מה עובר על מצריםhere be dragonsראשי

דמוקרטיה זה לא דבר קל. דמוקרטיזציה זה עוד הרבה יותר קשה. קל לנו להסתכל על שכנינו וללעוג להם על מה שמתרחש שם – מפגינים שקוראים לדמוקרטיה ומריעים, בבת אחת, לצבא שמבצע הפיכה ומפיל נשיא נבחר; האלימות הקשה בהתנגשויות בין תומכי מורסי למתנגדיו; וכמובן, מקרי האונס הקשים עליהם דווח בתקשורת בימים האחרונים. כל אלו משקפים חברה שטרם הטמיעה, אפילו ברמה הבסיסית ביותר, עקרונות בסיסיים של שלטון החוק ושל שיוויון. מעטים העמים שמגיעים לשלב הדמוקרטיזציה כשהם כבר בשלים ומוכנים עם הערכים הללו. ישראל, מהבחינה הזו, היא פלא לא קטן, ועם לא מעט מזל. עם כל הביקורת המוצדקת על הדמוקרטיה הישראלית, במיוחד בראשית דרכה, אין ספק שהרבה מאוד דברים נעשו אז נכון, ואיפשרו את שרידתו של המשטר הדמוקרטי בסביבה לא ממש ידידותית. במרבית המקרים, הציבור צריך ללמוד דמוקרטיה תוך כדי עשיה. וזה, כאמור, ממש לא פשוט.

עם זאת, לא כדאי גם להפריז בביקורת על התנהלות הצבא המצרי, שריסן את עצמו ודאג לשמור על אהדת הציבור, בין השאר על-ידי מינוי נשיא בית המשפט החוקתי העליון לנשיא זמני (במקום, נגיד, את גנרל סיסי עצמו).

אני לא אנסה לתת ניתוח סוציולוגי או היסטורי של ההתפתחויות שהביאו לנפילתו של ממשל מורסי. אני כן רוצה להציע כמה נקודות מנקודת מבט מדע-מדינתית שיצביע על הבעיות המבניות ועל מה אפשר לתקן כדי לתת לממשל הבא יותר סיכוי להגיע לבחירות שלאחר מכן בשלמותו.

החטא הקדמון, אם תרצו, של השיטה המצרית הוא הדבקות במשטר חצי-נשיאותי. אפשר להבין אותם – קל יותר לקחת שיטה קיימת ולתקן אותה מאשר להחליף הכל בבת אחת, מה גם ששיטות נשיאותיות חביבות במיוחד על מדינות שעוברות דמוקרטיזציה. אבל שיטות נשיאותיות, כולל השיטה החצי-נשיאותית, הן לא יותר מאשר פירצה הקוראת לדיקטטוריזציה של המשטר. הריסון שראש הממשלה אמור להכניס לשיטה (זה ה"חצי") פשוט אינו עובד כאשר לנשיא יש סמכויות רחבות כל כך, כפי שכמעט תמיד ניתנות לו במעבר לדמוקרטיה. זה בטח לא עזר שהבית התחתון של הפרלמנט המצרי היה מושעה לאורך רוב הקדנציה של מורסי בשל החלטה של בית המשפט העליון. שיטה פרלמנטרית טהורה, יש להניח, הייתה מקלה על האופוזיציה להפיל את הממשלה מבלי להזדקק לצבא (וממילא, לא היה ניתן לקיים ממשלה בלי פרלמנט מתפקד). כפי שאמרתי בעבר, השיטה הפרלמנטרית פשוט גמישה יותר מאשר שיטות נשיאותיות. היא אולי פחות יציבה מהשיטה הנשיאותית, אבל הקשיחות הנשיאותית באה במחיר של נטייה גבוהה יותר להשבר.

אבל אי אפשר להאשים רק את השיטה. יש משמעות רבה למעשיהם של מי שפועל בתוכן. במקרה של מצרים, מורסי ומפלגתו פעלו באופן מאכזב מהרגע הראשון. הנה דברים שכתבתי מיד אחרי הסיבוב הראשון של הבחירות ב-2011:

עם מי יקימו האחים המוסלמים קואליציה? זו שאלת מיליון הדולר. על פי כל הדעות, גם אם לאה"מ אין רוב בפרלמנט, הם ישבו על "נקודת הציר" של המערכת, כלומר – שום ממשלה לא תקום בלעדיהם. השאלה היא האם הם ילכו ימינה, לסלאפים, או שהם יקימו ממשלת מרכז עם הגוש הליברלי ו/או אל-וואפד. מנהיג מפלגת החירות והצדק כבר הודיע שהמפלגה בשום פנים ואופן לא תקים קואליציה עם הסלאפים, ופניהם למרכז (מפלגת אל-נור, מצידה, הוציאה הודעה לעיתונות לפיה יאללה יאללה יא מכוערת מי רוצה אותך בכלל). מצד אחד, יש הרבה הגיון בהעדפה כזו – פניה לסלאפים משמעה הפניית עורף למערב ולמעמד הביניים המצרי, שבלעדיו אין לאף שלטון מצרי סיכוי להצליח לקדם את הכלכלה המצרית ולספק להמונים את מה שהאחים המוסלמים הבטיחו.

