זהות בדויהאופוזיציהראשי

בלי שום קשר לפוסט שלי על זהות ישראלית, הבחנתי בעת האחרונה בכמה וכמה טקסטים שסובבים פחות או יותר סביב אותו נושא. כפי שקורה הרבה פעמים, לפעמים השיח הציבורי, או משהו כזה, מוביל הרבה אנשים לחשוב על אותו נושא גם בלי שהם ידברו האחד עם השני — קצת כמו שלעיתים קרובות כמה קבוצות של מדענים עובדים על אותו גילוי או פיתוח במקביל בלי לדעת האחת על השניה. לא מעט מזה, כמובן, נובע מהדרישה של נתניהו שהפלסטינים יכירו בישראל כמדינה יהודית (ולאחרונה, הספין המוצהר במסגרתו הציע שיהודים ישארו כאזרחי המדינה הפלסטינית). חלק מזה נובע מהדיון על שתי מדינות מול מדינה אחת. הסיבה פחות משנה. מה שמעניין הוא שמדברים על זה.

זהות צריכה לכלול לפחות שני אלמנטים: היא צריכה להגדיר מי בפנים, והיא צריכה להגדיר מי בחוץ. שתי ההגדרות הללו לא חייבות להיות ממצות – תתכן זהות שתשאיר שטחים אפורים: אנשים שלא בברור בפנים, אבל גם לא לגמרי בחוץ. מגילת העצמאות, למשל, מגדירה את ה"אנחנו" כ"הישוב העברי והתנועה הציונית" – מועצת העם כוללת את נציגיהם של שני אלו. במפורש המכריזים אינם רואים בעצמם נציגיו של "העם היהודי", אלא של אותו חלק ממנו שדוגל באידאולוגיה הציונית (טיוטות מוקדמות יותר של ההכרזה דווקא דיברו על החותמים כנציגי העם היהודי, אבל הדרג הפוליטי תיקן). המדינה, בהתאם, אינה "מדינת היהודים", אלא "מדינה יהודית" – היא יהודית באופיה, אבל היא לא שייכת ליהודים אלא לציונים. אפשר לזהות את המיקום של היהודים שאינם ציונים כשטח אפור – מחוץ ל"אנחנו" אבל עדיין יכולים להכנס פנימה – בכך ש"אנו קוראים לעם היהודי בתפוצות". כלומר, יש הכרה בכך שמדובר בקבוצה שאינה חופפת את ה"אנחנו", אם כי היא מכילה אותו, אבל שניתן לה להצטרף לתוך ה"אנחנו" הזה.

מאידך, ההכרזה כוללת גם הגדרה ברורה של מי לא בפנים, ולא יכולים להיות בפנים. המילה "ערבי" על הטיותיה מופיעה רק פעם אחת במגילה. היא לא מופיעה בפיסקה בה מושיטה ישראל יד למדינות השכנות, והיא אינה מופיעה בפיסקה על שיוויון הזכויות שיתקיים ללא הבדלי דת, גזע ומין. היא מופיעה אך ורק באותה פיסקה שאף מכילה את הביטוי "בתוך התקפת-הדמים הנערכת עלינו זה חדשים". אותם ערבים, נאמר, יכולים להשתתף בבניין המדינה על בסיס אזרחות מלאה ושווה, אבל גם אז הם ישארו "הם". השפה הלגליסטית – "אזרחות מלאה ושווה", לעומת השפה מלאת הפאתוס בכל חלק אחר, מבהירה זאת מעבר לכל ספק.

אבל אם ב-1948 מצאו קברניטי המדינה לנכון להגדיר אותה כ"מדינה יהודית" ולא כ"מדינת היהודים", עד מהרה התהפכו היוצרות. למדינה הצעירה היה צורך אקוטי בתמיכה של יהדות העולם, מחד, ומהות ה"יהודיות" של המדינה, בידי הנהגה חילונית למשעי שביקשה להבטיח את תדמיתה הדמוקרטית והליברלית של המדינה, נהייתה בעייתית. כך, ב-1952, כאשר ביקשה הכנסת להעניק מעמד חוקי להסתדרות הציונית, נאמר על ישראל רק כי היא "רואה עצמה כיצירת עם ישראל כולו". בחוק השבות (1950), החוק החשוב ביותר כנראה לזהותה היהודית של המדינה, לא מצאה הכנסת לנכון לכלול הגדרה כלשהי של מדינת ישראל. המדינה נמנעה באופן כללי מהגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית בחוק – כידוע, הכרזת העצמאות עצמה מעולם לא זכתה למעמד רשמי במדינה. בה בעת שהמדינה הבטיחה במגוון דרכים את ההגמוניה היהודית בה, היא התעקשה שלא לכנותה במפורש "מדינה יהודית".

