ספור ולבן

שלא תבינו אותי לא נכון – אני מאוד מאוד מקווה ש-Spore יהיה כל מה שמקווים שיהיה. אני אפילו אשקול לקנות סוף סוף מחשב שולחני נורמלי רק כדי לשחק בו ((המחשב היחיד שיש לי כרגע הוא לפטופ יליד 2003 שלא מסוגל אפילו להריץ את יוצר היצורים)). אבל יש משהו בהייפ סביבו שנשמע לי מוכר, מוכר מדי. לשם הדגמה:

אם הציפיות בעולם משחקי הווידאו יתגשמו, היציאה של Spore בספטמבר הקרוב תיזכר כנקודת מפנה היסטורית בתחום. משחק הסימולציה השאפתני, שפיתוחו ארך שש שנים, אמור לא רק לכבוש קהלים חדשים שלא נגעו במשחקים עד עתה – אלא גם להוכיח לספקנים שהתעשייה הרווחית להפליא הזו יכולה להחשב לאומנות ממש. כתב ניוזוויק, שהתנסה בגרסה מוקדמת ב-2005, סיפר כי עולם הגיימינג עוד מחכה ל"אזרח קיין" שלו, יצירת המופת הבלתי מעורערת שתרשים גם את מי שאינם חובבי המדיום. לדברי אותו הכתב, Spore יהיה לא רק זה, אלא גם "ספר התורה, 'מוצא המינים' ו-'2001: אודיסיאה בחלל' כאחד" של הגיימינג…

השחקן-אלוהים המתחיל אמנם לא שולט על כל פרט בדרך, אבל קובע את הבחירות החשובות – ממבנה התא הבודד, דרך מספר הרגליים, הכנפיים והשיניים שיהיו ליצור החדש, ועד לכיוון ההתפשטות בחלל. היצורים וסביבתם מגיבים להחלטותיו.

(דורה קישינבסקי, כלכליסט)

אם תאמצו קצת את הזכרון הגיימרי שלכם, התיאורים הללו, הסופרלטיבים, אפילו הפיצ'רים של המשחק, ישמעו מוכרים להפליא.

בסוף שנות ה-90 הכריז יוצר המשחקים המהולל פיטר מולינו על משחק שיעשה מהפכה בעולם משחקי המחשב, משהו שמעולם לא נראה, חוויה שלא תתואר: משחק אלוהים שבו השחקן באמת משחק אל, כזה שנענה לתפילות המאמינים ומעניש את הכופרים, כזה שעושה ניסים ומטפח את העם הנבחר שלו, וגם נלחם באלים אחרים במאבק להפוך לאל היחיד בעולם. המשחק השאפתני, כך הובטח, יהיה יצירת אמנות של ממש, ישתמש בבינה מלאכותית מתקדמת והשחקן יהיה בו שותף לבניית העולם, לא אחראי בלעדי למתרחש בו אבל גם לא בובה על חוט שמובלת על ידי מתכנני השלבים לאותן החלטות כמו כל שחקן אחר. שנתיים לפני יציאתו, ב-1999, כבר החל המשחק לזכות בפרסים על מקוריות, ועם צאתו לחנויות הוא זכה לביקורות נלהבות וציונים חריגים – וכמובן עוד ועוד פרסים על מהפכנות וגאונות ומקוריות.

ואז אנשים קנו אותו, ושיחקו בו, ובזה פחות או יותר זה נגמר. Black & White, המשחק עם הכי הרבה הייפ בראשית שנות ה-2000, התגלה כמשחק בינוני, חוזר על עצמו, ולא ממש מהנה. כן, שיחקתי אותו עד הסוף, אבל חוץ מהשקיעות הבאמת יפות והבילוי שבזריקת כפריים רנדומליים למעמקי הים, קשה להגיד שזה היה שוס גדול.

ההילולה סביב "נבג", שנמשכת כבר כמה שנים טובות, מזכירה יותר מדי את מה שהלך סביב "שחור ולבן". המילים אותן מילים, התיאורים אותם תיאורים, ההבטחות אותן הבטחות. מה הסיכוי שהאכזבה לא תהיה אותה אכזבה?

