השוואת השוואתיות (+מיצוי)

בתואר הראשון הייתי צריך לבחור שני תחומים. תואר ראשון במדעי החברה תמיד מתחיל כדו-תחומי. אפשר לעבור אחרי זה לחד-תחומי, אבל עדיף שלא. תמיד היה ברור לי שאני רוצה ללמוד תקשורת. הרי אני רוצה להיות עיתונאי, וזה נראה כמו המקום הנכון ללמוד איך להיות עיתונאי. אבל צריך תחום נוסף. רק בשביל זה הלכתי ליום הפתוח של האוניברסיטה העברית (אפילו נתנו לי אפטר בשביל זה! הידד!). עברתי בין הרצאות – סוציולוגיה, כלכלה, מדע המדינה. מדע המדינה וכלכלה למדתי בתיכון. בכלכלה הייתי מצויין, במדע המדינה נכשלתי (ובגלל זה לא עשיתי באף אחד מהם בגרות). אבל פוליטיקה עניינה אותי יותר מאשר כלכלה, ואם כבר כתב, אני מעדיף להיות כתב מדיני על פני כלכלי. אז הלכתי על מדע המדינה.

כשסיימתי את התואר ידעתי שלמדתי משהו אחד חשוב מלימודי התקשורת שלי: לא ללמוד תקשורת. דרעק של תחום ללמוד באוניברסיטה. אולי במכללות, איפה ששמים יותר דגש מעשי, זה שווה משהו. באוניברסיטה? דרעק. מדע המדינה, לעומת זאת… וואו. בתיכון לימדו אותנו רק פילוסופיה פוליטית. אפלטון, לוק, הובס, רוסו, ברק, מקיאוולי. שנאתי את זה. כלומר, אני אוהב את הובס, ברק ומקיאוולי, אבל אני שונא את העיסוק בפילוסופיה פוליטית. או פילוסופיה בכלל. כמו שאמר לי דוקטורנט ישראלי פה במחלקה, תיאוריה פוליטית זה משהו שאו שאוהבים, או שלא מבינים. אין באמצע. אני נוטה להסכים. אבל בתואר הראשון תיאוריה פוליטית היה רק חלק אחד מהתחום, וחוץ משני קורסי מבוא (מוקדמת ובת זמננו), אפשר לעבור תואר בלי להתעסק בזה בכלל.

כך, בגיל ובשמחה גיליתי את הפוליטיקה ההשוואתית. זה לא שאין תאוריה בפוליטיקה השוואתית – אין מדע בלי תאוריה – אבל בעוד שפילוסופיה פוליטית עוסקת בעניינים שברומו של עולם, פוליטיקה השוואתית עוסקת בעולם עצמו. הכל אמפירי, הכל מבוסס על עדויות ומחקרים מעשיים. אני לא אכנס פה לויכוחים על מתודולוגיות טובות יותר או פחות. העיקר הוא שיש מתודולוגיה, שחוקרים משהו, שצריך ממש לקום מהכורסא כדי לכתוב מחקר. את זה אני מבין.

כשהגעתי לתואר השני, לא היה לי ספק: מדע המדינה זה התחום בשבילי. חשוב מכך: אני רוצה להמשיך באקדמיה. אני לא רוצה להיות עיתונאי (אלוהים, אני אהיה גרוע בזה). אני רוצה להיות חוקר. לא רק שאני הולך לעשות תואר שני במדה"מ, אני גם אמשיך לדוקטורט.

בתואר השני לא הייתי צריך לבחור שום דבר, רק לקחת קורסים במה שבא לי. המחלקה באוניברסיטה העברית מציעה מגוון מצויין של תחומים, עם מבחר מרצים שהייתי אומר שהם מהמשובחים שיש, אבל אני פשוט לא מכיר מרצים אחרים בארץ, אז זו לא חוכמה. לקחתי מכל הבא ליד. תורת המשחקים, מאפייני אומות, מערכות פרלמנטריות, פדרליזם, פזורות אתנולאומיות – מישמש שלם של קורסים בכל מה שנראה לי מעניין או שאהבתי את המרצה.

