אין דמוקרטיה בלי חופש ביטוי

בבואו להגדיר דמוקרטיה, הפריד רוברט א. דאהל בין שלושה דברים שונים שמדברים עליהם כשמדברים על דמוקרטיה. הראשון הוא הפרוצדורה – הבחירות. השני הוא המטרה – חירות האדם. לא זה ולא זה, אמר דאהל, הם דמוקרטיה בפני עצמם. אבל גם החיבור ביניהם אינו בדיוק הדמוקרטיה כפי שאנחנו חושבים עליה. דמוקרטיה, מבחינתו, היא דבר אחר, שלישי: היא מתקיימת כאשר ישנה הפרוצדורה, ובתנאי שמוגנות רשימה מצומצמת של זכויות אדם שהן הכרחיות כדי לפרוצדורה תהיה משמעות אמיתית. כלומר, צריכות להיות בחירות, אבל הבחירה צריכה להיות חופשית ומושכלת, היינו מבוססת על מידע ועל דיון.

לכן, בלב ליבה של הדמוקרטיה על פי דאהל נמצא לא עקרון הכרעת הרוב, אלא עקרון חופש הדיבור. הכרעת רוב ללא חופש דיבור אפשר לקיים גם בדיקטטורות. חופש דיבור — אמיתי, מלא — בהכרח יוביל, כך אני מאמין, ((הנוסח רוכך בעקבות שיחה עם הקורא גלעד. תודתי נתונה לו על כך.)) למימוש עקרון הכרעת הרוב, בו בזמן שהוא מגן על זכויות נגזרות רבות של המיעוט. כל עוד אנחנו מחייבים מתן חופש ביטוי מוחלט לכל אדם, תהיה דעתו נקלית בעינינו ככל שתהיה, הרי ששורה של זכויות אחרות שלו מוגנות מאליהן. אין הדבר, כמובן, מבטיח דמוקרטיה ליברלית מלאה – דאהל ביקש למצוא הגדרת מינימום לדמוקרטיה – אך הוא מבטיח לכל הפחות שאותן קבוצות שמרגישת שמגיעות להן זכויות נוספות תוכלנה להמשיך ולטעון זאת, להמשיך ולנסות לשכנע את הרוב לקבל את תביעותיהן.

אם האינטרנט הוא אכן הדמוקרטיזטור הגדול שאומרים שהוא, אין זה בגלל שהוא מאפשר הצבעות בקנה מידה רחב יותר מאי פעם – אלא משום שהוא מאפשר דיון בקנה מידה שלא נודע מעולם, וזרימת מידע במגוון כיוונים. פה תרומתו הגדולה לדמוקרטיה, ולא ביכולת הטכנית לאפשר לכל אזרח להצביע על כל הצעת חוק מיותרת שעולה לדיון.

נערה בבית ספר תיכון בדרום השתתפה בפעילות כיתתית שיזמה המורה: צביעת קישוטים על הקירות. המורה עודדה את התלמידים לצייר מה שירצו. הנערה, שאינה מסתירה את היותה לסבית, ציירה על הקיר את דגל הגאווה ושלושה צמדים של סמלי המין. הציור, שרחוק מלהיות פרובוקטיבי, זכה לתגובות קשות מאוד ולביטויים ששמורים בדרך כלל לפורנוגרפיה ("לא ברור למה תלמידים צריכים לראות את זה בכיתת הלימוד", טען אביה של אחת התלמידות).

1508524-5

הציור האיום

 

אך אם עד כאן מדובר בהומופוביה צפויה, גם אם מצערת, הרי שהמשך הדיווח מעיד על בעיות לא פחות חמורות:

נוכח הסערה שהתפתחה, נכנסה מנהלת בית הספר לתמונה. היא שוחחה עם התלמידים והציעה להם להגיע ביחד להסכמה. התלמידים גילו בגרות, ופעלו ברוח השיטה הדמוקרטית. כל אחד מהם רשם על דף נייר האם הוא בעד או נגד הציור. בתום ספירת הקולות התברר כי רוב התלמידים רצו שהציור יימחק, וכך אכן היה בסופו של דבר.

