היום הבלוג מציין שבע שנים לקיומו, ולכבוד המאורע החלטתי לקיים סוף סוף חוב ישן שלי (לפני שתגיע שנת שמיטה). מדובר בפוסט שהוזמן על ידי אחד התורמים לקמפיין הפריימריז שלי (זוכרים את זה? הוי, משובות נעורים…). הוא שאל אותי למה, בעצם, אני חושב שהעמדה הליברטריאנית, של ימין כלכלי ושמאל חברתי, היא לא עקבית. כלומר, למה אדם שמאמין בשלל זכויות וחירויות לא יכול להאמין באותה מידה במרכזיותה של הזכות לקניין.

טיוטא של הפוסט הזה ישבה לי כבר הרבה זמן בקרביים של הבלוג, וכל פעם שהתקרבתי אליה חטפתי בלקאאוט מוחלט ולא הצלחתי להתקדם. אז החלטתי למחוק הכל ולהתחיל מההתחלה. נקודת הפתיחה שלי היא דיון שנערך לאחרונה בפייסבוק שנגע, בין השאר, בשאלת ההבדל בין השמרנים לליברלים בארה"ב (המונחים קצת מבלבלים, כי ליברלים, אבל הכוונה בארה"ב במונח הזה היא בד"כ ליברליזם חברתי עם יותר נכונות לפגוע בזכויות הקניין כדי לקדם זכויות אחרות; מרצ כאלה). בר הפלוגתא שלי בדיון טען ששמרנים מחוייבים לחירות, בניגוד לליברלים. אני קבלתי על העמדה הפשטנית הזו, בין השאר באמצעות בדיחה ישנה: איך קוראים לשמרן שגילה שהבת שלו לסבית? ליברל.

כמו כל בדיחה, יש בה גרעין של אמת – אבל כמובן שהדברים לא כל כך פשוטים. שמרן (כלומר, מי שהוא גם ימין כלכלי וגם ימין חברתי) שיגלה שבתו היא לסבית עשוי לשנות את עמדותיו בנושאים מסויימים. למשל, ההכרות האישית הקרובה עם צרכיה של לסבית עשויה להוביל אותו אותו לתמוך בזכויות להט"ב. אבל, כמובן, הדבר לא מחייב אותו לבצע את המעבר המלא לשמאל חברתי ושמאל כלכלי. המהלך יכול להעצר בכל מיני מקומות. אבל קשה יותר להצדיק תמיכה בזכויות של מיעוטים מיניים מבלי להצדיק גם תמיכה בזכויות של מיעוטים מגדריים או מיעוטים אתניים. לכן, תחנת העצירה הנוחה ביותר בדרך מימין לשמאל היא בעמדה הליברטריאנית. זוהי עמדה שהיא על פניה עקבית לגמרי בפני עצמה: המושג המרכזי הוא החרות, והוא משמש באופן זהה עבור כל האספקטים של החיים: חירות מינית, חירות דתית, חירות אמנותית, וגם, כמובן, חירות כלכלית.

למעשה, היא כל כך עקבית ורציונלית, במבט שטחי, עד כי ליברטריאנים רבים מתפתים להאמין שזו עמדה א-אידאולוגית, שהליברטריאניזם הוא נקודה ארכימדית, מחוץ למערכת, שמבטלת למעשה את האידאולוגיה כגורם משפיע, ומכאן שהיא "רציונלית" יותר מהעמדות האידאולוגיות מימין ומשמאל. כי הרי מה הוא הדבר שגורם לשמרן שגילה שבתו היא לסבית להפוך לליברל? אמפטיה. רגש. חוסר רציונליות. ומהו הדבר שגרם לאותו אדם להיות שמרן מלכתחילה? מסורת. דת. חוסר רציונליות. זו הסיבה שליברטריאנים רבים יאשימו אנשי שמאל בכך שהעמדות שלהם מעוותות על ידי אידאולוגיה, ובמרומז יטענו שהעמדות שלהם עצמם הן האמת הטהורה, שיקוף מדעי ונטול רגשות של המציאות. העניין הוא שגם בתקופה שאני עצמי הייתי ליברטריאן לא יכולתי להסכים לגישה הזו. הליברליזם, טענתי, צריך להיות "דת מדינה",1 כי הוא אידאולוגיה לא פחות מאשר השמרנות או הסוציאליזם. צריך ללמד אנשים להיות חופשיים — או, ליתר דיוק, צריך לחנך אותם לאפשר לאחרים לפעול בחופשיות. ומכאן – שליברטריאניזם הוא אידאולוגיה ככל האידאולוגיות. כלומר היא קובעת את "הראוי" ולא רק משקפת את "המצוי". היא יוצרת היררכיה של טוב. וברגע שמכירים בכך, מראית העין של עקביות קורסת.

