אין אנסים, אין אונסים

מיני-שערוריה פרצה לאחרונה סביב טקסט שפרסם דניאל עוז בבלוג שלו. הטקסט המקורי הוסר והוחלף ברשומה אחרת (שכוללת את הטקסט המקורי, בתוספת דברי הקדמה), אבל עושה רושם שהתוספת לא ממש עוזרת לעוז. הוא אולי חושב שהסיבה שאנשים יצאו כנגדו כי לא הבינו מה הוא ניסה לעשות, אבל האמת היא שכולם הבינו היטב מה הוא ניסה לעשות, וזה היה אווילי לחלוטין.

יתכן שהטריגר להתפרצות של עוז היה הגרף הזה, שמסתובב בימינו בפייסבוקיה העברית. מדובר על וריאציה על גרף ישן יותר באנגלית, ובין כה וכה הרעיון שמגולם בו ותיק, אבל אין לי הסבר אחר להופעת הפוסט הזה דווקא בעת הזו. הרעיון, בפשטות, הוא שמי שאשם באונס, הוא האנס, ורק האנס. הקורבן של האונס אינה אשמה באונס, ואין לבוא אליה בתלונות אם נהגה באופן כזה או אחר (השתכרה, התלבשה באופן מסוים, וכן הלאה), משום שהדבר לא הופך אותה לאשמה באינוסה שלה עצמה.

מה שעוז רצה לעשות בדרכו הלא כל כך אלגנטית, זה לטעון שישנם גורמים שמגדילים את הסיכון לאינוס, והציע לנשים לפעול כדי לצמצם את הסיכויים הללו על ידי המנעות מאותם גורמים. יש, כמובן, כמה בעיות עם התזה הזו. הבעיה הראשונה היא סימבולית. עבור רבים, עצם ההכרה בכך שפעולה היא כזו שכדאי להמנע ממנה הופכת אותה לפעולה שחובה להמנע ממנה, ובעצם מתרגמים את היחס "X גורם ל(סיכוי גבוה יותר ל)אונס" ל"מי שעושה X אשם באונס". ועל כך אולי ראוי שנגיד שאם "ייחוס קשר בין מעשים מסויימים להאנסות גורם לכך שנשים מואשמות באונס של עצמן", אז הפעולה הזו של ייחוס קשר היא פעולה שכדאי ולכן חובה שנמנע ממנה…

הבעיה השניה היא הבעיה הפרקטית. היות אישה בגילופין, לבוש "מיני", הליכה לבד ברחובות חשוכים – כל הדברים הללו אינם גורמים מספיקים ואינם גורמים הכרחיים כדי להאנס. נשים עושות כל אחד מאלו ואפילו את שלושתם ביחד בלי להאנס כלל. וחשוב מכך: נשים שלא עושות אף אחד מהדברים ה"רעים" הללו נאנסות. כל הזמן. למעשה, אם אנחנו רוצים לקחת את רשימת כל הדברים שעלולים להגביר את הסיכון של אשה להאנס, נגיע די מהר למחוזות האבסורד. והזוועה? יש אנשים שכבר הגיעו לשם. ברצינות, הכנסו לקישור הזה. הוא מתאר מכתב שהופץ לפני מספר שנים עם כל מיני "עצות" שהגיעו, לכאורה, מפיהם של אנסים אמיתיים, מה לא כדאי לעשות. כמו למשל: להסתובב עם שיער ארוך. כן. מסתבר ששיער ארוך מקל על אנסים לתפוס ולהכניע נשים. ויש עוד כאלו שם. השורה התחתונה: אל תצאי מהבית, וגם אז, חיי בפחד מצמית ומתמיד פן תאנסי. ואם נצרף זאת לבעיה הראשונה: כי אם לא, זו אשמתך שנאנסת.

אבל יש רק גורם אחד הכרחי לקיומו של אונס. ויש רק גורם אחד מספיק לקיומו של אונס. ושניהם הם אותו גורם עצמו. האנס. ומכל הגורמים שמגדילים את הסיכוי לאונס, הגורם היחיד שהוא מכוון לביצוע האונס, שיש בו מה שמשפטנים מכנים "יסוד נפשי", הוא האנס עצמו. ולכך מכוונים כל אלו שאומרות ואומרים שהיחיד שאשם באונס הוא האנס עצמו. ואסור לשכוח זאת לעולם, ואסור להאשים את הקורבן לעולם. כן, ראוי להעצים נשים, לתת להם כלים ובטחון עצמי עד כמה שאפשר. אבל התפיסה שמקדם עוז היא בדיוק ההפך מכך. לא להעצים אלא להפחיד. לא לתת כלים אלא לאסור עליהן דברים. לא לתת להן בטחון עצמי, אלא לנטוע בהן חרדה תמידית.

ואשמתם הטוטאלית והמוחלטת של האנסים אינה משנה כהוא זה מהאחריות שקיימת עלינו כחברה לפעול כנגד תרבות האונס הפושה בכל. אבל גם בתוככי תרבות האונס הזאת, עדיין כל אחד ואחד מאיתנו נושא באחריות מלאה למעשינו, ומי שפוגע באדם אחר אינו יכול לאמר להגנתו "אבל החברה אשמה". הוא עצמו אשם. החברה נושאת באחריות, אבל הוא נושא באשמה. ומי שאומר אחרת הוא חלק מתרבות האונס עצמה.

54 Replies to “אין אנסים, אין אונסים”

  1. "בין המסונוורים והמסונוורות ביותר מהאידאה המוסרית של בלעדיות האחריות, נוצר אפוא העיוורון למסוכנותה של המציאות הקונקרטית" (!!)

    קחו לפלוץ המגוחך הזה את התזאורוס בבקשה, לפני שהוא יפגע בעצמו.

  2. המציאות הקונקרטית היא שרוב מקרי האונס לא מתקיימים במרחב עליו עוז מדבר, אלא בידי אנשים שהנאנס/ת מכירה.

    האם לעצות צריך להוסיף, אל תוולד/י לאנס?

    דוד אנס – רע מאוד, איך השגת כזה?

    חבר אנס לאמא… צק צק צק

    ידיד נפש שלא מבין את המילה לא?

    מפקד שלא מוכן לקבל פקודות מפקודה, והרשימה נמשכת ונמשכת

  3. הנרצח היה שיכור, לכן הגיע לו.
    הנשדד היה ידוע כפילנתרופ והלך עם ארנק ביד לבד בלילה, ולכן מגיע לו.
    ה היה ולכן הגיע לו.
    מעניין שהלוגיקה הזו עובדת אך ורק על אלימות מינית כלפי נשים. הן צריכות להיות "חכמות" כדי שלא להיאנס. כל עבירה אחרת היא אשמת העבריין.

  4. סמילי, כשיגיבו בטוקבקים למקרה של אריק קרפ 'אידיוט, למה הוא הולך בטיילת? הוא לא יודע שמסוכן שם? מגיע לו!!1!', תחזור אלי עם הטיעון הזה.

    דובי: נדמה לי שהעצה הכי גרועה שיכולה להיות להימנעות מאונס זה 'תישארי בבית'. אתה יודע, 87% ממקרי האונס וזה.

  5. קודם כל – האשם על אונס הוא באנס.
    בתגובה לסמילי ונמרוד:
    בואו נחליף אונס בתאונת דרכים.
    האם אני, בתור הנהג הנפגע, אמור לא לחשוב בכלל על מה עושים שאר הנהגים ולנהוג כאילו הם שומרים על החוק במלואו.
    דוגמא שאני חווה כל יום: אני עובד במקום שלחנייה שלו (חנייה חיצונית, בגובה הכביש וכו') ניתן להגיע משני כיוונים. אין תמרור תן זכות קדימה (המשולש) על אף אחד מהם => צריך לתת זכות קדימה לנהג המגיע מימין (כולם אותו סוג כביש).
    כמה פעמים קבלתי זכות קדימה אתם חושבים? קרוב לאפס. אם לא הייתי אני נזהר הייתי עם רכב פגוע ויתכן גם פוגע גופנית (כי כולם נוהגים במהירות הנכונה כמובן :))

    אז שוב – האשם בתאונה הוא במי שעבר על החוק. אבל אני אהיה כסיל גמור אם לא אדאג להגן על עצמי!!!
    אני לא אלך בסימטה אפלה עם ארנק תפוח בידי.
    אני לא אשתה משקאות מאדם זר בבר בתאילנד (אני אוהב את ההאיברים שלי במקום שהאבולוציה שמה אותם).
    אם הייתי אישה, הייתי דואג לבצע "ניהול סיכונים" לגבי היותי אישה. כמו שאני כנהג עושה "ניהול סיכונים" לגבי זה כי אני רוצה fucking לחיות.

    לא רק בכביש, גם בחיים "אל תהיה צודק, תהיה חכם"

  6. ניהול סיכונים. כן. זו הבעיה. כי נשים לא מתות מפחד גם ככה. כנראה לא מספיק. אז בהתבסס על סטטיסטיקות התקיפה המינית, אני מציעה לנשים: לא לצאת מהבית בלילה, לא לצאת מהבית ביום, לא להישאר בבית, לא להישאר במקום סגור ביחידות עם דייטים, בני זוג, בעלים, ידידים, שותפים לדירה, בוסים, קולגות, מרצים או בני משפחה, באופן כללי לא לנהל קשרי משפחה, ידידות או רומנטיקה כלשהם עם גברים, לא לדבר עם גברים, לא לעבוד עם גברים, לא ללמוד עם גברים, מומלץ לעבור לגור במערה ולרסס בתת מקלע כל גבר שמתקרב.