ממש שיעור באזרחות. ברוח השיטה הדמוקרטית הצביעו התלמידים והכריעו שאחת מהן אינה זכאית להביע את זהותה באותו האופן שהילדים האחרים יכולים. התלמידים הללו לא יכלו לקבל שיעור גרוע יותר בדמוקרטיה. מוטב היה לו המנהלת הייתה מקבלת החלטה בעצמה למחוק את הציור מסיבותיה שלה, ולא מעודדת פארסה שכזו של דמוקרטיה שבה חופש הדיבור עצמו עומד להכרעת הרוב.

בלי חופש הדיבור וחופש העיתונות אין להצבעה החופשית שלנו שום משמעות. אם לא נוכל לדעת שאנחנו יכולים לשמוע כל דעה באשר היא, ולהכריע בין כל העמדות הקיימות, אזי ההצבעה אינה אלא הנצחה של השלטון הקיים. לכן מבחנו של חופש הביטוי הוא בדיוק באותן דעות שלא נוח ולא נעים לנו לשמוע. המגבלות על חופש הביטוי חייבות להיות מצומצמות ביותר, רק במצבים בהם יש ודאות גבוהה מאוד שיגרם נזק כתוצאה מהדיבור (הדוגמא הפרוברביאלית היא אדם שצועק "שריפה!" בתאטרון עמוס) – ועל כך יש להוסיף שהנזק יגרם שלא כתוצאה מניסיון לחסום את דיבורו של הדובר. כלומר, הטענה שצריך למנוע ממישהו לומר משהו כי הדברים יכעיסו עליו אחרים ויגרום להם לפגוע בו היא טענה פסולה לגמרי.

לכן לא יכולה להיות החלטה דמוקרטית שתקבע איזה דיבור הוא לגיטימי ואיזה אינו לגיטימי. הדיבור מטרתו לשנות עמדות, ואם נגביל את הדיבור המותר רק לעמדות הקיימות, לא תהיה דרך לגיטימית לנסות ולשנות את העמדות הללו.

כמובן, בית הספר יכול להחליט, כהחלטה ניהולית, שהוא אינו מוכן לכך שדגל הגאווה יתנוסס בין כותליו. זו תהיה החלטה שאני אתנגד לה, אבל לפחות היא לא תתיימר להתקשט בנוצות של דמוקרטיה כדי להחביא את כיעורה. כפי שהוא, אופן הטיפול של המנהלת ב"בעיה" הוא כשל חינוכי ולקח איום ונורא לתלמידים. וזה עוד לפני שדיברנו על הפגיעה בתלמידה עצמה.

הערה אדמיניסטרטיבית: אמש התקבלה תרומה לבלוג. אני מודה לתורם ומאחל לו לחיות בדמוקרטיה ליברלית.

 

11 Replies to “אין דמוקרטיה בלי חופש ביטוי”

  1. אני מנסה להבין את הטיעון שלך. כתבת שהתייחסו לציורה כאילו הוא פורנוגרפיה. בהמשך כתבת שהטענה שצריך למנוע ממישהו לומר משהו כי הדברים יכעיסו עליו אחרים ויגרום להם לפגוע בו היא טענה פסולה לגמרי.

    לפי דבריך אני מבין שהצגת פורנוגרפיה על קירות הכיתה שם לא נראית לך סבירה. למה?

  2. חבר (שמו שרון) סיפר לי פעם את הסיפור הבא:

    הזדמן לו להיות מורה מחליף בשיעור אזרחות בתיכון. לתלמידים לא היה כח לזה והם הפריעו. הוא ניסה להסביר להם שזה חשוב. "יודעים. יודעים", אמרו לו. "דמוקרטיה, וכזה".
    "ומה זה דמורקרטיה?" הוא שואל אותם.
    "הרוב קובע", עונים לו במקהלה.

    "יופי", אמר שרון. "אז אתם יודעים מה זו דמוקרטיה. עכשיו נעשה שיעור חברה במקום אזרחות. המחנך שלכם מתלונן שהכיתה מלוכלכת והוא ביקש שתעשו תורנות ניקיון. יש לי הצעה: השנה טור א' ינקה את הכיתה בסוף כל יום, ובשנה הבאה נדבר על זה שוב".

