לאסטרטגיה ציונית – לבעיית ההתבוללות של הישראלים בדמות חיבור שתי הקהילות. אבל מה שלא מוצע שם בשום מקום הוא הבסיס ליצירת החיבור הזה. על פניו, נראה כאילו שהם מציעים לבקש נורא יפה, או לצאת במסע הסברה, או לארגן איזו סובסידיה כדי שישראלים לא יצטרכו לשלם כל כך הרבה כדי להיות חברים בבית כנסת שלא באמת מעניין אותם יותר מפעם בשנה. בקיצור, אין פה שום דבר שאפילו מזכיר משהו שנראה כמו קהילתיות.

ולמה זה? כי מכון ראות מסרב להבין את מה שהיורדים קולטים באופן אינטואיטיבי: שהסיפור הזה שסיפרו לנו על הזהות היהודית של הישראלים החילונים (("ב"ראות" גילו דבר מעניין: אין דור שני או שלישי של ישראלים בגולה. "הם כולם מתבוללים", מסביר גרינשטיין, אך מסייג: "חוץ מהאורתודוקסים".")) הוא שקר גמור, או במקרה הטוב לא יותר מאשר משאלת לב. לישראלים יש זהות ישראלית, לא זהות יהודית. הזהות הזאת, לפחות בקרב הקבוצה היהודית-חילונית, יש בסיס מסויים ביהדות, אבל הבסיס הזה שחוק עד דק: חגים, מנהגים, רעיונות כלליים. עיקרה של הזהות הישראלית מבוסס על תרבות בת ימינו, לא על דת בת אלפי שנים: בראש ובראשונה השפה העברית, וכנגזרת ממנה, מוזיקה, סרטים, ספרות עברית ושאר יצירה תרבותית, ((הופעות של זמרים ישראלים בחו"ל הן אחד הדברים הבודדים שאפשר להגדיר אותי כארועים קהילתיים של הישראלים בחו"ל.)) היסטוריה-חדשה (אקטואליה, פוליטיקה) וכמובן, גולת הכותרת, והדבר היחיד שישראלים רבים מצליחים לזהות כמגדיר אותם זהותית – מיליטריזם. כדברי אותו שון אבן-חן – "אני לא מאמין שהממשלה הישראלית צריכה לתמוך בי – אני מי שיש לו חובות למדינה". אם יש משהו שאף יהודי אמריקאי לא יוכל להסכים איתו זה עם האמירה הזאת.

המצב הזה הוא לא חריג. הוא מאפיין את כל האומות כולן. דתות מצליחות להשתמר בסביבה זרה, אבל זהות לאומית בדרך כלל לא מחזיקה יותר מדור או שניים אחרי ההגירה. אנשים נטמעים בתרבות החדשה שלהם, ילדיהם מאבדים קשר לתרבות מהארץ הישנה, והתרבות המקומית, בעיקר במדינות מהגרים, מאמצת אותם לחיקה בלי יותר מדי בעיה. מי שמהגר ממדינת הלאום שלו ומצפה להמשיך לתחזק את הזהות התרבותית שלו על פני דורות יזכה לאכזבה. אבל רוב הזמן מי שקיבל על עצמו את הסטטוס של מהגר הוא מי שלא מספיק אכפת לו בין כה וכה.

מה שמאחד את הקהילות היהודיות זו הדת. זו הסיבה שבית הכנסת הוא המוסד הקהילתי המרכזי. אבל ישראלי שמהגר לחו"ל לא יהפוך פתאום לדתי רק כדי לשמר זהות תרבותית שמעולם לא הייתה קשורה יותר מדי לדת בין כה וכה. להפוך ליהודי דתי כדי לשמר את הזהות הישראלית זה הגיוני בערך כמו להפוך לחובב קריקט כדי לשמור על זהות אנגלית. ההצעה הזאת מבוססת על הכשל שנועה תשבי דווקא מאבחנת יפה: "אני חושבת שיש תפיסה מאוד לא נכונה בכך שיהודי בכל מקום בעולם רואה בישראל את המדינה שלו", היא מסבירה. "כשהגעתי ללוס אנג' לס, הדהים אותי שרוב היהודים בדור שלי לא היו קשורים לישראל ואפילו לא חשבו לבקר בה". ישראל, מבחינת רוב היהודים מחוץ לה, אינה מדינת היהודים. היא מדינת הישראלים. ישראלים אולי מחונכים להאמין שהיהדות כפי שהיא קיימת בישראל היא היהדות היחידה, אבל המציאות רחוקה עד מאוד מכך.

ובכל זאת, הפתרון ה"פרקטי" הזה מקודם על ידי המרואיינים בכתבה כפתרון המוצלח ביותר לבעית אובדן הזהות שבעקבות ההגירה. "הישראלים לא יודעים לחיות בגולה. היהודים יודעים. בארץ היה בית כנסת בכל רחוב בלי שהיית צריך לשלם חברות, וכולם קיבלו חינוך יהודי וישראלי בבית הספר." מסביר אבן-חן ומחמיץ שוב את ההבדל הקריטי בין ישראלי ליהודי. "הישראלים לא יודעים לחיות בגולה" זו אמירה מדהימה, לדעתי. היא תופסת את היורדים לא כמי שעשו בחירה מודעת ורצונית להטמע במקום מושבם החדש ולקבל עליהם, כפי שמוסבר בכתבה עצמה, את הזהות האמריקאית כזהות העיקרית שלהם. במקום זאת, היא רואה בישראלים כמי שחייבים לתחזק נאמנות כפולה, למדינתם החדשה ולמדינת ישראל, והדבר היחיד שמונע זאת מהם זה שהם לא יודעים איך לעשות את זה. תינוקות שנישבו. התשובה, כרגיל, היא הסברה יותר טובה. הישראלים צריכים לאמץ לעצמם זהות יהודית שלא באמת הייתה להם כסוג של מסכת אב"כ כנגד הזיהום התרבותי שסביבם. גם במכון ראות חושבים כך: "ה"יורדים" בתפוצות מנסים להמשיך לחיות את חייהם כמו יהודים שמתגוררים בישראל, אלא שהדבר לא עובר מדור לדור. "שבט הצופים בטורונטו פועל כמו בבת ים", מסביר שישון, "העתק של המודל הישראלי. הבעיה היא שאין תכנים יהודיים"." בשבט הצופים בבת ים אין תכנים יהודיים, כי ילדים שהולכים לצופים בבת ים לא מעוניינים בתכנים יהודיים, אלא לכל היותר בתכנים ישראליים. אבל כשעושים את אותו הדבר בטורונטו, לפתע זה כבר לא מספיק.

לקראת סיום הכתבה הדבר מגיע לכדי אבסורד, בדבריה של שרת הקליטה סופה לנדבר: "אני לא מאמינה בשמירה על אופי יהודי מחוץ לישראל," היא אומרת, תוך התעלמות מפעימה מאלפיים שנות קיום יהודי. האופי היהודי נשמר מצויין בחוץ לישראל, אבל רק אם הוא קיים מלכתחילה.

מה שמחזיר אותנו למה שאמרתי בתחילה: שיותר משהכתבה הזאת מעניינת בגלל מה שהיא אומרת על ישראלים בחו"ל, היא מעניינת בגלל מה שהיא מרמזת על הישראלים בארץ: שהישראלים החילוניים הם מתבוללים סודיים. שני דברים מונעים התבוללות בארץ — העובדה שכמעט כולם סביבנו יהודים, והטאבו סביב התרועעות עם ערבים – טאבו שהוא לא פחות "בטחוני" מאשר אתני-דתי, ולראיה, יש הרבה פחות רתיעה מהתבוללות עם כלות מיובאות או "סתם" עולים מברה"מ שאינם יהודים הלכתית. אבל מבחינה תרבותית הקשר בין חלק גדול מהישראלים החילונים, ובוודאי אלו מהם שמוכנים לשקול ירידה מהארץ, לבין היהדות הוא עקיף: הם ישראלים, ואותם חלקים מהזהות הישראלית שמקורם ביהדות הם חלק מהזהות שלהם, אבל אין להם עניין ישיר ביהדות עצמה.

