זהות בדויהאופוזיציהראשי

תגובות

זהות בדויה — 7 תגובות

  1. "נוצר מתח בין האופי הפרטיקולרי של מדינת הלאום לבין האידאל האוניברסליסטי של הדמוקרטיה הליברלית" – לי זה נשמע קרוב יותר לסתירה פנימית, שיווי משקל רעוע שעובד כל עוד המיעוטים הם קטנים ולא מרימים ראש.

  2. מעורר מחשבה.

    1. אני חושב שאתה נוטה חסד שלא לצורך ליחס השמאל לגבי זהות. יש המון דוגמאות של התנהגות פרטיקולריסטית של השמאל (באשר לזהות השבטית שלו-עצמו), וגם להתייחסות לזהות לאומית. חלק קטן מהשמאל מרגיש שהימין ניכס את סמלי הלאום ונרתע מהם (רתיעה פרטיקולריסטית!), אבל אני לא חושב שזה מאפיין את השמאל ברובו, וגם כשכן, יש לו בסיסי-זהות פרטיקולריסטיים אחרים (הדוגמה הגרוטסקית כמובן היא הרגש שיש לפעילי שמאל מסויימים כלפי הדגל הפלסטיני, כאילו הוא איננו נגוע בלאומיות גסה).

    2. אני גם חולק עליך באשר ליכולת להבנות זהות בצורה מתוכננת מלמעלה. זו תופעה שצומחת מלמטה. הנסיונות להגדיר זהות ישראלית שגם למיעוט הפלסטיני יש בה מקום נדונים לכשלון במודל של שתי מדינות (או ניהול סכסוך, שזה בעצם אותו דבר), ויש להם טעם בהקשר הדו-לאומי, אבל הם בעצם קיימים (כפי שהזכרת), ומוחלשים בגלל הסכסוך. מה שאפשר להבנות מלמעלה (והמנהיגים, כמו גם רוב העם, לא רוצים), הוא מערך הזדמנויות לדו-קיום שיחזקו את הבסיס המשותף הזה, ויצמצמו את ההצדקה לדימוי האחר כאוייב.

    לפני שני קיצים כתבתי על זהות בהרחבה יחסית: http://amihay.wordpress.com/2012/06/04/trio/

  3. מהדברים מבצבצת ההנחה שבאיזשהו אופן חשוב שתהיה לכל תושבי המדינה (שלנו או של האחרות) זהות משותפת אחת. זו הנחה מקובלת אבל אני חושב שהיא מוטעית – לא רק לגבי "קוסמופוליטיים" כמוך שאין להם בעיה לאמץ תרבויות אחרות אלא גם לאנשים שנוח להם לחיות בדיוק כאן.

    לגבי האנשים האלו שגרים בתוך גבולותיה של מדינה אחת, לא ברור למה הם כולם חייבים להיות בעלי זהות משותפת – שבהעדרה צריכים "להבנות" אותה ולהתיך את כולם לתוכה. אני למשל לא מזדהה כ"כפר-סבאי" אלא כיהודי-ליברלי שגר בכפר-סבא, וזה לא נראה לי בעיתי. אז מה רע ביהודי או ערבי או צ'רקסי שגר בישראל? למה הם כולם חייבים להזדהות כ"ישראלים" בני דת-משה או דת-מוחמד וכו'?

    אחת התכונות הלא ליברליות המאפינות את השמאל לדורותיו (גם לימין יש רבות כאלו) היא הנטיה להבניה, הנדסה, עיצוב של בני אדם. כאילו, אם קיימת אי התאמה בואו נהנדס את האנשים כדי להתאים אותם למוסדות הרצויים. הגישה הליברלית הפוכה. במקרה דנן היא תציע להשאיר את האנשים כפי שהם ולהנדס את המוסדות (המדינה) בהתאם.

  4. טוב, אני ניסיתי למצוא דרך יותר טובה להביע את את דעתי ולא כ"כ הצלחתי, אז אני מתנצל מראש שהתגובה הזו כתובה בצורה… לא מיטבית, בלשון המעטה.

    נתחיל מהדבר שהכי קפץ לי לעין כ"זה לא נכון". אני מדבר על החלק שבו אתה אומר: "זה לא אומר שאנשי שמאל לא קשורים לארץ ולמדינה כמו אנשי ימין […] זה פשוט אומר שהקו האדום עובר במקום אחר.". לטעמי אתה עושה לעצמך חיים קלים עם האמירה הזו. בעיני היא שקולה לאמירה "זה לא שאנשי ימין לא קשורים לערכים אוניברסליים כמו אנשי שמאל – זה פשוט אומר שהקו האדום עובר במקום אחר". כלומר, אני יכול לראות פרשנות שבה הקביעה שלך נכונה, אבל אז גם הקביעה השנייה (שלי) נכונה – ויותר מזה, ה"קו האדום" בשתיהן הוא אותו קו אדום, רק מסתכלים עליו מכיוונים שונים.

    בכלל, נדמה לי שמה שאתה מנסה להגיע אליו הוא שהזהות שלנו צריכה להיות כמו זהות קנדית, או בלגית – רק עם חומוס במקום שוקולד. הבעייה היא שאני לא קנדי או בלגי, ואני חושב שיש הבדל מהותי בינינו (בין שאני צודק ובין שלא). הדברים שחשובים לי הם לא הדברים שחשובים להם ולהיפך, העולם התרבותי שלנו שונה. ואם החברה שבה אנחנו חיים לא משקפת את העולם התרבותי שלנו, אז באמת למה שיהיה הבדל בין ישראל ו… כל מקום אחר?

    ואני חושב שפה יש נקודה לגבי ההבדל בין הזהות הפרטית שלי לדרך שבה היא משתקפת בחברה בכלל. אני לא חושב שיש לך בעייה עם זה שאני חרדי/קומוניסט/מזרחי/עציץ כך עוד זה נעשה בדלת אמותי. הבעייה שלך, במילים אחרות היא לא עם הזהות שלי, אלא רק עם איך אני מבטע אותן בחברה. לא ליתר דיוק איך החברה (או הרוב שבה) מבטא אותן כחברה. מה שאתה מנסה לעשות אם כן היא לא ליצור לי זהות חדשה, אלא לשכנע אותי שאת ה"ערכים הפרטיקולרים" שלי אני לא אמור להביע לידי ביטוי דרך החברה.
    עכשיו המאמר הנוכחי שלך מכיר במידה מסויימת בצורך או בזכות כן להביא לידי ביטוי "ערכים פרטיקולריים" (אני לא ממש שלם עם ההגדרה הזו, אני לא לגמרי בטוח למה) בחברה. ואתה מנסה להתמודד איתה ע"י ריקון של הזהות "שלי" מאותם אלמנטיים שנראים לך בעייתים (כלומר מעכשיו לא רק שאסור להביע את עצמי דרך המנגנונים החברתיים, עכשיו גם אסור לי להיות "כזה") ואתה נתקע בבעייה של במה להחליף אותם? זו נראית לי פחות בעייה של שתי מדינות (שאז צריך רק לקבוע מהם הגבולות ה"סבירים" לביטוי של ה"ערכים הפרטקולריים") והרבה יותר חמורה במקרה הדו-לאומי (שאז אני לא ממש רואה איך אתה מייצר מכנה תרבותי משותף).