    טור א' צעקו שזה לא פייר. שרון העמיד את העניין להצבעת רוב – וראה זה פלא – שני שליש מהכיתה הצביעו בעד ההצעה שלו.
    טור א' ממש כעסו עכשיו. שרון שאל אותם מה הבעיה, הלא היתה הצבעה דמוקרטית. טור א' התווכחו על זה כמה דקות ולבסוף הגיעו למסקנה שלא נתנו להם לדבר על זה קודם – והלא דמוקרטיה זה בעצם זכות דיבור.
    שרון נתן להם לדבר. רק לטור א' היה מה לומר, ואחרי שאמרו את מה שהיה להם לומר, היתה הצבעה שניה – ושוב שני שליש מהכיתה היתה בעד ההצעה.
    עכשיו טור א' היו ממש מבולבלים, הכיתה היתה קשובה, ושרון התחיל בשיעור האזרחות הכי טוב שהיה לו אי פעם.

  3. הגם שאני מסכים איתך לחלוטין שזו דוגמה מופלאה להכל-חוץ-מדמוקרטיה, דובי, לא לגמרי הבנתי מדוע אתה מקדש דווקא את עקרון חופש הביטוי. העיקרון הזה קודש בארה"ב הרבה לפני חופש בחירה, סופה של ההפרדה הגזעית או אפילו ביטול העבדות.
    אני מחפש כבר זמן רב איזו נקודה אחת שעליה אפשר להשעין את כל הדמוקרטיה, אבל לא השתכנעתי שכאן היא נמצאת.
    ועוד שאלה – על מגבלות חופש הביטוי – אם אחד התמידים היה מגיב לכתובות הנ"ל בכתובת הומופובית מזעזעת הקוראת לפגוע בלהטב"קים – כיצד לדעתך נכון היה לטפל בזה?

  4. רע: קריאה לפגיעה אלימה לא מוגנת בחופש הביטוי.

  5. עופר,
    ואם לא היה מדובר בפגיעה אלימה? מה אם אלו היו טענות כי כל הדתות המונותאיסטיות רואות ביחסים חד-מיניים תועבה ושהם מעוררים סלידה קשה בקרב מרבית האנושות (טענות נכונות עובדתית כולן), גם אז זה היה בסדר?

  6. לדעתי דיברת על הנושא הנכון, בדוגמא הלא נכונה.
    נכון שדמוקרטיה היא ממש לא רק שלטון הרוב, ולא רק חירות הדיבור, אבל לנסות ולהגיד שבית ספר הוא דוגמא לניהול דמוקרטי – זה כבר ממש לא במקום.
    להזכיר לכולנו – בית ספר הוא המקום שנועד להביא אליו את הילדים על פי חוק, ולא לפי רצון, ולשטוף את מוחם, סליחה, לחנך אותם, על פי דרך מוסכמת מראש של החברה.
    אותה חברה שהחליטה שדמוקרטיה היא הדרך המועדפת לניהול החברה שמסביב, למשל.
    אבל אותה חברה החליטה גם, שכנראה עדיף לא לבלבל את בני הנוער בזהויות מיניות שונות מהסטנדרט הרגיל של גברים ונשים, בטח לא בשנים המעצבות. יכולות להיות הרבה סיבות לכך, אבל גם אם לא נכנס אילהן, אפשר להסכים שזו החלטה לגיטימית.
    אם כך – החלטה לא ממש דמוקרטית במוסד שתכליתו לא ממש דמוקרטית לגבי מצב שאין רצון להתייחס אליו ולהרחיב עליו את הדבור – נראה לי בסדר.

  7. צפריר – אלו שתי טענות שאין קשר ביניהן. הערתי קודם כל על היחס התמוה משהו לצורת ביטוי לא פוגענית כמו ציור של דגל כאל משהו מזעזע שיפגע בנפשם הרכה של השביעיסטים. אבל בלי קשר לכך – טענתי טענה כללית יותר לגבי חופש הביטוי. אני לא חושב שיכול להתקיים חופש ביטוי מלא בביה"ס, ולכן אני מקבל כלגיטימית החלטה של ביה"ס שלא לאפשר ביטויים מסוגים מסויימים או בנושאים מסויימים (ואז אנחנו נכנסים לדיון לגבי מה ראוי להחריג ומה לא. בדיון הזה אני אטען שדגל הגאווה, שמסמל בסך הכל אידאולוגיה של שיוויון, צריך להיות מותר, ואילו פורנוגרפיה, שעלולה לגרום לאי נוחות קיצונית ויצירת אווירה מינית בכיתה, ראוי שתפסל). מה שלא מקובל עלי זה להשאיר את ההחלטה הזו ל"הכרעה דמוקרטית", כי זו הזניה של הדמוקרטיה.

