עוד חוזר הניגון שזנחנו בצדקפוליטיקהראשי

מסתבר שלמרות כל מה שהמערכת הפוליטית עברה, ראשיה עדיין מדברים על שינוי שיטת הבחירות. אין לי כוח להסביר שוב למה שיטה נשיאותית לא תתאים לישראל (או לכמעט כל מקום אחר: שיטות נשיאותיות נוטות לא להצליח פרט למקרה האמריקאי). לשמחתי, טמקא מפרטים גם לגבי הרפורמות ששוקלים ראשי קדימה בשיטה הפרלמנטרית הקיימת, אז אני יכול להסביר למה הרפורמות הללו הן ברובן רעיון רע.

1. העלאת אחוז החסימה לשלושה אחוזים בשלב ראשון, ואחר כך לחמישה אחוזים. זאת, כדי לאפשר יציבות שלטונית ואת חיזוקן של המפלגות הגדולות.

אם נתבסס על תוצאות בחירות 2006, המפלגות היחידות שהיו עפות עם אחוז חסימה של שלושה אחוזים היו הערביות (רע"ם גבולית עם בדיוק 3 אחוזי הצבעה). סף של חמישה אחוזים היה מעיף גם את מרצ ואת יהדות התורה, ומשאיר אותנו עם שבע מפלגות. לא בדיוק כנסת מלוכדת, מצד אחד, ומצד שני כנסת שלא מייצגת שתי קבוצות חשובות באוכלוסיה (בהנחה שהערביות לא תתלכדנה למפלגה אחת) – דבר שעלול להביא למשבר לגיטימציה משמעותי.

2. הגדלת הרוב הדרוש להפלת ממשלה בהצבעה קונסטרוקטיבית, מ-61 לרוב שנע בין שבעים לשמונים חברי כנסת.

חוצפה שאין כדוגמתה. מילא ממשלה שמכהנת בלי שיש לה רוב כל עוד אין רוב לאף חלופה אחרת – את זה אפשר להצדיק ברצון ליציבות שלטונית. אבל איך בדיוק מצדיקים ממשלה שמכהנת למרות שרוב בכנסת מעוניין להחליפה בממשלה אחרת? זה פשוט בלתי נתפס עבורי. יתר על כן, התיקון הזה לא ישרת את היציבות השלטונית, אלא להפך: במקום לאפשר החלפת הממשלה כאשר מתגבש רוב חלופי בכנסת, הכנסת תאלץ לפזר את עצמה (דבר שעדיין תוכל לעשות עם רוב רגיל) וללכת לבחירות מיותרות בעליל.

3. לאחר הבחירות, ראש הסיעה הגדולה ביותר בכנסת יהיה זה שירכיב אוטומטית את הממשלה.

מקרה היפותטי שהיה באמת באיטליה: המפלגה הגדולה ביותר היא הקומוניסטית, עם כרבע מהמושבים בפרלמנט, אבל אף מפלגה אחרת לא נוגעת בה עם מקל, וראשי המפלגה השניה בגודלה מרכיבים בקלות קואליציה יציבה (יחסית לאיטליה). החוק הנ"ל ימנע סיטואציות כאלו, ולא ברור בשביל מה. מה רע במצב הנוכחי, בו הנשיא מטיל את משימת הטלת הממשלה על ראש המפלגה שיש לו הסיכוי הטוב ביותר להרכיב ממשלה, על פי התייעצות עם ראשי הסיעות בכנסת?

האמת היא שאני יודע מה המטרה: לשכנע את המצביעים להצביע למפלגות הגדולות במקום לקטנות (כי עכשיו יש שוב סוג של בחירה ישירה, אבל בפתק אחד: אם המפלגה הגדולה הקרובה יותר לעמדותיך לא תחזיק ברוב-יחסי של המושבים, היא לא תרכיב את הממשלה!). אני יכול להבין למה קדימה תרצה לתמוך בדבר כזה (הם אופטימיים נורא), אבל איך לעזאזל הם חושבים שיצליחו להעביר דבר כזה בפרלמנט שבו לשלוש המפלגות הגדולות ביחד אין רוב מוחלט?