זה לא באמת צריך להפתיע אף אחד. כל קהילה יהודית בעולם מאבד חלק לא קטן מבניה ובנותיה לסביבתה דרך התבוללות. לא כל כך רואים את זה במדינות אחרות כי אותם מתבוללים נבלעים בקבוצת הרוב ונעלמים. מי שאינו מגדיר עצמו כיהודי פשוט לא נספר יותר וזהו. אבל בארץ ה"מתבוללים" לא יכולים להטמע בקבוצת הרוב, כי היהודים הם קבוצת הרוב. אז הם נשארים שם, מרחפים בסביבה ומלקטים לעצמם חלקיקי זהות מתוך התרבות כדי לייצר זהות לאומית מקומית שאינה נסמכת על הדת שאינה מהווה עוד חלק מחייהם. זה לא תהליך שלילי. למעשה, זו ההצלחה הגדולה ביותר של הציונות, ששמה לה למטרה להפוך את העם היהודי ללאום של ממש. ככה נראה לאום: מבוסס על תרבות, על כאן ועכשיו, לא על היסטוריה עתיקה. מה שהופך את היוונים ליוונים הוא לא העבר המפואר של יוון, אלא התרבות הנוכחית שלה (הקשורה במידת מה, כמובן, גם להיסטוריה הזו). מה שהופך ישראלי לישראלי היא לא הזהות היהודית שלו, אלא החיבור שלו לתרבות הישראלית.

מכאן, אולי, אפשר להמשיך גם למסקנות אופרטיביות רציניות יותר מאשר הרצון לאחד את הקהילות הישראליות והיהודיות בחו"ל. המסקנות הללו, כמו תמיד, צריכות לעסוק לא באיך לגרום לאנשים בחוץ לשמור על קשר עם ישראל ונאמנות לה, אלא איך לגרום לאנשים בתוך ישראל שלא לרצות לעזוב אותה. סעיף אחד במסקנות הללו צריך להיות להפסיק את הניסיון הנואל והמתמשך לטיפוח "זהות יהודית" בקרב הישראלים החילונים. לא יקרה. תחת זאת, מדינת ישראל צריכה להתחיל לחשוב בצורה רצינית יותר על איך מטפחים זהות ישראלית חזקה, כזו שאנשים לא ירצו לעזוב, כזו שמעוגנת בערכים בני זמננו, לא במצוות וטקסטים עתיקים. ישראל צריכה לחשוב מחדש על איך משקיעים בתרבות הישראלית ומחזקים את הקשר של הציבור לתרבות הזאת.

בסופו של התהליך הזה אפשר להפנות את התוצרים שלו גם החוצה – לטפח את הקשר של ישראלים בחו"ל עם התרבות הישראלית על-ידי עידוד הופעות של יוצרים ישראלים בחו"ל, מפגשים עם סופרים ישראלים, הקרנות של סרטים ישראלים ויצירת דיאלוג אמיתי בין קהילות של יורדים לבין התרבות הישראלית.

אבל קודם צריך להודות בפני עצמנו שבכך מדובר: בזהות ישראלית, ולא בזהות יהודית. אני לא בטוח שישראל מוכנה לזינוק הזה.

ובכל זאת פטור בלא כלום אי אפשר, אז תמונת הכותרת הוחלפה מרכבת ישראל לקטיף התפוחים שהלכנו אליו בסופ"ש הראשון שלנו פה, ומי שרוצה לראות עוד תמונות מהבית החדש שלנו בפרבר צפוני של טורונטו מוזמן לעמוד הפייסבוק שלי. ראו הוזהרתם.

נפולת של נמושות 2

רבין טבע את מטבע הלשון בראיון חגיגי ששודר בטלוויזיה הישראלית לרגל יום העצמאות בשת 1976. דבריו חולל ויכוח ציבורי בשאלת היחס ליורדים. מבקריו טענו כי במקום לעודד את הישראלים הנמצאים בחוץ לארץ לחזור הביתה, הוא פוגע בהם ומרחיק אותם עוד יותר מן המדינה. כאשר התבקש להסביר את דבריו אמר רבין בשיחה עם סטודנטים באוניברסיטת בר-אילן, ((המממ…)) כי לא היתה זו פליטת-פה. "דווקא בשעת מצוקה בחברה הישראלית אנו חייבים לקבוע תחומים ברורים יסינו אל אנשים הנוטשים את המערכה, שבעיני הם עריקים," אמר רבין. הוא הוסיף כי "הדרך להילחם בתופעת הירידה איננה בחיפושים אחרי הצדקות כיצד ובאילו תנאים מותר לרדת".

במערכת הבחירות בשנת 1977 עשה הליכוד שימוש במונח שטבע רבין. כדי לתאר את חומרת המצב החברתי והכלכלי כתב באחת המודעות בין היתר: "עכשיו, כאשר היורדים הן הארץ אינם נמושות בלבד, אלא רבים וטובים…"

על החומרה שבה ראו מנהיגים ישראלים את תופעת הירידה יעידו דבריו של אבא אבן, שאמר בראיון ברשת הטלוויזיה האמריקנית סי.בי.אס: "הירידה היא הבעיה החמורה ביותר של ישראל – אחרי הערבים".

(מתוך "לא יעלה על הדעת", מאת רפי מן.  נתראה בצד השני של האוקיינוס.)

מי אשם בשחרור האסירים? (רמז: אתם)

עוד יבוא מעמוד הפייסבוק שלי. סליחה עם הקוראים פעמיים.

רבים מוחים כנגד שחרור האסירים כתנאי לתחילת השיחות. ובצדק: איזה מין שיחות שלום מתחילות בשחרור רוצחים מתועבים שאפילו אינם מביעים חרטה על מעשיהם?

אבל דעו לכם שישראל אחראית במאה אחוז לדרישה הזו. היא יצרה אותה. זוכרים איך כל עם ישראל יצא בהפגנות למען שחרור גלעד שליט "בכל מחיר"? זוכרים את כל הרוצחים המתועבים שחבים את חירותם לחמאס?

במהלך ההוא, ישראל הציגה את אבו מאזן והרשות כחלשים, ואת ישראל ככזו שמגיבה רק לכח. הרשות חייבת להוכיח לציבור הפלסטיני שגם בדרך שלהם, הדרך המדינית, אפשר להשיג את אותם ההישגים, ויותר מכך. הם היו חייבים להראות שאת מה שהחמאס הוציאו מישראל אחרי שהקיזו הרבה דם פלסטיני, הרשות יכולה להשיג עם לא יותר מקצת זיעה אמריקאית.

אני התנגדתי לשחרור אסירים בעסקת שליט, ואני מתנגד לשחרורם כעת, אבל מי שרצה לשחרר אסירים אז לא יכול להתלונן היום שאבו מאזן הוא בכל מקרה נשיא חלש ברחוב הפלסטיני, כי לזה אנחנו גרמנו, ושזה לא ראוי ששיחות שלום יותנו בשחרור רוצחים, כי גם את זה אנחנו גרמנו, ושני הדברים הללו מזינים האחד את השני.

בוקר טוב ישראל, למעשים שלכם יש השלכות. מדינה שמוכיחה את חולשתה אל מול אלימות לא יכולה להזכר פתאום לעמוד על שלה דווקא כשהלחץ הוא דיפלומטי. כמו שקבע רבין בזמנו, זה צריך להיות בדיוק להפך.

שיתאחדו!

הפוסט הזה הוא ספיח מאוחר של הדיון סביב חוק המשילות. אחת הטענות שהועלתה לעיתים קרובות כתמיכה בהעלאת אחוז החסימה הייתה שהמפלגות הערביות יכולות להתאחד, ואז הן תוכלנה בקלות לעבור את אחוז החסימה. לחלופין, אין שום סיבה, טענו המבקרים, שהערבים יצביעו למפלגות של המגזר שלהם ולא יפעלו דרך המפלגות הציוניות.

אין שום צורך שהמיעוט הערבי ייוצג על ידי שלוש מפלגות שונות, טענו המבקרים – אי אפשר שכל שניים וחצי אנשים יקימו מפלגה, ובדיוק כשם שהדתיים הלאומיים מסתפקים במפלגה אחת, והחרדים האשכנזים מסתפקים במפלגה אחת, כך גם הערבים יכולים להסתפק במפלגה אחת, או למצוא את מקומם במפלגות אחרות.

בבסיסו, הטיעון הזה נכון. יהדות התורה היא איחוד של שתי מפלגות שהיו יריבות מרות, דגל התורה ואגודת ישראל – למעשה, הן עדיין שומרות על עצמאות בתוך הגוף המאוחד. תע"ל, שהתפלגה מבל"ד והתמודדה פעם בשותפות עם חד"ש ופעם בשותפות עם רע"מ (ובל"ד עצמה שהתפלגה מחד"ש) מוכיחה שטענות לגבי פערים בלתי ניתנים לגישור בין שלוש המפלגות פשוט אינן נכונות. מאידך, סביר מאוד שאיחוד שכזה יוביל להפסד קולות של מצביעים שיתנגדו לו, ובכך יפגע בייצוג של האזרחים הערבים בישראל — וזה עוד לפני שספרנו את המצביעים הרבים שיחרימו את הבחירות באופן עקרוני משום שיחושו, ובצדק, שהדמוקרטיה הישראלית מצרה את צעדיהם בכוונה.