4 Replies to “ספור ולבן”

  1. איך שראיתי את שלל הכתבות המתלהבות עלה לי לראש Black & White. יש כמה מאפיינים למשחקים שיש להם אובר הייפ ומתגלים אח"כ כמשחקים בינוניים:
    1. כתבות מתלהבות של כתבים שאינם גיימרים, ושלא שיחקו את המשחק.
    2. זמן פיתוח ארוך במיוחד.
    3. היומרה למציאותיות. המציאות משעממת, לכן אנחנו משחקים.

    ולמשחק הזה יש את שלושתם.

  2. החשש בהחלט מוצדק. השאלה הראשונה ששאלתי כשראיתי לראשונה קטעים מהמשחק היה מה למעשה יבטיח שלא נשחק בו פעם אחת (ולפי עדות אחד המפתחים, אפשר לסיים אותו, במלואו, תוך כ-6 שעות משחק בלבד, אם "רצים" עליו) וזהו.

    אחרי ההדגמה אתמול אני קצת, אבל רק קצת, יותר רגוע. המשחק נראה חמוד מאוד, לא מזכיר יותר מדי דברים שראינו בעבר, והצלחתי למצוא בו לא מעט אלמנטים שדווקא כן מזמינים משחקיות חוזרת.

    עדיין, למרות שהתגובה הראשונית הייתה לנסות להמנע מהמשחק כמה שיותר מפחד שזה ישתלט על החיים, יש את הצד הסקפטי, שזוכר את המשחקי מרובי ההייפ הקודמים שיצאו מהתעשייה הזאת ולא הצדיקו את עצמם.

    עוד חודש נדע, אני מניח.

  3. השאלה היא עד כמה השונות בין ה"מינים" השונים שאפשר לייצר מתרגמת למשחקיות. כלומר – האם זה יהפוך ללא יותר מאשר סקין מגניב לאללה שלא ישפיע בכלום על המשחק (כמו משחקי RPG שאפשר לשחק גבר אדיר מימדים או אשה אנורקטית, אבל שניהם מצליחים לגרום לבדיוק אותה כמות נזק בכל מכה), או שבאמת, איכשהו, המשחקיות עצמה תשתנה בהתאם לסוג המין שאני אצור, כך שאני אשחק משחק שונה לגמרי כל פעם.

    אגב גם זה לא לגמרי מספיק: כזכור, ב-B&W אפשר היה לשחק כאל "טוב" וכאל "רע", ואלו היו שתי צורות משחק שונות בתכלית, אבל לשחק כאל טוב היה בעל מאפיינים של מה שהיום נקרא להם "גריינדינג", והאתגר שבצורת המשחק הזו באמת לא היה מספיק כדי לגרום לי לגמור את המשחק פעם שניה ככה.
    בהנתן שה"סיפור" תמיד ידוע מראש ולא מושפע במיוחד מההשפעה שלי כשחקן על העולם, קשה לי לראות כמה אפשר לשאוב משחקיות נוספת מהאלמנטים הקיימים במשחק.

    (זה לא אומר שמשחקים שכל פעם יוצאים זהים לגמרי לא יכולים להיות מהנים בפעם השניה והשלישית – גמרתי את מקס פיין הראשון יותר פעמים משאני זוכר — זה המשחק היחיד שלי שטרחתי להתקין מחדש לפחות שלוש פעמים, אבל אני פשוט לא רואה את ספור משיג את האפקט הזה באמצעות סיפור השלד שלו).

  4. אני לא מסכים איתך.
    Black & White היה לזמנו, ובעצם עדיין, משחק גאוני.
    נכון שההמשך היה גרוע וזה לא שינה את עולם המשחקים כפי שהיכרנו אותו אבל בכל זאת זה היה משחק שאני אישית הפקתי שעות רבות של הנאה ממנו והוא היה מקורי להבדיל מהמשחקים שיוצאים כל הזמן ובמקרה הטוב מביאים משהו חדש לסגנון משחק קיים.
    הכישלון היחיד, לטעמי, הוא של שאר חברות המשחקים שלא ניסו מספיק גם כן לחדש ולהביא משחקים באמת חדשים ולא שיפורים ושינויי נוסח של הקיימים ואולי של הצרכנים שלא תיגמלו כראוי. אבל זה כבר עניין אחר…

סגור לתגובות.