לבנקים אין אינטרס אישי – תשובה לאלן גרינספן

אחת הביקורות המעניינות שמעלים בלבניסטים כנגד פרשנויות מקובלות של המערכת הפוליטית היא שאי אפשר לדבר על מפלגות כעל ישויות שרוצות, שפועלות, ששואפות. הסיבה לכך היא שהבלבניזם נשען על פרשנות קיצונית במיוחד של עקרון האינדיבידואליזם המתודולוגי: רק בני אדם מסוגלים לחשוב ולהחליט, ולכן כל פעולה של קולקטיב צריכה ויכולה להיות מוסברת רק באמצעות הסבר של פעולותיהם של הפרטים המרכיבים את הקולקטיב.

זהו גם העקרון שמאחורי גישת הבחירה הרציונלית שמובילה כלכלנים ומדעני חברה אחרים רבים (למשל, אולסון): כדי להסביר פעולות של חברה (society) או של קבוצות בתוכה, אי אפשר לבחון את האינטרס המשותף של כל החברים בקבוצה, מכיוון שהקבוצה אינה יכולה לפעול כישות אחת בעלת דעת אחת. היא יכולה לפעול רק דרך פעולותיהם של כל הפרטים השונים בתוכה, והפעולות הללו מונחות על-ידי האינטרס האישי של כל אחת מהן.

כאמור, כלכלנים רבים אוחזים בגישה הזו, ולמעשה כל השיטה הכלכלית הקפיטליסטית מבוססת, ביסודה, על אינדיבידואליזם מתודולוגי (וגם פוליטי). לכן זה מפתיע כל פעם מחדש לראות עד כמה מהר הם שוכחים את העקרון היסודי הזה בבואם לנתח את המציאות.

"יש פגם במודל שלפי הבנתי הוא מסגרת תפקודית קריטית שמגדירה איך העולם עובד… אלה מאיתנו, לרבות אני עצמי, שהאמינו שהאינטרס העצמי של בנקים יגן על בעלי המניות שלהם, מוצאים עצמם עתה במצב של אי אמון ותדהמה"

כך אמר אלן גרינספן, לשעבר יו"ר הבנק המרכזי של ארה"ב, הפדרל ריזרב. תסתכלו טוב על הפסקה הזו. מה לא בסדר בה? "האינטרס העצמי של הבנקים". על פי השקפת העולם של גרינספן, לבנקים יש רצונות, יש שאיפות, יש אינטרסים, והם פועלים כישות עצמאית על בסיס האינטרסים הללו. בקיצור, גרינספן לא יישם את האינדיבידואליזם המתודולוגי בבואו לבחון את הבנקים כגופים המשפיעים על הכלכלה — אותו אינדיבידואליזם מתודולוגי שבאמצעותו שלל התערבות של המדינה בכלכלה, התנגד להתאגדות של עובדים ופסל בחינה של אינטרסים כלל-חברתיים, ותחתם קידש את "האינטרס האישי" כפתרון לכל בעיה כלכלית.

אבל לבנקים אין אינטרס אישי. לבנקים יש מנהלים, סגני מנהלים, ראשי אגפים, יועצים בכירים, פקידות בכירה, ולכל אחד ואחד מהם יש אינטרס אישי משלו, ואף אחד מהאינטרסים הללו לא חופף למשהו שאפשר לכנות "האינטרס של הבנק", ואף אחד מהאינטרסים הללו אינו חופף לאינטרסים האישיים של בעלי המניות בבנק. שהרי, מי האנשים שהרוויחו הכי הרבה מהמשבר הכלכלי הזה, בראייה רחבה? אלו הם מנהלי הבנקים, אותם אנשים – כיום כבר מותר לכנות אותם "חמדנים" ו"רודפי בצע" – שגרפו משכורות עתק, בונוסים חסרי תקדים ותנאי פרישה שקשה לדמיין. כל הכסף הזה שהם הרוויחו כל עוד הבנקים היו רווחיים, גם אם רק לטווח הקצר, נשאר בידיהם ((למעשה, סביר להניח שחלקו לפחות היה מושקע בבורסה, ושהם איבדו אותו במפולת הנוכחית, ובכל זאת, אין ספק שחלק גדול ממנו נותר אצלם)).

