אף מילה על פוקו

הייתי היום בהרצאה מעניינת על מדיניות אאוגנית במדינות שונות ברחבי העולם. מסתבר שלא רק שמספר מדינות בתוך ארה"ב (כמו גם במקומות אחרים בעולם) אימצו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 מדיניות אאוגנית ((עיקור של גורמים שנתפסו כשליליים מבחינה גנטית, בעיקר אנשים הלוקים בנפשם)), אלא שהמדיניות הזו המשיכה להתקיים, ואנשים רבים עוקרו בהתבסס עליה, עמוק אל תוך המאה ה-20. המקום האחרון במערב בו התקיים חוק כזה היה באורגון. הוא בוטל ב-1981.

כשחזרתי הביתה סיפרתי על ההרצאה לאשתי. אחד הדברים המעניינים, אמרתי לה, הוא שבעקבות הנאציזם (כמו גם גנטיקאים שהפריכו את הטענות שביסוד הדארוויניזם החברתי) תומכי האאוגניקה לא ויתרו על המדיניות הזו, אלא רק שינו את התירוץ לקידומה. במקום לדבר על הצלת הגזע מדעיכה, השיח השתנה כדי להתאים לשיח הזכויות: עלינו כחברה להגן על זכותו של הילד הפוטנציאלי להורים ראויים, ומוטב למנוע מראש את לידתו של ילד להורים שלא יוכלו לטפל בו מפאת מחלת נפש, מאשר לחכות שיוולד ואז להוציא אותו מרשות הוריו – אז גם יהפוך לנטל על החברה וגם יחיה חיים נוראיים בתנאים נפשיים בלתי נסבלים. ((אותם אנשים שתמכו באאוגניקה, אגב, הובילו גם את המאבק לקידום השימוש באמצעי מניעה בשנות ה-60 ולקידום המדיניות הליברלית של "פרו-בחירה", היינו התרת הפלות))

ואז היא אמרה משהו שהפתיע אותי קצת: אבל זה נכון. באמת עדיף למנוע מזוג של אנשים שלא מסוגלים אפילו לטפל בעצמם, שלא לדבר על ילד, להכנס להריון – וזה עוד לפני שחושבים בכלל על הנזק הנפשי שיגרם לאישה הלוקה בנפשה כשתכנס להריון. היא דיברה מנסיון, בעבר היא עבדה בהוסטל לחולי נפש. היא סיפרה שאמנם איש אינו מעקר אותם, אך בהחלט "מעודדים" את הנשים לשים התקן תוך-רחמי שמונע מהן להכנס להריון. אמנם מדובר בתהליך הרבה יותר הפיך מאשר עיקור, ובכל זאת – עד כמה שונה המדיניות הזו מהמדיניות הבלתי-ליברלית בעליל של עיקור הלוקים בנפשם? והאם הסיבה המוצעת אינה מוצדקת?

ניסיתי למצוא תשובה לטענות שלה. טענתי שאולי קל להגיד את זה על מקרי הקצה, אבל מה קורה במקרים הגבוליים? האם לא ניתן לטעון כי יש פה יותר מדי סכנה להבנייה חברתית של הלקות הנפשית שתביא להטייה פוליטית של הפגיעה בזכויות הרבייה? אבל האמת היא שלא שכנעתי את עצמי (ובטח שלא אותה). ועכשיו אני תקוע: מצד אחד, המדיניות הזו נראית לי קרובה מדי למדיניות העיקור, ומדיניות העיקור בפירוש נראית לי בלתי מוסרית. מצד שני, אני לא יכול להסביר למה הטיעון הזה אינו מוצדק. הטענה שהאנשים שהעלו את הטיעון הזה מלכתחילה לא באמת האמינו בו ורק השתמשו בו כדי לקדם מדיניות אאוגנית אינה אלא סוג של אד-היטלרום, ואינה יכולה לשלול את הטיעון עצמו בפני עצמה.

אז מה אני מפספס? האם יכול להיות שמניעת הריון מאנשים הלוקים בנפשם היא לגיטימית? ואם כן, איפה שמים את הגבול, ומי קובע? ואם לא – מה נגיד לילדים שיוולדו ישירות לידיה של המדינה?

אין תשובות בפוסט הזה. רק שאלות.

לא יכולתי להסתפק רק בהמלצה ברידר. לכו לקרוא את המדרש של נמרוד אבישר על סיפור עקדת יצחק. מרתק ומחכים.

12 Replies to “אף מילה על פוקו”

  1. אף מילה על פוקו, ובכל זאת; השאלה היא מי מגדיר מחלת נפש מהי. אם ההגדרות הללו ניתנות על ידי ועדה רפואית בפיקוח ממשלתי, זה מסוכן. ויותר מזה:
    1. אם האדם אחראי למעשיו, הוא מקבל את בחירותיו בעצמו. במקרה הזה זה מעשה נבלה למנוע ממנו להתרבות.
    2. אם האדם אינו אחראי למעשיו, הוא בלתי כשיר להיות הורה, לא להביא ילדים לעולם. לא חסרים זוגות שישמחו לאמץ תינוק.
    3. הסמקתי. תודה.

  2. בנוסף למה שנמרוד כתב.
    תוכל לפרט יותר על "הנזק הנפשי שיגרם לאישה הלוקה בנפשה כשתכנס להריון". באיזה נזק מדובר? עבור אילו מחלות נפש?
    מה עם אשה הלוקה בנפשה שמאוזנת בצורה תרופתית?
    מי מחליט?