אבל הטיעון הזה מתעלם מההיסטוריה של ההצבעה הערבית. במיוחד יש משום לעג לרש באמירה שהערבים יכולים למצוא את מקומם במפלגות הציוניות. שהרי אזרחי ישראל הערבים הצביעו במשך שנים רבות בעיקר למפלגות הציוניות (או למפלגות לווין ערביות שלהן, משום שמפא"י סירבה לאורך שנים רבות לשלב ערבים ישירות ברשימתה והעדיפה להבטיח שהנציגים הערבים יצטרכו "לממן" את עצמם אלקטורלית). ההיסטוריה של ישראל מתאפיינת בשלושה שלבים מבחינת הצבעתם של ערביי ישראל.

מתוך "מגמות בחברה הישראלית," כרך ב', בעריכת יער ושביט, פרק 7: התרבות הפוליטית והמשפטית בישראל, מאת גד ברזילי, עמ' 737.

מתוך "מגמות בחברה הישראלית," כרך ב', בעריכת יער ושביט, פרק 7: התרבות הפוליטית והמשפטית בישראל, מאת גד ברזילי, עמ' 737.

 

בתריסר השנים הראשונות לחיי המדינה, הערבים הצביעו ברובם המוחלט למפלגות הציוניות, כאשר בין 53-58 אחוז מצביעים למפלגות הלווין של מפא"י, ועוד 25-30 אחוז מצביעים ישירות למפלגות הציוניות עצמן (בעיקר מפא"י). היתר הצביעו למק"י, שאמנם הייתה מפלגה בהנהגה יהודית, אבל הייתה מזוהה במיוחד עם ייצוג האינטרס של המצביעים הערבים (לכאורה). ב-1961 החלה תקופה בת שני עשורים במהלכה מפלגות הלווין הלכו ואיבדו מכוחן, בעוד שמק"י/רק"ח/חד"ש שואבות את רובם אליהן, ואילו המפלגות הציוניות נשארו פחות או יותר יציבות עם כ-30% מהמצביעים הערבים. 1981 הייתה שנת זעזוע. אחרי ארבע שנים של שלטון הליכוד, המצביעים הערבים נהרו להצביע למערך – רק"ח איבדה 13% אחוזי הצבעה בבת אחד, והמערך זינקה ב-16%, ובכך הפכו לגמרי את ההישג של רק"ח מבחירות 77, אז זכו למחצית מקולות הערבים בבחירות. (כדאי לציין גם שבחירות 81' התאפיינו באחוז הצבעה נמוך באופן חריג בקרב הערבים – רק 68%, לעומת 74% ב-1977 ו-72% ב-1984.)

אחרי 1981 קמה לראשונה מפלגה ערבית לאומית בישראל, שלא החביאה את עמדותיה מאחורי רטוריקה קומוניסטית או עלי תאנה יהודיים (אם כי במקום השני ברשימה המתקדמת הוצב האלוף מתי פלד, כנציג תנועת "אלטרנטיבה", ממקימות המפלגה). באותה שנה נעלמו סופית מפלגות הלווין, והתחיל הקרב המתמשך בין המפלגות הציוניות למפלגות הערביות על הקול הערבי – קרב שבו המפלגות הערביות הולכות וצוברות כוח (בו בזמן שהאזרחים הערבים עצמם מדירים עצמם יותר ויותר מהקלפי) בעוד המפלגות הציוניות למיניהן מאבדות את האטרקטיביות שלהן בעיני המצביעים. החריג היחיד בתקופה הזו הן בחירות 1992, אז זינק אחוז המצביעים הערבים למפלגות היהודיות ב-12% (מרצ, כנראה, הייתה אחת המרוויחות הגדולות כאן). זו הייתה גם מערכת הבחירות האחרונה של המתקדמת לשלום (שלא עברה את אחוז החסימה).

שוב ושוב חזרו ונתנו המצביעים הערבים הזדמנויות נוספות למפלגות הציוניות, ושוב ושוב הם התאכזבו. ממשלת רבין הייתה, כנראה, הממשלה הטובה ביותר בהיסטוריה של ישראל, מנקודת המבט הערבית, אבל גם רבין לא הכניס אחת מהנציגות הפרלמנטריות של הציבור הערבי לממשלתו. עם רציחתו, והחלפתו בפרס על הרטוריקה הלוחמנית שלו ומבצע ענבי זעם הזכור לרע, אפסה התקווה בעיני ערבים רבים לשיתוף פעולה אמיתי עם המפלגות היהודיות. עם זאת, מפלגת העבודה שמרה, פחות או יותר, על אחוז ההצבעה לה בקרב הערבים. מי שאיבדו את התמיכה הערבית כמעט לגמרי היו מפלגות הימין, שחזרו לרמה הנמוכה ביותר של תמיכה בהן מאז קום המדינה – חמישה אחוז בלבד. המפלגות היהודיות כולן יחדיו השיגו בבחירות 1996 את ההישג הנמוך ביותר אי פעם (אם כוללים  את מפלגות הלווין בחישוב של המפלגות היהודיות), ואילו המפלגות הערביות השיגו לראשונה למעלה מ-60% תמיכה בקרב הערבים. הגם שאין בידי נתונים אודות שנות ה-2000, תוצאות הבחירות מרמזות, לכל הפחות, על כך שהמגמה הזו רק התחזקה.

הקריאה לערבים לחבור למפלגות הציוניות, לפיכך, מתעלמת מהעובדה שהמפלגות הללו דחו ואכזבו שוב ושוב את המצביעים הללו, ומסרבות או לפחות מתקשות למשוך ולשמר את המצביעים הערבים מיוזמתן. הקריאה למפלגות הערביות להתאחד, מתעלמת מהמגמה המדאיגה בין כה וכה של נטישת המערכת הדמוקרטית על ידי המצביעים הערבים (או שמא, בונה על זה), ומהמגמה ההיסטורית של פיצול בתוך הקהילה הערבית, בעת שהיא מגבשת את המערכת הפוליטית הפנימית שלה משהשתחררה מאחיזתן של המפלגות היהודיות. שתי האפשרויות אינן מהוות תשובה נאותה לביקורת המוצגת כנגד העלאת אחוז החסימה — הגם שגם הביקורת הזו מוצגת לעיתים קרובות מדי בטונים אפוקליפטיים מדי שמקשים על קיום דיון אמיתי.

"כמדינתו של העם היהודי"

חלקכם אולי יודעים שכדי לבדר את עצמי בעת שאני עובר על חומר ארכיוני עבור הדוקטורט, אני נוהג לפרסם קטעים מעניינים או מבדרים במיוחד בעמוד פייסבוק בשם "מתהום הנשיה". היום, בעת שאני קורא פרוטוקולים מדיוני הועדה המכינה לועידה הרביעית של מפלגת העבודה (1986) נתקלתי בציטוט של פרס בדיון על ניסוח המצע המדיני שמיד העתקתי לשם:

"אני מציע שייאמר כמו במגילת העצמאות "קיום מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי והאזרחים החיים בה"."

אבל כשהמשכתי לקרוא גיליתי שההערה הזו גררה דיון ארוך ומרתק הכולל כמה דמויות מרכזיות במפלגת העבודה – דיון במרכזו בדיוק הסוגיה שבה דן הדוקטורט שלי, ומציג בצורה חריגה בישירותה את החיבוטים של המרכז הישראלי בשאלת האיזון בין זהות לאומית לדמוקרטיה. אחרי שהעתקתי הכל לתוך תוכנת הקידוד האיכותני שלי, רציתי גם לפרסם את הטקסט בתהום הנשיה, אך חששתי שמפאת אורכו, הפורמט של פייסבוק לא יהיה נוח לקריאה, מה גם שחבל שהדברים לא יהיו נגישים יותר גם בטווח הארוך יותר. אז החלטתי לפרסם את הטקסט המלא של הדיון כאן. אני מתנצל מראש על התקלדות הרבות שיש לי כשאני מעתיק מהמסמכים הארכיוניים.

מיכה חריש: סעיף ב' הוא העקרון הדמוגרפי בכל היעד של מדינת ישראל. אם משמיטים את הענין של רוב גדול ויציב, אנחנו משמיטים יסוד חשוב מאד. האם בהצעת ראש הממשלה נשארות המלים "רוב גדול ויציב"?

פרס: "תוך שוויון זכויות מלא לכל האזרחים, יהודים כלא-יהודים".