מצד שני, אפשר לראות בהצהרות המתוזמרות הללו כחלק מקמפיין הבחירות המתמשך במצרים – אם שתי המפלגות מתכוונות להקים ממשלה ביחד, יש לשתיהן אינטרס שלא להפחיד מצביעים מתונים יותר שעשויים לברוח מהאחים המוסלמים ולתת את קולם למפלגה חילונית כדי להקטין את סיכוייו של "גוש חוסם" איסלאמי.

אז האם מצרים הולכת לקראת ממשלה איסלאמית קיצונית, או שמא האחים המוסלמים יעדיפו ממשלת מרכז עם תמיכה רחבה גם מתוך מצרים וגם מבחוץ? הניחוש שלי, ואני יודע שאני מדבר כאן יותר מרחשי לב מאשר מתוך ידע מקיף של החברה המצרית (אבל יש לי הרגשה שגם הפרשנים האחרים בתקשורת נוהגים כך), הוא שהאחים המוסלמים יעדיפו קואליציה עם המרכז. כל בחירה אחרת תעמיד אותם לא מול "סתם" 40% מאוכלוסיית מצרים, אלא מול אותם 40% אקטיביסטים, משכילים ובעלי קשרים עם המערב, שיהפכו את שלטונה לבלתי נסבל – במיוחד אם היא תקבל משהו מתוך המצע הקיצוני של אל-נור.

בניגוד לכל מיני פרשנים בעיתונות הישראלית, אני לא רואה את האחים המוסלמים נוהרים בשמחה כזו אל ביטול הדמוקרטיה והחלפתה בתיאוקרטיה איסלאמית. הצבא עדיין שם, והוא עדיין חזק, והוא עדיין היריב המסוכן ביותר של האחים המוסלמים. אם הצבא ירגיש שהמדינה עומדת בפני מהפכה סטייל-איראן, ושהוא יכול לנצל את המצב כדי לזכות בתמיכתם של 40% מהציבור כדי להפיל את השלטון הנבחר סטייל-תורכיה, אין לי ספק שהוא ינהג כך. והאחים המוסלמים יודעים זאת.

בניגוד לתקוות האופטימיות שלי, מורסי הלך לקואליציה איסלמיסטית. בממשלה שהקים ראש הממשלה שמינה, הישאם קאנדיל, היו חברים בעיקר טכנוקראטים, אבל היו גם נציגים לשלוש מפלגות – מפלגת "החירות והצדק" של האחים המוסלמים, מפלגת אל-וואסאט האיסלמיסטית, ומפלגת אל-נאהדה הסלאפית (לה כלל אין נציגים בפרלמנט – לא לבלבל עם מפלגת אל-נור, השניה בגודלה בפרלמנט). מורסי והאחים המוסלמים כשלו ביצירת גשרים בינם לבין המפלגות החילוניות, ובכך סללו את הדרך למחאה שאכן קמה והפילה את ממשלם. הנשיא הבא, או ראש הממשלה הבא, שיבחר יעשה בחוכמה אם לא יסתפק בסתם רוב, אלא ידע גם לגבש קואליציה שתגשר בין קבוצות שונות באוכלוסיה, ולא תוגבל רק לזרם אחד בחברה המצרית המשוסעת. רק כך הוא יוכל לייצב את הדמוקרטיה המצרית ולהתחיל להטמיע (אם אכן הוא מעוניין בכך) ערכים דמוקרטיים בקרב אזרחיה.

ההפיכה המצרית השניה מזה שנתיים הראתה לכל אלו החפצים להנהיג את מצרים שאם יתעלמו מהעקרונות הדמוקרטיים הבסיסיים, הציבור המצרי לא יבחל בעידוד הפיכה צבאית (בלתי דמוקרטית) כדי להחליפם. המצב הזה, שבו הצבא הוא מגן הדמוקרטיה, הוא רעיון רע, ולא בטוח כמה סבלנות תהיה למנהיגי הצבא לסבבים נוספים של הפיכות והעברת השלטון חזרה לידי העם לפני שיחליטו שאת השליט הבא יבחרו בעצמם מתוך שורותיהם. צריך לקוות שהשליט הבא של מצרים יבין את המסר וידאג לפעול תוך כדי שיתוף פעולה עם זרמים שונים בציבוריות המצרית, כדי לבסס את הדמוקרטיה במדינה לטווח ארוך.


