דצמ' 18 2006
זונת תקשורת
זה מה שאני, זונת תקשורת. הנה אני קורא להנאתי את הבלוג של הכלכלן המתוסכל, ושם הוא מפנה לפוסט של דרור פויר, בגלל שהוא הפנה אליו. אז נכנסתי, וראיתי שהוא נותן רשימה של בלוגים שהוא קורא לאחרונה. מיד נתקפתי זיעה קרה. כל פעם שאני רואה דבר כזה זה קורה לי. כמו שפעם הייתי קורא את כל רשימות האתרים הטובים ביותר ומחפש אם האייל נכנס לשם במקרה, והייתי חוגג כשהוא כן ומתעצבן כשהוא לא. אז התחלתי לקרוא, לאט ובזהירות את הפוסט, מחפש אם אני שם. וכן! אני שם! או לפחות אחד ממני – משמר הכנסת. הידד!
המצחיק הוא שאם פעם הייתי יכול לטעון שקישורים כאלו מביאים לי יותר חשיפה, היום אני רואה בפועל שזה לא ממש ככה. הימים האחרונים ממש לא היו חריגים מבחינת כמות הכניסות למשמר. אם בכלל, אני בתקופה של שפל לעומת כמות הכניסות שהייתה מיד עם המעבר לבלוגלי. אני מקבל משהו כמו 15 מבקרים שונים (וכ-20-30 דפים) ביום, חוץ מימים שאני מעדכן, שאז המספר קופץ ל-30-50. שזה נחמד, אבל אני לא חושב שעם זה אני אוכל לעשות מהפכה.
אבל מה אכפת לי אני? בסך הכל זונת קישורים.
, ספרו החדש של פרנסיס פוקויאמה. בתמורה, אני מבטיח לכתוב ביקורת על הספר תוך חודשיים מרגע קבלתו.
איך אתה בודק את מספר המבקרים בבלוג?
במשמר יש קאונטר גלוי (בתחתית הטור הצידי). גם פה יש אחד, אבל מוסתר, בגלל הבושה.
[...] לפני שהיה אייל, אני וכמה חברים רצינו להקים אתר או אף ארגון שבו נרעיף מהשכלתנו הנרחבת על ההמונים הנבערים כסוג של אלטרואיזם. עד שזה יקרה, אני התחלתי לפרסם את המאמרים חסרי השחר שלי באתר הבית הפרטי שלי. אלא שאז גיליתי שמעט מאוד אנשים מגיעים לשם. האייל הקורא היה הדרך שלי לגרום ליותר אנשים לקרוא את מה שאני כותב – פשוט מכניסים בין המאמרים שלי עוד מאמרים של אנשים אחרים, כך שאנשים יחזרו לעיתים קרובות. היום יש לי בלוג, ואני עוקב בקפדנות אחר מספר הכניסות היומיות. כזה אני, זונת תקשורת. [...]