    עומר – יופי של סיפור. אם כי מעציב לגלות שליבם של טור ב' ו-ג' היה כל כך גס בחוסר השיוויון הגלום בהחלטה הזו.

    רע – אינני "מקדש" דווקא את חופש הביטוי, אבל אני טוען שדמוקרטיה לא יכולה להתקיים בלי חופש ביטוי מוחלט. כדאי אולי באמת להדגיש שלא מדובר בתנאי היחיד, אבל כן מדובר בתנאי שנמצא תחת הכי הרבה איומים. חירויות אחרות כגון חופש התנועה וזכותו של אדם על גופו פחות מאוימות בעולם המערבי כמו גם בישראל (למעט, כמובן, בקרב הפלסטינים). אבל אם ניקח את ארה"ב כדוגמא – ללא ההכרה בחופש הביטוי של השחורים, לא הייתה קמה תנועת זכויות האדם הגדולה של שנות ה-60, ולא היה נוצר מצב שבו זכויותיהם האחרות הופכות לנושא לשיח ציבורי, ובסופו של דבר מובטחות בחוק. התהליך שהחל את זה הוא ההכרה בשחורים כבני אדם מלאים וכזכאים לזכויות בסיסיות מסוימות, ובהן חופש הדיבור.
    אנסה לנסח זאת אחרת: חופש הדיבור היא הזכות הכי "פוליטית" ("אזרחית") שניתן לתת למי שאינו בהכרח מוכר כאזרח, ולכן כאשר מבטיחים את חופש הדיבור המוחלט לכל, מרחיבים את השיח הפוליטי בצורה שלא מתאפשרת כתוצאה מזכויות "פוליטיות" אחרות.

    רע ואלכס – כמו בתגובתי לצפריר, במקרה כזה הייתי מעדיף החלטה קטגורית של ההנהלה, ולא העברת הנושא להכרעה "דמוקרטית". כמובן שככל שהביטוי מתרחק מקריאה לאלימות, ההעדפה שלי היא לנצל את ההזדמנות כדי להפוך את הנושא לשיח חינוכי עם הצעירים, כדי להגיע למצב שכותב הביטוי עצמו יחליט שהוא אינו מסכים עימו וימחק אותו בעצמו (לא בכפיה!), אבל מאידך גם להגיע להסכמה על גבולות הביטוי הלגיטימי, על ההבדל בין לגיטימי לראוי, על כבוד לזולת ועל סובלנות גם כלפי עמדות נקלות בעינינו. אבל ברור לי שבמצב של כיתה, זה לא תמיד יתאפשר ולעיתים שיקולים של "שמירה על הסדר" יגברו על האינטרס החינוכי ארוך הטווח.

  8. דודי – איפה אמרתי שבית הספר הוא דוגמא לניהול דמוקרטי? להפך, אמרתי במפורש שהוא לא, ולכן ראוי שלא להעמיד פנים של החלטה דמוקרטית כפי שנעשה, דבר שהוא הרבה יותר גרוע מאשר החלטה ניהולית למחוק את הציור וזהו.

    לגבי מקומה של הדמוקרטיה בחברה, ראה: http://dubikan.com/archives/2413

  9. ראשית, אני חושב שהציור מקסים וחבל שלא התקבל ביותר אהדה.

    אבל כדאי לשים דברים בפרופורציה. אין אף זכות או חירות שהיא מוחלטת – גם לא חופש הביטוי.

    השווה את המשפט: "הנערה, שאינה מסתירה את היותה לסבית, ציירה על הקיר את דגל הגאווה ושלושה צמדים של סמלי המין."

    למשפט הזה: "הנער, שאינה מסתירה את היותו גזען, ציירה על הקיר את סמלי הקו קלוקס קלאן"

    או אפילו לזה:" הנערה שלא הסתירה את דעותיה הפוליטיות, ציירה על קיר בית הספר את סמלי התנועה הסוציאליסטית בעוד שחבריה צירו את סמלי תנועת כך".

    אז קודם כל בדמוקרטיה יש גבול גם לחופש הביטוי – למשל הסתה לגזענות היא מעבר לגבול.
    בנוסף, יש מגבלות על חופש הדיבור במקומות מסוימים – למשל תעמולה פוליטית או דתית אסורה ליד הקלפיות ביום הבחירות. אני לא אזדעזע אם יאסרו תעמולה פוליטית בבתי הספר ו/או בבתי המשפט ו/או במשרדי הממשלה וכו'.