  7. אני רוצה לדעת איזה סוג של ניהול סיכונים היה מציל את חברותיי הקרובות מהאנסים שלהן, כדלהלן: דוד, ידיד קרוב, שותף לדירה, חבר רציני. היה עוזר, למשל, אם הן היו רואות כל גבר כאויב, לא נשארות לבד עם גבר בחדר ואם הן נאלצות לעשות זאת — מחזיקות ביד נשק חם. זה היה עושה את העבודה. רק שאיכשהו אפילו אנשים שחושבים כמוך, מיקי ל., היו רואים התנהגות כזו כמופרעת ופרנואידית, למרות שהיא נובעת בצורה הגיונית לחלוטין מסטטיסטיקות האונס, מהנסיון האישי ומ"ניהול סיכונים". ובכל מקרה אי אפשר לחיות ככה בלי להשתגע. חייבים לתת צ'אנס ליחסים שפויים בין המינים. בגלל זה אנחנו מעדיפות לפעול לחינוך ולהעלאת מודעות כדי להגיע למצב שבו הגבר הממוצע פחות מסוכן לנו (=מבין שזה לא לגיטימי לכפות את עצמו על אשה שסירבה לסקס).

  8. מיקי, כמובן שכל אשה, נערה וילדה עושות ניהול סיכונים; כולנו חיות בפחד תמידי מגיל צעיר מאוד ובמודעות מלאה ואיומה לסכנות האורבות לפתחנו. כולנו מפחדות בכל יום חמש פעמים לפחות – במעלית, ברחוב חשוך, בחדר מדרגות ואפילו בראיון עבודה. כולנו נוקטות אמצעי זהירות תמידיים. הפוסט של עוז מוגזם ומגוחך בכוונה כמובן אבל לא מתוך הבנת האבסורד שבהטלת האשמה על הקורבן, אלא מתוך מיזוגניה קיצונית. הוא מתאר התנהגות קיצונית דווקאית הנובעת מפמיניזם, שבעיניו שקול כנראה לאמונה במפלצות ספגטי מעופפות. הדמוניזציה שהוא עושה לנשים ולפמיניסטיות בפרט מעוררת קבס וחרדה והסיפא של דבריו היא שנשים צריכות לחבוש חיג'אב ולהישאר בבית כדי שלא יבולע להן. לא הייתי רוצה לפגוש בו בסמטה חשוכה (או בכל מקום אחר).

  9. ברור שהגורם לאונס והאשם בו וכו' הוא רק האנס, אבל יש גם שיקולים פרקטיים. רוצה לומר, בכביש אל תהיה צודק, תהיה חכם.
    אף אחד לא מאשים את הקורבן, אבל כמו שאנשים נועלים דברים בשביל להקשות על גנבים, אפשר גם לעשות דברים (סבירים, אני לא מתכוון ללא לצאת מהבית) בשביל להקשות על אנסים.
    אני רוכב על אופנים ללא קסדה. אני מודע לכך שזה מכניס אותי לצד הלא נכון של הססטיסטיקה של פגיעות חמורות יותר בתאונות, ואני נזהר יותר. אם קיימת סטטיסיטיקה כזאת לגבי אונס (סתם דוגמה מופרכת, נניח שנשים שנעלו מגפיים נאנסו פי 5 יותר מנשים שלא נעלו מגפיים) אז חשוב להכיר אותה ולהיזהר יותר ביום שאת נועלת מגפיים.

  10. (רגע, איך נכנסתי לשיחה הסוציופטית הזו? אוקיי, כן, לנשים כדאי להגן על עצמן, לכולם כדאי להגן על עצמם מסכנות מוכרות במידת האפשר. ועכשיו אולי אפשר לעבור לדבר על הבעיה האמיתית — זה שיש מגיפה מטורפת של גברים שתוקפים מינית?!)

  11. דורה, ברור ש"מגפיים" הוא *לא* מה שאת לובשת, עם כמה אנשים שכבת, האם צעקת, התנגדת או אמרת לא. אבל לדעתי זה *כן* אם שתית עד לנקודה שאת לא מסוגלת להבין כלום (שזה חושף את כולם, מעבר לאונס, גם לשוד, חטיפה וכו') או אם את מסתובבת לבד במקומות שבהם אחוז הפשיעה גבוה (שוב, רלבנטי גם לשוד וכו').
    ושוב, אלו כמובן לא גורמים לאונס, אלא נקודות לניהול סיכונים.

  12. דורה, אני מתקשה להאמין שמדובר במגיפה. זה תמיד היה ככה, רק שבאחרונה התחלנו לדבר על זה.

  13. נדב, לא כל כך הבנתי את התשובה, זה שיש אנשים חסרי רגישות (בלשון המעטה) שכותבים טוקבקים זה לא ממש חדש. בכל זאת לא נראה לי שיש הבדל בין אשמה לאחריות. למרות שברור שכל האשמה על רצח, אונס או גניבה הוא על הרוצח, אנס וגנב, עדיין יש לפעמים גם לקורבן קצת אחריות (שהיא לא אשמה בצום צורה שהיא), ואילו הקורבן היה נוהג אחרת הוא היה יכול להמנע מהרצח, אונס או גניבה. לא?

  14. דובי, היום שלי, שגם ככה היה זוועתי עם מבחן על הבוקר, עצבים כליים, וחיפוש תמים אחרי תמונות חתלתולים באינטרנט שהוביל לסרטוני סנאף איומים (WTF?!) היה כל כך הרבה יותר טוב לפני שקראתי את הפוסט הזה.

    ולכל המגיבים שמתעקשים לחזור לנושא האחריות מול אשמה – אני נורא אוהבת את זה שכולם יודעים מה סטטיסטיקות האונס (מכרים וגו') אבל מתעקשים על זה שהאחוז הבודד של הנשים שנאנסו כשהיו שיכורות נהגו בחוסר אחריות וזו חזות הכל. כן, אנחנו יודעים, לפעמים בני אדם הם חסרי אחריות. אתם יודעים את המספרים – זו לא עיקר הבעיה כאן. איך החפירה בנקודה האומללה הזו מקדמת אותנו לאנשהו?

  15. מיקי, האם תלך בסמטה עם פנים יהודיות מדי? אתה יודע, בהרבה מקומות זה יכול להסתיים ברצח. או פנים לבנות מדי? או שחורות מדי? או הליכה בטוחה מדי (יעני, למה מה קרה, הסמטה הזאת שלך?!)? או הליכה זהירה מדי? האם תדבר? האם תשתוק? האם תחזיק סמרטפון? האם תחזיק מפתחות?

    יאללה, יאללה. האם אתה וסחבק לא מסוגלים להבין את ההבדל האינהרנטי בין כביש (קרי, ניהול מכונות מסוכנות בסביבה מסובכת) לבין התנהגות בין-אישית? או שאתם סתם טרולים: חשבתם על מקרה אחד (נניח, אישה שיכורה וערומה נכנסת לאגף פושעי מין) או שתיים ואתם מיד מנסים לבנות מערכת כללים, כאילו מתוך דאגה לנשים?

    כי אם אתם באמת דואגים לנשים, *תפסיקו*. כן, יש דברים שכל אדם בר דעת צריך ולא צריך לעשות, בין אם היא אישה או גבר. *זה לא הדיון הזה*. אם עדיין לא הבנתם, לא משנה מה האישה תעשה היא יכולה להיאנס ע"י אנשים שחושבים ש"אפשר להקטין את הסיכוי" (כמו האנסים החביבים מ WaPo). לא משנה אם אישה בחצאית מיני שותה במועדון או אישה בבורקה יושבת במערה באפגניסטן – שתיהן יהיו בסכנה כל עוד גברים מדברים על "הקטנת סיכונים".

  16. ברור שאונס יכול לקרות לכל אחת ואחד וזאת לא אשמתו או אחריותו, אבל זה לא אומר שאין מה לעשות בשביל להקטין את הסיכוי שהוא יקרה. נראה לי שהדיון שנבע מהפוסט של עוז דווקא הוא בדיוק "הדיון הזה". עוז אמנם כתב בחוסר רגישות נוראי, אבל לדעתי למסר שלו יש תקפות מסוימת: יש מצבים שבהם אונס שכיח יותר מאחרים, וכל מי שתדע מהם יכולה רק להרוויח.
    ולא הבנתי למה גברים שמדברים על הקטנת סיכויים מסכנים נשים.

  17. אלכס, אני חד משמעית אמנע מהליכה במקום שנראה לי מפוקפק. למרות שעל-ידי כך אני מצמצם את חופש התנועה שלי במקום את הנבלות שמטילים עלי אימה. האם אני שונא-עצמי? שונא גברים?

    בפועל, עושה רושם שע"פ הסטטיסטיקות המצוטטות לעייפה, ומבלי שיש לי כח לטרוח ולבדוקן אני שהן נכונות, רוב מקרי האונס מבוצעים על ידי אדם מוכר ולא בסמטה חשוכה, לכן הוא כלל לא דומה למה שדניאל מתאר. רק זה מספיק כדי להגיד שממילא כל הכללים האלו כנראה לא רלוונטים.

    מצד שני, אני יכול לנחש (אם כי אולי אני טועה, כאמור, לא ביצעתי מחקר) שמסיבות רוויות אלכוהול הן מקום בו אונס (שבו האנס אולי כלל לא מבין שהוא ביצע אונס) עלול להיות נפוץ יותר. אם אני אבא שאומר לבת שלו להיזהר באירועים כאלו, אני שונא נשים? אני שוביניסט?

    נכון שכשהממשלה יוצאת בתשדירים הקוראים לצמצם את חירותן של הנשים במקום לשרש את התופעה מן היסוד (כלומר, מהאנסים) היא שוגה. אבל האם אני כאדם פרטי שאין לו כל שליטה על האווירה הציבורית, לא יכול לנסות לצמצם, אפילו במעט, את הסיכונים עליהם אני כן שולט?