כי ליברטריאן שמאמין שאפשר פשוט לתת לכל הורה לבחור את החינוך של ילדיו בעצמו, ושמהלך כזה יאפשר למדינה הליברטריאנית לשרוד, מוליך עצמו שולל. כלומר, באופן פרדוקסלי לחלוטין, כדי לקיים חברה ליברטריאנית, היא חייבת להיות ריכוזית — או לכל הפחות מהפכנית במובן הקומוניסטי של המילה, כלומר היא חייבת להתחיל מדיקטטורה של הליברטריאנים, שיהפכו את החברה בעל כורחה לחברה ליברטריאנית, ורק אז ניתן יהיה לשחרר את האזרחים לחיות את חייהם כאטומים עצמאיים.

אבל לא צריך ללכת לקיצוניות כזו כדי לראות את הכשלים של הליברטריאניזם כשיטה "טהורה". ופה אנחנו מגיעים לאינהרנטיות של תפיסה שמאלנית לעומת תפיסה ימנית. לחוסר הקוהרנטיות של "שמאל חברתי עם ימין כלכלי", כמו גם "ימין חברתי ושמאל כלכלי".

זכויות, כפי שכל אחד יודע, נוטות להתנגש אלו באלו לפעמים. מה שמנחה אותנו בקביעה איך להתמודד עם כל התנגשות כזו היא המערכת האידאולוגית שלנו. המערכת השמאל-ליברלית יוצרת סבך מורכב של העדפות וקשרים בין הזכויות השונות שמאפשר איזון ביניהם, כדי שאף זכות לא תפגע יותר מדי. יהיה זה שקר לטעון, כפי שטען אותו בר פלוגתא שלי מהדיון למעלה, שהליברלים החברתיים לא דואגים לחירות. להפך – הם דואגים לכל החירויות במידה שווה, ולכן הם מכירים בכך שלפעמים הזכות שתאלץ לוותר בהתנגשות בין כמה זכויות תהיה זכות הקניין – לפעמים ראוי לצמצם את חופש הקניין כדי להבטיח חירות אחרת שהפגיעה בה תהיה משמעותית מדי. ושימו לב: לצמצם, לא למחוק, לא להעלים. לא מדובר בקומוניזם (גם הוא, לדידי, לא אידאולוגיה קוהרנטית ויציבה, ואין זה מפתיע שבכל יישום של האידאולוגיה הזו היא הפכה כמעט מיד לגישה שדומה יותר דווקא לימין מוחלט). לקחת מס הכנסה פרוגרסיבי פוגע בחופש הקניין שלי, אבל ממש לא מבטל אותו.

אבל הגישה הליברטריאנית מעמידה תמיד את זכות הקניין כזכות הראשית. הקביעה הזו נובעת מכך שמבלי התערבות חיצונית, כל התנגשות בין זכויות תוביל בהכרח לנצחון זכות הקניין. כלומר, הגנה על זכויות אחרות מצריכה התערבות אקטיבית, בעוד שהגנה על זכות הקניין היא פאסיבית. לא צריך לעשות שום דבר כדי לשמור עליה – צריך רק לא לעשות שום דבר. חוסר הנכונות הזה לנקוף אצבע כדי להגן על זכויות אחרות ברגע שהדבר יפגע בזכויות הקניין נובע מהתועלת המוסרית של האידאולוגיה הליברטריאנית. אין זה מקרה שרוב המחזיקים בה הם אנשים ש"בנו את עצמם". לא רק שלשיטתם המדינה מונעת מהם להגיע למלוא הפוטנציאל שלהם, אלא שהאידאולוגיה שהם מחזיקים בה גם מאפשרת להם לטפח את הפנטזיה לפיה הם הנבחרים, כאילו העולם הוא מריטוקרטיה אמיתית וטהורה.

יסודותיה של התפיסה הזו נעוצים במה באותה אבחנה קלאסית של מקס וובר על המוסר הפרוטסטנטי. האסקטיציזם של הפרוטסטנטים נבע מכך שהם האמינו שהצלחה בחיים האלו היא אינדיקטור טוב להיותם מבין "הנבחרים" שילכו לגן-עדן. אינדיקטור, אבל לא מוחלט. כלומר, ההצלחה בחיים האלו יכולה אולי לתת להם מעט שלוות נפש, אבל הם עדיין לא יכולים לדעת בוודאות, ובוודאי שהם אינם יכולים לראות בהצלחה הכלכלית שלהם משום רשות לחטוא. מכאן נבעה צורת החיים של עבודה קשה, מבלי שפירות העבודה הזו ישמשו לדבר פרט להשקעה חזרה בעוד יותר עבודה קשה.