גם בשנת 1985, כאשר נחקק סעיף לחוק יסוד הכנסת, הקובע את העילות לפסילת מפלגות מהתמודדות לכנסת, דובר על "שלילת קיומה של המדינה כמדינתו של העם היהודי", לצד סעיף האוסר את שלילת אופיה הדמוקרטי של המדינה. רק ב-2002 אוחדו שני הסעיפים ואומץ הנוסח הנוכחי, המדבר על שלילת קיומה של מדינת ישראל "כמדינה יהודית ודמוקרטית" – נוסח ששימש לראשונה בחוקי היסוד שנחקקו ב-1992.

אולי זה לא צריך להפתיע אותנו שדווקא אל מול צמיחת הזהות הפלסטינית, שבעצמה צמחה כתגובה לזהות הציונית, נוצר צורך מובהק יותר להגדיר את זהותה של מדינת ישראל עצמה. אין זה מספיק עוד להגיד של מי המדינה, צריך גם להגיד מה היא.

אבל, כמובן, הגדרת זהות של מדינה היא משימה בעייתית בעולם שבו הדמוקרטיה הליברלית היא המודל שכולם שואפים אליו. מדינות מערביות רבות נדרשות להגדיר את הערכים שלהן בחוקותיהן, אך אינן יכולות להגדיר את הערכים הללו במונחים תרבותיים צרים, בשל הלחץ הליברלי. נוצר מתח בין האופי הפרטיקולרי של מדינת הלאום לבין האידאל האוניברסליסטי של הדמוקרטיה הליברלית. מצד אחד למדינה יש גבולות – גיאוגרפיים ודמוגרפיים – ברורים, ומצד שני אין היא יכול להגדיר אותם בשום צורה שתייחד אותם מאזורים ואנשים אחרים סביבה. מדינות נדרשות להגדיר את הערכים שמאפיינים אותן כמדינתו של לאום ספציפי, אבל הערכים הללו חייבים להיות ערכים אוניברסליים.

כך קרה גם בחוקי היסוד של 1992 – שני חוקים שעוסקים בערכים אוניברסליים שאינם נובעים כלל מהיהדות (אפשר למצוא, כמובן, בסיס להם ביהדות, אבל לא משם נשאבו העקרונות שבבסיסם, בטח שלא באופן ישיר), אבל שויכו ל"ערכיה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית". המשפט הזה היה עובד לא פחות טוב בלי המילה "יהודית". למעשה, יותר משהמשפט הזה תולה את הבסיס לחוקים הללו בזהות היהודית של המדינה, הוא מנסה לעגן את הזהות היהודית של המדינה בערכים אוניברסליים כדי שלא יוכלו להשתמש אחר כך בזהות היהודית של המדינה כדי להגביל זכויות אוניברסליות. כלומר, הוא מנסה להבנות זהות יהודית מסויימת מאוד.

זו גם בעיה שעומדת בפני השמאל בישראל – הן השמאל של שתי מדינות לשני עמים, והן השמאל הדו-לאומי. אלו הראשונים עדיין צריכים למצוא דרך לפשר בין יהדותה של המדינה לבין הדמוקרטיות שלה; ואילו האחרונים צריכים למצוא דרך להגדיר זהות לאומית משותפת שאינה נתלית רק בערכים אוניברסליים, אלא גם במשהו שיהיה קשור למקום ולאנשים המאכלסים אותה.

אולי החולשה המשמעותית ביותר שלנו היא הקושי להגדיר לנו זהות. כמובן, אנשים כמוני – כאלו שהזהות הלאומית לא ממש חשובה להם בכל מקרה, שמהגרים למדינות אחרות ומאמצים בקלות ובשמחה זהות לאומית נוספת – לא ממש עוזרים. התפיסה של השמאלנים שמוציאים לעצמם דרכון אירופי (חדש! עכשיו גם לשמאלנים מזרחיים!) כפוליסת ביטוח, ממנה משתמע שהשמאל פחות מחוייב לחיים בישראל מאשר הימין, גם היא חלק מהבעיה הזו. אבל מצד שני, זה לא מפתיע: כן, השמאל פחות מחוייב לזהות הלאומית, משום שהוא קרוב יותר לערכים האוניברסליים ופחות לערכים הפרטיקולריסטיים. זה לא אומר שאנשי שמאל לא קשורים לארץ ולמדינה כמו אנשי ימין, בדיוק כמו שזה לא אומר שאנשי ימין נמנעים מלהגר למדינות אחרות ולקבל בשמחה אזרחויות זרות.1 זה פשוט אומר שהקו האדום עובר במקום אחר.