4. הקטנת מספר השרים ל-18 בלבד.

א-הא. גם חוק יסוד: הממשלה מ-92' הגביל את מספר השרים ל-18 לכל היותר (ושמונה לכל הפחות, הו אופטימיות נפלאה). אם אני זוכר נכון, כבר תחת נתניהו המספר הזה הוגדל, ותחת ברק היו לא פחות מ-23 שרים. צמצום מספר השרים המקסימלי נועד, אני מניח, כדי להחליש את כוחן של המפלגות הקטנות בהתמקחות הקואליציונית. יש לי הרגשה שהקפדה על המספר הזה דווקא תחליש, בסופו של דבר, את כוחה של המפלגה הגדולה בתוך הקואליציה. לא שזה משנה – הוא לא יחזיק מעמד אפילו רבע קדנציה.

5. שינוי שיטת הבחירות, כך שבין שליש לחצי מחברי הכנסת יבחרו בבחירות אזוריות.

מה שנקרא "mixed member system". קשה לדעת מהמשפט הבודד הזה למה הכוונה, אבל אני חושש שהם בונים על משהו דומה לפרלמנט הרוסי ולא לזה הגרמני. האחרון, כמובן, הוא פרופורציונלי הרבה יותר ופחות מכוון להגדלת כוחן של המפלגות הגדולות על חשבון מפלגות קטנות ובעלות פיזור גיאוגרפי גדול. היתרון של ההצעה הזו על הצעות אחרות שנועדו לחזק את המפלגות הגדולות הוא שיש יותר סיכוי שמפלגות קטנות עם קהל מרוכז גיאוגרפית (חרדים, ערבים, מתנחלים) תתמוכנה בו. השאלה אם זה באמת סוג היתרון שאנחנו רוצים לעודד.

6. הפעלת החוק הנורבגי הקובע כי שרים לא יכהנו כחברי כנסת. חוק זה ימנע כפל תפקידים ויאפשר ל-120 חברי כנסת לעשות עבודה פרלמנטרית בלבד.

החוק גם יאפשר בזבוז גדול יותר של כספי משלם המיסים עבור משכורות עודפות ושאר ההוצאות הכרוכות בעוד נבחרי ציבור, כשכל מה שנקבל בזכות זה זו ממשלה שמנותקת יותר מהכנסת. זה לא שאני נגד הגדלת המעורבות של הח"כים בעבודה הפרלמנטית, אבל אני חושב שיהיה יותר קל להשיג את זה על ידי צמצום מספר השרים, סגני שרים, סגני ראש ממשלה, משנאים לראש הממשלה, ויתר ההמצאות המקוריות שנועדו לתת כבוד ויקר לאנשים שלא צריכים להיות סביב שולחן הממשלה.

7. אי העברת תקציב עד 31 בדצמבר בכל שנה, תוביל לבחירות מיידיות. תתבטל האפשרות להמשיך בדיונים על התקציב עד תאריך 31 במארס.

אנחנו מנסים לתרום ליציבות השלטונית פה? טוב. האמת היא שזה לא ישנה כלום. שלושת החודשים העודפים הם חסרי משמעות, ואין שום פשרה שאפשר להגיע אליה עד סוף מרץ שאי אפשר היה להגיע אליה עד סוף דצמבר. אני בעד. איך זה קשור לשינוי שיטת הבחירות, בדיוק?

8. צמצום מספר ועדות הכנסת ומספר החברים הפועלים בהן.

צודקים, בשביל מה צריך כל כך הרבה ועדות? זה לא שמישהו מגיע לדיונים שלהן בכל מקרה…

מה דעתכם, במקום, ליצור מנגנון שיחייב ח"כים להתייצב לאחוז כלשהו (75 זה מה שנהוג בקורסים לתואר ראשון, דומני) מהישיבות בלי סיבה מוצדקת (מחלה וכד'), ואם לא תנקטנה נגדם סנקציות? צמצום מספר הועדות יוביל בסך הכל לגידול במספר התת-ועדות והועדות הבין-ועדתיות וכיו"ב. אני לא מאלה שנוהגים לבקר את הח"כים על כך שאינם מופיעים לדיונים בכנסת, אבל אני חושב שהדיונים בועדות צריכים להיות חובה אלמנטרית של הח"כ. לעזאזל, בשביל מה אנחנו משלמים להם?