אידאולוגיה ליברטריאנית היא פחות או יותר מה שקורה כשלוקחים את הגישה הפרוטסטנטית הזו ומורידים ממנה את השכבה של אימה מוחלטת לגורלה של נפש האדם הנצחית: חטא היוהרה. האמונה שההצלחה שלי כרגע מוכיחה שאני יותר טוב מאלו שלא הצליחו, כי ההצלחה שלי היא תוצאה של האיכויות האישיות שלי ותו לא, והכשלון שלהם הוא תוצאה של האיכויות האישיות שלהם ותו לא. לכן לקחת מההצלחה שלי ולתת להם זה לא סתם פעולה לא יעילה כלכלית – זו עוולה מוסרית מהדרגה הראשונה. עיוות מוחלט של המוסר הטבעי.

במילים אחרות, העמדה הליברטריאנית היא לא באמת שמאל חברתי וימין כלכלי. היא רק ימין כלכלי. השמאל החברתי לא יכול לבוא לידי ביטוי כל עוד עליונותה של הזכות לקניין נשמרת בקנאות. האמירות לגבי חירויות הפרט האחרות נותרות לא יותר ממס שפתיים, והתוצאה היא שמרנות חברתית מתוך מחדל (להבדיל מימין "אמיתי" שבו השמרנות החברתית היא בכוונה תחילה).

העמדה הפרטיקולריסטית של הימין נובעת מתוך אמפטיה מוחלטת לקבוצת הפנים וחוסר אמפטיה מוחלט לקבוצת החוץ. העמדה האוניברסליסטית של הליברליזם החברתי נובעת מתוך אמפטיה לכלל וחוסר נכונות להציב גבולות בין סוגים של בני אדם (אלו, כמובן, מקרי הקיצון. רוב בני האדם אינם נוקטים עמדה מוחלטת לכאן או לכאן – גם שמאלנים נוקטים במידה של פרטיקולריזם, וגם ימנים מוכנים להכיר במידה של אמפטיה כלפי קבוצות חיצוניות בתנאים מסויימים). העמדה הליברטריאנית, לעומת זאת, בנויה לכאורה על חוסר אמפטיה לכל, אך למעשה היא מבוססת על אמפטיה כלפי אלו שהצליחו כלכלית. היא מאפשרת לכלכלה לקבוע את קווי הזהות באופן מוחלט (בכך היא דומה במקצת לקומוניזם, שוב), ואז מנציחה ומתחזקת אותם. השילוב של שיח ליברלי-חברתי לתוך האידאולוגיה הזו הוא, על כן, מזויף במקרה הרע, וסתם קישוט במקרה הטוב.

מי שחושק בעמדה קוהרנטית צריך לבחור, בסופו של דבר, בין ימין ושמאל. מובן, כאמור, שגם בתוך כל אחד מהמחנות יש עמדות שונות ונקודות איזון שונות, אבל הניסיון לשבת על הגדר דינו להכשל.

וזו הסיבה שנטשתי את הגישה הליברטריאנית ועברתי להיות שמאל סוציאל-דמוקרטי. אני מקווה שההסבר הזה, גם אם אינו משכנע, לפחות נהיר דיו.

  1. אז קראתי לזה הומניזם. []

תגובות

רק שמאל ושמאל — 70 תגובות

  1. דובי, אני לא מסכים שלכסף יש ערך, כלומר לא ערך אינטרינזי. כסף הוא לא יותר מאשר אמצעי גישה לטובין בעלי ערך, ולכן כשאתה מחלק כסף בין אנשים אתה לא יוצר ערך, אלא אתה קובע pattern חלוקה מסוים של טובין קיימים, שערכם כמובן לא תלוי בכסף שדרכו הם נרכשים.