אם אנחנו שואפים באמת להגדיר זהות ישראלית (בין אם יהודית-דמוקרטית ובין אם דו-לאומית), אסור לנו לנסות לתלות את הזהות הזו בעקרונות אוניברסליים. האתגר העומד בפנינו, בראש ובראשונה, הוא להגדיר זהות כזו שמעוגנת בערכים פרטיקולריים כלשהו שאינם סותרים עקרונות אוניברסליים. אהבת הארץ, למשל, היא בסיס נוח להתחיל ממנו. פולקלור משותף. אין לי מושג. כל עוד לא נצליח לעשות זאת, אין שום סיבה שבעולם שאנשים יאמצו את הזהות שאנחנו מציעים להם.

אני מעריך שאני אקבל לא מעט תגובות עצבניות על חלק מהקביעות המעין-עובדתיות שאמרתי כאן. זה בסדר, אני מודע לזה שחלק מהדברים הם פרשנות בעייתית, לכל הפחות, להיסטוריה. לכו על זה. אני כותב את זה כאן כחלק מאימוץ העקרון של fail faster – לנסות דברים ורעיונות ולקבל עליהם ביקורת כמה שיותר מהר וכמה שיותר הרבה. מדי פעם אני אצא אולי קצת חומוס, אבל בין לבין אני ארוויח הרבה מאוד רעיונות חדשים.

כמובן, זה לא אומר שאני לא עומד מאחורי הדברים שאני אומר, או שאני אומר דברים בידיעה מפורשת שהם לא נכונים, אבל אני כן פתוח הרבה יותר מבעבר לביקורת ותיקונים. במילים אחרות – זה לא מאמר אקדמי, אל תצטטו אותי.

  1. הקהילה הישראלית בטורונטו מפעימה בימניותה, לפעמים. []

תגובות

זהות בדויה — 7 תגובות

  1. "נוצר מתח בין האופי הפרטיקולרי של מדינת הלאום לבין האידאל האוניברסליסטי של הדמוקרטיה הליברלית" – לי זה נשמע קרוב יותר לסתירה פנימית, שיווי משקל רעוע שעובד כל עוד המיעוטים הם קטנים ולא מרימים ראש.

  2. מעורר מחשבה.

    1. אני חושב שאתה נוטה חסד שלא לצורך ליחס השמאל לגבי זהות. יש המון דוגמאות של התנהגות פרטיקולריסטית של השמאל (באשר לזהות השבטית שלו-עצמו), וגם להתייחסות לזהות לאומית. חלק קטן מהשמאל מרגיש שהימין ניכס את סמלי הלאום ונרתע מהם (רתיעה פרטיקולריסטית!), אבל אני לא חושב שזה מאפיין את השמאל ברובו, וגם כשכן, יש לו בסיסי-זהות פרטיקולריסטיים אחרים (הדוגמה הגרוטסקית כמובן היא הרגש שיש לפעילי שמאל מסויימים כלפי הדגל הפלסטיני, כאילו הוא איננו נגוע בלאומיות גסה).

    2. אני גם חולק עליך באשר ליכולת להבנות זהות בצורה מתוכננת מלמעלה. זו תופעה שצומחת מלמטה. הנסיונות להגדיר זהות ישראלית שגם למיעוט הפלסטיני יש בה מקום נדונים לכשלון במודל של שתי מדינות (או ניהול סכסוך, שזה בעצם אותו דבר), ויש להם טעם בהקשר הדו-לאומי, אבל הם בעצם קיימים (כפי שהזכרת), ומוחלשים בגלל הסכסוך. מה שאפשר להבנות מלמעלה (והמנהיגים, כמו גם רוב העם, לא רוצים), הוא מערך הזדמנויות לדו-קיום שיחזקו את הבסיס המשותף הזה, ויצמצמו את ההצדקה לדימוי האחר כאוייב.

    לפני שני קיצים כתבתי על זהות בהרחבה יחסית: http://amihay.wordpress.com/2012/06/04/trio/

  3. מהדברים מבצבצת ההנחה שבאיזשהו אופן חשוב שתהיה לכל תושבי המדינה (שלנו או של האחרות) זהות משותפת אחת. זו הנחה מקובלת אבל אני חושב שהיא מוטעית – לא רק לגבי "קוסמופוליטיים" כמוך שאין להם בעיה לאמץ תרבויות אחרות אלא גם לאנשים שנוח להם לחיות בדיוק כאן.