זה לא שאין שום שינוי לגיטימי בשיטת הבחירות. אבל השינויים המוצעים נועדו להגדיל באופן מלאכותי את המפלגות הגדולות על חשבון יצוגיות הכנסת, ולשמור בכוח על ממשלה שהכנסת עצמה אינה תומכת בה. אלו שינויים שיתרמו אולי ליציבות של ממשלה ספציפית, אבל הם יפגעו בטווח הארוך ביציבות השיטה הדמוקרטית בישראל.

במקום זאת, אפשר לשלב אלמנטים אישיים בהצבעה לרשימות: לאפשר למצביע להשפיע על זהות החברים ברשימה שתכנס לכנסת, במקום לדרוש מהם להצביע עבור רשימה סגורה. אפשר לשלב בחירות איזוריות בגרסא הגרמנית ששומרת על היצוגיות של הפרלמנט ובה בעת מגדילה את האחריותיות (accountability) של חברי הפרלמנט הבודדים לבוחריהם. אפשר (וצריך) להציג דרישות משמעותיות יותר מחברי הכנסת בכל הנוגע לתפקודם כנבחרי ציבור. הם מקבלים משכורת כדי לעבוד במשרה מלאה, ומן הראוי שיגיעו לעבודה ויפגינו נוכחות בועדות, היכן שעיקר העבודה הפרלמנטרית מתבצעת. הדאגה העיקרית צריכה להיות ללגיטימיות של השיטה הדמוקרטית בישראל, ולחיזוק הכנסת אל מול הביורוקרטיה של משרדי הממשלה.

ממשלה עם לגיטימציה ציבורית תגלה שהרבה יותר קל לה לשמור על יציבות שלטונית.


תגובות

עוד חוזר הניגון שזנחנו בצדק — 23 תגובות

  1. דובי, האם תוכל לתת איזשהו הסבר קצר להדיוטות כמוני מהי שיטת הבחירה הרוסית ומהי הגרמנית?

  2. הכל טוב ויפה. אבל –
    לגבי סעיף 8 – מספר ועדות הכנסת דורש צמצום באופן מהותי. אין הצדקה של ממש לוועדה למעמד האישה, לוועדה לזכויות הילד, לוועדת למלחמה בנגע בסמים, לוועדה לפניות הציבור, לוועדה לבדיקת בעיית העובדים הזרים ולוועדה לבדיקת המוכנות לרעידות אדמה.
    אני יודע שזה נשמע נורא לא נאור מצידי, אבל לאור הפעילות של הוועדות הללו, אין מנוס מלקבוע שאין בהן צורך.
    צעד כמו צמצום מספר הוועדות יגדיל את האפשרות עבור הח"כים להשתתף בדיוני הוועדות האחרות שהם חברים בהן, שכן מרביתם חברים במספר ועדות. צעד כזה, בשיתוף הטלת סנקציות (אני הייתי מציע משהו שונה ממה שהצעת – שח"כ שלא השתתף בלפחות 75% מהדיונים בהצעת חוק מסוימת, תשלל ממנו הזכות להצביע. כן, זה לא דמוקרטי כל כך. אבל גם להביא מחליפים ברגע האחרון, סתם בשביל שיהיה רוב לקואליציה, גם זה לא נראה לי דמוקרטי).

    וחוצמזה – בלי קשר לשיח על שיטה נשיאותית בעד ונגד – מה דעתך על מינוי שרים מקצועיים למשרדים מסוימים? למשל, ששרי התחבורה, בריאות, תשתיות, תמ"ת, אולי גם תיירות, ואולי גם משרד האוצר – יהיו שרים מקצועיים?

  3. אה ועוד משהו –
    אני לא בטוח שהניתוח שמופיע בסעיף 1 (המבוסס על בחירות 2006) לגבי העלאת אחוז החסימה הוא נכון. אני מניח שהעלאת אחוז החסימה באופן כלשהו תשפיע בעצמה על אופן ההצבעה של הבוחרים. לכן קיים סיכוי שיווצרו שלושה גושים גדולים יותר ממה שהם היום, עם עוד שני ספיחים – אחד מכל צד. או משהו כזה.