הלל: יש כאן שני אלמנטים, הענין של הדמוקרטיה והענין של העם היהודי. מדינת ישראל קמה כדי להיות מדינה עבור העם היהודי באשר הוא שם. יש הבטחה של שוויון זכויות מלא לתושבים. פרט לנקודה זו, זו מדינת העם היהודי ולא ביקשנו ב-1948 להקים מדינה לתושבים ערבים שחיים בתוכה. אני מציע בענין זה לא לשנות אלא להסתפק בהסתמכות על מגילת היסוד.

חיים ויצמן: בנוסח הקיים כרגע יש משום אפליה לגבי האזרחים הלא יהודים. אומרים שהמדינה שייכת רק ליהודים והתושבים האחרים מקבלים שוויון זכויות. המדינה אינה מדינתם.

עדה רבון: אני תומכת בעמדת ראש הממשלה. אם אנחנו יודעים שאנחנו חיים באוירה של סכנת גזענות שמתפשטת במדינה, ההדגש הזה אינו בבחינת ויתור. הוא בבחינת הכרה ברורה לגבי העם בשוויון זכויות מלא של יהדים וערבים במדינת ישראל.

אשל: אני מתנגדת לתוספת של ראש הממשלה. מדינת ישראל שונה ממדינות אחרות. היא מדינת העם היהודי. לפיכך איננו רוצים לספח את כל הערבים. אנחנו עומדים על שוויון זכויות של כל האזרחים בה.

ליבאי: הדגש בנוסח של ראש הממשלה הוא בזה שמדובר על מדינה בעלת רוב יהודי.

אבא אבן: מדינה יהודית, זה הביטוי של מגילת העצמאות.

ליבאי: יושב ראש ועדת המשנה ואני נבדוק את מגילת העצמאות. אם תחליטו שתהיה זהות במונחים, נתאים זאת.

א. ידלין: אני בעד הנוסח הזה. אנחנו רוצים להתמודד עם הליכוד, מול מגמות סיפוח שעושות את מדינת ישראל למדינה דו-לאומית, מול מגמות סיפוח שמסכנות את הרוב היהודי של מדינת ישראל. כמובן שרצינו להבטיח זכויות מלאות לכל האזרחים. אני לא בטוח אם במגילת העצמאות יש פתח לנוסח אחר. אפשר לומר "מדינה יהודית" במקום "מדינתו של העם היהודי". אני בעד הנוסח כפי שמופיע במסמך.

ש. בהט: אנחנו מערבבים שלא לצורך שני דברים. הביטוח של העם היהודי בה, לומר ה"רזודנטה" [כך. רזון ד'אטר?] של מדינת ישראל. זו מדינה של העם היהודי באשר הוא. זה איננו ידע למשא ומתן. הקטע הזה צריך להופיע בהחלטות הועידה בלי קשר למשא ומתן. מה שרלוונטי למשא ומתן הוא שמירת מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי. כל ההתחלה של המשפט מיותרת. אפשר להתחיל בסעיף 1 שיאמר "קיום מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב".

חיים רמון: בוכוח עם הליכוד הם רצו להוציא את תושבי מדינת ישראל ולהשאיר רק את היהודים. שלא יחזור כאן אותו דבר.

פרס: אני מציע שיוזכרו גם אזרחים ערבים. אם ייכתב "מדינה דמוקרטיה בעלת רוב יהודי יציב", זה בסדר.

חריש: המשפט כפי שהוא מנוסח, על רוב יהודי גדול ויציב, מבחינה הסברתית הוא בעצם המאבק נגד סיפוח. כך יקראו זאת, לדעתי. אם זה כל כתוב בפירוש, אפשר לדבר גם על 45-55%. בשביל הערבים כתוב סעיף 2. זה הפרק המדיני של הנושא. על שוויון זכויות לתושבים במדינה יש איקס פרקים שעוסקים בו. פה מדברים על יעדים למשא ומתן לשלום, וחיפשנו נוסחא שאיתה אפשר להציב יעד מדיני וגם יכולת להסביר אותו לאוכלוסיה היהודית במדינת ישראל. את הדגש הזה לא הייתי מרכך. עם נוסחא זו נצטרך להאבק על דעת הקהל הישראלית כדי שתתמוך בנו במאבק על השלום.

פרס: עד שתנצל את הליכוד תפסיד חלק גדול מהמצביעים שלך. נאמר שאתה אזרח ערבי. למה לך? אפשר לומר מה שבהט הציע, מדינה יהדוית בעלת רוב יציב. לא צריך את המלה "גדול".

ליבאי: יש שתי גישות. האחת, להשאיר את הנוסח שהציע ראש הממשלה, ולומר גם "האזרחים החיים בה". אפשרות אחרת היא לקבל את הצעתו של בהט שאומר לדלג על הפרובלמטיות בפרק הזה ולומר: "קיום מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב תוך שיוויון זכויות מלא ליהודים ולא-יהודים". ראש הממשלה העיר מן הראוי שייאמר שמדינת ישראל היא מדינתו של העם היהודי וכל האזרחים החיים בה. באה ההצעה של בהט להשמיט את זה כי זה לא העיקר, ולקרוא את הפסוק: "קיום מדינ ישראל כמדינה דמוקרטית…". ראש הממשלה אומר שהוא מקבל זאת. הוא לא רוצה שיהיה כתוב רק מדינתו של העם היהודי, כי זה מנקר עינים.

פרס: "קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול, תוך שוויון זכויות מלא לכל האזרחים החיים בה".

אורה נמיר: אני לא מבינה על מה התחנכתי במדינת ישראל. התחנכתי שבאנו לכאן להקים מדינה יהודית. יש נסיגה מהאמירה שלנו שבאנו לישראל כדי להקים את מדינת היהודים? לפי תפיסתי, אינני חושבת שזה אותו דבר. מדוע אנחנו צריכים להתקפל מאמירה שלנו שמדינת ישראל היא מדינת היהודים?

פרס: האם ההורים שלך לא חינכו אותך שאנחנו לא צריכים לגרש את הערבים? יש בארץ 700 אלף ערבים, מה אתם?

הלל: אנחנ מסבירים בכל פעם לכל מיני נציגי עולם. אני אומר להם שכל האזרחים במדינת ישראל שווים כלפי החוק. אבל מדינת ישראל קמה כדי להיות מדינתו של העם היהודי באשר הוא שם. מן הבחינה הזאת, יש נפקא מינא גדול. יהודי אתיופי שלא נמצא שלושת אלפים שנה במדינתו, שייך למדינת ישראל. יחד עם זאת, מישהו אחר שחי במדינת ישראל, הזכויות שלו שמורות, אבל לא יותר. אם רוצים לוותר על כך…

פרס: לא מוותרים. זה כתוב במגילת העצמאות.

י"ז אמיר: מי שמוותר על המושג מדינת יהודים, מדינה של העם היהודי שבה יישבו כל האזרחים עם זכויות מלאות דמוקרטיות, מוותר על זכותנו על פי חוק השבות. אסור לוותר על הנוסח הזה. חוק השבות הוא חלק ממגילת העצמאות. אתה לא יכול לעשות שני אזרחים, אחד שהמדינה שייכת להם, ואחד שהמדינה לא שייכת להם. מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי, זאת אומרת יהודים שאינם חיים בישראל. צריך לומר: "קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית ובעלת רוב יהודי יציב ושוויון זכויות מלא לאזרחים היהודים והלא-יהודים.

הלל: אתה משמיט את המלה "גדול". אתה מספח שטחים.

מ. בר-זוהר: המלה "גדול" חייבת להיות. אחרת אפשר לקבל את דעת הליכוד.

ליבאי: אני מציע שהנוסח יהיה "קיום מדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי והאזרחים החיים בה, מדינה דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב תו שוויון זכויות מלא לכל האזרחים, יהודים ולא יהודים". אני מציע שנקבל זאת. יש פה דאגה לכך שהמדינה היא המדינה של העם היהודי ויש בה לא יהודים גם ישנה המלה "גדול".

יחיאל לקט: יש כאן ויכוח שהוא סערה בכוס שאפילו לא מלאה מים. יש הגיון רב בהערה של ראש הממשלה שאומר: הדבר היחיד שמתרגמים לכל העולם הוא הפרק המדיני, ושם ייאמר שישראל היא מדינתו של העם היהודי. זה יהיה כתוב בכל מיני פרקים והרבה פעמים. ההחלטות האלה בפרק הזה יהיו בידי כל המפלגות הסוציאליסטיות בעולם ובכל המקומות האחרים. מדובר ביעדי משא ומתן. מה מציעים: שנגיד מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב וכו'. למה צריך את כל הויכוח? להכניס לכאן את הדבר שהוא ידוע לפי הגדרתו, זה לא שייך לפרק של המשא ומתן. יותר נבון למצוא ניסוח שאומר מדינה יהודית ולאו דווקא פה. המושג הזה מופיע בעשרים מקומות אחרים בהחלטות. אני מציע לקבל את ההצעה של בהט שראש הממשלה הסכים לה.