תגובות

מה עובר על מצרים — 4 תגובות

  1. חבל על התמימות מצריים מדינה גדולה מאוד עניה מאוד הרבה אוכלוסיה רובה רעבה אין שום דמוקרטיה בהפיכה הצבאית ואין תקווה למדינה. אחרי האחים המוסלמים מחכים הסלפים ואחריהם מחכה המבול…

  2. הייתי במצריים לפני שנתיים, ולמרות שזה לא ממש הופך אותי פרשן, היה לי אז מאד ברור שרק מישהו שיכול לחולל ניסים כלכליים יוכל לשרוד בכסאו. כתבתי על זה כאן:
    http://theshingimel.wordpress.com/2011/08/12/tahrir/
    דווקא היו לי תקוות שמורסי יוכל להיות בעל הנס הזה. אפילו ניבאתי שהוא יצליח, כאן:
    http://theshingimel.wordpress.com/2012/11/24/morsi/
    התבדתי, אין ספק.
    אני מסכים אתך שיהיה קשה לכל מי שלא יהיה להחזיק ברסן, אלא תוך דיכוי אכזרי.

  3. זה יפה שאתה מעלה כאן בכנות את הניתוח הקודם שלך בעניין מצרים, שהיה מעט אובר-אופטימי (בהתאם למגמה הכללית באותם ימים בשמאל הישראלי ובעולם כולו). חיפשתי מאמרים קודמים שלך על מצרים, ומצאתי בהתאם לניחוש שלי שגם הם היו אובר-אופטימיים:
    http://dubikan.com/archives/1779

    במאמר הנוכחי כבר וויתרת על תחזיות אופטימיות לעתיד, והסתפקת בטיעון של "אני מקווה ש- אחרת יקרה-", שזו עדיין תחזית אבל יותר מעורפלת. בסופו של דבר, בהמשך למאמר שלך על תיאוריות בנוגע לדרך שבה מופיעות דמוקרטיות, פשוט אין לנו מדגם מספיק גדול של דמוקרטיות שצצו במדינות עולם שלישי על מנת לחזות משהו.

    מצרים מאוד מפולגת, בדומה לסוריה, לרשות הפלסטינים ולמדינות ערביות אחרות, ובכלל לא ברור אם אנשים שמוכנים לרצוח אחד את השני מסוגלים לשבת ביחד בפרלמנט ולתפקד באופן דמוקרטי. נראה לי סביר הרבה יותר שאחד הצדדים ינצח ויכפה את דעותיו על הצד השני, וכך תיווצר יציבות.

    נראה לי שהרבה לפני דמוקרטיה נדרש שלטון חוק יציב, ואיכשהו אנשי שמאל תמיד שוכחים מהעניין הזה ורצים ישר לדיבורים על דמוקרטיה (שלא לדבר על נטייתם תמיד להפריז בקיומם של ערכים ליברליים בקרב עמי עולם שלישי). האם אתה מכיר דוגמה כלשהי לדמוקרטיה שצמחה לפני הופעתו של שלטון חוק יציב? במהלך מלחמת אזרחים שבה אנשים שונים מאותה המדינה רצחו אחד את השני?

    מה שטוב במצרים זה שלצבא יש מונופול יחסית חזק על הכוח (בהשוואה לסוריה), ונראה בינתיים שהצבא די מאוחד. לכן סביר שנראה תוצאה בסגנון טורקיה שלפני ארדואן, שבה הצבא שולט במדינה דרך כל מני שליטי-בובות שמשחקים בדמוקרטיה, וזה ההימור האישי שלי. מכיוון שהצבא מקבל סיוע מארצות הברית, הצבא ינהל את המדינה באופן יחסית פרו-מערבי.

    ישנה איזו הנחה סמויה מאחורי הקלעים של כל הדיון הזה שאומרת העולם השלישי עובר מסלול דומה במהותו לעולם המערבי. לכן, מתישהו בהכרח המדינות שם יהפכו לדמוקרטיות, וקצת יותר מאוחר יהפכו לדמוקרטיות ליברליות. אם יורשה לי לזרוק ספקולציות פרועות במיוחד, אני חושב שמאה השנים הקרובות הולכות להפר את ההנחה הזו בגדול, כאשר מדינות עולם שלישי רבות יתעקשו להישאר לא דמוקרטיות ולא ליבריות, והאופטימיסטים ימשיכו לטעות בתחזיותיהם.