    אני אישית לא שמעתי אף אחד שאומר שלמישהי הגיע להיאנס כי היא התלבשה חשוף או כי היא רצתה את זה. זו איזשהי קלישאה שוביניסטית שלא נתקלתי בה. אבל אם מישהו אומר דבר כזה, הוא חתיכת חרא מטומטם. אם התגובה הבלתי-פרופורציונית לאמירות מהסוג של דניאל או שלי נובעת בגלל הסלידה מאותם חארות מטומטמים אותם תיארתי (אולם לא פגשתי) – אני יכול להבין ולקבל את זה. אבל זו תעודת עניות לשיח הפמיניסטי שבבלוגספרה הליברלית והפתוחה דיעה שיכולה להיות הגיונית (גם אם בפועל היא לא תופסת במבחן המציאות) נתקלת בהתנפלות כ"כ שטחית, לא עניינת ואנטי לוגית ("אז אתה אומר שבעצם מגיע לה להיאנס???" וכו').

  18. "אם הייתי אישה, הייתי דואג לבצע "ניהול סיכונים" לגבי היותי אישה". ניהול סיכונים זו דרך מאוד יפה לומר טרור. קצת פטרנליסטי, כל הסיפור הזה של הגברים שאומרים לנשים איך להיזהר. וכשאני אומר קצת, אני מתכוון "וואו".

  19. עמרי, אם אתה היית אומר לבת הפרטית שלך להזהר משתיה עם אנשים שהיא לא מכירה, דיינו.

    אבל לרגע אחד תפסיק לחשוב במונחים של בחורה בודדת שהיא אולי הבת הפרטית שלך, תסתכל על השיח כולו, ותשאל את עצמך אם העובדה שכל דיון בנושא אונס והטרדות מיניות בסופו של דבר מגיע לנקודה הזו ונתקע בה לא אומרת משהו לדעתך.

    ולגבי "קלישאה שובניסטית", ובכן – אשריך שלא שמעת על מקרה כזה. אני שמעתי. אני לא יודעת אם שאלת את עצמך פעם כמה מהנשים שאתה מכיר נאנסו ואתה לא יודע על כך. רמז – כנראה יותר משאתה חושב, ואחת הסיבות שלא שמעת על המקרים האלה, היא שהיה שם מישהו (או מישהי, גם לנשים יש דעות רעילות) בתחילת הדרך שטרח להסביר להן שהיתה להן "אחריות תורמת".

    והסיבה שהשיח הפמיניסטי בבלוגספרה הליברלית והפתוחה לא חש צורך לקבל בזרועות פתוחות את הדעה הזו ולדון בה באופן שקול מכל הזוויות היא שלמען האמת, זו דעה ריאקציונית, לעוסה לעייפה ושאינה מחדשת שום דבר, ושלפעמים גם לפמיניסטיות נמאס למחזר שוב ושוב ושוב רעיונות שמוצו בשלב "פמיניזם 101". סליחה, באמת, שאחרי התעסקות של שנים בתחום – בקריאה\מחקר\התנדבות, או שלא נדע, מיד ראשונה, אחרי שנים של חפירה בנושא ושיחות עליו בעל פה ועם אנשי מקצוע ובאינטרנט ובאקדמיה, אף אחת לא מרגישה שהגבר התורן הרעיד את אמות הסיפין של עולמה כי הוא העלה בדעתו את הרעיון הגאוני של אחריות לעומת אשמה, ולא חשה צורך להאכיל אותו בגרבר פמיניסטי עד שילמד לקרוא לבד.

  20. סחבק- נכון, יש מצבים בהם אונס שכיח יותר. המצבים האלה – 85% לערך ממקרי האונס – נקראים תא משפחתי. הם נקראים גם ילדות – כל ילד\ה שישי\ת בישראל היה קורבן לאונס או התעללות מינית. נשים נאנסות על ידי בעליהן, על ידי אחים, דודים, סבים, ידידי משפחה, בוסים (חלקם נשיאי מדינות!), מפקדים (שמאוחר יותר נעשים שרים בכירים) ועל ידי אבותיהן. הן נאנסות יותר, אגב, בחברות מסורתיות וסגורות, וכך גם ילדים, כי שם יש שיח של כבוד שמנטרל לגמרי את הסיכוי לחשוף את המקרים ולהביא לסיומם. נדיר מאוד שאשה נאנסת על ידי זר גמור בסמטה חשוכה. ואתה, בטעות ,חושב על המקרים האלה. אבל הם נדירים. אז תסביר לי בבקשה איך מקטינים את הסיכויים להיאנס. זה שיח מגוחך גם משום שהוא מתעלם מהיסוד הסוציופטי, האלים, השתלטני והמיזוגני שבאונס; הוא מתעלם לחלוטין מהעובדה שאין בין אונס לבין מין דבר; הוא מתעלם מהעובדה שאונס נובע מרצון לשלוט ולהכניע ומשום כך לא קשור בשום צורה להתנהלות של הנאנסת אלא אך ורק להיותה מסומנת בחברה כמישהי נחותה שיש להוסיף ולאשרר את נחיתותה.

  21. עמרי,
    נניח אתה עובר לגור בקהיר. ספר לי, איך יהודי כמוך ימנע מללכת במקומות מסוכנים כאשר כל לאומן מצרי ממוצע יכול לתקוף אותך? כשאתה יודע שהמשטרה יכולה להיות עוד יותר מסוכנת מהתוקף?
    זאת אולי נראת כמו השוואה פרועה, אבל היא לא. אישה לא יכולה לעבור ברחוב מבלי שאיזה ערס יצפור לה, או ערס אחר יתחיל לשרוק וללקרוא קריאות. והיא לעולם לא יודעת אם זה ישאר ברמת הקריאות (אסור לזלזל בקריאות גנאי – תנסה פעם לחיות כמה שנים במדינה בה כל יום קוראים לך "יהודון". תאמין לי זה לא תענוג גדול) או שאחד מהם ירצה להוכיח כמה הוא גבר (כי סביבה כזאת מזינה את עצמה) ויעבור למעשים.
    אז לא, אתה לא שונא את עצמך ואתה לא שונא גברים. אתה פשוט חי עם פריוולגיה שאליה אתה אפילו לא מודה ותוהה למה אלו שלא נולדו עם הפריווילגיה שלך לא יכולות להיות יותר כמוך.

    סחבק,
    קרא בבקשה את מה שhilanoga כתבה. כשאתה מחליט לדבר על אחריות מול אשמה, לא רק שאתה מגלה בורות לגבי השיח בכללותו, אלא אתה גם עוזר לדחוף את השיח ההרבה יותר חשוב הצידה. את הנפח (הקטן גם ככה) שנפתח כדי לנסות ליידע את החברה ולעזור לנשים, אתה מקטין בכוח בכך שאתה מכניס מסרים שהם אולי נכונים פורמלית, אבל שגויים מהותית.
    יש מספיק מקומות שמדברים על התנהגות נורמטיבית של ילדים ובני נוער. יש מספיק מקומות שמנסים להתריע מפי גילופין או לקיחה מוגזמת של כל סם משנה תודעה אחר. המסרים שם טובים גם לגברים וגם לנשים.
    אונס, או הטרדה מינית, פוגע באופן חסר כל פרופורציות בנשים. זה גם דיון שלא מנוהל מספיק וכשהוא כן מנוהל יש הרבה מאוד אנשים שיעדיפו להאשים (או אפילו לתקוף) את הקורבן (לראיה, ראה מה קרה לא' בתקשורת או לכל מתלוננת אחרת). אז פעם אחת אפשר להתאפק (כמו שאני מתפאק מלהגיב לסיפא של רוני) ולא להסיט את הדיון לצירים עקרים.

    בקיצור, לא כדאי להסיט את הדיון כי הפוסט של עוז דיבר בראש ובראשונה על המצאת תירוצים והצדקות לאונס. בשביל זה הוא בנה דמות לא מציאותית בעליל שאשת קש פמיניסטית – הוא יודע טוב מאוד שמציאות אונס שונה לחלוטין מהסיפור הקטן והדוחה שלו ושאם הוא היה מפרסם סיפור אונס אמיתי הוא לא היה מצליח להעביר את המסר שלו. הוא ניסה להוליך שולל והוא הצליח – עובדה שאתה נפלת במלכודת שלו.

    נ.ב.
    הסיפור של עוז מזכיר לי קלישאה פופולרית:
    http://www.feministfrequency.com/2011/09/tropes-vs-women-6-the-straw-feminist/

  22. מוזר, הדיון הזה.
    יש כאן שני מחנות, ששניהם מסכימים ללא עוררין שהאשמה לאונס מוטלת באופן בלעדי וטוטאלי על האנס לבדו. זה כרטיס הכניסה לדיון הזה ולא ראיתי אף אחד שהתגנב לכאן בלי הכרטיס.

    אחרי שכולם הסכימו על זה ש"האנס לבדו אשם ואחראי וגו'", יש כמה ששאלו את עצמם "נו, אז מה אפשר לעשות כדי להפחית את מקרי האונס – שבהם ללא ספק רק האנסים אשמים".

    מחנה אחד (קטן) העיז להציע שקורבונות אונס פוטנליאליים (שלמען הסר ספק אחזור ואציין שאין להטיל בהן כל אשמה!) יאמצו התנהגות מסוימת, כדי להפחית את סיכוייהן להאנס. אפשר לדון בהצעות הללו לגופן ולבחון אם ההתנהגות המוצעת (נגיד "אל תשתי וכו') באמת עשויה להפחית את סיכויי האונס. אפשר גם להציע הצעות אחרות. אבל הדיון הזה נדחק לשולים בטענה המוזרה שעצם קייומו מטיל אשמה בנאנסות. (יוצא שכדי שלא תוטל עליהן אשמה, עלולות להיאנס עוד כמה, שאולי יכלו להציל את עצמן).

    אבל מה מציע המחנה האחר, חוץ מההכרה במה שרשום על כרטיס הכניסה לדיון (שהאשמה לאונס מוטלת אך ורק על הנאנסים לבדם)? לא ראיתי הצעות להחמיר בענישת אנסים או משהו כזה. כמובן, אפשר להסתפק בהבעת שאט נפש מ"תרבות האונס הפושה בכל", אבל האם זה מספיק כדי לפטור את המביעים "מהאחריות שקיימת עלינו כחברה לפעול" כנגד התרבות הזו?