    וזאת נקודה חשובה כי הימין מניח שמיסוי הוא סוג של שוד, אבל אם מבינים שכסף איננו רכוש בעל ערך אינטרינזי אלא מערכת יחסית מורכבת בין צרכנים ויצרנים, מבינים שמה שמיסוי עושה הוא בכלל לא כמו לקיחה של טובין חומריים מאדם והעברתם לאחר. וזה אני חושב המפתח איך לענות לטיעון המפורסם של נוזיק שמיסוי הוא עבודה בכפייה. במיוחד אם אנחנו מקבלים את התיאוריה הניאו קלאסית שערך כלכלי הוא דבר סובייקטיבי, ושהעבודה של אדם שווה לא יותר ולא פחות ממה שהשוק מוכן לשלם לו, לא ברור איך אפשר לטעון שמיסוי לוקח משהו מאנשים בעל ערך אובייקטיבי מדיד. כלומר השאלה אילו טובין אני זכאי לרכוש בתמורה לעבודה שאני מבצע (כמו לסרוג סוודרים או וואטאבר) היא לא שאלה כלכלית אלא שאלה נורמטיווית שאין לה תשובה אובייקטיבית במערכת המושגים הליברטריאנית. לכן הטענה של השמאל היא שאין זה צודק לתת לשוק לקבוע לאילו טובין אני זכאי בתמורה לעבודה שאני מבצע, ואין לליברטריאנים דרך להצדיק את דפוסי החלוקה המקריים שיוצר השוק.

  2. ניר:

    "אני פשוט לא סומך על שום אדם או גוף אנשים שיקבלו לידיהם סמכויות רחבות ולא ינצלו אותן לרעה, וההיסטוריה מגבה את דבריי"

    אני לא מבין את ההיגיון שלך. למה זה עדיף לתת סמכויות רחבות לתאגידים ולא למדינה, שלפחות בתיאוריה יש לאנשים איזושהי שליטה עליה? אנשים מאבדים את הבית, מתים ממחלות או מרעב בגלל החלטות של תאגידים פרטיים לפטר עובדים, למה זה לא עדיף לתת למדינה את האפשרות לספק לאנשים תעסוקה אם תאגידים פרטיים לא רוצים כי זה לא רווחי? זה סוג פתולוגי של עיוורון לחשוב שתאגידים פרטיים לא מנהלים לאנשים את החיים בדיוק כמו המדינה רק כי הם מוסדות פרטיים. בהרבה מובנים הם גרועים יותר מהמדינה כי אפשר להצביע מי יהיה בראש המדינה, אבל אי אפשר להצביע מי יהיה בראש התאגיד שאתה ומשפחתך תלויים בו למחייה.

  3. איזה סמכויות יש לתאגיד? החוזה שלך עם התאגיד שלך הוא חוזה דו צדדי, אתה יכול לפטר את התאגיד באותה מידה שהוא יכול לפטר אותך

    המדינה יכולה לעשות לך הכל, ואתה כנגדה לא יכול אלא להטיל פתק יחיד מבין מיליונים פעם ב…

    בנוסף, התאגיד אינו יכול להפעיל כנגדך אלימות, המשטר עושה זאת יום יום, ואם ממש נמאס לך אתה זכאי תמיד להקים תאגיד משלך, מדינה משלך לעולם לא ירשו לך להקים

  4. יש לתאגיד סמכות לעשות הרבה דברים- לפטר עובדים, לסכן אותם במקום עבודתם אם הרגולציות חלשות, לזהם את הסביבה, לעוות שווקים, לשחד פוליטיקאים (חוקית במקומות כמו ארה"ב) ועוד כהנה וכהנה.

    מה זאת אומרת "המדינה יכולה לעשות לך הכל"? גם תאגיד יכול לעשות לך הכל אילולא המדינה שתטיל עליו רגולציות, איזה מן טיעון זה?

    יש תאגידים שמפעילים אלימות ע"י שכירת כוחות שיטור פרטיים, למשל כדי לשבור הפגנות. אפילו בישראל עושים את זה. זה מיתוס שאם זה אלימות אז זה רק בא מהמדינה.

    ואתה מתעלם מהטיעון שלי. התלות של עובדים במעסיקים שלהם גרועה לא פחות אם לא יותר מתלות של אנשים במוסדות מדינה סוציאלית. אם העובד הוא חסר אמצעים להקים עסק משלו, ויש מחסור במקומות עבודה, ואין שום רשת ביטחון סוציאלית שתעזור לו אם הוא לא מוצא עבודה, אז הוא יכול למות מרעב או ממחלות, או לפחות לאבד את קורת הגג. איך זה לא נקרא להיות תלוי בגחמות של בירוקרטים מושחתים? כמו שאמרתי, במדינה אתה יכול לבחור לפחות נציגים, בתאגיד רק בעלי מניות בוחרים את המנכ"ל, למרות שמיליוני אנשים חיים עם התוצאות של ההחלטות שהם מקבלים. אם זה לא פאשיזם, אז אני לא יודע מה זה כן.