    אבל אולי לא. מה אני יודע.

  4. לגבי הרעיון של לתת לבוחר להשפיע על הרשימה לכנסת (אם אני מבין נכון, מדובר במעין פריימריס שנערכים ביום הבחירות): איך אתה מצפה ממני להצביע למפלגה כשאני בכלל לא יודע מה יהיה הרכב הרשימה שלה לכנסת?
    מה אם אני רוצה להצביע ליכוד, אבל לא אם פייגלין נמצא במקום ריאלי? מה אם אני רוצה להצביע קדימה, אבל רק אם ציפי לבני במקום הראשון?

  5. דובי – מהי באמת השיטה הגרמנית? הייתי מתאר לעצמי משהו כמו: שמים פתק עם שם של מועמד. מכיוון שכל מועמד שייך למפלגה, אפשר לספור בקלות כמה קולות כל מפלגה מקבלת, וסדר המועמדים בכל מפלגה נקבע ע"י המצביעים, כך שמקבלים פריימריס ובחירות בפתק אחד. רק שצריך אלפי פתקים בכל קלפי, לא? קצת מוגזם.

    ולדעתי מאוד הגיוני לאסור הצבעה ממי שלא השתתף בדיונים. מי שלא היה, לא יודע על מה מדובר, אז איך יביע את דעתו?

  6. המטרה של הגדלת אחוז החסימה היא לא (רק) למנוע ממפלגות קטנות להבחר, אלא (בעיקר) למנוע מהן להתמודד. הכוונה היא שגם מר"צ, המפד"ל, אגודת ישראל והגימלאים לא ירוצו, אלא יתאחדו עם מפלגות אחרות (העבודה, הליכוד, ש"ס וקדימה, בהתאמה, על מנת לא לקחת סיכון). זה מה שקורא במדינות אחרות בהן יש אחוז חסימה גבוה.

    המטרה של הסעיף השלישי (וגם השני, אבל במידה פחותה) היא גם כן לגרום למפלגות להתאחד. בסופו של יום, אם ראש המפלגה הגדולה ביותר יהיה ראש הממשלה מפלגות השמאל יתאחדו למפלגה אחת ומפלגות הימין יתאחדו למפלגה אחת.

  7. צודק יבגני וסליחה דובי.

    שיטה מעניינת. מוסיפים חברים לפרלמנט כשיש קונפליקט בין הבחירות האישיות והכלליות.

  8. אתם יודעים איזו צורת ממשל ממש יציבה? מלוכנות! להם אין חילופי שלטון כל שנתיים – פעם ב50/100 שנה יש הפיכה ונגמר הסיפור. גם בביצועיות למלוכנות אין מתחרים. המלך פשוט מחליט מה עושים וזה מה שקורה – בלי דילים עם מפלגות קטנות ומינויי שר בלי תיק.
    אני אומר צריך לשלוח נציג מטעם המדינה לסוריה, מצרים וירדן – עזבו שיחות שלום, איך הם עושים את זה כל כך טוב?

  9. accountability – 'נשיאה באחריות'. לטעמי, 'מחויבות' מתאים במקרה הנ"ל.

    לדעתי, הפיצול בדמוקרטיה הישראלית נובע מהפיצול הרב של החברה הישראלית. מסוף שנות ה-80 (הפעם האחרונה שבכנסת היו שתי מפלגות גדולות, הליכוד והמערך) החברה הישראלית מתפצלת לשבטי משנה בקצב מעורר השראה, והכנסת מייצגת יפה את התהליך.
    אפשר כמובן באופן טכני למנוע מהכנסת לייצג את התהליך, אבל כפי שדובי אומר – זה בעיקר יוציא ממעגל הדמוקרטיה קבוצות מסוימות, במקום לתת להן יימוג, וזה רעיון מסוכן לדמוקרטיה השבירה בישראל.
    הנוכחות של קדימה במרכז אמורה לדחוף בכל מקרה לתהליכי איחוד בגושי השמאל והימין סביב מפלגות הליכוד והעבודה (אם אלו תפסיקנה להתמודד על המרכז כל הזמן). לחילופין, מותה של קדימה עשוי להחזיר את הליכוד והעבודה לסדר הגודל של תחילת ה-90.