    אם באמת תופעת האונס בחברה הישראלית/המערבית גוברת, אז במסגרת האחריות שמוטלת עלינו כחברה, אנו נתבעים לברר את הגורמים למגמה הזאת. אם יתברר (רק לדוגמה! אין לי מושג) שיש מתאם בין אלכוהול לאונס, אז ההצעה להתרחק מאלכהול היא עצה לגיטימית, והיא איננה מסירה את האשמה מכתפי האנס ולא מטילה אותה על הנאנסת.

  23. לרגע אחד לא התייחסתי לאחריות מול אשמה. כל מה שניסיתי להעלות הוא שאף אחד לא רוצה להיאנס/להישדד/להיחטף/למות, ושבתור בן אדם יחיד, בפני עצמו, שלא רוצה שיקרה לו משהו כזה הסיכוי שלך להשיג את זה קטן יותר בחינוך מחדש של החברה (למרות שזה תהליך חשוב שיעזור לדורות הבאים וכל מי שעוסק בו מבורך) וגדול יותר אם אתה "חכם בשמש".
    וזו באמת נקודה די מובנת מאליה, אבל אם אנחנו מתעלמים ממנה כי היא רחוקה מהאידיאל אנחנו טומנים את הראש בחול.

  24. שי: אני אנסה להסביר למה, לדעתי, קיים הפער הזה בדיון.

    כולנו מסכימים שהאנסים הם הגורם האשם במקרי האונס.
    והסטטיסטיקות מראות שכ-90% ממקרי האונס מתרחשים בבית וע"י אנשים מוכרים.

    כלומר כשאנחנו אומרים "אז בואו נדבר עכשיו על איך נשים יכולות לצמצם סיכונים", אנחנו א) מסיטים את הדיון ל-10% מהמקרים בלבד, וב) אומרים, בעצם, "האנסים ימשיכו להיות אנסים, אין מה לעשות, בואו נתמקד במה שאפשר לעשות בו שינוי.

    ומה קורה כשהדיון הציבורי מצטמצם ככה? אז כל כתבה על אונס תמיד מתארת את ההתנהגות של הנאנסת כטעונת שיפור, והאנס עצמו? הוא אסון טבע. הוא אצבע אלוהים. הוא עובדה מוגמרת. וכל עוד יתייחסו אליו ככה, אז השיח הציבורי יהיה "איך לגרום לנשים להתחבא יותר טוב מאנסים", ולא "איך לגרום לאנסים להפסיק לאנוס".

  25. אבנר, אני לא מכיר את הסטטיסטיקה אבל מקבל את המספרים שלך.

    אז יש כאן מחנה אחד שמציע להפחית את מקרי האונס מתוך 10% מהמיקרים. אם הדיון הזה ימנע "רק" שני מקרי אונס בשנה, זה רע?

    אבל מה שמוזר (בעיני) זה שמהמחנה השני לא שמעתי הצעות איך לטפל ב-90% מהמקרים. לא אמרו נסרס אנסים, נמית אותם, נרתיע אותם על ידי מאסר עולם, נפתח בקמפיין חינוכי, נאמץ בחוק את איסור ההתייחדות של החרדים, נקים ועדה… רק אמרו שהדיון ב10% מסיט את הדיון מה-90%, אבל לא קיימו דיון פוזיטיבי ב 90%.

    מסתבר ששני הצדדים מתייחסים לתופעת האונס כאל אסון טבע (או תרבות), ואולי זה נכון – לא נראה שיש דרך קצרה לעקור את התופעה מהשורש, אבל לא ברור למה צריך להקריב 10% שאולי ניתן להציל.

  26. שי , אני כבר הסתכסתי לפחות עם מגיב/ה אחת כאן בגלל שטענתי שלבוש חשוף מדי של נשים הוא פוגע ומתגרה כך שאני ממש לא בצד הרדיקלי של הפמיניזם.
    אתה צריך להבין שיש הבדל עצום בין דיון באנטישמיות ומה יהודי יכול לעשות כדי להימנע ממנה לדיון במעשי אונס והטרדה מינית. זאת משום שאנטישמיות היא אידאולוגיה. אני יכול להקים מדינה (והוקמה מדינה) כדי להשאיר את האנטישמים בחוץ , אני לא יכול להקים מדינה שבה אין אנסים פוטנציאלים. נתתי קודם קישור לדבריה של אורה מורג כדי להראות היכן הבעיה האמיתית והיא לא נמצאת אפילו בחלוקה לגברים/נשים . זה בסדר גמור להזהיר נשים מהסכנות שאורבות במשקה תמים בפאב או בהליכה ברחוב חשוך אבל המאמץ צריך להיות במקום שבו הבעיה נמצאת והיא במוחם של אנשים.
    זוכר את הסרט מ.א.ש? זוכר את 'נקמת היורמים', שני סרטים חתרניים, מגניבים שאמורים כאילו ללכת נגד הזרם בהומור שלהם. תבדוק איך מתייחסים שם לנשים ותתחיל להבין את מהות הבעיה. כשאמרתי לחבר שלי שאני לא רואה סרטי פורנו בעקרון הוא שאל אם חזרתי בתשובה, שאלתי אותו איך הוא ירגיש אם הבת שלו תופיע בסרטים כאלו והוא אמר שאני מתחכם. כי הרי ברור שזה לא יקרה – הנה דוגמה אחרת לבעיה.
    בקיצור, מותר לך להזהיר מפני סכנות, בדיוק כמו שמותר לך לספר שיש סיבוב מסוכן בעליה לירושלים. אבל אם הדיון הוא על נהגים שמשתוללים על הכביש אז בוא נתרכז בנושא הזה ולא בדברים צדדיים.

  27. אני רואה שהתבלבלתי, התכוונתי לכתוב 'האנטישמיות היא זהות' ולא אידאולוגיה, גם אפלית נשים היא תוצר של אידאולוגיה כלשהי.

  28. אלכס, אני מצטער, אבל אתה ענית על משהו שמעולם לא כתבתי והוספת כמה שורות שאני מנחש שכבר השמעת, ברצף הזה, פעם או פעמיים. כן, אני מבין את הפריווילגיה, כן, אני חושב שאני מבין (אם כי לא באותה עצמה, היות ולא חוויתי את זה בעצמי) איך נראים חייה של האישה במרחב הציבורי. לא חושב שהתייחסת למה שכתבתי.

    בינתיים שי כתב תגובה מצוינת שמסכמת את מה שאני חושב, ואבנר ענה את התשובה הטובה ביותר מהמחנה השני (וסלחו לי רגע על השידור מהקווים).

  29. כמה אנשים פה, חלקם בתום לב וחלקם בתום לב מעושה, מעלים את אותה התהייה: אם מדובר בעצות טובות, שיכולות לסייע לנשים למנוע מעצמן אונס, אז מה רע בהן? אם מראש אנחנו מניחים שהאשמה באונס נחה כולה על האנס, מדוע לא להשיא עצות, בתוך המסגרת הזו ומבלי לשבור אותה, שיכולות למנוע אינוסים? או כפי שניסח זאת שי: "אם יתברר (רק לדוגמה! אין לי מושג) שיש מתאם בין אלכוהול לאונס, אז ההצעה להתרחק מאלכהול היא עצה לגיטימית, והיא איננה מסירה את האשמה מכתפי האנס ולא מטילה אותה על הנאנסת."

    אני חושב שראוי לענות לשאלה הזו, גם אם לאוזנה של מי שמורגלת בדיונים פמיניסטיים היא נשמעת בעיקר מיתממת (ולא בכדי, אגב, מפני שהיא משמשת לא אחת כלי בידיהם של אלה שלא מקבלים את הנחת היסוד של היעדר אשמה תורמת בכל מקרה), בעיקר כדי שהדברים יהיו ברורים.
    ובכן, נתחיל ממה שכבר נלעס כאן לעייפה: העצות האלה, במקרה הטוב, הן קשקוש לא מועיל. פרקטית, בעולם האמיתי, ב"מציאות הקונקרטית", אותו אנס "קלאסי" האורב בסמטה אפלה כמעט ואינו משחק תפקיד סטטיסטי במקרי האונס, שקורים ברובם בתוך המשפחה או בתוך מסגרות חברתיות-תפקודיות מוכרות.
    אבל היות שחלק מהמגיבים, ואני בהם, לא מסתפקים באמירה הברורה הזו אלא טוענים שישנה בעיה עם עצם השאת העצות גם אילמלא היה זה המצב, יש להמשיך ולהסביר.