את התזה שלי כתבתי על משהו שלא ממש היה קשור לשום דבר שלמדתי בקורסים. כדי לכתוב אותה הייתי צריך ללמוד תחום שלם בעצמי. אפילו המנחה שלי, איש טוב ונהדר שהסכים לקחת מקרה בעייתי כמוני אחרי ששני מרצים אחרים זרקו אותי מכל המדרגות, לא באמת היה רלוונטי לתחום. הוא תרם המון למחקר שלי – למעשה, הוא כיוון אותי לטקסט המרכזי שעליו ביססתי את התזה שלי, אבל זה פשוט לא מה שהוא עוסק בו ביום יום. הייתי צריך לקרוא בפעם הראשונה טקסטים סמינליים בתחום של התנהגות בוחרים, פשוט כי מעולם לא למדתי את זה באף קורס. זה היה נפלא ונורא בבת אחת. והעובדה שיצא מזה משהו ראוי (פחות או יותר) היא משהו שמעורר בי גאווה, ומעודד אותי כשאני מרגיש שאולי אני לא באמת מתאים להיות אקדמאי, כי תראו כמה אני טמבל אל מול האנשים האחרים האלו שלומדים איתי.

עכשיו אני בדוקטורט. כשהתחלתי נדרשתי לבחירה שלא נתקלתי בה מעולם: התמחות. אני לא יכול פשוט לבחור איזה קורסים שנראים לי מעניינים מכל מה שהמחלקה מציעה (ואין הרבה, למרבה ההפתעה והעצב), אני צריך להכריז מראש מה תחומי העניין שלי, ולבחור קורסים מתוך זה. לא שהיו לי הרבה אופציות. תאוריה פוליטית נזרק אוטומטית. יחסים בינלאומיים עשוי להיות מעניין, אבל מכיוון שבהוג'י זה מחלקה נפרדת לגמרי, כדאי שאני לא אתחיל ללמוד את התחום בדוקטורט, ואחרי זה עוד להכריז על עצמי מומחה בזה. נשארו שלושת ההשוואתיים: מדינות מתועשות, מדינות מתפתחות, וממשל קנדי. מתוך זה אני צריך לבחור ראשי ומשני. הראשי זה קל: מתועשות. אם אני מתעניין בעיקר בדמוקרטיות, אין לי כל כך מה להתלבט. אבל מה עם המשני?

בהתחלה חשבתי ללכת על הממשל הקנדי. אם אני כבר פה, למה שאני לא אנצל את זה כדי להכיר לעומק מדינה חדשה? זה גם מה שהודעתי ליועצת שלנו. אבל בעת האחרונה אני מתחיל לתהות אם מה שעשיתי היה נכון. רשימת הקורסים שמוצעים בתחום מראה שזה ממש לא מה שחשבתי. אף קורס לא עוסק במשפט החוקתי של קנדה, או בסוגיות שקשורות ליחסים בין רמות הממשל השונות. כמובן ששום דבר לא קשור למפלגות או להתנהגות בוחרים בקנדה: במדינה עם שיטת בחירות רובנית, כנראה, זה לא נחשב מעניין במיוחד. מה כן יש שם? מדיניות סביבתית, מדיניות של בריאות, מדיניות ומדיניות ומדיניות. בלאכס.

ומצד שני אני מסתכל על מדינות "מתפתחות", ורואה שם דברים מדהימים. אני רואה מה קורא בטוגו, שם בנו של העריץ ששלט בה עשרות שנים עשה תוך שנים ספורות מעלייתו לשלטון תחת אביו מהפכה דמוקרטית אמיתית, וזכה על כך לכל כך הרבה הערכה מבני עמו שהם אפילו בחרו בו לנשיאות בבחירות חופשיות (באמת!), ונתנו למפלגתו רוב בפרלמנט. אני רואה איך באמריקה הלטינית דמוקרטיות צעירות (למדי) הולכות לכיוונים שונים כל כך זה מזה, מוונצואלה שבה צ'אבז מנסה להחזיר מידה של אוטוקרטיות לשלטון, ועד  ארגנטינה שם כריסטינה קירשנר, אשתו של הנשיא היוצא, נבחרה לנשיאות והבטיחה לעשות מעשה שעומד בניגוד מוחלט לתאוריות שקשורות בדמוקרטיזציה: היא הולכת להעמיד למשפט אנשי צבא על פשעים כנגד העם הארגנטינאי בזמן השלטון הצבאי במדינה בשנות ה-70. בכך היא ממשיכה מהלך שהתחילה בו יחד עם בעלה כשהוא היה נשיא והיא הייתה סנטורית. האם הדמוקרטיה הארגנטינאית חזקה מספיק כדי להכניע את הצבא? השנים הקרובות יהיו קריטיות לכך.