  10. בהמשך למה שענבר כתבה, אני חושב שחלק מהבעיה נעוץ בעובדה שאחוזי ההצבעה בבחירות לכנסת הולכים ויורדים באופן כללי, ובמיוחד בציבור שאינו "מגזרי" באופיו, מה שגורם לייצוג ייתר של מגזרים מסוימים בכנסת.
    יכול להיות שחלק מהפתרון צריך לבוא מכיוון של עידוד האזרחים להצביע, אם בהענשת אזרחים שלא יממשו את חובתם, או בתגמול כאלה שכן יצביעו.

  11. ישראל – לא מדובר בפריימריז ביום הבחירות. הבוחר משפיע על הרשימה של המפלגה שהוא מצביע לה, הוא לא בהכרח יוצר אותה מאפס. בשיטת רשימות פתוחות לרוב נהוג שכל מפלגה מציגה רשימה והבוחר יכול להצביע לה כמו שהיא באמצעות "פתק" שיכול להיות גם דף A4 עם רשימת השמות עליה, ויכול להצביע ובנוסף לכך לסמן על אותו פתק את שמותיהם ש ל המועמדים שאת מקומם ברשימה הוא רוצה לשפר. בשני המקרים ה"פתק" נספר כקול אחד למפלגה, כפי שהוא נספר היום, אך במקרה השני ההצבעה משפיעה גם על דירוג המועמדים בתוך הרשימה.
    זה לא מסובך. זה לא דורש "המון פתקים" כמו שהעירו פה.

  12. אחד אחד:
    עופר: כפי שמוסבר בלינק שנתן יבגני, בשיטה הגרמנית יש פתק אחד לבחירה באזורים חד נציגיים (בדומה לשיטה האמריקאית, למשל), ופתק נוסף "ארצי". חלוקת האחוזים על פי הפתק הארצי היא שקובעת את אחוז המושבים שתחזיק כל מפלגה בפרלמנט. לצורך כך מוסיפים למושבים בהם זכתה כל מפלגה בהתמודדות האיזורית כמספר המושבים הדרוש כדי להגיע לאחוז התמיכה הכללי שלה באוכלוסיה. המשמעות היא שלפעמים (כמעט תמיד) צריך להוסיף מושבים לפרלמנט כדי לאזן מפלגות שזכו ביותר מושבים ממה שמגיע להן לפי ההצבעה הארצית.
    לעומת זאת, בגרסא הרוסית אין איזון: יש שני פתקים, אחד לבחירה באיזורים ואחד ארצי, אבל המושבים שנקבעים לפי הפתק הארצי מוגבלים לאחוז מסויים מהפרלמנט (25%, אם אינני טועה), ואין שום קשר בינם לבין המושבים האיזוריים. כלומר, מפלגה שקיבלה 30% תמיכה בציבור תקבל 30% אחוז מהמושבים באותו רבע מהפרלמנט שמוקדש לחלוקה הפרופורציונלית – בנוסף לכל אותם מושבים שהיא זכתה בהם בבחירות האיזוריות.
    החלק הפרופורציונלי אמנם נותן מעט יותר סיכוי לייצוג למפלגות קטנות, אבל התוצאה ממש לא מתקרבת לייצוגית.

    שאול: אתה מכיר את המערכת יותר טוב ממני, אבל לדעתי זה לא שהועדות אינן חשובות, אלא שלא נעשה בהן שימוש ראוי – וחבל. אולי אם נכריח את הח"כים להופיע לדיונים הוועדות הללו יהפכו למשמעותיות יותר (כי הם כבר שם, אז אולי הם גם ינצלו את הזמן למשהו חיובי).
    אני לא חושב שצריך להגדיר את הסנקציה על פי פריט החקיקה הרלוונטי, אלא דווקא לתת סנקציה רחבה יותר למי שבאופן כללי לא מגיע לדיוני הוועדה. מצד שני, לא חשבתי על זה מספיק כדי להגדיר משהו ברור יותר.
    לגבי שרים מקצועיים, אני נגד. יש מספיק אנשי מקצוע בכל משרד. תפקידו של השר לגשר בין אנשי המקצוע לבין הכנסת והממשלה, לייצג את אלו מול אלו ולהפך. אני לא חושב ששרים מקצועיים יצליחו לעשות יותר מאשר שרים שהם פוליטיקאים. להפך, למעשה.