    הטיעון הראשון הוא טיעון הסבירות. העצות הללו, גם אם ניתנות ברוח טובה, מבקשות מנשים (רק מנשים, אף על פי שאני עדות חיה ונושמת לכך שלא רק נשים נאנסות) להטיל על עצמן מגבלות לא סבירות כדי להמנע מאונס. ולמה הכוונה? משיאי העצות הללו אוהבים לבצע הקבלות לפעולות שכולנו נוקטים על מנת לשמור על חיינו ורכושנו ("לנהל סיכונים") – למשל, נעילת דלתות או זהירות על הכביש. אלה הן פעולות שהינן בגדר הסביר – הנזק הנגרם לנו כתוצאה מהן אינו גדול והן עשויות לסייע בשמירה על רכושנו או על חיינו או על שלמות גופנו. אבל נניח שיבוא אדם ויאמר שאם ברצונו של אדם לשמור על רכושו, אין די בכך שינעל את דלתות ביתו בכל שעות היום – שהרי גנבים יודעים זה מכבר לפרוץ דלתות – אלא עליו גם לנעול את חפצי הערך שלו, לרבות מכשירי חשמל, בכספות מתקדמות הנפתחות על ידי טביעות אצבע כאשר אינו בביתו, ולהחזיק כלי-יריה אשר הוא מיומן בשימוש בו במרחק השגה כאשר הוא כן בביתו, וכן להחזיק תורנות שמירה ביתית בעת שהוא ישן. לית מאן דפליג שעצות אלו אכן יכולות למנוע – אולי אפילו לנטרל לחלוטין – מאותו אדם לאבד את רכושו לשודדים וגנבים, אשר על פי רוב אינם מומחים גדולים בפריצת כספות ואינם מצפים לאנשים ערים עם אקדחים בידיהם בלילה. אלא מה? עצה זו אינה סבירה: לא כולנו יכולים להרשות לעצמנו כספות מתקדמות, לא כולנו יכולים להתנהל מבלי לישון, לא סביר לגרור את כל מכשירי החשמל הביתיים לכספת מדי בוקר ולהוציאם מדי ערב וזה בלתי סביר לחלוטין שכל אדם יחזיק כלי יריה ויהא מיומן בו, שלא לדבר על ההשלכות החברתיות-תרבותיות של דבר כזה.
    באופן דומה, עצות כגון "אל תצאי מהבית בלבוש כזה וכזה" או "אל תשתי אלכוהול" או "אל תצאי מהבית כאשר ישנן התראות על אנס המסתובב חופשי" (כולן משתמעות מהפוסט שהדיון הזה נסב סביבו) הנן בלתי סבירות: הן חודרות באופן גס לחירות האישית בבחירת המלבושים, אופן וצורת הבילויים, והיכולת של אישה להיות בעל חיים חברתי באותה המידה כמו הגברים שלצידה, ומבקשות ממנה – מציעות לה – להשית על עצמה מגבלות לא פשוטות, בכסות של בקשת טובתה.
    למגבלות הללו ישנן גם השלכות חברתיות: מה יהא על הפאב ביום שיחליטו נשים שהן אינן שותות עד אלכוהול כדי למנוע אונס? מה יקרה למוסד הדייטים?

    שאלה נוספת בהקשר של עצות בלתי סבירות היא מדוע אנו סבורים שאותם אנסי-סימטא לא ישדרגו את מעשיהם (למשל, יעברו לפריצות לבתים או לתקיפה באמצעות נשק/מזרקים עם סמים וכו') כדי להתאים עצמם למצב החדש, מה שיוליד עוד ועוד עצות כאלו? דובי כבר הראה את הרשימה האבסורדית של עצות שאפשר להגיע אליהן היום. אני זוכר זמן שבו אם אדם רצה להגן על רכבו מגניבה, היה נועל את ההגה/מוט ההילוכים. מאז השתדרגנו וכמעט בכל רכב ישנו קודן משבית מנוע ואזעקה המופעלת בתדר רדיו, ובחלקם מכשירי איתור מתוחכמים מחברות המעסיקות בוגרי סיירות היוצאים ללכוד רכבים גנובים באישון ליל. ועדיין, רכבים נגנבים: גנבי הרכב שדרגו את עצמם. אותו ההגיון, אגב, חל גם לגבי אבטחת הבית. ואם בעבירות רכוש שאין פאתולוגיה פסיכית כלשהי מאחוריהן חל שינוי שכזה ביכולתם של העבריינים לבצע את זממם, אין שום סיבה לחשוב שבעבירה בעלת יסוד נפשי עמוק כמו אונס-סימטה לא ימצאו האנסים דרכים להתגבר גם על הקושי שבהיעדר נשים שתויות וחשופות לבדן ברחוב. בייחוד טענה זו אמורה בכל הקשור לעצות לגבי לבוש. גם אם נניח שאנסים יעדיפו לאנוס נשים לבושות חשוף, הרי שתהיה זו תמימות לחשוב שאם לא יקלעו לדרכם כאלה – מפני שהנשים כולן שועות לעצות הטובות – הם יחדלו מלאנוס. למעשה, בכל האמור בענייני לבוש, עצה זו מניחה כהנחת יסוד שנשים אחרות כן ילבשו חשוף – ובכן, שיאנסו אותן! *את* צריכה לשמור על *עצמך*.
    ראוי לציין שאם מישהו – לרוב תהיה זו מישהי – מעלה את ההתנגדויות האלה לגבי סבירות העצות, אם מישהי תגיד "אבל היום יום ההולדת שלי ואני רוצה לצאת לבושה באופן שבו בא לי להתלבש, לשתות את כמות האלכוהול שאני בתור אדם מבוגר רואה לנכון לשתות וכיוצא בזאת", תהיה בדרך כלל התגובה "אז מה את מעדיפה, להיאנס?". תגובה זו אינה הוגנת בדיוק כשם שאם אני אגיד שאינני יכול להרשות לעצמי לרכוש מכונית חדישה שקיבלה חמישה כוכבים במבחן ריסוק, השאלה אם אני מעדיף למות בתאונת דרכים אינה הוגנת. יתירה מכך, בעצם השאלה יסתתר גרעין הפורענות, כפי שיוסבר בטיעון השלישי.

    הטיעון השני הוא שמדובר בפטרנליזם. הפטרנליזם כאן הוא גם צורני וגם מהותי. צורני, מפני שעל פי רוב – והתגובות כאן אינן שונות – יהיו אלה גברים המטיפים לנשים כיצד להישמר מאותם אנסי-סמטה. מעבר לדרשני המובן מאליו, מפני שאלה הם גם גברים שמהם צריכה האישה המנסה להישמר לנפשה לנסות, ובכן, להישמר, קשה לאוזן הפמיניסטית – ובעיניי לכל אוזן שמוכנה להטות עצמה לאחר – שלא לראות כאן את הגבר המטיף מוסר לאישה הפותה, שאינה יודעת שחצאית מיני מזמינה אנסים. העניין הצורני לא נגמר בפטרנליזם המשתמע ממנו. לרוב קל מאוד להשיא עצות, ובייחוד עצות בלתי סבירות (כפי שהוסבר בטיעון הקודם), כאשר העצות הללו נוגעות למישהו אחר. כאשר גבר משיא עצה כזו לאישה, ואפילו כוונותיו טהורות, עליו לקחת בחשבון שהוא אינו מכיר את מצבה הקיומי של האישה, אינו יודע מהן חוויותיה שלה, והאם לא חשבה כבר על עצותיו והחליטה החלטה מודעת ובוגרת (שחובתנו, אם אנו רוצים לנסות להישאר בתוך תחומי הדיון שהוגדרו – קרי, שאין אשמה תורמת לאונס – לקבל ולכבד) שאין היא יכולה או רוצה ליישם אותן. דורה כתבה כאן למעלה: "כי נשים לא מתות מפחד גם ככה". היא צודקת. קשה מאוד לגברים לקלוט את כמות הפחד והחרדה שנשים חוות באופן יומיומי (כאן נכנסת ההמלצה הרגילה לקריאה בבלוג "כצעקתה"). ואם כן, ראוי שישקלו את המצב הזה בטרם ישיאו עצות, ובייחוד עצות כאלה התורמות לתחושות החרדה הללו, בכסות של "עצה ידידותית לניהול סיכונים חכם".
    מעבר לאלמנט הצורני, הנוגע לגופו של מציע (באופן שאני סבור שהוא רלוונטי לדיון), יש כאן פטרנליזם מהותי: רוצה לומר, פוסטים המייעצים לנשים כיצד להימנע מאונס (ולפעמים מאשימים את הפמיניסטיות בזריית חול בעיני נשים והעמדתן בסיכון מפני שהן מתנגדות להשאת עצות זו) עולים אחת לכמה זמן בדיוק באותו האופן שפוסטים הקוראים לאנשים להשתמש בשני מנעולים על הדלת או להתקין שירותי איתור לרכב אינם עולים. משום מה תחום הביטחון האישי של נשים הוא הרבה יותר נתון לדיון, ויכוח והשאת עצות (שנושאות בחובן מידת מה של הגבלת החירות האישית כפי שדובר בטיעון הראשון) מכל נושא אחר הנוגע לביטחון אישי. איה הטור הקורא לאנשים שלא לצאת ולבקש מהערסים שמשמיעים מוסיקה למטה לכבות? לא, במקרה כזה היציאה נראית כורח המציאות – בלתי סביר, אם לחזור רגע לטיעון הראשון, לדרוש מאדם לוותר למפרע על שעות השינה שלו לפי גחמתם של הערסים מלמטה – ואילו הערסים הם שאינם בסדר. וגם אם מאן-דהוא סבור שאל להם לאנשים להסתכן ולרדת למטה להעיר במצב כזה, אני עדיין לא רואה את הדיון הציבורי הענף, הפוסטים המגחיכים את אלה שבכל זאת יורדים להעיר וכיו"ב. חברה שפשתה בה תרבות אונס מרכזת מבט לעבר נשים – כמעט בלעדית לעבר נשים – ונדחפת להן לאופן שבו הן מנהלות את בטחונן האישי בעצות שאינן לגמרי סבירות. מדובר בהתנשאות ובפטרנליזם מהסוג הרע ביותר, המתנחמד. היה הרבה יותר קל לבלוע את העצות הללו – גם אם עדיין לא פשוט בכלל – אם היינו רואים כזה עיסוק נרחב בשאלות נוספות של בטחון אישי, ולא רק בשאלות של בטחון אישי של נשים מפני אנסים.