    לגבי האנשים האלו שגרים בתוך גבולותיה של מדינה אחת, לא ברור למה הם כולם חייבים להיות בעלי זהות משותפת – שבהעדרה צריכים "להבנות" אותה ולהתיך את כולם לתוכה. אני למשל לא מזדהה כ"כפר-סבאי" אלא כיהודי-ליברלי שגר בכפר-סבא, וזה לא נראה לי בעיתי. אז מה רע ביהודי או ערבי או צ'רקסי שגר בישראל? למה הם כולם חייבים להזדהות כ"ישראלים" בני דת-משה או דת-מוחמד וכו'?

    אחת התכונות הלא ליברליות המאפינות את השמאל לדורותיו (גם לימין יש רבות כאלו) היא הנטיה להבניה, הנדסה, עיצוב של בני אדם. כאילו, אם קיימת אי התאמה בואו נהנדס את האנשים כדי להתאים אותם למוסדות הרצויים. הגישה הליברלית הפוכה. במקרה דנן היא תציע להשאיר את האנשים כפי שהם ולהנדס את המוסדות (המדינה) בהתאם.

  4. טוב, אני ניסיתי למצוא דרך יותר טובה להביע את את דעתי ולא כ"כ הצלחתי, אז אני מתנצל מראש שהתגובה הזו כתובה בצורה… לא מיטבית, בלשון המעטה.

    נתחיל מהדבר שהכי קפץ לי לעין כ"זה לא נכון". אני מדבר על החלק שבו אתה אומר: "זה לא אומר שאנשי שמאל לא קשורים לארץ ולמדינה כמו אנשי ימין […] זה פשוט אומר שהקו האדום עובר במקום אחר.". לטעמי אתה עושה לעצמך חיים קלים עם האמירה הזו. בעיני היא שקולה לאמירה "זה לא שאנשי ימין לא קשורים לערכים אוניברסליים כמו אנשי שמאל – זה פשוט אומר שהקו האדום עובר במקום אחר". כלומר, אני יכול לראות פרשנות שבה הקביעה שלך נכונה, אבל אז גם הקביעה השנייה (שלי) נכונה – ויותר מזה, ה"קו האדום" בשתיהן הוא אותו קו אדום, רק מסתכלים עליו מכיוונים שונים.

    בכלל, נדמה לי שמה שאתה מנסה להגיע אליו הוא שהזהות שלנו צריכה להיות כמו זהות קנדית, או בלגית – רק עם חומוס במקום שוקולד. הבעייה היא שאני לא קנדי או בלגי, ואני חושב שיש הבדל מהותי בינינו (בין שאני צודק ובין שלא). הדברים שחשובים לי הם לא הדברים שחשובים להם ולהיפך, העולם התרבותי שלנו שונה. ואם החברה שבה אנחנו חיים לא משקפת את העולם התרבותי שלנו, אז באמת למה שיהיה הבדל בין ישראל ו… כל מקום אחר?

    ואני חושב שפה יש נקודה לגבי ההבדל בין הזהות הפרטית שלי לדרך שבה היא משתקפת בחברה בכלל. אני לא חושב שיש לך בעייה עם זה שאני חרדי/קומוניסט/מזרחי/עציץ כך עוד זה נעשה בדלת אמותי. הבעייה שלך, במילים אחרות היא לא עם הזהות שלי, אלא רק עם איך אני מבטע אותן בחברה. לא ליתר דיוק איך החברה (או הרוב שבה) מבטא אותן כחברה. מה שאתה מנסה לעשות אם כן היא לא ליצור לי זהות חדשה, אלא לשכנע אותי שאת ה"ערכים הפרטיקולרים" שלי אני לא אמור להביע לידי ביטוי דרך החברה.
    עכשיו המאמר הנוכחי שלך מכיר במידה מסויימת בצורך או בזכות כן להביא לידי ביטוי "ערכים פרטיקולריים" (אני לא ממש שלם עם ההגדרה הזו, אני לא לגמרי בטוח למה) בחברה. ואתה מנסה להתמודד איתה ע"י ריקון של הזהות "שלי" מאותם אלמנטיים שנראים לך בעייתים (כלומר מעכשיו לא רק שאסור להביע את עצמי דרך המנגנונים החברתיים, עכשיו גם אסור לי להיות "כזה") ואתה נתקע בבעייה של במה להחליף אותם? זו נראית לי פחות בעייה של שתי מדינות (שאז צריך רק לקבוע מהם הגבולות ה"סבירים" לביטוי של ה"ערכים הפרטקולריים") והרבה יותר חמורה במקרה הדו-לאומי (שאז אני לא ממש רואה איך אתה מייצר מכנה תרבותי משותף).