ולזה צריך להוסיף שגם העניין שלי בתנודתיות של קולות הרבה יותר רלוונטי למדינות מתפתחות מאשר לקנדה. כן, בקנדה היו כמה שנים טובות של תנודתיות חזקה. אבל בפני עצמה היא לא מקרה מעניין במיוחד. הרבה יותר מעניין יהיה לנסות, למשל, ללמוד את ההבדלים בהתמודדות עם תקופות של וולטיליות גבוהה בין מדינות עם דמוקרטיה יציבה ובוגרת לעומת דמוקרטיות צעירות יותר.

כך שנראה לי שאני רוצה לעבור תחום. אני מחכה עכשיו לתשובה מהיועצת שלנו אם זה בכלל אפשרי. אני מאוד מקווה שכן.

כרמל ויסמן, בלוגרית וחוקרת של בלוגים, פרסמה פוסט מוזר ומפתיע קצת בבלוג שלה ב"רשימות", תחת הכותרת "מיצוי". אני לא ממש יודע איך להגיב לדברים – יש שם כמה משפטים שקשה לי קצת לעכל. אבל משהו אחד נתפס לי בעין:

ראיתי שזה קשור גם לעבודה שלי מול תגובות ושהפוסטים שלי הם מאד בתגובתיות, שבבי מחשבה בלתי מעובדים שנפלטים בתגובה להתרחשויות ולא באים ממקום פנימי מודע.

זה מוזר לי כי אני חושב על הבלוג שלי, על למה אני כותב אותו, ותגובתיות היא פחות או יותר הסיבה היחידה לקיום שלו. בצד ימין למעלה (או באמצע, אם אתם באקספלורר, מסיבה לא ברורה), מופיע המנדט של הבלוג:

 תגובות לדברים שקראתי, תגובות לדברים ששמעתי, תגובות לדברים שראיתי… אתם מבינים את הקונספט.

תגובות זה כל מה שיש לי. כן, זה בא מ"מקום פנימי" כלשהו, אלא אם המוח שלי הוא חיצוני במובן כלשהו, אבל אין שום דבר שאני יכול להגיד שהוא לא "תגובה" בצורה כלשהי. אולי זה קשור לבעיה שלי עם תאוריה פוליטית: אני צריך גירוי חיצוני כדי להתחיל לחשוב על משהו, ותיאוריה פוליטית לעיתים קרובות מדי נראית כאילו היא לא נובעת מגירוי חיצוני שכזה.

גם ההומור שלי הוא תגובתי. תבקשו ממני לספר בדיחה סתם ככה בלי שום הקשר, ואם אני בכלל אצליח להגיד משהו, זה יפול על הרצפה ויפרפר כמה שניות בזמן שכל הנוכחים ינסו לא להסתכל ישירות על זה בינועו באי נוחות. ההומור שלי עובד כשאני יכול להקשיב למישהו אחר מדבר, ומדי פעם לזרוק פנימה איזו הערה, איזו תובנה משעשעת, איזה ציטוט שמציב את הדברים באור שונה. זה עובד אפילו אם מי שמדבר הוא אני עצמי – אני יכול להגיב לעצמי בצורה משעשעת. אבל לספר משהו מצחיק בלי הקשר? אין לי את היכולת הזו. אני מספר בדיחות גרוע.

אז כשכרמל אומרת שיש לה בעיה עם זה שהבלוג שלה הוא תגובתי, זה די עצר אותי פתאום. בלוג יכול להיות לא תגובתי?

חבל לי שהיא מפסיקה לכתוב, במיוחד מכיוון שקשה לי להבין את הסיבות. אני מקווה שהיא תסלח לי אם אני אגיד ש"שיחה עם הנשמה שלי" לא נשמעת לי סיבה משכנעת במיוחד. אולי אני סתם ציני מדי, אבל ככה זה. בכל מקרה, תודה לך כרמל, על מה שכן כתבת, וסליחה שאני כותב תגובה לפוסט שלך למרות שביקשת שלא. ככה זה בלוגים (לפחות בארץ, כמו שאת תמיד מתקנת) – תגובות זה חלק מהעניין.

