דקה אחת של רעש

שאלו, אז אני עונה.


מוזיאון אונטריו המלכותי בשלג. לא קשור לכלום, סתם יפה.

הדבר הקרוב ביותר שאני יכול להצביע עליו כרגע מוזיקלי חשוב בחיים שלי הוא אותו רגע, 10 או 5 שניות לפני הסוף של אלבום של ניין אינץ' ניילז, או סמאשינג פאמפקינז, או Dusk של The The או מה שזה לא יהיה ששמעתי באותו הרגע כדי להוציא עצבים בפול ווליום וצרחתי איתו את המילים ובעטתי בקירות בכל הזעם הטינאייג'רי האובדני וחסר התוחלת שהיה בתוכי, שבו אמא שלי נכנסה לחדר וצרחה עלי להחליש את זה מיד כי אני מפריע לשכנים.

היום, כאבא ועם קצת פחות זעם קיומי, אני יכול להבין, אני מרגיש, סוף סוף, אמפתיה כלפי השכנים המסכנים שלנו שבאמת סבלו שעות על גבי שעות של רעש בלתי נסבל שרק הלך וגבר ככל שהזמן עבר. אבל אז, בחדר שלי עם השטיח החום הדהוי, מערכת הסטריאו עם פטיפון שמחוברת בחוטים מאולתרים ליציאת האודיו של המחשב, עם הארונות עם הפורמייקה הכחולה והמדבקות של הדרדסים שנשארו מאלוהים יודע מתי, עם הפוסטרים של לארי 3 ו-The Colonel's Bequest ומשחקי מחשב אחרים שפעם קיבלתי במתנה מסיירה כי אני חנון על, אז ושם, הרגע הזה סימל בעיני את האימפוטנציה הבלתי נסבלת של מה שאני. הקליימקס שנשלל ממני באכזריות כזו סימל הרבה יותר ממה שהייתי רוצה לתאר פה בפוסט הזה, שגם ככה מחזיר אותי יותר מדי לרגעים ההם.

כיום כמעט לא יוצא לי לשמוע מוזיקה. פעם הייתי לוקח איתי ערימת דיסקים לאוטו כל פעם שהייתי יוצא מהבית. כשגרתי בירושלים הייתה לי שקית מלאה בדיסקים שהייתה נודדת איתי בנסיעות הארוכות למרכז ובחזרה. היום כבר אין לי דיסקים – הם נשארו בבית, ארוזים. כמאה ומשהו מהם הפכו לקבצי מפ3 ובאו איתנו לכאן. אני שם אותם על הנגמ"פ ומקשיב להם בדרך, אבל אף פעם אין לי זמן בבוקר לבחור אלבומים ולהטעין את הנגמ"פ, אז אני נכנע לאלוהי השאפל ושומע במשך כמה שבועות רצוף את אותם עשרה או עשרים אלבומים, בלי להקדיש בכלל מחשבה למה בא לי לשמוע היום. מה שקופץ לאוזן זה מה יש. גם ככה בשבוע אולי יש לי שלוש או ארבע שעות נטו של האזנה, אף פעם לא ברצף מספיק ארוך בשביל אלבום שלם. דיסקים חדשים אני כבר לא קונה, גם בגלל שאין כסף בשביל מותרות כאלה, וגם בגלל שאין לי שום דרך לשמוע על מוזיקה חדשה שאני רוצה לרכוש.

הרגע המוזיקלי שלי הוא הרגע שבו המוזיקה נפסקת – לא מסתיימת באקורד דרמטי, אפילו לא באקורד צורם – נפסקת, נקטעת, הפאנטום של הצלילים עדיין מרחף לי בין האוזניים ומיילל שם את יגונו, מייחל רק לעוד דקה אחת של רעש.

אין הזמנות. אם אתם קוראים את זה ורוצים גם לכתוב, ראו עצמכם מוזמנים. אני כל כך מנותק ממוזיקה בימינו שסביר להניח שאני אדלג על הפוסטים האלו אצלכם בכל מקרה. אל תקחו את זה אישית.

3 Replies to “דקה אחת של רעש”

  1. בערך בסוף שנות התשעים, בערך ברגע שבו קפא הטעם המוזיקלי שלי ואבדה היכולת שלי להתעדכן באמת במוזיקה חדשה, יצא לי להגיע לאיזו הופעה חגיגית לרגל צאת תקליטי הסולו של מאור כהן ויהלי סובול. מטבע הדברים התגלגלה ההופעה הזו לסיום חגיגי שבו חלקים נרחבים מלהקות האם של השניים ועוד אורחים מזדמנים עולים ביחד אל הבמה. רגעי הסיום היו מעין ג'ם סשן ארוך של רעש מהסוג שאתה מתאר ושבדרך כלל חסר ברוק הישראלי. כשיצאנו החוצה לרחוב באוזניים מצלצלות היו כמה חברים שהתלוננו על הזוועה הזו של הסיום אבל אני יצאתי עם חיוך ענק מרוח לי על הפנים.

סגור לתגובות.