בהט: לא הצעתי להשמיט. להיפך. זה שמדינת ישראל היא מדינת העם היהודי, זה לא יעד למשא ומתן. זה צריך להופיע במקום אחר בפני עמו. פה זה אינו נחוץ.

ליבאי: ההצעה היא להשמיט את המלים "כמדינתו של העם היהודי" ולומר "מדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי".

פרס: אני מציע כך: "יעדי ישראל במשא ומתן לשלום הם: א. להבטיח את אופיה היהודי והדמוקרטי של מדינת ישראל כבעלת רוב יהודי יציב וגדול תוך שמירה על שוויון זכויות מלא לאזרחים היהודים והלא יהודים". זו מטרת המשא ומתן, להבטיח את אופיה היהודי והדמוקרטי.

לקט: מה זה אופי יהודי? כן רכבת בשבת או לא רכבת בשבת?

הלל: מה זה אופי יהודי?

ח. צדוק: אני מציע לראש הממשלה לא לחזור בו מהצעתו הקודמת. בועדה דנו בשאלה של האופי היהודי ומסיבות שאני לא רוצה לחזור עליהן חשבנו שזה לא ביטוי נכון. אני תומך בהצעת ראש הממשלה האומרת: "קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית… [השמט במקור] ובעלת רוב יהודי גדול ויציב תוך שוויון זכויות מלא לאזרחיה, יהודים כלא יהודים".

מ. גור: לפני ארבע שנים מצאו פתרון במצע. על כל מדינה ערבית דובר לענין. אני מציע להסתכל במצע.

מ. שחל: בפעם הקודמת נאמר: "יש להמשיך לקיים את ישראל כמדינה עלת רוב יהודי ברור וחברה דמוקרטית".

ליבאי: כולנו מתכוונים לאותו דבר. אפשרות אחת היא שחזר עליה חיים צדוק: "קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב תוך שוויון זכויות מלא לאזרחיה, יהודים כלא יהודים". האפשרות השניה היא הנוסח שמוצע על ידי הועדה. הצעה אחרת מדלגת על המלים "כמדינתו של העם היהודי" ומוסיפה לאחר המלה "מדינה"…

ויצמן: אני מציע לקבל את ההצעה שקרא שחל.

נמיר: במצע כתוב "מדיניות החוץ והבטחון ויעדים מרכזיים: המערך יתמיד בקידומה ופיתוחה של מדינת ישראל ויפעל להגשמת יעדיה של הציונות….במולדתו".

ליבאי: אני מזהיר מפני שילוב נוסחים מוקדמים. מה שהוכן בועדה הוא מיקשה מסוימת. שחל לא הציע זאת.

א. עמית: הנושא שאנחנו מתווכחים עליו איננו חלק ממשא ומתן. מוסכם עלינו שמדינת ישראל היא מדינה של העם היהודי. לא חשוב אם רוב ברור או לא. זה לא נושא למשא ומתן.

ליבאי: פה נאמר למה מפלגת העבודה חותרת. יש צד אחד שרוצה ישראל שלמה, ויש צד אחד שאומר שהוא רוצה בארץ ישראל מדינה יהודית דמוקרטית. ולכן באה הפסקה השניה בענין הערבים ביהודה ושומרון ורצועת עזה.
אנחנו מצביעים על ההצעות. מצביעים רק חברי הועדה המכינה. חברי הועדה המדינית שאינם חברי הועדה המכינה, אינם בעלי זכות הצבעה. אקרא את הנוסח המתוקן המוצע: "קיום מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית בעלת רוב יהודי גדול ויציב תוך שוויון זכויות מלא לכל האזרחים, יהודים כלא-יהודים".
ההצעה השניה היא ההצעה האורגינלית של הועדה.
ה צ ב ע ה
בעד הנוסח המתוקן: 20
בעד נוסח ועדת המשנה: 11
הוחלט לקבל את הנוסח המתוקן.

הלל: אני רושם הסתייגות.

סופרים ספרים

"החוק להגנת הספרות והסופרים", או בשמו המוכר יותר, "חוק הספרים", עבר לאחרונה את ועדת החינוך והוא ממתין לקריאה שניה ושלישית בכנסת. חוק הספרים מבקש לטפל בבעיה משמעותית ומהותית של כשל השוק שנוצר בשל התהוות של דואופסון בתחום קמעונאות הספרים, שרק הוחרפה בשל הקשרים הצולבים בין רשתות חנויות הספרים להוצאות הגדולות. התוצאה היא אובדן שליטה של ההוצאות על מחירי הספרים שהן מוציאות, וצמצום מתח הרווחים שלהן על כל ספר עד לכדי הפסד.

דרכו של החוק להתמודד עם הבעיה היא על-ידי הטלת הגבלות על כל הצדדים: המו"ל ידרש לקבוע מחיר לצרכן ולא יוכל לסגת ממנו במשך שנתיים, וחנויות הספרים ידרשו למכור ספרים במחיר מלא במהלך השנה וחצי הראשונות לצאתו של הספר (למעט הנחות מוגבלות בשבוע הספר, בסוכות ובפסח). כדי למנוע מהמו"לים לגרוף את הרווחים לכיסם החוק קובע רצפה לתמלוגים שישולמו לסופרים במשך כמעט עשור מצאת הספר. בנוסף, החוק כולל הסדרים כוללים בכל הנוגע למערכת היחסים החוזית בין ההוצאות לחנויות הספרים.

חוק הספרים מדגים את כל הדברים שמבקרי הסוציאליזם מצביעים עליו ככשלי השיטה. הוא מגלומאני, הוא מייצר שתי בעיות חדשות עבור כל בעיה שהוא פותר, ובניסיון לקשור את כל החוטים במערכת אחת מוסדרת, הוא הופך לסבך בלתי נשלט של הנחיות והוראות שאמורות לאזן זו את זו. הבעיה המרכזית שלו, כפי שאני רואה אותה, הוא שהוא מתעקש להסדיר את הכל במקום לטפל במקום שבו יש כשל, ולהשאיר לשוק החופשי לעשות את מה שהוא טוב בו איפה שאין.

בימים האחרונים קראתי את הספרון הדיגיטלי של אנדרו ריצ'ארד אלבניז, The Battle of $9.99. הספר מתאר את מהלך הכניסה הדרמטי של אפל לשוק הספרים הדיגיטליים, ואיך הם הצליחו להכריע את הכח המשמעותי ביותר בשוק הזה עד היום – אמזון. יש קווי דמיון בין הסיפור של אמזון בתחום הספרים הדיגיטליים לסיפור של צומטסקי בתחום קמעונאות הספרים בישראל. בשני המקרים גורם מונופוליסטי בשוק הכתיב רמת מחיר נמוכה מזו שהוצאות הספרים רצו בה, וקומם אותן כנגדו. אבל יש גם הרבה הבדלים חשובים בין שני הסיפורים. ההבדל המרכזי, כנראה, הוא שהמהלך של הוצאות הספרים האמריקאיות יחד עם אפל הוא כזה שגרם להם להפסיד כסף על כל עותק. לא להפסיד כסף בסופו של דבר – לא מדובר פה על הימור שכשל. מדובר פה על החלטה מודעת להפסיד כסף, במטרה להעלות את מחיר הספרים לצרכן.

אני אסביר: ההסדר של צומטסקי עם הוצאות הספרים הוא פחות או יותר שצומטסקי מוכרים את הספר בכמה שבא להם, והם חייבים להעביר למו"ל חצי מההכנסה על כל ספר. כלומר, כאשר אתם קונים ספר ב-25 ש"ח במסגרת מבצע ארבעה במאה, המו"ל מקבל 12.5 ש"ח, שאמורים לכסות על הוצאות ההדפסה וההובלה, תמלוגים לסופר, כמו גם משכורות למערך ההוצאה עצמו. המשמעות עבור צומטסקי היא שלא ממש אכפת להם כמה עולה ספר – הם מקבלים חצי מהכסף שמחליף ידיים בחנות, בין אם הוא שולם על מאה ספרים ובין אם הוא שולם על ארבע-מאות. האינטרס של החנות הוא לגרום לאנשים לשלם יותר, גם אם זה אומר שהם ישלמו פחות על כל ספר.