8 Replies to “השוואת השוואתיות (+מיצוי)”

  1. לי יש סיפור מאוד דומה.
    הלכתי ללמוד פילוסופיה – כי היה ברור לי שפילוסופיה זה מה שמעניין אותי. מכיוון שהייתי צריך חוג נוסף עד שנה ב', שבה אוכל לעבור לחד-חוגי, ריפרפתי על רשימת הקורסים – ובחרתי במדעי ההתנהגות, כי זה נראה לי משהו טוב להעביר אתו את הזמן בשנה הראשונה.
    כמובן שההחלטה שקיבלתי בסוף הייתה דומה לזו שלך – ומאותם השיקולים שבגללם התיאשת מפילוסופיה פוליטית. הרעיון של לשבת מול המחשב שלי ולהתחיל לכתוב את דעותי, בלי להעיף מבט לכיוון מה שקורה בשטח, נראה לי מופרך.

  2. דובי, אתה יכול לתת קצת לינקים לעניין קירשנר? הייתי עושה את זה בעצמי, אבל… נו, אני עצלן :?

  3. ענבר, האמת היא ששמעתי על זה דיווח בחדשות. אתה יכול לחפש בגוגל אזכורים של הנאום של כריסטינה קירשנר (Kirchner).

  4. אני מבולבלת מאז אתמול בלילה בנוגע לפוסט של כרמל. ראשית – כי מוזר בעיניי שמישהי שחוקרת את הביטוי בבלוגים מוצאת שהבלוג שלה עצמה מפריע לה להתבטא.

    אבל בעיקר כי אני מוצאת שבמקרים רבים, דווקא מתוך התגובתיות של הבלוג, עולים לי הרעיונות הכי טובים שמחדדים אצלי את המחשבה בצורה טובה בהרבה אילו לא הייתי נדרשת לחשוב על משהו ולהגיב לאיזהשהו רעיון שנתקלתי בו איפהשלאיהיה או שעלה איפהשהו והתחדד תוך כדי כתיבה. והתגובות – שמגיעות מתוך נקודת המבט החיצונית של אנשים שהם לא אני, ושדעותיהם או תחומי ההתמחות שלהם שונים משלי, הן אלה שהכי מאתגרות אותי בהמשך התהליך המחשבתי שבו אני לומדת דברים על העולם ועל עצמי. וזו לדעתי דווקא התועלת הכי גדולה בכתיבת בלוג.

  5. אני מסכים, שרון. אחרי הכל, כל האקדמיה (לפחות בשלב שאחרי התואר הראשון) בנויה על תגובתיות – סמינרים, כנסים, אפילו הפרסום בכתבי עת עם ביקורת עמיתים, הכל מבוסס על קבלת תגובות מאנשים אחרים. אחרת את סגורה בתוך הראש שלך. בלוגים נראים כמו פתיחה של הרעיון הזה לכלל האנשים שמתעניינים ברעיונות שלי.

    זו, אגב, הסיבה העיקרית שכן מצער אותי, בסופו של דבר, שאני לא מקבל הרבה תגובות פה.

  6. כי רוב האנשים לא מגיבים כשכל מה שיש להם להגיד זה "פוסט מעניין" או משהו כזה…
    אגב, פוסט מעניין :P

  7. בדיוק. מצד שני, כנראה שזה מפריע לצמיחה אנרגטית מסוג כלשהו (שאיני מזלזלת בה, אך גם איני מבינה במיוחד, ומכאן שכנראה קשה לי להבין מה בדיוק קורה שם).

  8. הגעתי לכאן קצת באיחור אמנם, אבל מעניין לשמוע מה אתה ושרון חשבתם על התגובתיות. לדעתי היאנטרנט מגביר את הייצר להגיב כל הזמן לגירוי חיצוני ומטשטש לפעמים את מה שבאנו לעשות מתוך יוזמה פנימית. זה לא משנה את זה שהיוזמה שלנו מקבלת השראה ממקורות חיצוניים אבל אני לא רוצה לחיות במצב של פליטת פה. כל הזמן עוברות לי מיליון מחשובת בראש ויש לתת לתהליכים פנימיים להבשל ולהתעצב בפנים, זה משהו שבכלל לא קורה אם כל דבר אני מפסלת לעיני כל. הדבר אמור לגבי הבלוג האישי שלי. בלוג בנושא מסויים זה משהו אחר לגמרי.

סגור לתגובות.