  5. בדמוקרטיה, לכל אדם יש קול.
    בליברטריניזם, לכל דולר יש קול.
    מה שמסביר למה עשירים רוצים להיות ליברטרים

    פפנר:
    זה לא משנה אם לכסף יש ערך או לא. הטיעון של דובי עובד גם אם תחליף דולרים במכוניות או בתים או מלפפונים או מים. עשר כוסות מים שוות הרבה יותר כשהן ברשותם של עשרה אנשים מאשר אם הן ברשות אדם אחד.

    ניר: "אני פשוט לא סומך על שום אדם או גוף אנשים שיקבלו לידיהם סמכויות רחבות ולא ינצלו אותן לרעה, וההיסטוריה מגבה את דבריי"
    לא משנה איזה משטר תבחר, לא תוכל להתגבר על חוק הברזל של האוליגרכיה. הליברטרים משלים עצמם באמונתם שללא ממשלה מרכזית חזקה אף אחד לא ימלא את החלל וינצל את כוחו לרעה. גם הסוציאליסטים משלים עצמם באותו האופן.

    שמעתי הרבה פעמים על המתח בין ערך השוויון וערך החופש, אבל לא מדברים על הערך השלישי של המהפכה הצרפתית – ערך האחווה. כשיש אחווה, המתח בין השוויון והחופש מתמוסס, כי אדם ירצה לנצל את החופש שלו כדי להגדיל את השוויון בינו לאחיו. לכן, השאלה המעניינת היא איזו אידיאולוגיה מטפחת אחווה.

  6. פטנר: הזכות של התאגיד לפטר אותך מאוזנת לחלוטין על ידי הזכות שלך להתפטר…אין לך מקבילה כזו מול המדינה

    לא הבנתי איך לתאגיד ׳ללא רגולציות לחלוטין׳ (כביכול באנרכיה) בכלל יש יתרון על פני העובדים, אתה אומר שהם ישכרו כוחות פרטיים, נו והעובדים לא יכולים להעמיד מיליציה ללא רגולציה, יכולים ועוד איך

    ולבסוף הטיעון שלך, שחלילה אני לא מתעלם ממנו, הוא פשוט מוטעה מהיסוד, לעסקים יש תחליף, תבדוק בכמה מקומות עבודה עבדת, ובקרב מכריך, למדינה לא

    מחסור במקומות עבודה נגרם כמעט תמיד ע״י רגולציות וחסמים ממשלתיים, תסיר אותן ותהיה עבודה, תחזיר את האחריות לקהילה ותראה איך האנשים עצמם דואגים לעניים (ראה החרדים בישראל והיהודים בגולה)

    מודי התולש; אתה מתעלם מהעובדה הידועה שאנשים לא יעבדו בייצור בתים מלפפונים או מכוניות אם תחלק כטוב בעיניך את פרי עמלם, לכן כמו בכל מדינה סוציאליסטית/קומוניסטית, תישאר בלי אוטו בלי מלפפון ואולי גם בלי בית

    כלל הברזל של האוליגרכיה, נקודה חשובה, רק חברה אזרחית חזקה ומוסדות פוליטיים מוגבלים יכולים לשבור את הכלל, וזה בדיוק משטר ליברלי

    לגבי המהפכה הצרפתית, תרשה לי להזכיר לך את הגליוטינה, את ׳ימי הטרור׳ ומלחמות נפוליון כאות ל׳אחווה׳ הרבה ששרתה שם

  7. "כלל הברזל של האוליגרכיה, נקודה חשובה, רק חברה אזרחית חזקה ומוסדות פוליטיים מוגבלים יכולים לשבור את הכלל, וזה בדיוק משטר ליברלי"

    אמת ויציב. ולכן אין לך ויכוח כאן עם אוטוקרטים שמעוניינים ב"דיקטטורה של הפרולטריון". כולנו ליברלים במובן הזה, שאנחנו מעוניינים בחברה אזרחית רחבה ומגוונת ככל האפשר, ולא במשטר שבו החברה האזרחית נמעכת על ידי השלטון.

    אבל – וזה בשום פנים ואופן לא חדש – תמיד היה מתח בין האוליגרכיה, השלטון המרכזי, והעם הפשוט. כשלפעמים השלטון המרכזי נוטה לחזק את האוליגרכים (או שהוא נתון בידיהם לזמן מה), ולפעמים לשבור את האוליגרכיה. אם אני מבין נכון, החשדנות שלכם (ליברטנים) כלפי השלטון המרכזי כה גדולה שאתם מוכנים לתת הכל בידי האוליגרכיה הכלכלית. אבל היא מסוכנת לא פחות. איזון. איזון הוא מילת המפתח.