לעומת זאת, אמזון קונים את הספרים (גם הדיגיטליים, עד כניסת אפל) במחיר סיטונאי שעומד על מחצית מהמחיר המומלץ, ומשם והלאה הם יכולים לעשות מה שבא להם. ההוצאה כבר קיבלה את הכסף שלה. המשמעות היא שכאשר אמזון מכרה ספר דיגיטלי שהמחיר המומלץ שלו הוא 30 דולר במחיר הקבוע שלהם – 9.99 – היא בעצם הפסידה חמישה דולר על כל עותק. בניגוד למצב בצומטסקי, אמזון לא הרוויחה על חשבון המו"לים, אלא סיבסדה אותם, במסגרת אסטרטגיה של "loss leaders": ההנחה הייתה שרכישת ספרים יקרים בזול תדרבן באותה מידה רכישת ספרים זולים יותר במחיר יחסית יקר. היתרון המרכזי של אמזון – הנגישות המיידית לקטלוג עצום של ספרים, או בז'רגון המקובל, "הזנב הארוך" – איפשר לה לספוג הפסדים על כותרים חדשים.

לכאורה, המצב הזה אופטימלי לכולם: אמזון מסבסדת את הוצאת הספרים, כך שאלו לא רק מקבלות מחיר מלא על כל ספר, אלא גם מצליחות למכור יותר עותקים במחיר הזה, ואמזון עצמם לא חסרים כי הם מצליחים להפיק רווח ניכר. וגם הצרכנים, כמובן, יוצאים נשכרים מהסיפור הזה. כמובן שיש נפגע מרכזי אחד בסיפור: שאר קמעונאי הספרים, שלא רק שנגזל מהם פלח שוק שלם של קוראי ספרים שהעדיפו לעבור לקוראים דיגיטליים, גם נמנעה מהם גישה לשוק הזה בגלל כוחה האדיר של אמזון, מה שמנע אפקטיבית תחרות רצינית בתחום. גורלן של חנויות הספרים היה שלב אחד בתסריט האימים שהטריד את מנוחתן של הוצאות הספרים. בסיוטיהן הן ראו את כוחה המונופוליסטי של אמזון ממשיך לגדול בעת שחנויות הספרים קורסות, ובשלב כלשהו אמזון תחליט שהיא מספיק חזקה כדי להתחיל לפגוע ישירות במו"לים – בין אם בדרישה מהם לתת הנחות גדולות יותר למחיר הסיטונאי, וגרוע מכך: על ידי כניסה לשוק ההוצאה לאור בעצמה, ונטרול ההוצאות לחלוטין מכל התהליך. במקום לסבסד הוצאות ספרים, אמזון תוכל להציע דיל שקשה לסרב לו לסופרים: תמלוגים של עשרות אחוזים.

אבל גם אם הסיוט הזה לא יתגשם, המו"לים ראו בהפיכת המחיר 9.99 לסטנדרט עבור ספרים דיגיטליים כאיום, וחיפשו דרך לכפות על אמזון להעלות אותו. אפל הציעה להם פתרון לבעיה. המדהים בפתרון הזה הוא שהוא גרר ירידה ברווח של ההוצאות על כל ספר, בו בזמן שמחיר הספר לצרכן יעלה. ובכל זאת הם הלכו על זה: אפל הציעה להוצאות לקבוע בעצמן את מחיר הספרים הדיגיטליים שלהן באחת משתי רמות תמחור (12.99 או 14.99), כאשר אפל מקבלת 30% עמלה על כל מכירה, והיתרה עוברת להוצאה. כלומר, על ספר חדש, ברמת התמחור הגבוהה, ההוצאות יקבלו 30% פחות ממה שאמזון נתנה להן, והן יצליחו כנראה למכור פחות, כי המחיר לצרכן יהיה גבוה יותר. ובכל זאת הן הסכימו, ולו כדי שיצליחו לשבור את כוחה של אמזון.

ואמזון אכן הוכרעה, ועברה למודל התמחור שהכתיבה אפל. בזכות נצחון הפירוס של הוצאות הספרים, כולם משלמים עכשיו יותר על ספרים דיגיטליים באנגלית, וההוצאות מקבלות פחות על כל עותק שנמכר. תזכרו את הסיפור הזה בפעם הבאה שיספרו לכם שתחרות מביאה לירידת מחירים.

בעקבות הפרשה הזו, הוגשו תביעות על הפרת חוקי ההגבלים העסקיים (antitrust) כנגד אפל וחמש ההוצאות הגדולות ששיתפו איתה פעולה כדי להכריע את אמזון. ההוצאות הגיעו להסדרי טיעון וישלמו מאות מיליונים לצרכנים שנפגעו (מאות מיליונים מתוך הכסף שבין כה וכה הפסידו בגלל ה"הישג" שלהן, כן?). אפל התעקשה והמשיכה לנהל את המשפט עד שהפסידה בו הפסד צורב.

בארץ, כאמור, המצב שונה בתכלית. הבעיה מורכבת קצת פחות. אם אמזון ניצלה את כוחה כדי למנוע תחרות ישירה, אך זאת מבלי לפגוע ישירות, ולמעשה תוך סבסוד וסיוע להוצאות הספרים, מחד, ולצרכנים מאידך, בישראל יש מערכת הרבה פחות מורכבת של דואופסון פשוט וישיר: צומטסקי מנצלים את כוחם לא רק כדי להכניע כל תחרות פוטנציאלית מצד חנויות קטנות, אלא גם כדי לכפות תנאים בלתי נסבלים על ההוצאות, ודרכן על הסופרים. הרווח של הצרכן בא על חשבון ההוצאות והסופרים. בעוד במקרה של אמזון היה גורם מאזן שיבטיח הגדלת העוגה – זו הייתה הדרך היחידה של אמזון להרוויח מכל העסק, אחרי הכל – הרי שבישראל לחנויות הספרים לא מאוד אכפת עד כמה תגדל העוגה, מכיוון שכל הגדלה שלה, ולו קטנה, משמעותה רווח נקי להן, עם אפס סיכון.

לכן את חיצי הרגולטור יש להפנות בדיוק לכשל הזה: ליכולתן של קמעונאיות הספרים לכפות את המחיר המועדף עליהן על המו"לים. התערבות פחות מגלומאנית של הרגולטור הייתה מבקשת לתקן את הכשל האחד הזה, ולתת לשוק החופשי לטפל בשאר השרשרת שנגרמה ממנו. כך, למשל, במקום כל מערך ההסדרים המורכב, עם תקופה כזו ותקופה אחרת, ניתן היה לקבוע קטגורית שחנות ספרים חייבת לשלם להוצאה מחצית מהמחיר המומלץ שמופיע על הכריכה. נקודה. משם והלאה, החנות יכולה לעשות מה שבא לה. רוצה לחלק את הספרים בחינם כמתנה ללקוחותיה על חשבונה? בכיף. רוצה לדרוש מחיר מלא? גם אפשר. נכון, חנויות הספרים הקטנות עדיין יהיו בעמדה נחותה לעומת הרשתות הגדולות, מכיוון שהאחרונות יכולות להתמודד עם מתח רווחים נמוך יותר על הספרים הפופולריים. אבל עם כל האהבה שלי לחנויות הספרים הקטנות, קשה לטעון לפגיעה בלתי נסבלת בתעשיה כלשהי אם אלו יצטמקו או ימצאו לעצמן נישות מוגדרות יותר. להבדיל, המו"לים נפגעים פגיעה קשה מהמצב הקיים, והתיקון המוצע יפתור את הבעיה לגמרי. התיקון יפתור באותה מכה גם את שאלת התמלוגים. שוב, השוק החופשי של הוצאות הספרים יאפשר לסופרים לברור מבין ההצעות שיוצעו להם באשר לאחוז התמלוגים מתוך אותו סכום קבוע שההוצאה תקבל עבור כל ספר, והם יוכלו לדעת בדיוק כמה הם צפויים להרוויח על כך עותק. סופרים מצליחים יותר, מן הסתם, יצליחו להשיג במו"מ תמלוגים גבוהים יותר.

הצרכן, במקרה הזה, יפסיד קצת בטווח הקצר – המחירים שהורדו באופן מלאכותי על ידי חנויות הספרים הגדולות, יטפסו למעלה, וכל חנות תאלץ להחליט בעצמה איך לתמחר איזה ספרים. בטווח הארוך, כמובן, הצרכנים ירוויחו משוק רציונלי יותר, שבו הוצאות הספרים אינן פועלות בחשכה, ויכולות לכלכל את צעדיהן בהתאם לשיקולים כלכליים ואמנותיים כאחד.