    אני לא בטוח, אבל נראה לי שיש גוון פוליטי בציור של הנערה הלסבית. ואפשר למצוא מידה מסוימת של טעם באיסור על אמירות פוליטיות במוסדות ציבור – במיוחד אם זה פוגע בערכי/רגשות חלק לא מבוטל מהציבור.

    בלי קשר, אפשר להצטער על כך שציור כזה פוגע בערכיו/רגשותיו של חלק ניכר מהציבור. אבל העובדה שהציבור מטומטם לא אומרת שהוא לא דמוקרטי.

  10. היו שהעלו לאחרונה את השאלה אם תורכיה היא דמוקרטים לאור המחאה נגד המשטר והתגובה האלימה למחאה זו. ארדואן נבחר בהצבעת רוב כבר כמה קדנציות.

    מצד שני, מתברר שמספר העיתונאים הכלואים בתורכיה הוא הגדול בעולם, כולל איראן. אני לא בטוח מה זה אומר ואם „מספר העיתונאים” מחושב ביחס לגודל האוכלוסיה, מספר העיתונים ואיך בדיוק מוגדר „עיתונאי”.

    בשורה התחתונה, אינני יודע כיצד בדיוק ניתן להגדיר את הקו שמצד אחד שלו שוכנת דמוקרטיה ומצידו השני כל השאר.

    חופש הביטוי בבריטניה היה קיים, כולל שיח נגד המלוכה עוד לפני שהדמוקרטיה פרצה בעולם המודרני, והמעבר לדמוקרטיה היה קל בזכותו, למרות שהמדקדקים יוכלו להצביע על היעדר חוקה בבריטניה וקיום מוסד המלוכה כראיות שהיא לא ממש דמוקרטית.

    אני סבור שחופש הביטוי חשוב לא רק מהסיבות התיאורטיות של „להישאר דמוקרטיים” כחלק מחוקי המשחק, אלא גם למניעת אלימות ואי־יציבות שלטונית. אותם חלקים בחברה שפיהם ייסכר בשל המגבלות על חופש הביטוי עלולים למצוא פורקן באלימות בהיעדר שסתום לשיחרור לחצים.

  11. מעניין, כי בלימודי קורס יסוד בדמוקרטיה, העליתי את הטענה (והמרצה לא הסכימה איתי), שחופש הביטוי והבחירות, הן דווקא מהזכויות המישניות בדמוקרטיה. אלו שנועדו להבטיח את קיומן של הזכויות האחרות, שהן ליבה של הדמוקרטיה (הזכות לחיים וביטחון, חופש התנועה, הזכות לכבוד וחירות, ואולי מידה משתנה של הזכות לרכוש), והעקרונות של יישום הזכויות (כלליות, ושיוויוניות). כלומר, המטרה היא אותן זכויות, בעוד שבחירות וחופש ביטוי הן פרוצדורות מסביב לכך.
    הבסיס לטענה שלי, הייתה היישומים של זכויות על בעלי חיים, שהבחירות וחופש הביטוי אינן רלוונטיות כל כך אליהן. אם להודות על האמת, לא הצלחתי למצוא טיעונים נוספים. דווקא ההדגמה של שרון, והכיתה ה"דמוקרטית", הציגה לי טיעון נוסף, שכן גם הבחירות וגם חופש הביטוי במקרה זה, לא הועילו לטור א. מה שהיה מגן עליהם, הוא הכרה (דרך גוף נוסח בג"צ), שהכרעת הרוב במקרה זה, מהווה הפרה של עקרון השיוויוניות, בזכותם של בני הכיתה לחירות.
    בהערת אגב, אני אגיד שכל נושא הבג"צ, הוא מין נס כזה שלא ברור לי איך הוא אמור להתרחש. עם כל ההשכלה, וכל החוכמה – איך לעזאזל זרוע שילטונית אמורה להכריע כנגד הרוב, ולצאת מזה בשלום? איך בכלל נוצר מצב שבו יש גוף שהדמוקרטיה יקרה לו יותר מאשר דעתו שלו, והוא דבק בכך? אבל נניח לזה כרגע.

סגור לתגובות.