  8. אני לא מוכן לתת דבר בידי בעלי העסקים, מלבד הזכות להציע לי את מרכולתם, אותה אין איש חייב לקנות

  9. הסוציאליים למינהם, מעוניינים לתת ל׳נציגי העם׳ את הזכות להחרים כספים באופן (כמעט) חופשי, לצורך כך הם זקוקים לעליונות פיזית על פני ההמון שלא ישמח שלוקחים לו את כספו, לכן נוצר כמעט תמיד משטר חזק ואזרחים חלשים

  10. עומר, העיקר שאני משתמש באנשי קש. בשום מקום לא אמרתי שזה מה שהליב'אנים יעשו. אמרתי שבאופן פרדוקסלי, זה מה שחייבים לעשות כדי להגיע לחברה ליב'אנית.

  11. ניר, אתה מתבלבל בין סוציאליזם לבין דיקטטורה. בדיקטטורה אפשר להחרים לך רכוש באופן חופשי. לא בדמוקרטיה. שם יש לך מנגנוני כח בתוך השלטון עצמו (רשות מחוקקת, בתי משפט) שיעזרו לך מול רשויות אחרות (רשות המיסים).

  12. אני לא מתבלבל, כלל הברזל של האוליגרכיה מדבר בדיוק על זה…

    אם לממשלה מותר למסות אותך בכל שיעור ולהטיל כל סוג של מס, אזי זה לא משנה בהרבה אם מדובר בדמוקרטיה, הרי הכח בידם, ראה-ישראל

  13. "הרי הכח בידם"?

    טוב, זו הנקודה של דובי – יש מנגנוני כח, תרצה או לא תרצה. השאלה היא איך אתה מגביל את הכח שלהם. התשובה בדמוקרטיה מודרנית היא להפריד את הרשויות לגופים יריבים, ולאפשר לך כאזרח פשוט להפעיל אותם זה כנגד זה.

    הנסיון לדמיין מצב שבו אין מנגנוני כח כלל נראה לי מאוד מוזר. הנסיון להביא למצב כזה נראה לי מסוכן. הרי מנגנוני הכח המשמעותיים ביותר הם מערכת הבטחון על הנספחים התעשייתיים העצומים שלה. אלה לא יעלמו את תפסיק לפקח עליהם באמצעות עתונות חופשית (גם מאילוצים כלכליים) ונבחרי ציבור. הם ישתלטו על המשק כולו (כמו ברוסיה).

  14. גם במונרכיה אבסולוטית, תרצה או לא, יש מוקדי כח, נו אז? זוהי עובדה בלתי משתנה?

  15. טוב, אחרי כמה ימים ללא מחשב אני יכול לשוב לדיון.