    הטיעון השלישי הוא טיעון הסתירה. שתי העמדות המוצגות בטיעון של שי ושל אחרים, שאין אשמה תורמת אבל יש דרכי מניעה (בהנחה שקיימות דרכי מניעה כאלה, כפי ששי הציע בניסוי המחשבה שלו), הן לא קונסיסטנטיות במאת האחוזים, מכמה טעמים.
    ראשית, מפני שעלינו לשאול מה דינה של מי שבוחרת להתעלם מהעצות הללו. רפרפתי על שאלה זו בטיעון הראשון. כמעט כל הדנים *כאן* מסכימים היטב כי גם מי שאינה נענית לעצות אלה אינה נושאת בכל אדם-תורם לאינוסה חלילה. אולם העמדה הזו עומדת אל מול מה שאנו מכירים מהעולם ומה שאנו מבינים מאשם תורם (שהוא מושג משפטי-נזיקי, אבל אנו משתמשים בו בשיח כאן מבלי להתייחס לשורשיו). רוצה לומר, אילו יש בידו של אדם למנוע ממשהו רע לקרות לו, אפילו לא יהיה אשם כלל באותו הדבר הרע שקורה, הרי שמאליו ברור שעל האדם לעשות את אותו המעשה שימנע את הרעה מלהתרגש עליו. למעשה, חובה זו היא העומדת בבסיס העצות הללו: דיברו כאן חלק מהמגיבים על הצורך "לנהל סיכונים". ואם לא עשה, הרי שגם אם נאלץ את מוחנו לקבל שאי העשייה היא לגיטימית ועדיין האדם אינו אשם ולו במקצת ברעה שנתרגשה עליו, הרי לכל הפחות יש לומר על אותו אדם שהוא די, ובכן, טמבל שלא ידע לשמור על עצמו ועל שלו. (וכאן בתגובות נאמר: "אז שוב – האשם בתאונה הוא במי שעבר על החוק. אבל אני אהיה כסיל גמור אם לא אדאג להגן על עצמי!!!") למה הדבר דומה? אילו נמליץ לאדם שלא לקחת את המחשב הנייד שלו לטיול באפריקה, שמא ישדדו אותו המקומיים ממנו. ואם יצא עם המחשב, ואכן נגנב המחשב, הרי יימצא מי שישאל "אבל למה לקחת אותו איתך?" וגם אם בשאלה זו לא יכוון להאשים את האדם באחריות תורמת לעצם מעשה הגניבה, הרי שלכל הפחות תהיה בשאלה זו יותר מקורטוב התנשאות והפניית אצבע מקטינה כלפי האחר.
    או במילים אחרות, אם נניח שיש סדרה של מעשים שעשייתם או ההמנעות מהם יכולה למנוע אונס, יהיה זה בלתי קונסיסטנטי לטעון שאם מישהי מודעת אליהם ובכל זאת אינה עושה אותם (או נמנעת מהם, בהתאמה) הרי שהיא נקייה לחלוטין מכל אשמה שהיא, בדיוק מפני שמצופה מאיתנו לערוך "ניהול סיכונים" ראוי. אותה הטענה שמשמשת להצדקת העצה מלכתחילה תשמש גם להצדקת האשמת הקורבן (בטיפשות אם לא בעבירה עצמה) שלא שעתה לה בהמשך. העצה הזו כופה את עצמה מעצם הטיעונים העומדים מאחוריה. ובאותו הקשר:
    דיברתי בטיעון הראשון על השאלה הבאה אחרי שמישהי מלינה על אי סבירותן של העצות הניתנות ("מה עדיף, להיאנס?"). כבר בדיון כאן ראינו ניצנים של השאלה הזו ("יוצא שכדי שלא תוטל עליהן אשמה, עלולות להיאנס עוד כמה, שאולי יכלו להציל את עצמן"). בשלב הזה עוברים משיאי העצות להפוך את עצותיהם לפקודות שעל אי ציות להן יש עונש: זה או לעשות בדיוק מה שאומרים לך, או להיאנס. התהליך הזה מובנה בתוך עצם השאת העצות, מפני שעצם הטענה שסדרת פעולות מסוימת מקטינה את הסיכון לאונס, בשילוב עם הטענה שאנשים צריכים "לנהל סיכונים", משמעה שמי שלא עושה את הפעולות האלה אינה "מנהלת סיכונים" ולכן עלולה להיאנס בהסתברות גבוהה יותר, ועל כן הופכת את העצות האלה (כפי שהובהר בתחילת הדברים, באופן שאינו מגובה בעובדות) לכאלה שיש עמן איום מרומז.
    שנית, בתוך עמנו אנו יושבים. אי אפשר ודי נכלולי להתעלם מהלוך הרוח הציבורי בנידון ולהעמיד פנים שבאמצעות תשלום מס שפתיים בדמות "ברור שהאשמה כולה חלה רק על האנס אבל…" העצות הללו מפסיקות לשרת אידאל של מהו אונס, מיהי קרבן אונס, ומי סתם מלינה ובאמת רצתה את זה וראו זאת בהתנהגותה. אי אפשר להעמיד פנים, כשמפרסמים פוסט כמו זה של עוז, שלא יהיה מי שיקרא בו "מי שלובשת חשוף ושותה הרבה מביאה את זה על עצמה כי אם לא הייתה לובשת חשוף ושותה הרבה לא היו אונסים אותה". מס השפתיים הזה – שאינו, כפי שהובהר קודם, לחלוטין קונסיסטנטי עם יתרת הטענה – אין די בו כדי להתעלם מההשלכות של טקסטים כאלה, אפילו אם שולם במלוא הכנות.
    הטעם השלישי קשור לדברים אלה: אני נזכר כי לא מכבר התפרסם שעורכת דין מסוימת המגינה על שני נערים בני 18 שהואשמו באונס של בת 12 (!) אמרה להגנת לקוחותיה כי הנערים ידעו שהילדה נותנת אז למה לא לקחת. אופיין, עברן, התנהגותן המינית והאחרת של קורבנות אונס – ואפילו יהיו ילדות בנות 12, מסתבר – עולים ונדונים בתיקים השונים. ראינו את זה בפרשת קצב, ראינו את זה בפרשת אורלי אינס, רואים את זה כמעט בכל סיפור אינוס המגיע לתקשורת – ובאלה שאינם מגיעים לתקשורת ניתן לראות זאת בין כתלי בית המשפט. מיינסטרימיזציה של עצות כאלה, של התנהגויות שניתן ליישם כדי שלא להיאנס, תשמש במובהק כלי נשק נגד קרבנות אונס שיגיעו למערכת עשיית הצדק או חלילה לתקשורת. אם התפישה הרווחת היא שאישה צריכה להמנע מללכת במלבושים חשופים על מנת להמנע מאונס – כעצה ידידותית ותו לא, כמובן – המיני שקרבן האונס לבשה יעלה לדיון בשאלה האם היה או לא היה אונס, יגיע לכלי התקשורת וכיו"ב. אי אפשר להתעלם מכך – על כך בדיוק מדברים כשאומרים שפוסטים כמו של דניאל עוז הם חלק מתרבות אונס.

    יש עוד, אולם נדמה לי שדי בכך כדי לענות לטענה שיש בה אלמנט לא קטן של היתממות מצד רוב האנשים שטענו אותה כאן, ולו רק על מנת שיפסיקו אחדים להלין על כך שטענתם לא זוכה למענה רציני כי לפמיניסטיות האלה כאן אין סבלנות ובכלל.

  30. נמרוד, תודה על התגובה המצויינת. עכשיו יש לי לאן לקשר כשהדיון הזה יעלה שוב במקום אחר.

  31. אגב כשלת בכל הכשלים שכתבתי עליהם: התנאי הבטל, המדרון החלקלק, איש הקש, ההכללות המוגזמות, ועוד ועוד… צא ולמד.

  32. קראתי ולא ברור לי משהו. מצד אחד אתה כותב שקורבן האונס יודעת היטב שעשתה טעות (למה הכנסתי אוצו הביתה? למה לא צעקתי?) ומצד שני "בוער" לך להגיד שהטעויות הללו בעצם זניחות. אז מה אתה אומר בעצם? שנשים צריכות לימנע גם מטעויות זניחות ?

  33. נמרוד,

    ארגומנטציה מושקעת. לדעתי שגויה. ושזירת הרמזים על היתממות או "תם לב מעושה" איננה מכובדת – בד"כ, מי שסומך על הטיעונים שלו לא נזקק לרטוריקה מהסוג הזה.

    1. אשר לסבירות. מה שהתנהל כאן עד עכשיו הוא (ברובו) מטא-דיון ובמסגרת זו סבירות העצות שניתנו איננה רלוונטית. השאלה הרלוונטית היא האם ניתן להעלות על הדעת עצות, להפחתת סכנת האונס שעשויות להיות סבירות בנסיבות מסוימות. אם כן – לגיטימי (אפילו ראוי וחשוב) להעלות הצעות כאלו, לדון בהן ולבחון את סבירותן. אם מניחים מראש שאין ולא יכולות להיות עצות סבירות כאלו, אז אין במה לדון ואפשר רק להתרפק על ההסכמה ש"האנס לבדו אשם".

    2. על הפטרנליזם. זה דומה ל"היתממות המעושה". נגיד שהמציעים – כולם! מלכתחילה! – חשודים בשובניזם והתנשאות פטרנליסטית (ועכשיו נדרשים להוכיח שבכלל אין להם אחות), איך זה פוטר את האחרים והאחרות מבחינת ההצעות לגופו של עניין?
    גם אם הטענה ש"לבוש חושפני מעלה את הסיכוי לאונס" הועלתה על ידי שובניסט חשוך, שאפילו לא עסק מימיו בשאלות אחרות של בטחון אישי, יש טעם לבחון את הטענה עצמה ואת השלכותיה.

    3. לעניין הסתירה. העובדה ש"האנס לבדו אשם ואחראי לאונס" איננה עומדת בסתירה לעבודה ש"הקורבן לא נקט באמצעי הזהירות הסבירים בנסיבות המקרה". ממש כשם שאדם שלא נעל את ביתו איננו אשם בפריצה לביתו, אלא רק בעובדה שלא נקט באמצעי הזהירות הסבירים. והעובדה שהשיח הרווח מבולבל בעניין הזה, ושעורכי דין ינצלו כל בילבול כדי לזכות כל נאשם, מחייבת אותנו להעמיד דברים על דיוקם ולא לאמץ את הבילבול.

    4. ואחרי כל המלל שנשפך כאן, וההסכמה ש"רק האנס לבדו אשם באונס" עדיין לא נאמר דבר על הדרך להילחם בתופעת האונס, או לפחות להפחית את מימדיה. וזה, בעיני, מוזר.