    באשר להערה על השפעת אחוז החסימה: תומכיה של מפלגה שזוכה לתמיכה של 7-8 אחוז מהציבור לא צריכים לדאוג מאחוז החסימה, ולכן מפלגות כאלו לא תחלשנה, כנראה. מכיוון שכמעט כל המפלגות בכנסת הן כאלו, אני לא רואה סיבה לתנועה גדולה מדי של מפלגות לכיוון איחודים (לא יותר מבד"כ, בכל מקרה).

    ישראל: מבטיח פוסט בנושא שיטות בחירה עם השפעת הבוחר על מבנה הרשימה בעתיד הקרוב. זה מורכב מדי בשביל תגובה.

    יואב: אני מסכים שזה מה שמנהיגי המפלגות הגדולות שואפים להשיג, אבל אני חושב ש(א) זה לא מה שיקרה (יותר סביר שמפלגות הימין הקטנות תתאחדנה אחת עם השניה מאשר עם הליכוד), ו(ב) זה לא עביר פוליטית. איזו סיבה יש למפלגות הקטנות (רוב בכנסת, כרגע, כן?) לתמוך במהלך כזה?

    ענבר: לא הצעתי תרגום. זהו המונח המקובל בקרב מדעני מדינה בישראל. עגום, אבל זה מה יש.
    למעשה, השיטה המעודדת פיצול בישראל מבוססת על ריבוי הפלגים שהתקיים עוד לפני הקמת המדינה. למנהיגי הציונות היה חשוב להיות כמה שיותר פלורליסטים כדי שיותר קבוצות תמצאנה את מקומן בתוך הארגונים הציוניים, ולשם כך הם בחרו בשיטה שמעודדת קבוצות קטנות להתמודד על מקום בעצמן. השאלה היא עד כמה אפשר לסובב את הגלגל לאחור ולשנות מן היסוד את הפוליטיקה הישראלית.
    מותה של קדימה לא צפוי להחזיר את הליכוד והעבודה לגדולתן. הנזק שנגרם על ידי הבחירה הישירה הוא ארוך טווח, ואני בספק אם הוא יתוקן בעשור הקרוב בלי שינויים מהותיים בשיטה. מצד שני, עדיף לתת לזמן לרפא את הפצעים מאשר לנסות לתקן אותם עם פטיש…

    בצלאל: אני מתנגד לחוקים שנועדו "לעודד" (או לכפות) הצבעה. מדינה שצריך לכפות על אזרחיה להיות מעורבים לא תוכל להתקיים לאורך זמן כמדינה דמוקרטית אפקטיבית. (כן, כן, באוסטרליה חייבים להצביע. יופי טופי להם).

  13. כדאי לציין שחיוב ח"כים להגיע לישיבות הוא לא מופרך – יש חובת נוכחות במליאה, ומי שלא עומד בה נקנס במשכורתו.

  14. מה שאני לא אוהב בהרבה מהשיטות האלה הוא שהן פותחות אופציה ל"הצבעה טקטית" -כלומר, תצביע למי שאתה לא רוצה כדי שבסוף יקרה מה שאתה רוצה. יש המון השפעה לסקרים: הבוחר משנה הצבעתו בהתאם לסקר ולא בהתאם לשינוי בעמדה.

    זה קורה היום עם אחוז החסימה: מפלגות חדשות מקבלות פחות בוחרים אפילו אם רבים מהציבור רוצים בהם, כי הן לא יעברו את אחוז החסימה (נבואה שמגשימה את עצמה). התארגנויות חשובות לא מגיעות לבחינה בקלפי כי רוצים "לשמר את יציבות הכנסת" – זה נראה לי אינטרס של המפלגות הגדולות, שהפוך מזה של המדינה.