    דובי:
    קודם כל, הערה טרמינולוגית, הדיבור על "יצירת ערך" הוא קצת רב משמעי (איזה ערך ולמי בדיוק). אני חושב שרוב הזמן דיברתי על יצירת ערך במשמעות של תופסת להון (כלומר הגדלת היכולת שלנו לעשות דברים). חוץ מזה יש לנו את הנושא של הגדלת האושר – ואנחנו יודעים כמה דברים על הקשר בין השניים – לא שאני חושב שיש איזשהו קונצנזוס של מומחים עדיין אבל גן יש איזשהי תמונה כללית שאפשר להתיחס אליה.
    אני גם חושב שאתה ממעיט ביכולת של התאנגנויות וולטריות (דוגמת עמותות) מצד אחד ונותן יותר מידי קרדיט למה שפעילות ממשלתית יכולה להשיג. לא שזו נקודה כ"כ חשובה, כי הטענה שליברטאנים נסמכים אך ורק על התארגנות וולנטרית היא פשוט לא נכונה – גם אצל מילטון פרידמן (שקשה יהיה להגדיר אותו כלא ליברטאני) תמצא דיון לגבי מה התפקיד הנכון של הממשלה, כולל מס הכנסה שלילי. אבל מה שבאמת רציתי לדבר עליו זו הפיסקה השלישית שלך.
    אז אנחנו מדברים על תחבורה ציבורית. עכשיו אמורים לבוא שורה של טיעונים ליברטאנים קאלסיים: המערכת תהיה מאוד לא "יעילה", איך אתה מחליט כמה תחבורה ציבורית לממן, אתה מעוות את העדפות של אנשים וכו'. אני לא רוצה לדבר על אף אחד מהם. בוא נניח שיש לי שרביט קסמים שבהנפה אחת שלו אני מסוגל להתמודד עם הבעיות הללו. אני רוצה לשאול שאלה אחרת, אתה אמרת שהערך שתחבורה ציבורית מייצרת מגיע לידי השכבות החלשות, האומנם? הבוס שלי מנהל בחרבת היי-טק ואישתו עורכת דין. הוא נוסע ברכבת מרחובות לת"א (כמעט) כל יום. אחד החברים שלי הוא דוקטורנט לסטטיסטיקה בת"א ואישתו עובדת בכמה משרות שקשורות לריקוד והם גרים החצי דירה בדרום ת"א. הוא נוסע ברכב, היא הולכת ברגל (רוב הזמן).
    עכשיו זו די בבירור דוגמה מ-א-ו-ד אנקדוטלית שבה יותר מההון שמושקע במערכת הולך לטובת האנשים "הלא נכונים" (במובן הזה שלא אלו האנשים שבהם רצית לתמוך). השאלה היא האם מדובר בחריגה והאם יש לנו אפשרות יותר טובה? אני אטען שלא מדובר בחריגה. התחבורה ציבורית היא יותר משתלמת ככל שאתה צריך לנסוע יותר רחוק וזה לא נכון להגיד שאנשים משכבות יותר מבוססות לא משתשמים בתחבורה ציבורית. במובן הזה המערכת לא ממש "מייצרת ערך" לשכבות החלשות אלא לשכבות שגרות רחוק ממקום העבודה שלהם. החלק המשווה שלהן בא דווקא מהעובדה שהן פשוט ממונות יותר ע"י השכבות החזקות.
    אז הנה רעיון בשבילך, מה דעתך שנוותר על תחבורה ציבורית ובמקום זה פשוט נשלם קצת יותר לשכבות החלשות (בצורה של זיכוי במס הכנסה/דמי אבטלה)? גם ניתן לאנשים להחליט על מה *הם* רוצים להוציא את הכסף, גם נרוויח את ההפרש מכך שנפסיק לממן אנשים שלא ממש צריך את העזרה הזו וגם ייוצר שוק של תחבורה ציבורית על כל היתרונות שבו.

  16. Fafner:
    התחלתי לעבור על כל מיני הגדרות של סוציאליזם, עד שהגעתי למסקנה שזה לא ממש משנה. בוא ונסכים שמטרת הדיון כאן היא על דרך ההתנהלות הראוייה של המדינה, זו הייתה הכוונה המקורית שלי כששאלתי את דובי, זו הנקודה העיקרית בדיונים הליברטאנים ובזה עסק רוב הדיון עד כה. אני לא חושב שתמצא ליברטאן שיגיע שאסור לך לחיות בקיבוץ אם זה מה שאתה רוצה – אם המדינה תתערב בהחלטה הזו לעומת זה…

    עכשיו אני במיוחד רוצה להתיחס לנושא של הזכויות, כי פה אני חושב היגענו למצב של בלאגן רציני. אפשר לדבר על זכויות בשני מובנים: זכאות ויכולת מימוש. עכשיו, כולנו נסכים שהזכאות של כולם צריכה להיות שווה (אלא אם אנחנו מגבילים אותה כענישה). הנקודה שאתה העלית היא שזה לא עוזר לי להיות זכאוי למשהו אם אין לי את היכולת לממש אותו. נכון, אבל בניגוד לזכאות, אין לא מכיר שיטה שמכירה בשיוויון ביכולת המימוש. כדוגמה, אני לא יכול להיות שחקן כדורסל מקצועי, אני לא יכול להיות שחקן שקספירי בקאמרי ואני לא יכול להיות מלכת היופי (חביבת הקהל – אולי, מלכת היופי – לא). יותר מזה, בכלל לא ברור ששיוויון ביכולת המימוש הוא דבר טוב: למה זה הוגן שמי שמשקיע יותר יקבל את אותו דבר כמו כל אחד אחר? זו מערכת שמעודדת אנשים שלא להשקיע. הנקודה שאני מנסה להגיע אליה היא שחלוקה מחדש של ההון לא יכולה להיות מוצדקת במונחים של "שיוויון זכויות", כי מדובר במשמעות אלרת של זכויות.