הנטייה להפוך קולקטיבים מסויימים ל"שחקנים קולקטיביים" היא מובנת: קשה עד בלתי אפשרי למדל סיטואציה שבה יש אלפי שחקנים שונים עם העדפות ואינטרסים שונים. למעשה, קשה למדל סיטואציה עם עשרה שחקנים כאלו. ג'ורג' טסבליס כתב ספר שלם שכל הפואנטה שלו הוא לפרק "משחקים" לחתיכות קטנות יותר כדי להראות שכאשר מסתכלים על המשחק בקונטקסט הנכון, גישת הבחירה הרציונלית מסבירה את כל הפעולות של השחקנים השונים – וגם הוא נפל לפח הזה של התייחסות לקולקטיבים מסויימים כשחקן קולקטיבי אחד. זה, אולי, הכשל המשמעותי ביותר של הגישה הזו: לא רק שקשה ליישם אותה כדי לנבא התנהגות במציאות, קשה אפילו ליצור מודלים עקביים בעולם תיאורטי, בגלל הסיבוך האקספוננציאלי של משחקים מרובי משתתפים.

השאלה שצריכה להשאל היא: איפה היו בעלי המניות? אלו האנשים שהאינטרס שלהם הוא הדבר הקרוב ביותר שאפשר לדמיין למשהו שדומה ל"אינטרס של הבנק". הכשלון שלהם לפקח על הבנקים שהם, לכאורה, הבעלים שלהם, הוא הוכחה נוספת, כאילו היינו צריכים כזו, שאינטרס אישי אינו יכול להספיק כדי להציב מנגנון פיקוח על האינטרס האישי של אחרים. מנגנוני פיקוח מצריכים פעולה קולקטיבית, ופעולה כזו אפשר לעשות רק באמצעות קולקטיבים – למשל המדינה.

13 Replies to “לבנקים אין אינטרס אישי – תשובה לאלן גרינספן”

  1. מה שדווקא יכול להקל על אי הוודאות הוא העובדה שלכל האנשים האלו אולי אין אינטרס משותף אבל יש אינטרס כמעט זהה (כסף וכבוד).
    מה שלא ברור הוא שאם הם כל כך מקדשים את האינטרס האישי כפתרון לכל בעיה (וכך מרשים לעצמם להתעלם מעשרות בעיות) איך אף אחד מהאנשים החכמים האלו לא לקח בחשבון מה שלנו פשוטי העם ברור לחלוטין. מנהלים שכאלו תמיד יעדיפו את האינטרס האישי שלהם מאשר את האינטרס של הארגון. לפעמים האינטרסים האלו חופפים אבל ממש לא תמיד.

    עוד דבר מדהים הוא שלמרות הכל בסופו של דבר שאתה מגיע לרמות ניהול שכאלו לתגמול אין באמת קשר לביצועים. בעוד שברור לכל שפקידה שטעתה בחשבון באלף דולר יכולה להיות מפוטרת ללא כל פיצוי, אף אחד מאותם מנהלים לא מפוטר למרות שטעו במיליארדים. כנראה ששוב האינטרס האישי של מקבלי ההחלטות (שיודעים שזזה יכל לקרות גם להם) נכנס לפעולה.

  2. נראה לי שהטענה שאנשים מסוגלים להתנהג שלא לפי אינטרס אישי דורשת הוכחה. מה ההבדל העקרוני בין מנגנוני פיקוח שנקראי "מנגנוני פיקוח" לבין מנגנוני פיקוח שנקראים "דירקטוריון של חברה"? אם בדרקטוריון החלטות מתקבלות בסופו של דבר על בסיס האינטרסים האישיים של החברים בו, למה שבמנגנון הפיקוח זה יהיה אחרת?

  3. מרק – לא יודע למה, אבל זה עובד.

    דובי – אתה אומר "לקבוצה אין אינטרנס", אבל התחשבות באינטרסים של בודדים מובילה לסיבוך אקפוננציאלי. אז מה עושים?