    ירדן – למלוכה יש אכן יתרונות על הדמוקרטיה. אפשר לתכנן לטווח של יותר מארבע שנים.

  15. ובדמוקרטיה, לטובת מי? לטובת הכיס של אולמרט? לטובת ה"רוב"? לטובת מי שיסכים לא להפיל את הממשלה?

    אתה מצפה שראש ממשלת ישראל ידאג למדינה יותר מאשר עבדאללה ידאג לממלכתו? לדעתי, הסיכוי הפוך: עבדאללה לא צריך 'לעשות לביתו'; הוא לא צריך לקנות את תמיכת הרבובדיה; הוא לא צריך לדאוג שלא יפילו אותו; הוא לא פוחד מחקירה משטרתית.

    הצרה היחידה היא שיש סיכוי שהוא יהיה אידיוט, ואז הוא יכול לעשות הרבה נזק. מצד שני, גם אידיוטים לומדים, אבל שורה של אידיוטים מתחלפים (כמו שקיבלנו בעשור האחרון) לא לומדת.

  16. ראשית, הם מפחדים יותר – אבל הפחד הזה מתורגם לעשייה שהעם מצפה לראות – גם אם זה לא בצורה מושלמת או רק כדי להיראות כאילו זה מה שעושים, זה עדיין משהו.
    שנית, זה קשור כי ככל שיש לאזרחים יותר שליטה על מה שקורה כך המדינה תתנהג בהתאם למה שטוב לאזרחים ולא הפוליטיקאים. זה מה שהתלוננת עליו לא?

  17. ראשית, הפחד יכול להניע הרבה דברים. בדמוקרטיה, הוא לא יניע מישהו להתחיל פרויקט שיסתיים לאחר הרבה שנים. רק מי שמצפה להמשיך להיות בשלטון עושה את זה – בגלל זה אין עדיין רכבת תחתית בתל אביב: כל ראש עיר חדש רוצה דבר אחר, עוצר את הבניה הקודמת, ומתחיל משהו שיקרא על שמו.

    שנית, דמוקרטיה ישירה היא בעלת פחות יכולת המשכיות מאשר דמוקרטיה נציגותית. מי שבשלטון יכול להיות מודח לא עוד ארבע שנים, אלא כל יום, מה שדורש ממנו להיות עוד יותר פופוליסטי.

    בהנחה שלא ניתן להמנע מאוליגרכיות, הרי עדיף לי אוליגרך שלא יבלה את רוב זמנו בנסיון להישאר אוליגרך.

  18. יש עוד מישהו שיכול לתכנן תוכנית לטווח ארוך – האזרחים. במצב של דמוקרטיה ישירה שיש לכל אזרח יכולת להשפיע על השלטון כלי התקשורת ידווחו יותר על מה שקורה עם ההחלטות שהתקבלו – עד כמה התקדמה בניית הרכבת, עד כמה הכסף שזרם לחינוך משפיע. היחידים שיש להם אינטרס לתוכנית טובה לטווח ארוך לאזרחים הם האזרחים. אגב, עובדה שיש מדינות שבהן יש פיתוח לטווח ארוך. אני מוכן להתערב שבמדינות יותר דמוקרטיות בעולם איכות החיים גבוהה יותר וגם כמות התוכניות לטווח ארוך.

  19. אני משער שאתה מכיר את חוק הברזל של האוליגרכיה. לדעתי הוא תקף שבעתיים בדמוקרטיה ישירה, ויגרום לכך שכל העסק לא יעבוד. בניית הרכבת יכולה להיעצר בגלל מאמר מבריק ושקרי בעיתון פופולרי, שישכנע מספיק אנשים.

    פיתוח לטווח ארוך יש במדינות עם תרבות. מדינות שבהן ממשל חדש לא חולם אפילו על ביטול פרוייקטים ישנים. מדינות שבהן הביורוקרטיה היא השולטת האמיתית (כמו אנגליה), או שהיתה בהן יציבות שלטונית, ושהשלטון בהן יודע שהסיכוי להחליפו קטן, כמו ישראל בשנות החמישים והששים.