    עוד נקודה ששווה להזכיר היא שזכויות במקור היו של האזרח אל מול השלטון, מול המעשיק שלך אין לך זכות יש לך חוזה. אבל מאחר שאין לך ברירה שלא להכנס להסכם חוזי אל מול המדינה, ישנו המנגנון של הזכויות במקום. עכשיו, בימינו הרחבנו את ההגדרה שאנחנו מדברים על זכויות העובד, זכויות בעלי חיים ועוד. במובן הזה, אם אתה לא מרוצה מתנאי העסקה שלך (לא ביטיחותיים, נגיד) אז תתפטר. שים לב לכמה תנאים נופסים אתה זקוק: שלא ניתן יהיה להקים עסק חלופי ושלא ניתן יהיה למצוא עבודה חלופית. עכשיו אני אטען שצריך תנאים מאוד קיצוניים כדי לדמיין מצב שזה קורה בו. יותר מזה, אני אטען שדווקא התערבות ממשלתית עוזרת לייצר את המצבים הללו.

  17. המוטיב החוזר בכל הטיעונים הליברטאניים הוא הטענה שכל דבר שהממשלה עושה הוא רע – זו אקסיומה? או שזה נובע לוגית מאקסיומות אחרות? או שמא זה פשוט מן מקרה ממוזל שכזה?

    נדמה לי אפילו שיש כאן יותר מרמז לכך שכל דבר רע הוא תוצאה של מדיניות ממשלתית.

  18. עומר:
    "הטענה שכל דבר שהממשלה עושה הוא רע – זו אקסיומה?"
    זו ממש לא אקסיומה, זו גם לא טענה שליברטאנים (להוציא אולי את הזרם האנרכיסטי) יקבלו אותה כנכונה. ליברטאנים (שוב, להוציא את הזרם האנרכיסטי) כן מיעדים תפקיד לממשלה. יש שתי סיבות שזה המוטיב החוזר בכל הדיונים עם ליברטאנים: הראשונה היא שבמקרים שבהם הליברטאנים מסכימים שיש תפקיד לממשלה יש פחות ויכוח (כלומר יש לנו כאן מקרה של survivors bias). השניה היא שזו מעיין תגובה חצי פאבלובית, זה הטיעון הכי קל לתת ב"שלוף" כשמתקילים אותך ויש סיכוי סביר שהוא יהיה "נכון" – ולפחות בזה הוא לא שונה מכל "סלוגן" של תנועה פוליטית.

    נקודה נוספת היא מה זה רע? אני לא חושב שחוץ מקבוצה מאוד קיצונית ליברטאנים באמת חושבים שתשלום מיסים שקול לשוד מזויין (כלומר כלום יעדיפו לשלם מיסים על פני להישדד). מה שכן, אנחנו מאמינים יש לנו מגנון שנקרא שוק משוכלל שהוא מושלם בתיאוריה (כלומר בתנאים אידיאליים) וכנראה לא כ"כ רחוק מזה בפועל (כלומר בתנאים לא אידאליים). ובנוסף על כך, יש לו את היתרון של להיות מאוד-מאוד-מאוד זול. כלומר יהיה מאוד קשה לבנות מנגנון אלטרנטיבי לפתור את הבעייה באופן עדיף. לכן אני אעדיף במידת האפשר לסדר את הבעייה באופן כזה שאני אוכל להפעיל את הכלי המאוד יעיל הזה שיש לי.

  19. תודה, נועם.

    עד היום נתקלתי בעיקר בליברטאנים מהזן הקיצוני: למדינה אין תפקיד פרט מניהוח מערכת בטחון – וזו עמדה שנראית לי מאוד מאוד מסוכנת, מסיבות שציינתי למעלה.
    אבל בתור מישהו שמכיר קצת כלכלה ותורת משחקים, אני חייב לציין, שההיתלות בשוק משוכלל על מנת לקבל תוצאות אופטימליות נראית לי ריאלית בערך כמו ההתלות של קומוניסטים בשוק מכוון לחלוטין. עצם קיומו של שוק כזה (שלא להזכיר את התנאים לכך שהוא יתן תוצאות אופטימליות) מותנה בכל כך הרבה תנאים, ובעיקר בקיומם של מנגנוני אכיפה ורגולציה…
    הסטורית, אין לך שווקים מסודרים לפני שיש לך רגולציה, ולא במקרה.

    הסוציאליזם שאני אוהד דורש שהמדינה תספק אלטרנטיבה בסיסית (למשל בנק הדואר) – ורגולציה של שאר השוק (למשל – הגבלת עמלות בבנקים גדולים) שתהיה פשוטה ככל האפשר.