    אני לא בטוח כל-כך שלקבוצה איו אינטרס: זה מזכיר לי משהו מפיזיקה. לפי חוק קולון, חלקיקים חשמליים מפעילים כוח אחד על השני. מבחינה תיאורטית, בכל נקודה אפשר לחשב את סכום הכוחות שהיה פועל שם לו היה שם מטען חשמלי – זהו "שדה חשמלי", מונח תיאורטי ומתמטי, שלא קיים במציאות.

    אבל אז התברר שהשדה דווקא קיים במציאות, גם אם אין בכלל חלקיקים, והוא יותר מעניין מהחלקיקים עצמם.

  4. מודי: א. זה לא אני שאומר את זה, זה אנשי הבחירה הרציונלית.
    ב. הרשה לי לתקן: זה לא שאי אפשר להגדיר "אינטרס" של הבנק, אבל מה שאין זה ישות בשם "בנק" שהאינטרס הזה הוא האינטרס האישי שלה. בנקים הם ארגונים, אבל מי שיכול לפעול ולהחליט החלטות הם רק בני אדם. כל הרעיון של "היד הנעלמה" הוא שאם תאפשר לכל האנשים לפעול על פי האינטרס האישי שלהם, התוצאה הסופית תהיה לטובת כולם.
    לגבי האנלוגיה שלך: אין לי רקע בפיזיקה, אז קצת קשה לי להגיב עליה כאנלוגיה.

    מרק: מנגנוני פיקוח, בשאיפה, מנותקים מהאינטרסים של הדברים עליהם הם מפקחים. הבעיה עם מנגנון הפיקוח בשם "דירקטוריון" היא שיש חפיפה חלקית בין האינטרסים, ופעולות מסויימות יכולות לקדם את האינטרס האישי על חשבון האינטרס הקבוצתי. בגוף פיקוח חיצוני לא יהיה "ניגוד אינטרסים" שכזה.
    בכל מקרה, אני דוחה את הטענה של אנשי הבחירה הרציונלית שאנשים אינם יכולים לפעול שלא על פי האינטרס האישי שלהם. אתה אומר שזה דורש הוכחה? גם הטענה ההפוכה דורשת הוכחה, וטרם ראיתי כזו. אנשים בתוך קבוצה, וזה כל ספר בסיסי בפסיכולוגיה ילמד אותך, פועלים אחרת מאשר לבדם. עצם קיום הקבוצה משנה את "מצב התודעה" שלהם, וכתוצאה ההחלטות שלהם משתנות, וה"אני" שעליו מבוסס רעיון האינטרס האישי גדל כדי לכלול את כלל הקבוצה. ברגע שנוצרת זהות בין תפיסת האינטרס האישי לאינטרס הקבוצתי, הדינמיקה של קבלת ההחלטות בקבוצה משתנה לגמרי.
    אפשר אולי להגיד שהבעיה של הכלכלה בימינו היא שהיא מנוהלת על ידי כלכלנים.

  5. במציאות, בנק הוא לא בן אדם, אין לא רגשות, וגם לא אינטרסים. אבל ניתן לחשוב על מודל שבו יש "ארגונים" ולארגונים יש "אינטרסים", ואם המודל הזה עובד, למה לא להשתמש בו? השאלה היא אם הוא עובד, לא אם יש לזה צידוק.

    דובי – יש דוגמאות מובהקות לכך שקבוצה תנהג בניגוד לאינטרסים של חבריה? קשה לי כרגע לחשוב על משהו כזה.

    מרק – לחזק את דובי, הדירקטוריון לא מייצג את חברי הקבוצה, כי יש לו הטיה מובנית. למשל, חברי הדירקטוריון יהיו עשירים יותר מבעל מניות ממוצע, ולכן ייטו יותר לסיכונים (כי הם יכולים לעמוד בהם)

  6. מודי, זה לא שאי אפשר להגדיר אינטרסים של הבנק – אפשר. הבעיה שאין יצור בעל יכולת החלטה שהאינטרסים שלו הם האינטרסים של הבנק. רק לבני אדם (לצורך העניין) יש יכולת להגיע להחלטות, ובני אדם הם אף פעם לא בנק.
    וזה לא המודל שלי, זה המודל עליו מתבססים הכלכלנים. הם פשוט נוטים לשכוח את זה כשזה נוח להם.