  4. אורי, ראשית, אני באמת שלא רואה איפה טעיתי בניתוח בקישור שנתת. עד כמה שאני רואה, אני ניבאתי מצויין את העובדה שמצרים תצליח לבצע את ההחלטה לעבור תהליך של דמוקרטיזציה, אבל בלי התאוששות כלכלית, היא תתקשה לגבש את הדמוקרטיה לכדי משטר יציב. יתר על כן, גם בפוסט שאני מצטט כאן למעלה, הנבואה שלי ברובה הייתה מדוייקת. הפוסט ההוא, להזכירך, נוצר במכוון כדי להציג מבט אופטימי יותר מאשר חזונות העוועים שפשו באותה העת בתקשורת. על כן ביקשתי להציג תסריט אופטימי יותר. התסריט ההוא נשען במידה לא קטנה על התקווה שהאחים המוסלמים ישכילו להקים קואליציה עם מפלגת חילונית גדולה, לפחות לשנים הראשונות עד לייצוג המשטר. התקווה הזו הכזיבה, ואכן קרה בדיוק מה שאמרתי שיקרה אם האחים המוסלמים לא יעשו כן. גם מורסי עצמו הכיר בטעות הזאת, ובימיו האחרונים בתפקיד הציע להקים קואליציה יחד עם מפלגות חילוניות, אלא שזה היה מעט מדי ומאוחר מדי.
    אבל אני חושב שאתה קצת ממהר להרים ידיים, לכנות את המצרים ברברים רצחניים ולהספיד את הדמוקרטיה במצרים. כמה מדינות כבר ביצעו מעבר חלק מאוטוקרטיה לדמוקרטיה בלי מהמורות בדרך? אפילו ישראל, שהתחילה את דרכה עם מוסדות דמוקרטיים מגובשים וותיקים, סבלה מאי אלו קשיים בתחילה, ונאלצה לדכא בכוח כוחות פנימיים ששאפו להמשך עצמאותם מהמדינה החדשה.
    אז על איזה מדינה אתה חושב? על צרפת, שנמצאת היום כבר ברפובליקה החמישית שלה ובדרך הייתה כמה מדינות שלא בדיוק היו רפובליקות? על גרמניה אני מניח שאין צורך להכביר מילים. אפילו לאמריקה הייתה מלחמת אזרחים. האם האירים לא הוכיחו את נכונותם לרצוח האחד את השני?
    ואיפה בדיוק הייתה מלחמת אזרחים במצרים? הייתה התקוממות עממית, מהפכה שאמנם אי אפשר להגדיר אותה כמהפכת קטיפה, אבל גם רחוקה מלהיות מלחמה בסגנון סוריה. גם כיום, חרף מהמהומות הקשות והאבידות בנפש, אני חושב שמוקדם מידי לקרוא למה שקורה שם מלחמת אזרחים.
    אני לא חושב שיש הרבה אנשים, לפחות לא מדעני מדינה, שעדיין אוחזים בגישה שהדמוקרטיזציה של המערב היא המודל המרכזי להתפתחות של דמוקרטיות חדשות. העולם השתנה, ויש מערכת לחצים שונה. מה שקורה במצרים מזכיר יותר מדינות שעברו דמוקרטיזציה בדרום אמריקה ובאפריקה (גאנה, למשל), של תקופה ארוכה שבה משטר דמוקרטי התחלף בתכיפות עם משטר צבאי, עד להתייצבות (בשנות ה-90) על משטר דמוקרטי. לא בטוח אם המודל הזה פחות טוב מהמודל המזרח אירופאי (שלא לומר רוסי), של דמוקרטיזציה פרועה שהופכת עד מהרה למה שלוקאן וויי וסטיבן לביצקי כינו "אוטוריטריזם תחרותי".

    האופטימיות שהרשיתי לעצמי, ועדיין מרשה לעצמי, היא אופטימיות זהירה, מסוייגת, שמכירה במורכבות של התהליך הזה שעשוי להתפרש על פני זמן רב. הבעיה היא דווקא עם אנשים כמוך, שחושבים שאם הם לא הופכים לבריטניה תוך חודשיים, אז הם לעולם לא יהפכו למדינות דמוקרטיות. הכל או כלום. ואת כל זאת אתה מבסס על אפס מחקר אפילו של אותם מעט מקרים שכן קיימים בעולם. אם הייתי עושה אותו דבר בנושאים כלכליים, היית צוחק לי בפרצוף. משום מה בתחומי ידע אחרים זה לא נראה לך בעייתי.