  34. שי. לגבי סעיף 3 שלך: האם עורכי דין שמייצגים פורצים, מעלים את בעל הבית שנפרץ לדוכן ושואלים אותו למה לא נעל יותר טוב את הבית? לא נראה לי שזה ישרת את הקייס שלהם.

  35. אני ואתה נשנה את העולם. אבל עד אז, עד שלא יהיו אנסים וגנבים, כשם שאישה שלוקחת את הלפטופ לאפריקה יודעת שסביר שינסו לגנוב אותו, ותזכור, למשל, לא להשאיר אותו סתם כך על המיטה כשהיא הולכת לשירותים בהוסטל (בניגוד לספר, נניח), כל הנשים חייבות לדעת (ואני בטוח שיודעות) שיתכן שינסו לאנוס אותן (בלי קשר למה הן לובשת, כמה שתו, עם כמה שכבו וכו'), ויחליטו מה הן רוצות לעשות בשביל להקטין את הסיכוי שזה יקרה.
    זה רק פרטיקה לדעתי, בלי שובניזם/פמיניזם/פטרנליזם וכיוצא בזה.

  36. שי, ראשון ראשון ואחרון אחרון:
    "ושזירת הרמזים על היתממות או "תם לב מעושה" איננה מכובדת – בד"כ, מי שסומך על הטיעונים שלו לא נזקק לרטוריקה מהסוג הזה." – ישנו ערך בחשיפת טיעון מתחזה, ערך שאינו רק רטורי אלא גם מהותי. היתממות היא עמדה אירונית במהותה, ועל כן נטולת ערך פוזיטיבי ככזו, וכשם שיש ערך בהצבעה על פאתולוגיה אורתודוכסית בטענה על מנת להחיל עליה את מגוון הביקורות הסטנדרטיות על אורתודוכסיה, כך גם במקרה של תום לב מעושה – והוא עולה בהחלט מדבריהם של חלק לא מבוטל מהמגיבים כאן.

    1. אין לי כל עניין להגרר לדיון סולפסיסטי מעין זה שאתה מנסה לגרור אותי אליו, ואינני רואה בו כל ערך. זאת ועוד, יש לתמוה על הזריזות להידרדר ל"האם ניתן להעלות על הדעת עצות, להפחתת סכנת האונס שעשויות להיות סבירות בנסיבות מסוימות" ממי שמצדד בטענות הנסמכות, כביכול, על "העולם האמיתי" או כפי שניסח זאת דניאל עוז, "המציאות הקונקרטית".
    אם יש לך דוגמה לעצה כזו, שהיא סבירה וגם יכולה למנוע מקרי אונס, אנא הבא אותה ונדון האם באמת היא עונה לשני הקריטריונים. השאלה הראשונה היא שאלה מוסרית-פסיכולוגית-אפיסטמית ונוכל לדון עליה שעות, ואילו השניה היא שאלה הניתנת לבדיקה אמפירית. באין לך דוגמה כזו, אתה תולה הרים וגבעות בהיתכנות ההיפותטית של דוגמה כזו, ומאשים את בני ובנות שיחך באטימות משום שהם אינם מותירים מקום לדוגמה היפותטית שכזו, וזה כבר לשחק בנדמה לי.
    2. א. רדוקציה אד-אבסורדום של טיעון הפטרנליזם לא מוסיפה לך כבוד. טיעון הפטרנליזם, כזכור, עמד על שתי רגליים: האחת הייתה לגופם של טוענים, שהם ברובם גברים (או משקפים תפישות עולם פטריארכליות בדרכים אחרות). לרגל זו בעיקר אתה מתייחס כשאתה כותב "נגיד שהמציעים – כולם! מלכתחילה! – חשודים בשובניזם והתנשאות פטרנליסטית (ועכשיו נדרשים להוכיח שבכלל אין להם אחות), איך זה פוטר את האחרים והאחרות מבחינת ההצעות לגופו של עניין?". העניין הוא שכבר הבהרתי בדיוק כיצד זה קשור: "כאשר גבר משיא עצה כזו לאישה, ואפילו כוונותיו טהורות, עליו לקחת בחשבון שהוא אינו מכיר את מצבה הקיומי של האישה, אינו יודע מהן חוויותיה שלה, והאם לא חשבה כבר על עצותיו והחליטה החלטה מודעת ובוגרת (שחובתנו, אם אנו רוצים לנסות להישאר בתוך תחומי הדיון שהוגדרו – קרי, שאין אשמה תורמת לאונס – לקבל ולכבד) שאין היא יכולה או רוצה ליישם אותן. דורה כתבה כאן למעלה: "כי נשים לא מתות מפחד גם ככה". היא צודקת. קשה מאוד לגברים לקלוט את כמות הפחד והחרדה שנשים חוות באופן יומיומי (כאן נכנסת ההמלצה הרגילה לקריאה בבלוג "כצעקתה"). ואם כן, ראוי שישקלו את המצב הזה בטרם ישיאו עצות, ובייחוד עצות כאלה התורמות לתחושות החרדה הללו, בכסות של "עצה ידידותית לניהול סיכונים חכם".".
    רוצה לומר, הטענה כאן איננה שאין להקשיב לטענות מפני שמעלים אותן גברים (ולא, כפי שניסית להגחיך את עמדתי, "שוביניסטים חשוכים"), אלא שכחלק מהמענה לטענות האלה – ובעיקר כחלק מהקשבתם של הטוענים למענה, ככל שקיימת כזו (אהמ, אהמ) – יש לקחת בחשבון את מצבה הקיומי השונה של נשואת העצה, ולא רק את העצה גופא. הטכנוקרטיה שאתה מציג כאן מתקיימת בואקום מופלא שבו אין בני אדם המשיאים את העצות הללו ובני אדם שהם יעדן. וגם זה סוג של פטרנליזם. מיותר לציין שלא התייחסת כלל לפטרנליזם המהותי, קרי, שאין עוד קבוצת אוכלוסיה בסיכון שכל כך הרבה ממהרים לספר לה כיצד עליה להגן על עצמה.
    3.
    א.
    "עובדה ש"האנס לבדו אשם ואחראי לאונס" איננה עומדת בסתירה לעבודה ש"הקורבן לא נקט באמצעי הזהירות הסבירים בנסיבות המקרה". ממש כשם שאדם שלא נעל את ביתו איננו אשם בפריצה לביתו, אלא רק בעובדה שלא נקט באמצעי הזהירות הסבירים". נו, תודה על ההדגמה. אז הנאנסת לבושת המיני אינה אשמה באונס, רק בכך שלא נזהרה ולבשה משהו צנוע יותר (או אולי, כפי שהציע למרבה הגיחוך דניאל עוז, פחות בוהק בחושך). ניכר, שוב, שאינך זכר שבבני ובנות אדם אתה עוסק. סיטואציה של אונס – וכאן, לרוע מזלך, אני ביתרון מה, מפני שאני מדבר מניסיון – כוללת בתוכה כל כך הרבה רגשי אשם והאשמה עצמית, שלהוסיף עליהם האשמה עצמית – לא באונס עצמו, אלא בהתרחשויות שהביאו לו (אני, אגב, אינני מוצא מובן בהבחנה זו כלל ועיקר, ולא סיפקת אחד) הינו בגדר מעשה נבלה של ממש. מעניין, אגב, שבכסות של לחלוק על דבריי אתה מהדהד אותם. אזכיר: " אותה הטענה שמשמשת להצדקת העצה מלכתחילה תשמש גם להצדקת האשמת הקורבן (בטיפשות אם לא בעבירה עצמה) שלא שעתה לה בהמשך. העצה הזו כופה את עצמה מעצם הטיעונים העומדים מאחוריה".
    ב.
    ". והעובדה שהשיח הרווח מבולבל בעניין הזה, ושעורכי דין ינצלו כל בילבול כדי לזכות כל נאשם, מחייבת אותנו להעמיד דברים על דיוקם ולא לאמץ את הבילבול."
    הא! אני חי בשביל רגעים כאלה. כשצד אחד בדיון אומר שדיון בעצות האלה מונע מאיתנו שינוי חברתי אמיתי, מפני שהוא מתעסק בהתנהגות הקורבן במקום בחינוך העבריינים הפוטנציאליים, הוא מואשם בחוסר רציונליות, אי הקשבה ואי חיבור למציאות. כך בפוסט של עוז כמו גם בדברי המגיבים כאן. ועכשיו לפתע פתאום אתה מופיע ודורש במפגיע מאותו צד בדיוק להתעלם מההשלכות הקונקרטיות של מעשים מסוימים על מנת לצעוד בעוז למען חברה טובה יותר (במקרה של הטיעונים שלך, חברה טובה יותר היפותטית בלבד). אז לא: קיומם של מאשימי נאנסות אינו דבר שאפשר להתעלם ממנו, הוא – להבדיל מהמגבלות הסבירות שלך, אלא אם תביא דוגמה נגדית – דבר הקיים בממש. למשל, לרגע לא ראיתי איש מהדנים כאן קם ובודק עצמו: כמה נשים יצילו עצמן מאנס-סימטה בעקבות העצות הטובות הללו, לעומת כמה גברים יקראו את הדברים כהזמנה למין מכל מי שלא שועה לעצות הללו, כי שומה עליה שאם היא לא נזהרת אז היא רצתה את זה (ודוק, אינני אומר שזה מה שאתה או אדם אחר טוען אלא שמרוחן של עצות כאלה יהיה מי שיוכל להבין זאת לאור הלוך הרוח הנוכחי בחברה, כפי שהסברתי בהרחבה בתגובתי המקורית). יאה למי שדורש מ"הפמיניסטיות" (ש"ק) שיתייחסו לעולם האמיתי ולא לחברת מופת אוטופית שיעשה את מה שהוא מציע בעצמו ויתייחס לעולם שבו דבריו נכתבים ולא לעולם של קוראים אוטופיים שדבריו יתקנו את הטועים שבהם.
    4. גם לא נאמר דבר על האם הירח עשוי מגבינה. העלה מי שהעלה את הנושא לדיון, והוא נסב סביב העצות הללו. כיוון שאיש לא הראה שהן יכולות להיות מועילות – למעשה, אפילו בהנתן ההנחה השגויה כי יכולה להיות תאורטית עצה שתסייע במניעת מקרי אונס, איש לא הראה דוגמה קונקרטית לעצה כזו שתהיה סבירה, לא כל שכן כזו שלא ניתן לקרוא בה מידת מה של האשמת הקורבן (שזה, כפי שהבהרתי בתגובה המקורית, פחות או יותר מובנה ברטוריקה) – אין לי אלא להסיק שעד כה, לא נמצא כל צידוק לעצות אלה. הניסיון למעתק כזה, של "אז מה אתה מציע" מכונה בלע"ז "לוגיקה של פוליטיקאים" והוא כשל רטורי: דבר מה צריך להיעשות, הדבר המוצע הוא דבר-מה, על כן הדבר המוצע צריך להיעשות. כשעוז מעלה את טענותיו, מתובלות בקמצוץ חשיבות עצמית, על השולחן, האשמתם של אלה המפריכים אותן שהן לא מביאים דבר משלהם הוא הסטת הדיון. ישנן דרכים רבות וטובות לצמצם את תרבות האונס בחברה. ואפילו בהיעדרן, שימוש בדרך שלא תשיג זאת ועשויה לגרום לנזק של ממש בוודאי אינו מתקבל על הדעת.