    מכיר את "הטרגדיה של נחלת הכלל"? תעשה גיגול.

  7. קצת סדר:
    1. כלכלה היא אכן אינדיווידואלית בצורה קיצונית, ואומרת שכל אחד פועל לפי ההעדפות שלו.
    2. זה לא אומר שלא יכולים להיות שני אנשים שבנושא מסויים יהיו להן אותן העדפות ואותו אינטרס.
    3. זה גם לא אומר שלא אפשרי שיהיו לאנשים העדפות אלטרואיסטיות, או כאלה שהם בעד אידיאל מסויים, או בעד קבוצה מסויים. צריך להבחין בין העדפה ובין אינטרס. אני כותב את זה כי דובי כי לפי התגובה האחרונה שלך (דווקא לא לפי הפוסט) נראה שאתה חושב שאם, למשל, אמריקאי מיליונר מצביע לאובמה ולכן לתוכנית כלכלית שתגרום לכך שאותו מיליונר ישלם יותר מסים (אובמה הבטיח שהוא יעלה מיסים לאנשים בעלי 5% ההכנסה הגבוהה ביותר) אז זה לא מתאים להנחות של הכלכלה, וזו שגיאה מהנפוצות. לגיטימי מבחינת מדע הכלכלה שמישהו יעדיף לחיות בחברה שוויונית וצודקת יותר, גם אם הוא בעל הכוח.
    4. אבל זה קל מדי, ובוא נדבר באמת על בנק, ועל עובדים בבנק (מנהלים בדרגות שונות, דירקטוריון וכו') שכל מה שאכפת להם זה תגמולם האישי. מדע הכלכלה עוסק המון בסוגייה של התנגשות אינטרסים, או מה שנקרא "בעיית סוכן-מנהל" (agency problem), ויש תחום שלם שמתייחס לבעיה הזו ספציפית כפי שהיא מגיעה לניגודי האינטרסים בין בעלי מניות-דירקטוריון-מנהלים שנקרא corporate governance.
    5. אז איך אפשר לדבר על אינטרס של בנק? יש שתי דרכים. הראשונה היא ליצור מנגנונים שדרכם כל הפרטים יפעלו לאותה מטרה. יש תחום שלם בכלכלה שמדבר על זה: איך לייצר חוזים ותמריצים שיגרמו לאנשים שיש להם העדפות שונות לגלות אחד לשני את כל האינפורמציה, ולהתאמץ ולפעול למען מטרה אחת. פעמים רבות הפתרון הוא לא במוצלח ביותר (זה שהיינו מגיעים אליו אם כל העובדים בבנק היו שמים את רווחת הבנק על ראש שמחתם ומתעלמים לחלוטין מהאינטרסים שלהם) אלא משהו פחות טוב.
    6. ומה הדרך השניה? ובכן, לעתים פשוט אפשר לדבר על בנק כעל יישות, מכיוון שהשיח שלך הוא ברזולוציה אחרת. ניתן להניח כי ההטיות שבתוך הבנק ייצרו עיוות מסויים, אבל לא כזה שיגרום לבנק להתאבד. למשל, ניתן להניח כי גם בעלי המניות, וגם העובדים, וגם המנהלים, ירצו שבנק ימשיך להתקיים. אם הבנק קרס, כל אלו הפסידו. מבחינת העדפות לגבי קריסת הבנק, לכל הפרטים הללו היו העדפות זהות, גם אם יש ביניהם ניגוד אינטרסים לגבי חלוקת רווחי הבנק למשל. וזו כנראה היתה הכוונה של גרינספן.
    7. בקיצור, גרינספן לא "לא יישם את האינדיבידואליזם המתודולוגי": גם כאשר מיישמים אותו, יש עדיין אפשרות לדבר על קבוצות, אם של פרטים שיש להם העדפות זהות מסיבות מסויימות (אני עשיר ואתה עני, אבל שנינו מאמינים אידיאולוגית בשוויון) או שהמנגנון/מוסד בו הם נמצאים מביא לכך שהעדפות שונות מביאות לאותו אינטרס.
    8. והערה אחרונה לסדר: כאשר מתייחסים לאדם מאוד חכם ומוערך כטיפש, או לקבוצה שלמה של אנשים, במקרה זה כל הכלכלנים בניסוח כגון "מפתיע כל פעם מחדש לראות עד כמה מהר הם שוכחים את העקרון היסודי הזה" זה לא גורם לכותב להיראות רציני יותר, אלא להיפך.