עולה גם השאלה האם הפתרון המוצע דורש באמת חקיקה. האם הממונה על ההגבלים העסקיים אינו יכול להתערב ולמנוע שימוש קלוקל בכח המונופוליסטי של צומטסקי? אינני בקיא במיוחד בהלכות ההגבלים העסקיים בישראל, אבל אם אין לממונה את הכח הזה במצב כה מובהק של ניצול כח מונופוליסטי, אולי כדאי לשקול להעניק לו אותו, במקום לנסות לפתור כל בעיה באמצעות חוק פרטיקולרי.

מימון המון ובעיית הפעולה הקולקטיבית

לפני… וואו, ובכן, הרבה מאוד זמן, כתבתי פוסט על גיוס כספים בחברה האזרחית לאור בעיית הפעולה הקולקטיבית. בעיית הפעולה הקולקטיבית, כפי שהגדיר אותה מנסור אולסון, היא זו המתעוררת כאשר קבוצה רוצה להפיק טובין ציבורי כלשהו. טובין ציבורי הוא טובין שמרגע שהוא הופק, כל הציבור יהנה ממנו, גם אם לא סייע להפקתו. הדוגמא הקלאסית היא אוויר נקי, אבל כפי שדנתי בפוסט ההוא, גם וויקיפדיה או תוכנה חופשית הן דוגמאות לטובין ציבוריים. הבעיה עם טובין ציבורי, על פי אולסון, היא שגם אם נניח שכל חברי הקבוצה המעוניינת להפיק את הטובין הציבורי הזה פועלים מתוך מניעים אלטרואיסטיים לגמרי, הרי שבקבוצות גדולות רוב השותפים הפוטנציאליים יגלו שאין שום משמעות לתרומה שלהם, ויעדיפו לנצל את המשאבים שלהם בדרכים יעילות יותר.

אולסון טען שקבוצות גדולות לנצח יכשלו בניסיונן להשיג טובין ציבוריים, אך לעומת זאת קבוצות בינוניות או קטנות יצליחו בכך. קבוצה גדולה, על פי הגדרתו, היא כזו שבה תרומתו של כל פרט (או לפחות חלק מהפרטים) תהיה בלתי מורגשת בעליל. פרישה של חבר אחד לא תשפיע כהוא זה על סיכוייה להצליח במשימה. קבוצה בינונית היא קבוצה כזו שבה לכל פרט יש תרומה משמעותית, מצד אחד, אבל אף פרט אחד לא יכול לבצע את העבודה כולה בעצמו. אם ארבעה אנשים רוצים להעביר שולחן כבד מחדר אחד לשני, פרישתו של אחד מהם תכביד עד מאוד על חבריו, ואולי אפילו תמנע את השגת המטרה, אבל אף אחד מהחברים לא יצליח לסחוב את השולחן לבדו. קבוצה קטנה, לעומת זאת, היא כזו שבה כל חבר (או לפחות אחד מהחברים) מסוגל להפיק את הטובין הציבורי בעצמו. כמובן, קל להבחין שהגודל של הקבוצה תלוי לא רק במספר החברים אלא גם, ובעיקר, באופי המשימה. כמו כן, בטקסונומיה הזו נכללו רק קבוצות שמסוגלות, תיאורטית, להצליח במשימה. קבוצה גדולה שנושרים ממנה חברים עשויה להפוך לקבוצה בינונית, אם המשימה מספיק קטנה, אבל במשימות גדולות במיוחד היא תהפוך למשהו אחר – קבוצה כושלת, כזו שגם כאשר כל חבריה משלבים כוחות, לא תצלח למשימה.

אולסון מנבא שקבוצות גדולות תצטמקנה עד שישארו רק אותם חברים שמסוגלים להרים תרומה משמעותית (כלומר, תהפוך לקבוצה בינונית) – או, במקרה הנפוץ יותר, עד שתהפוך לקבוצה כושלת, בעוד שבקבוצות קטנות, חבר אחד בקבוצה ישא בחלק הארי של המשימה, אם לא בכולה. וזאת, כאמור, כשאנחנו מניחים אלטרואיזם מלא של כל השותפים.

עד כאן, דברים שכבר כתבתי כבר לפני חמש שנים. שני דברים חשובים קרו במהלך אותן שנים: ראשית, הפכתי למגייס כספים בארגון חברה אזרחית, מה שגרם לי לחשוב על הנושא הזה הרבה יותר; ושנית, מימון המון (crowdfunding).

באותו פוסט ישן הופיעה שורה אחת שכדאי לחזור אליה: "מכיוון שקבוצות קטנות מתקשות להשיג מטרות חברתיות משמעותיות, המשמעות היא שהתארגנות חברתית כדי להשיג מטרות גדולות לעולם לא תצלח (אלא אם יסופקו תמריצים פרטניים לחברי הקבוצה – אבל לא נכנס לזה)."

הסיבה שלא רציתי להכנס לנושא היא שעבור אולסון, הדרך לספק תמריצים פרטניים לחברי הקבוצה היא על-ידי הפיכת הטובין הציבורי, לפחות בחלקו, לטובין פרטי. אם הטובין הציבורי שחשקנו בו הוא פארק ציבורי, הרי שהפארק יהיה סגור למי שאינו חבר בקבוצה. אם הטובין הציבורי הוא הסכם קיבוצי עם המעסיק, רק מי שחבר בהסתדרות יהיה זכאי להגנות של ההסכם. אם הטובין הוא אנציקלופדיה מקוונת, רק מי שתרם לאנציקלופדיה יקבל גישה בחינם לאנציקלופדיה. דוגמא אחרת לטובין ציבורי שהופך לפרטי הוא רשת הווי-פיי החברתית של בזק: לכאורה, מדובר בטובין שיכול היה להיות ציבורי, על ידי פתיחת הרשת לכולם. אבל אז לאנשים לא יהיה אינטרס להצטרף להסדר (אני מתעלם כאן מהאינטרס הכלכלי של בזק בעניין), ולכאורה, לפחות, המיזם יכשל מכיוון שלאף אחד לא תהיה סיבה לתרום לו.

כמובן, לא כל טובין ציבורי אפשר להפוך לפרטי, ובין כה וכה ארגוני חברה אזרחית אינם מעוניינים להפוך את הטובין שלהם לפרטי, שכן הדבר מנוגד למטרה שלהם. על כן, הצעתי לארגוני חברה אזרחית לבחור בדרך של "פירוק" המשימה שלהם למשימות קטנות יותר, שקבוצות קטנות או בינוניות יכולות להשיג. למשל, כאשר מגייסים כספים, מוטב לא להציב מטרה אחת גדולה ולקרוא להרבה אנשים לתרום סכומים זניחים יחסית כדי להגיע אליהם, אלא להציב לכל תורם פוטנציאלי "יעדים" נגישים יחסים ובעלי משמעות – למשל, להגיד שתרומה של 100 ש"ח תוכל לקנות ציוד לחורף לילד עני אחד. יעדים כאלו נותנים לתורם הפוטנציאלי תחושה שהתרומה הפרטית שלו משיגה מטרה חשובה בפני עצמה, ולא סתם נבלעת בתוך איזו מטרה עצומה שאין לו שום השפעה על היכולת להשיגה. בדומה, כאשר תורם מוסדי גדול רוצה לקדם מטרה חברתית גדולה, במקום להציע כסף לכל מיני ארגונים שיעשו מה שנראה להם בתקווה שבסופו של דבר איכשהו כל התרומות הקטנות הללו יתגבשו למשהו, מוטב אולי לפתח תוכנית "מלמעלה למטה" שתחלק תפקידים בני-השגה לכל אחד מהארגונים הקטנים, באופן שישתלב היטב ברמה הגבוהה. (כמובן, זה לא עד כדי כך פשוט – גם לארגונים הקטנים יש אילוצים, צרכים וסדרי עדיפויות משלהם. עם זאת, הביקורת שלי בפוסט הקודם, לפיה "ארגוני מטריה" ו"קואליציות" למיניהן לרוב עוסקות ב"מתקפה משותפת" על המשימה הגדולה במקום פירוקה למשימות קטנות וקלות לבליעה וחלוקתם לארגונים המרכיבים, בעינה עומדת).