  37. בהמשך לדבריו של נמרוד:

    כבר מהדיון הזה ברור מה צריך לעשות כדי לעזור לנשים:
    א. לא לתרום להפחדת נשים.
    ב. לא לתרום לרגשות האשמה שכבר קיימים אצל נפגעות אונס.
    ג. לא לספק תירוצים לאנסים. תירוצים, אגב, שמשמשים את האנסים פעמיים – פעם בעת ביצוע האונס ופעם שנייה כאשר מערכת האכיפה מתייחסת אליהם בסלחנות בגלל שהאישה "הביאה את זה על עצמה".

    אז איך כל אחד ואחד יכול לעזור לנשים? פשוט – תפסיקו לתת עצות לנאנסות והתייחסו אל דניאל עוז ודומיו בבוז הראוי להם. זה באמת המינימום שבמינימום שאפשר לבקש וגם את זה אנשים לא מצליחים לעשות.

  38. נמרוד,

    לדעתי הדיון שלנו מתבדר ולכן זו תהיה תרומתי האחרונה כאן.
    (וגילוי נאות: אני לא העו"ד של דניאל עוז ואפילו לא קראתי את הפוסט המקורי שלו. אני מתייחס למטא-דיון שהתקיים כאן).

    0. אשר לשזירת האשמות כלליות. אני עומד בדעתי שזו אסטרטגיה מכוערת, אבל במקום שאלו הם כללי המשחק עלינו לקבל אותם, ובלבד שהם הוגנים והדדיים. לפיכך אציין שרבים מהטוענים לצד הפמיניזם הטהרני – ובייחוד כמה מהגברים שבהם, שאינם מכירים לאשורו "את מצבה הקיומי של האישה" – עושים זאת מתוך התחסדות וצביעות, שגם היא עמדה אירונית במהותה. יתר על כן, מניסיוני למדתי שיש אנשים הסבורים שהכברת מילים עשויה להסתיר ליקויים בטיעוניהם. אני כמובן אינני מצביע בפירוש על המתחסדים והמכבירים הללו, אלא רק מציין שיש כאלו, אולי אפילו כאן.

    1. לעניין הסבירות. אני, כזכור, לא העליתי אף הצעה ספציפית (משום שלא למדתי את הנושא לעומקו). טענתי היחידה הייתה שהצעות כאלו, שאחרים העלו, נראות לי על פניהן סבירות וראויות לדיון. אתה מאידך פסלת את כולן באופן גורף כ"קשקוש לא מועיל" ועכשיו אתה מבקש ממני להביא לדיון הצעה משלי. אז עמדתך כבר פחות ברורה לי: האם עצם הדיון בהצעות מהסוג שאני עשוי להעלות ראויות לדיון או בכלל לא. במילים אחרות, האם מעבר לדעתך הגורפת, יש קריטריון אחר לסבירותן של הצעות – או שעל סבירותן בדיוק יש לדון.

    2. על מה שמכונה שם פטרנליזם. אפשר ואפילו מאוד סביר שאדם – גבר או אישה – איננו מודע לתחושותיו וחוויותיו של האחר, שבהן הוא מעולם לא התנסה. וכמובן, מן הראוי שכל בר דעת יביא את האפשרות הזו בחשבון. אבל אחרי כל זה, יש רק שתי אפשרויות: או שלא יתקיים דיון – בבחינת "על מה שאי אפשר לדבר, עליו ראוי לשתוק" – או שכל אחד מהמתדיינים יטען מתוך התחושות והחוויות שהוא מודע להן. אין, למיטב הבנתי, אפשרות שאטען מתוך מודעות (חוויות ותחושות) של האחר ואילו ניסיתי לעשות זאת לא היה מתקיים משהו שראוי להיקרא דייון. ובכן, אני בדעה שאפשר לדבר על הדברים הללו – בזהירות ובכבוד הראויים – גם אם זה מחריד חלק מהמאזינם .

    3. א. כאן נראה שאין בינינו הסכמה בסיסית לגבי מהותה של סתירה לוגית, לא בעולם האידיאות ולא בעולמינו הקונקרטי. אציין רק שהעובדה שמאן דהוא נתקף (בטעות!) ברגשות אשמה למשמע טענה מסוימת, איננה מעידה בהכרח על כך שהטענה עצמה הטילה בו אשמה וממילא איננה עומדת בסתירה לטענה האחרת "שאין להטיל בו אשמה".

    3.ב. דומה שהבלבול בעינו עומד. אני סבור שהעובדה שיש אנשים – אפילו רבים, אפילו הרוב – שאינם מבינם כהלכה טענות מסוימות, איננה טעם מספיק שלא לטעון אותן, אלא להפך: היא טעם מספיק לטעון ולהבהיר אותן. (ולמען הסר ספק: לדעתי מדובר בטעמים לפעולה במיוחד בעולמינו הקונקרטי, שבו רבים האנשים ששוגים בפירושן של טענות).

    4. ולבסוף, לגבי הגבינה והירח. איש לא נשאל כאן "אז מה אתה מציע", בטח לא באמצעי להצדקת הצעה אחרת. אני הבעתי את תמהתי על אנשים שריבוי מקרי האונס מטריד אותם, אבל השאלה "כיצד ניתן להילחם בתופעה" מעניינת אותם כמו גבינה על הירח, או שהם סבורים שהדרך היחידה להתמודד עם התופעה היא בדומיה, הרכנת ראש וניקיון כפיים.

  39. אל תטרידי את ראשך הקטן והיפה, דורה. אנחנו נודיע לך. אגב, אם את כבר בדרך למטבח, תוכלי להכין לי סנדוויץ'?

    (אני? תשובה רצינית? טוב, בסדר, אולי הערב).

  40. הטיעון הזה על הביגוד החשוף נשמע כמו פראפראזה על הבדיחה ההיא עם הכריש: את לא צריכה לכסות את עצמך לגמרי, את רק צריכה לכסות את עצמך יותר מהבחורה לידך.

  41. אני אישה, ואני דווקא כן רוצה להעיר בעקבות עצות האחיתופל של הגברים-שחושבים-שהם-מבינים.

    1. "אל תלכי שיכורה לבד" – אם את שיכורה, את בסכנה לא מזרים אלא דווקא ממי ש"מלווה" אותך: דייט, ידידים שלך, ידידים שלו… אישה לבד היא לא כל כך בסכנה בכלל לאונס, למרות שהיא כמעט בטוח תוטרד.

    2. "אונס בין השיחים" – כמו מקרי אלימות אקראית אחרים, תלוי הרבה יותר בשכרות של התוקף, ראו מקרה "מאבטח הרמטכ"ל".

    3. עם כל החיבה לגידי גוב, כדאי לשים לב שהסיטואציה "כבר לילה בואי נישאר" היא לא רומנטית. אם הנמענת תישאר, סביר שהיא תקום בבוקר בהרגשה של "אונס על ידי נדנוד".

  42. hilanoga,

    היית מאמינה שעד התגובה שלך לא העליתי את הרעיון הזה בכלל בדעתי? היה נראה לי טבעי לגמרי לחשוב שבו זמנית צריך לסייע לקורבנות אונס להשתקם, וגם שיש מקום לעזור לנשים להימנע ממצבים מסוכנים, ולא הבנתי מאיפה מגיעה חוסר הסובלנות הזו למטרה החשובה מאוד השניה. אז ברור לי עכשיו, זהירות בסיסית מהסוג הזה היא דבר כל כך אלמנטרי שאין טעם כלל לנסות לקדם מודעות אליו בציבור, ומצד שני הסטת תשומת הלב אליו עלולה לגרום נזק בהיבטים אחרים (שיקום, ומלחמה באונס ברמת המקרו). ברור לגמרי. זה טוב שעוסקים ברצינות גם בנושאים שאמורים להיות מובנים מאליהם, בקלות הייתי יכול לכתוב מאמר כמו של דניאל.

    מצד שני: עכשיו כשאני חושב על זה, דווקא יש שיח ער למדי על זהירות ממצבים מסוכנים מההיבט החברתי/פסיכולוגי ולא הפיסי: למשל, סימני אזהרה של "הוא מתעלם מרצונותיך" וכיוצא באלה. האם השיח הזה לא מפריע לשיקום? קשה לי לדמיין שלא (למרות שאני יכול לתאר לעצמי שהוא לא מפריע למלחמה באונס ברמת המקרו, ואף עוזר). אבל לפחות הוא באמת מסייע במקום להגיד דברים טריביאליים ומגבילים.

סגור לתגובות.