  8. דובי – תודה! זה מושג שמסדר לי הרבה דברים בחשיבה.

    ברור לי שאתה מתנגד למודל הזה. אני רק חושב שהעובדה שלבנקים אין "באמת" אינטרס איננה הוכחה שהמודל שגוי. (זה כמו לומר שפיזיקת החלקיקים שגויה כי לקווארקים אין באמת צבע, או שהאינטרנט היא לא אוטוסטרדה כי אין שם מכוניות).

    אבל זה כן מטיל חובה על בעלי המודל – להראות ש"אינטרסים" של בנקים משפיעים על המציאות באופן דומה להשפעה של אינטרסים של אנשים על המציאות; שהמטאפורה תורמת להבנה ולא מפריעה לה. אם היו ממציאים מילה ("אורגרסים" = "יעד של ארגון") האם היה לך נוח יותר עם המודל?

    סיון – כשאתה מדבר בתוך המטאפורה (בנק = יישות), ואומר "רווחת הבנק" ו "הבנק מתאבד", אתה מדגיש שהמטאפורה חזקה מדי.

  9. סיון: א+ב: מסכים.
    ג' מסכים, אבל הרבה מודלים כלכליים מוותרים על האפשרות של "העדפות אלטרואיסטיות" מכיוון שאז המודל הופך לבלתי ניתן להפרכה. "איך מסבירים את זה שוורן באפט תרם את כל הונו לחסרי בית?" "היו לו העדפות אלטרואיסטיות". תודה רבה. יופי של הסבר. עכשיו אני מבין הכל הרבה יותר טוב. מזל שיש כלכלנים. זה, כמובן, לא אותו דבר כמו בעל הון שמצביע לאובאמה – אפשר בהחלט לנסח מערכת אינטרסים אישיים עם ראייה ארוכת טווח לפיה כדאי לבעל הון לשלם יותר מיסים כדי להשיג חברה שיוויונית יותר בה עצם הלגיטימיות של בעלות על הון נשמרת (ראה ביסמרק).
    ד+ה – אני מאוד סקפטי לגבי פתרונות של "תמריצים" לעובדים לשרת את האינטרס של בעלי החברה. יש להם נטייה להפוך למרכז ההוויה של העובד, וזה לאו דווקא פועל לטובת המעסיק.
    ו' אבל על זה בדיוק אני מדבר: כאשר מנהלים יודעים שהם מסוגלים למשוך משכורות כאלו שמשכורת שנתית אחת שווה יותר ממשכורת ממוצעת לאורך חיים שלמים, וכשהם יודעים שלא משנה כמה הם יפשלו הם יקבלו חבילת פרישה נאה, האינטרס שלהם הוא להראות רווחים גבוהים בטווח המיידי ולא לחשוב על הטווח הארוך – או לפחות לדאוג שהפגיעה בטווח הארוך תשאר נסתרת מעיני בעלי המניות עד לרגע האחרון.
    בוא נדבר על המושג הזה, "בעלי מניות" – הוא די שגוי. אנחנו צריכים לדבר על "רוכשי ומוכרי מניות", שהרי הם אלו שמשפיעים יותר מכל על הבנק. הם אלו שקובעים, ת'כלס, את מחיר המניה. להם יש אינטרס לרווחים גבוהים בטווח הקצר. הבורסה הופכת למעין תרמית פירמידה מעורבת עם רולטה רוסית: האחרון שקונה את המניות לפני שמתגלה האמת הוא זה שסובל. למרבה האירוניה, לבעלי המניות יש אינטרס שלא לחשוף את האמת, כדי לשמור על ערך המניות שלהם – האינטרס שלהם הוא להצליח למכור את המניה בערך גבוה, לפני שהאמת תתגלה. (אינני טוען שהיה להם מידע והם הסתירו אותו, רק שלא היה להם אינטרס לגלות את האמת לפני שמכרו את המניות).
    ז' אני עדיין לא מקבל את הטענה שאפשר להסתכל על בנק כארגון אוניטרי שכל מקבלי ההחלטות בו פועלים על סמך אינטרס משותף שזהה לאינטרס של הבנק כיישות. בהחלט יש חפיפה מסויימת לפרקים בין האינטרסים של אנשים מסויימים ושל הבנק, אבל החפיפה הזו היא בהכרח חלקית – גם חלק מהאנשים וגם חלק מהזמן – והמשמעות היא שאי אפשר להסתמך על כך, כפי שגרינשפן אמר שעשה, בתכנון מדיניות כלכלית.
    ח' אני מסכים. הכתיבה שלי היא פולמוסית ובולמוסית, בין השאר כדי לעורר דיון, אבל גם כי אני פשוט כזה. לא ניסיתי לטעון שגרינשפן טמבל, אלא שיש ליקוי מהותי באופן שמדע הכלכלה בוחן את העולם, חוסר קוהרנטיות שמאפיין את השיטה עצמה. זו לא ביקורת על האנשים, אלא על השיטה.