אבל מימון ההמון, שהפך מרעיון תיאורטי לחזון נפרץ בשנים האחרונות, מציב אלטרנטיבה חדשה, לפחות בתחום גיוס הכספים. מימון המון לוקח טובין "ציבורי" (בהגדרה מאוד מרחיבה של המושג – ההנחה הגלומה בפרויקטים כאלו היא שהתורמים לא רק רוצים את המוצר או השירות שהפרויקט מבקש לממן, אלא גם רוצים שהמוצר הזה יתקיים בעולם באופן כללי – זה לא רק שאני רוצה את הספר החדש של עוזי וייל, אני רוצה גם שעוזי וייל יכתוב ספר חדש, ויפיץ אותו שלא דרך הוצאות הספרים הגדולות), ומחלק את העלות של ההפקה שלו בין הרבה מאוד אנשים שאף אחד מהם, בדרך כלל, אינו מסוגל או מעוניין לתרום חלק משמעותי מהעלות הזו. הדרך לגרום להם לעשות את זה היא לתת להם תמריצים אישיים. התמריצים הללו אינם בהכרח הופכים את הטובין לפרטי, אבל הם חותכים חתיכות מתוך הטובין הציבורי ומעניקים אותן לתורמים, או שהם יוצרים טובין פרטיים שוליים לפרוייקט (מרצ'נדייזינג) והופכים אותם לבונוסים לתורמים.

השאלה, כמובן, היא איך הופכים את הפתרון החדשני הזה לבעיית הפעולה הקולקטיבית למשהו רלוונטי עבור ארגוני חברה אזרחית. בואו ניקח את פרויקט המימון של קמפיין הבחירות שלי כדוגמא. לא בדיוק חברה אזרחית, אבל בחירתי לכנסת, על פניו, היא מעין טובין ציבורי עבור כל מי שהוא לא אני. למעשה, אחד הטיעונים בזכות מימון המון לקמפיין היה שאם הייתי מוצא איזה ספונסר שידאג לי למימון, הרי שהיה נוצר חשד שאני אהיה מחוייב לאותו ספונסור, ואפעל לקידום האינטרסים שלו. חשד כזה אינו מתקיים כאשר התרומות שלי מגיעות ממאות אנשים שתרמו עשרות שקלים כל אחד.

בקמפיין שלי ניסיתי לפעול על פי החוכמה המוכרת שלעיל, והצעתי "בונוסים" לאנשים. ((ועכשיו הזמן להתנצל בפני כל האנשים שעדיין לא קיבלו את הבונוסים שהובטחו להם. חלקכם עוד יקבלו אותם — יש לי ערימה של חולצות מכוערות לאללה שאני צריך לשלוח יום אחד, וגם טיוטא של פוסט מוזמן שיושבת לי כבר איזה שנה בבלוג — אחרים, יברככם האל, הודיעו לי שויתרו עליהם.)) הבעיה היא שרוב האנשים לא באמת רצו את הבונוסים האלו. גם אלו שבחרו לממש דברים כמו פגישה אישית איתי עשו את זה יותר כי זה משעשע מאשר משום שהם בחרו ברמת התרומה הזו כדי לקבל את הבונוס הזה. רבים הודיעו לי כבר כשתרמו שהם לא מעוניינים בחולצה המטופשת שלי, למשל.

בעיה דומה קיימת עבור ארגוני חברה אזרחית. הבונוסים שארגון כזה יכול להציע בדרך כלל הם לרוב לא משהו שהתורם הממוצע ירצה במיוחד, ובטח לא מה שיגרום לאותו תורם להגדיל את תרומתו רק כדי לקבל אותם. לקבל את האלבום החדש של הלהקה החביבה עלי במהדורה מהודרת עם חתימות חברי הלהקה עשוי לגרום לי לעלות מ-50 ש"ח ל-250, אולי. אבל לקבל עותק מהודר של "דו"ח מצב זכויות האדם 2013" בחתימתו של נשיא האגודה לזכויות האזרח, ((ווהו!)) כנראה שלא. כלומר, כארגון חברה אזרחית בדרך כלל אין לי שום דבר לתת לתורמים הפוטנציאליים שלי שיכול להחשב כתמריץ פרטני. אם הם יתרמו, הם יתרמו אך ורק משום שהם רוצים לתרום למטרה הגדולה, ולא בשביל שום הטבה אישית שהם עשויים לקבל. בצלם, אני מניח, לא מקבלים הרבה תרומות מפלסטינים בשטחים, ומי שכן תורם להם, בין אם בישראל ובין אם מהעולם, לא זקוק אישית לסיוע שלהם. מה הם יציעו לו? עותק מהודר של סרטון של חיילים מכים מפגינים פלסטינים?

השאלה היא האם אפשר לשלב בין הדברים. להרוויח את היתרון הפסיכולוגי המשמעותי של גיוס המון ("וואו, הם כבר הגיעו ל-70%! אם אני אתרום 50 ש"ח ואפרסם לכל החברים שלי בפייסבוק, אולי הם יצליחו!"), מצד אחד, אבל עם המנגנון הפסיכולוגי שעומד בבסיס פירוק המשימה למשימות קטנות ובנות השגה. בארגונים מסוג מסויים, כמובן, המעבר הוא די פשוט. ארגוני סיוע יכולים פשוט להעתיק את הפורמט הקיים לגיוס המון: הכותרת תהיה "אף משפחה לא רעבה בערב פסח!" והתרומות עצמן יציגו מטרות שהתורם הבודד יכול להשיג ("200 ש"ח יקנו ארוחת חג למשפחה בת ארבע נפשות!"). אבל מה עושים ארגונים שהטובין שלהם הוא לא רק ציבורי אלא גם אמורפי? האגודה לזכויות האזרח, שם אני עובד, עוסקת בקידום זכויות האדם בישראל. אנחנו לא עוברים בין אנשים ונותנים להם זכויות אדם, אנחנו הולכים למשרדי ממשלה וחברי כנסת ובתי משפט ומשכנעים אותם להגן ולחזק את זכויות האדם בישראל.

יש פרויקטים שאפשר לפרק לחתיכות קטנות: תרומה של 300 ש"ח תממן סדנא של שעתיים לנשים בפריפריה בנושא זכויות בריאות. יש פרויקטים שקצת יותר קשה. תרומה של 15,000 ש"ח תממן לנו את אינספור שעות העבודה הדרושות כדי להגיש ולטפל בעתירה לבג"צ עד לקבלת פסק הדין בעוד חמש שנים! (סתם, אין לי מושג כמה עולה להגיש ולטפל בעתירה על פני חמש שנים. אני מניח שיותר מ-15,000).

פתרון אחד שחשבתי עליו מעוות קצת את המושגים של מימון המון. פרוייקטים רבים של מימון המון כוללים גם "stretch goals" – יעדים חריגים. אם אנחנו משיגים יותר מהיעד המקורי שלנו, אנחנו נפתח גם מוצר כזה וכזה, בנוסף על הפרויקט המקורי. הרעיון הוא להפוך כל תרומה ליעד חריג. כלומר, במידה מסויימת, לאפשר לתורמים להחליט איך יראה הפרויקט שלנו בסופו של דבר, על ידי תרומות למטרות ספציפיות, שחורגות מהמטרה המקורית של הפרויקט. או, במילים אחרות, במקום לפרק את הפרויקט המקורי לחתיכות קטנות, להשאיר אותו כגוש אחד גדול, אבל להכין סט של תוספים שיופקו על בסיס התרומות שיתקבלו. למשל, אם חמישה אנשים יתרמו לנו 1,500 ש"ח כל אחד, נפיק סרטון שילווה את הפרויקט. לעומת זאת, אם חמישה אנשים יתרמו לנו 2,000 ש"ח כל אחד, נוכל להפיק ערכה חינוכית שתופץ לבתי ספר בנושא הפרויקט. כך, אנחנו יוצרים הרבה "קבוצות בינוניות" עם פרויקטים בני השגה, ובו בזמן מעודדים השתתפות ב"קבוצה הגדולה" של הפרויקט הראשי.

אתרי מימון המון הם פיתוח חדש, שהזרים כמויות מרשימות של כסף לפרויקטים שבעבר כנראה שלא היו מגיעים לידי פיתוח. אבל הכסף שם אינו מובטח. האפקטיביות שלהם תלויה בניצול של מנגנונים פסיכולוגיים מסוימים, שספק אם הם רלוונטיים עבור ארגוני חברה אזרחית. ההצעה שלי מנסה לקחת את המנגנון החדש ולשלב אותו עם המנגנונים הקיימים שמעודדים תרומות לארגוני חברה אזרחית כדי להגיע לקהלים חדשים שבדרך כלל אינם מהווים יעד למאמצי התרמה של ארגונים אלו. באקלים התקציבי הבעייתי בו מתפקדים ארגוני חברה אזרחית בישראל ובעולם בשנים האחרונות, פיתוח של כלים חדשים שכאלו הוא הכרחי. אני בטוח שאני לא הראשון שהוגה בנושאים הללו. אם אתם מכירים פרויקטים חברתיים שהצליחו במאמצי גיוס באמצעות מימון המון, אשמח לשמוע על הניסיון שלכם, ולפתח יחד מעין "מדריך" לאיסוף תרומות למען טובין ציבוריים דרך מימון המון.