  3. שושנה, המדובר על אנשים שאינם מסוגלים (על פי מי שקובע, היינו פסיכיאטרים) לחיות בצורה עצאית. מובן שלא מדובר על כל בן אדם שמשתמש בתרופות פסיכיאטריות, אלא אנשים שמתגוררים במוסדות (כגון אותו הוסטל בו עבדה אשתי). מיותר לציין שאם אשה משתחררת מהמוסד משום שהיא הגיעה לרמת עצמאות מספקת, אין שום דבר בעולם שמונע ממנה ללכת להוציא את ההתקן.

    ברור לי ש"מי מחליט" זו בעיה, וגם ציינתי זאת בפוסט, אבל זה נכון לגבי המקרים הגבוליים. מה לגבי המקרים הקיצוניים והברורים יותר?

  4. היה איזשהו מחקר, ואין לי מושג איך למצוא אותו, שטוען שירידת הפשיעה בארצות הברית היא תוצאה של פסיקת "פרו-בחירה" עשרים שנה קודם.

    ובאמת אני לא רואה דווקא פה בעיה גדולה. אם למישהו לוקח לעצמו זכות להכריח אדם לגור במוסד ולהזריק לו תרופות שלא בחר בהן, קל וחומר יוכל להכריח אותו לא להתרבות.

    "זה מעשה נבלה למנוע ממנו להתרבות" – בעולמנו הצפוף, נראה לי שלהתרבות הוא מעשה נבלה כשלעצמו.

  5. שתי נקודות נוספות:
    1. למחלות נפש בהרבה מקרים יש בסיס תורשתי. לדוגמה במקרה של סכיזופרניה הסיכון לילד לחלות הוא 10% אם אחד ההורים חולה, 50% אם שני ההורים. האם הוגן ללדת ואז למסור לאימוץ במקרה כזה?
    2. לגבי אישה הלוקה בנפשה ומאוזנת תרופתית – הרבה תרופות פסיכיאטריות גורמות נזקים לעובר ואסורות לנשים בהריון. וגם אם התרופה מותרת, השינויים ההורמונליים שמתרחשים בהריון יכולים בהחלט ובקלות להוציא מאיזון.
    אני אישית לא חושבת שמוסרי לעקר אנשים עם מחלות נפש, ואם כבר אז רק בתנאים מאוד מחמירים – למשל רק במקרה של מחלה תורשתית ועל סמך 5 חוות דעת מפסיכיאטרים בלתי תלויים אחד בשני.

  6. במקרים כאלה אני תמיד שואל את עצמי מה עדיף – מקרה קצה שבו אדם שראוי לגדל ילד יאבד את הזכות הזו, או המקרה בו אדם שאינו ראוי יוליד ילד כזה בכל זאת. קשה לי להגיד מה התשובה שלי, אבל אני נוטה להאמין שלמנוע מאדם ראוי לגדל ילד, חמור יותר מלתת לאדם לא ראוי.
    בכל מקרה, מחלות נפש יש ספק מסויים אם הן גנטיות, אבל מחלות אחרות אין ספק שהן גנטיות, ובכל זאת לא מונעים מאנשים שיש להם נטיה גנטית הרסנית ללדת.

  7. לדעתי לתת לאדם לא ראוי לגדל ילד זה מצב הרבה יותר גרוע מלמנוע מאדם ראוי לגדל ילד. ילד שיגדל בתנאי הזנחה והתעללות יסבול הרבה יותר מאדם שלא יכול להביא ילדים.

  8. אני רוצה להסב את תשומת לבכם לעובדה המצערת שגם אתם, למרבה הצער, כנראה תזמברו את הילד שלכם כמו שצריך. אם תרצו ואם לא. ואני מנחש (למרות שאני לא בטוח) שאף אחד שמגיב כאן לא היה מאושפז אי פעם.
    אבל ברצינות, למה ללכת רחוק? חסרים אנשים שאנחנו פוגשים ביום יום שברור לנו לחלוטין שהם לא צריכים לגדל ילדים, לעולם? אתם יודעים כמה הורים אני מכיר שלא הייתי נותן להם לגדל דג זהב, שלא לומר ילד? אף אחד לא יכניס אותם למוסד כי הם לא "מוגדרים" כחולי נפש, אבל זה ברור שהילד שלהם יצא מהמערכת יחסים הזו בשן ועין.
    אין לי דעה מוצקה על הנושא, אבל אני כן חושב שבסופו של דבר, רוב האנשים בעולם הם, במידה מסוימת, אותם מקרים גבוליים.

  9. פזית, אין בעיה. האם תתמכי באותה מידה בתוכנית שתחייב אותך עצמך לעבור עיקור, בגלל שאת בשטח האפור לפי איזה קריטריון רנדומלי כלשהו?

  10. דובי – כמו שכתבתי למעלה, אני לא בעד לעקר אף אחד. ואת כל שכתבתי כתבתי ביחס למקרים קיצוניים של מחלות פסיכיאטריות קשות ואנשים שבוודאות לא מסוגלים לטפל בילד. אני לחלוטין מסכימה עם המדיניות של לעודד ואולי אפילו לחייב נשים מאושפזות לשים התקן תוך רחמי שימנע מהן להביא ילדים בעודן מאושפזות ומאידך אפשר להוציא אותו במידה והאשה מחלימה ומעוניינת בכך.

    ביחס למקרים גבוליים אני מסכימה עם AP שרוב האנשים (כולל אותי) נופלים בקטגוריה הזאת, ואי אפשר לצפות מראש מי יהיה הורה טוב ומי לא. בטח שלא על סמך מחלת נפש קלה. חברה טובה שלי בדיכאון קליני עם התקפי חרדה קשים כבר שנים והיא אמא מצויינת, לעומת אנשים שנחשבים "נורמליים" והם חרא של הורים.

סגור לתגובות.