  10. מודי: שוב, אין לי בעיה עם זה שנגדיר מה האינטרסים של הבנק. ברור שלבנק יש אינטרסים. מה שאין לבנק זה היכולת לפעול כיישות אחידה למען האינטרסים הללו, משום שלבנק אין מוח משלו. יש לו מערכת קבלת החלטות שמבוססת כולה על קבלת ההחלטות של פרטים, ולפרטים הללו יש אינטרסים משלהם שחופפים רק חלקית את אלו של הבנק.
    גם אם תתכנת תוכנה שמטרתה לנהל את הבנק בלי מגע יד אדם לפי האינטרסים של הבנק, אני אציין שמישהו היה צריך להגדיר את האינטרסים של הבנק עבורו – וההגדרה הזו בהכרח מושפעת מהאינטרסים של אותו אדם (וגם למתכנת יש העדפות ואינטרסים שעשויים להשפיע).

    בוא נסתכל על משהו שקרוב אלי יותר: שיטות בחירות. לכאורה, לשיטת בחירות אין אינטרס. היא מקבלת קלט (הצבעה של אזרחים) ומוציאה פלט (פרלמנט/נשיא). אבל מישהו בנה את שיטת הבחירות הזו – והבניה של שיטת בחירות מבוססת על ההעדפות והאינטרסים של הפרטים שבנו אותה. כך, למפלגות קטנות יש אינטרס לשיטות בחירה פרופורציונליות יותר, ולמפלגות גדולות יש אינטרס לשיטות בחירה רובניות יותר. שיטת חלוקת המנדטים בישראל אמנם נחשבת פרופורציונלית, אבל יש התחכמות קטנה באופן חלוקת ה"מנדטים העודפים". השיטה הזו ידועה בישראל כ"באדר-עופר" (השם הפורמלי שלה הוא "האגנבך-בישופ"). באדר-עופר הם שני חברי כנסת, באדר מהליכוד ועופר מהעבודה. נחש לטובת מי עובדת שיטת הבחירות שהם הציעו?

  11. הנה עוד דוגמה: כשמיקרוסופט נתבעו להתפרק לכמה חברות כדי שלא תהיה מונופול, רבים טענו שלבעלי המניות של מיקרוסופט זה טוב: הם מקבלים מניות בכל אחת מחברות-הבת, ולהן יש פוטנציאל גדילה טוב יותר משל הקונגלומרט המקורי. אלא שלחברי הדירקטוריון ולמנהלים זה לא טוב: הם מאבדים כוח.

  12. אם הבנתי אותך נכון, אתה אומר שהמודל/המטאפורה נופלים כי:
    1. האינטרס של הבנק, בניגוד לאינטרס של אדם, אינו מנוהל ע"י הבנק עצמו, אלא ע"י מי שאמורים להיות נאמנים לאינטרס זה.
    2. ה"אינטרס" של הבנק אינו ברור ומוגדר, ואם כן, ע"י מישהו שהאינטרס שלו אחר.

    אני מסכים. שים לב שזה תופס גם לגבי אפוטרופוס לקטין, שאמור להיות נאמן לו, אבל יש לו גם אג'נדה משלו. (ואז, חוק הגנת הילד מקביל לרגולציה)

    באדר-עופר עובד כיום לטובת ש"ס וקדימה. ניתחנו אותו פעם בקורס תורת המשחקים, (וגם במבני נתונים) – זו דוגמה נפלאה. ויש עוד עיוותים רבים: זה שמי שלא הגיע לאחוז החסימה קולו נפסל, ולא נספר בהסכמי העודפים? הכל למען האינטרסים של המפלגות הגדולות.

  13. בסה"כ אנחנו די מסכימים, כשהשאלה היא היכן צריך לתת דגש.
    אני מניח שהתאוריה בכלכלה היא קצת כמו אותה ספינה רעועה שאתה מתקן אותה תוך כדי זה שאתה שט: אתה נשען על קרש רעוע ומתקין את חבל רפוי, נתלה מהחבל הרפוי ומתקן קרש שבור וכו'* – בכל מודל מניחים איזושהי הנחה שהיא לכל היותר קירוב ולא משהו שמתקיים. חלק מהסיפור הוא שבגלל שמודלים בכלכלה חייבים להיות מספיק פשוטים כדי לאפשר ניתוח. אתה קורא לזה חוסר קוהרנטיות. אני קורא לזה הדרך היחידה שאני חושב שאפשר להפליג. האלטרנטיבה היא שהספינה תעמוד על שרטון. אני מסכים שרק אם אתה אוסף מספיק מודלים קטנים, שבכל אחד מהם יש הנחות והפשטות אחרות, אתה יכול לקבל תובנות מהותיות.
    כדאי לזכור, למשל, שהקישור בין שכר המנהלים לרווח הוא בעצמו תוצאה של ניסיון לגרום לעובדים להתאמץ, שבעצם עבד בצורה מסויימת (בכ"ז, תשווה חברה פרטית לארגון ממשלתי), אבל גם יצר הטיה לטובת הטווח הקצר, שיצרה את הבעיות שרואים במשבר הנוכחי. ייתכן שתמריצים אלו, בתוספת בעיות פיקוח מצד הדירקטוריון, הובילו לבעיות שיצרו את הקריסה. אבל זה לא אומר שצריך לוותר על הניסיון לייצר מערכות תמריצים וכללים (כולל מבנה ארגוני, נורמות, שיטות מעקב וכו') כדי לנסות ולהחליש את ניגודי האינטרסים בארגונים.
    לגבי סוגיית מחזיקי המניות, אתה צודק חלקית. זה נכון כשמישהו קונה מניות לטווח קצר. במקרה כזה לא אכפת לו מה השווי האמיתי של המניה, אלא רק מה השווי שבו שהוא יכול למכור. אבל זה שונה במקרה של "בעלי עניין", אם אינדיווידואלים ואם קרנות פנסיה** שמחזיקים לאורך זמן מניות, ןלכן כן מוטרדים מהיום שבו יתגלו הקלפים והשוק יקרוס. לאנשים כאלו יש נציגים בדירקטוריון, וכשמדברים על "בעלי מניות" לרוב מתכוונים ל"דירקטוריון"***.

    *פעם ידעתי מה המקור של המטפורה הזו, שלא מתייחסת המקור לכלכלה, אבל שכחתי
    **כאמור, דיבור על האינטרסים של קרן פנסיה הוא קיצור לתאר את שיווי המשקל שנוצר בין מנהלי קרן הפנסיה, החוסכים, הוועדים וכו'. יש מודלים גם על זה.
    ***אבל מה אם האינטרס של הדירקטורים לא חופף בדיוק את זה של בעלי המניות? כאמור, חייבים להפליג. יש מודלים גם על זה.

סגור לתגובות.